שער המלך/חמץ ומצה/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ חמץ ומצה ב

ג

וכן החכם לא יתחיל בעת זו כו'. כתב הטור סימן תל"א וז"ל וכתב הר' יונה ז"ל דאם התחיל מבע"י אינו מפסיק ונ"ל כיון שהטעם משום שלא יטריד בלימוד וישכח מלבדוק אין חילוק ואפילו התחיל כבר פוסק ע"כ וראיתי למוהראנ"ח ז"ל ח"א סימן מ"ח שתמה עליו שהרי בפרק קמא דשבת תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה שמא ימשך אחר מלאכתו ואם התחילו אין מפסיקין ומפסיקין לק"ש וא"מ לתפלה ואפילו התחיל באיסור משום דכיון דתפלה דרבנן אין מפסיקין ואם כן ה"נ כיון דבדיקה דרבנן אינו מפסיק ואע"ג דאמרינן התם סיפא אתאן לד"ת וכגון רשב"י וחביריו אבל כגון אנו מפסיקין ע"כ מיירי בדליכא שהות דוקא דליכא למימר בדאיכא שהות וליתי שפיר נמי הא דאמרי' בפ' ב"מ דרשב"י כד הוה מטי זמן תפלה הוה לביש ומכסי ומצלי אע"ג דכגון רשב"י אינו מפסיק דהכא מיירי בדאיכא שהות וההיא דבמה מדליקין מיירי בדליכא שהות דאפילו לרבן שמעון בן יוחאי מפסיק דאם כן קשה דמי גרע לימוד דכגון אנו משאר מלאכות של חול דקתני בהו דאין מפסיקין את"ד יעיין שם שהניחו בצריך עיון ועיין בפר"ח ז"ל:
ואני תמיה עליו איך אשתמיט מיניה לשון הרמב"ם פ"ו מהלכות תפלה וז"ל היה עוסק בת"ת והגיע זמן תפלה כו' פוסק הרי מבואר דאפילו בהתחיל בהיתר ואיכא שהות ביום סבירא ליה דמפסיק לתפלה מדכתב והגיע זמן וכמבואר וכ"כ הרפ"ח ז"ל בה' תפלה סי' פ"ט שזה דעת הרמב"ם ומה שהקשה דאי בדאיכא שהות מי גרע ת"ת משאר מלאכות ל"ק דאיכא למימר דבת"ת איכא למיחש טפי דילמא מטריד בגירסיה וכ"כ הרב עצמו בדרשותיו פ' צו והביא סמוכות לדבר יע"ש ומהתימה עליו איך סותר את עצמו:
הן אמת שדעת הר"ן והרז"ה ז"ל כתבו מרן הב"י ז"ל סי' ק"ו דס"ל דדוקא בדליכא שהות מפסיק אבל בדאיכא שהות אינו מפסיק יע"ש מ"מ אין זה מן התימה על הטור ז"ל דאיכא למי' דס"ל כדעת הרמב"ם ומה גם דמסתמיות דברי הטור שכתב בסי' ק"ו דבכגון אנו מפסיקין לתפלה ולא פי' דה"ד בדליכא שהות משמע שדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל ובהכי ניחא נמי מה שדקדק על רבינו יונה ז"ל דלמה הוצרך לומר אם התחיל מבע"י אינו מפסיק דהא משמע בפ"ק דשבת דאפי' התחיל באיסור אינו מפסיק וכמ"ש התוספות אכן כפי מ"ש ניחא דר"י ס"ל כדעת הרמב"ם דהא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי אפי' בדאיכא שהות אלא שלדעת הרמב"ם ז"ל הא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי אפי' בהתחיל בהיתר ולדעת ר"י ז"ל ס"ל דהא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי דוקא בהתחיל באיסור דומיא דא"מ לתפילה דמתני' ואע"ג דבשאר מלאכות אינו מפסיק בת"ת חיישי' טפי דילמא אתי למימשך כמ"ש ודו"ק:
גם מ"ש עוד הרב הנזכר ליישב דברי הטור ז"ל דבדיקת חמץ כיון דמצוה היא לא דמי לק"ש ותפלה דלעשות מצוה אפי' רשב"י וחבריו דלא היו מפסיקין לק"ש ותפלה למצוה היו מפסיקין כו' יע"ש ק"ל טובא דא"כ מאי האי דפרכינן פרק לולב הגזול אמתני' דמי שבא בדרך כו' נוטלו על שולחנו למימרא דמפסיק ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין כו' ומאי קושיא גבי מצוה שאני וליכא למימר דע"כ לא כתב הרב ז"ל כן אלא דוקא גבי ת"ת דמפסיק משום בדיקה דהיינו מצוה אבל בשאר דברים אפילו למצוה אינו מפסיק דהא ליתא שהרי כ"ש הוא שאם עוסק בדבר הרשות אינו מפסיק למצוה כ"ש בעוסק בת"ת וכמו שהכריע הרב ז"ל לענין אם יש שהות ביום דאינו מפסיק מת"ת לתפלה מה"ט ודבריו צ"ע:

ו

חורי הבית כו'. הנה הטור ז"ל סימן תל"ג כתב וז"ל כותל שנשתמש בו חמץ בחורין ונפל ונעשה גל אפילו אינו גבוה ג"ט כו' אין צריך לבדוק מפני סכנת עקרב כו' יע"ש וכתב מרן הב"י שזה מבואר פ"ק דפסחים אברייתא דקתני אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין מפני הסכנה דאוקימנ' לה בשנפל ומשום סכנת עקרב ופרכי' אי נפל ל"ל בדיק' והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ומשני התם בשאין הכלב יכול לחפש אחריו הכא בשהכלב יכול לחפש אחריו כו'. ותמה על הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שהשמיט דין זה דאף על גב דרנב"י מוקי להאי ברייתא באוקמתא אחריתי דהאי סכנ' סכנת גוים מ"מ אוקמתא קמייתא לא נדחית ואפשר דר"ן נמי מודה לענין דינא ועוד דהא רב אשי אתי לשנויי מאי דאקשו עלה דההיא אוקמתא אלמא דהכי ס"ל א"ד יע"ש:
ולע"ד נראה ליישב דלהרי"ף והרא"ש ז"ל קשיתיה להו קו' התוס' שהקשו שם בד"ה הכא וז"ל והא דמשמע גבי מפולת דאם הכלב יכול לחפש אינו כמבוער וצריך לבערו ולא מיפטר מפני סכנת עקרב אור"י כו' ותו ק"ל דמלישנא דמתני' דקתני בפ' כ"ש חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער רשב"ג אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו כו' ומשמע דרשב"ג פליג את"ק דלת"ק אפילו בשהכלב יכול לחפש אחריו הרי הוא כמבוער דאי לפרושי דברי ת"ק אתא היל"ל אמר רשב"ג ועיין בהר"ב תי"ט ז"ל שם וכיון שכן כי משני הכא התם כשאין הכלב יכול לחפש הול"ל ה"מ רשב"ג היא לא למסתם סתומי דמשמע דאתיא כת"ק דמתני' כי על כן ס"ל ז"ל דהא דמשני הכא התם בשאין הכלב יכול לחפש כו' אליבא דת"ק קאמר דלת"ק דמתני' כשהכלב יכול לחפש אחריו אינו צריך לבערו מפני סכנת עקרב ולהכי קא פסיק ותני ת"ק חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער דאי בשאין הכלב יכול לחפש הרי הוא כמבוער מצד עצמו ואי בשהכלב יכול לחפש נמי אין צריך לבערו מפני סכנת עקרב אמנם רשב"ג דקאמר כל שאין הכלב יכול לחפש פליג את"ק וס"ל דכל שהכלב יכול לחפש חייב לבערו ולא חיישינן לסכנת עקרב מטעמא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ולחששא דשמא תאבד לו מחט לא חייש רשב"ג ומש"ה כיון דקי"ל כרשב"ג השמיטו אוקמת' זו דהך אוקמת' לא קאי אלא אליבא דת"ק דמתני' ובהכי ניחא מאי דפריך התם לקמן אברייתא דקתני חור שבין יאודי לארמאי כו' פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה והאמר ר"ח שלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני דקשה דאמאי לא משני הכא כשינויא דלעיל שמא תאבד לו מחט ובשלמא לעיל לא משני היכ' דשכיח היזיקא שאני משום דלא חשיב שכיח היזיקא כולי האי אמנם הכא קשה דאמאי לא משני כשינוי' דלעיל וכן הקש' הרב ב"ח ז"ל יע"ש אמנם כפי מ"ש ניחא דלעיל לא משני הכי אלא אליבא דת"ק דרשב"ג אמנם לרשב"ג דקי"ל כותיה לא חייש להך חששא ומשום הכי לא משני הכא כשינוייא דלעיל משום חששא דשמא תאבד לו מחט כי היכי דליתי הא דפלימו אליבא דהלכת' כנ"ל נכון ואף שהרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה פרק כ"ש כתב דרשב"ג לפרושי דברי ת"ק אתא אין זה מן התימה דאיכא למימר דבספר היד חזר בו וכמו שכן ראינו לו ז"ל בכמה מקומות ודו"ק:
ובתוספות ז"ל תי' דשאני ההיא דחמץ שנפלה עליו מפולת דודאי איכא חמץ הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא אבל הכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו יע"ש. וראיתי להפר"ח ז"ל סימן הנזכר סק"ח שהקשה מההיא דאיבעיא לן התם בדף יו"ד ע"ב ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או אין צריך בגופיה אטריחוהו רבנן בממוניה לא אטריחוהו א"ד ל"ש ונקטי לה רבוותא ז"ל לקולא ואם כדברי התוס' תפשוט לה מהך מתני' דחמץ שנפלה עליו מפולת דכל דאיכא חמץ ידוע אטרחוהו רבנן בממוניה להוציאו ע"י פועלים ודוחק לומר דשאני התם די"ל שמא יוציאנו או יאכלנו הנחש דה"נ איכא למימר שאם יחפש הכלב שמא יוציאנו או יאכלנו א"ד יע"ש:
ולע"ד נראה לחלק דשאני הכא דמדינא מצד המצוה מחוייב לבדוק ולא אתי לידי סכנה דשלוחי מצוה אינן ניזוקין אלא דלא אטרחינן ליה לבדוק משום חששא דשמא בתר דבדיק תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה והילכך בחמץ ידוע מטרחינן ליה מה שא"כ גבי ככר בפי נחש דמצד המצוה גופה אינו צריך לבדוק כיון דשכיח היזיקא והילכך מבעיא לן אי בממוניה אטרחוהו רבנן כנ"ל ודו"ק:

יב

הניח החמץ בזוית זו כו'. כתב הראב"ד ז"ל הרבה שיבושים כו' הניח ט' ומצא י' צריך לבדוק כרבנן כו' יש לתמו' שדבריו ז"ל סותרים למ"ש בפ"ו מהלכות מעשר ב' ממ"ש רבינו האומר לבנו הרי שם ק' ומצא מאתים השאר חולין הרי שם ר' ומצא ק' הכל חולין כתב עליו וז"ל אמר אברהם המשנה אמרה הכל מעשר ע"כ ובודאי שכונתו לומר דאע"ג דהך מתני' ע"כ רבי היא דקתני הכל מעשר כו' ורבי היא דס"ל ק' מונח ק' מוטל אבל לרבנן דס"ל בהניח מאתים ומצא מנה הכל חולין מטעמא דאין דרך להפרידן ה"נ באומר לבנו הרי שם מאתים ומצא מנה הכל חולין מה"ט וכמ"ש הר"ש בפירוש המשנה מ"מ ס"ל להראב"ד ז"ל דהלכה כסתם משנה משום דהו"ל סתם במשנה ומחלוקת בברייתא דאין הלכה כמחלוקת דברייתא וכיון שכן יש לתמוה דאיך כתב כאן בהניח עשר ומצא ט' צריך לבדוק כרבנן והרי זה סותר את עצמו וראיתי בחידושי הרדב"ז שנדפסו מחדש שכתב שם וז"ל ורבינו סובר דהלכה כחכמים מדאמרינן פ"ק דפסחים הניח ט' כו' ולרבנן דאמרי הכל חולין צריך לבדוק אחר כל הט' והכי פסקו רבוותא וגם הראב"ד לא השיג עליו בה' חו"מ יע"ש ולא ידעתי אדק"ל ממה שלא השיג עליו תקשי ליה ממ"ש בהדיא בהשגות דהלכה כרבנן והיה נראה ליישב דס"ל להראב"ד דדוקא בהניח מאתים ומצא מנה אין הלכה כרבנן משום דסתם מתני' דקתני הכל מעשר אתיא דלא כותייהו אמנם בהניח מנה ומצא מאתים פסקינן כרבנן דאמרי הכל חולין מטעמא דאין דרך לערב חולין ומע"ב יחד משום דכיון דלית לן סתמא דלא כותייהו הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולא תליא הא בהא שהרי טעמא דהניח מנה ומצא ק"ק הוא משום דאין דרך לערב חולין ומע"ב יחד וטעמא דהניח ק"ק ומצא מנה הוא משום דאין דרך להפרידן ואית לן למימר דטעמא דאין דרך להפרידן לא חשיב כולי האי למימר משום הכי הכל חולין ומשום הכי סתם מתני' כרבי אמנם בהניח מנה ומצא מאתים טעמא דאין דרך לערב חולין ומע"ב יחד טעמא תריצא הוא ומשום הכי ס"ל לרבנן הכל חולין וא"ת הרי באומר לו מנה ומצא ק"ק קתני מתני' דהשאר חולין דמשמע דאתיא כרבי דלרבנן בהניח מנה ומצא ק"ק ס"ל דהכל חולין הא ל"ק דהתם אפילו רבנן מודו משום דאיכא למימר דמעיקרא נמי ק"ק היו שם ומ"ש לו הרי שם מנה ה"ק מאותם הק"ק הרי שם מנה מעשר ולא חשש להזכיר רק המעשר להזהירו עליו ועיין במוהר"י קורקוס ז"ל:
ושוב ראיתי בירושלמי דאמרינן התם תמן הוא הניח הוא מצא ברם הכא אביו הניח אביו מצא כו' ועיין בפי' המפרש שם וא"כ מבואר הוא שזה דעת הראב"ד ז"ל דהך מתני' אתיא ככ"ע וכן מדוקדק מלשון הראב"ד שתפס השגתו וז"ל הרי שם מנה עד הכל חולין משמע דאין כונתו להשיג אלא על חלוקת הרי שם מנה אמנם אחלוקת הניח מנה כו' בהא אזיל ומודה דהלכה כרבנן כנ"ל אמיתות דעת הראב"ד ז"ל:
והנה התוספות ז"ל פ"ק דביצה ד"י ע"ב ד"ה הכל חולין כתבו וז"ל תימה דהא לא אמרינן שאני אומר להקל כו' וי"ל דכיון שאין אדם מניח חולין אצל מעשר תלינן להקל כו' והקשה הרב ח"ה ז"ל וז"ל וצ"ע דאכתי תקשי להו בסיפא דקאמר נמי שאני אומר להקל וליכא לפרושי שם משום דאין דרך להפרידן זה מזה כנראה מפרש"י דא"כ מאי קא ק"ל מגוזלות דה"ט לא שייך בגוזלות ע"ש שהניחו בצ"ע ועיין בספר גו"ה שהקשה לפי דבריהם קאמר בפסחים ד"י הניח ט' ומצא עשר היינו פלוגתא דרבי ורבנן ולרבנן צריך לבדוק אחר הט' דשמא גררום חולדות והעשר הנמצאים איש אחר הביאן כמ"ש רש"י הא כיון דבדיקת חמץ דרבנן אמרינן שאני אומר להקל ועוד דע"כ ל"ק רבנן דהכל חולין אלא דוקא גבי מעשר מטעמא דאין אדם מניח חולין אצל מעשר אבל בבדיקה דליכא ה"ט לעולם מודו רבנן דאינו צריך בדיקה יע"ש:
ולע"ד מה שהקשה דכיון דבדיקת חמץ דרבנן אזלינן לקולא לא ק"מ שהרי לדעת התוספות שם בד"ה היינו ט' כל אותה סוגיא מיירי בדלא בטיל דהוי ספק דאורייתא לבד מההיא דב' קופות וכמ"ש הר"ב ח"ה ז"ל שם ולדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמיירי אפילו בט' כבר כתב ה"ה ז"ל דכיון דבדיקת חמץ תחלתו על הספק החמירו אפילו בספקא דרבנן ועיין בהלח"מ ז"ל שם ולקושייתו הב' י"ל דס"ל לתלמודא דמדחזינן לרבנן דקאמרו הכל חולין בודאי ומטעמא דאין אדם מניח חולין אצל מעשר מוכח דס"ל דבעלמא וכגון הא דבדיקה ספיקה הוי דאימור גררום ואילו איש אחר הביאן ואף על גב דאיכא הוכחה דמצאן במקום שהניחן אפי"ה מידי ספק לא נפקא ואזלינן לחומרא דאי ס"ל דלא הוי ס' כלל משום דהך הוכחה דמצאן במקומן אלימא טובא וחשיבא כודאי ומשום ה"ט אזלינן לקולא אם כן היכי מקילי רבנן גבי מעשר ואמרי דהכל חולין ואי משום טעמא שאין אדם מניח חולין אצל מעשר הא איכא הוכח' דמצאן במקומן דאלימא וחשיבא כודאי והילכך גבי בדיקה הו"ל ספק ואזלינן לחומרא מטעמא דתחילתה על הספק או בשלא ביטל לדעת התוס' ואדרבא אפכא ק"ל דאיך קאמר בגמ' פלוגתא דר' ורבנן דלר' דאמר חולין ומע"ב מעורבין אין צריך לבדוק ואמאי נימא דע"כ לא קאמר ר' דלא אמרינן איש אחר הביאן אלא גבי מעשר משום דהוה ליה ספק ואזלינן לחומרא ואם כן גבי בדיקה נמי נימא דצריך לבדוק משום ס' דאימור איש אחר הביאן ואזלינן לחומרא וי"ל דמדחזינן לר' דאמר חולין ומע"ב מעורבין זב"ז הך לישנא משמע דחשיב להו ודאי מע"ב דאל"כ הכי הול"ל חולין וס' מע"ב מעורבין דהא נ"מ לענין מלקות אם אכלן חוץ לירושלים דאי משום ס' אין מלקין על הספק ודו"ק:
ומ"מ לדעת הטור ק"ט שכתב בסימן תל"ט בהך דהניח ט' כו' דאפילו ביטל צריך לבדוק וכתב מרן שם דה"ט מדחזי' לרבנן דמקלי במעשר כו' משמע דחשיב כודאי כו' ע"ש שהרי גבי מעשר ע"כ ה"ט כמ"ש התוס' משום דאין אדם מניח חולין אצל מעשר דאל"כ היכי מקלינן בדאורייתא וכיון שכן בבדיקה דליכא ה"ט הו"ל ס' ואזלינן לקולא לפי דעת הטור ז"ל דבבדיקה נמי אזלינן בס' להקל ועיין בהרב"ח וביש"ש סי' כ"ו:
ודע שמדברי התוספות בפסחים ד"ה הניח עשר משמע דסבירא ליה דכשאינן קשורים גם בחלוקת הניח מנה ומצא מאתים מודו רבנן דחולין ומע"ב מעורבין וכן נמי לענין בדיקה א"צ לבדוק וכ"כ הרב ח"ה יע"ש ודלא כהר"ב מג"א שכתב בפשיטות דבהניח תשע ומצא עשר אפי' אינן מקושרים צריך בדיקה ואשתמיט מיניה דברי התוס' הללו עוד הקשה הר"ב גו"ה מהא דאמרינן בפסחים הניח בזוית זו ונמצא בזוית אחרת כו' רשב"ג אומר הבית טהור שאני אומר השאילו לאחר ושכח או שנטלו מזוית זו והניח בזוית אחרת ושכח הרי דלרשב"ג אמרינן שאני אומר להקל בדאורייתא ולע"ד לק"מ דהתם שאני דאוקמיה כלים אחזקתייהו ובחזקת טהרה הן וכן נמי גבי בדיקה אוקמה בחזקתה היכא דלא אתרע חזקתיה ופשוט כנ"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.