שו"ת באר מים חיים/ג: הבדלים בין גרסאות בדף

 

 

ועוד תיקשי לתר"מ דס"ל דמשביעי' לה הרי לא מצינו שבועה כזו שאינה לא מן הנוטלי' ולא מן הנפטרי' והמדקדק ג"כ בדבריו נראה דקאמר להך סברא בפשיטות, לכן נראה דכולהו רבוות' לא פליגי בפירו' הירושלמי דלתר"מ נמי לא משביעינן לה וכמ"ש בסמוך לדעת הרמב"ם וס"ל דכל היכא דאין מוציאין דאין משביעין, ומהך טעמא גופיה דכתב מהר"ם שאין שבועה זו לא ליטול ולא ליפטר וכל היכא דמוציאין פשיטא דמשביעין וכמו שאפרש בסמוך ועיקר פלוגתא דריב"א וריצ"ב היא אי תפסה יותר מכ"ב אי מפקינ' מינה מאי דשקלא טפי או לא, דלריב"א מפקינן מינה ואע"ג דריהטא דברייתא לא משמע הכי דייק לה מהריב"ב דע"כ לא מיתוקמא לברייתא אלא בתפסה פחות דהא תר"מ וריב"ב אברייתא מהדרו ומטי בה ריב"ב דאפי' חזי לא אמרינן כיון דסופה וכו' ואי איתא דבריית' איירי אפי' בתפס' יותר היכי קאמר בפשיטות דאפי' חזי לא אמרינן דהא משמ' מדבריו דדוקא בפחות הוא דלא אמרי' לה חוי כיון וכו' דבתפסה יותר ודאי אין סופה וכו' אלא ע"כ דפשיטא להו דברייתא לא מיירי אלא בתפסה פחות אבל בתפסה יותר ליתה להך דינא ואמרינן לה חוי, וכיון דברייתא לא מיתוקמא אלא בפחות מינה משמ' דבטפי מהכי אמרינן לה חזי ומפקינן מינה כל אותו היתר על כדי כתובתה ופשיטא דמשביעינן לה דהא מידי טעמא דבתפסה פחות דלא משביעינן לה ע"כ אינו אלא משום דשבועה זו אינה לא ליטול ולא ליפטר דאי משום דסופ' לישבע א"כ אריסין ואפוטרופוסין מאי איכא למימר וכמ"ש מהר"ם. אלא ה"ט דשבוע' זו אינה לא ליטול ולא ליפטר ומינה דבתפס' יותר דמפקינן מינה דמשביעין אותה שהרי ליפטר היא דכל מה שתודה יתר על כדי כתוב' מוציאין מידה, והשת' ניחא ג"כ מה שדקדקנו בדברי מהר"ם, וניח' ג"כ מה שדקדקו עוד במ"ש ריב"א ובלבד שתפס' פחות וכו' שסופ' לישבע וכו' דלאו טעמא קאמר אלא סיומא דמילתא היא דקא מסי' ואזיל ואדיוק' דדייק מלי' דריב"ב סמיך וה"ק ובלבד שתפס' פחות וכו' ששייך בה שסופה וכו' וכדמוכח מלישנ' דריב"ב דלא מיירי בברייתא אלא בפחות וכו' דבכה"ג שייך לומר שסופה וכו'. והשתא איכא למימר דטעמ' דבפחות מכדי כתובתה לא מפקינן מינה אע"ג דהוי יותר מכדי מה שראוי וכו' וביותר לא מהניא תפיסה הוי משום הך טעמא גופיה דקאמר מהר"ם דא"כ לא שבקת חיי לעולם ליורשים שיתפסו הכל ולכך בפחות מכ"כ לא שייך ה"ט שפיר מהניא תפיסה. ואתי שפיר לפ"ז דלא תיקשי דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דלהאי טעמא דאמרינן דוקא בתפסה יותר מכ"כ הוא דאיכא למימר הכי אבל בתפסה שיעור כתובה לא שייך האי טעמ' דלא שבקת וכו' ואע"ג דבפ' הכותב ס"ל לרבינא דאדרבא משום מזוני הוייא תפיסה אבל בתפיסה משום כתו' מפקינן מינה מ"מ טעמא דלא שבקת לא שייך הכא דדוקא כשנוטלת יותר מן הראוי לא הוא דשייך ה"ט, משא"ך בתפסה כ"כ דאי הוו קרקעות מי לא שקלא להו, השתא נמי אע"ג דמטלטלין נינהו ותפסה משום מזוני ש"ד ולא שייך לא שבקת וכו' ולענין שבועה הוי איפכא דתפסה כ"כ דיינינן לה כיתר על כתובתה דהא מידי הוא טעמא דלא משביעינן לה משום דסופה לישבע ובזו שאין סופה לישבע שהרי תפסה כ"כ אע"ג דלא מפקינן מינה משביעינן לה וריב"א מילת' דפסיק' נקט דבפחות מכ"כ לא מפקינן מינה ולא משביעינן לה וביותר מכ"כ מפקינן מינה ומשביעינן לה. משא"ך בתפסה כ"כ דלענין תפי' מהני ולענין שבו' לא סגי דלא חשבי' לה.

 

 

 

 

א"נ דלא משביעין לה אתי ככ"ע ולא אתי אלא לאפוקי מסברת ריב"א דמפליג בין תפסה יותר לפחות וזה פשוט. אלא ע"כ לו' דטעמא שלא כתב כן סמוך לדברי ריב"א הוא כמ"ש ולפי מה שפי' בכללו' דברי הרא"ש הללו ג"כ ניחא מה שיש לדקדק ג"כ במה שכתב הטור א"ה סי' צ"ג בזה ואין להאריך גם מה שכתב שם בטור וכן יראה מדברי הרמב"ם לאו למימר דדייק לה מדתלי טעמא דתובעת מזונות דצריכה לישבע משום הבא ליפרע וכו' א"נ ממה שלא ביאר בזו שתפסה שצריכ' לישבע דלית' אלא ר"ל דמדברי הרמב"ם יראה דאפי' תפסה יותר מכ"כ אין מוציאין וכו' וכמו שדקדק מדבריו ג"כ מהר"מ. וממילא ודאי דא"צ לישבע דהא בהא תליא וכמ"ש. ואין לדקדק לפ"ז ממ"ש מהר"ם גבי אם באה לתבוע וכו' דבהא מודה הרמב"ם דהניחא אי אמרינן דממה שלא הזכיר הרמב"ם דמשביעינן לה הוא דדייקי לה א"ש לישנא דבהא מודו וכו' כ"ל ואע"ג דבזו שתפסה משמע דס"ל דא"צ לישבע ממה שלא ביאר דחייבת שבועה מ"מ בזו דתבעה מודה, אבל אי אמרינן דלא דייקינן לה מידי מהרמב"ם אלא דבתר טעמא אזלינן דכיון דאין מוצאין דינה הוא דאין משביעין א"כ מה שייך לומר דבהא מודה וכו' שהרי מדיוקא דידיה לא שמעינן מידי אלא מסברא דנפשין הוא דאמרינן לה דכיון דאין מוצאין מידה לא משביעינן לה, ומה שייך לומר דבזה מודה הרמב"ם דמשביעי' אטו מהרמב"ם ז"ל דייקינן לה והא אנן הוא דקאמרי' לה מכיון דלא מפקינן מינה לא משביעינן לה כיון שאינה לא ליטול ולא ליפטור, וממי' בתובעת דלא שייך ה"ט דמשביעינן לה ומה טוב הודאה זו ולא אתי שפיר האי לישנ' אלא אי אמרינן דממה שלא הזכיר הרמב"ם דמשביעין אותה שמעינן דלא דאז שייך שפיר לומר שאעפ"י שבזו לא הזכיר שבועה בזו שתובעת מודה אבל לפי מ"ש דממה שלא הזכיר דין שבועה אין להוכיח, אלא מסברא בעלמא קשה וכן נמי תיקשי אי אמרינן דדייקינן לה מטעם דיהיב גבי תובעת משום דכל הבא ליפרע וכו' תיקשי דהא השתא מסיקינן למ"ש הרמב"ם בדין תובעת וממילא דבתפסה דאין משביעין אכתי לא שמיע לן ומאי אלא דבהא מודה דקאמ' דזו ודאי אינה קושי' דמקמי דשמעי' דס"ל להרמב"ם דתובעת מזונות בעיא שבועה אנה"נ דשפיר דייקינן דלא משביעי' לה דאם איתא הו"ל לפרושי דבעי' שבועה כי היכי דלא נטעי דאקילו רבנן הכא גבי מזונות ולא תקנו שבועה מספק ומוקמינן לה אדינא כדאשכחן דאקילו רבנן בעלמא גבי מזונות, וממילא הוה לן למימר דבתובעת מזונות נמי דלא שייך טעמא דלא מצי' שבועה בזו וכו' אפ"ה לא משביעינן לה ודכוותה משני בש"ס פרק השולח אמתניתין דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ופריך התם בש"ס מאי איריי' וכו' ומשני אלמנה איצטריכ' ליה וכו' הרי דאפי' אי הוה תנ' לה אב"ח דעלמא דאין נפרע וכו' אלא בשבועה לא הוה תני לה נמי גבי אלמנה בהדיא הוא טעינן לומר דלא משביעינן לה משום חינא אע"ג דלא אשכחן דקתני בה פיטורא בהדיא, ואדרבה הוס"ד למי' דאם אי' דלענין שבועה לא מקילינן באלמנה משאר ב"ח הו"ל לתנא לפרושי, ולהכי איצטריך ליה למיתני דאלמנה לא תפרע אלא בשבועה וה"נ דכוותה. ועוד הוה טעינן כיון דלענין כתובה הזכיר הרמב"ם דין שבועה ולא הזכיר גבי מזוני דבמזוני מקילינן טפי וכמ"ש. ולכן כתב מהר"מ דלית' דבהא מוד' הרמב"ם וכמ"ש בהדי' בפ י"ח מה' אישו'. ומה שיש לדקדק בדברי מהר"ם הוא במ"ש דאפי' אם תפסה הרבה יותר ממזונותיה לא מפקינן מינה א"כ למה היה לנו להשביע וכו' דניחוש לצררי דאתפסה לכתובת' ונתקבלה כתובתו' ותו' לית לה מזוני וכיון שאם מודית שנפרעה בכתובתה מוציאין ממנה מה שתפסה עוד אח"ך נמצא דהוויא שבועה לאפטורי, ואפשר לומר דמאי דחיישינן לאתפסה צררי עיקר וספק אינו אלא משום מזונות דטפי חייש לה לצורך מזונותיה כיון שהיא יושבת לכבוד כתובתה שהיא רוצה לינשא לאחר ובתובע' כתובתה ודאי דמשביעי' לה דלא אתפס' וכו' אע"ג דאי אתפסה מסתמא לצורך מזונותיה אתפסה, מ"מ כיון דהשתא מיהת תובעת כתו' אבדה מזונותיה ומנכין לה כל מה שתפסה אפי' אם תפסה בשביל מזונותיה.

 

 

 

תו י"ל קצת דמאי אירייא בתפסה דלא משביעינן לה משום דלא מצינו שבועה כזו תיפוק ליה דאיכא טעמא דקטטא אלא בשלא תפסה דאי ס"ד דכשבאה לתבוע מזונות משביעין לה הויא לה קטטה בהדה משא"ך בתפסה שהיא גרמא לעצמה ואפסדה אנפשה דאיכא נמי רגלי' לדבר והיה לנו להשביעה אי לאו טעמא דלא מצינו שבועה כזו וכו'. ואע"ג דבירושלמי מפרש טעמא משום דסופה לישבע תרוייהו צריכי דאי לאו דסופ' לישבע ודאי דהוה משביעי' לה דנהי דלא מפקינן מינה מ"מ מידי הוא טעמא שמא תחלה וכו' ואטו מי פסיקא מילת' וסמיה בידה לחלות שמא לא תחלה ולא תצטרך אלא למזונות הקצובים להכי מסיק טעמא משום דלבסוף עכ"פ אתייא לידי שבועה וממ"נ פטרינן לה השתא משבועה דאי בתר השתא אזלינן הא לא מפקינן מינה ואו בתר סוף אזלינן שמא לא תחלה ונמצא ממון היתומים בידה שלא כדין הרי סופה לישבע. ולא הוצרכתי לסברא זו אלא לפי' הראשון שכתבתי דריבא וריצב"א ומהר"מ סברי דתר"ם וריב"ב דפליגי לענין שבועה הוא דפליגי ומינה דמאי דקא' ריב"ב מכוון וכו' טעמא דלא משביעינן לה קאמר אבל לפי מה שהוכחתי והעליתי דלאו לענין שבו' פליגי וכולהו רבוותא הכי מפרשי ואולי אין צורך לזה אלא דמ"מ תריצתא דמילתא הכי הוא ודאי כמ"ש בסמוך.

 

 

 

ועוד שהרי כתבתי דהך דהרא"ש דלא קאי אלא אפלוגתא דר"יבא וריצ"בא ולאו אדמהר"מ קאי ועירובי כלאים זה בזה הוא וכיון דלא פליג עליה בהך טעמא דקטטא א"כ ממילא מש' דהכי ס"ל. וכיון שכן הי"ל להב"י להביא דעת הרא"ש שם בסי' צ"ו אלא נראה דהא ודאי ליתא דע"כ הנך רבוותא דס"ל דתובעת מזונות אינה נשבעת ומכללם הם התוס' וכמ"ש בפ' הניזקין דנ"א ע"א ד"ה אימור צררי וכו' וה"ט כמ"ש מהר"מ דטעמ' דחינא לא שייך הכא דבשלמא גבי כתובה שייך הך טעמא כדי שיקפצו וכו' משא"ך גבי מזונות דלא שייך האי טעמא כלל וע"כ הטעם משום קטטה וכפי' דבני מגנצא בש"ס בטעמא דמשום חינא ומיהו חינא דקא' בש"ס בכל דוכתא אנה"נ דאינו אלא כדי שיקפצו עליה, והשת' ניחא טפי מ"ש מהר"מ עצמו דה"ט דמשום קטטא אינו אלא גבי מזונות משו' דיושבת לכבודו ולכך לא משבעינן לה משא"ך לענין כתובה ואילו טעמ' דחינ' אי' בש"ס בכמה דוכתי אפילו לענין כתובה [כאן חסר שני שיטין שנטשטשו].

 

 

ואע"ג דמהא לא אירייא וכמ"ש לעיל דאין מדמין בתקנות ואיכא למימר דלא אקילו רבנן לענין שבועה מהאי טעמא אלא גבי מזונות מ"מ תריצתא וקושטא דמילתא הכי הוא כמ"ש דאדרבא טעמא דחינא לא שייך אלא גבי כתובה וטעמא דקטטא לא שייך נמי אלא לענין מזונות ומה שמוכרת למזונות שלא בב"ד אי' דהוי נמי מהאי טעמא אלא דבלא"ה ודאי מתקנינן שתמכור שלא בב"ד שא"א להיות יושבת ומתענה עד שיזדקקו לה ב"ד וכמ"ש רש"י בפ' אלמנה ניזונת דף צו ע"א והיינו דלא קשיא ליה התם אלא אכתובה ומסיק משום חינא ואפי' לפי מ"ש הריטב"א דאכתובה דמן הנשואין נמי לא קשיא ליה ומשום פסידא דמזוני וכדמשמע נמי בערכין לענין נפרעת מנכסי יתומים וכמו שהביא דבריו הב"י בסי' ק"ג מ"מ אמזוני פשיטא דלא קשיא מידי וע"כ דה"ט משום דא"א לה להיות יושב ומתענ'. ועוד נראה דה"ט דלא מפרש בש"ס בכל הנך חומרי דכתוב' משום קטטה דבהדיא בפ' הכותב בפלוגתא דר"ט דמפרש התם ר"י משום חינא ולא קאמר משום קטטה דדוקא היכא דמטי ליה פסידא מצד יורשין שייך טעמ' דקטטה משא"ך התם דפסידא דאתיא לה מצד ב"ח ואיהו מאי אית ליה גבה ועוד גבי שבועה דשייכא טובא ולא סגי דלא מיתזנא אלא בשבועה הויא לה קטטה משא"ך ב"ח דלא שכיחא טובא שיניח פקדון ומלוה ביד אחרים ולא יהיה לה במה שתהיה נפרעת אלא מהם ויהיה ב"ח שזמנו שוה לזמן כתובתה ומשום הא ודאי לא הויא לה קטטה דודאי עושה לו כל צורכו ומשרתה לו בכל כחה. וכן בההיא דפ' הכותב דף פ"ח ע"א לא שייך טעמא דקטטה דהת' מיירי בגרושה וכל המגרש מתוך קטטה הוא מגרש כדאי' בגיטין ובתוספות בכמה דוכתי, ולא מסקא אדעתה דתהוי לה קטטה טובא בינו לבינה כשיגרשנ' כדי שתרגלהו קטטה משום הך מילת' דהויא בתר קטטה דגירושין. ולכך ע"כ לא שייך אלא טעמא דחינא. ועוד דהך נמי לא שכיחא כ"כ שילך למ"ה וישלח לה הגט. וההיא נמי דר"פ אלמנה ניזונת דפליגי בה אמוראי טעמא הוי משו' חינא או מפני שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו וכו' ולא קאמר משום קטטה דהתם ודאי לא שייך טעמא דקטטה משום דאפשר לה ע"י ב"ד וליכא קטטה כלל משא"ך הכא דאי אמרת דלא מיתזנא אלא בשבועה זימנין דממנעא ולא משתבע' משא"ך לענין מוכרת שלא בב"ד. אבל משום טעמא דחינא ודאי שייך שפיר דזמנין דמתרימי לה גברא לאינסובי ובבי דינ' לא מצו לה ומעגנ' דכל דלית לה זוזי לא קפצי עלה למינסבה וה"ה והוא הטעם דחינ' וחינא נמי לפ"ז דבפ' הכות' מפרש ר"י גופיה דינתנו לכושל שבהם דקתני רשו' היינו לכתוב' אשה משום חינא ואע"ג דאיכא פסיד' לגמרי דב"ח והכא בפ' אלמנה ניזונת נד מטעמיה דעולא ומפרש דוקא מפני שאין אדם רוצ' שתתבזה אשתו ואע"ג דאיהו גופיה ס"ל להך דחינא ואע"ג דלא קי"ל התם כר"ט מ"מ מדר"ט נשמע לרבנן היכא דליכא פסידא דמודו דחיישינן לחינא. חסר כאן.

 

 

 

 

עוד יש להקשות על דבריו אלו ומתוך מה שאכתוב לקמן יתבארו ואם כוונתו לומר דהך טעמא דכתב מהר"מ משום קטטה השמיטו הרב הב"י א"כ סבור הוא דמהר"ם מתרי טעמי קא מטי עליה כמו שנבאר ג"כ משאר דבריו להדיא ואינו כן. דודאי הך טעמא דקטטא ס"ל למהר"מ דלא שייך אלא בתובעת אבל בתפסה ס"ל דליתה להאי טעמא שהרי היא גרמה לעצמה ואיהי אפסדא אנפשה ורגלים לדבר ולא פיטרנוה בתפסה אלא משום דלא מצינו ובתובעת לא פיטרנוה אלא מטעמ' דקטטא וכמ"ש לעיל וכמבואר בדבריו. ולהכי נמי לא משני אהך דאפוטרופוסי' וכו' דהכא שאני משום קטטה משום דס"ל דהך טעמא ל"ש אלא בתובעת וכמ"ש ומבואר מעצמו ג"כ דשני הטעמים הם סותרים זא"ז דטעמא דקטטה הוא תקנה בעלמא וטעמא דלא מצינו וכו' הוא מדינא והא כדאי' זה בתפסה וזה בתובע' ושניהם אמת אין להרהר אחריהם ומה שהקשה אטעמ' דקטטה דמימר אמר לה בעל חופר גומץ וכו' דבריו אלו מורין באצבע שהוא מפרש דטעמ' דקטטה היינו שתקניטהו ותקנתירהו מפני שכשימות הוא ישביעוה יורשיו ואינו כן אלא ר"ל שאם יודעת היא שכשהי' יושבת לכבוד תיזון בשוב' ונחת חיבה יתירה נודע' לה ומשרתת לו בכל כחה ומתוך כך תמצ' חן בעיניו ולא הויא ליה קטטה בהדה וכשיודעת היא שלאחר מותו לא תיזון מנכסיו אלא ע"י שבועה ובלא"ה לא תיזון וכנכריה נחשבת, לא תשרת בכל כחה ולא תמצא חן בעיניו ומתוך כך הויה ליה קטטה בהדה ואין אדם דר עם נחש בכפיפה וכפי' הר"א שכתב הערוך בשם רבני מגנצא דקא' בש"ס בכל דוכתא אלא דמהר"מ ז"ל ודאי ס"ל כפי' השני שכתבו הערוך והתוס' בשם ר"ח וכן הוא לשיטתם ז"ל הכא גבי מזונות וכמו שהוכחתי לעיל.

 

 

  ועוד תיקשי מה שהק' בסמוך במאי דקאמר מכיון דסופה לישבע וכו' דמאי מהני האי טעמא הרי לפי האמת אפי' שבועה נמי הוה משביעי' לה אי לאו מפני התקנה ומה תקנה שייך אם נא' לה חזי אמאי תלי לה נמי בסופה לישבע, אלא ע"כ דסופה לישבע טעמא דאלים הוא ומדינא וכמ"ש לדעת מהר"ם. ועוד כיון דבתובעת לדעת הרמב"ם דקיימינן השתא אליביה משתבעא א"כ מהי תיתי למימר דבתפסה אפילו חזי לא אמרינן.

 

 

 

 

ומה שטען הרב הפוסק אמ"ש מהר"ם דלא מצינו שבועה דעדים דלא ראינו אינה ראיה ואין כל הדינים מבוארים וכו' ויש לנו לדמות מילתא למילת' שלא יהיה זה נעלב וכו' אומר אני ומי כמהר"מ מורה לדון בקל וחמור ולדמות מילתא למילתא והלא הוא רב גדול ועצום מפורסם כגדולי הפוסקים ואפי' אם נאמר דכוונת מהר"ם כמ"ש לא מצינו כפשטה מ"מ לא תיקשי, דפשיטא דכל מידי דרבנן ולא חזי אלא מתקנה דאין מדמין בו. ולדמות מדעתנו ולהוסיף על הגזירות והתקנות וזה פשוט בפוסקים וכיון שלא נזכר בגמ' אלא שבועת הנוטלי' והנפטרי' מנין לנו להוסיף שבועת הנעלבים והעולבים. ותו דברי מהר"ם מבוארים בנימוקם וטעמם דמה טעם לחייבם שבועה כיון דלאו בת חיוב היא כלל שכל מה שתפסה הוא משועבד לצורך מזונותיה למה תשבע, ואי בתר לבסוף אזלת הרי נשבעת לבסוף משא"כ באפוטרופוסין וכל הנך דנשבעין ונפטרין דאם מודו מהשתא בני חיובה נינהו, ול"מ למאן דס"ל דאשת איש אין משביעין אותה על כפירתה כיון שאפי' אם תודה לא שקלינן מינה דהכא לא משבעינן לה אתפיסתה אלא אפי' למאן דס"ל דמשביעין אותה על כפירתה הכא ודאי מודה דהתם מהשתא בת חיובא היא אלא דשיעבודא של בעלה רמי עלה, ואי מתאלמנה או מיגרשא שקיל מינה, משא"כ הכא דלאו בת חיוב היא כלל ודידה שקלא וזוכה מן הדין בה ולבסוף כשתבוא לתבוע וכו' היא משתבעא לה הא לא דמיא אלא למי שנתחייב שבועה בבי"ד וכו' וטען מחלת לי וא' מהשות' שטען חלקנו פטור מן השבועה, ואע"ג דאם מודה מדין שבועה לא נפיק ולמה לא נאמר שכנגדו הוא נעלב כדין שאם היינו מזקקין אותו לישבע היה מודה שלא מחל לו ושלא חלק ומתוך כך היה מתחייב לישבע ואפשר שהיה מודה בממון אלא ע"כ דאין לנו בשבועה אלא כשמודה משלם או לפחות בר תשלומין משא"כ אם מודה אפי' אם מודה אפשר דליתיה בתשלומין וה"נ דכוותה שאפי' אם תודה אפשר דליתא בתשלומין לעולם שתצטרך לכוליה ממוניה שתפסה לרפואתה וכו' ואדרבא הא עדיפא מהך שותפין דהתם אפשר דאי הוה משבעינן הוי מטי מידי לידי חיובה, משא"כ הכא דודאי אפי' אם תודה בכל מה שיטענו היורשים לא מחייבא מידי והרי הוא ברשותה משועבד לה לעולם לצורך מזונותיה ולשמא לבסוף לא תצטרך לכל אותו הממון שתפסה השתא לא משבעינן לה. ומכ"ש דלבסוף היא נשבעת. ומה שהביא ראיה מטוען על החפץ עד כדי דמיו ראיה זו אינו מכיר דאי ר"ל דאינו נשבע ונוטל שגוף החפץ עכ"פ אינו שלו ומסלק לה מארי בזוזי ולאפטורי נמי לא הוי שהרי אדרבא בעל החפץ חייב לו קצת ועכ"פ אין זה התופס חייב לבעל החפץ הא ודאי אינה עני' לנדון זה דהכא מדין כל שיודה אינו מתחייב וכדקאמ' קא מטינן עלה וליכא דררא דממונא לא חיוב ולא פיטור משא"כ התם.