נזר הקודש/זבחים/ט/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות קרן אורה רש"ש אילת השחר |
גמרא. אימא שחטיה לשם מעשר וכו' ולמלקא עליה בלא יגאל וכו'. והקשו בתוס' היכי לקי אחר שחיטה שהוא מדרבנן, יעוי"ש. והשיטמ"ק לא גרס למלקא. ויש לומר אם אמרינן דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ובשחיטת סימן אחד נקבע גם כן לשם מעשר, ואם מכר בין סימן לסימן אפשר דלקי משום לא ימכר.
א] גמרא. ואימא שחטיה שלם תמורה וכו' למלקא. ופירש"י משום לא יחליפנו. ותמוה מה ענין לא יחליפנו לזה, הלא הלאו דלא יחליפנו הוא משום שעשה חליפין בבהמת קדשים וזהו פעולת התמורה, ואין זה ענין להא דשחטיה לשם תמורה שאין בזה חליפין של קדשים. ועוד דע"כ הכא הביאור שחטיה לשם מעשר היינו לשם מעשר לדיני מעשר, וא"כ אין זה ענין להא דלא יחליפנו כששחטו לשם תמורה[1], וצריך עיון.
ב] והנה כמו כן עמדנו לחקור בתמורה כזו שאינה בגדר התפסה כגון לר' יהודה דסובר טעות מעשר תמורה הוה (בכורות ס:), אם עובר בזה בלאו דלא ימיר כתמורה דעלמא. הנה לדעתינו נראה דליתא בזה איסור תמורה ופשיטא שאין בזה לאו דלא ימיר, והיינו כי גדר התמורה שאסרה התורה הוא החליפין שרוצה להחליף ולשנות מקודש לחול מקרבן לחולין, כמבואר ברמב"ם סוף הל' תמורה, יעוי"ש. ומטעם זה בעינן בכל התמורות שיהיה משמעות בלשונו המורה על חליפין דוקא, כמבואר בתמורה (דף כז.) יעוי"ש. וזה לא שייך בהא טעות מעשר בקורא לאחד עשר עשירי, דהרי אין בלשונו הזה שום משמעות המורה על לשון חליפין, ובמחשבה גרידא לא סגי, לזה לא שייך בזה איסור תמורה בהא דטעות מעשר, וביותר לפי מה שביארנו בענין זה, וראיה נכונה לזה מהא דאיתא בבכורות (דף ס:) יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, ופריך שם והא כל שלא נעקר שם עשירי וכו', ומשני ד בבת אחת קדשי תרווייהו, יעוי"ש. והנה מבואר להדיא בירושלמי תרומות (פ"ב ה"א) היה תורם תרומה ותרומת מעשר כאחד יהודה ברבי אומר לא עלתה על דעתו לעבור על דברי תורה, יעוי"ש. והביאור בזה כך, דהנה אסור להקדים תרומה לביכורים, ולהכי אם הפריש כאחת אמרינן דע"כ היה דעתו כסדר ההפרשה תהיה על אופן שלא יכשל באיסור תורה, ולכן אעפ"י שהפריש בבת אחת מ"מ היה דעתו שמקודם תהיה חלה ההפרשה של הביכורים ואח"כ תחול התרומה. ולפי זה אם אמרינן דאיכא איסור בטעות מעשר, א"כ אית לן לומר דאעפ"י שאמר בבת אחת מ"מ היה דעתו אשר מקודם תחול שם העשירי ואח"כ יהיה קדוש האחד עשר בקדושת העשירי, דאז אין האחד עשר קדוש כמבואר כיון דלא נעקר שם עשירי ולא עשה שום איסור, וע"כ צריך לומר דבלא"ה לא עשה שום איסור מטעם דליכא איסור בטעות מעשר.
ג] איברא דיש לחלק מהא דהירושלמי ולומר דלא דמי זה להתם, דשם לא תתבטל ההפרשה שלו כלל להכי שפיר אמרינן דיותר היה דעתו שלא יבוא לאיסור תורה, משא"כ הכא אם אמרינן דכוונתו על הסדר א"כ יתבטל הקדש מהאחד עשר, וא"כ יהיה ביטול בדבריו הראשונים שאמר על שניהם בלשון עשירי שכוונתו היתה להקדיש את שניהם. אבל באמת זה ליתא, כי בודאי החזקה של כשרות מעידה על כל אחד מישראל שלא היה בדעתו לעשות איסור בהקדשו, דהוה זה חזקה מעליא, וביותר לפי מה שביארנו לעיל דע"כ מיירי שיצאו בזה אחר זה, א"כ הוה ג"כ קצת אומדנא שגם דעת הבעלים בהקדשו היה שמי שיצא ראשון יהיה עשירי האמיתי והשני יהיה רק קדוש בקדושתו של עשירי, וזה ודאי דוחק לומר דכל הסוגיא מיירי שלא אליבא דר' יהודה דסבר טעות מעשר תמורה הוי, והנכון בזה לומר דליכא איסור תמורה בטעות מעשר.
ד] ועיקר הא דאמר ר' יהודה טעות מעשר תמורה הוה, הסברא בזה כך הוא, דהנה מצינו בתמורה דנתקדשה הבהמה ע"י לשון תמורה, וזהו דין התורה, ולכאורה היאך חלה קדושת הגוף על הבהמה בלשון תמורה, הלא מבואר בתו"כ (ויקרא דיבורא דנדבה פר' ב' פ"ב) קרבן לה' שיקדים הקדשו להקרבתו, יעוי"ש. וקדושת תמורה באמת לא היתה כוונתו על אופן זה שיוקדש להקרבה באופן שלא תצא הראשונה לחולין, וביותר דנעשה באיסור, ומדחזינן דהוי קדושה מעליא מטעם גזירת הכתוב כדכתיב והיה הוא ותמורתו קודש, ע"כ הטעם בזה כיון שלא בעינן הקדש מעליא, משום דמכח קדשים בא והתפסה בקודש הוא, וכמבואר בזבחים (דף מט.) יעו"ש. וזה היה הוכחה לר' יהודה דסבר דגם בקורא לאחד עשר עשירי דנעשה קודש, אף דבאמת לאו עשירי הוא וא"כ הרי חסר הכא תורת מקדיש, ואמר בזה ר' יהודה דטעות מעשר תמורה הוא, היינו שמחדש דהקדושה באה מכח התפסה שמתפיס האחד עשר בעשירי, והענין הוא התפסה, ורבנן סברי דכיון דגילתה התורה דאחד עשר נתקדש הרי זה עצם הקדושה והיינו קדושת עשירי, ולא בא מכח עשירי אלא הוא עצמו קודש ודין שלמים עליו כתחילתו של הקדש, זהו סברת ר' יהודה וחכמים הכא בקדושת אחד עשר. אמנם אעפ"י שסברת ר' יהודה דקדושת האחד עשר מכח התפסה בא, אמנם אין זה התפסה ממש כתמורה דעלמא, דזה ודאי ליתא, וכמו שכתבנו לעיל שאין בזה פעולת התמורה, אלא הוא גדר התפסה ולא התפסה ממש, ואין בזה לאו דלא ימיר וכמוש"נ לעיל.
גמרא. ושלמים הבאין מחמת פסח וכו'. פירש"י חגיגת י"ד, ואילו מותר פסח זמן אכילתו ליום ולילה, וכן מבואר בתוס'. ויש לעיין בתוס' ביומא (דף כט: ד"ה אלא) שהקשו שם דממעט באכילת מותר פסח שנאכל לזרים ולא כתבו ממיעוט זמן אכילה. וכבר עמד בזה המשנה למלך (הל' תמידין ומוספין פ"א ה"ג ד"ה וראיתי), וביותר התמיה ברמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ד ה"ח) פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים, יעוי"ש. וקשה הא יש כאן מיעוט זמן אכילה, דהרי מותר פסח זמן אכילתו אינו אלא ליום ולילה. ומצאתי בספר אור שמח עמד בזה יעוי"ש. ונראה לדעתינו לומר דלמ"ד דבעי עקירה נעקר מפסח לגמרי ודינו כשלמים ממש, ובזה לא תקשה מפסחים (דף פט.), דשאני התם דלא אפשר בעקירה כמו שמבואר שם בסוגיא, והרמב"ם שפסק דבעי עקירה כמבואר בלחם משנה פר"ד מפסולי המוקדשין הט"ו יעו"ש. להכי ע"כ מיירי הרמב"ם בנתערב לאחר הפסח ובאופן דעקירה ודינו כשלמים לזמן אכילה.
- ↑ ד נראה דכוונתו להקשות דלא שייך לומר לשם קדושת תמורה כשם ששייך לומר לשם מעשר, דבמעשר הכוונה שיחול עליו דיני מעשר, אבל איזה קדושה אחרת יש כששחטו לשם תמורת פסח.
 |
ספרי נזר הקודש מונגשים לציבור באדיבות נכד המחבר המו"ל רבי נתן גינזבורג (הזכויות שמורות) |