עריכת הדף "לב שמח/שורש/ו"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

'''השרש ''' הששי כתב הרב שהמצוה שיהיה בה עשה ולא תעשה ראוי למנות עשה שבה עם מ"ע ול"ת שבה עם מצות ל"ת כו', ולא יטעה אדם בזה השרש ע"כ: 

'''והרמב"ן ''' כתב ולא ראה הרב שאחד מן הראשונים טעה בזה העיקר ואני רואה בו מחלוקת גדולה ואחת מן הדעות טועה בלי ספק, כי יש עוד לאו ועשה בדבר אחד ואין שניהם מצוה כגון זאת הבהמה אשר תאכלו כל צפור טהורה תאכלו את זה תאכלו מכל אשר במים שבכל אלו דרשו זאת מצות עשה, וידוע שאין הכונה שבאכלנו אותם נעשה מצוה ואם לא נאכלם נעבור אבל הענין אלה תאכלו ולא הטמאים והם כלם לאו הבא מכלל עשה בטמאים ויהיה אוכל הטמאים עובר בלאו גמור ובלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה כנזכר ולפיכך לא מנאם בעל ה"ג בכלל מ"ע מפני שאין באלו קום עשה והרמב"ם מנאם כלם ברמ"ח מ"ע אמר לבדוק בסימני העוף לבדוק בסימני חגבים והמניעה מן האיסורין כבר נמנית היא בלאוין ואין הלאו הנאמר בלשון עשה מוסיף מנין כמו שלא יוסיף לאו אחר גמור כמו שיאמר במניעה מן המניעות שנים או שלשה לאוין וכלם במנין לא תעשה אחת ע"כ: 

'''אמר ''' הצעיר זה שכתב לא ראה הרב שאחד טעה ואני רואה בו מחלוקת כו', הוא תימה כי אין המחלוקת במה שזכרו הרב דודאי כדבריו כן הוא שאשר הוא ממש לאו ועשה הכל מודין בו שנמנה העשה לעצמו והלאו לעצמו וכבר פרט אותם וביאר שאלו שלשה מינים הם ויפה אמר שבאלה שלשתם לא טעה אדם מעולם גם הרמב"ן לא ראה בהן מחלוקת כי המחלוקת שהוא אומר שראה אינו אלא בדבר אחר כלומר בלאו הבא מכלל עשה דהרמב"ם סבר שמאחר שאמרו לאו הבא מכלל עשה עשה גמור הוא ונמנה אותו עם מ"ע ובה"ג סבר דמ"מ אינו ממש קום עשה ולא נמנהו אבל בכל השלשה מינין שזכרן הרב ואמר שלא יטעה אדם בהן כדבריו כן הוא שלא נמצא עליו שום מחלוקת מעולם וזה מבואר. ומבין ריסי עיניו דהרמב"ן ניכר שכוונתו לומר שהרב שמונה את זה לעשה הוא הטועה ונותן הרמב"ן טעם לדבר שאין הלאו הנאמר בלשון עשה מוסיף מנין כמו שלא יוסיף לאו אחר גמור כו', ולכאורה שפיר קאמר, וכד מעיינינן שפיר אין הנדון דומה לראיה כי בלאוין הגמורין אף אם נכפלו כמה פעמים ראוי שלא למנותן אלא אחד כיון שענינם אחד ולשון אחד לכלם, ר"ל כי אף שהם נכפלים כלם בלשון לאו ואזהרה כדרכם ואף כי רבים הם חשובים ללאו אחד שנכפל אבל הנכפלים שבכפלם משתנים מלשון לאו גמור ללאו בלשון עשה זה השינוי יעשה רושם בענין כי אין חומר איסורי לאוין הבאין מכלל עשה כחומר איסורי הלאוין שבאין בלשון לאו ממש, דהבא מכלל עשה אע"ג דלאו הוא מ"מ כיון שאינו בלשון לאו בהדיא ומהעשה הוא דנפיק שמהו הלשון במדרגת עשה לומר שהכתוב נותן על העובר איסור קל בעשה, ובמקום שיש לאו ממש ולאו אחר מכלל עשה מעמיס עליו שני איסורין אחד קל במדרגת עשה ואחד חמור בלאו ממש, וא"כ למה לא ימנו גם שניהם כל אחד לעצמו כיון שאיסורין נפרדין הם כמו הלאו והעשה שמונין אותם בכל שאר המקומות. וזו בעיני טענה נצחת לקיים בה דברי הרב: 

'''ומה ''' שטען הרמב"ן שאין הכונה אלא אלה תאכלו ולא הטמאים והוא הלאו הבא מכלל עשה ומזה כתב עוד לעיל בשרש הא' בתשובה הב' שלא הטילו חכמים ליטול ידים ולאכול והנוטל עשר פעמים ביום ואוכל אין לזה מצוה יותר מזה ולפיכך לא מנאה בה"ג ולא כל מה שאין בו קום עשה כי הם כלם לאו הבא מכלל עשה כמו כל צפור טהורה תאכלו ע"כ. נראה לי שהרב דקדק להנצל מזה, שכתב במצוה קמ"ט צונו לבדוק בסימני בהמה חיה (ועוף) כו' וכן כתב לבדוק בסימני חגבים כו' לבדוק בסימני דגים כו', כוונה ממנו שהמצוה לא היא השמירה מלאכול הדברים שהוזהרנו מהם שלפי זה אינו כי אם שב ולא תעשה ואין כאן קום עשה, אבל המלוה היא הבדיקה בסימנין וקום עשה הוא, ובטלה בזה טענת הרמב"ן. זה כתבתי תחלה גם מצאתי עוד אחד מהחכמים בספר כתב התעורר על זה. ונראה לי כי טעם הבדיקה הזאת כדי שלא נאכל אלא מה שהתברר לנו ע"י הבדיקה כי טהור הוא ולא שנאמר שכל שלא ידענו בו שהוא טמא יהא מותר אף שלא הכרנו בו סימני טהרה, וזהו מה שכתב עוד הרמב"ן והענין במצוה זו שאנו מצווין לבדוק הסימנים בבהמה וחיה ואין מותר לאכלם זולת זה, כונתו לדעתי שאינו מותר לאכלן ע"י שלילה מסימני טומאה אלא ע"י חיוב בידיעת סימני טהרה וזה החיוב הוא המצוה ועשה ברור הוא לעצמו ולא לאו הבא מכלל עשה כמו שטען הרמב"ן במה שמנאן הרב בכלל המצות עשה כי לא היה ראוי למנותן כיון שאינן בקום עשה וכמו שלא מנאן בה"ג, וכבר ניצל הרב יפה בזה שהבדיקה בסימנין קום עשה הוא וק"ל: 

'''זאת ''' ועוד אני אומר שאף לפי דרכו של הרמב"ן שזו אין בה קום עשה ממש ואפשר שגם הרמב"ם מודה לו בזה ונראה כן מדבריו שכתב והענין במצוה זו שאנו מצווין כו' וסיים באומרו ואין מותר לאכלן זולת זה, וזה שאין מותר לאכלן כו' הוא הלאו הבא מכלל עשה, ועוד שהביא לשון ספרי אותה תאכלו אותה באכילה ולא בהמה טמאה באכילה כו' דלשון זה מבואר שהוא לאו הבא מכלל עשה ומ"מ יחשוב הרב אותו בקום עשה ממש ממאמרם ז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה ופירש רש"י שבא דבר עבירה לידו וניצל ממנה שכיון שהעבירה מזומנת לו ובידו לעשותה ופורש ממנה הנה באותו הפרישות מצוה בקום עשה הוא עושה וכן כל שבידו לאכול דברים האסורים ובודל מהן לאכול הטהורים כמקיים מ"ע הוא. ובזה ג"כ הרב מוצל יפה מהמדרש שהקשה לו ממנו הרמב"ן שכל אבר ואבר אומר עשה בי מצוה כו' ושזה המאמר ראיה שאין להביא במספר אלא המצות שיש בהן מעשה לא אותן שהן בשב ואל תעשה כי אין האבר עושה בהן, זאת היא טענתו, ועם מה שאמרנו מתורץ שהמנע האבר והיותו פורש מהעבירה שמוכנת לו אין לך מעשה גדול ממנו, וזה דבר השחיטה ג"כ שמנאה הרב בכלל מ"ע ולעג עליו הרמב"ן בשרש הראשון שאין בשחיטה קום עשה ואינה אלא היתר האיסור כי לכך לא מנאה בה"ג, והרב ישיב בזה כי היתר האיסור ג"כ בהיות האיסור לפניו ובידו לאכול מן המזומן בלא טורח שחיטה וכיוצא ופורש ושוחט ואוכל מצוה בקום עשה תקרא וק"ל. ובמצות העירוב והנטילה כתבתי לעיל בשרש הראשון ע"ש. ועתה ראיתי שהרב ז"ל עצמו ביאר יפה את טעמו בחבורו הגדול פי"ח מהל' ברכות וז"ל יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה כו' ואלו הן הנקראים חובה לפי שהאדם חייב עכ"פ לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומה לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה כל ימיו לשכון באהל או בספינה ישב וכן אינו חייב לבנות בית לעשות מעקה וכו' וכן כל המצות שהן מד"ס בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נ"ח בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונט"י מברך על הכל קודם לעשייתן אקב"ו כו' עכ"ל. ובזה לא נשאר מקום כלל למה שהקשה הרמב"ן וזכרתיו לעיל בשרש הראשון שאין אדם מצווה לעשות עירוב כו' ונטילת ידים אין מצותה בחיוב כו' אבל אלו היתר האיסור הן הדומה למצות השחיטה כו' ע"כ, והרי הרב ניצול יפה מכל זה וראיה גדולה הביא ממצות המזוזה והמעקה שאף שאין אדם חייב לבנות או לשכון בבית מ"מ כשיבנה או ישכון חייב במזוזה ובמעקה ולברך עליהן כן הדבר בעירוב ובנט"י ובשחיטה שאף שאין אדם חייב להוציא או לאכול או לשחוט מ"מ כשירצה להוציא שצריך לעשות עירוב או לאכול פתו צריך ליטול את ידיו או לאכול בהמה צריך לשחוט מצות הן עליו ומברך עליהן כמו שמברך על המזוזה והמעקה: 

'''כתב ''' עוד במצות אחרות טעה בו הרב כגון לנכרי תשיך את הנכרי תגוש שמנאן הרב מצות חלוטות כו' וחשב זה מפני מאמרם לנכרי תשיך זו מצות עשה ולאחיך לא תשיך זו מצות ל"ת ואין הכונה אלא לנכרי תשיך ולא לאחיך והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא נקרא עשה בהלואת האח עד שיהיה המלוה לישראל ברבית עובר בעשה ול"ת, וה"ה למאמרם שם את הנכרי תגוש זו מצות עשה שרוצה לומר כן שנגישת האח עובר עליה בעשה ולא תעשה. והסוגיא שבגמ' מציעא כך היא אמרו לנכרי תשיך מאי לאו תשוך לא תשיך תשיך לא סגי דלאו הכי כלומר שאם נאמר דתשוך קאמר שבא הכתוב להתיר רבית מן העכו"ם אבל ללוות ממנו לא הוצרך להתיר ולעשות מצוה אי אפשר ומתרץ לאפוקי אחיך דלא ולעבור עליו בעשה ול"ת, והנה עלה לנו בין שנאמר תשיך או תשוך שהוא עשה במניעת האח כמו שאמרו בברייתא זו דספרי וכאלה רבות שם בספרי כל צפור טהורה תאכלו מ"ע כל שרץ העוף טמא הוא לא יאכל מל"ת וכן בבהמות דגים וחגבים בלשון הזה ושנו בספרא עכ"ל: 

'''ולא ''' הוא בלבד אלא גם כל בעלי הפרשים הדביקוהו לרב בזה והראב"ד פ"ה ממלוה כתב עליו טעה במה שמצא בספרי לנכרי תשיך זו מ"ע בפירושו משום דה"ל לאו הבא מכלל עשה עשה שלא ישיך לישראל ואף בעל מגיד משנה מלאך מליץ הרב ז"ל כתב שכן דעת הרשב"א ז"ל ושגם הסוגיא שבפ' איזהו נשך מוכחת כן ע"כ. ולשון הסוגיא שם באיזהו נשך כך הוא לחונן דלים יקבצנו כגון שבור מלכא א"ר נחמן אמר לי הונא לא נצרכה אלא דאפי' רבית דעכו"ם איתיביה רבא לנכרי תשיך מאי לאו תשוך לא סגי דלאו הכי לאפוקי אחיך דלא אחיך בהדיא כתיב ולאחיך לא תשיך לעבור עליו בעשה ול"ת איתיביה לוין מהן ומלוין אותן ברבית לא נצרכה אלא בכדי חייו רבינא אמר בת"ח עסקינן טעמא מאי גזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו כיון דת"ח הוא לא ילמוד ממעשיו ע"כ. והדבר מפורש בזה הלשון שעשה אינו כפשוטו ליקח רבית מהעכו"ם כדעת הרב ז"ל אלא זה רשות ומה שיוצא ממנו שמישראל אסור זו היא המצוה שהלוקח מישראל עובר בלאו אחד ממש דלאחיך לא תשיך ובלאו שני הבא מכלל עשה דלנכרי תשיך שהוא עשה לגבי ישראל. אבל אמרו שם עוד לשון אחר איכא דמתני לה להא דרב הונא אהא דתני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי עמי ועכו"ם עמי קודם עני ועשיר עני קודם ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין, אמר מר עמי ועכו"ם עמי קודם פשיטא אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכה דאפי' לעכו"ם ברבית ולישראל בחנם ע"כ. וראיתי מי שאמר דהרמב"ם כהאי לישנא בתרא אתי דלהאי לישנא לעכו"ם ברבית מצוה איכא מדקאמר עמי ועכו"ם עמי קודם ואי בעכו"ם ליכא מצוה הא נמי פשיטא דמהיכא תיתי שיהא מותר להקדים עכו"ם שאין בו מצוה לישראל דאית ביה מצוה אבל השתא משום דבעכו"ם נמי איכא מצוה אצטריך לאשמועינן דאפ"ה עמי קודם: 

'''ואמת ''' אגיד שזאת עמי היתה ועלתה על לבי בילדותי וכן כתבתיה ספר זכרון לפני ואח"כ ראיתי קדמוני בה שרים רבים והרב המגיה במיימוני הגדול קבע בה מסמרים יע"ש, ועתה לרגל המלאכה אשר לפני חזרתי ודקדקתי שמלשון זה דעמי קודם אין שום הכרע לומר דס"ל מצוה בעכו"ם להלוותו ברבית כי אומר אני שהיות ההלואה לישראל מצוה כאן היה וכאן נמצא בפירוש אם כסף תלוה את עמי שאז"ל שזה אחד מג' אם במקרא שאינם רשות אלא חובה והא קמ"ל קרא שמצוה להלוות לישראל ובאומרו את עמי השמיענו זה וברייתא כשאמרו עמי ועכו"ם עמי קודם הכונה דכיון דקמ"ל קרא דבעמי מצוה מילתא דאתיא ממילא היא דעמי קודם לעכו"ם ונכון היה שיאמרו אם כסף תלוה את עמי מצוה אבל אפקוה בהאי לישנא דעמי קודם משום עני ועשיר ושארא דאתנו התם דכולהו בכלל עמי הם ולא הוצרך הכתוב ללמדנו בהם אלא שזה קודם לזה ואגבן נקטי נמי עמי קודם לעכו"ם. גם מה שרצו לומר דהרמב"ם בהאי לישנא בתרא פסק לא נהירא לי משום דהאי לישנא לא ס"ל איסור כלל ברבית דעכו"ם ואפי' מדרבנן דהיינו דאיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא וכ"כ התוס' בפירוש קי"ל כהאי לישנא דמתני הא דרב הונא אברייתא דרב יוסף ולא אסרו מעולם רב נחמן ורב הונא רבית דעכו"ם עכ"ל. והרמב"ם אומר בפירוש פ"ה דלוה אסרו חכמים שיהא ישראל מלוה את העכו"ם ברבית קצוצה כו' ועוד כתב אלא בכדי חייו כו' ות"ח כו' מותר כו', וכל זה דלא כלישנא בתרא דלההוא לישנא ת"ח וע"ה ויותר מכדי חייו הכל מותר וזה פשוט שם בגמ' שחילוקים אלו לא נאמרו אלא אליבא דלישנא קמא וא"כ הרמב"ם שכתב זה א"כ כל"ק הוא פוסק, וקשה דהיכי כתב תו מ"ע להשיך לנכרי דבגמרא אסיקו להאי ל"ק פסק הלכה דלא מ"ע הוא לנכרי אלא לאפוקי אחיך דלא ולעבור עליו בעשה ול"ת וזה תימה הוא להרמב"ם מיניה וביה וחזק יותר ממה שהשיגוהו בו המשיגים ותמהני שלא אחד בהם ולא בבאים אחריהם שידקדק עליו בזה: 

'''ועתה ''' אבאר דעתי בכל זה ואציע ואומר. רש"י כתב בפירוש סוגיא זו דאיזהו נשך וז"ל מאי לאו תשוך שמותר אתה ליקח ממנו נשך. לא סגי בלאו הכי וכי בא הכתוב לצוות עלינו ליתן רבית לעכו"ם דאילו להתיר פשיטא מהיכא תיתי לן למיסרי עכ"ל. ומתחלתו נשמר מלפרש אפילו במקשה שיסבור שיהא מצוה מן התורה ליקח רבית מן העכו"ם ולכך לא אמר אלא שמותר אתה ליקח כו' וזה עצמו הוא דעת הרמב"ן כאן בהשגותיו, ומדעתי כי קשה הוא מאי אצטריך לן קרא להתיר ומהיכא תיסק אדעתין שיהא אסור ליקח רבית מעכו"ם ואין לומר דלאו לגופיה אתא אלא לאפוקי אחיך דלא תשקול מיניה רביתא דאם כן כשתירץ לו המתרץ לא תשיך מאי אקשי ליה לא סגי דלאו הכי ולא ראה כי יבא יומו ויושב לו גם כן על פי מדותיו לאפוקי אחיך דלא. והרמב"ן כי הרגיש בזה כתב אם נאמר תשיך אפשר שבא הכתוב להתיר רבית דעכו"ם כו', ולדידי אי מהא לא איריא דשאני גזלו דבעל כרחיה ואית ביה משום חילול השם ואי לאו דאמרינן דשרייה קרא לא הוה שריא ליה, ובגמ' אמרינן בהדיא רבית מגזל לא אתי דגזל בעל כרחיה ורבית מדעתיה ואבדתו נהי דבעל כרחיה לא הוי מ"מ לאו מדעתיה ומשום הכי היה אפשר להיות אסור ג"כ משום חילול השם ואצטריך לן קרא למשרייה אבל רבית דמדעתיה ולא בעל כרחיה דהנאת מעותיו הוא נוטל פשיטא שאין בו חילול השם ולא הוה צריך קרא כלל למשרייה. ועוד ג"כ מה שפירש רש"י דלא סגי דלאו הכי וכי בא הכתוב לצוות כו' קשיא לי כי לדעתו ז"ל המקשה הוה מוקים תשוך ברשות ליקח רבית מהעכו"ם ואמאי לא אוקי נמי מילתא דמתרץ תשיך דהיינו לענין רשות לתת לו רבית ואי משום דהוה מילתא דפשיטא מ"מ יותר טוב היה שיפרש בו דתשיך רשות ויקשה לו פשיטא שהיא קושיא קלה ולא שיפרש בו מצוה ויקשה לו קושיא למה שהיא יותר קשה: 

'''והתוס' ''' נמלטו מכל אלו הגמגומים שכתבו לא סגי דלאו הכי אבל אי תשוך ניחא דלא סגי דלא תשוך דאסור להלוות לו בחנם כדקאמר לא תחנם ועוד שאמר הכתוב להלוות להם ברבית כדי לחסרם ע"כ. והנראה מדעתם שמעולם לא עלה על לב המקשה דקרא נחית לרשות בין שיהיה תשוך או תשיך ולא שיער שהמתרץ יחלוק עליו בזה משום דמשמע הכתוב מצוה הוא טפי מהרשות ועל פשיטות זה הקשה לו לא סגי דלאו הכי ותירץ דלאו מצוה הוא אלא רשות ולא לגופיה אלא לאפוקי אחיך כו', זה הוא דרך התוספות ופירושם בסוגיא דכולה אמצוה קא אזלא כדאמרן, ולפי דעתי זה עצמו דרכו של הרמב"ן והוא והתוס' שוין בזה ומ"מ איכא בינייהו טובא דמבין ריסי עיני התוס' ניכר דבהא מילתא דלאפוקי אחיך כו' סליק האי לישנא קמא והכי קיימא ליה דקרא תשיך הוא וללאו הבא מכלל עשה לישראל הוא דאתא וזה היה דעת כל החולקים על הרמב"ם שסמכו על פירוקא דלאפוקי אחיך כו' ושמוהו במדרגת מסקנא דלישנא קמא משען ומשענה ודרך אמונה עד שמפני זה דחו פשטא דברייתא דספרי לנכרי תשיך זו מ"ע ופירשו דכוונתם לומר לאו הבא מכלל עשה לישראל, ולא די להם זה שיהיה כן לפי דעתם מפורש בסוגיא הנזכרת אלא גם במה שלא מצאו לו שום גילוי בתלמוד כגון את הנכרי תגוש וזולתו מאותן שזכרן כאן הרמב"ן בהשגותיו שאמרו עליהן שם בספרי זו מ"ע, פירשו אותן כלם לכוונה זו שהרצון לאו הבא מכלל עשה, ולא יעלם מעין כל הישר הולך שאין זה ממשמעות הלשון דכל כי האי ודאי איבעי להו לפרושי ולמימר בהדיא זה לאו הבא מכלל עשה אלא ודאי רצונם הוא מ"ע ממש כמימרא, וזה שכתב הרמב"ן כלם לאו הבא מכלל עשה כמו כל צפור טהורה תאכלו, איני מבין מה זו ראיה דהתם נמי פליג הרמב"ם ומפרש ליה כפשוטו מ"ע ממש, ולדעתי יש לו להרמב"ם ראיה גדולה ממה שאמרו שם בספרי ועשית מעקה לגגך זו מ"ע ולא תשים דמים בביתך זו מל"ת, דהתם ודאי מ"ע כמשמעה קאמר וכן מנאוה כל מוני המצות למ"ע. ועוד שם מוצא שפתיך זו מ"ע תשמור זו מל"ת ועוד אחרים שם בספרי כיוצא באלו וכיון שלשון אחד באלו המקומות ושפה אחת לכלם השכל גוזר שגם הפירוש יהיה אחד בהן וכיון שאלו א"א לפרשן אלא בלשונן למ"ע ממש מהן נקח גם לאחרות וזה ודאי סיוע גדול להרמב"ם: 

'''והנני ''' מוסיף לבאר סברתו ודעתו בפירוש הסוגיא הנזכרת בדרך שתסכים לפשוטה של ברייתא דספרי. הנה שם באיזהו נשך אמרו לחונן דלים יקבצנו כגון שבור מלכא אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכה אלא דאפי' רבית דעכו"ם כו', ולא פורש כאן איסור זה דקאמר ברבית דעכו"ם אם הוא מן התורה או מדרבנן, ודעת התוספות דמדרבנן הוא ובמאי דקאמרי להדיא בסיפא טעמא מאי גזרו רבנן כו' ולכך כתבו ואם תאמר מאי פריך מהאי קרא הא לא אסיר אלא מדרבנן גזירה כו' וקושיתם ודאי קושיא אבל תירוצם שאמרו וי"ל דכיון דרחמנא אמר דמצוה לחסרם לא היה להם לחכמים לאסור אינו תירוץ דהא קי"ל דחכמים עוקרין דבר מן התורה בשב ואל תעשה והכא שלא ליקח רבית מן העכו"ם שב ואל תעשה הוא. וזה ימים חזון הרביתי בכתב על לשון זה דהרמב"ם עם שני צנתרות הזהב כו' ובכלל דברי שם הקשיתי קושיא זו על התוס' והם רצו לבלעה חנם ובאמת נראין דברי דהא קמן הרמב"ם ז"ל שבפירוש סובר דלהשיך לעכו"ם מצוה היא מן התורה ואפ"ה כתב שם אסרו חכמים כו' ואין זה ודאי אלא שיש לו טעם הנזכר שהכח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כו'. ועוד ראיתי עתה בתשובות הר"ן סימן כ"ו כתב מי שרוצה להמנע מן הרבית אין לו לחוש מפני חשש שלא יעקר מצות עשה מה"ת וכדברי הרמב"ם ז"ל כו' דהא קי"ל ביבמות דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת עכ"ל: 

'''ואני ''' קדם מפעלי מאז דבר נגלה אלי להליץ על הרמב"ם אשר שרים רדפוהו בענין מנין לנכרי תשיך במצות עשה והוא אשר כתבתי מתחלה לחכמים השלמים הנזכרים ועתה נתחדש לי מהרב בכסף משנה שהר"ן כתב וז"ל ולי נראה בדברי הרמב"ם דכיון דמסקנא דשמעתין רבית דעכו"ם מדאורייתא שרי הדרינן למאי דקס"ד דרבא מאי לאו תשוך ואי אמר דקרא להתיר רבית דעכו"ם אצטריך מידחיא ברייתא דספרי לגמרי דמנ"ל דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא למשרי אצטריך אלא על כרחין כיון דמסקנא דסוגיא רבית דעכו"ם מדאורייתא שרי נקטינן על כרחין ברייתא דספרי כפשטה עכ"ל. ראו עיני ושמח לבי כי סביב זה שאמר הדרינן למאי דקס"ד היה הולך דעתי בראשונה. ועתה אני אומר שיש להתבונן בלשון זה דהר"ן למאי קרי הוא ז"ל מסקנא דשמעתין אי ללישנא בתרא והקסלקא דעתך הוא לישנא קמא תימא דהיכי קאמר דלמסקנא דהיינו לישנא בתרא רבית דעכו"ם מדאורייתא שרי דמשמע דלקס"ד דאיהו לישנא קמא מדאורייתא אסיר והא ודאי ליתא דללישנא קמא נמי לא אסיר מדאורייתא אלא מדרבנן ממה שהעלו שם להאי לישנא דבכדי חייו או לת"ח שרי, ועוד אי לישנא בתרא קרי מסקנא היכי קאמר דלמסקנא רבית דעכו"ם מדאורייתא שרי דמשמע מדאורייתא דוקא ומדרבנן אסיר ולא היא דלהך לישנא לא אסיר כלל ואפי' מדרבנן וכמו שכתבתי לעיל משם התוס' והוא מבואר מעצמו: 

'''אבל ''' המובן לי בכוונת הר"ן דמסקנא דשמעתין דקאמר היינו מסקנא דהתם שאמרו לתירוצא דברייתא דלווין ומלוין הם כו' דבכדי חייו או לת"ח שרי דממילא נפיק דאיסורא דרבית דעכו"ם לא אסיר מדאורייתא אלא מדרבנן בעלמא והילכך בכדי חייו או בת"ח שרי דלא גזרו בהו רבנן ואילו הוה מדאורייתא אין לחלק בכך, וכיון שאומר הר"ן שזו מסקנא דשמעתין ממנו נקח דהקס"ד הוה מעיקרא דמדאורייתא אסיר ורב נחמן דאמר לא נצרכה אלא אפי' רבית דעכו"ם אקרא דשלמה מרבה הונו וגו' סבר דגמרא הוה גמיר ליה לשלמה דמדאורייתא אסיר ואסמכוה אקרא כמו שאמר במקום אחר גבי יחזקאל, ורבא הכי הוה סבר כרב נחמן דמדאורייתא קאסר ופריך ליה מלנכרי תשיך מאי לאו תשוך דאדרבה מדאורייתא קאמר קרא לנכרי תשוך למ"ע והיכי קאמר רב נחמן לא נצרכה אלא לרבית דעכו"ם ומדאורייתא אסיר ודחו ליה לא תשיך לאפוקי אחיך ולעבור עליו בעשה ולא תעשה וכל זה על פי מדותיו דרבא דמדאקשי מקרא דלנכרי תשיך משמע דהוה סבר דמדאורייתא הוא דהוה אסיר רב נחמן רבית דעכו"ם ולכך הקשה דאדרבה מדאורייתא מצוה ותירצו ליה לאפוקי אחיך כו' אבל השתא דהדר ואקשי מברייתא דלווין ומלוין להם ברבית ואמרו דהיינו בכדי חייו או בת"ח שם גילו דלא מדאורייתא אמר רב נחמן מעולם דאסיר אלא מדרבנן ברייתא דלווין ומלוין כו' אתיא שפיר דבכדי חייו או בתלמיד חכם לא גזרו רבנן. זה היה דעתי מתחלה וכתבתיו בויכוחי הנזכר עם החכמים נר"ו, ועתה נתחזקתי בו יותר כי הר"ן בסומכי נפשי דמדכתב דמסקנא דשמעתין רבית דעכו"ם מדאורייתא שרי משמע דס"ל דלא הוה קס"ד הכי מעיקרא אלא דהוה אסיר מדאורייתא וכן נראה ממה שכתב כיון דמסקנא רבית דעכו"ם מדאורייתא שרי הדרינן למאי דקס"ד דרבא כו' דמשמע דזה הקס"ד היה דמדאורייתא לא הוה שרי ואין מקום לזה הקס"ד אלא על הדרך אשר פירשתי, ולדעתי מאחר שהוא הר"ן ז"ל נכנס בזה בכדי נדחק וכתב תו דאי איתא דקרא להתיר כו' אצטריך מידחיא ברייתא דספרי לגמרי פירוש מידחיא אפילו לדידיה דהרמב"ן והוא רצה להסכימה עם הסוגיא, ולדידי אין אנו צריכין לשום הכרח אחר יותר ממה שיש מהענין עצמו דרבא דקאמר מעיקרא מאי לאו תשוך ההכרח שלו היה מאי דקא פריך תו לא סגי בלאו הכי דלדעתו הכרח גמור הוא משום דפשטיה דקרא ודאי הכי משמע דמצוה בנכרי עצמו קאמר וחיוב ולא רשות ותירוצם לאפוקי אחיך כו' ולעבור עליו בעשה ולא תעשה דחוק ואינו במשמעות הכתוב, וכלהו הני הרפתקי עדו עלן משום דהוה סליק אדעתין דשלמה הוה גמיר דמדאורייתא אסיר רבית דעכו"ם ולהכי לא הוה ניחא לן דנימא דלנכרי תשיך דתשוך הוא, אבל השתא דמסקינן דלא אסיר אלא מדרבנן שפיר הדרינן לדמעיקרא דתשיך תשוך ומ"ע היא מן התורה להלוות לעכו"ם ברבית כפשט הכתוב אלא שאסרו חכמים ואצלי אין ספק שזו היתה כונת הרמב"ם וכוליה כלישנא קמא דגמ' מדכתב שם אסרו חכמים שיהא ישראל מלוה את העכו"ם ברבית קצוצה אלא בכדי חייו כו' שזה ודאי אינו אלא כר' חייא בר רב הונא וכרבינא דתרוייהו לא אמרי הכי אלא לתרוצי ברייתא דלווין ומלוין אליבא דלישנא קמא ומדהא כוותיה כולה מילתא נמי שכתב שיש ברבית דעכו"ם מצוה מדאורייתא כוותיה רצוני כלישנא קמא ואתיא שפיר סוגיא דאיזהו נשך כפשטא דברייתא דספרי לנכרי תשיך זו מ"ע, ובעיני זה נופך ספיר בישוב דעתו של הרמב"ם שהרבה מן הראשנים לא מצאו לו מקום אשר ינוס שמה ודוק. והרשב"ץ כתב בס' זוהר הרקיע ואני מצאתי סיוע להרמב"ן שאין לנכרי תשיך מ"ע גמורה ממ"ש בשני מסנהדרין לענין תשובתן של מלוה ברבית דאפי' לעכו"ם לא מוזפי ואם היתה מצוה להלוות לעכו"ם ברבית זו תשובה הבאה בעבירה ובגמרא אמרו שהיא תשובה גמורה ובמסכת מכות אמרו כספו לא נתן בנשך אפי' רבית דעכו"ם וא"כ אין אלו מצות גמורות אבל הם לאו הבא מכלל עשה ע"כ. ואני הצעיר תמה לקושיתו זאת על הרב ולא הביט אל מה שהרב עצמו כתב שאסרו חכמים רבית דעכו"ם והם דברי האמוראים בגמרא וא"כ יפה אמרו ז"ל בכל אותן המקומות שכספו לא נתן בנשך היינו רבית דעכו"ם ודלא מוזפי ברבית לעכו"ם תשובה מעליא מפני ששומעין לדברי חכמים שאסרוהו אע"ג דמדאורייתא שרי, וזה פשוט בעיני. ופה נשלם מה שזכני ה' בביאור זה השרש הששי ואבא אל השביעי בעז"ה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}