פתיחת התפריט הראשי
דף הבית
אקראי
כניסה לחשבון
הגדרות
אודות אוצר הספרים היהודי השיתופי
הבהרות משפטיות
אוצר הספרים היהודי השיתופי
חיפוש
עריכת הדף "
ישועות יעקב/אורח חיים/תלא
" (פסקה)
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
==א== (א) '''בתחלת ליל י"ד בודקין את החמץ.''' יש לי בענין זה קונטרס מיוחד כמעט על כל קוץ כו' אמנם אמרתי לבאר כאן בקצרה קצת דיני בדיקה וביטול ויתר הדברים אבאר ברכות ד' בסימן תל"ד ובשאר סימנים הבאים והנה דעת רש"י בהא דקיי"ל מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו ש"מ השבתה בלב הוא: והתוספת דחו דבריו ופירשו דהטעם הוא משום הפקר דכיון דביטלו הוה הפקר ושלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים כו' ולקמן יבואר סדים בחמץ של הפקר. והנה לשיטת רש"י דתשביתו היינו ביטול א"כ כשמבטל מקיים ע"ע דתשבתו וגם אינו עובר בבל יראה אמנם לשיטת התוס' יאנו מועיל הביטול רק שלא יעבור בבל יראה אבל אינו מקיים מ"ע דתשביתו ובאמת כתב מהרש"ל טעם הסוברים דל"מ ביטול לחמץ ידוע הוא משום שאינו מקיים ע"י הביטול מ"ע דתשביתו ויבואר לקמן אי"ה אמנם באמת ז"א כיון דמבטל קודם זמן איסורו א"כ בהגיע זמן איסור דהיינו בשע"ש ומחויב בעש' דתשביתו כבר הפקיר חמצו ואין לו חמץ וממילא אינו מחוייב בעש' דתשביתו ולכאור' קשה דבש"ס פסחים קאמר הש"ס וכי משכחת לה לבטלה ומתרץ דלמא משכח לה לבתר זמן איסורי' ולא ברשותי' דלבטליה והביאו ראיה מר"א דאמר שני דברים אינם ברשותו של אדם כו' ולשיטות התוס' לא הי' צריך להביא ראי' מהך דר"א דהרי אף אם נימא דברשותו הוא מ"מ אינו יכול לבטלו למען יקיים מ"ע דתשביתו דהרי אח"ז איסורו אז הוא זמן חלות העשה דתשביתו ומ"ע דתשביתו אינו מקיים בביטול רק בהבערה לשיטות התוס'. אמנם באמת הדבר נכון מאד דהנה בהא דקאמר הש"ס שם שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עליה לשורפ' מ"מ אינו חס עלי' לבטלה ולכך שפיר מקשה הש"ס אח"כ וכי משכחת לה לבטלה דע"ז אינו חס אמנם התוספות דחו דבריו וכתבו דבאמת אף לשורפו אינו חס ופירשו דהא דקאמר הש"ס ודעתיה מלוי' היינו דלכך לא בטל מאליו כמו פירורין והנה לפי דבריהם קשה אמאי ל"ק הש"ס וכי משכחת לה לשורפה דזה שייך אף אח"ז אוסרו וצ"ל כמ"ש הב"ח דהחשש הוא שמא ימצאנו ביו"ט דאינו יכול לשורפו ובזה א"ש דלשיטת התוס' דאף לשורפה אינו חס רק דחיישינן שמא ימצאנו ביו"ט שאינו יכול לשורפו אבל במוצאי יום טוב בודאי ישרפנו רק דכ"ז שאינו שורף עובר בכל שעה בלאו דב"י ולכך מבטלו קודם לכן למען לא יעבור בב"י עד שיגיע הזמן שיוכל לקיים מ"ע דתשביתו דהיינו שישרפנו ולזה שפיר קאמר הש"ס וכי משכחת לה לבטלה כדי שלא יעבור בב"י עד שיגיע הזמן שיכול לשורפו ואז יקיים מ"ע דתשביתו וכעת בלא"ה א"א לו לקיים מ"ע דתשביתו בשריפה וגם הא דקאמר הש"ס שהי' יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בליבו אחד שבת ואחד יו"ט לפי הס"ד של הש"ס דמיירי אחר שנתחמץ צ"ל ג"כ הא דלא מטרח לן ל' לילך לביתו לקיים מ"ט דתשביתו דאף דלענין לאו דב"י מהני ביטול מ"מ מ"ע דתשביתו אינו מקיים בביטולו היינו ג"כ מטעם זה דכיון דבשבת ויו"ט אינו יכול לשרוף החמץ רק כדי שלא יעבור בב"י וע"ז מהני הביטול וז"ב. ובזה ישבתי לנכון קושית האחרונים דמה מקשה הש"ס אהך דלבתר איסורי' ל"מ ביטול מהך דהי' יושב בבהמ"ד דחזינן דמהני ביטול אף אח"ז איסורו ומה קושיא דילמא אתיא הך ברייתא כריה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה ולכך ברשותי הוא דלבטליה ובזה א"ש דלריה"ג קשה ילך לביתו לקיים מ"ע דתשביתו ואי דביו"ט בלא"ה א"א לו לקיים מ"ע דתשביתו דהרי א"י לשורפו ז"א דהרי לריה"ג דחמץ מותר בהנאה א"כ בשעת שריפת החמץ מותר ליהנות ממנו וא"כ יכול לשרוף אף ביו"ט וליהנות ממנו בשעת שריפתו והוה הבערה לצורך ודו"ק: '''אמנם''' לשיטות רש"י א"ש כל הדברים דלדבריו בביטול אף מ"ע דתשביתו מקיים ולכך שפיר קאמר וכי משכחת לה לבטלה דבזה קיים אף מ"ע דתשביתו ואף כשימלאנו בח"ל א"צ לשורפה רק די בביטול אלא דכיון דהוא לאח"ז איסורו ל"מ ביטול ולכך מפרש רש"י דחס עליה לשורפה אמנם דבר הצורך ביאור בזה הוא דהא פליגי ר"י ורבנן לקמן דכ"א אי בעינן שריפה או מהני פירור וזורה לרוח דלר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה וקשה לשיטת רש"י דבביטול מקיים אף מ"ע דתשביתו וכי ג"ע פירור וזורה לרוח מביטול בליבו וא"ל דאח"ז איסוור א"י לבטל ולכך אף פירור וזורה לרוח ל"מ ז"א דהא רש"י כתב דגבי פלוגתייהו קולא הוא לענין המפרש לים או יצא בשיירא וא"כ באותו העת הוא קודם זמן איסורו דאף ביטול מהני והדק"ל אמאי לא מהני פירור וזורה לרוח מי גרע מביטול והנראה לי בביאור דבר זה דבאמת הא דמהני ביטול בלב לשיטת רש"י אף לקיים מ"ע דתשביתו היינו דס"ל דתשביתו הוא רק גדר לב"י דלכך ישבית אותו טרם יגיע לאיסור לאו דב"י ואמנם למאן דיליף לה מנותר דבעי שריפה הרי הוא בכלל איסורי הנא' דבעי שריפ' לא רק מטעם ב"י דהרי גם ערלה וכה"כ ושאר נשרפים מותר להשהותן בבית ואעפ"כ טעונים שריפה ופשיטא דחמץ לא גרע מינייהו וא"כ אף דבביטול בעלמא סגי מ"מ מצת שריפה לא קיים (ומה דקשה לרש"י דמפרש לפלוגתא דר"י ורבנן במפרש לים קודם הפסח דהרי עדיין לא חל עליו מצות ביעור ובעוד שיגיע הזמן אין החמץ בידו יבואר לקמן אי"ה דמ"ע מיקרי ביטול מ"ע דתשביתו בזה) וא"כ בזה פליגי ר"י ורבנן אי בעי שריפה דזהו מצות ביעורו או די בקבורה ולא בתורת מ"ע דתשביתו רק בכלל שאר איסורי הנאה דבעינן לקיים בהם מצות ביעור דהיינו או שריפה או קבורה אמנם לפ"ז קשה אף בחמץ של עכו"ם המונח ברשותו יקיים בו מצות ביעור אלא דז"א דהתורה לא הטילה עליו לקיים מצות ביעור רק בדבר שהוא שלו ובידו לבערו אבל לא בדבר שהוא של אחרים דהרי גם בשאר איסורי הנאה לא יתכן שיצטרך לשרוף דבר שאינו שלו והא דאיצטריך מיעוט דלך למעט של אחרים או תשביתו מבתיכם ולא של אחרים ונ"ל דהיינו דוקא בשל אחרים שבידו לשרוף כגון של ישראל חברו או של הפקר דאף דיכול לבערו מ"מ אינו עובר עליו בב"י וגם אינו מחויב לשרוף חמץ של אחרים ולשלם דמי נזקו אבל מצות ביעור מתורת שמחייב לבער איסור הנאה אף שכבר ביטל חל עליו חובת ביעור אולם חילוק יש אי נימא שמחוייב לבער משום מ"ע דתשביתו אז חל עליו תיכף בשעה שמצאו כיון דדעת התורה היה שישביתנו תיכף טרם יגיע זמן האיסור וכיון דבכל שעה עובר בב"י חל עליו מ"ע דתשביתו ג"כ בכל רגע אבל מטעם מצות ביעור דשעת איסורו אין לדבר קצבה ואימת שירצה יבערנו מן העולם כמו בכל איסורי הנאה זהו נראה דגעת רש"י ז"ל ואמנם התוספות מיאנו בזה ודעתם דביטול הוא מתורת הפקר וכ"ז מקיים בזה עשה דתשביתו ולדבריהם א"ש בפשיטות פלוגתא דר"י ורבנן אם חמץ בשריפה והיינו לענין קיום מ"ע דתשביתו ואמנם אף לפי דבריהם קשה לכאורה לפי שיטת רש"י דאיירי כאן במפרש לים או יוצא בשיירה קודם הפסח למה לי שריפה אף לר"י כיון שמבטלו בליבו קודם הגעת זמן איסור והוה חמץ של הפקר ולמה לי שריפה דכיון שאין החמץ שלו אינו מוטל עליו לקיים מ"ע דתשביתו (ואף שכתבתי לעיל דאף בחמץ של הפקר בעי שריפה כיון שהוא ברשותו ובידו לבערו היינו לשיטת רש"י) וגם בזה קשה טובא כיון דעיקר הטעם דאיסורי הנאה בעי קבורה או שריפה היינו משום דהתורה צותה כן כדי שלא יכשלו בהם וא"כ קודם שהגיע זמן איסור דבוודאי אינו מוטל עליו לבערו ובהגיע זמן האיסור כבר אין החמץ בידו בשלמא אי נימא דבעי שריפה מטעם מ"ע דתשביתו א"ש דכיון דמפרש לים באותו עת חל עליו מ"ע דתשביתו ובעי שריפה כמו אח"ז איסורו אבל לדעת רש"י דמקיים מ"ע דתשביתו אף בביטול בעלמא ומכ"ש בפירור וזורה לרוח רק מטעם דאיסור הנאה בעי שריפה וכיון שעדיין לא נאסר בהנאה אינו חל עליו מצות שריפה לכן נ"ל דהא דפרש"י דבביטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו כו' ש"מ השבתה בלב הוא היינו דוקא לרבנן דלא ילפי מנותר וכונת התורה הי' להשבית בכל דבר ולכך אף בביטול בלב מהני אבל לר"י דיליף מנותר וס"ל דבעי שריפה בודאי ל"מ ביטול בבלב לקים מצות עשה דתשביתו ול"מ רק שריפה אמנם לשיטת התוספות דהך דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש ושעת ביעורו היינו בשש א"ש מאד דודאי ביטול כיון דצריך להיות קודם זמן איסורו מהני אף לר"י כיון דבאותו עת השבתתו בכל דבר אבל אח"ז איסורו דאז צריך להיות בשריפה בלא"ה ל"ע ביטול א"כ הא דקאמר הש"ס מדאורייתא בביטול בעלמא סגי אתיא אפילו לר"י כיון דהוא קודם זמן איסורו דאז אינו בשריפה ולכך אף ביטול בלב ל"ע ודו"ק: '''(ובזה''' אפשר ליישב דעת הכלבו דס"ל דלחמץ ידוע ל"מ ביטול בלב ובתשובת פ"י כתב דהוא שיטת רש"י ונראה דרש"י לטעמיה דפסק כר"י דביעור חמץ הוא שריפה ולכך היכא שידוע לו החמץ צריך לבערו דלא מקיים מ"ע דתשביתו בזה ואמנם רב דס"ל כרבנן דמפרר וזורה לרוח דהרי סובר דאם קידש אשה בחמץ אין חוששין לקידושין וכתבו הפסוקים דע"כ ס"ל דחמץ בקבורה דאלת"ה הרי אפרן מותר בשלמא אמתניתין דהמקדש בערלה ל"ק כמ"ש התוס' קידושין דכ"ו דכיון שהאשה סבורה שיכולה להכות מגוף הדבר היה כמו קדושי טעות אבל רב ע"כ איירי שהאשה יודעת דאל"כ פשיטא דאין חילוק בין איסור דרבנן לדאורייתא ועיין באהע"ז מ"ש שם וכיון דרב ס"ל כרבנן שפיר הקשה הש"ס וכי משכחת לה לבטלה ודו"ק: '''והנה''' יש מחלוקת הפוסקים בלא ביטל חמצו אם צריך בדיקה מן התורה אם לאו והנה מלשון הש"ס בכמה מקומות נראה דאם לאו דמן התורה בביטול בעלמא סגי היה צריך מן התורה בדיקה ולכאורה נראה טעם הדבר משום דחיישינן שמא יש חמץ בביתו ועובר עליו בבל יראה אף שאינו יודע מקומו והרב המג"א דימה הדבר לאוכל חלב וסבר שומן הוא אמנם התוס' ר"פ כל שעה ההביאו ראיה שכל זמן שלא ראה אינו עובר דא"כ מה הקשה הש"ס וכי משכחת לה לבטלה הלא יעבור בב"י עד שימלאנו ואמנם מלשון הטור נראה דעובר בב"י אף בלא ראה ועיין ט"ז סי' תל"ד שנדחק בביאור לשון הטור ולי נראה דהדבר נכון מאוד ועמוד והתבונן בזה דהנה ידוע מה דקאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו בור כו' ותירץ משש שעות ולמעלה ופרש"י להתחייב עליהם בב"י והנה דעת רוב הפוסקים שאינו עובר בב"י עד הלילה ולדבריהם צ"ל דהא דאמר ר"א עשאן כאלו הם ברשותו היינו לעבור בעשה דתשביתו בב"י בלא"ה אינו עובר משש כו' ולכאורה קשה למה לא פרש"י כן דברשותו היינו לעבור עליו בעשה דתשביתו אמנם באמת ז"א דהנה זה לי כמה שנים הקשיתי בהך דר"א דב' דברים אינן ברושתו של אדם והיינו דמן הדין היה שלא יעבור בב"י משום דאינן ברשותו ושלך א"א רואה אבל אתה רואה של הפקר וק"ל דהרי בש"ס פרק כל שעה דף כ"ט גבי אוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א ל"מ וקאמר הש"ס דפליגי אם גורם לממון דמי והיינו משום דחמץ לאח"ז מותר וא"כ יהיה ראוי לאח"ז וחשוב גורם עכ"פ והיינו לפי שהוא של הקדש ויוכל להשהות עד אחר הפסח וא"כ מה קאמר הש"ס כאן דחידוש הוא ועשאן הכתוב כאילו הם ברושתו הרי אם לא כתבה התורה איסור בל יראה והיה רשאי להשהות עד אחר זמנו א"כ חשוב שלו כמו דקאמר הש"ס שם דלכך מעל הואיל ושל הקדש הוא ויכול להשהותו עד אחר הפסח וא"כ מהראוי שיעבור בבל יראה דהרי על חמץ שלו עובר ובאמת אחר שעובר בב"י וא"י להשהותו אינו חשוב כשלו אבל התורה דאסרה להשהות כדין אסרה כמ"ש ואף דאנן קיי"ל גורם לממון לאו כממון דמי מ"מ בבל יראה קיי"ל דאף חמץ של אחרים שקיבל עליו הישראל אחריותו עובר בב"י דהתורה גילתה דלענין ב"י גורם לממון חייב ואמנם הדבר בכון דהרי כבר כתבה התורה ביום הראשון תשביתו וא"כ אף אי ליכא בל יראה א"י להשהות החמץ משום מ"ע דתשביתו וכיון דאינו יכול להשהות החמץ שוב אין החמץ שלו ואמאי חייב בב"י ושפיר קאמר ר"א ועשאן הכתוב לכך פרש"י ועשאן לענין ב"י דא"ל לענין מ"ע דתשביתו דאיך יתכן לומר דשורת הדין דלא יתחייב בעשדה דתשביתו דהרי אי לא היה מ"ע דתשביתו היה יכול להשהותו עד אחר הפס' א"כ מן הדין ברשותו קאי לענין בל יראה ולענין תשביתו כיון שהוא שלו דגורם לממון כמש"ל ודו"ק כי דבר נחמד הוא: '''ובזה''' נלענ"ד לדעת אלו הפוסקים דמ"ע דתשביתו בא לתקן הלאו דבל יראה ולכך כתבה התורה להשבית החמץ כדי שלא יעבור בב"י א"כ שוב א"א לומר שיעבור במ"ע דתשביתו ולא יעבור בב"י דהרי הלאו והעשה באים על ענין אחד והעשה בא לתקן הלאו צ"ל דבאמת הך דר"א אתי' כר' יהודא דס"ל חמץ לאח"ז אסור בהנאה אי דבאמת הך דקאמר ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו היינו למיחשב גורם לממון כממון והנה לכאורה דברי המ"א נכונים המה דאף דלא ידע שייש חמץ בביתו מכל מקום חייב דדמי לאוכל חלב בשוגג אמנם אחר העיון ז"א דהרי חמץ אינו ברשותו של אדם רק דהכתוב עשאן כאילו הם ברשותו והיינו כמו דאמרינן בש"ס אוקמיה ברשותיה כי היכי דנחוייב עליה והיינו כשידע ונשהה החמץ ברשותו אז אקומיה ברשותו אבל בלא ידע כלל שהוא ברשותו וא"כ אין להאשימו על מה שהשהה אותו ובגוף הדבר אין לו זכיה שהרי הוא איסור הנאה לכך אינו עובר עליו וז"ב. אמנם לדדין דקיי"ל דחמץ לאח"ז מותר בהנאה כר"ש וכיון דגילתה תורה דלענין ב"י גורם לממון כממון דמי וחייב בקבלת אחריות א"כ שוב אף בלא ידע שיש לו חמץ עובר בב"י כיון דלאח"ז מותר וגורם לממון הוא וחשיב כשלו ודמי' ממש לאוכל חלב בשוגג אבל לר"י דחמץ לאח"ז אסור בהנאה וא"כ אינו שלו כלל וא"כ בלא ידע אינו עובר בב"י כמ"ש והנה לקמן דף ק"ט פסק רב חמץ בין בזמנו שלא בזמנו אסור כר"י ולדידיה בלא ידע אינו עובר כמבואר ושפיר הקשה הש"ס לרב וכי משכחת לה לבטלה ודברי הטור בסימן תל"ד לדידן דפסקינן כר"ש ואין מהצורך למ"ש בעל ט"ז בזה להוציא דברי הטור מפשטן ודו"ק:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)