עריכת הדף "פני משה/שקלים/א/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|באחד}} באדר משמיעין על השקלים.''' ב"ד שולחין בכל ערי ישראל ומכריזין שיביאו שקליהן מפני שבאחד בניסן צריך להביא קרבנות הצבור מתרומה חדשה דכתיב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה ודריש בגמ' חדש והביא קרבן מתרומה חדשה וילפינן בג"ש כתיב הכא לחדשי השנה וכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה מה להלן ניסן אף כאן ניסן לפיכך מקדימין שלשים יום שהוא באחד באדר להכריז שיהיה להם זמן להביא שקליהם:

'''{{עוגן1|ועל}} הכלאים.''' מכריזין שימעטו זרע אחר שנתערב בשדה עד שלא ישאר בו רובע הקב לסאה וכדתנן בפ"ב דכלאים כל סאה שיש בו רובע הקב ממין אחר ימעט:

'''{{עוגן1|ובחמשה}} עשר בו קורין את המגילה בכרכים.''' המוקפין חומה מימות יהושע בן נון. ואיידי דבעי למיתני לקמן דבט"ו באדר שולחנות יושבים במדינה תני נמי הכא ברישא כל הנוהג באותו היום והלכך לא תני אלא להקורין בט"ו ולא תני הכא להקורין בי"ד:

'''{{עוגן1|ומתקנין}} את הדרכים ואת הרחובות.''' והשווקים שנתקלקלן בימות החורף ומפני הגשמים בשביל עולי הרגלים. ואית דמפרשי מפני הרוצחים בשגגה שיהיה להם דרך מתוקן לנוס מפני גואל הדם וכדכתיב תכין לך הדרך:

'''{{עוגן1|ואת}} מקוות המים.''' כדקתני בתוספתא פ"א כל מקום שיש בו ארבעים סאה כשר להקוות עליו. כלומר לפי הצורך להוסיף ולהקוות עליו. ושאין בו ארבעים סאה ממשיכין לו את אמת המים ומשלימין לו ארבעים סאה כדי שיהא כשר להקוות עליו:

'''{{עוגן1|ועושין}} כל צרכי הרבים.''' כדמפרש בגמרא דנין דיני ממונות ודיני נפשות וכו' וכלומר שבזמן ההוא נפנין ב"ד לעסוק לדברים אלו לפי עת הצורך:

'''{{עוגן1|ומציינין}} על הקברות.''' עושין ציון שממחים הסיד ושופכין אותו סביב הקברות שלא יאהילו עליהן הכהנים והעושי טהרות ומפני שבימות הגשמים נימוח ציון הסיד וצריך לחזור ולציינו:

'''{{עוגן1|ויוצאין}}.''' שלוחי ב"ד אף על הכלאים שאע"פ שכבר הכריזו עליהם באחד באדר אף יוצאין הן על כך ולא היו סומכין על ההכרזה בלבד דשמא יתעצלו הבעלים ולא עקרו אותן והיו השלוחים יוצאין ועוקרין אותן:

'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ולמה}} באחד באדר.''' למה הקדימו כך:

'''{{עוגן1|כדי}} וכו'.''' כדי שיהא להם פנאי שלשים יום ושיביאו את שקליהן בזמנן ותיתרום תרומת הלשכה בזמנה להביא קרבנות הצבור מתרומה חדשה באחד בניסן:

'''{{עוגן1|ואמר}} ר' שמואל וכו'.''' וכדקאמר. ר' שמואל תרומת הלשכה בתחלתה היתה באחד בניסן דכתיב ויהי בחדש הראשון וכו'. ותני עלה שביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה תרומת הלשכה והביאו קרבנות הצבור ממנה:

'''{{עוגן1|ר'}} טבי ר' יאשיה וכו'.''' ס"ל דלא ילפינן מתרומת הלשכה בתחלתה דשאני תחלתה שאי אפשר היה לא להקדים שעדיין לא הוקם המשכן ולא לאחר שמכיון שהוקם המשכן הוצרכו לתרום הלשכה ולהביא קרבנות הצבור שקרבו בו ביום אלא מהכא הוא דילפינן נאמר כאן חדשי זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה ונאמר להלן החדש הזה וגו' לחדשי השנה מה חדשי שנאמר להלן וכו' אף כאן אין מונין אלא מניסן שיהא ניסן ראשון לתרומת הלשכה של חדשי השנה:

'''{{עוגן1|אמר}} ר' יונה שבק ר' טבי ראשה.''' דהברייתא ולא אמר אלא סופה והרי מסיפא דהברייתא לא שמעינן שיהא ניסן ראש לתרומה לכל חדשי השנה אלא דצריך נמי כדדריש ברישא דהברייתא:

'''{{עוגן1|דלא}} כן כהדא דתני וכו'.''' וכך הגירסא לקמן בפ"ק דר"ה בהלכה א' דמייתי להא דר' טבי. כלומר וכי לא כן צריך למימר כהדא דתני בספרי דדרשינן הכי וכסדר הכתוב דנפקא לן שפיר הכל:

'''{{עוגן1|זאת}} עולת חדש בחדשו.''' אי לא כתב אלא חדש בחדשו ללמד שיהא תורם תרומה חדשה בתחלת החדש יכול הייתי אומר תהא תורם בכל חודש וחדש לצורך הקרבנות צבור של אותו חדש בלבד ת"ל בחדשו לחדשי השנה ללמד שבחדש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה יכול באיזה חדש שירצה יתרום לכל חדשי השנה נאמר כאן חדשי וכו' והשתא לר' טבי דלא אמר אלא כהך סיפא נאמר כאן וכו' אכתי לא הוה ידעינן דתרומת ניסן תהא לכל חדשי השנה אלא דה"א שהכתוב מלמדינו שיהא ניסן ראש לתרומת חדש בחדשו וכן בכל חדש וחדש שלאחריו יהא תורם לאותו החדש והלכך ע"כ צריך נמי לדרשא דרישא דהברייתא:

'''{{עוגן1|מהו}} משמיעין.''' אם הוא לשון אסיפה כדכתיב וישמע שאול את העם:

'''{{עוגן1|מכריזין}}.''' ומלשון השמעת קול הוא והיך מה דאת אמר שהיו משמיעין קול להביא שקליהן כדכתיב גבי יואש המלך שציוה על כך כדכתיב ויתנו קול ביהודה ובירושלם להביא לה' משאת משה עבד אלהים על ישראל במדבר:

'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ק דמגילה וגרסי' שם נמי להא דלקמן:

'''{{עוגן1|אף}} שימוע שקלים וכלאים ביניהן.''' שלא היו משמיעין עליהן בשנה מעוברת אלא באחד באדר השני:

'''{{עוגן1|ר'}} חלבו וכו' הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה.''' ארישא דמתני' דהתם קאי דקתני קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני ועלה קאמר ר' חלבו התם לעיל בהלכה א' שאם כבר קראו באדר הראשון אלא מפני שנתעברה השנה אח"כ צריכין לחזור ולקרות באדר השני דבכה"ג הכל יוצאין בקריאת יום י"ד בין העיירות ובין הכרכים המוקפין שהוא זמן קריאתה לכל ומסיים שם לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות באדר שני כלומר עיקר הטעם שצריכין לחזור ולקרותה באדר השני הזה אע"פ שכבר קראו בראשון מפני כך הוא שלא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות הן באדר שני בשאר שנים המעוברות וכדי לידע זה תיקנו שיחזור ויקראו אע"פ שכבר קראו והואיל וכך הוא הכל יוצאין בחזרת קריאה זו בי"ד שהוא עיקר זמן קריאתה ואינן צריכין לחזור ולקרות כל אחד ואחד בזמנו. הכי גריס להא דר' חלבו בפ"ק דמגילה וכן להא דאבתרא לא בא אלא ללמדך וכו' כמו שהבאתי. ולקמן בהלכה זו דמייתי נמי להא דר' חלבו אציון דמתני' בט"ו בו וכו' גריס לא בא אלא ללמדך שכל המצות הנוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון וגירסא זו יותר נכונה היא דפריך לא כן אמר ר' חלבו הכל יוצאין וכו'. והא במתני' קתני בט"ו בו וכו'. ומשני לא בא ר' חלבו אלא ללמדך כו' ואמתני' קראו באדר הראשון וכו' קאי דמכיון דהמצות נוהגות ג"כ באדר הראשון לפיכך הכל יוצאין בי"ד כשחוזרין וקורין באדר השני. ואיידי דגריס התם להא דר' חלבו מייתי נמי לה הכא כדרך הש"ס הזה:

'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה ויאות.''' השתא מהדר להא דר' סימון דקאמר אף שימוע שקלים וכלאים ביניהן ועלה קאמר ר' יוסה ושפיר הוא כך שהרי כלום אמרו משמיעין על השקלים באחד באדר לא כדי שיביאו שקליהן בזמנן והוא באחד בניסן. ושלא יאוחר מזה הזמן ואם אומר את באחד באדר הראשון יהיו משמיעין הרי עד כדון יש זמן עוד ששים יום עד אחד בניסן וע"י כך יתעצלו מלהביא שיאמרו עדיין יש לנו זמן הרבה או שישכחו ונמצא שיבאו לידי איחור זמן הקבוע לכך:

'''{{עוגן1|כלום}} אמרו וכו'.''' וכן לענין כלאים שכלום אמרו שיוצאין אף על הכלאים בט"ו בו אע"פ שכבר הכריזו לא הטעם אלא כדי שיהו הצמחין ניכרין ואם לא עקרו הבעלים הכלאים מהן יעקרו השלוחין היוצאין ואם אומר את שיהא זה הכל באדר הראשון הרי עד כדון אינון דקיקין דקין ואינן ניכרין שעדיין לא הגיע בשנה מעוברת לכך והלכך אין זה אלא בא' באדר השני:

'''{{עוגן1|ר'}} חזקיה שאל.''' אי הכי מעתה נימא דבני בבל שהן רחוקין מירושלים יהו משמיעין על שקליהן מראשו של חדש אדר הראשון שהרי לא עיקר הטעם אלא כדי שיביאו וכו' ותתרום התרומה בזמנה באחד בניסן ומכיון שהן רחוקין צריכין זמן רב לכך והא אנן סתמא תנן באחד באדר משמיעין וקאמרת דבאחד באדר השני הוא ומשמע דאין חילוק בין קרובים לבין רחוקים ואמאי ונימא דבני בבל יהו משמיעין באחד באדר הראשון. ובדפוס אצל ש"ס הבבלי הגיה אחד מראשו של חורף וא"צ להגה"ה זו:

'''{{עוגן1|התיב}} ר' עולא קומי ר' מנא.''' על הא דשאל ר' חזקיה כמסתפק ואומר מעתה בני בבל וכו' והא תנינן לקמן בפ"ג בג' פרקים בשנה תורמין את הלשכה וכו' וקס"ד דבאלו ג' פרקים היו חלוקין ג"כ לזמן הבאת השקלים של קרובים ושל רחוקים וכדמסיים לקמיה:

'''{{עוגן1|א"ל}} וכו'.''' כלומר מסקנת דברי ר' עולא הן דא"ל לר' מנא מאי לאו דנימר הכי אילין דקריבין מביאין הן בפרוס הפסח ותורמין אז מאלו הקרובין ואילין דרחיקין וכו' ואילין דרחיקין מנהון עוד בפרוס החג וא"כ מאי מספקא ליה לר' חזקיה הא מהאי מתני' משמע הכי בהדיא:

'''{{עוגן1|א"ל}} ר' מנא.''' דלא היא שהבאת השקלים להלשכה כולה כאחת היתה באה מהכל מהקרובים ומהרחוקים והיו הכל מגיעין ומביאין ברוב השנים בזמנו אלא שבאלו ג' פרקים היו תורמין הלשכה ומפרישין ממנה להביא קרבנות הצבור וכדי לפרסם הדבר וכדמסיים ואזיל ולמה אמרו וכו' כדי לעשות פומבי לדבר:

'''{{עוגן1|הן}} נקרא.''' אלו המקראות:

'''{{עוגן1|ולא}} נבהת.''' ומלשון בושה הוא. במבישיו תרגומיה בבית בהתתיה:

'''{{עוגן1|לטובה}}.''' לא כתיב אלא כל נדיב לב הביאו ולרעה כתיב ויתפרקו כל העם וכן כולם דקחשיב ואזיל:

'''{{עוגן1|אכן}}.''' כן נמי מצינו:

'''{{עוגן1|השכימו}} השחיתו.''' כתיב כל השחתה וכו' וכדכתיב וישכימו ממחרת וגו' ויקמו לצחק:

'''{{עוגן1|על}} אופי.''' מנהג:

'''{{עוגן1|תני}} ר' יוסי בן חנינא הדא מתניתא ועשית כפורת זהב וגו'.''' כלומר הא דנתבעין לנדבת משכן ונותנין לכפרה על עון זה היה וכדדריש ועשית כפורת וגו' זהו המקרא הראשון הנאמר בפרשה דכתיב ביה זהב גבי ועשית וכפורת רמז על הכפרה:

'''{{עוגן1|שלש}} תרומות נאמרו בפרשה הזאת.''' ויקחו לי תרומה תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו:

'''{{עוגן1|תרומת}} המשכן למשכן וכו'.''' לעשות בה מה שירצו לשאר כלי המשכן:

'''{{עוגן1|אף}} בפרשה הזאת.''' שנאמר בה העשיר לא ירבה וגו' נאמר בה ג"כ שלש תרומות מחצית השקל תרומה לה' יתן תרומת ה' לתת את תרומת ה' וא"כ מהיכא נפקא לך דקרא דהעשיר לא ירבה על תרומת אדנים הוא דנאמר:

'''{{עוגן1|בט"ו}} בו וכו'.''' ופריך לא כן אמר ר' חלבו וכו' הכל יוצאין בי"ד בין עיירות בין כרכים שהוא זמן קריאתה לכל וה"נ פריך במגילה פ"ק והא במתני' לא קתני הכי:

'''{{עוגן1|לא}} בא.''' הא דר' חלבו אלא ללמדך וכו' כלומר דלא קאי אלא אמתני' דהתם דלקמן קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה וכו' וכדפרישית לעיל דבכה"ג הכל יוצאין בי"ד הואיל וכבר קראו בראשון וללמד שכל המצות הנוהגות וכו' כדלעיל:

'''{{עוגן1|לא}} מסתברא לשעבר.''' כלומר לא מסתברא לומר אלא בדיעבד ולפי שנוהגות ג"כ באדר הראשון והלכך הואיל וכבר קראו באדר הראשון הכל יוצאין בחזרת הקריאה בארבעה עשר בשני:

'''{{עוגן1|אלא}} לבא.''' בתמיה וכי מסתברא לומר להבא ג"כ והיינו אפי' לכתחלה שיהו הכל יוצאין בי"ד והא תני וכו' שני ימים בי"ד ובט"ו קורין:

'''{{עוגן1|א"ל}} אף אנא סבר כן.''' דלכתחלה לא:

'''{{עוגן1|ויאות}}.''' דודאי הוא כך שהרי אלו משקראו בארבעה עשר אם חוזרין וקוראין בחמשה עשר שמא אין שומעין לו וכלומר דודאי מקום שנהגו לקרותה שני ימים וכו' דקאמר ה"ק אלו הקוראים בי"ד אם רוצין לחזור ולקרות בט"ו קורין דמה איכפת בכך יקראו ולא יברכו על הקריאה אבל אלו שהוקבע להן ט"ו צריכין לכתחלה לקרות בזמן הקבוע להן ור' חלבו דקאמר הכל יוצאין בי"ד היינו בדיעבד ובגוונא דאמרן שאם כבר קראו בראשון ואח"כ נתעברה השנה:

'''{{עוגן1|אם}} אומר את כן וכו'.''' כלומר ואם אתה אומר דלעולם אפי' לכתחלה הכל יוצאין אם קראו בי"ד נמצאת אתה עוקר זמן כרכים בידך שהוקבע להם יום ט"ו אלא כדאמרן:

'''{{עוגן1|לא}} אמר אלא הנהיג.''' כרשב"ג אבל להלכה לא:

'''{{עוגן1|אבל}} לענין שטרות וכו'.''' גרסי' להא בפ"ח דנדרים בהלכה ו' אהא דקתני התם קונם יין שאני טועם עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון וכו'. ועלה קאמר אבל לענין שטרות כותבין אדר הראשון ואדר השני ולא שכותבין כך קאמר אלא ה"ק באדר הראשון ובאדר השני בשניהן כותבין אדר וקמ"ל דאדר הראשון אדר הוא קרוי ולא שבט ואע"ג דהראשון הוא התוספת כדמסיק בפ"ק דמגילה:

'''{{עוגן1|אלא}} שכותבין אדר השני תיניין.''' ואדר הראשון כותבין אדר סתם:

'''{{עוגן1|כותבין}} תי"ו.''' לסימן תיניין ודיו בכך:

'''{{עוגן1|מתקנין}} וכו' אלו הן צרכי רבים וכו'.''' גרסי' להא בפ"ק דמ"ק והתם הוא דשייך להני דיוקי דמדייק לקמן ולא כבר ציינו וכו' ואגב מייתי נמי הכא כן:

'''{{עוגן1|דנין}} דיני ממונות וכו'.''' כלומר הואיל ובסוף השנה לחדשים הוא נפנין לכל אלו דקחשיב להו לפי עת הצורך ואם לא היה להן פנאי להתעסק בהן מקודם וכן בימי חול המועד נפנין לדברים כאלו לפי שיש להן פנאי וכדקתני הכי בריש מ"ק:

'''{{עוגן1|ומפרקין}} את המנעול מעל גבי האימום.''' מן הדפוס שנתנן עליו אבל אין מחזירין אותו דזה כמלאכה גמורה היא וחלוקה זו על ימי חול המועד קאי:

'''{{עוגן1|ומציינין}} על הקברות.''' דקחשיב נמי התם. ופריך ולא כבר ציינו מאדר כדתנינן במתני'. תיפתר שירד שטף של גשמים ושטפו. להציון שציינו באדר וחוזרין ומציינין במועד:

'''{{עוגן1|יוצאין}} אף על הכלאים.''' דקתני נמי התם ופריך ולא כבר יצאו באדר כדתנינן במתני':

'''{{עוגן1|תיפתר}} שהיתה השנה אפילה.''' מאוחרת ולא היו הצמחין ניכרין באדר ולפיכך יוצאין עליהן במועד שאח"כ:

'''{{עוגן1|מנין}} לציון.''' מנין לנו רמז מן התורה לציון הקברות. וגרסי' להא נמי לעיל בריש פ"ה דמעשר שני ובפ' בתרא דסוטה בהלכה א':

'''{{עוגן1|טמא}} טמא יקרא.''' מכפל המקרא דרשי' שתהא טומאה קוראה לך כלומר שיהו עושין סימן על הטומאה כדי שיהא מרגיש ופורש ממנה:

'''{{עוגן1|ועברו}} העוברים בארץ.''' ביחזקאל כתיב שהיה מתנבא לעתיד שיעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הוא שלא בא הכתוב אלא להזהיר וללמד שיהו עושין ציון לטומאה וכתיב עצם מכאן שמציינין על העצמות אם יש בהן רובע הקב או שהן רוב בנין ורוב מנין שמטמאין באהל כדתנן בפ"ק דאהלות:

'''{{עוגן1|אדם}} מכאן שמציינין על השדרה ועל הגלגולת.''' כשהן שלמים שמטמאין באהל:

'''{{עוגן1|ובנה}} מכאן שמציינין ע"ג אבן קבועה.''' בקרקע כדרך הבנין וכדמסיים ואזיל שאם אתה אומר ע"ג אבן תלושה אף היא הולכת ומתגלגלת למקום אחר ויחזיק טומאה בחנם למקום טהרה ומקום הטומאה יחזיק לטהרה:

'''{{עוגן1|אצלו}}.''' ולא כתיב עליו מכאן שהציון יהא במקום טהרה ולא על מקום טומאה ממש שלא להפסיד את הטהרות שאם הציון על הטומאה ממש לפעמים אינו מרגיש ובא פתאום על הציון ויטמא הטהרות אשר הוא נושא ולפיכך עושין הציון רחוק קצת מן הטומאה וכשבא אל הציון מרגיש ואינו הולך לשם:

'''{{עוגן1|ציון}} מכאן לציון.''' כלומר לציון של סיד ששופכין שם ע"ג הקרקע מדלא כתיב ובנה אצלו מצבה:

'''{{עוגן1|ומצא}}.''' ואם מצא אבן אחת מצויינת בסיד על גבה ואע"פ שאין מקיימין כן שאין עושין בתחילה לסימן על האבן המאהיל עליה טמא לפי שאני אומר מת מצויין וכו'. ושם גריס מת קמצוץ היה נתון תחתיה והיינו הך כלומר שיש שם טומאה קמוצה וטמונה תחתיה ואע"ג שאין עושין ציון על מקום הטומאה ממש היינו אם עושין אותו על פני השדה ומטעמא דלעיל אבל באבן שהוא גבוה מן הקרקע ורואה את הציון מיד כשפוגע בו ואין כאן שום הפסד טהרות חיישינן שמא נתן האבן ע"ג הטומאה ממש וציין עליה:

'''{{עוגן1|היו}} שתים.''' אבנים המאהיל עליהן טהור דתלינן משום הטומאה שביניהן עשה הסימן ולפיכך המאהיל ביניהן טמא:

'''{{עוגן1|אם}} היה חורש בנתיים.''' שהמקום שביניהן הוא נחרש הרי הן כאבנים יחידות וכו' ומיירי שהיה הסיד שפוך על ראשי האבנים ומרודד לכאן ולכאן ולפיכך תלינן שמחמת החורש הוא שנקלף מן האבנים ונפל ביניהן ולא היה שום טומאה ביניהן ולפיכך ביניהן טהור וסביבותיהן טמא. ואית דגרסי היה חרס ביניהן שזהו לעד שאין זה ציון להמקום שביניהן אלא בנין הוא דלטומאה עושין ציון בסיד. ובתוספתא דמכלתין פ"ק יש גי' בדפוס מצא אבן אחת מצויינת אע"פ שאין מקיימין המאהיל עליה טהור מצא שתים המאהיל ביניהן טמת על גביהן טהור. וט"ס הוא והגי' הנכונה כמ"ש כאן:

'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם אין מציינין על הבשר אם היה כזית בשר מצומצם אין מציינין עליו ולפי שסופו שיתעכל ויחסר:

'''{{עוגן1|ולא}} נמצא מטמא טהרות למפרע.''' אותן הטהרות שנעשו כשהאהיל מקודם שנתעכל. וכן לגירסת הספר שמא נתעכל הבשר ולא נמצא וכו' כשיחזרו עליו ויראה שעדיין לא נתעכל:

'''{{עוגן1|א"ל}} מוטב שיתקלקלו לשעה.''' אם לא יציין ואל יתקלקלו בו לעולם שהרי ודאי סופו להתעכל ואם יעשה עליו ציון יטמא אח"כ כל הטהרות על גביו בחנם:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>