קרן אורה/מנחות/טו/א

קרן אורה מנחות טו א

דף ט"ו ע"א

גמרא רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות ור"י סבר אין הציץ מרצה. ופירש"י ז"ל הילכך לא הוי זריקה מעליא ולא משתרי טהור והתוס' ז"ל ביארו יותר דהוי כאיבוד ושרוף ולא מהני זריקה לטהור. ולא הבנתי למה הוצרכו לזה דהזריקה זריקה מעלייתא היא אפילו באבוד ושרוף וכדתניא לעיל נפרסה אחת מהן מקטיר עליהם הבזיכין אלא דכולן פסולות כדנפקא לן מקרא לעיל וכשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וכי מרצה ציץ בטמא לא הוי כאבוד ומהני דהשאר מותרות וכן איתא לעיל. וא"ש בזה מה שדקדקו התוס' ז"ל דלר"י טומאה הותרה בצבור ולא מיבעי' ציץ לרצוי' דהכא בלא"ה זריקה מעליא הוא ומ"מ שנחסרה אחת מהם כולן אסורות ולא מהני בזה היתר צבור אם לא ריצוי ציץ ואיתותב ר"פ ומסיק דטעמא דר"י דלימוד ערוך הוא דאין קרבן ציבור חלוק וא"כ ע"כ ר"י נמי ס"ל הציץ מרצה על אכילות דאל"ה למה ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק ויש כאן מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל דהא הוא ז"ל כתב בפ"ד מה' ביאת מקדש דאין הציץ מרצה על אכילות וא"כ למה פסק כת"ק דמתניתין הטהור בטהרתו ונהי דמתניתין ניחא דהוי קרבן ציבור וטומאה דחויה בציבור ע"י ריצוי ציץ ומרצה ג"כ על האכילות וכמ"ש הלח"מ ז"ל בפ"א מה' פהמ"ק. אבל הא בפ"ב מה' הנ"ל כ' כן גם לענין לחמי תודה דאם נפרסה אח' מהן כולן פסולות ואם נטמאו השאר כשירות וע"כ היינו משום ריצוי ציץ וע"ז תיקשי הא אין הציץ מרצה על אכילות וכ"ת דסמך אהא דלעיל דאמרינן הא נטמא אחת השאר כשירות משום דמרצה ציץ הא התם לר"א קיימינן דס"ל הציץ מרצה על אכילות כדאיתא בפסחים דף ע"ז אבל לדידן דקי"ל אין הציץ מרצה על אכילות אמאי לא הוי כאבוד ושרוף דכולן פסולות וצ"ל דמהא דאמרינן בפסחים מאן שמעת ליה דאמר הציץ מרצה על אכילות ר"א משמע דכולהו תנאי ס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות ולפי שיטתו דר"פ ע"כ סתמא דמתני' ס"ל ג"כ דהציץ מרצה על אכילות ולמסקנא גם ר' יהודה ס"ל הכי מדאמר טעמא לפי שאין קרבן צבור חלוק אלא ש"מ דהכא לענין היתר הטהורות כ"ע מודו דהציץ מרצה לענין זה ולא הוי כאבוד ושרוף אבל לשיטתו של הרמב"ם ז"ל דבצבור הציץ מרצה על אכילות אפילו באבוד ושרוף א"כ ליכא ראיה ממתני' דהכא קרבן ציבור הוא אבל בקרבן יחיד מנ"ל דמהני ציץ לאכשורי הטהורות וי"ל דלענין הכשר הטהורות לא מהני הא דטומאה הותרה או דחויה ובצבור כיון דהזריקה בלא"ה כשירה ודו"ק:

שם תוס' בד"ה ור"י כו'. ולא הוי כריצוי ציץ דלמ"ד מרצה מהני לטהור כו' אבל היתר טומאה לא מהני גם לטהור כי היכי דלא מהני לטמא ועי' צ"ק ודבריו ז"ל נפלאו:

שם גמרא והא עולין דהציץ מרצה ופליגי פירש"י ז"ל דכיון דציץ מרצה על העולין והוי הקטרה מעלייתא אמאי שרי ר' יהודה לטמא את הטהור אבל אי הוי תנא דס"ל אין הציץ מרצה על העולין הוי ניחא לר"י כיון דבלא"ה לאו הקטרה מעלייתא היא מותר לטמא גם הטהור אבל מדברי התוס' ז"ל בד"ה ופליגי משמע איפכ' דלר"י דאמר שניהם יעשו בטומאה היינו משום דציץ מרצה על העולין ולרבנן דאמרי הטהור בטהרתו הוא משום דאין הציץ מרצה על העולין ואין זה מובן דא"כ קושיית ר"ה לת"ק דר"י אמאי אמרו דטהור בטהרתו כיון דהציץ מרצה וע"ז לא משני מידי ונראה בכוונת' דלא ניחא להו כפירש"י ז"ל דלת"ק הציץ מרצה על העולין ולר"י אינו מרצה דאדרבה איפכא מסתברא דלר"י הציץ מרצה ולהכי יעשו שניהם בטומאה ולת"ק אינו מרצה ולהכי הטהור בטהרתו ור"ה פריך הכי היכי קאמרת דת"ק ור"י פליגי בסברא אי ציץ מרצה כו' והא בעולין דליכא פלוגתא בזה ואפ"ה פליגי וע"כ טעמא דר"י משום דלימוד ערוך הוא דאין קרבן צביר חלוק וע"ז הקשו דמשמע דאי הוי משכח פלוגתא אי ציץ מרצה על העולין הוי ניחא ליה דפליגי בהא היינו דת"ק ס"ל דאין הציץ מרצה ור"י ס"ל דהציץ מרצה וא"כ כ"ש דהוי קשה טפי דסברתם הפוכה דת"ק ס"ל הציץ מרצה על אכילות ולא על העולין ור"י ס"ל איפכא דמרצה על העולין ולא על אכילות ועי' צ"ק ז"ל אלא דיש לדקדק אמאי לא קאמר דפליגי הכא אי טומאה דחוי' בצבור או הותרה ור"י לטעמיה דס"ל הותר' בצבור ולהכי יכול לעשות שניהם בטומאה וצ"ל כיון דאיכא לחם דהוי כשירים לאכילה מהדרינן לעשות בטהרה כל מה דאפשר וכדאמרינן בריש יומא וכ"כ התוספ' ז"ל בד"ה ר"י אומר לענין פסח ע"ש. ויש להסתפק אי הא דאמר ר"י דאין קרבן צבור חלוק הוא בנטמא א' מן החלות לחוד אבל ביוצא מודה דאינך מותרות או דילמא כללא קאמר דאין קרבן צבור חלוק ואם יצא א' כולן פסולות ואי כללא קאמר א"כ קרא דקדש קדשים הוא למילף דאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות למה לי הא בלא"ה אין קרבן צבור חלוק ולא הוכשר אלא כשהיא בשלימות וצ"ע:

שם משנה לאכול מן הלחם למחר הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת. פירש"י ז"ל והאכילה אינה חיוב כרת משמע דפסולה היא אלא דאין בה כרת ולא ידענא מנ"ל הא ולעיל לא חשיב לתודה בהדי הנך דגזרו רבנן פסולי ומסתימות לשון הרמב"ם ז"ל נראה ג"כ דהתודה כשירה וכן מבואר בתוספתא פ"ה דתני התם פעמים שהם מפוגלים והלחם מפוגל כגון שחטן לשמן לאכול מהן למחר הם מפוגלים והלחם כשר כגון שחטן שלא לשמן לאכול למחר דהלחם אינו מפוגל כיון דשלא לשמן שחטן ולא נתקדש הלחם כלל הם כשרי' והלחם מפוגל כגון ששחטן לאכול מן הלח' למחר הם כשרי' והלחם כשר כגון ששחטן שלא לשמן לאכול מן הלחם למחר כצ"ל בתוספת' שם הרי מבואר דאם חשב על הלחם למחר התודה כשרה לגמרי ודו"ק:

שם גמרא ואמאי לימא ק"ו ומה המפגל כו' ופריך ומי אמרינן ק"ו כי האי והתניא כו' ואסרו את הזרעים כו' ולימא ק"ו ומה האוסר כו' ומסיק קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן כו'. ונראה דר"א הוא דפריך לימא ק"ו ובכלאים מודה דהזרעים אסורים משום קנסא דעביד איסורא ויש לדקדק לענין מאי חידש השאר זרעים דרבנן אפילו הוי דאורייתא מצי למימר נהי דמה"ת גם הזרעים מותרין מק"ו להאי דעביד איסורא קנסוה ומה אלו זרע קנבוס ולוף בכרמו של חבירו וכי הי' גם הגפנים נאסרים הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ד"ת הוא וצ"ל דמסיק דבאמת בכלאים של תורה אדם אוסר דבר שאינו שלו ושניהם אסורין הזרעים והגפנים והכא דהתירו הגפנים הוא משום דהוי כלאים דרבנן והכי משמע מדברי התוס' ז"ל בד"ה והתירו הגפנים שכתב דר' יוסי דשרי מיירי ג"כ בשאר זרעים דהוי דרבנן. ולפ"ז לר"א דס"ל האי ק"ו לא אשכחן כלל בכלאים של תורה אוסר ואינו נאסר אלא שניהם אסורים ובירושלמי כלאים שם במשנה המסכך גפנו כו' פליגי ר"י ור"א ואית ליה לר"א התם דגם הגפנים מותרים מהאי ק"ו ומה האוסר היינו תבואה שהיא האוסרת לבא הגפן בגבולה אינו נאסר הבא לאסור היינו הגפנים אינו דין שלא יאסר וזה דלא כסוגית תלמודן משום דהתם משמע דמה"ת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדיליף מקרא התם וא"כ לר"א דס"ל האי ק"ו גם הגפנים מותרין:

והתוס' ז"ל ביבמות פרק הערל כ' דסוגיא דהכא אתיא כרבנן דאדם אוסר דבר שאינו שלו בכלאים של תורה ובכלאים דרבנן להאי דעביד איסורא לחוד קנסוהו והא דלא מוקי לה כר' יוסי משום דלר"י הזרעים ג"כ מותרין דלאו כלאים הוא כלל ע"ש. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דא"כ דכרבנן אתיא סוגין א"כ למאי דפריך מכלאים אי אמרינן ק"ו כו' הא גופא תיקשי אמאי הגפנים מותרים לרבנן כיון דאדם אוסר דבר שאינו שלו ועוד דבירושלמי הנ"ל מבוא דאיכא האי ק"ו גם לר' יוסי כדאמר ר"א ולר' יוחנן בירושלמי ולרב דשמעתין דלא ס"ל האי ק"ו באמת הזרעים אסורים ודלא כדברי התוס' ז"ל דלא הוי כלאים כלל ועיין רש"י ז"ל שם. והגאון ר"א ז"ל בביאוריו לס' זרעים שהביא סוגיא דשמעתין ומאי דמסיק דשאר זרעים מדרבנן ותמה ע"ז מכמה משניות דמבואר דכל הזרעים כלאים הם. וכ' לפרש סוגיא דשמעתין דהא שהתירו הגפנים הוא משום דהוי סמדר וכדברי התוספתא שם דעד שלא הגיעו לפול הלבן אוסרות ואין מתקדשות וע"ז פריך ואמאי לימא ק"ו ומה האוסר כו' ועלה משני דהיתר הגפנים ולא מטעם סמדר הוא דאי מהאי טעמא גם הזרעים היו מותרים מק"ו אלא גם סמדר אסור ומתקדש והא דאסרו הזרעים והתירו הגפנים היינו משום דאתיא כר' יאשי' דאינו אסור אלא במפולת יד אליבי' לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף דעושת לג' שנים דאל"ה היכי תמצא שיאסרו שניהם דעד שיהי' הגפן סמדר כבר יבשה התבואה ותבואה שיבשה אינו מקדש וגפן קודם שנעשה סמדר אינו מקדש ולא אשכחן כלאים דאורייתא אלא כמו קנבוס ולוף אבל שאר זרעים דרבנן וכיון דלא הוי אלא מדרבנן למאן דעביד איסורא קנסוהו ומאן דלא עביד איסורא לא קנסוהו ע"ש באורך. וגם בשיטה זו יש לדקדק חדא דהא מבואר בתוספתא ובירושלמי שם דסמדר אינו מתקדש והיכן מצינו מחלוקת בזה. ועוד דלכאורה לא שייך ק"ו בזה דהא דסמדר אינו נאסר הוא משום דלא מיקרי תבואת הכרם אבל הזרעים נאסרים כל שהשרישו יחד ועבר אלאו דכלאים ועוד דאיסור כלאים באכילה והנאה משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' כלאים דאפילו לר' יאשי' לא בעינן דוקא כמפולת יד. וכמבואר שם בדברי הכ"מ ז"ל וכן הוא דעת הר"ן ז"ל בחולין פרק ראשית הגז והדברים ארוכים בזה בדברי הראשונים ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה הנ"ל משמע קצת דמפרש לשמעתין בשיטת הגאון ז"ל שכ' שם כרם שלא הגיעו ענביו כפול הלבן אלא עדיין הן בוסר וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו ה"ז לא קידש ואעפ"כ קונסין אותו ואוסרין הזרע אבל הבוסר מותר וגם נראה בשמעתין דמשום דהוי סמדר התירו הגפנים וס"ד דהזרעים אסור מד"ת ופריך אמאי לימא ק"ו ומסיק דמשום קנסא הוא דאסרו הזרעים אלא דהכא משמע דדוקא בזרעים דרבנן הוא דנאסרו הזרעים משום קנסא אבל בכלאים דאורייתא אסורין הזרעים מדאורייתא גם מ"ש שם ואם עקר הזרע כו' לא נודע מקורן של דברים אלו וכמ"ש הכ"מ ז"ל שם. ועוד יש לדקדק מ"ש אלא עדיין הן בוסר משמע דבוסר הוא פחות מפול הלבן ובכיצד מברכין אמרינן דהוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן אחר כל הנ"ל לא נתבררה אצלי הלכה זו ה' יאיר עיני:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף