נשמת אדם/ב/יב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
כתב המ"א בסימן של"ו ס"ק י"א התולש בפיו פטור ובאמת מלשון רש"י שהביא משמע דס"ל דהוי כתלושה גמורה וחייב וז"ל רש"י שם בסוכה ואף אם אוכלו במחובר אין לך תלישה גדולה מזו. והמ"א העתיק וכ"ת הא נמי יכול לנשכו בפיו כו' נ"ל דבכוונה שינה הלשון דא"ל דכוונת רש"י שישכח ויאכל כך במחובר דהא אמרינן במנחות דף ע' ע"א במחובר לא עבידי אינשי דאכלי וע"ש דלא מקרי אכילה בכך. ולכן כתב המ"א דכוונת רש"י שיתלוש בפיו וא"כ משמע מדכתב רש"י דגזרינן שמא יתלוש בפיו משמע דהתולש בפיו חייב. והנה י"ל דתלי בפלוגתא דבדף ק"ז אמרינן הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר חייב ומפרש רבא משום עוקר דבר מגדולו וע"ש ברש"י וזהו שיטת הירושלמי עיין בסימן תצ"ו במ"א שם ס"ק ו'. ולפ"ז בודאי אף תולש בפיו חייב עכ"פ משום עוקר דבר מגדולו דזה דומה לנטילת נשמה עהעובר ושולה דג ממים דאין חילוק בין אם הוא ביד או בד"א. אבל לפי מה שכתב הרשב"א שם בשם רמב"ן דלא קיי"ל כההיא ירושלמי וע"ש ראיותיו. ול"ל עוד ראיה לזה מדף ע"ג מאן דשקיל פיסא ונתר תמרי דאמר ר"א אין דרך תלישה בכך ש"מ דאע"ג דעל כל פנים עוקר דבר פטור משוה דקוצר אינו אלא במה שדרך לקצור וכך כתב הרמב"ם בפ"ח ולפ"ז שפיר י"ל דתולש בפיו פטור. ול"ל דגם זה תניא בפלוגתא דבסימן ש"ח סעיף א' ברמ"א במוצץ בפיו וא"כ י"ל דה"ה תולש. ואמנם מצאתי בתוספתא פ"י וז"ל התולש בין בימינו בין בשמאלו ה"ז חייב. באחת ידו (נ"ל דר"ל כלאחר יד) מרגלו בפיו ובמרפיקו פטור עכ"ל:
כתב המ"א בסימן של"ו ס"ק א' דלהרמב"ם גם באילן יבש שייך בו תלישה ע"ש נ"ל דיצא לו זה מדכתב בפ"ח וז"ל תאנים שיבשו באיביהן. וכן אילן שיבשו פירותיו כל התולש ממנו בשבת חייב אע"פ שהן כעקורין לענין טומאה כדאיתא בש"ע סימן הנ"ל סעיף י"ב ע"ש. וצ"ע דמזה לא מוכח רק כשהפירות יבישין. אבל האילן י"ל דהוא לח וכדאיתא להדיא בחולין קכ"ז דמיירי בלא יבשו עוקציהן לגמרי ופשיטא כשהאילן יבש מנ"ל דחייב ואף די"ל מדשינה הרמב"ם וכתב תאנים שיבשו ובגמרא איתא להדיא תאנים שצמקו ודוקא צמקו משמע בלא עוקציהן אבל יבשו משמע בעוקציהן כמו שכתב להדיא תוס' בשבת ק"ל ע"ב ד"ה במחובר דא"כ צ"ע על הרמב"ם מנ"ל דין זה. וכ"כ תוס' ורש"י שם בחולין להדיא דביבש לגמרי לא שייך תלישה. ונ"ל לתרץ ולדעתי מקום הניחו לי מן השמים ולכוין האמת בדעת הרמב"ם וראב"ד. ומקודם נדקדק בדברי הרמב"ם שכתב תאנים שיבשו כו' וכן אילן דכיון שכתב דין אילן שיבש למה כתב דין דתאנים דמ"ש תאנים משאר אילן ובגמ' שם דין דתאנים הוא מימרא דשמואל ולא נקט אילן (ואפשר דדרך תאנים כך הוא שכיח משא"כ בשאר אילן) ודין דאילן הוא ברייתא שם אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין יבשו ה"ה כמחוברין ע"ש. אבל הרמב"ם ל"ל לכתוב תרווייהו ובגמר' מוכח שם דאין לחלק בין תאנים לשאר פירות דאל"כ מאי מייתי סייעתיא שם מכרוב ואילן:
ועוד צ"ע שכאן בהלכות שבת כתב וכן אילן שיבשו פירותיו בו התולש חייב אע"פ שהן כעקורין לענין טומאה ואין ספק שהוציא זה מבריי' דחולין שם אילן שנפשח כו' יבשו ה"ה כמחוברין ובהל' ט"א פ"ב כתב וז"ל אילן שנפשח ובו פירות הן כתלושין וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין. תאנים שיבשו באיביהן מטמאין ט"א במקומן עכ"ל. הרי להדיא שלא כ' שם דין זה דאילן שיבשו פירותיו בו אלא דין דיבש האילן. ובהלכות שבת כתב אע"ג דהוי כתלושין לטומאה ושם לא הוזכר כלל דין זה וע"כ צ"ל דמה שכתב אע"ג דהוי כתלושין לטומאה כונתו לדין תאנים שיבשו שכתב שם דמ"ש תאנים משאר אילנות וא"כ קשה למה כפל בהלכות שבת דין זה דתאנים ואילן:
והנה הראב"ד שם כתב יבש האילן א"א אין דבר זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמרא דחולין. אבל אם יבשו בו פירות במחובר ה"ה כמחוברין כו' עכ"ל. ומ"ש בכ"מ מה שמתמיה על הראב"ד. והמל"מ שם מתמיה על הכ"מ. וכ' שיש ט"ס בראב"ד. ול"נ כוונת הראב"ד בלא שום ט"ס. וכונתו להשיג על הרמב"ם שכתב דין דיבש האילן ועל זה השיג דאינו לא במשנה ולא בחולין. אבל דין זה נזכר בחולין (כמו אבל שרה אשתך ועיין מכשירין פ"א מ"ד בתי"ט) אם יבשו בו פירות במחובר ה"ה כמחוברין. כדאיתא שם בברייתא אילן שנפשח כו' יבשו פרש"י שלא נפשח אלא שיבשו הפירות באילן ה"ה כמחוברין. ואין כוונת הראב"ד שיהיה כמחוברים לענין טומאה. שהרי בגמרא מסיק שם דדוקא לענין שבת הן כמחוברין. אלא כונתו דדין זה נזכר שם דהוי כמחוברין לענין שבת אבל לא לענין ט"א. אבל דין זה דיבש האילן לא נזכר שם כן נ"ל בכונת הראב"ד:
וכפי הנראה שהרמב"ם אינו מפרש כפרש"י יבשו דר"ל יבשו הפירות. דבאמת הוא דחוק שהרי ברישא תני אילן שנפשח וקאי על הענפים ועל זה תני בסיפא יבשו. ר"ל שיבשו הענפים והיינו דין דיבש האילן שכתב הרמב"ם. ואפשר שגירסת הראב"ד יבש בלת ו' א"כ פשיטא דמשמע דקאי על האילן:
ואיך שיהיה כיון דדין זה בהלכות שבת הדין בעצמו שכתב לענין ט"א וכמו שכתב להדיא בהלכות שבת אע"ג שהן כתלושין לענין טומאה אין ספק אצלי שנפל טעות בדפוס ברמב"ם וכנ"ל בהלכות שבת תאנים שיבשו כו' וכן אילן שיבש ופירותיו בו. רק בדפוס נתרחק הוא"ו של ופירותיו ונמשך לתיבת שיבש ולפיכך נדפס שיבשו פירותיו בו. ובאמת צ"ל אילן שיבש ופירותיו בו והוא הדין בעצמו שכת' בהלכו' ט"א אם יבש האילן ובו פירות וא"כ הם הדינים בעצמם שכתב בהל' ט"א. ודין דתאנים הוא מימרא דשמואל. ודין דיבש האילן הוא מברייתא דאילן שנפשח או שלמד דין זה ממקום אחר בדברי הראב"ד. גם י"ל דיצא לו לרמב"ם דין זה לענין שבת והוי כמחובר מעירובין ק' ע"ב. דפריך הש"ס שם באילן יבש הא קנתרי פירא וע"ש ברש"י שדחק לפרש דלגזור אטו תלישה (דלא). ותוס' בשבת ק"ן כתב דס"ד דמיירי ביבשו בלא עוקציהן וכ"ז דוחק. ולכן הוכיח הרמב"ם דין זה דאפי' ביבש גמור שייך תלישה לענין שבת. ולפ"ז גם מה שהקשה המ"א דלרמב"ם למה פריך הא קתרי פירא יות' היה לו להקשות שמא יתלוש ולדידי לק"מ דיותר טפי פריך שפיר והא קנתרי פירא. ר"ל ע"י עלייתו ודאי יפלו פירות דהוי פסיק רישא:.
ובזה א"ש ג"כ אף לפי מה שכתבתי דהגירסא ברמב"ם אילן. שיבש ובו פירות וא"כ קשה למה לא השיג הראב"ד מהלכות שבת לכתוב דדין זה אינו לא במשנה וגמרא. וכמו שהשיג בהלכות ט"א ולפי זה א"ש דבודאי לענין שבת דהוי כמחובר יצא לרמב"ם מסוגיא דערובין. ולכן מודה לו הראב"ד. רק מה שכתב הרמב"ם בהלכות ט"א דיבש האילן הוי כתלוש לענין ט"א. ע"ז השיג דדין זה אינו לא במשנה ולא בחולין לפי מה שמפרש הראב"ד יבשו בחולין דקאי על הפירות. וא"כ היה לו לרמב"ם לכתוב דין המוזכר בגמ':
האיר ה' את עיני ומצאתי תוספתא בפ"ב דעוקצין וז"ל אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין יבש ובו פירות הרי הן כמחוברין עכ"ל. וברוך ה' שהנחני בדרך אמת שבודאי גירסת הרמב"ם גם בחולין בברייתא זו כמו שכתבתי יבש ולא יבשו כגירסת רש"י. והראב"ד גרס כרש"י ומסתמא גם בתוספתא היה גורס הראב"ד יבשו בו פירות כו' וה' אמת ינחני בדרך אמת:
ומעכשיו נחזור לתרץ למה כתב הרמב"ם יבשו ובגמרא איתא להדיא צמקו דמשמע דוקא בלא עוקציהן וכן הראב"ד השיגו בה' ט"א על מה שכתב הרמב"ם שם כרוב שיבש אין מטמא ט"א. והשיג הראב"ד א"א ואפילו צמקו עכ"ל. והכ"מ כתב דרמב"ם ס"ל דאם צמקו עדיין תורת אוכל עליהן בכרוב. אלא דלאו דוקא צמקו אמרו בגמרא אלא דכונת הברייתא יבשו וכתוספתא הגירסא יבשו עכ"ל. וכ"ז דוחק גדול דאף תנא דברייתא שם. י"ל דל"ד צמקו דתנא אין מדקדק בלישנא. מ"מ על שמואל דאמר צמקו ואמורא בודאי מדקדק בדבריו ואיך יאמר צמקו במקום יבשו. ונראה דהשגת הראב"ד שם לא קאי דוקא על כרוב לבד דמ"ש מתאנים שיבשו שכתב הרמב"ם ובגמרא בברייתא ובמימרא דשמואל איתא צמקו. אלא באמת דכונתו שמשיג בין אכרוב ובין על התאנים דאפילו צמקו בתאנים מטמאין ט"א במקומן. ומדלא השיג בהלכות שבת ג"כ שכתב הרמב"ם תאנים שיבשו ה"ה כמחובר לענין שבת והיה לו לראב"ד להשיגו דדוקא צמקו אבל לא יבשו מוכח דמודה ליה לרמב"ם לענין שבת וכמו שכתבתי. ונראה ירמב"ם לא סיל כתוספת שכתבו דצמקו היינו בלא עוקציהן ויבשו הן ועוקציהן. דא"כ מ"פ הש"ס בחולין אברייתא דכרוב ודלעת שצמקו אי נימא הן ועוקציהן פשיטא. ואיך ס"ד הכי שהרי תנ' בברייתא שצמקו. אע"כ דס"ל לגמרא דאף אם נאמר בדברי שמואל דאמורא מדקדק בדבריו ותני צמקו דוקא הוי כתלוש לענין ט"א אבל בתנא י"ל שפיר דל"ד. ולשיטת הרמב"ם אין לפרש כפרש"י שם שכתב פשיטא לדיוקא אצטריך. דהא לרמב"ם הוי כמחובר אפי' לענין שבת וא"כ י"ל שפיר דלדיוקא אצטריך דאף ע"ג דהוי כמחובר לענין שבת מ"מ שאר פירות כיון שצמקו הוי כתלוש לענין טומאה. ונ"ל דהרמב"ם מפרש הכי היכי דמי אי נימא הן ועוקציהן פשיטא דלגופא לא אצטריך. כיון דכבר יבש לגמרי פשיטא שכרוב ודלעת הוי כעץ בעלמא. וא"ל למידק מיני' דשאר פירות מטמאין. דז"א דממתני' דחולין אשמעינן וזה כמו שהקשו תוס' שם ד"ה מסייע. אע"כ בלא עוקציהן ולגופא אצטריך דאע"פ שלא נתייבשו עוקציהן אפ"ה יצא מתורת אוכל. וממילא נשמע דשאר פירות נחשבין כתלושין. וע"ז משני הש"ס דלעולם צמקו ל"ד אלא משום סיפא דקצצן ע"מ ליבשן איצטריך. וס"ל לרמב"ם כיון דבתוספתא תני בהדיא יבשו כמ"ש הכ"מ א"כ מסתמא גם תנא דברייתא זו דתני צמקו לא דק בלישניה וכונתו יבשו. ופסק הרמב"ם כמו שמתרץ הש"ס שם דלעול' הו"ע. אבל הראב"ד ס" ל דדיחוי בעלמא הוא ולא שבקינן מלתא דשמואל משום דיחוי דש"ס ולכן השיג עליו. ובאמת גם על תאנים קאי השגתו ולפי זה שפיר עשה הרמב"ם שלא חילק בין יבשו עוקציהן או לא דזה נכלל במה שכתב יבשו:
כתב המ"א בסי' שנ"ו ס"ק י"ד דבעשבים יבשים לכ"ע כתלושין דמי. נ"ל דהוכיח כן מערובין דף ק' דמשני התם בעשבים. כאן בלחים כאן ביבשים. והקשו תוס' שם דהא לעיל באילן פריך הא קנתרי פרי וקינסי ותירצו דבעשבים אינו ניכר. והנה לפי מה שכתבתי דהרמב"ם מפרש והא קנתרי משום תליש' ע"כ צ"ל בעשבים יבשים לא שייך תלישה:
המ"א בסי' ש"ה ס"ק ז' כ' דהא דאין רוכבין הוא משום שמא יחתוך זמורה ולא כירושלמי שכת' משום שביתת בהמה. ובסימן רמ"ו ס"ק י"ב כתב המ"א שם בעצמו דכוונת ירושלמי משום למען ינוח. ר"ל שתהיה לה נייח ולא צער אע"ג שאינה מלאכה. ולכן משום צער בהמה אמרו אפי' עלה ירד משא"כ באילן דאם עלה אסור לו לירד אבל עיקר הטעם דאסור משום שמא יחתוך זמורה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |