נשמת אדם/ב/עו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עיין במ"א סי' שצ"א סס"ק ט' וכ"כ א"ר בשמו ולדבריו צ"ל הא דאיתא בברייתא ומשוה כמין גאם לקשת. דוקא לענין זה דאמרי' כאילו מלא בתים. אבל לענין החלל אינן שוין. ולהכי נקט רב הונא דין של ארבעת אלפים דוקא בעשוים כקשת דשם יש בתים משני צדדין. וי"ל הבלעת תחומין וממילא משתמע דבכמין גאם דצ"ל רק אלפים בקשת כמו מן הקשת ליתר. ואף שבש"ע סתם דבריו נמשך אחר לשון הרמב"ם. והרמב"ם נמשך אחר לשון הגמרא כדרכו. ומצאתי ברטב"א שכתב וז"ל. הא דקתני כמין גאם רואין כו' היינו דוקא שיש באלכסון שמזוית לזוית פחות מד' אלפים. דאיכא הבלעת תחומין ואם לאו אין מרבעין אותה. אלא מאותו מקום שימצאו באלכסון פחות מד' אלפים. דהא ברייתא כחדא קתני עשויה כקשת ועשויה כמין גאם ורב הונא לרבותא נקט עשויה כמין קשת. דמחזי רגליה טפי כעיר אחת. כיון שבזה צריך בין רגליה פחות מד' אלפים. כ"ש כשהוא כמין גאם עכ"ל. ולפ"ז הא דכתב הרא"ש בעיר רחבה מצד א' וקצרה מצד א'. דאפי' אורך העיר ארבע אלפים רואין אותה כאילו היא שוה צ"ל דמיירי שבצד הרחב יש שלשה אלפים לפחות ובצד הקצר אלף יותר. ונמצא דאף שאורך העיר ד' אלפים מ"מ הדר בקצה צד הרחבה יכול לילך דרך הבתים עד סוף הקצר. ומשם יכול לילך לצד שכנגד הרחב. הואיל שהוא בפחות מאלפים. ועכשיו ראיתי בספר מחצית השקל שכתב שצ"ל במ"א אם העיר ארוכה ד' אמות ולא כתב שום טעם בדבר:
השמטה (שייך לכלל ג' סי' כ'):
שאלה ישראל שמחזיק כיס העיבור שקורין (גארבארנע) דהיינו שגוף הבית היא של ישראל. רק שנותן (קאנטראקט) בכתב שכירות ע"ש הנכרי. וכתב (הקאניטראקט) בערכאותיהם וגם הנכרי דר בתוכו והנכרי השכיר את עצמו לישראל שמחוייב לעבוד העורות של ישראל תמיד. ואם יפסיד חייב הנכרי לשלם. ונכתב הכל בערכאותיהם והישראל משלם לו שכירות בכל שבוע ושבוע ועתה שואל הישראל אם מותר להניח לנכרי לעשות מלאכתו בשבת:
תשובה דבר פשוט שאם היה נותן בקבלנות מלאכה. דהיינו שבעד כל עור ועור או ק' עורות יתן לו כך וכך ודאי דמותר כדאיתא בסי' רל"ב. ואע"ג שגוף הבית שייך לישראל מ"מ כיון שהשכיר אותו לנכרי ונכתב הקאנטראקט בערכאותיהם הוי כביתו של נכרי והנכרי דר שם ומכ"ש שאין המלאכה ניכרת כלל שהיא של ישראל. דשמא הם של הנכרי או נכרי אחר שנתן לעבדן בשכר. אך הכא בנ"ד שאינו נותן לו בקבלנות מלאכה רק בקבלנות זמן ששכר את הנכרי לשנה ליתן לו שכירות בכל שבוע ושבוע. ונמצא זה תלוי בפלוגתא שבין רמב"ם וראב"ד בסי' רמ"ד סעיף ה' לרמב"ם מותר ולראב"ד אסור. ומכ"ש בנ"ד ששכר אותו לעשות תמיד במלאכת עיבוד. דבזה כתב המ"א דלכ"ע אסור שהרי הישראל מרויח בזה שאם לא יעשה בשבת יתבטל ממלאכה יום א'. ואמנם י"ל בנ"ד שרי אף לראב"ד. דבודאי בקבלנות מלאכה מותר אף לראב"ד אפי' אם ירויח ישראל ג"כ. שהרי נותנין עורות לעבדן לכ"ע בקצץ ואין חילוק אם הישראל נותן רק איזה עורות. או שיש לישראל חנות שמוכר עורות וצריך תמיד לעורות. וא"כ מרויח ישראל בזה שעושה בשבת שהרי הראב"ד אינו מחלק בקבלנות ונכרי אדעתא דנפשיה עביד. לא איכפת לן אם הישראל ג"כ מרויח ולא אסר ראב"ד רק בשכרו לזמן דאפי' לא יעשה בשבת יצטרך ליתן לו שכרו משלם. ובזה לא שייך כלל אדעתא דידיה. וא"כ כיון שירויח הישראל לכן אוסר אבל בנ"ד אם יפסידו העורות עי"ז שלא יעשה בשבת יהיה הנכרי צריך לשלם שהרי קיבל אחריות. וא"כ גם בזה אדעתא דנפשיה קעביד. ואף שהנכרי יכול לטעון שנפסד מחמת שלא הניחו לעשות בשבת. יאמר לו הישראל היה לך לעשות ביום א'. ומכ"ש דלא ניחא לנכרי שילך עמו בדינא. כי יכעוס עליו וגם הנכרי לא ישמע לו שלא יאמרו עליו שהוא מפסיד סחורה. וא"כ בזה נ"ל פשוט להתיר. ואמנם י"ל שיתן לו עורות קודם שבת. בענין שלא יפסד אם לא יעשם בשבת. ובזה שפיר י"ל דלראב"ד אוסר. ואע"ג שהב"י סתם בסי' רמ"ה כרמב"ם. ודעת הראב"ד כתב בשם י"א. וגם בד"מ כתב דמשמע דדעת הטור ג"כ כרמב"ם. מ"מ בנ"ד ששכרו לעבד לעולם. ובזה אדרבה כתב המחבר ג"כ בס"ס רמ"ז מי ששכר נכרי לשנה אסור לשלחו ע"ש. וכמ"ש רמ"א והט"ז והמ"א בסי' רמ"ד דבענין זה לכ"ע אסור:
ואמנם נ"ל דאפ"ה בד' וה' מותר שהרי בס"ס רמ"ז כתב המ"א בד' וה' מותר. כיון די"א דזה מקרי קצץ. ולכאורה הוא תמוה שהרי בסי' רמ"ד כתב דזה לכ"ע אסור. אך באמת אע"ג שכתב רמ"א דלכ"ע אסור. מצינו לרב"י בסי' רמ"ד שלא כתב דלכ"ע אסור אלא שכתב דאפשר דמודה בזה רמב"ם. די"ל דאע"ג דאם חלק ישראל מתרבה אסור מדינא בסי' רמ"ג לשכור פועל להסיק המרחץ והישראל יטול כל הריוח. היינו דהתם בודאי ירויח הישראל משא"כ במלאכה דאפשר שהישראל לא יהיה לו למחר מלאכה. וא"כ אין הישראל מרויח. והנה בסי' רנ"ב במ"א ס"ק ח' בלא קצץ כ' המ"א דבד' וה' מותר. כיון שאינו מקפיד מתי יעשה וכדעת הטור בסי' רמ"ז. וכ"כ רמ"א בסי' רע"ז דלצורך יש לסמוך ע"ז. והנה הב"י סס"י רמ"ז כתב בשכרו לשנה שאסור בע"ש. וכתב הב"י ולפ"ז היה ראוי לאסור אף בד' וה'. ומיהו לפי דעת מ"ש הרמב"ם בסי' רמ"ד אפשר דכה"ג שרי. אלא דאפשר דלא שרי רמב"ם כו' עכ"ל ע"ש. והנה אע"פ שנסתפק בזה בב"י. אפ"ה סתם בש"ע סי' רמ"ז אסור לשלחו בע"ש. וע"ז כתב המ"א דמשמע בד' וה' מותר די"א דזה מיקרי קצץ אין כונתו דמפרש שזה נקרא קצץ אלא דכוונתו די"ל דדעת רמב"ם דזה נקרא קצץ. ולכן בד' וה' מותר. וא"כ ה"נ בנ"ד בד' וה' מותר ובלבד שלא יאמר לו בהדיא שיעשה מלאכה בשבת. אבל בע"ש אפי' בסתם אסור ליתן לו עורות לעבדן. וגם אסור להישראל ליכנס כלל לנכרי בשבת. ופשיטא לדבר עמו בענין העיבוד ואפי' הפועלים ישראלים שמסייעים לו בחול לא יכנסו לשם בשבת. ואם מתיירא שלא יגנוב יעמיד שומר מבחוץ שלא יהיה ניכר שעומד שם ברשות הישראל כנלע"ד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |