166,261
עריכות
אין תקציר עריכה
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (+הערה מקונטרס אחרון שנשמטה) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
| שורה 29: | שורה 29: | ||
'''{{עוגן1|כאן}} כמשנה ראשונה.''' פירש"י למשנה ראשונה מי שחציו עבד פטור אבל למשנה אחרונה כיון שיש ביד ב"ד לכוף להרב לשחררו הוי לי' כמשוחרר וחייב וכן פי' התו' רפ"ח דפסחים (דף פ"ז) תנן מי שח"ע וחב"ח לא יאכל משל רבו ודייק עלה בגמרא משל רבו הוא דלא יאכל משל עצמו יאכל והתניא לא יאכל לא משל עצמו ולא משל רבו ומשני כאן כמשנה ראשונה וכאן כמשנה אחרונה ופירש"י דלמשנה ראשונה יאכל משל עצמו [צ"ל אחרונה] לא יאכל והרמב"ם כתב (בפ"ב מה"פ) מי שחציו עבד וחב"ח לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו וגבי ראי' כתב (בפ"ב מה' ח') מי שח"ע וחב"ח פטור מפני צד עבדות שבו הרי שמפרש איפכא דלמשנה אחרונה פטור מן הראייה ולגבי פסח לא יאכל כלל. ופי' הר"א בנו דה' פ דלמשנה ראשונה עבדינן לי' תקנתא להוציאו מחיובו ומטעם זה אוכל משל עצמו ולמשנה אחרונה לא עבדינן לי' תקנתא שמא זה גורם לעכב שיחררו. אלא אומרים לרבו שאינו אוכל משלך דלא קרינן בו עבד איש ולא משל עצמו אלא מהר ושחררו כדי שלא ימנע מן המצוה אבל למשנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן לי' תקנה במצוה שהוא חייב בה מדברי סופרים דאלו מן התורה פטור כדדייק רבינא ממתניתין. ותימא לי כיון דהוא כטור מן התורה למשנה ראשונה איך יתחייבו רבנן להביא עולת ראיי' דאע"ג משום חולין בעזרה לית לן בה דאפשר לומר דמייתי לה לשה עולת נדבה מכל משמע דמייתי לה אפי' ביו"ט כמו כל חייבין בראי'. הא עולת נדבה לכ"ע אין קרב ביו"ט כדאמרינן לקמן בפירקן (דף ח') והכי נמי איך אוכל פסח משל עצמו מדרבנן הא כיון דמן החו' אין ראוי לאכול משל עצמו כעבד גמור הוי לי' פסח נאכל שלא למנוייו דאיכא איסורא דאורייתא וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ועוד קשה לי בשלמא גבי פסח עבדו לו תקנה שיאכל משל עצמו הואיל ובר חיובא דפסח הוא אלא שצד עבדות מעכב עליו מלאכול משום הכי עשו לו תקנה אבל ראיי' דרחמנא פטרי' מאל פני אדון ד' כדאמרינן לקמן ל"ל תקנה זו לחייבו מ"ש משאר פטורי ראיי' דלא תקנו לחייב לבד מקטן וכדי לחנכו. ומלבד הא אין פירוש זה נכון ואינם דברים של טעם א"ו עיקר כפרש"י ותו' דלמשנה אחרונה דינו כבן חורין לכל דבר כיון דכופין לרבו לשחררו הוי לי' כמשוחרר לכל דבר וחייב מן התורה במצות בין להקל בין להחמיר דהפקר ב"ד הפקר{{הערה|הרב בעל משנה למלך ב[[משנה למלך/מלכים/י#|פ"י מהלכות מלכים]] כתב ליישב ד' רש"י בעירוכין (דף ב') שכתב דהא דעבד כנעני שאינו משוחרר פטור מראיה הוא משום דממעטינן לי' מקרא דאל פני האדון ה'. דלכאורה הוא נוד הסוגיא בחגיגה שם דפריך מכדי כל מצוה כו' דגמרי' לה מאשה ומשני רבינ' דלא נצרכה אלא לחצי עבד וחצי ב"ח. הרי להיפוך מד' רש"י. וכתב הוא ז"ל דהא רבינא מיירי למשנה ראשונה אבל לפי המסקנא דר"פי דמתני' דמרבינן להכל חייבין בראיה אפי חצי עבד וחצי ב"ח והיינו כמשנה אחרונה דהוי כמשוחרר וחייב בכל המצות. א"כ ע"כ קרא דאל פני האדון אתי לעבד גמור. ולא תקשי הא עבדים גמרי' בגז"ש דלה לה. משום די"ל ע"פי מ"ש התוס' בשם הירושלמי דעבד חייב בפ"ו אע"ג דנשים פטורות מפ"ו וה"ל למיפטר עבדים נמי בגז"ש דלה לה. וע"כ צ"ל דלה לה לא אתי לפוטרו משאר מצות שהאשה פטורה מהם אלא לחייבו עכ"פ כל מה שהאשה חייבת. ונסתייע שם מד' התוס' ר"פ החובל שכתבו דגז"ש דלה לה לא אתי לגורעו מאיש ולעשותו כאשה יעו"ש (והנה כ"ז שלא כד' רבינו בד' כ"ב ע"ב ד"ה דגמר לה לה. ובמילואים ד"ה לא לתוהו יעו"ש).{{ש}} | '''{{עוגן1|כאן}} כמשנה ראשונה.''' פירש"י למשנה ראשונה מי שחציו עבד פטור אבל למשנה אחרונה כיון שיש ביד ב"ד לכוף להרב לשחררו הוי לי' כמשוחרר וחייב וכן פי' התו' רפ"ח דפסחים (דף פ"ז) תנן מי שח"ע וחב"ח לא יאכל משל רבו ודייק עלה בגמרא משל רבו הוא דלא יאכל משל עצמו יאכל והתניא לא יאכל לא משל עצמו ולא משל רבו ומשני כאן כמשנה ראשונה וכאן כמשנה אחרונה ופירש"י דלמשנה ראשונה יאכל משל עצמו [צ"ל אחרונה] לא יאכל והרמב"ם כתב (בפ"ב מה"פ) מי שחציו עבד וחב"ח לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו וגבי ראי' כתב (בפ"ב מה' ח') מי שח"ע וחב"ח פטור מפני צד עבדות שבו הרי שמפרש איפכא דלמשנה אחרונה פטור מן הראייה ולגבי פסח לא יאכל כלל. ופי' הר"א בנו דה' פ דלמשנה ראשונה עבדינן לי' תקנתא להוציאו מחיובו ומטעם זה אוכל משל עצמו ולמשנה אחרונה לא עבדינן לי' תקנתא שמא זה גורם לעכב שיחררו. אלא אומרים לרבו שאינו אוכל משלך דלא קרינן בו עבד איש ולא משל עצמו אלא מהר ושחררו כדי שלא ימנע מן המצוה אבל למשנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן לי' תקנה במצוה שהוא חייב בה מדברי סופרים דאלו מן התורה פטור כדדייק רבינא ממתניתין. ותימא לי כיון דהוא כטור מן התורה למשנה ראשונה איך יתחייבו רבנן להביא עולת ראיי' דאע"ג משום חולין בעזרה לית לן בה דאפשר לומר דמייתי לה לשה עולת נדבה מכל משמע דמייתי לה אפי' ביו"ט כמו כל חייבין בראי'. הא עולת נדבה לכ"ע אין קרב ביו"ט כדאמרינן לקמן בפירקן (דף ח') והכי נמי איך אוכל פסח משל עצמו מדרבנן הא כיון דמן החו' אין ראוי לאכול משל עצמו כעבד גמור הוי לי' פסח נאכל שלא למנוייו דאיכא איסורא דאורייתא וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ועוד קשה לי בשלמא גבי פסח עבדו לו תקנה שיאכל משל עצמו הואיל ובר חיובא דפסח הוא אלא שצד עבדות מעכב עליו מלאכול משום הכי עשו לו תקנה אבל ראיי' דרחמנא פטרי' מאל פני אדון ד' כדאמרינן לקמן ל"ל תקנה זו לחייבו מ"ש משאר פטורי ראיי' דלא תקנו לחייב לבד מקטן וכדי לחנכו. ומלבד הא אין פירוש זה נכון ואינם דברים של טעם א"ו עיקר כפרש"י ותו' דלמשנה אחרונה דינו כבן חורין לכל דבר כיון דכופין לרבו לשחררו הוי לי' כמשוחרר לכל דבר וחייב מן התורה במצות בין להקל בין להחמיר דהפקר ב"ד הפקר{{הערה|הרב בעל משנה למלך ב[[משנה למלך/מלכים/י#|פ"י מהלכות מלכים]] כתב ליישב ד' רש"י בעירוכין (דף ב') שכתב דהא דעבד כנעני שאינו משוחרר פטור מראיה הוא משום דממעטינן לי' מקרא דאל פני האדון ה'. דלכאורה הוא נוד הסוגיא בחגיגה שם דפריך מכדי כל מצוה כו' דגמרי' לה מאשה ומשני רבינ' דלא נצרכה אלא לחצי עבד וחצי ב"ח. הרי להיפוך מד' רש"י. וכתב הוא ז"ל דהא רבינא מיירי למשנה ראשונה אבל לפי המסקנא דר"פי דמתני' דמרבינן להכל חייבין בראיה אפי חצי עבד וחצי ב"ח והיינו כמשנה אחרונה דהוי כמשוחרר וחייב בכל המצות. א"כ ע"כ קרא דאל פני האדון אתי לעבד גמור. ולא תקשי הא עבדים גמרי' בגז"ש דלה לה. משום די"ל ע"פי מ"ש התוס' בשם הירושלמי דעבד חייב בפ"ו אע"ג דנשים פטורות מפ"ו וה"ל למיפטר עבדים נמי בגז"ש דלה לה. וע"כ צ"ל דלה לה לא אתי לפוטרו משאר מצות שהאשה פטורה מהם אלא לחייבו עכ"פ כל מה שהאשה חייבת. ונסתייע שם מד' התוס' ר"פ החובל שכתבו דגז"ש דלה לה לא אתי לגורעו מאיש ולעשותו כאשה יעו"ש (והנה כ"ז שלא כד' רבינו בד' כ"ב ע"ב ד"ה דגמר לה לה. ובמילואים ד"ה לא לתוהו יעו"ש).{{ש}} | ||
ובאמת מד' הש"ס בכ"מ דפריך בפשיטות מכדי כל מצוה שהאשה חייבת כו' וכל שאין אשה חייבת אין העבד חייב נראה שלא כד' המשנה למלך ומה שמסתייע מד' התוס' ר"פ החובל אדרבא נראה כד' רבינו שהתוס' לא כתבו אלא דמהגז"ש דלה לה אעפ"י שמדמין אותו לאשה היינו שאינו חייב אלא במצות שהאשה חייבת. ומ"מ לענין שיהא פסול לעדות מטעם דבעינן אנשים. ודאי שבשביל זה הגז"ש לא נעשה אשה ולגרעו מאיש דעכ"פ איש הוא כמבואר להמעיין. וכן כתבו התוס' ריש פ"ק דעירוכין דהא דתנן התם דעבדים נערכין כזכר דאעפ"י ששוים לאשה לענין מצות מ"מ לענין ערכין ודאי דנערכין כזכר גם בעיקר ישובו לד' רש"י נראין תמוהי' דמ"ש דלמ"א דחצי עבד וחצי ב"ח חייב בכל המצות א"כ ע"כ קרא דאל פני האדון אתי לעבד גמור. אין זה מוכרח שהרי דלמ"א כופין את רבו לשחררו. הוא הפקר ב"ד שהפקיעו שעבוד העבד בע"כ של הרב מפני תיקון העולם דלשבת יצרה. ועוד אפי' נימא דהרב חייב מה"ת לשחררו מ"מ נ"מ להיכי דלא הספיק לשחררו ונתחייב בראיה או שמת הרב והיתומים קטנים. וכה"ג שפטור מן הראיה | ובאמת מד' הש"ס בכ"מ דפריך בפשיטות מכדי כל מצוה שהאשה חייבת כו' וכל שאין אשה חייבת אין העבד חייב נראה שלא כד' המשנה למלך ומה שמסתייע מד' התוס' ר"פ החובל אדרבא נראה כד' רבינו שהתוס' לא כתבו אלא דמהגז"ש דלה לה אעפ"י שמדמין אותו לאשה היינו שאינו חייב אלא במצות שהאשה חייבת. ומ"מ לענין שיהא פסול לעדות מטעם דבעינן אנשים. ודאי שבשביל זה הגז"ש לא נעשה אשה ולגרעו מאיש דעכ"פ איש הוא כמבואר להמעיין. וכן כתבו התוס' ריש פ"ק דעירוכין דהא דתנן התם דעבדים נערכין כזכר דאעפ"י ששוים לאשה לענין מצות מ"מ לענין ערכין ודאי דנערכין כזכר גם בעיקר ישובו לד' רש"י נראין תמוהי' דמ"ש דלמ"א דחצי עבד וחצי ב"ח חייב בכל המצות א"כ ע"כ קרא דאל פני האדון אתי לעבד גמור. אין זה מוכרח שהרי דלמ"א כופין את רבו לשחררו. הוא הפקר ב"ד שהפקיעו שעבוד העבד בע"כ של הרב מפני תיקון העולם דלשבת יצרה. ועוד אפי' נימא דהרב חייב מה"ת לשחררו מ"מ נ"מ להיכי דלא הספיק לשחררו ונתחייב בראיה או שמת הרב והיתומים קטנים. וכה"ג שפטור מן הראיה:{{ש}} | ||
'''הירושלמי''' בריש פירקין ממעט עבדים מהראיה מקרא דלפני האדון ה' והיינו כדעת רש"י ערכין הנ"ל. ובירושלמי פ"ג דברכות אהך מתני' דנשים ועבדים פטורים מק"ש ומן התפילין פריך נשים מנ"ל דכתיב ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם. עבדים מנ"ל דכתיב שמע ישראל ה' אחד מי שאין לו אלא אדון א'. הרי דלא גמר לה לה. ואין לומר דהירושלמי לא ס"ל הך מימרא דכל מצוה שהאש' חייבת בה עבד חייב בה אף דודאי דוחק לומר דלא שמיע להו ברייתא דמייתינן בגיטין פ' השולח (דף מ"א) ע"ב ד"ב עבדי' אין משתחררין בגט אחד ובתלוש ולשמו מ"מ י"ל דדוקא להשוותן בכל הדברים שאפשר להשוותן. אבל בהא דנחייב עבד במצו' שהאשה חייבת לא ס"ל להירושלמי. דהא ליתא שהרי בהירושלמי במ"ס עירובין ר"פ המוצא תפילין איתא ר"ג היה מחייב נשי' בתפילין מהא דטבי עבדו היה מניח תפילין ולא מיחו בו חכמים והיא עבד והיא אשה פי' דעבד ואשה שווין במצות.{{ש}} | |||
והיה נראה להביא ראיה להמשנה למלך בסוף ה' מלכים שכתב דבכל מצות שהאשה פטורה רק מגזה"כ כגון במ"ע שלא הז"ג או בל"ת אין עבדים פטורין. וא"כ ניחא דעבדים חייבין בפ"ו וכן בראיה מל"ת דצא יראה פני ריקם. וה"נ למ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג ה"נ דעבדי' חייבין אי לא דמעטינהו קרא. לזה העירני ש"ב המופלג השנון כמוהר"ד נ"י.{{ש}} | והיה נראה להביא ראיה להמשנה למלך בסוף ה' מלכים שכתב דבכל מצות שהאשה פטורה רק מגזה"כ כגון במ"ע שלא הז"ג או בל"ת אין עבדים פטורין. וא"כ ניחא דעבדים חייבין בפ"ו וכן בראיה מל"ת דצא יראה פני ריקם. וה"נ למ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג ה"נ דעבדי' חייבין אי לא דמעטינהו קרא. לזה העירני ש"ב המופלג השנון כמוהר"ד נ"י.{{ש}} | ||
אלא שיש לי לעמוד על תמיהת הגאונים האלו ע"ד הירושלמי דעבד חייב בפ"ו מ"ד התוס' דחגיגה שהרי מ"ד התוס' גיטין פ' השולח (דף מ"ב) מוכח איפכא לד' הירושלמי דעבד פטור מפ"ו ואינו חייב כ"א בשבת. שהרי כתבו שהריצב"א מפרש דמה"ט נקט קרא דשבת משום דצד עבדות אינו כ"א בשבת. ומסתייעים מ"ד הירושלמי הנ"ל שמעון ב"ר אבא בשם ר"י כו' דמהכא משמע דפ"ו ושבת חדא היא מדפתח בפ"ו וסיים בשבת. ואעפ"י שאין חייב כ"א בשבת מ"מ אסור לו לישא במועד. וכ"ה במפרשי ירושלמי. וא"כ ד' התוס' דגיטין סותרים ד' התוס' דהכא ולא ראיתי מי שהרגיש בזה. ואין נראה לומר שהריצב"א דגיטין הוא הי"מ דהכא שהרי הריצב"א אינו מזכיר בדבריו מהא דשהי' לו בנים בעבדותו ל"ק פר"ו. ועוד אך מיסתייע שם מר' שמעון ב"ר אבא בשם ר' יוחנן והרי ר' יוחנן ס"ל ביבמות (דף ס"ב) דמי שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים פ"ו והרי ב"נ נמי אינו מצוה על פ"ו כדאי' בסנהדרין (דף נ"ז). ומ"מ קיים פ"ו בהוליד בנים בגיותו וא"כ ע"כ צריך לומר בעבד דמטעם שאין לו חיים הוא. ע"כ נראה שהי"מ אלו פי' דלהכי נקטי קרא דלשבת כדי לאשמועינן דעבד פטור מפ"ו. ולפ"ז אפי' הוליד בנים כבר בעבדותו לא מהני וכופין את רבו לשחררו כדי שיקיים פ"ו. ע"ז דחו התוספות מהירושלמי מדפתח בפ"ו וסיים בשבת הרי פ"ו ושבת חדא מילתא היא. אלא דהא דאחר נן דהיו לו בנים בעבדותו ל"ק פ"ו שאין זרעו מיוחס אחריו. א"כ לא מוכח מידי מהא דנקט קרא דלשבת. וז"ש התוס' ועוד דהא פ"ו אכולהו כתיב אף לכנען פי' דהא דכתיב לשבת יצרה היינו שבעת היצירה צוה לכל על פ"ו וע"כ אף לכנען בכלל. וז"ש והלא לא נברא העולם אלא לפ"ו שאז הי' הכל מצווין ליישב העולם בפ"ו וכיון דחייב מד"ק דלשבת ה"ה אשה חייבת בשבת כמ"ש התוס' גיטין שם. ולפי"ז שפחה נמי שייכה בשבת מגז"ש דלה לה. והשתא א"ש ול"ק קושיות הגאונים הנ"ל:{{ש}} | אלא שיש לי לעמוד על תמיהת הגאונים האלו ע"ד הירושלמי דעבד חייב בפ"ו מ"ד התוס' דחגיגה שהרי מ"ד התוס' גיטין פ' השולח (דף מ"ב) מוכח איפכא לד' הירושלמי דעבד פטור מפ"ו ואינו חייב כ"א בשבת. שהרי כתבו שהריצב"א מפרש דמה"ט נקט קרא דשבת משום דצד עבדות אינו כ"א בשבת. ומסתייעים מ"ד הירושלמי הנ"ל שמעון ב"ר אבא בשם ר"י כו' דמהכא משמע דפ"ו ושבת חדא היא מדפתח בפ"ו וסיים בשבת. ואעפ"י שאין חייב כ"א בשבת מ"מ אסור לו לישא במועד. וכ"ה במפרשי ירושלמי. וא"כ ד' התוס' דגיטין סותרים ד' התוס' דהכא ולא ראיתי מי שהרגיש בזה. ואין נראה לומר שהריצב"א דגיטין הוא הי"מ דהכא שהרי הריצב"א אינו מזכיר בדבריו מהא דשהי' לו בנים בעבדותו ל"ק פר"ו. ועוד אך מיסתייע שם מר' שמעון ב"ר אבא בשם ר' יוחנן והרי ר' יוחנן ס"ל ביבמות (דף ס"ב) דמי שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים פ"ו והרי ב"נ נמי אינו מצוה על פ"ו כדאי' בסנהדרין (דף נ"ז). ומ"מ קיים פ"ו בהוליד בנים בגיותו וא"כ ע"כ צריך לומר בעבד דמטעם שאין לו חיים הוא. ע"כ נראה שהי"מ אלו פי' דלהכי נקטי קרא דלשבת כדי לאשמועינן דעבד פטור מפ"ו. ולפ"ז אפי' הוליד בנים כבר בעבדותו לא מהני וכופין את רבו לשחררו כדי שיקיים פ"ו. ע"ז דחו התוספות מהירושלמי מדפתח בפ"ו וסיים בשבת הרי פ"ו ושבת חדא מילתא היא. אלא דהא דאחר נן דהיו לו בנים בעבדותו ל"ק פ"ו שאין זרעו מיוחס אחריו. א"כ לא מוכח מידי מהא דנקט קרא דלשבת. וז"ש התוס' ועוד דהא פ"ו אכולהו כתיב אף לכנען פי' דהא דכתיב לשבת יצרה היינו שבעת היצירה צוה לכל על פ"ו וע"כ אף לכנען בכלל. וז"ש והלא לא נברא העולם אלא לפ"ו שאז הי' הכל מצווין ליישב העולם בפ"ו וכיון דחייב מד"ק דלשבת ה"ה אשה חייבת בשבת כמ"ש התוס' גיטין שם. ולפי"ז שפחה נמי שייכה בשבת מגז"ש דלה לה. והשתא א"ש ול"ק קושיות הגאונים הנ"ל:{{ש}} | ||
והא דפריך בירושלמי ברכות הנ"ל נשים מנ"ל. ומפיק מולמדתם את בניכם משמע דק"ש ותפילין תרווייהו מפיק מהך קרא והרי ק"ש הוי מ"ע שהז"ג ותפילין נמי י"ל דהמשנה סוברת דהוי מ"ע שהז"ג. די"ל עפ"י התוס' דהכא בר"פ דנשים אינם פטורות כ"א מראית קרבן שהוא בל"ת אבל במ"ע דר"פ חייבות א"כ ליכא למילף מראיה דבמ"ע שהז"ג נשים פטורות. דבאמת חייבות. וע"כ נ"ל מתפילין דהוקש לת"ת. וא"ש דמפיק תרווייהו מולמדתם בניכם ולא בנותיכם דמינה שמעינן דפטורות ממ"ע שהז"ג. ואפי' למ"ד דתפילין הוי מ"ע שלא הז"ג נמי נ"ל ממצה ראי' והקהל דה"ל שלשה כתובים ה"כ דלד"ה אין מלמדין והוי מיעוטא לומר דבהני הוא דחייבות אבל בעלמא פטורות כמ"ש התוס' קדושין ד' ל"ה ד"ה אלא למ"ד. ומד' הירושלמי יש להביא ראיה לד' התוס' דלא כפר"שי שם דאי כפר"שי דאף למ"ד ב"כ ה"כ אין מלמדין מ"מ גמרינן הא דנשים פטורות מבנין אב דראי'. והרי לפ"ז הקש' לד' הירושלמי דנשים חייבות בראי':{{ש}} | '''והא''' דפריך בירושלמי ברכות הנ"ל נשים מנ"ל. ומפיק מולמדתם את בניכם משמע דק"ש ותפילין תרווייהו מפיק מהך קרא והרי ק"ש הוי מ"ע שהז"ג ותפילין נמי י"ל דהמשנה סוברת דהוי מ"ע שהז"ג. די"ל עפ"י התוס' דהכא בר"פ דנשים אינם פטורות כ"א מראית קרבן שהוא בל"ת אבל במ"ע דר"פ חייבות א"כ ליכא למילף מראיה דבמ"ע שהז"ג נשים פטורות. דבאמת חייבות. וע"כ נ"ל מתפילין דהוקש לת"ת. וא"ש דמפיק תרווייהו מולמדתם בניכם ולא בנותיכם דמינה שמעינן דפטורות ממ"ע שהז"ג. ואפי' למ"ד דתפילין הוי מ"ע שלא הז"ג נמי נ"ל ממצה ראי' והקהל דה"ל שלשה כתובים ה"כ דלד"ה אין מלמדין והוי מיעוטא לומר דבהני הוא דחייבות אבל בעלמא פטורות כמ"ש התוס' קדושין ד' ל"ה ד"ה אלא למ"ד. ומד' הירושלמי יש להביא ראיה לד' התוס' דלא כפר"שי שם דאי כפר"שי דאף למ"ד ב"כ ה"כ אין מלמדין מ"מ גמרינן הא דנשים פטורות מבנין אב דראי'. והרי לפ"ז הקש' לד' הירושלמי דנשים חייבות בראי':{{ש}} | ||
וי"ל לד' רש"י ע"ד שפי' התוס' ברפ"ק דעירוכין דההיא דירושלמי אסמכתא היא דודאי לא גמרינן מהקהל דהא דרשינן זכורך להוציא את הנשים יעו"ש. משמע דמדרבנן בעלמא חייבות לראות פני' בעזרה ומ"מ אין עוברות במה שנראות בלא קרבן בל"ת דלא יראו ריקם כיון דאין חייבות בר"פ א"ע על ל"ת דריקם. (ומזה סתירה לדברי הט"ז שכתב דהיכי שהתורה פטרה להדיא נשים א"א לרבנן לחייבם מדרבנן יעו"ש. והרי הכא דמיעט קרא בהדיא מזכר להוציא את הנשים ממ"ע דר"פ ומ"מ חייבום חכמים. ומ"ש התוס' בפסחים {{ממ|[[תוספות/פסחים/קח/א#|דף ק"ח]]}} דמטעם הן הי' באותו הנס א"א לחייבם כ"א במצוה דרבנן אבל לא בסוכה דאורייהא. ע"כ צ"ל דמ"ע דר"פ חמיר) ולפ"ז אינו מוכרח מה שפי' המפרש בעירובין דפריך שם מנ"ל דפטורות מתפילין דפריך למ"ד תפילין הוי מ"ע שלא הז"ג. דלפ"ד אפי' למ"ד תפילין הוי מ"ע שהז"ג נמי נ"ל מולמדתם את בניכ' ולא בנותיכם ועוד שהרי התם בירושלמי פריך ע"ז מהא דאשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. ומיכל בת שאול היתה מנחת תפילין דמזה מוכח דלהירו' נשים פטורות אפי' ממ"ע דר"פ דאל"כ מאי פריך מאשתו של יונה. די"ל דכיון דחייבה א"ע בל"ת לכך לא מיחו בה חכמים אבל במ"ע מוחין בה: {{צבע גופן|אפור|'''{{עוגן|קונטרס אחרון2|קונטרס אחרון}}'''}}}} וכן פי' הראב"ד בהשגותיו וכ"ת הא בספ"ג דר"ה (דף כט) מסקינן דמי שחצי ועבד אינו מוציא אחרים ידי חובת שופר ואף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות דידי' ומפיק צד חירות דידי' ואמאי לא. לא מיבעי לעצמו דמוצי' אל' אף לאחרי' נמי מוצי' למשנ' אחרונ' דק"ל כוותי' כיון דבידינו לשחררו דינו כמשוחרר לכל דבר אפי' להקל כדאמרי' גבי פסח וראייה. ודוחק לאוקמי ההיא דפ"ג דר"ה דרב הונא ורב נחמן שקלי וטרי התם זה דלא כהלכתא. וי"ל דהתם מיירי בחצי עבד של קטן כיון דלאו בר כפיי' הוא כדאמרי' בפ"ד דגיטין (דף מ) גבי עבדא דבי תרי שחרר חד מינייהו קם אידך אקני' לבנו קטן א"כ לאו כמשוחרר הוא מש"ה צד עבדות במקומו עומד לפיכך אף לעצמו אינו מוציא והכי נמי אמרי' התם נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ופי' התו' אפי' למשנה אחרונה כגון בשל יתומים קטנים דלאו בני כפי' נינהו וכי תימא א"כ לאוקמא לכולי מתני' כמשנה אחרונה ורישא דמרבי לחיובא בעבד של גדול דבר כפי' הוא וסיפא דפוטרו בשל קטן בשלמא האי דפ"ח דפסחים דלא מתוקמא לברייתא דלא יאכל לא משלו ולא משל רבו כמשנה אחרונה ובעבד של קטן דא"כ מאי לא יאכל משל רבו כיון דקטן הוא חלק בפסח מנא לי'{{הערה|ש"ב המופלג השנון מו"ה דוד ני' אמר דמשכחת לה שיש לו גם שותף גדול וכיון דחלק הקטן אינו עומד לשיחרור גם הגדול אינו מחוייב לשחררו ומש"ה אינו אוכל אפי' מחלק של גדול: {{צבע גופן|אפור|'''{{עוגן|קונטרס אחרון3|קונטרס אחרון}}'''}}}}, הא קיימ"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא כד מסיק בפ"ד דנדרי' (דף לו). אבל האי דהכא תקשא. וי"ל משום דמתני' מיירי מתלתא עניינא גבי פטורה ראיי' בבא זו מהני דלאו בני דעה נינהו ותני להו בלשון יחיד חוץ מחרש שוטה וקטן וכן בבא ג' דפטורא דידהו נפקא לו מרגלי' החיגר וחביריו כדאמרי' בגמרא תני להו נמי יחיד. החיגר. והסומא. והחולה. ואלו בבא מציעא זו תני לעבדים ונשים בלשון רבים. ולא תני האשה והעבד בלשון יחיד א"ו בתרי גוונא עבדים מיירי בין של קטן ובין של גדול אע"ג דבר כפי' היא אפ"ה פטור. ובע"כ היינו כמשנה ראשונה ואיידי דתני עבדים בלשון רבים תני נמי לנשים בלשון רבים דבני חדא בוקתא נינהו. דעבד גמר לה לה מאשה כדאמרי' בגמרא וכה"ג דייק הגמרא בפ"ק דנדה (דף ח') מדתני הכא אשה והתם תני קטנות א"כ לאו קטנות דעלמא קאמ' אלא קטנות תרתי חדא דר' אליעזר וכו' ודלא כפי' התו': | וי"ל לד' רש"י ע"ד שפי' התוס' ברפ"ק דעירוכין דההיא דירושלמי אסמכתא היא דודאי לא גמרינן מהקהל דהא דרשינן זכורך להוציא את הנשים יעו"ש. משמע דמדרבנן בעלמא חייבות לראות פני' בעזרה ומ"מ אין עוברות במה שנראות בלא קרבן בל"ת דלא יראו ריקם כיון דאין חייבות בר"פ א"ע על ל"ת דריקם. (ומזה סתירה לדברי הט"ז שכתב דהיכי שהתורה פטרה להדיא נשים א"א לרבנן לחייבם מדרבנן יעו"ש. והרי הכא דמיעט קרא בהדיא מזכר להוציא את הנשים ממ"ע דר"פ ומ"מ חייבום חכמים. ומ"ש התוס' בפסחים {{ממ|[[תוספות/פסחים/קח/א#|דף ק"ח]]}} דמטעם הן הי' באותו הנס א"א לחייבם כ"א במצוה דרבנן אבל לא בסוכה דאורייהא. ע"כ צ"ל דמ"ע דר"פ חמיר) ולפ"ז אינו מוכרח מה שפי' המפרש בעירובין דפריך שם מנ"ל דפטורות מתפילין דפריך למ"ד תפילין הוי מ"ע שלא הז"ג. דלפ"ד אפי' למ"ד תפילין הוי מ"ע שהז"ג נמי נ"ל מולמדתם את בניכ' ולא בנותיכם ועוד שהרי התם בירושלמי פריך ע"ז מהא דאשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. ומיכל בת שאול היתה מנחת תפילין דמזה מוכח דלהירו' נשים פטורות אפי' ממ"ע דר"פ דאל"כ מאי פריך מאשתו של יונה. די"ל דכיון דחייבה א"ע בל"ת לכך לא מיחו בה חכמים אבל במ"ע מוחין בה: {{צבע גופן|אפור|'''{{עוגן|קונטרס אחרון2|קונטרס אחרון}}'''}}}} וכן פי' הראב"ד בהשגותיו וכ"ת הא בספ"ג דר"ה (דף כט) מסקינן דמי שחצי ועבד אינו מוציא אחרים ידי חובת שופר ואף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות דידי' ומפיק צד חירות דידי' ואמאי לא. לא מיבעי לעצמו דמוצי' אל' אף לאחרי' נמי מוצי' למשנ' אחרונ' דק"ל כוותי' כיון דבידינו לשחררו דינו כמשוחרר לכל דבר אפי' להקל כדאמרי' גבי פסח וראייה. ודוחק לאוקמי ההיא דפ"ג דר"ה דרב הונא ורב נחמן שקלי וטרי התם זה דלא כהלכתא. וי"ל דהתם מיירי בחצי עבד של קטן כיון דלאו בר כפיי' הוא כדאמרי' בפ"ד דגיטין (דף מ) גבי עבדא דבי תרי שחרר חד מינייהו קם אידך אקני' לבנו קטן א"כ לאו כמשוחרר הוא מש"ה צד עבדות במקומו עומד לפיכך אף לעצמו אינו מוציא והכי נמי אמרי' התם נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ופי' התו' אפי' למשנה אחרונה כגון בשל יתומים קטנים דלאו בני כפי' נינהו וכי תימא א"כ לאוקמא לכולי מתני' כמשנה אחרונה ורישא דמרבי לחיובא בעבד של גדול דבר כפי' הוא וסיפא דפוטרו בשל קטן בשלמא האי דפ"ח דפסחים דלא מתוקמא לברייתא דלא יאכל לא משלו ולא משל רבו כמשנה אחרונה ובעבד של קטן דא"כ מאי לא יאכל משל רבו כיון דקטן הוא חלק בפסח מנא לי'{{הערה|ש"ב המופלג השנון מו"ה דוד ני' אמר דמשכחת לה שיש לו גם שותף גדול וכיון דחלק הקטן אינו עומד לשיחרור גם הגדול אינו מחוייב לשחררו ומש"ה אינו אוכל אפי' מחלק של גדול: {{צבע גופן|אפור|'''{{עוגן|קונטרס אחרון3|קונטרס אחרון}}'''}}}}, הא קיימ"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא כד מסיק בפ"ד דנדרי' (דף לו). אבל האי דהכא תקשא. וי"ל משום דמתני' מיירי מתלתא עניינא גבי פטורה ראיי' בבא זו מהני דלאו בני דעה נינהו ותני להו בלשון יחיד חוץ מחרש שוטה וקטן וכן בבא ג' דפטורא דידהו נפקא לו מרגלי' החיגר וחביריו כדאמרי' בגמרא תני להו נמי יחיד. החיגר. והסומא. והחולה. ואלו בבא מציעא זו תני לעבדים ונשים בלשון רבים. ולא תני האשה והעבד בלשון יחיד א"ו בתרי גוונא עבדים מיירי בין של קטן ובין של גדול אע"ג דבר כפי' היא אפ"ה פטור. ובע"כ היינו כמשנה ראשונה ואיידי דתני עבדים בלשון רבים תני נמי לנשים בלשון רבים דבני חדא בוקתא נינהו. דעבד גמר לה לה מאשה כדאמרי' בגמרא וכה"ג דייק הגמרא בפ"ק דנדה (דף ח') מדתני הכא אשה והתם תני קטנות א"כ לאו קטנות דעלמא קאמ' אלא קטנות תרתי חדא דר' אליעזר וכו' ודלא כפי' התו': | ||