משנה למלך/גירושין/יב

משנה למלך ‏ גירושין יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

טו

וכן אם בא עד אחד וכו'. משנה בפרק האשה צרה הוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א. והריב"ש סי' קנ"ה האריך להוכיח שאין ע"א נאמן בעדות אשה אלא מדרבנן והביא ראיה מדתנן ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וקתני בסיפא אליבא דר"ש ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו כו' ואם איתא דע"א נאמן מן התורה משום דהויא מלתא דעבידא לאיגלויי אמאי לא אמרינן נמי ברישא שנשאת ברשות ב"ד ובע"א שתהיה מותרת לחזור כו' יע"ש באורך. ויש להקשות בראיה זו דהא הוה ס"ד דתלמודא למימר דע"א מהימן מדאורייתא וה"ק מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד אחד אלמא ע"א מהימן מדאורייתא מנ"ל וכו'. אלמא ס"ד דרישא בע"א נאמן מדאורייתא ואעפ"כ לא הוה ק"ל לפום ס"ד דאמאי תצא בנשאת ברשות ב"ד דהיינו בע"א דכיון דמדאורייתא נאמן ועוד מאי רשות ב"ד ולמה צריכה רשות ב"ד. וכבר הרגישו התוס' בזה וכתבו דהא דקרי ליה ברשות ב"ד לפי שיש דברים שאין נאמן להם ע"א צריכי לישאל בב"ד להתירה אבל בשנים הדבר ידוע ואע"ג דסבור עכשיו דנאמן מן התורה כמו שנים מ"מ אסור לחזור דבע"א הוה למידק אע"פ שהאמינתו תורה ע"כ. וא"כ מאי סייעתא מייתי הריב"ש דלמסקנא נמי איכא למימר האי סברא דהיה מיישב לקס"ד דהיה סבור שהוא מן התורה. ונראה דראיית הרב ז"ל הוא דע"כ למסקנא אין סברא לומר דמסיק דהוי ע"א מדאורייתא משום דהוה קשיא דמאי ברשות ב"ד. ובשלמא לקס"ד דהוה תלמודא מהדר למגמר נאמנות ע"א באשה מן התורה ודאי לא הוה שייך להקשות תחלה דאי בע"א מאי ברשות ב"ד דהיה נדחק לפרש הכי וכמ"ש התוס' וניחא ליה לשאול תחלה מנ"ל האי נאמנות מן התורה אבל למסקנא דמלתא אי מסיק דהוי מן התורה משום דנימא דכל דדייקא התורה האמינתו ודאי הו"ל לאתמוהי אמאי תצא בע"א ומאי רשות ב"ד שייך. אלא ודאי דלמסקנא מסיק שהיא תקנתא דרבנן ולא קשיא מידי. זהו ראיית הריב"ש. שוב מצאתי קרוב לזה בקונטרס מהרח"ש בפירוש דברי הריב"ש ודוק:

טז

והכל נאמנין כו' ואלו הן חמותה ובת חמותה כו'. משנה ביבמות פרק האשה בתרא (דף קי"ז) הכל נאמנין להעידה חוץ מחמותה כו' ובטעמא דיבמתה פירש"י דיראה שמא סופה להיות צרתה ע"כ. והכוונה דאשת ראובן אינה מעידה לאשת שמעון שמת שמעון משום דאשת ראובן יראה שמא ימות בעלה דהיינו ראובן ותתייבם היא לשמעון ותהיה צרתה אשת שמעון. או שמא ימות שמעון ותבא אשת שמעון ותתייבם לראובן ותהיה צרתה:
ויש להסתפק היכא דיש בנים לראובן ושמעון מהו דאפשר דלא אמרו דיבמתה אינה מעידה אלא היכא דליכא בנים לראובן ושמעון דאז חוששת למיתת ראובן או למיתת שמעון או היכא דליכא בנים לראובן אף שיש בנים לשמעון דחוששת למיתת ראובן וכן היכא דליכא בנים לשמעון אף דיש לו בנים לראובן חושש למיתת שמעון. אך היכא דאיכא בנים לראובן ושמעון אפשר דמעידות זו על זו שהרי אין סופן להיות צרות. ואפשר לצדד ולומר דאף היכא דיש בנים לראובן ושמעון אינן מעידות משני טעמים. האחד הוא דכי היכי דאמרינן דחוששת שמא ימות בעלה או יבמה הכי נמי חוששת שמא ימות בנה או בן יבמתה או שניהם כאחד ימותו. והטעם השני הוא דאפשר דלא פלוג רבנן בין יש לה בנים לאין לה בנים וכיון דבאין לה בנים חששו דלמא יעידו שקר ומש"ה אמרו דאינן מעידות אף ביש להם בנים דליכא למיחש תיקנו דאינן מעידות משום דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין. ואף לפי הטעם הראשון שכתבנו דאף דיש להם בנים חוששת שמא ימותו הבנים אפשר לומר דאעיקרא דדינא תיקנו באין להם בנים משום דחששא ההיא גלויה ומפורסמת דחוששת שמא ימות בעלה או יבמה ואח"כ תיקנו גם ביש להם בנים דאינן מעידות וחששו לחששא רחוקה דלמא חוששת שמא ימותו הבנים ג"כ כדי שלא ליתן דבריהם לשיעורין ומש"ה חששו לחששא רחוקה:
וראיתי להתוס' שכתבו וז"ל וא"ת והלא כשמעידה על יבמה שמת שמא ייבמה בעלה ותהא צרתה לאלתר. וי"ל שאינה חוששת לכך כיון שיודעת שבעלה חי ויחזור ולבסוף יקלקלנה ע"כ. ונראה דאין הכרח מדברי התוס' הללו לשום אחד מהצדדים שכתבנו ויש לפרש כפי כל הצדדין. דאם נאמר דסבירא להו דהיכא דיש בנים לזה ולזה דמעידות שפיר מקשו התוספות דהיכא דליכא בנים לשום אחד מהן וכן היכא דליכא בנים לשמעון אמאי אינה מעידה אשת ראובן דע"כ ליכא למיחש דלמא משקרא דהא עכשיו שמעידה אפשר שתהא צרתה לאלתר. וכ"ת אם איתא דסבירא להו להתוס' דיבמתה דמתני' אינו כולל לכל היבמות והיכא דאיכא בנים לזו ולזו מעידות א"כ מאי הקשו דאימא ה"נ ומתני' איירי כגון דיש בנים לשמעון וליכא בנים לראובן וחוששת דלמא ימות ראובן ותתייבם לשמעון ותיעשה צרתה ומש"ה מעידה לאשת שמעון שמת שמעון כדי שתנשא לשוק ואח"כ אף אם ימות ראובן ותתייבם לשמעון אין לה צרה. הא לא קשיא משום דיבמתה השנוי במתני' סובל ד' חלוקות. הא' שנאמר דיש בנים לראובן ושמעון. והב' דליכא בנים לא לראובן ולא לשמעון. והג' דאין בנים לראובן ויש בנים לשמעון. והד' דאין בנים לשמעון ויש בנים לראובן. ובשלמא אם נאמר דיבמתה דמתני' לא איירי ביש לראובן ושמעון בנים אין זה מהדוחק איך סתם תנא וקאמר דיבמתה אינה מעידה משום דהתנא איירי בשלש החלוקות הנזכרות ולא חשש להוציא החלוקה הד' מכלל. אך אם נודה לקושית התוס' ז"ל ונאמר דאין ה"נ א"כ ע"כ דיבמתה דמתני' לא משכחת לה אלא בחלוקה אחת דהיינו דיש בנים לשמעון ואין בנים לראובן וחוששת שמא ימות ראובן אבל בשלש החלוקות האחרות מעידה. וזה הוא דוחק גדול דסתם תנא וקאמר דאינה מעידה ולא איירי אלא בחלוקה אחת וזה פשוט:
ואם נאמר דהתוס' ז"ל סבירא להו דאף דיש בנים לזו ולזו אינה מעידה משום דחוששת שמא ימותו הבנים אתו דברי התוס' כפשטן דסבירא להו דיבמתה דמתניתין כולל לכל היבמות משום דבכולהו איכא למימר דמשום חששא אומרת כן. ועל זה הקשו דהיכא דליכא בנים לשמעון אמאי אינה מעידה שהרי היא מתייבמת עכשיו. וליכא למימר דמתני' לא איירי בכי האי גוונא משום דסבירא להו דמתני' מיירי בכל גוונא. וכן אם נאמר דסבירא להו דמשום חששא דשמא ימותו הבנים לא היו מתקנים דלא יעידו הצרות משום דהיא חששא רחוקה אך כיון שתיקנו היכא דליכא בנים דאינה מעידה אף ביש לה בנים חששו לחששא רחוקה משום דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין, אתו דברי התוס' שפיר שהקשו דהיכא דליכא בנים לשמעון דליכא אפי' חששא רחוקה אמאי אינה מעידה ומסתימת מתניתין נראה דבכל גוונא אינה מעידה יבמתה:
אמנם אם נאמר הצד האחר דהיכא דיש בנים לשניהם ואף דליכא למיחש כלל דמשקרא משום דלא מסקא אדעתה דימותו הבנים ואפ"ה אינה מעידה משום דלא פלוג רבנן, לכאורה קשה לזה דא"כ מה הקשו התוס' דהיכא דליכא לשמעון בנים אמאי אינה מעידה אשת ראובן, דאימא דטעמא הוא משום דלא פלוג רבנן דומיא דהיכא דיש בנים לשניהם. אך כד מעיינינן שפיר נראה דהא ל"ק כלל מתרי טעמי. חדא דשאני היכא דיש בנים לשניהם דנהי דליכא אומדנא דמשקרא מ"מ ליכא אומדנא נמי דאומרת אמת ואין ה"נ דמן הדין כיון דליכא אומדנא דמשקרא היתה ראויה להעיד דומיא דכל נשים דעלמא דמעידות אך מטעמא דלא פלוג רבנן אמרו דאף בדליכא אומדנא דמשקרא דאינה מעידה אך היכא דאיכא אומדנא דאומרת אמת כגון היכא דליכא לשמעון בנים דאיך יתכן דמשקרא ותכניס צרתה לביתה בזה סבירא להו להתוס' דאין סברא לומר דמשום דלא פלוג רבנן יאמרו דאינה מעידה במקום שהסברא נותנת דאומרת אמת. והטעם השני והוא הנכון בעיני הוא שכבר כתבנו לעיל דיבמתה אפשר לפרשו בד' חלוקות וא"כ אי אמרת בשלמא דחששת חכמים באין להם בנים לשניהם או שיש בנים לזה ולא לזה ניחא דאף שנאמר דביש בנים לשניהם דליכא חששא דאינן מעידות משום דלא פלוג רבנן משום דכל מדות חכמים כך הם כגון בההיא דלא תתארס עד שלשה חדשים משום הבחנה וגזרו דזקנה וקטנה נמי אף דלא שייך בהו הבחנה משום דגזרו המיעוט אטו הרוב דשייכא בהו החששא. אך אם נאמר דהיכא דאין להם בנים לא שייכא החששא נמצא דהחששא אינה אלא בחלוקה אחת דהיינו היכא דיש בנים לשמעון וליכא בנים לראובן וא"כ אין הדעת סובל דמשום מציאות זה גזרו בכל הג' חלוקות האחרות שלא יעידו דלא מצינו בשום מקום דמשום לא פלוג יגזרו על הרוב אטו המיעוט ודיינו שנאמר דהיכא דאיכא חששא דמשקרא דאינה מעידה. הכלל העולה שאין מדברי התוס' הכרח לשום אחד מהפירושים ויש לפרשם כפי כל הצדדים שכתבנו:
וראיתי למהרח"ש ז"ל בקונטרסו (דף ל"ד) שכתב דאפי' יש לשניהם בנים דאינן זקוקות ליבם דאינן מעידות דסתמא תנן ויבמתה והיינו שחוששת שמא ימותו הבנים ואח"כ ימות בעלה או יבמה ויהיו צרות זו לזו. והוקשה לו לפי זה מדברי התוס' שכתבנו וכתב וז"ל ומאי קושיא דאימא דחשו חכמים משום היכא דיש להם בנים דהשתא ליכא למיחש שמא ייבמנה בעלה דהא יש לאחיו בנים וחוששת לעתיד שמא ימותו הבנים ולכך מעידה ע"כ. ולא ידעתי מי הגיד להרב ז"ל דהתוס' סבירא להו דהיכא דליכא חששא דמשקרא דיאמרו חכמים דאינה מעידה משום דלא פלוג ואף שמצינו סברא זו דלא פלוג רבנן אפשר דהיכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר. ומה גם דאפשר דבעיגונא לא אמרינן לא פלוג משום דחכמים לא באו להחמיר אלא להקל. ולפי זה דוקא היכא דאיכא למיחש דמשקרא החמירו אך כל היכא דליכא למיחש דמשקרא הקילו אף דאיכא למימר דלא פלוג רבנן:
ולענין הלכה לא מצאתי כעת הדבר מפורש בדברי הראשונים ז"ל היכא דאיכא בנים לשניהם היכי לידיינוה דייני להאי דינא. אך ראיתי לרבינו ז"ל לעיל בפ"ז מהלכות אלו שכתב ויבמתה אפי' היתה אחותה. וכתב שם ה"ה וז"ל שהוא מבואר בירושלמי אבל רש"י ז"ל פירש ויבמתה שמא סופה להיות צרתה, וי"ל לדבריו שאע"פ שהטעם כן הוא לא פלוג רבנן בין יבמה ליבמה. והנה מדבריו נראה דלא הוצרך לטעם זה דלא פלוג רבנן אלא לרש"י דפירש דהטעם דאינה מעידה הוא משום דיראה דשמא סופה להיות צרתה אך לרבינו אין צורך לזה אלא הדברים כפשטן דטעמא דאינה מעידה הוא משום דחכמים אמדו דעתן של נשים דסתם יבמות שונאות זו לזו ואף דליכא חששא שיהיו צרות. ומה שהוצרכו לומר אפילו היתה אחותה היא גופא אתו לאשמועינן דלא תימא טעמא דיבמתה הוא כרש"י משום דיראה שמא סופה להיות צרתה ולפי זה אם היתה אחותה מעידה דהא ליתא אלא אפי' אם היתה אחותה אינה מעידה משום דטעמא דיבמתה אינה מעידה משום דכך היא אומדנת חכמים דכל יבמות שונאות זו את זו. ולפ"ז פשיטא דאין לחלק בין יש להם בנים לאין להם בנים דהא אין הטעם משום דחוששת שמא תהיה צרתה כדי שנחלק. אך נ"ל דכיון דרש"י והתוס' כתבו בפירוש דהטעם הוא משום דיראה שמא סופה להיות צרתה ודברי רבינו סתומים ואפשר לומר דאיהו נמי ס"ל כרש"י והתוס' וטעמא דאפילו היא אחותה הוא משום דלא פלוג רבנן אין לנו לבדות מחלוקת דאפושי פלוגתא לא מפשינן, וכי תימא סוף סוף אף אם נאמר דטעמא דאחותה הוא משום דלא פלוג מ"מ כבר נלמד הדין דאף דיש בנים לשניהם דאינה מעידה משום דלא פלוג רבנן דומיא דהיכא דהיתה יבמתה והיא אחותה דאינה מעידה וכן ראיתי למהרח"ש ז"ל דסבירא ליה דכי היכי דביבמתה כשהיא אחותה אמרינן דלא פלוג הכי נמי היכי דיש בנים לשניהם אינה מעידה משום דלא פלוג. אך לדידי חזי לי דיש לחלק דשאני יבמתה שהיא אחותה דהוא מיעוטא דמיעוטא דסתם יבמות אינן קרובות זו לזו איסור ערוה מש"ה איכא למיחש דגזור למיעוטא דהיינו כשהיא אחותה משום דלא פלוג. אבל ביש בנים לשניהם שהוא דבר דשכיח מאן לימא לן דמשום דלא פלוג גזרו שלא תעיד אף במקום דליכא חששא דמשקרא. ולכאורה היה נראה לומר דאדרבה אם היינו אומרים דטעמא דרבינו והירושלמי הוא משום דלא פלוג רבנן דיש להוכיח דס"ל דהיכא דיש בנים לשניהם מעידות ולא אמרינן לא פלוג. דאי לא תימא הכי לישמעינן רבותא דאפילו היכא דיש בנים לשניהם דלא פלוג וכ"ש ביבמתה שהיא אחותה דהוא מיעוטא דמיעוטא דלא פלוג. ומיהו הא ליתא משום דאיכא למימר דלעולם דס"ל דאף דאיכא בנים לשניהן דאינן מעידות. ומה שלא למדונו דין זה הוא משום דס"ל דהכא איכא החששא דחוששת שמא ימותו הבנים ומש"ה אינן מעידות א"נ כמש"ל דאף שהיא חששא רחוקה מטעמא דלא פלוג חששו לחששא רחוקה. אבל ביבמתה שהיא אחותה סד"א כיון דליכא חששא כלל דמעידה קמ"ל כיון דהוי מיעוטא דמיעוטא אף דליכא חששא אינה מעידה משום דלא פלוג רבנן:
הכלל העולה דאם נאמר דרבינו חולק על רש"י והתוס' בטעמא דיבמתה דאינה מעידה וסבירא ליה דהיינו משום דסתם יבמות שונאות זו את זו פשיטא לי דלדידיה אף היכא דיש בנים לשניהם דאינן מעידות. אך אם נאמר דגם רבינו מודה לרש"י בטעמא דיבמתה וכן אליבא דרש"י והתוס' מספקא לי מלתא טובא היכא דיש בנים לשניהם אם מעידה משום דנ"ל דלא שייך הכא האי טעמא דלא פלוג. ומה גם שדין זה שכתב רבינו ז"ל דיבמתה שהיא אחותה דאינה מעידה משום דלא פלוג אינו מוסכם וכמ"ש מהרח"ש דכיון דלא מצינו בשום פוסק משאר פוסקים שהביאו דין מחודש כזה נראה דסבירא להו דתלמודא דידן חולק על הירושלמי. וא"כ אם גבי אחותה שהיא יבמתה מעידה ולא אמרינן לא פלוג רבנן כ"ש היכא דיש בנים לשניהם דלא אמרינן לא פלוג רבנן ומעידה אם לא שנאמר דגם ביש בנים לשניהם שייכא החששא דמסקא אדעתא דלמא ימותו הבנים, ואין ולאו ורפיא בידי. שוב ראיתי למהרח"ש שהסכימה דעתו דעת עליון דאף ביש בנים לשניהם דאינן מעידות. וכדאי הוא הרב ז"ל לסמוך עליו אפי' להקל וכ"ש להחמיר:
גרסינן בגמ' איבעיא להו בת חמיה מהו טעמא דבת חמותה דאיכא אימא דסניא לה והכא ליכא אימא דסניא לה או דלמא טעמא דבת חמותה דאמרה קא אכלה לגרסנא דאימא הכא נמי קאמרה אכלה לגרסנא דבי נשאי ת"ש הכל נאמנין להעידה חוץ מחמש נשים ואם איתא שית הויין דלמא טעמא דבת חמותה דאמרה קאכלה לגרסנא דבי נשאי ל"ש בת חמותה ול"ש בת חמיה ע"כ. ויש לדקדק בסוגיא זו דנראה פשוט דבת חמותה השנויה במשנה הוא אע"פ שאינה בת חמיה וכגון לאה אם היתה נשואה לשם וילדה לו בת ושמה אסתר ואח"כ נשא יעקב את לאה אינה יכולה אסתר להעיד לאשת ראובן לפי שהיא בת חמותה ואע"פ שאינה בת חמיה שהרי אסתר אינה בת יעקב כי אם בת שם. והנה מ"ש דבת חמותה היא אף שאינה בת חמיה נראה שהוא דבר פשוט מכמה אנפי. חדא דאי לא תימא הכי אלא דבת חמותה היא בת חמיה ג"כ וכגון דינה שבאה להעיד לאשת ראובן א"כ אמאי תני בת חמותה ולא תני בת חמיה. וכ"ת דאי הוה תני בת חמיה הוה אמינא דבת חמיה אע"פ שאינה בת חמותה אינה מעידה ומש"ה תני בת חמותה. א"כ השתא נמי דתני בת חמותה אפשר לומר דבת חמותה אע"פ שאינה בת חמיה אינה מעידה. ותו דכפי צדדי הבעיא בבת חמיה אע"פ שאינה בת חמותה ע"כ כי קתני בת חמותה הא אע"פ שאינה חמיה דאי לא אמאי לא תני בת חמיה אלא ודאי דבת חמותה הוא אע"פ שאינה בת חמיה. ותו דבין אם נאמר דטעמא דבת חמותה הוא משום דאיכא אימא דסניא לה בין אם נאמר דטעמא הוא משום דאמרה אכלה לגרסנא דאימא הנה שני הטעמים הללו צודקים בבת חמותה אע"פ שאינה בת חמיה. ולפי הנחה זו קשיא לי במה שדחו בגמ' דלמא דבת חמותה דאמרה אכלה לגרסנא דבי נשאי לא שנא בת חמותה ולא שנא בת חמיה, ואי בת חמותה אינה בת חמיה לא שייך כלל טעמא דאכלה לגרסנא דבי נשאי דהא מה שייכות יש לאשת ראובן בנכסי שם. ועוד יש לדקדק בדברי רש"י שכתב לגירסנא יגיע אמי שהביאה לאבי מבית אביה, ואי פירוש בת חמותה הוא שאינה בת חמיה לא שייך לומר שהביאה לאבי דהא אשת ראובן אינה אוכלת מה שהביאה לשם אלא מה שהביאה ליעקב. והדבר צריך אצלי תלמוד:
תו גרסינן בגמ' בעו במערבא חמות הבאה לאחר מיכן מהו מי מסקא אדעתא דמית בעל ונפלה קמי יבם וסניא לה או לא. והכונה כגון לאה שבאה להעיד לאשת יוסף שמת יוסף דנמצאת לאה היא אם יבמה דהיינו ראובן ולא אם בעלה דהיינו יוסף. וצדדי הבעיא היא מי מסקא אדעתא לאה דלמא מית יוסף ונפלה אשת יוסף קמי ראובן שהוא היבם וקא אכלה לגרסנא ומש"ה מתכוונא לקלקלה מעכשיו כדי שלא תתיבם עוד לבנה, או דלמא כיון דעכשיו אינה חמותה לא מסקא אדעתה לאחר מיכן. והקשה רש"י ז"ל דהא צרה הבאה לאחר מיכן פשיט לן דאינה מעידה לאשת שמעון משום דמסקא אדעתה דילמא ימות שמעון ונפלה קמי בעלה ראובן ומש"ה מתכוונת לקלקלה, הרי דמסקא אדעתה מה שיהיה באחרית הימים. ותירץ דהתם הוא צערא דגופא ומסקא אדעתה טפי אבל שנאת חמות הבאה לאחר מיכן מחמת ממון הוא ולא מסקא אדעתה כולי האי. ואמרינן בגמ' ת"ש אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובתה וחמותה אסורה מ"ט חמותה אסורה לאו משום דאמרינן לא בעלה מיית ולא חמיה מיית והא דקא אמרה הכי לקלקלה לחמות הוא דקא מכוונא סברא לבתר שעתא לא תיתי תצטערן. ודחו דלמא שאני התם דרגיש לה צערא. והנה מהסוגיא נראה דע"כ באו למיפשט דחמות הבאה לאחר מכאן דאינה מעידה אלא משום דס"ד דטעמא דחמותה אסורה הוא משום דאמרינן לא בעלה מיית ולא חמיה מיית וכדאיתא בהדיא בסוגיא והטעם משום דאי הוה אמינא דטעמא דחמותה אסורה משום דנהי דבעלה מיית אבל חמיה מיהא לא מיית וא"כ ע"כ הוה לן למימר דכלה אינה מעידה לחמותה ואע"פ שנתפרדה החבילה שאינה עכשיו חמותה והטעם משום שנאה קדומה שהיה לה כשהיתה חמותה שנאה לא זזה ממקומה ואע"פ שעכשיו אינה חמותה. ולפ"ז ליכא למיפשט מהכא לחמותה הבאה לאחר מיכן דשאני הכא משום שנאה קדומה דחמותה אסורה, אבל גבי חמותה הבאה לאחר מיכן דלא היתה שם עדיין שנאה מעולם מנא לן דמסקא אדעתה דלמא באחרית הימים תהיה כלתה. וסתמא דתלמודא ס"ל דע"כ טעמא דחמותה אסורה הוא משום דאמרינן לא בעלה מיית משום דאם היינו אומרים דבעלה מיית פשיטא דמעידה לחמותה. דמאי דאמרינן דכלה אינה מעידה הוא משום שנאה ההווה או משום שנאה העתידה אבל משום שנאה הקדומה לא. ועל זה בעו למיפשט דהא הכא ליכא שנאה ההווה שהרי בנה זו הוא במדינת הים ואין אמו אצלה לדבר לו על כלתה ואפילו הכי אמרינן דמסקא אדעתה לקלקלה מעכשיו כי היכי דלבתר שעתא כשישוב בעלי ובעלה תדחה לחרפות ולדראון עולם ולא תיתי לטרדן הרי דמסקא אדעתא מה שיהיה באחרית הימים. והוא הדין לחמותה הבאה לאחר מיכן דמסקא מה שיהיה באחרית הימים. ואם תאמר אמאי לא פשיט מרישא דקתני מת בעלי תנשא ותטול כתובה וצרתה אסורה והתם טעמא הוא משום דאמרינן דלא מת בעלה ואע"ג דמעכשיו לית לה צערא דגופא דהא בעלה במדה"י ואפ"ה אמרינן דמתכוונת לקלקלה משום דלמא מחר יבא ותצטער. וא"כ בחמותה הבאה לאחר מיכן נאמר דמסקא אדעתא. הא לא קשיא דשאני שנאת הצרות דהיא צערא דגופא והיא שנאה גדולה ומש"ה מסקא אדעתא דומיא דיבמות דאינן מעידות משום דמסקי אדעתייהו וכמו שפירש"י. ודע דפשיטות זה דבעו למיפשט הוא אליבא דר"י דס"ל דטעמא דשנאת הכלה לחמותה הוא משום דמגלה לבנה כל דעבדה. דאלו לרבנן דס"ל דטעמא הוא משום כמים הפנים לפנים ליכא למיפשט מהכא כלל דהא לדידהו דס"ל דכיון דחמותה יש לה שנאה עם כלתה משום דאכלה לגרסנא כלתה נמי יש לה שנאה עם חמותה משום כמים הפנים א"כ לא הוי טעמא דחמותה אסורה משום דמסקא אדעתה אלא משום ההווה דחמותה יש לה שנאה עם כלתה משום דאכלה לגרסנא וטעם זה ישנו אפי' כשבנה במדה"י. וא"כ כלתה נמי יש לה שנאה עם חמותה משום כמים הפנים. וא"כ כפי זה אין ראיה מהכא לחמותה הבא לאחר מיכן. ומיהו נראה דס"ל לסתמא דש"ס דמדרבי יהודה נשמע לרבנן דכי היכי דלר' יהודה אמרינן דמסקא אדעתה הכא נמי לרבנן בחמותה הבאה לאחר מיכן וכן כתב מהרח"ש ז"ל יעיין שם. והא דלא דחו בגמ' דמתני' דמת בעלי ואח"כ מת חמי דרבנן היא ולעולם דלר' יהודה חמותה נמי מותרת משום דלא מסקא אדעתה. היינו טעמא דכיון דלא מצינו בפירוש דר' יהודה חולק באותו דין לית לן לאפושי פלוגתא ולומר דמשנה סתמית במחלוקת שנויה. ודע דבגמרא דחו פשיטות זה ואמרו דלמא שאני התם דרגיש לה צערא. ופירש"י דרגיש לה צערה כבר הרגישה כלה זו בצער מצערת חמותה ושנאה ישנה היא אבל בחמות הבאה לאחר מיכן שמעולם לא היתה חמותה לא תפשוט ע"כ:
ואני מסתפק בכונת דחיה זו אם הכונה היא דדחו דאפשר דמשום שנאה קדומה שהיתה להם מתכוונת לקלקלה ולפי זה לעולם דאמרינן דמאי דחמותה אסורה הוא משום דנהי דבעלה מיית והאי לאו חמותה היא מכל מקום כיון דרגיש לה צערה והיתה לה שנאה מתכוונת לקלקלה אע"ג דעכשיו שנאתם כבר אבדה ולפי זה ליכא למיפשט לחמותה הבאה לאחר מיכן. או דלמא דלעולם הדוחה מודה דמשום שנאה ישנה ליכא למיחש דמתכוונת לקלקלה והדחיה היא היכא דרגיש לה צערא חוששת לעתיד ומסקא אדעתה ומש"ה חמותה אסורה דאמרי' לא בעלה מיית ולא חמיה מיית והא דקא אמרה הכי לקלקולא דחמותה הוא דקא מכוונא אבל בחמותה הבאה לאחר מיכן דלא רגיש לה צערה לא מסקא אדעתה מה שיהיה באחרית הימים. ונפקא מינה טובא בין ב' הפירושים הללו והוא היכא דברור לנו דמת בעלה של כלה זו ואח"כ באה הכלה להעיד על חמיה שמת דלפי הפירוש הראשון אינה מעידה דמשום שנאה קדומה מתכוונת לקלקלה. ולפי הפירוש השני מעידה דכיון דליכא למימר דמסקא אדעתה שהרי נתפרדה החבילה מעידה ולא חיישינן לשנאה קדומה:
נסתפקתי בהא דקי"ל דחמש נשים אינן מעידות להעיד שמת בעלה. הגע עצמך שהעידה אחת מהנה אי הויא א"א גמורה דכיון דאינן מעידות מוקמינן ליה בחזקת חי ואיהי נמי מוקמינן לה בחזקת א"א. או דלמא נהי דקי"ל דאינן מעידות היינו משום דמספקא לן שמא מתוך שנאה העידו ומתכוונות לקלקלה ומש"ה אינה ניתרת בעדות זו אך לעולם דמידי ספיקא לא נפקא דשמא העידו אמת ונפקא מינה למי שקדש אשה זו שהעידו עליה אחת מחמש נשים אם יאסר בקרובותיה. דאי אמרינן דהוי א"א גמורה מותר בקרובותיה והקדושין שקידש כמאן דליתנהו דמו. ואי אמרינן דמידי ספיקא לא נפקא אסור בקרובותיה דשמא הקדושין חלו ונאסר בקרובותיה. א"נ לענין אם זנתה אם הולד הוי ממזר ודאי או ספק ממזר ונפקא מינה טובא לענין דינא ונראה שדין זה תלוי בההיא פלוגתא שנחלקו רבינו והראב"ד בפ"ט מהלכות תרומות דין ד' בבת ישראל הנשואה לכהן שהעידו לה אחת מחמש נשים הללו שמת בעלה דרבינו ס"ל דאוכלת בתרומה בחזקת דבעלה קיים והראב"ד פסק כר"ע דאסורה לינשא ואסורה לאכול בתרומה. ולדעת רבינו נראה דחשיב לה כא"א גמורה ומש"ה מתירה לאכול בתרומה. וא"כ לדידיה מי שקידש אותה לא נאסר בקרובותיה ואם זנתה הולד ממזר ודאי ומותר בממזרת. ולדעת הראב"ד דאית ליה דאסורה לאכול בתרומה אלמא אית ליה דהוי ספק א"א וא"כ לדידיה מי שקידש אותה נאסר בקרובותיה ואם זנתה הולד הוי ספק ממזר ואסור בממזרת (א"ה עיין מ"ש לקמן פ"א מהלכות סוטה דין ט"ו):
נ"ל דאם הועד על אחד במים שאין להם סוף ע"י הכשר להעיד בעדות אשה ושהה עליו כדי שתצא נפשו דיצאה מאיסור תורה אלא דמשום חומרא דרבנן לא תנשא לכתחלה ושוב העידו אחת מחמש נשים אלו עדות המועיל להתירה לכתחלה אלא שאינן נאמנות מן הדין. בכי הא מלתא אפשר דסמכינן עלייהו כיון שעיקר העדות נתקיים ע"י אחרים ויצאה ע"פ כשרים מחזקת א"א מן התורה. ולא פסלו חכמים אלו הנשים אלא כשעיקר העדות תליא בדיבורייהו. ועוד איכא טעמא רבה דלא עבידי הני נשי לקלקלה בידי שמים אלא לקלקול דבני אדם דמה"ט נאמנות להביא גיטה בח"ל דכיון דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אף היא לא מקלקלה בידי שמים כמ"ש רבינו לעיל בפ"ז. א"כ בכאן נמי כיון שאם נשאת לא תצא א"כ לא מציא לקלקלה. ואל תשיבני ממ"ש הרשב"א הביאו ה"ה בפרק הנזכר דאפי' הביאה גט בא"י ואמרו בפ"נ דתו אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה דאינן נאמנות דלאו כ"ע דינא גמירי ואפשר דסברי דכל בא"י מציא לקלקלה וה"נ נימא הכי כ"ע לאו דינא גמירי ואפשר דסברי דמים שאין להם סוף אם נשאת תצא. חדא דהרמב"ן חולק על הרשב"א ז"ל בזה. ואפילו לדברי הרשב"א לא דמי דהתם כל א"י דינא הכי דא"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואי אתי בעל משגחינן ביה ולא אסיקו אדעתייהו דמשום דאמרו בפ"נ ובפ"נ הדר דינא אבל עיקר דינא דאם נשאת לא תצא כמו דידעי בח"ל דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה שהוא עיקר דינא ה"נ ידעי דאם נשאת לא תצא וק"ל. ואפשר לומר לאידך גיסא דהני נשי סברי לקלקלה כדי שתנשא לכתחלה כדי שאם יבא בעלה תצא מזה ומזה ומסקי אדעתייהו שמא לא מת. ומיהו במסיחות לפי תומן אע"ג דבעלמא לא מהני בכה"ג שכבר יצאו מאיסור תורה אפשר להקל ועדיין צריכה רבה וצ"ע. (א"ה מכאן מודעא דס"ל להרב המחבר ז"ל דחמש נשים אלו אינן נאמנות אפילו במסל"ת וכן מבואר בתשובת מהרנ"ח ח"א דף מ"ה ע"ב שער אפרים סימן ק"ה וכן נראה מדברי מהר"ם גלאנטי בתשובה סי' ל'. אך הראיה דמייתי הראנ"ח שם מדלא פריך ודלמא עכו"ם הוא נראה דלא מכרעא דמ"מ לא שמעינן מאותה סוגיא אלא גבי צרה דוקא ואכתי תיבעי לן בד' נשים האחרות דאפשר דבמסל"ת נאמנות):

כג

ואם נשאת לאחד מעדיה וכו'. כתב ה"ה וז"ל כתב הרשב"א ז"ל כתב ר"ח הא דתנן ביבמות וכו' (עיין במ"מ). נראה דכוונת ה"ה ז"ל לומר דמשום דמשמע מדברי ר"ח תרתי דבשנים איכא חשדא ואף אם נשאת תצא שהרי בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לכתחלה לא תנשא אפי' לאחד מעדיה אלא שאם נשאת לאחד מעדיה לא תצא ועל זה הוקשה לו מההיא דהרגנוהו ומוקי לה בשהיו ג'. ומאי קושיא התם נמי אם נשאת לא תצא. ועל זה השיב דהרי רבינו חולק עליו דאפי' באחד ואחד אם נשאת לא תצא דאף בהכחשה הדין כך כמו שהוא בעלמא בלא הכחשה. ועוד טען עליו דאעיקרא דמלתא בשנים ליכא חשדא כלל ולא אתמר אלא באחד. וכי תימא דכל דאיכא הכחשה הוה ליה כמאן דליתיה. ליתא דאם העמיד בלא הכחשה אם נשאת לא תצא ודאי דלא אמרינן הו"ל כמאן דליתיה א"כ אפילו בהכחשה לא גרע. א"כ נמצאו דבריו נגד רבינו ונגד רוב המפרשים והוי יחיד בסברתו. זהו כונת דבריו ודוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף