167,060
עריכות
שיפורים והוספות
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (שיפורים והוספות) |
||
| שורה 2: | שורה 2: | ||
{{מרכז|'''סימן כא'''{{ש}}{{גופן|4||'''ביאור ברייתא בבבא מציעא'''}}}} | {{מרכז|'''סימן כא'''{{ש}}{{גופן|4||'''ביאור ברייתא בבבא מציעא'''}}}} | ||
'''כתב''' הרמב"ם | '''כתב''' הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/שכירות/ט#ד|פ"ט מהלכות שכירות ה"ד]]}} השוכר את הפועלים והטעו את בעה"ב או בע"ב הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומות כו'. בד"א בדבר שאינו אבד אבל בדבר האבד כו' שוכר עליהן או מטען. כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עד שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה, ואפילו נתן להם השתים מחזיר מהן התוספת עכ"ל. והנה עיקר הדברים הוא בברייתא {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/עו/ב|ב"מ ע"ו:]]}} כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי בואו וטלו שתים אבל ההוספה ע"ז שאפילו נתן להם השתים מחזיר מהן התוספת הוא מדברי הרמב"ם ז"ל עצמו, וצריך טעם למה הוסיף זה. | ||
'''ונ"ל''' לומר דעל ברייתא כיצד מטען יש לשאול: | '''ונ"ל''' לומר דעל ברייתא כיצד מטען יש לשאול: | ||
:א) מה באה הברייתא ללמדנו, האם ללמוד פתאים ערמה כיצד להטעות את הפועלים, וכי זה הוא ענין להברייתא. | :'''א)''' מה באה הברייתא ללמדנו, האם ללמוד פתאים ערמה כיצד להטעות את הפועלים, וכי זה הוא ענין להברייתא. | ||
:ב) אטו כולהו אינשי בחדא מחתא נחיתו, יש שיכולין להטעותו באופן זה ויש באופן אחר. | :'''ב)''' אטו כולהו אינשי בחדא מחתא נחיתו, יש שיכולין להטעותו באופן זה ויש באופן אחר. | ||
:ג) האיך מותר להטעות והרי נאמר מדבר שקר תרחק. | :'''ג)''' האיך מותר להטעות והרי נאמר מדבר שקר תרחק. | ||
:וביותר קשה, ד) דאלו הי' הדין דפועל אינו יכול לחזור בו והי' גופו משועבד לעשות לבעה"ב מלאכה זו אלא שאינו רוצה, שפיר הוי רשאי להטעותו בכדי שיקיים את החיוב שמוטל עליו, אבל הרי פועל יכול לחזור בו ואין גופו משועבד לעבוד אצלו אלא שתביעת ממון יש לבעה"ב עליו לשלם היזקו מדד"ג, וכיון שאינו רוצה לעבוד אצלו בסלע ורק בשתים הוא מתרצה נמצא שכשהוא מטעהו הוא עובד בחברו שלא מדעתו ושלא מרצונו, דאלו הוה ידע שלא יתן לו אלא סלע לא הי' עובד, ונמצא דלא רק את הסלע הוא שולל ממנו אלא עיקר ההשתמשות בגופו של חברו הוא כבעל כרחו והיכי שרי. | :וביותר קשה, '''ד)''' דאלו הי' הדין דפועל אינו יכול לחזור בו והי' גופו משועבד לעשות לבעה"ב מלאכה זו אלא שאינו רוצה, שפיר הוי רשאי להטעותו בכדי שיקיים את החיוב שמוטל עליו, אבל הרי פועל יכול לחזור בו ואין גופו משועבד לעבוד אצלו אלא שתביעת ממון יש לבעה"ב עליו לשלם היזקו מדד"ג, וכיון שאינו רוצה לעבוד אצלו בסלע ורק בשתים הוא מתרצה נמצא שכשהוא מטעהו הוא עובד בחברו שלא מדעתו ושלא מרצונו, דאלו הוה ידע שלא יתן לו אלא סלע לא הי' עובד, ונמצא דלא רק את הסלע הוא שולל ממנו אלא עיקר ההשתמשות בגופו של חברו הוא כבעל כרחו והיכי שרי. | ||
'''לכן''' נראה דשתי השאלות האחרונות הן הפותרות את הענין, ולא באה הברייתא ללמד את הבעה"ב דרך הטעת הפועל אלא דינא הוא דמשמיעתנו, דרק באופן זה בלבד מותר להטעות ולא באחרים, וזהו דאמרה הברייתא "כיצד מטען" כלומר באיזה אופן מותר להטעותן. אומר להם כו' היינו דדוקא באופן זה מותר ולא באחר. לדוגמא, אם יאמר הפועל שדה זה מחזיק בית כור ואין בכוחי לחורשה כולה, חבילה זו משקלה מאתים ליטרא ואין בכוחי לנשאה, מקום זה שאתה שולח אותי לשם רחוק עשרה פרסה, ואין בכוחי ללכת כ"כ הרבה, ולכן חוזרני בי ואיני רוצה לעבוד שלא תיק לגופי, ויבוא בעה"ב להטעותו, לומר שדה זה מחזיק רק סאתים, חבילה זו משקלה רק מאה ליטרא, מקום זה רחוק רק חמש פרסאות אינו רשאי, חדא שהוא אומר דבר שקר, ועוד שאין גוף הפועל משועבד לעבוד אצלו ואינו רוצה לבזבז כחותיו, ונמצא שכשהוא מטעהו אין זה ענין ממון לחוד אלא שחוץ מזה הוא משתעבד בגופו של חבירו בעל כרחו, וזה אינו רשאי. ולכן קאמרה הברייתא כיצד מטען, באיזה אופן מותר, אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים ובאופן זה אינו משקר כלל ואינו משתעבד בגופו של חבירו בעל כרחו ואינו מטעהו באמת כלל, שהרי רוצה הוא לעבוד בשתים והוא קוצץ לו בשניה באמת שתים ונותן לו באמת שתים, ואם יש בזה הטעאה רק איהו הוא דאטעי אנפשי' אבל בעה"ב אינו מטעהו כלל שנותן לו באמת פתים אלא דמכיון שהדין הוא דשוכר עליהן פועלים אחרים עד כדי שכרן וחוזר וגובה מהן לא יהו הם עצמם בקציצה שניה אלא כפועלים אחרים שקוצץ להם שתים. אלא דכיון דצריך לחזור ולגבות מהם הסלע השני לכן הוא מעכב מלשלם להם, שגם אם ישלם להם הרי הדין דחוזר וגובה ואפוכי מטרתא למ"ל וה"ז כשילם וחזר וגבה מהם. (ועיי' ברא"ש ב"מ שם ובב"י ח"מ סי' של"ג בשי' רש"י ז"ל). תה שייך רק בהטעאה באופן זה ולא בהטעאות אחרות שאסורות. ונמצא דעיקר היתר של הטעאה זו מיוסד רק על דינא דחוזר וגובה מהם, ולכן הוסיף הרמב"ם ז"ל במתק לשונו הך דינא הכא מדעתא דנפשי' והוא כפירוש וביאור לענין מטען המתמיה לכאורה כאמור. | '''לכן''' נראה דשתי השאלות האחרונות הן הפותרות את הענין, ולא באה הברייתא ללמד את הבעה"ב דרך הטעת הפועל אלא דינא הוא דמשמיעתנו, דרק באופן זה בלבד מותר להטעות ולא באחרים, וזהו דאמרה הברייתא "כיצד מטען" כלומר באיזה אופן מותר להטעותן. אומר להם כו' היינו דדוקא באופן זה מותר ולא באחר. לדוגמא, אם יאמר הפועל שדה זה מחזיק בית כור ואין בכוחי לחורשה כולה, חבילה זו משקלה מאתים ליטרא ואין בכוחי לנשאה, מקום זה שאתה שולח אותי לשם רחוק עשרה פרסה, ואין בכוחי ללכת כ"כ הרבה, ולכן חוזרני בי ואיני רוצה לעבוד שלא תיק לגופי, ויבוא בעה"ב להטעותו, לומר שדה זה מחזיק רק סאתים, חבילה זו משקלה רק מאה ליטרא, מקום זה רחוק רק חמש פרסאות אינו רשאי, חדא שהוא אומר דבר שקר, ועוד שאין גוף הפועל משועבד לעבוד אצלו ואינו רוצה לבזבז כחותיו, ונמצא שכשהוא מטעהו אין זה ענין ממון לחוד אלא שחוץ מזה הוא משתעבד בגופו של חבירו בעל כרחו, וזה אינו רשאי. ולכן קאמרה הברייתא כיצד מטען, באיזה אופן מותר, אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים ובאופן זה אינו משקר כלל ואינו משתעבד בגופו של חבירו בעל כרחו ואינו מטעהו באמת כלל, שהרי רוצה הוא לעבוד בשתים והוא קוצץ לו בשניה באמת שתים ונותן לו באמת שתים, ואם יש בזה הטעאה רק איהו הוא דאטעי אנפשי' אבל בעה"ב אינו מטעהו כלל שנותן לו באמת פתים אלא דמכיון שהדין הוא דשוכר עליהן פועלים אחרים עד כדי שכרן וחוזר וגובה מהן לא יהו הם עצמם בקציצה שניה אלא כפועלים אחרים שקוצץ להם שתים. אלא דכיון דצריך לחזור ולגבות מהם הסלע השני לכן הוא מעכב מלשלם להם, שגם אם ישלם להם הרי הדין דחוזר וגובה ואפוכי מטרתא למ"ל וה"ז כשילם וחזר וגבה מהם. (ועיי' ברא"ש ב"מ שם ובב"י ח"מ סי' של"ג בשי' רש"י ז"ל). תה שייך רק בהטעאה באופן זה ולא בהטעאות אחרות שאסורות. ונמצא דעיקר היתר של הטעאה זו מיוסד רק על דינא דחוזר וגובה מהם, ולכן הוסיף הרמב"ם ז"ל במתק לשונו הך דינא הכא מדעתא דנפשי' והוא כפירוש וביאור לענין מטען המתמיה לכאורה כאמור. | ||