נשמת אדם/ב/עה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
כן הוא להדיא בעובדא דנחמן בר ריסתק א"ל אוגר לן רשותך. וכן הוא שם בדף פ' ע"א. וכן מוכח מדפליגי בריש הדר דס"ל שכירות בריאה בעי' במוהרקי פירש"י למלאות הרשות בכלים. ור"ח פי' בנין ואף דלא קיי"ל בזה הכי מ"מ מוכח שצריך להשכיר הרשות שיאמר לו רשותי קנוייה לך. וז"ל ראב"ן דף ע"א נתנו לו לחם ואמרו לו זה לשכר חצרך או תשכיר לנו חצרך ולמחר ניתן לך שכר עכ"ל:
ואע"ג דבסי' ש"ע סוף סעיף ג' במלמד וסופר לא מהני טעם זה לחוד כמו שכתב שם הט"ז וע"א כשם הב"י שאני התם שיש תיקון ע"י עירוב. עשא"כ בנכרי דצריך דוקא שכירות. ואפשר שלא ירצה להשכיר אמרינן ודאי אדעתא דהכי לא השכיר לו וא"צ לדחקו של א"ר ולכן נ"ל דאפילו אינו דר בעצמו בבית אלא שהשכיר לשאר ישראלים ונכרי ג"כ אינו אוסר דלא השכיר לו שיאסר על הישראלים. כמו שכתבו תוס' דף ע"ב במלמד וסופר. וכ"כ כל הפוסקים דלא השאיל להם לאסור עליו ולא זה על זה. ואף שהרשב"א בעה"ק דף כ"ה כתב עוד טעם אחר משום דהיא מילתא דל"ש שישכיר ישראל לנכרי שידור עמו בחצר. ונ"ל דה"ה להשכיר שידורו ישראלים ונכרי בחצר א' ג"כ מילתא דל"ש:
עיין בתשובת רדב"ז ח"א סי' ע"ד שכתב שמעולם לא שמענו לשכור משכירו ולקיטו של שררה מהעיר. וגם אינו מסכים לשכור מכ"א מעבדי השררה כו'. אך בתשובת מהרי"ט סי' צ"ד כתב להדיא דכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו ע"ש. וכבר כתב הריב"ש דבזה אזלי' לקולא:
בש"ע סי' שפ"ב כתב יתקרב אליו א' מבני חצר. משמע דוקא אחד מבני חצר. אבל בב"י כתב להדיא דאפי' מי שאינו מב"ח. והביא ראיה מההוא עובדא דעירובין בנחמן בר ריסתק. ובאמת בגמרא איתא יתקרב חד מינייהו משמע א' מבני המבוי. אך בלא"ה הוכיח שם שפיר דכי היכא דנכרי המשכיר ביתו לנכרי אחר ולא יכול לסלקו אפי' אם יש לו תפיסת יד שוכרין מן המשכיר וה"ז דומה לאיש אחר וקצת תימה למה לא דקדק לכתוב כן בש"ע:
כתב הב"י דמרש"י ורמב"ם משמע דא"צ שיניח בו דבר רק שיהיה לו רשות להניח בו דבר. אבל רי"ו כ' שמניח בו דבר וכך כתב ראב"ד ותניא עי' א"ר. ובאמת כך משמע ברש"י שכתב שישאיל לו מקום ליתנח ביה מידי ובאמת בגמרא איתא ולינח ביה מידי דמשמע שיניח בו. ודברי הב"י צ"ע שכתב דרי"ו שכתב ויניח כלי או שום דבר לישנא דתלמודא נקט ע"ש וצ"ע. דכיון דלישנא דגמרא הכי משמע למה נוציא דברי הש"ס מפשטיה ובאמת צ"ע על רש"י ואפשר גרס בגמרא לשאול דוכתא לינח ביה מידי ולא ולינח אלא לינח ולפי"ז תלוי במחלוקת הגירסא. אך עיקר הדברים צ"ע. שהרי כתב הב"י דצריך לקנות כדרך שקונין קרקע והיינו בכסף ושטר וחזקה. והנה בזה ל"ש לא כסף ולא שטר וא"א אלא בחזקה. ועכ"פ צריך שיניח בו דבר כדאיתא בח"מ סי' קצ"ב סעיף ט'. וע"ש סי' קצ"ד. ולפ"ז אין כאן מחלוקת דבודאי צריך שיניח בו דבר מע"ש כדי לזכות ברשותו. אבל אין צריך שיהיה שם בשבת. ובזה יש לומר דכ"ע מודים וצ"ע בב"ב פ"ד ע"ב תוס' ד"ה כגון:
בסי' שפ"ב סעיף ט"ו מבואר דאם דרים בבית א' לא הוי כשכירו וכתב רמ"א ע"ז אם יש לכ"א דירה בפ"ע והיינו ע"פ מ"ש הט"ז דהטור פסק כתירוץ ב' של תוס' בדף ס"ו בד"ה מערב. אבל הב"ח כתב דהטור פסק ג"כ כתירוץ א' דאם הם שותפין בבית לא הוי כשכירו אע"פ שאין לכ"א דירה בפ"ע וכ"פ הסמ"ג להדיא ע"ש. ובאמת דברי הב"י תמוהים דלמה נדחה תירוץ הראשון של תוס' דבשותפין לא הוי כשכירו ובאמת בפסקי תוס' כתב ג"כ ב' תירוצים וכ"כ הסמ"ג להדיא שכיון דזה עיקר כזה לא נעשה כשכירו ולמה נדחה דברי תוס' והפוסקים בלא שום טעם:
כן נ"ל ממ"ש מהרי"ט בתשובה סי' צ"ד. במה שהאריך שם להתיר לשכור מהממונה דהוי כשכירו ולקיטו של שררה. וכתב וז"ל וכ"ת א"כ אף מכל אדם יכול לשכור מטעם המלך אין זה כלום דבעי' שלוחו ומשרתו שרגיל להטפל בעבודתו של שררה עכ"ל. וגדולה מזו כתב הרדב"ז בתשובה ח"א סי' ע"ד דאין לשכור משומר העיר. דס"ל דוקא שכירו ולקיטו אבל לא משכירו דשכירו ואף דלא קיי"ל הכי מ"מ עכ"פ דוקא במי שרגיל להטפל בו בעינן כנ"ל:
צ"ע אי דינו לגמרי כנכרי אף לקולא שלא יאסור אלא כשיש ב' ישראלים האוסרים זה על זה אבל אם אינו דר שם אלא א' אינו צריך לערב כלל ולא לשכור ממנו. ואמנם מסתימת דברי הפוסקים משמע דדינו כנכרי לגמרי דכיון שאינו מודה בעירוב שהרי מחלל שבתות בפרהסיא אינו בדין עירוב כלל ומיהו לענין זה אינו חמור מנכרי דביחיד אינו אוסר כמ"ש תוס' ריש פ' הדר. דכיון דעיקר תקנה הוה בשביל נכרי ל"ג טפי מנכרי מ"מ צ"ע דתינח מומר שאינו מודה בעירוב. אבל זה שמחלל שבת אפשר דמקרי מודה בעירוב וצ"ע. וע' בהג"א סי' י"ד ד"ה אבל אם כו':
דין זה צריך לי עיון דמשמע בגמרא ס"ז וברמב"ם וש"פ דדוקא כיון שיש לו בקעה או קרפף מיוחד לו לבדו. ולכן ניחא ליה בו יותר והוה במבוי כאילו רגיל משא"כ כשפתוח מצד אחד למבוי של יהודים וצד אחד לר"ה כיון שגם ר"ה אינו מיוחד לו וא"כ כיון שרגיל בשניהם וכ"ש אם רגיל יותר במבוי של יהודים למה לא יאסור והפרישה כ' דאפי' מכניס גמלים וקרנות דר"ל כלים גדולים אבל כלים קטנים דיכול להכניס ולהוציא דרך החלון בקרפף שם מכניס ומוציא. ומש"ה הוי כמו שאינו רגיל. וא"כ בזה שמכניס הכל דרך פתח במבוי למה לא יאסור ובאמת מדברי כל הפוסקים שסתמו משמע דאפי' מוציא לעולם דרך המבוי ואינו משתמש כלום בפתח שבקרפף מ"מ אינו אוסר כיון שזה הפתח מיוחד לו לבד אבל בפתוח לרה"ר צ"ע. והריטב"א שם כתב דעת הראב"ד דדוקא בפתח קטן שהוא ד' על ד' בזה יש חילוק בין ב"ס ליותר מבית סאתים ובין ישראל לנכרי. אבל בפתח גדול לעולם אינו אוסר במבוי. דהו"ל כב' חצרות פתוחות זו לזו. והרשב"א בעה"ק דף כ"ח כתב סברא זו. וכתב שלא נתכונו דבריהם אלו ע"ש. וגם הריטב"א כתב ע"ז דאינו דומה דהתם אין להם דריסת רגל זה על זה. אבל בזה אדרבה דומה לחצר שפתוחה לב' מבואות ורגילה בשתיהן שאוסרת על שתיהן. וכתבו ז"ל ומיהו בעיקר הדין אפשר י"ל דכיון שפתח לו פתח גדול לבקעה או לקרפף די דמיחדו ליה גלי אדעתיה דבהא ניחא ליה טפי וסילק רשותו מכאן ועושה הפתח ההוא כרגיל ואידך כשאינו רגיל עכ"ל. ולפ"ז אפשר שי"ל ה"ה דפתוח לרה"ר למקום שהנכרים דרים שם הוי כרגיל. וזה של מבוי כאינו רגיל וצ"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |