עריכת הדף "אבן האזל/טוען ונטען/א" (פסקה)

== ז ==

'''אין משביעין היסת אלא על טענת ודאי, אבל על טענת ספק פטור, כיצד כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או שאמר מנה הלויתיך וכמדומה לי שלא פרעתני, אמר לי אבא שיש לי אצלך מנה, או צוה לי בפני עדים שיש לו אצלך מנה, דבר פלוני נגנב מביתי ולא היה שם אלא אתה קרוב בעיני שאתה גנבתו, חשבתי מעות ומצאתי חסר שמא הטעיתני בחשבון, והנתבע אומר אין לך בידי כלום הרי זה פטור אף משבועת היסת, וכן כל כיוצא בזה.''' 

''' השגת ''' הראב"ד. אין משביעין וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. א"א בזה איני מודה לו כי הוא טענת ברי ועל זו אמר ר"א בן יעקב פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו שהעמיד אותה בבא בטענת עצמו והוא שאמר כך צוה לי אבא שאם אמר ברי לי שאני יודע, על זה אמרו מה לי הוא מה לי אביו ואפי' לרבנן עכ"ל.

''' הלח"מ ''' האריך כאן בענין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, והנה חלקו כאן בדין שבועת היסת ובפ"ד הל' ה' חלקו בדין שבועת מודה במקצת, וכתב שם הרמב"ם וכן האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לי בידך מנה, והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים הרי זה משיב אבדה ופטור אף משבועת היסת, וכתב ע"ז הראב"ד אני אומר שזה מחלוקת ראב"י וחכמים ופסק הרב שהלכה כמותו עכ"ל, והנה הראב"ד בהשגות על הרי"ף בגיטין פ' הניזקין חלק על הרי"ף במה שכתב בשבועות פ' הדיינים להוכיח דהלכה כראב"י מהא דתני ר' אמי שבועת ד' תהי' בין שניהם ולא מן היורשים דמוכיח רבא דאם אמר לו מנה לאבא ביד אביך ואמר לו חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה, וזה כראב"י דאמר ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז, וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל דהא דאמרינן מה לי הוא מה לי אבוה לא כשבא בכח צואת אביו, אלא כשאומר אני הייתי בשעת מיתת אבי ושמעתי שהודית לו מנה, והלה אומר לא הודיתי אלא בנ', וא"ת אי לא ס"ל כראב"י לוקי רבא הא דר' אמי כשבא בכח צואת אביו, הא לאו מילתא היא דרבנן נמי דפטרי לאו מדאורייתא פטרי, אלא מתיקון העולם, עכ"ל, וא"כ צריך ביאור למה השיג על הרמב"ם מזה שפסק הרי"ף דהלכה כראב"י, וי"ל דהראב"ד לשיטתו הא ג"כ סובר דרבנן לא פטרי אלא משום משיב אבדה ולא משום דהוי טענת ספק, והרמב"ם הא כתב כאן דהוי טענת ספק, אכן עוד כתב שם וז"ל [ועוי"ל] אביו כה"ג אי הוי שייך ביה משיב אבדה איהו נמי פטור, אי נמי יורשים דומיא דידיה מה איהו בטענת ברי אף יורשים בטענת ברי, ואי בטענת ברי מה לי הוא מה לי אבוה עכ"ל (ועמש"כ בזה בפי"ב מהל' גזו"א) ולפי"ז לתי' הב' יש לומר דאמר לי אבא הוי טענת ספק לרבנן, ודברי הראב"ד כאן שכתב דאינו מודה להרמב"ם שהיא טענת ברי לראב"י, מוכח דמשיג רק מכח ראב"י, וצ"ל דמשיג על הרמב"ם שדרכו לפסוק כהרי"ף וכמש"כ הלח"מ וזהו בודאי דוחק.

''' לכן ''' יותר נראה דזה ודאי דבין בדבריו כאן ובין בדבריו על הרי"ף סובר דפלוגתא דראב"י וחכמים הוא באמר לי אבא ומפורש בגמ' דפליגי אם בבנו מעיז, אבל זה ודאי דגם רבנן סברי דאמר לי אבא הוי טענת ברי, ולא פליגי אלא לענין שבועת מוב"מ דסברי דבבנו מעיז, וא"כ שפיר השיג כאן במה שכתב הרמב"ם דהוי טענת ספק ופטור גם משבועת היסת, וזהו עיקר השגתו כאן שכתב בזה פליגי ראב"י וחכמים והוא שאמר כך צוה לי אבא, שאם אמר ברי לי שאני יודע, על זה אמרו מה לי הוא מה לי אביו ואפי' לרבנן עכ"ל, ודברים אלו הם ממש דבריו בהשגות על הרי"ף, דמה דמוכיח רבא מדר' אמי דאי אמר חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה, שהוכיח הרי"ף מזה דהלכה כראב"י, ועל זה דחה שם הראב"ד דרבא לא מוקים לדר' אמי באמר לי אבא אלא כשאמר יודע אני, וזהו שכתב גם כאן על זה אמרו מה לי הוא מה לי אביו אפי' לרבנן.

''' והנה ''' עכ"פ בזה בודאי חולקין הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם סובר דפלוגתא דראב"י וחכמים הוא בטענת ברי שאמר הבן יודע אני שאתה חייב לאבא מנה וכמש"כ המ"מ כאן ובפ"ד, אבל כשטוען אמר לי אבא הוי טענת ספק ואפי' משבועת היסת פטור, והראב"ד סובר דבאומר יודע אני גם רבנן מודו דחייב, ולא פליגי אלא באמר לי אבא, ולדעת הראב"ד יפלא ראיית הרי"ף לפסוק כראב"י מהא דאמר רבא מה לי הוא מה לי אבוה, דהא אפשר דרבא מפרש הא דר' אמי בטענת ברי של הבן וכמש"כ הראב"ד, אך יש לומר דכיון דהראב"ד מפרש דפלוגתתם הוא באמר לי אבא, וטעם המחלוקת אמר הגמ' אי אמרינן דבבנו מעיז, א"כ מה מייתי רבא דהא אפשר לומר דר' אמי דאמר ולא בין היורשין הוא על טענת אמר לי אבא, ובזה אשמעינן קרא דאינו חייב שבועה משום דבבנו מעיז, ומנ"ל לרבא להוכיח דקאי באומרים חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, ואשמעינן דביורשין לא אמרינן משואיל"מ, והראב"ד דמדחה בהשגתו ראיית הרי"ף משמע דסובר דלא מסתבר דזה אשמעינן קרא דבין שניהם ולא בין היורשים משום דבבנו מעיז, דזהו סברא דבאמר לי אבא יוכל הנתבע להעיז ולכפור הכל, ובודאי ליכא שבועה דמודה במקצת, והרי"ף יסבור דאפשר להעמיד כן, ושייך דקרא אשמעינן הך סברא דבבנו מעיז, וכל זה לדעת הראב"ד דאמר לי אבא הוי טענת ברי, אבל לדעת הרמב"ם דאמר לי אבא הוי טענת ספק, ודאי לא שייך להקשות דמה מוכיח רבא יעמיד הא דולא בין היורשין בטענת אמר לי אבא דבזה ודאי לא צריך קרא דיורשין פטורים לישבע על טענת ספק.

''' והנה ''' הר"ן בפ' כל הנשבעין בהך סוגיא כתב, ודאמרינן הכא מה לי הוא מה לי אבוה, היינו כגון שטוענו ברי מנה לאבא ביך אביך, שהודה אביך לאבי סמוך למיתתו בפני ובפניך, כה"ג מה לי הוא מה לי אבוה, וליכא לדחות בשאין תובע לו ברי שהוא יודע ומשו"ה פטרינהו רחמנא ליורשין דפשיטא דפטור דמשיב אבדה הוא וקרא למה לי, דהא מוב"מ בעלמא שהוא חייב היינו משום שאינו מעיז פנים בפני בע"ח שיודע בו שהוא יודע האמת, וכי מסקינן נמי אלא לאו דא"ל מנה לאבא ביד אביך, וא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, היינו נמי כשהוא טוען ברי שהוא יודע שהי' שם כשהודה אביך לאבי, והלה אומר על נ' אני זוכר ועל השאר איני יודע דבכה"ג יורשין פטורין, דלא הו"ל למירמי אנפשייהו כולי האי, וא"ת א"כ דבאיני יודע פטורין והיכי דאמרי בברי חמשין אית ליה וחמשין לית ליה חייבין, ליהמנינהו כי אמרי חמשין אית ליה וחמשין לית ליה במיגו דאי בעו אמרי אין אנו יודעין, יש לומר דאי נמי אמרי אין אנו יודעין שבועה בעי שאינן יודעין, אלא דאבוה כה"ג משלם ואינהו פטרי בשבועה עכ"ל.

''' והנה ''' לדברי הר"נ יש ליישב ראיית הרי"ף דקיי"ל כראב"י ממה שדחה הראב"ד ראייתו דהגמ' מפרש הא דולא בין היורשין בטוען ברי גמור דבזה אפי' רבנן מודו, דהרי"ף סובר דע"כ הא דמוכיח רבא דאי אמרי חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה, ע"כ לא מיירי בטוען התובע יודע אתה, דאם טוען התובע יודע אתה והיורש משיב חמשין אני יודע וחמשין איני יודע, הא כתב הר"נ דהיורש הי' חייב שבועה דאורייתא שאינו יודע אלא שאביהם כה"ג חייב לשלם ואינו פוטר משבועה שאינו יודע, ויורשין נפטרין בשבועה שאינם יודעין, ולפי ד' הר"נ דמה דמסקינן דאמרי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, כך הוא הדין שהיורש נשבע שאינו יודע אלא שאינו משלם, וזה ודאי לא משמע כן בברייתא דר' אמי דהא תני שבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשין, ומשמע ודאי דיורשין אינם נשבעין, ולכן סובר הרי"ף (דאע) [דא"כ] גם נעמיד בטוען ברי שאני יודע שאביך חייב לאבי, אבל אינו באומר יודע אתה, וא"כ קשה דגם באומרים חמשין אית ליה וחמשין לית ליה למה אמר רבא דודאי חייבין שבועה הא הוו משיב אבדה, ומוכח מזה דבכל אופן כפירה אפי' כשאין חבירו מכיר בשקרו ויכול להעיז, ג"כ אמרינן דאינו מעיז וזהו כראב"י דבבנו ג"כ אינו מעיז, וממילא אין נ"מ ונוכל להעמיד גם בטוען אמר לי אבא כיון דסובר דהוי טענת ברי, ושפיר הוכיח הרי"ף דרבא סבר כראב"י.

''' אכן ''' הר"נ כתב שם עוד על קושייתו דא"כ אם אמר נ' לית לך ליהמניה במיגו דאי בעי אמר נ' איני יודע, דמיגו דאי בעי אמר איני יודע לאו מיגו הוא, והוכיח מב"מ דף קט"ז דאם אמר על מקצת אבנים איני יודע יש עסק שבועה, ואמאי ליהמניה במיגו דלא ידענא כלל דאינו עזות, וש"מ דאינו יודע לא הוי מיגו כלל, ולפי דבריו בתי' ב' שפיר יש לומר דמיירי בטוען יודע אתה, אבל באינו טוען יודע אתה ודאי מעיז הנתבע והוי משיב אבדה, ואין הוכחה דרבא דאמר מה לי הוא מה לי אבוה סבר כראב"י, אבל יש לומר דהרי"ף אינו סובר כתי' ב' של הר"נ וראייתו מב"מ דף קט"ז י"ל ע"פ ד' התוס' בב"ק דף מ"ז ע"א בד"א דאפי' שכתבו דבלא הו"ל לידע ליכא למ"ד ברי ושמא ברי עדיף, וכתבו דההיא דב"מ דהי' אחד מכיר מקצת אבניו, י"ל דרגילות הוא שכל אחד מכיר מקצת אבניו, וכן מוכח דמוקי לה כגון שיש עסק שבועה ביניהם ואם לא הי' לו להכיר אבניו לא הייתי אומר משואיל"מ עכ"ל, ולפי"ז י"ל דיש חילוק בין הא דטוען יודע אתה שאביך הודה בפניך דהא כתב הר"נ בעצמו דיורשין לא הו"ל למירמי אנפשייהו והיינו דכל זמן שלא מת האב חשבו שיחי' ואינו נוגע להם, לכן לא אמרינן בהם משואיל"מ, וממילא לא הוי העזה כשאומרים אין אנו זוכרים, ושייך להאמינם במיגו דאינם זוכרים.

''' והנה ''' במה שכתב הר"נ דמה דאמרינן מה לי הוא מה לי אבוה אם נעמיד זה בברי וברי הוא דוקא באומר התובע להיורש יודע אתה שאביך חייב לאבי, כתב בזה הש"ך סי' ע"ה ס"ק נ"ו דמלשון הפוסקים לא משמע כן, וכן מבואר בד' הרמב"ם בפ"ד הל' ה' שכתב אבל יורש שטען ואומר אני יודע בודאי, שיש לאבי בידך או ביד אביך מנה והוא אומר אין לך בידי אלא חמשים, או אין לך ביד אבי אלא חמשים, הרי זה מודה במקצת וישבע, ומדכתב סתם אני יודע בודאי ולא כתב גבי ביד אביך ויודע אתה מוכח דסובר דגם בלא אמר יודע אתה לא הוי משיב אבדה, ונראה דבזה תליא דהר"נ לשיטתו דסובר כהראב"ד דפוסק כרבנן ומעמיד פלוגתא דראב"י וחכמים בטוען אמר לי אבא וסובר דהוי טענת ברי ופטור משבועה משום דמעיז, א"כ מוכח דבאופן דאפשר להעיז מעיז ופטור משבוה"ת, א"כ גם בשטוען אני יודע בודאי כל זמן שאינו טוען אתה יודע הא יכול להעיז ולומר איני יודע והוי משיב אבדה ופטור משבועה, לכן ע"כ דמה דאמר רבא מה לי הוא מה לי אבוה זהו אם טוען יודע אני וגם אתה, ובזה הוא שדחה הראב"ד דאין ראיה מרבא דסבר כראב"י, אבל הרמב"ם דסובר דאמר לי אבא הוי טענת שמא וראב"י וחכמים פליגי בטוען ברי אני יודע בודאי ובזה סברי רבנן דבבנו מעיז, א"כ אין צריך להעמיד דמיירי באמר התובע ליורש יודע אתה, דיש לומר דגם בלא אמר אתה יודע פליגי, וגם בזה סבר ראב"י דגם בבנו אינו מעיז, דבכל גדר כפירה אינו מעיז לכפור, ורבנן סברי דבבנו מעיז, והרמב"ם סובר כהרי"ף דפסק כראב"י וחייב שבועה, דאף שיכול להעיז מ"מ אינו מעיז כיון שהתביעה היא טענת ברי, ואף אם נאמר דגם באמר התובע אתה יודע פליגי רבנן וסברי דבבנו מעיז, כיון שלא הי' לו מתחלה עסק עמדו, ובשעה שהודה אביו אז לא הי' יורש והי' כמו איש אחר, אבל זה ודאי לשיטת הרמב"ם דלראב"י לאו דוקא כשטען יודע אתה, דראב"י סובר דבכל אופן כשטוען יודע אני שמנה לאבא ביד אביך הוי טענת ברי וגם לא הוי משיב אבדה לראב"י דגם בבנו אינו מעיז, אפי' כשאינו טוען יודע אתה.

''' והנה ''' הרמב"ן בחדושיו בשבועות כתב דאין לומר כדברי הראב"ד דראב"י ורבנן פליגי באמר לי אבא, דבאמר לי אבא הוי טענת שמא, והוכיח זה מב"ב דף קל"ג דבאומר זה אחי לא אמרינן בזה ברי ושמא אפי' למ"ד ברי עדיף משום דהוי מנה לאחר בידך אלמא דברי ע"פ אחר לא הוי ברי, וכתב שם הר"נ לדחות ד' הרמב"ן דיש לומר דהא דאמר שם דברי לאחר בידך לא הוי ברי זהו לרבנן, אבל ראב"י מצי סבר דהוי ברי ויכול לחייב שבועה, ודברי הר"נ אינם מיושבים דהא הגמ' בגיטין אמר להדיא דראב"י ורבנן פליגי אי בבנו מעיז או אינו מעיז, ומוכח דגם לרבנן הוי טענת ברי, ומה דפטרי משבועה הוא רק משום דבבנו מעיז ונאמן במיגו, ואולי כונת הר"נ לפרש דהפלוגתא דראב"י וחכמים אי בבנו מעיז היינו בזה גופא דראב"י סבר דזה חשיב טענת ברי, וממילא הנתבע אינו מעיז לכפור, ורבנן סברי דלא הוי טענת ברי, וממילא יכול הנתבע להעיז כיון דאין התובע מכיר בשקרו, אלא דמ"מ קשה דהגמ' בגיטין אמר ע"ז אלא בדרבה פליגי ומייתי הא דרבה דמפני מה אמרה תורה וכו' חזקה אין אדם מעיז וכו', ולמה צריך הגמ' לכל זה הלא בפשיטות אפשר לומר דראב"י וחכמים פליגי אי אמר לי אבא הוי טענת ברי כיון שאינו יודע בעצמו, וחכמים דסברי דלא הוי טענת ברי פשיטא דפטרי, דלחייב שבועה ודאי צריך שיטעון התובע טענת ברי, ובטענת שמא א"א לחייב שבועה.

''' איברא ''' דלפי"ז קשה מה שכתב הרמב"ם בפ"ד הל' ה' וז"ל, וכן האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לו בידך מנה, והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים הרי זה משיב אבדה ופטור אף משבועת היסת, וקשה דהא כאן כתב דאמר לי אבא הוי טענת ספק, ולמה הוצרך שם לטעמא דהוי משיב אבדה, ומשמע משום דכאן מיירי בכופר הכל כמו שכתב והנתבע אומר אין לך בידי כלום, ובזה סובר דהוי טענת ספק ואינו חייב היסת אלא על טענת ודאי, אבל כשהוא מודה במקצת, ההודאה במקצת מאלימה את הטענה והי' שייך לחייב שבועה אף כשהתובע תובע בספק, רק דהפטור הוא משום דהוי משיב אבדה, ובזה ודאי אין כונת הרמב"ם להתקנה דמוצא מציאה לא ישבע, אלא מדאורייתא אינו נשבע כדרבה שכל השבועה הוא משום דאין אדם מעיז, ובטענת שמא ודאי מעיז, וכדאמר הגמ' בגיטין שם על זה דהוי משיב אבדה, ולפי"ז נוכל ליישב דברי הר"נ במה שכתב דראב"י וחכמים פליגי באמר לי אבא אי הוי טענת ברי.

''' ונראה ''' דיש ליישב קושיית הרמב"ן על הראב"ד בלא ד' הר"נ, דיש לחלק בין טענת אמר לי אבא ובין זה אחי, דבאמר זה אחי הא האח שבא מרחוק ואינו יודע אם הוא אח לתבוע ירושה משאר האחין הא אינו בא מכח הגדת ראובן שאומר זה אחי, דהא ראובן נתן לו את חלקו שמגיע להאח שבא מחלק ירושתו שנטל ואינו נוגע לו אם שמעון ולוי יתנו לו מחלקם או לא, וא"כ ראובן אינו תובע משמעון ולוי שיתנו להאח שבא את חלקו, וגם אינו יכול לתבעם, ואינו אלא בגדר עדות ולפי דבריו שהוא אח פסול להעיד, וא"כ ה"נ האח שבא אינו יכול לתבוע את שמעון ולוי ע"פ הגדת ראובן, אבל בטוען אמר לי אבא שאז היה יכול לתבוע את הנתבע שיחזיר לו המנה, והוא מסר הדברים לבנו שיתבע את החוב שאביו הלוה להנתבע בזה שפיר אנו יכולין לומר דזה הוי טענת חובה אפי' לחייב להנתבע שבועה אם יהי' מודה במקצת כיון שאביו מסר לו כח טענתו שהוא הי' יכול לתבוע.