שער המלך/יום טוב/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ יום טוב ו

א

ואיסור זה מד"ס כדי שלא לבשל בי"ט לחול כו'. פסק רבינו כרב אשי שהוא בתרא כמ"ש ה"ה ובגמ' אמרי' בשלמא לרב אשי דאמר כדי שיאמרו כו' היינו דמעי"ט אין בי"ט לא אלא לרבא כו' אה"נ אלא גזירה שמא יפשע הנה לכאורה נראה דלפי טעם רבא אם שכח ולא ערב מעי"ט יכול לערב בי"ט דכיון דטעמא דאין מערבין בי"ט היינו משום גזירה שמא יפשע האי טעמא ניחא לומר דאין מערבין לכתחילה בי"ט אמנם בעבר ושכח דליכא גזירה ש"ד האמנם מדברי הרא"ש ז"ל לא משמע הכי שכתב וז"ל ויראה דנ"מ בין אלו ב' הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי"ט כו' ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט כו' ע"ש ומדלא כתב הך נפקותא נמי משמע דס"ל דלרבא נמי אם עבר ושכח ולא עירב מעי"ט אינו יכול לערב בי"ט דגזרינן שוגג אטו מזיד ושוב ראיתי למרן הב"י ז"ל בס"ס תקכ"ז שכתב משם המרדכי שהורה הר"ש מבונבורג לעשות ע"ת ביט"ב ופוסק בד"ס הלך אחר המיקל והלכתא כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ופריך א"ה אפילו בי"ט נמי ומשני שמא יפשע משמע הא לא"ה יכול להניח אפילו בי"ט עצמו וכיון ששכח דאין כאן פשיעה יניח בי"ט עצמו וכתב מרן הב"י ז"ל דאין נראה שיהא כן דעת הפוסקים שהרי לא התירו אלא לערב מיום טוב לחבירו כו' ויש לדקדק לכאורה דאי ממה שלא התירו הפוסקים אלא לערב מיום טוב לחבירו מוכח שלא כדעת הר"ש ז"ל א"כ תיקשי ליה להר"ש ז"ל דרבא אדרבא דהא רבא קאמר הכא דטעמא דע"ת כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ואיהו גופיה קאמר לקמן מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה משמע דלא התיר לערב אלא מי"ט לחבירו אבל ביט"ב עצמו לא ובפ"ק ד"ו אמרינן ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם ע"ת כו' אימר דא' רב' בבי"ט של גליו' בבי"ט של ר"ה מי אמר משמע דבשני י"ט של ר"ה לרבא אסור לערב הן אמת שמדברי הרא"ש והר"ן נראה דהוו גרסי בשמעתין רב' בה' ולא בא' מ"מ המרדכי גריס רבא כגירסתינו ואפשר לומר דמההיא דרבא ל"ק להר"ש דאיכא למי' דמ"ש מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו דמשמע אבל ביט"ב עצמו לא אמנם בעבר ושכח אפי' ביט"ב עצמו ה"נ דס"ל לרבא דמותר להניחו כיון שאין כאן גזירה שמא יפשע והא דאמרינן לעיל אימור דאמר רבא בב' י"ט של גליות אבל בב' י"ט של ר"ה מי אמר דמשמע דבב' י"ט של ר"ה אסור להניח בי"ט לרבא ואפילו בשכח שהרי ההיא דרב אשי שוכח היה ואפי"ה קאמר אימור דאמר רבא כו' לא קשיא כלל משום דרב אשי לטעמיה דסבירא ליה דטעמא דע"ת כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול ואם כן לדידיה אפי' בשכח נמי אין להניח אלא דרבינא קאמר ליה דאפילו לדידיה ביט"א יכול להניח ומהא אהדר ליה דאסור דאמר רבא דיכול לערב ע"ת בב' י"ט של גליות בב' י"ט של ר"ה מי אמר דמהני תנאי כדי לערב ואפי' בפושע וכיון דלא מהני תנאי א"כ לדידיה אפי' בשכח נמי אין להניח אמנם מדברי הפוסקים ז"ל שכתבו דין זה דמניח אדם עירובו מי"ט לחבירו ומתנה בעבר ושכח כמ"ש הרי"ף ורבי' והטור ז"ל משמע דס"ל דאפי' בעבר ושכח לא התירו לערב אלא מיום טוב לחבירו הן אמת שזה שכתבנו דיכול לערב ע"ת על תנאי אפי' בפשע ולא הניח יש להסתפק לענין דין זה אלא בשכח ולא הניח משמע שפושע לא מהני לערב על תנאי וא"כ דוחק לומר דמוהר"ש ז"ל ס"ל דאפילו בפושע מהני לערב על תנאי ולכן נראה דאי מדרבא ל"ק דאיכא למימר דמאי דקאמר רבא מניח אדם כו' ומתנה לאו למימרא דדוקא מי"ט לחבירו יכול לערב אבל לא בי"ט ב' אלא ה"ק אם שכח ולא הניח ע"ת מעי"ט לא יניחנו לערב בי"ט אלא מניח אדם ע"ת מיום טוב לחבירו ומתנה וכיון דיכול לעשותו ביט"א וע"י תנאי לא שרינן ליה להניחו ביט"ב ומאי דאמרינן לעיל ע"כ לא קאמר רבא אלא בב' י"ט של גליות אבל גבי י"ט של ר"ה מי אמר לאו למימרא דבב' י"ט של ר"ה אסור לערב לרבא דהא כיון דבב' י"ט של ר"ה אינו יכול לערב ע"ת הו"ל כאלו נזכר בי"ט ב' דשרינן ליה לערב אליבא דרבא לפ"ד הר"ש אלא ה"ק ע"כ לא קאמר רבא דיכול להתנות אלא בשני י"ט של גליות אבל בב' י"ט של ר"ה מי אמר דמערב על תנאי הא כיון דקדושה אחת היא אין כאן תנאי ואם כן נהי דלרבא יכול לערב משום דס"ל דטעמא דע"ת הוא משום כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' מכל מקום רב אשי ס"ל דהיינו טעמא כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת כו' וא"כ לדידיה אפי' עבר ושכח אינו יכול לערב בי"ט:
אמנם מדברי הפוסקים ז"ל מוכח בהדיא שלא כדעת הר"ש שהרי לא התירו אלא לערב מי"ט לחבירו אבל בי"טב משמע דס"ל דאסור שהרי בב' י"ט של ר"ה אסרו להניח ואפי' בב' י"ט של גליות כתב רבינו דבזמן הזה אין מערבין לא ע"ת ולא ע"ח אלא הכל מעי"ט ואי ס"ל כדעת הר"ש הא כיון דבזמן הזה אינו יכול לערב על תנאי הו"ל כאלו נזכר בי"טב דיכול לערב לדעת הר"ש ובהא ניחא לי מ"ש מרן ז"ל סמוך ונר' וז"ל כתב הרוקח שכח ולא עירב בעי"ט כצ"ל (וכן הוא ברוקח) ונזכר בי"ט בלילה אין להניח ואם הניח מה שעשה עשוי דדמי להא דאמרי' אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ובשילהי המביא אמרינן טבל מוכן ואם עבר ותיקנו מתוקן ע"כ ואיני יודע אם הנחה זו לומר שהוא מערב על תנאי או אם הוא סובר שאם הניח העירוב בי"ט עצמו בלא תנאי מהני וכדברי הר"ש וזה נראה יותר דדין מניח אדם ע"ת בי"ט ומתנה אח"כ כתבו מפורש מיהו כבר כתבתי שאין לסמוך על דברי הר"ש עכ"ל והנה מ"ש מרן ז"ל ואיני יודע אם הנחה זו לומר שהוא מערב על תנאי הם דברים תמוהים דאיך איפשר לומר דמ"ש הרוקח ואם הניח מה שעשה עשוי איירי במערב על תנאי דא"כ איך כתב הרוקח אין להניח הא במערב על תנאי אפי' לכתחילה יכול להניח כדאמרינן מניח אדם עירובי תבשילין מי"ט לחבירו ומתנה וצ"ל דכונת מרן ז"ל לומר דאם הניח שכתב הרוקח מיירי במערב על תנאי ואפי"ה כתב דאין להניח דחשש לסברת רבינו דס"ל דבזמן הזה אין לערב על תנאי וזהו שדחה מרן ז"ל אח"כ וכתב וזה נראה יותר דדין מניח אדם כו' אח"כ כתבו מפורש ולא חילק לומר דבזמן הזה אין לערב על תנאי מיהו מ"ש או אם הוא סובר שאם הניח כו' כדברי הר"ש הוא תמוה לכאורה שהרי לדברי הר"ש מותר להניח בי"ט אפי' לכתחילה ואדרבא מדאסר הרוקח להניח העירוב לכתחילה משמע שדעתו ז"ל כדעת הפוסקים החולקים על הר"ש דאף החולקים על הר"ש איכא למימר דלא אסרו אלא שלא להניח לכתחילה ולא התירו אלא לערב על תנאי ומי"ט לחבירו אבל בדיעבד אם הניח אף החולקים על הר"ש ז"ל מודו לדברי הרוקח דמה שעשה עשוי וכמו שהביא ראיה מההי' דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט אכן לפי מ"ש יש ליישב דבריו דמה שהתיר הר"ש ז"ל להניח לכתחילה בעבר ושכח היינו דוקא בנזכר בי"ט שני אמנם ביום טוב ראשון אף הר"ש מודה דיערב ביום טוב ראשון על תנאי כיון דיכול לעשותו בהיתר ולא יניחנו עד יום טוב שני ומשום הכי הרוקח דמיירי בנזכר בליל יום טוב ראשון כתב דלכתחילה אין להניח העירוב בלא תנאי אלא צריך להתנות בפי' ולומר אם היום חול כו' אלא דאפ"ה כתב דאם עבר והניח בלא תנאי מהני וס"ל למרן דהיינו משום דס"ל כדעת הר"ש דבנזכר ביט"ב יכול להניח לכתחילה דהלכה כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ומש"ה כתב הרוקח דאע"ג דחכמים אסרו להניח העירוב בי"ט משום גזירה שמא יפשע מ"מ אם עבר והניח ביום טוב מה שעשה עשוי שהרי אם נזכר ביום טוב קודם סעודת שחרית ועירב מעתה הרי הוא בורר מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט ואי משום דעבר אד"ס שתיקנו לערב מעי"ט ולא ביום טוב אפ"ה מה שעשה עשוי והיינו דמייתי ראיה שפיר מההיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט דאע"ג דאסרו חכמים להפריש תרומות בי"ט אפ"ה מה שעשה עשוי אמנם אי הוה ס"ל להרוקח כדעת החולקים על הר"ש דהיינו משום דס"ל דהלכה כרב אשי דבתראה הוא וכדעת רבי' והרא"ש והטור דס"ל דנקטינן כרב אשי כמ"ש מרן בד"ה ויכול להניח משמע ודאי דאפילו אם עבר והניח מה שעשה אינו עשוי שהרי כיון דקי"ל כרב אשי דטעמא דע"ת כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת אלא א"כ התחיל מבע"י ק"ו מיום טוב לחול ומש"ה אין מניחין ע"ת בי"ט משום דאתו למיטעי לאפות מיום טוב לחול וא"כ מה"ט נמי אפילו אם עבר והניח ביום טוב אין עירובו עירוב דכיון דאפילו עבר ושכח ולא עירב מעי"ט אין אופין בי"ט לדעת רב אשי משום גזירה שמא יבא לאפות מיום טוב לחול אם כן כי הניח עירוב מאי הוי הא אכתי איכא למיחש שיאמר דכי היכי דשרי לאפות מיום טוב לשבת אפילו אם לא התחיל מבע"י ה"נ שרי לאפות מי"ט לחול ומאי ראיה מייתי מההיא דאין מגביהין תרומות ביום טוב התם שאני דכיון דכבר תקנו כראוי וליכא למיחש למידי לא קנסו לו חכמים משום דעבר אד"ס אמנם הכא גבי עירוב אע"ג דעבר והניח אפ"ה אם נאמר דהוי עירוב א"כ איכא למיחש עדיין שיאמרו אופין מיום טוב לשבת ק"ו מי"ט לחול כדרך שאסרו לאפות בלתי עירוב דהנחה בי"ט אינו מעלה ומוריד כלל לרב אשי דסוף סוף החששא במקומה עומדת כנ"ל ליישב דעת מרן ז"ל מיהו אכתי קשה דאיך אפשר לומר שדעת הרוקח כדעת הר"ש דאם נזכר ביט"ב מניח עירוב שהרי סמוך ונר' כשהביא הא דמניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה כתב וז"ל בב' י"ט של גליות ולא בב' י"ט של ר"ה והשתא אי ס"ל כדעת הר"ש בבי"ט של ראש השנה אמאי אין מערבין הא כיון דאינו יכול לערב על תנאי הו"ל כנזכר בי"ט שני לדעת הר"ש דיכול להניח לכתחילה ויש ליישב בדוחק דמ"ש הרוקח ולא בב' י"ט של ר"ה היינו לומר דאינו מערב בתנאי משום דקדושה אחת היא אבל מודה הוא דיכול לערב בסתמא ודוק:
מעשה חושב

(קכב) שהורה הר"ש מבונבורג לעשות עירובי תבשילין ביט"ב כו'. א"כ תקשי לי' להר"ש ז"ל דרבא אדרבא כו'. איני יודע לפום ריהטא מאי קא קשיא לי' דעד כאן לא ס"ל להר"ש דעושה עירוב תבשילין ביו"ט ב' אלא היכא דשכח ולא פשע ורבא אצטריך למימר דמניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה היכא דפשע. ומהא דאמר ליה רבינא לרב אשי ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא כו'. נמי לק"מ אע"ג דלא שייך לומר דרב אשי פשע מ"מ י"ל דמיירי דשכח ג"כ בעיו"ט אחר להניח ע"ת. ושכח נמי עכשיו דבכה"ג מקרי פושע אע"ג דשכח כההוא דסמיא בדף ט"ז ע"ב. ואפשר לומר לכאורה דמוכח הכי שם והוא דהא רבנן מערבי אכולה מתא וא"כ הרי רבינא נמי מסתמא עירב כן וא"כ ניהו דרב אשי שכח ולא עירב מ"מ אמאי לא אמר לי' רבינא סמוך אדידי אע"כ דמדעציב רב אשי הבין רבינא דשני פעמים שכח והו"ל כפושע. דלא מצי למסמך אעירוב דאחר המזכה לכל בני מתא ולהר"ש דפוסק כרבא צ"ל דהא דמבעי בש"ס אי קמחו נאסר נמי מיירי בפושע. דבשכח אין איסור לא על הקמח ולא על עצמו ודו"ק:
(קכג) דרב אשי לטעמי' כו'. לפנינו הגרסא רב אסי אלא דגרסת הרי"ף והרא"ש הוא רב אשי:

ג

אין עושין עירוב זה לא בפת כו'. הנה התוס' בד"ה אמר רבא כתבו וזה לשונו והא דקאמר אביי לא שנא אלא תבשיל אבל פת לא היינו דוקא היכא דאינו רוצה לאפות אבל אם היה צריך כו' והק' בס' קיקיון דיונה דא"כ דמאי דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא היינו דאינו מועיל פת לתבשיל אם כן מאי גריעותא דפת יותר מתבשיל הא תבשיל נמי אינו מועיל לאפות לר"א דקי"ל כותיה ולמה נקט אביי דינא בפת שאינו מועיל לתבשיל ולא אשמועינן נמי דתבשיל אינו מועיל לאפות יע"ש ואשתמיט מיניה מ"ש הרז"ה ז"ל וז"ל והא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל דבעינן מידי דמלפת דומיא דתבשיל ואצ"ל שאינו יוצא בתבשיל משום פת שהוא עיקר חיי נפש עכ"ל הרי שהרז"ה ז"ל נרגש מזה ויישבו דאביי רבותא אשמועינן דאפי' פת שהוא חיי נפש לא מהני לתבשיל וכ"ש דתבשיל אינו מועיל לפת ועוד י"ל דמשום דאביי אמתני' קאי דמיירי בתבשיל כדקתני ועושה אדם תבשיל מעי"ט נקט דינא דפת אינו מועיל לתבשיל וכ"כ המאירי ז"ל מיהו הא קשה טובא לתי' ז"ל דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו לומר דפת אינו מועיל לתבשיל אם כן מאי אשמועינן אביי הא מדר"א שמעינן לה דקאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וכן הקשה הרמב"ן והר"ן ומה שדחה הר"ן דאפשר לדחות דה"ק אפילו מי שאינו צריך אלא לאפות פת לא מהני ליה פת משום דליכא היכרא מדברי התוס' ז"ל נראה דלא ס"ל הכי וכמבואר ממ"ש דהיינו דוקא היכא דאינו רוצה לאפות וכפי דברי הר"ן הא דאביי מיירי במי שאינו צריך אלא לאפות דאי במי שאינו רוצה לאפות הא מדר"א שמעינן לה ואפשר ליישב דמשום הכי הוצרכו התוספות לומר דהא דאביי מיירי במי שאינו רוצה לאפות ולא תי' בפשיטות דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל ולעולם דמיירי ברוצה לאפות ג"כ וכמ"ש הרז"ה משום דק"ל הא דא"כ דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו שאינו יוצא בפת משום תבשיל א"כ מאי קמ"ל אביי הא מדר"א שמעינן לה אמנם לפי מ"ש דאביי מיירי במי שאינו רוצה לאפות איכא למימר דהא קמ"ל אביי דאי מדר"א דקאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל הו"א דדוקא במי שרוצה לאפות ולבשל הוא דקאמר דאין מבשלין אלא על המבושל ולא מהני פת משום תבשיל משום דכיון דבישול ואפיה תרי מילי נינהו ליכא היכרא בהנחת פת דסומך עליו לתבשיל ג"כ אמנם במי שאינו רוצה לאפות אלא לבשל הו"א דהנחת פת מהני לתבשיל דהא מנכרא מילתא בהנחת עירוב שדעתו היה לסמוך עליו לתבשיל ולא לאפות קמ"ל דאפ"ה לא מהני כנ"ל ודו"ק:

ט

מי שלא הניח ע"ת כו' ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו. כתב הר"ן וז"ל והקנאה מיהא בעי דבלא"ה א"א משום דשלוחו של אדם כמותו כו' יע"ש וק"ל לכאורה דהא קי"ל אין שליח לדבר עבירה ואם כן אפילו בלא הקנאה נמי לשתרי בשלמא לרבינא דס"ל בפ' קמא דמציעא דהיכא דשליח לאו בר חיובא אמרינן יש שליח לדבר עבירה ניחא דה"נ כיון דשליח לאו בר חיובא שהרי יכול לאפות לעצמו הוה ליה שלוחו כמותו אמנם לרב סימא דסבירא ליה דאפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אמרינן אשלד"ע תקשי ליה ברייתא דידן דקתני כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים דלמה צריך הקנאה כיון דאין קמחו נאסר ואי משום דשלוחו של אדם כמותו הא אשל"ע וכעין זה הק' הר"ב משנה למלך בפ"ה מה' מלוה ולוה דין י"ד אההיא דגרסינן פרק המדיר המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ופריך בגמר' ופרנס לאו שליחותיה קעביד דמאי קושיא אימא אשלד"ע ותירוצו שם אינו מעלה ארוכה לקושיא דידן כמו שיע"ש ועיין בספר מחנה אפרים הלכות שלוחין סימן ט' ומכח זה היה נראה להוכיח שדעת הר"ן ז"ל דבאיסורין דרבנן לא אמרינן אשל"ע ומהרימ"ט ז"ל בח"א סימן קי"ו נסתפק בזה יע"ש:
האמנם ראיתי לרב משנה למלך ז"ל בפ"ב מהלכות רוצח הלכה ב' שהוכיח במישור דאפי' באיסורין דרבנן אשלד"ע מההיא דגרסינן בפרק הפרה ד' נ"א בור של שני שותפים היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרווייהו ואמרי זיל כרה לן אשל"ע הרי דאע"ג דאיסור קילקול בר"ה אינו אלא מדרבנן אפילו הכי פריך עלה דאין שליח לד"ע ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב דאע"ג דבאיסורין דרבנן נמי אמרינן דאשלד"ע היינו דוקא היכא דשליח נמי עבר אאיסורא וכההיא דחופר בור בר"ה אמנם היכא דשליח לאו בר חיובא כלל ואפילו איסורא דרבנן לית ביה בהא כ"ע מודו דישלד"ע באיסורין דרבנן ואע"ג דלרב סימא אפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אמרי' אשל"ע היינו דוקא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן אפילו רב סימא מודה ועי"ל דס"ל להר"ן דהא דאמרי' אשל"ע היינו דוקא לפוטרו ממלקות וכיוצא אמנם איסורא מיהא איכא וכמ"ש הט"ז בי"ד סי' ק"ס ס"ק ומש"ה לכתחילה לא שרינן לאפות בלא הקנאה כנ"ל:
כתב מרן הב"י ז"ל בסימן תקכ"ז וז"ל והמרדכי כתב בה"ג התיר להקנות ביום טוב משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאין בהם כל העם כו' ואיני מבין דבריו דאי בלשון מתנה בלא סודר מאי איריא משום מצוה בלא מצוה נמי אמאי ליתסר כו' ואפשר דאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר סובר המרדכי דאסור משום דהוי כמו"מ ובמקום מצוה התירו עכ"ל ובספר עבודת הגרשוני ח"א סימן כ"ה כתב בפשיטות דשרי ליתן מתנה בשבת ולא חיישינן משום מו"מ דמתנה מיהב יהיב מישקל לא שקיל והביא ראיה מדברי התוס' שכתבו בפרק הדר דס"ו ע"א ד"ה יפה וז"ל ל"ד למו"מ ליאסר בשבת דלא הוי אלא כמתנה בעלמא כו' וכ"כ המרדכי ר"פ הדר ע"ש הרי משמע שמתנה לנכרי מותר בשבת ולא דמי למו"מ ליאסר בשבת עכ"ד יע"ש. ולפי הנראה אישתמיט מיניה דברי מרן הב"י ז"ל הללו דכפי דבריו נמצאו דברי המרדכי סותרים שכפי מ"ש כאן עכ"ל דס"ל להמרדכי דאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר אסור וכמ"ש מרן ז"ל ואם כן ע"כ צריך לחלק דההיא דפרק הדר שאני דאינו נותן לגוי לשם מתנה גמורה אלא כדי להתיר לו טלטול ולהנאתו קא מכוין הילכך לא חשיבא כמתנה גמורה לאוסרה בשבת ומ"ש הרב הנז' דלא חיישי' למו"מ משום דמתנה מיהב יהיב משקל לא שקיל קשה שהרי הקדש מיהב יהיב מישקל לא שקיל ואפילו הכי גזרינן משום מו"מ כדאיתא בפרק משילין ועיין בהרב מגן אברהם סימן ש"ו סעיף קטן ט"ו עיין שם ודוק:
אפריון שלמה

מה שהקשה על טעם הר"ן הלא אשלד"ע כמו שהקשה המשל"מ בהא דפריך הש"ס ופרנס לאו שליחותי' קעביד והכא לא שייך תירוצו. ולפענ"ד נראה דא"ש דהנה ע"כ לא אמרינן אשלד"ע רק באם גוף המעשה אינו חוזר אל המשלח ואין המשלח נהנה מגוף המעשה אז אמרינן אשלד"ע ולא נחשב שלוחו ומה"ט א"ש מה דאמרינן דבאשלד"ע השליחות בטל היינו דאם נימא דהמעשה קיים אם כן כיון שיהיה נהנה המשלח מן המעשה ואתעבידא מחשבתו וחזרה השליחות אצל המשלח ודאי נחשב שלוחו ממש אבל אם המעשה בטל אז כיון דלא נהנה המשלח מזה וכן בדבר דלא חזרה אל המשלח כגון גבי פרנס וכדומה בכל הראיות שהביא שם השעה"מ אז בזה אמרינן אין שליח לדבר עבירה אבל הכא שסוף סוף אתעבידא מחשבתו שמבשל עבורו והוא יאכל ממנו אם כן כיון שהמשלח האסור לו יהי' נהנה משליחות זה כמו שעשה עבורו וכל שחזרה השליחות אל המשלח יש שלד"ע ונחשב שלוחו ואסור זה נלפע"ד. והנה בחי' לש"ס הקשיתי על התוס' בד"ה הוא נאסר דמה שליחות צריך בבישול לשבת לומר בי' כיון דהוא אסור גם שלוחו אסור וכעת נ"ל ליישב כך דהנה ביו"ט אינו מותר לבשל רק מה שצריך לו אבל מה שאין צריך לו למותר אין רשאי לבשל לחלל יו"ט בחנם ולפ"ז מה שלאדם מותר לבשל לאחרים היינו רק או דאם הוא מאכיל משלו לאחרים אז נחשב לו צורך היום דגם זה לו בכלל תענוג מה שיהנה לאחרים ולא יאכל לבדו ומצוה הוא בתורה לשמח את עניים עמו כמפרש בקרא ושמחת וכו' וכן בעזרא ושלחו מנות לאין נכון לו לכך הוי לו צורך היום ודומה למ"ש התוס' דלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם הוי צורך היום כן ה"נ מה שיהי' שלחן אחרים ריקם הוי לו צורך היום ולכך מותר לבשל עבור אורחים אך היינו אם נותן להם משלו אז מצוה קעביד והוי בכלל מצות יו"ט לשמח גם אחרים עמו לכך הוי לו לצורך היום אבל אם מבשל משל אחרים ולא יחשב לו המצוה לא נחשב הדבר צורך לו ולכך אין לו היתר לעשות רק בתורת שליחות דהוי שלוחו כמותו וכיון דחברו צריך לכך אופהו בשביל חברו והוי כמותו ולכך כיון דאין לו היתר רק מכח שליחות אבל הוא עצמו אסור לכך הקשו שפיר דאיך יבשל עבור חברו אבל ע"י הקנאה דאז הוי משלהם לאחרים א"צ לבוא בתורת שליחות רק בתורת עצמו מותרין לבשל לכך מותר וא"ש ודו"ק:
שם
מה שהביא לשון המרדכי הובא בב"י וז"ל כה"ג התיר להקנותו ביו"ט וכו' וכתב הב"י ואיני מבין דבריו וכו' עיי"ש הנה דברי הב"י תמוהין מאד דהרי מה חילוק יש בין ק"ס או לא הרי מפורש הוא בביצה י"ז דלמקני שביתה בשבתא לא. משמע דכל קנין אסור בשבת ויו"ט ועיין בתוס' שהקשו איך התירו גבי ש"מ דתיחוד ותפתח משום דלא לטרוף דעת הש"מ התירו והרי ענין תיחוד ותפתח הוי חזקה לקנות בזה גוף הדבר והוי כעין קבלת מתנה ע"י משיכה וכדומה ומ"מ לא הותר רק ע"י שלא תטרוף דעת הש"מ אבל בלא"ה הוי אסור א"כ מפורש הוא דכל הקנינים אסורים ביו"ט. ומ"ש השעה"מ על עבודת הגרשוני שלא ראה דברי הב"י לא ידעתי למה לא תמה יותר וש"ס מפורש דלמקני שביתה ביו"ט לא דהוי רק כעין מתנה ומדברי התוס' שם וכמה פוסקים שכתבו דהך דתיזול איהי ותיחוד ותפתח הוי רק מכח שלא תטרוף דעת הש"מ והרי זה הוי רק כעין מתנה לבד ומוכח דאף מתנה אסור ואפשר דהתם בש"מ כיון דעי"ז יחולו הגרושין ויפטור ממנה משאר כסות ועונה לכך הוי כעין מכירה לא כמתנה וכן בקנין שביתה בתחומין כיון דמה שקונה שביתה כאן הוי עיקר דירתו ממק"א ואוסר עצמו אלפיים של צד ביתו הוי כעין חליפין ומקח וממכר מה שאוסר כאן מתיר כאן לכך הוי כעין חליפין ומקח וממכר ובזה אדרבא הי' נראה לכאורה ראי' לעבוה"ג ממה דהקשו שם למה לא אמרינן בערובי חצרות הטעם למקני שביתה וכתבו דבע"ח לא שייך זה ולכאורה הוא מחוסר טעם ולפמ"ש א"ש דבע"ח כיון דאינו אוסר עצמו במק"א א"כ הוי כעין מתנה ומתנה מותר ביו"ט לכך לא שייך בזה איסור קנין שביתה אך לפ"ז הי' מוכח להיפוך מדברי הרי"ף בפ"ב דביצה שמחלק דבתחומין הוי קנין רשות אבל ע"ת ביטול רשות הוא ולא מחלק דזה הוי כמתנה וזה כמקח וממכר מוכח דס"ל דאף מתנה אסור דלא כדעת עבוה"ג ומה שתמה עליו השעה"מ ממ"ש הב"י והמרדכי נראה דאין ראי' די"ל דהמרדכי סובר כדעת הרא"ש דמעמ"ל הוי הכונה דקונה ע"מ שיחזור ויקנה לו ולא שיחזור מאליו לזמן דזה הוי רק קנין פירות רק הכונה דמקבלו בתנאי שיחזור ויקנה לו והוי כמתחייב ליתן דמיו עבורו ולכך הוי כמו"מ וכן ה"נ כיון דיש אומדנא דמוכח שמקנה לו הקמח רק כדי שיאפה לו הוי כאלו התנה עמו בפירוש עמ"ל אף דלא התנה כל דאיכא אומדנא דמוכח הוי כאלו התנה עמ"ל סתם שיהי' שלו לעולם ובלי תנאי חזרת הקנאה רק לעולם או שיחזור לו לאחר זמן ממילא בלי חזרת הקנאה כל כה"ג אינו דומה למו"מ וי"ל דמותר כדעת עבוה"ג בזה ומותר ליתן במתנה בשבת וי"ט:
מעשה חושב

(קכד) אמנם לרב סימא דס"ל כו' תקשי לי' ברייתא דידן כו'. אני תמה דהאי מאי קושיא היא הא קיי"ל נמי דאין שליחות לנכרי ואפ"ה אמירה לנכרי אסורה משום שבות ואיך ס"ד דיהי' מותר לכתחלה לאחר לאפות ולבשל בשביל זה שלא עירב בלי הקנאת קמחו הנאסר ואי לישנא דשלוחו של אדם כמותו קא קשיא לי' א"כ הא לרבינא נמי קשה משום דעד כאן לא קאמר רבינא דהיכא דשליח לאו בר חיובא הוא אמרינן דיש שליח לדבר עבירה היינו היכא דהשליח אינו שייך כלל באותו דבר איסור. כהאי דכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. דלא שייך לאו זה בישראל כלל. אבל היכא דגם להשליח יש לו שייכות באיסור זה עצמו אלא דבמעשה זו אינו בר חיובא. כמו בנ"ד דאלו השליח הזה לא הי' מערב לעצמו הרי נמי אסור הי' לאפות ולבשל וא"כ הרי זה מקרי בר חיובא אפילו לרבינא ג"כ:
תדע שכן הוא דאל"כ יקשה אמאי לא קאמר הש"ס בב"מ דף י"א הנ"ל איכא בינייהו בין רבינא לרב סימא בישראל שאמר לחבירו צא והחזר לי גרושתי או צא וגרש אנוסתי. אע"כ צ"ל דה"ט משום דבהא גם רבינא מודה דהו"ל בר חיובא כיון דחל גם עליו הלאו שלא להחזיר גרושתו ושלא לגרש אנוסה דידי' וא"כ הו"ל תו דבר עבירה ואין שליח לד"ע אפילו לרבינא. ועיין או"ח סי' רכ"ג סעי' ט"ז וסעי' י"ז שם ודו"ק. וכן דעת הנ"ב מה"ק סי' ע"ה. אולם י"ל דהגאון המחבר ז"ל ס"ל כדעת המל"מ בפ"ד הלכה י"ד מהלכות מלוה וכר"י אלפאנדרי בשו"ת מוצל מאש סי' ל"ב דס"ל דבכה"ג לא מקרי בר חיובא וע"ש ועיין בשו"ת מו"ח רבינו נ"ע סי' קצ"ד ומ"ש שם חתנו והדברים ארוכים ואין הגליון מספיק:
אמנם לא ירדתי עוד לדעת הגאון המחבר ז"ל בקושייתו דהא אי נימא דאין שליח לדבר עבירה. א"כ הרי השליחות בטל כמ"ש התוס' בב"מ הנ"ל ואין תו רשות ביד השליח למיפא קמחא דחברי' משום דכבר נסתלק משליחותו ואין שום אדם רשאי לאכול מפת שאפה זה שלא ברשות הבעלים וא"כ מאי בכך שהאופה עירב לעצמו מ"מ פת זה שאפה מקמחי' דנאסר שלא מדעת בעלים אין לו היתר באכילה. וא"כ הרי אפייה זו הוי מלאכה שלא לצורך כלל ומדאורייתא נמי אסורה שהרי לא שייך לומר בה הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' דהא הכל אסורים בפת זה ומש"ה שפיר קאמר הר"ן ז"ל דצריך לאקנויי קמחי' וממילא מותר הפת דהא לא נעבדה עבירה באפייתו ודו"ק:
ואף דיש לפקפק בזה ולומר דכיון דבאמת הבעלים עשאוהו שליח וברשותם הוא אופה וא"כ אע"ג דהשליחות בטל משום עבירה אפ"ה לא נסתלק בזה הרשות שנתנו לו הבעלים למיפא קמחא דידהו ואין בפת משום גזל ומותר באכילה מ"מ מנ"ל להקל בזה וצ"ע לעת הפנאי. והא דכתב הר"ן דצריך לאקנויי קמחי' ולא אמרינן דאחרים מותרין לאפות לו מטעם הואיל דאי בעי מקני להו י"ל דכיון דאפילו מי שעירב נמי אין לו היתר לאפות אלא מטעם הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' כמ"ש התוס' בריש מכילתין וא"כ משום הכי צריך לאקנויי משום דהו"ל תרי הואיל:

כד

ואסור לאדם שיעורר על מתו כו'. כתב ה"ה ובירוש' חילקו בין מת חדש למת ישן וכן בדין לפי טעם שמואל כו' הנה הרא"ש ז"ל פ"ק דמ"ק כתב משם הראב"ד דקי"ל כשמואל והביאו ראיה מהירושלמי הלזו יע"ש ומבואר הוא דכונתו כז"ל דממה שחלקו בירוש' בין חדש לישן ע"כ דאתיא כשמואל דטעמא מפני שאין המת משתכח מן הלב עד שלשים יום ומשום הכי יש לחלק שפיר בין חדש לישן דבחדש שרי כיון שהמרירות כבר הוא בלב ואין בו תוספת מפני ההספד מידי דלטעמיה דרב היינו משום עלית הרגל מ"ל חדש מ"ל ישן הא בחדש נמי איתיה להאי טעמא. והנה יש לדקדק דא"כ ק' דכי פריך תלמודא מאי בינייהו אמאי ל"ק א"ב מת חדש דלרב דטעמא משום עלית הרגל אפי' חדש בשכר אסור ולשמואל שרי ולעיל סמוך ונראה לזה דחה הרא"ש ז"ל משם הרמב"ן דברי הרי"ץ בן גיאת שכתב דכיון דלרב טעמא משום עלית הרגל בז"ה שרי והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאם כן אמאי ל"ק דא"ב בז"ה ומש"ה כתב דלרב נמי אפי' בז"ה אסור אי משום דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אי משום דלאו דוקא משום עלית הרגל אלא משום שמחת הרגל שאדם מכניס מעות לצורך המועד ואתי לבטולי משמחת הרגל ואם כן קשה דעוד היום תקשי אמאי ל"ק א"ב חדש ואם נאמר אה"נ וחדא מינייהו נקט אם כן מאי ק"ל להרמב"ן ז"ל דאמאי ל"ק א"ב בז"ה והיה נראה לומר דודאי תלמודא דידן דלא קאמר א"ב חדש ע"כ דס"ל דאפי' לשמואל חדש נמי אסור דע"י ההספד מתעורר המרירות יותר ופליג אירושלמי אלא דכונתם ז"ל להביא ראיה מהירושלמי דאתיא כשמואל כי היכי דניפסוק הלכה כותי' דשמואל ממה שחלקו בירושלמי בין חדש לישן דבשלמא אי אתיא אליבא דשמואל א"ל דסבירא ליה לירושלמי לחלק בין חדש לישן מטעמא שהמרירות כבר הוא בלב אלא דתלמודא דידן פליג בהך סברא וס"ל דאפי' במת חדש על ידי ההפסד מתעורר המרירות יותר ובסברא הוא דפליגי אכן אליבא דרב דטעמא משום עלית הרגל אין טעם לחלק בין חדש לישן ודא ודא חדא היא:
ובהכי ניחא לי מ"ש רש"י והרע"ב ז"ל בפי' המשנה ולא יספידנו שאם מת לו מת בתוך ל' יום לפני הרגל לא ישכיר לו ספדן להספידו וקשה דאמאי תפסו השיטה נגד הירוש' דמפליג בין חדש לישן והן אמת כי לדברי רש"י היה אפשר לומר דס"ל דהלכה כרב דטעמא משום עלית הרגל וכדעת הרמב"ן ז"ל וסיעתיה דלהאי טעמא אין לחלק בין חדש לישן כמ"ש אכן לדברי הרע"ב לא יתכן תירוץ זה שאחר שכתב דלא יספידנו אפילו מת בתוך ל' יום הביא מחלוקת רב ושמואל ומשמע דס"ל דאפילו אליבא דשמואל חדש נמי אסור ולכן נראה דהיינו טעמייהו משום דס"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי מדלא קאמר הך בינייא האמנם אכתי תירוץ זה לא יגהה מזור לקושייתנו ממ"ש מרן בב"י א"ח סי' תקמ"ז שדעת הרמב"ם והרמב"ן בספר תורת האדם דמת חדש מותר לסופדו משמע דס"ל דהך ירושלמי הלכתא היא ולא פליג אתלמודא דידן וכיון שכן קשה דאמאי ל"ק א"ב מת חדש וכדקשיא ליה להרמב"ן ז"ל לדעת הרי"ץ בן גיאת ולכן נראה ל"ל דמהא ל"ק ליה להרמב"ן דא"ל דמש"ה ל"ק בגמרא הך בינייא משום דשמואל ודאי לא פליג אטעמא דרב דקאמר משום עלית הרגל ומשום מעשה שהיה אלא דאתא לאוסופי ולומר דאפי' היכא דליכא טעמא דעלית הרגל וכגון היכא דעבד בחנם אפי' הכי אסור ואם כן מש"ה לא מצי למימר א"ב מת חדש משום דאי בשכר לכ"ע אסור משום טעמא דעלית הרגל ואי בחנם לכ"ע שרי אכן לדברי הרי"ץ בן גיאת שכתב דלרב בז"ה שרי ק"ל שפיר דאמאי ל"ק ג"כ בז"ה ודו"ק. אך זו היא שקשה בעיני דברי הטור שכתב בא"ח סי' הנז' וז"ל ואפי' כל ל' יום לפני המועד אסור להספיד על מת שמת לו מלפני ל' יום קודם המועד ודוקא להספיד בשכר אסור ואפי' אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת עתה שאותו מותר לסופדו אפי' ערב הרגל אסור להספיד על המת שמת לו מלפני ל' יום קודם המועד אבל בחנם מותר לרב לסופדו אבל לשמואל אסור כו' והנה מבואר שדעתו ז"ל דמת חדש מותר לסופדו אפי' בשכר שהרי כתב אבל בחנם מותר לרב מכלל דעד השתא בשכר קמיירי ואפי"ה כתב דאפילו אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו כו' שאותו מותר לסופדו דהיינו ודאי בשכר דאי בחנם אפי' ישן נמי מותר וכיון שכן ק"ט דלרב כיון דטעמא דבשכר אסור היינו משום עלית הרגל א"כ מה מקום לחלק בין חדש לישן הא בחדש נמי איתיה להאי טעמא ואם נאמר דס"ל דדוקא במת ישן שכבר נספד כהלכה כדינו אסרו חכמים לעורר עליו ולסופדו אמנם במת חדש כיון שמן הדין מוטל עליו לסופדו משום חששת עלית הרגל לא אסרו אם כן קשה טובא דאיך הכריע הרא"ש וסיעתיה דהלכה כשמואל ממה שחלקו בירוש' בין חדש לישן ואימא דאתיא אפי' כרב דלרב נמי יש לחלק הכי כמ"ש אלא משמע ודאי דלרב אין לחלק כלל בין חדש לישן ודברי הטור ז"ל צ"ע:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.