166,261
עריכות
גרסה ראשונית
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}} | <noinclude>{{ניווט כללי עליון}} | ||
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude> | {{הועלה אוטומטית}}</noinclude> | ||
{{מרכז|'''דף ב' ע"ב'''}} | |||
'''לישא שפחת א"י.''' בפ"ק דב"ב (דף י"ג) הקשו התוס' ליתא עשה דפ"ו ולידחי ל"ת דלא יהיו קדש ותי' בשם ר"י דבעידנ' דמעקר לא מקיים לעשה דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפ"ו ל"מ עד גמר ביאה וק"ל ט"ז הא בפ"י דיבמות (דף צ"ו) [צ"ל ע"ב] אמ' הא דפטרו רבנן סדין מן הציצית משום דהוי שב ואל תעשה הקשו התוס' והא ה"ל קום ועשה כשמתעטף בטלית בת חיובא ואין בו ציצית הרי הוא עובר בידים ותי' דבשעת עיטוף לא מחייב עד לאחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוס' בה כבר ולאחר שנתעטף בה דמחייב שב וא"ח הוא והא דמשמע בפ' מי שמתו דכשהוא לבוש כלאים ואינו פושטן ל"ח שב וא"ת אלא עמוד ועשה הוא שאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלובש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד לאחר שנתעטף ואיכא למידק הא דאמר בפ"ק דביצה (ד' ח) ופ' י"ט דשבת (דף קל"ב) אימר דאמ' דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת א"נ סדין בציצי' דבעידנא דקא מעקר לאו קא מקיים לעשה ולדברי ר"י הא סדין בציצית ל"מ לעשה בעידנא דקא מיעקר לאו דהלאו דכלאים מיעקר מיד בשעת עיטוף והעשה א"מ עד לאחר שנתעטף ובע"כ צ"ל כיון דא"א למ"ע דציצית לקיים אלא ע"י עיטוף הקדום זהו הכשר מצוותו וה"ל שפיר בעידן דקא מעקר הלאו מקיים לעשה דבשעת העיטוף דעובר בלאו דכלאים מקיים לעשה דציצית דהא עיטוף אתחלתא דמ"ע דציצי' כיון דאין מקום למ"ע זו לעולם בלתי עיטוף הקדום והעיטוף עצמו אתחלתא דמ"ע זו ומן המצוה עצמו יחשב ול"ד לקציצת בהרת לצורך עבודה דפי"ט דשבת ולכתיש' בי"ט לצורך מ"ע של כיסוי בפ"ק דביצ' דש"ה דאפשר למ"ע דעבודה להתקיי' בלתי קציצת בהרת בכהן שאין בו בהרת וכן מ"ע דכיסוי איפשר להתקיים בלתי כתישה בעפר תיחוח או באפר מקלה אין הקציצה והכתישה הכשר מצותן אע"ג דאירע במקרה דא"א בלא"ה אין זה מן המצוה וכדאמ' בפ"ב דמכות (דף ח) כיון דאי מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה היא ואפי' ל"מ חרוש וחורש לצורך העומר לאו מצו' היא וה"נ הא דקציצת בהרת וכתישה דכיסוי כה"ג הוא וחילוק זה נ"ל דמוכרח הוא לדברי ר"י ונ"ל להביא ראי' מפי"א דזבחים (ד' צ"ו) [צ"ז ע"ב] דמוכח רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מדכתיב ועצם לא תשברו בפסח שני שאין ת"ל שכבר נאמ' ככל חוקת הפסח יעשו אותו אלא לרבות עצם שיש בו מוח ואמאי יבא עשה דואכלו הבשר וידחה הבשר דשבירת עצם אלא ש"מ דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והקשו התוס' האיך אתי העשה ודחי הל"ת הא בעידנ' דמעקר לאו דשבירת דעצם ל"מ לעשה דאכילה ולא תי' כלום. ולמאי דפי' א"ש כיון דא"א לעולם לקיים עשה דאכילת מוח אא"כ שובר העצם המקיפו השבירה נמי הכשר מצותו הוא ומגוף המצוה יחשב. וראיתי בפסקי התוס' כתב שם אם א"א לקיים עשה בע"א לא בעינן בעידנא דקא מיעקר לאו מקיים לעשה נר' שכוונו למש"כ ומתירץ התוס' הוא והסופרים השמיטו התי' מן הספרים ועי"ז יש ללמוד זכות על הרמב"ם שכתב בסוף הלכות כלאים כהן שלבש אבנט של בגדי כהונה שהוא של כלאים לוקה משום לובש והא דשרי בשעת עבודה ה"ט דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דכלאי' ואמאי הא בעידן דמיעקר לאו דכלאים דהיינו בשעת לבישות האבנט עדיין ל"מ לעשה דעבודה עד שעה שיעבוד ולמאי דפי' ניחא כיון דא"א לעולם לקיי' מ"ע דעבודה בלתי לבישת כלאים דאבנט דמחוסר בגדי' ששימש מיחל עבוד' כדתנן רפ"ב דזבחים (דף ט"ו) הלבישה נמי אתחלתא דעבודה היא דהכי מצותו הואיל ולא סגי בלא"ה וכיון שכן ה"נ כיון דגמר ביאה שבה מקיים מ"ע דפ"ו א"א לה בלתי העראה דקדים לה גם היא חשובה מן המצוה כיון דלא סגי לה בלא"ה זה הכשר מצותו וא"כ קשה דר"י אדר"י: | '''לישא שפחת א"י.''' בפ"ק דב"ב (דף י"ג) הקשו התוס' ליתא עשה דפ"ו ולידחי ל"ת דלא יהיו קדש ותי' בשם ר"י דבעידנ' דמעקר לא מקיים לעשה דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפ"ו ל"מ עד גמר ביאה וק"ל ט"ז הא בפ"י דיבמות (דף צ"ו) [צ"ל ע"ב] אמ' הא דפטרו רבנן סדין מן הציצית משום דהוי שב ואל תעשה הקשו התוס' והא ה"ל קום ועשה כשמתעטף בטלית בת חיובא ואין בו ציצית הרי הוא עובר בידים ותי' דבשעת עיטוף לא מחייב עד לאחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוס' בה כבר ולאחר שנתעטף בה דמחייב שב וא"ח הוא והא דמשמע בפ' מי שמתו דכשהוא לבוש כלאים ואינו פושטן ל"ח שב וא"ת אלא עמוד ועשה הוא שאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלובש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד לאחר שנתעטף ואיכא למידק הא דאמר בפ"ק דביצה (ד' ח) ופ' י"ט דשבת (דף קל"ב) אימר דאמ' דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת א"נ סדין בציצי' דבעידנא דקא מעקר לאו קא מקיים לעשה ולדברי ר"י הא סדין בציצית ל"מ לעשה בעידנא דקא מיעקר לאו דהלאו דכלאים מיעקר מיד בשעת עיטוף והעשה א"מ עד לאחר שנתעטף ובע"כ צ"ל כיון דא"א למ"ע דציצית לקיים אלא ע"י עיטוף הקדום זהו הכשר מצוותו וה"ל שפיר בעידן דקא מעקר הלאו מקיים לעשה דבשעת העיטוף דעובר בלאו דכלאים מקיים לעשה דציצית דהא עיטוף אתחלתא דמ"ע דציצי' כיון דאין מקום למ"ע זו לעולם בלתי עיטוף הקדום והעיטוף עצמו אתחלתא דמ"ע זו ומן המצוה עצמו יחשב ול"ד לקציצת בהרת לצורך עבודה דפי"ט דשבת ולכתיש' בי"ט לצורך מ"ע של כיסוי בפ"ק דביצ' דש"ה דאפשר למ"ע דעבודה להתקיי' בלתי קציצת בהרת בכהן שאין בו בהרת וכן מ"ע דכיסוי איפשר להתקיים בלתי כתישה בעפר תיחוח או באפר מקלה אין הקציצה והכתישה הכשר מצותן אע"ג דאירע במקרה דא"א בלא"ה אין זה מן המצוה וכדאמ' בפ"ב דמכות (דף ח) כיון דאי מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה היא ואפי' ל"מ חרוש וחורש לצורך העומר לאו מצו' היא וה"נ הא דקציצת בהרת וכתישה דכיסוי כה"ג הוא וחילוק זה נ"ל דמוכרח הוא לדברי ר"י ונ"ל להביא ראי' מפי"א דזבחים (ד' צ"ו) [צ"ז ע"ב] דמוכח רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מדכתיב ועצם לא תשברו בפסח שני שאין ת"ל שכבר נאמ' ככל חוקת הפסח יעשו אותו אלא לרבות עצם שיש בו מוח ואמאי יבא עשה דואכלו הבשר וידחה הבשר דשבירת עצם אלא ש"מ דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והקשו התוס' האיך אתי העשה ודחי הל"ת הא בעידנ' דמעקר לאו דשבירת דעצם ל"מ לעשה דאכילה ולא תי' כלום. ולמאי דפי' א"ש כיון דא"א לעולם לקיים עשה דאכילת מוח אא"כ שובר העצם המקיפו השבירה נמי הכשר מצותו הוא ומגוף המצוה יחשב. וראיתי בפסקי התוס' כתב שם אם א"א לקיים עשה בע"א לא בעינן בעידנא דקא מיעקר לאו מקיים לעשה נר' שכוונו למש"כ ומתירץ התוס' הוא והסופרים השמיטו התי' מן הספרים ועי"ז יש ללמוד זכות על הרמב"ם שכתב בסוף הלכות כלאים כהן שלבש אבנט של בגדי כהונה שהוא של כלאים לוקה משום לובש והא דשרי בשעת עבודה ה"ט דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דכלאי' ואמאי הא בעידן דמיעקר לאו דכלאים דהיינו בשעת לבישות האבנט עדיין ל"מ לעשה דעבודה עד שעה שיעבוד ולמאי דפי' ניחא כיון דא"א לעולם לקיי' מ"ע דעבודה בלתי לבישת כלאים דאבנט דמחוסר בגדי' ששימש מיחל עבוד' כדתנן רפ"ב דזבחים (דף ט"ו) הלבישה נמי אתחלתא דעבודה היא דהכי מצותו הואיל ולא סגי בלא"ה וכיון שכן ה"נ כיון דגמר ביאה שבה מקיים מ"ע דפ"ו א"א לה בלתי העראה דקדים לה גם היא חשובה מן המצוה כיון דלא סגי לה בלא"ה זה הכשר מצותו וא"כ קשה דר"י אדר"י: | ||