מעשי למלך/כלי המקדש/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך כלי המקדש ח

א

א')

בגדי

כהונה שלש מינים וכו'.

איתא בזבחים דף פ"ה למה נסמכה פ' בגדכ"ה לפ' קרבנות לומר לך דמכפר כתונת מכפרת על שפיכת דמים שנאמר וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם מכנסים מכפרת על ג"ע מצנפת מכפרת על גסי הרוח אבנט מכפר על הרהור הלב חושן מכפר על הדינים איפוד מכפר על ע"ז מעיל מכפר על לשה"ר וציץ מכפר על עזות פנים ופריך הגמ' דריב"ל אמר שני דברים לא מצינו להם כפרה בקרבנות ומצינו לו כפרה ממקום אחר ואלו הן שפ"ד מעגלה ערופה ולשה"ר מקטורת ומשני הא דידיע הא דלא ידיע כגון שהוא מזיד ולא אתרו בי' דלאו בר קטלא הוא הילכך ציבור מתכפרי בכתונת וקשה לי דבסנהדרין פ"א איתא דאם הוא מזיד ולא אתרו בי' מכניסין אותו לכיפה עד שימות וכן פסק רבינו בה' רוצח פ"ד א"כ בר קטלא נמי הוא וכל כמה דלא קטלי מענשי וכן פריך שם לשון הרע על לה"ר ומשני הא בצינעא הא בפרהסיא וכהא"ג פריך נמי בעירוכין דף ט"ז דקאמר על ז' דברים נגעים באים על לה"ר ופריך ממעיל דמכפר על לשה"ר וקשה לי מאי פריך הא איתא בשבועות דף ח' דממעט מקרא דלכל חטאתם ולא לכל טומאתם ופירך דר"ש בן נחמני אמר על שבעה דברים נגעים באים אלמא על חטאת אתי קרבן ומשני מנגעים איכפר לי' וקרבן לאישתרוי' בקדשים והקשו תוס' הא לא מייתיא בעלמא קרבן אהנך עבירות והיכיא תיסק אדעתין דאחטא מייתיא קרבן מצורע וכ' תוס' דס"ד דאתרווייהו מייתיא לכפרה ולאשתרויי בקהל ומשני דלאו לכפרה מייתיא אלא לאשתרויי בקהל ובח"ס או"ח סי' קע"ו תמה מגמ' דמנחות דף צ"א דמוכח דאתיא לכפרה נמי וראיתי בשו"ת גורן דוד שכ' לישב קו' תוס' על נכון דלא מיחייב קרבן אחטא דלא ידענו כמה תגדל חטאתו בלה"ר שיביא קרבן עליו אבל כיון דנצטרע ע"כ כבר הגיע לשיעור חיוב קרבן אחטאתו ע"כ ס"ד דקרבנות מצורע לכפר אחטא נמי אתי והוא מילתא דמסתברא אבל יקשה א"כ מאי פריך בעירוכין דבגכ"ה מכפר על לשון הרע הא שפיר מצינו למימר דאם חטא בלה"ר בשיעור שעדיין אין לחייבו בקרבן אלא דבוודאי גם בקצת לה"ר איכא איסורא ע"ז בגכ"ה מכפר ואם הגיע חטאתו לשיעור שיתחייב עליו קרבן נתנגע בנגעים כדי שיביא קרבן דאז אין בגכ"ה מכפר עד שיביא קרבן וצע"ג:
והנה במה שאמרו שציץ מכפר על עזות פנים ראיתי בספר תורת העולה להרמ"א שכ' בשם הבע"ק וז"ל הציץ מכפר על עז"פ כי מי הוא אשר יראה כהן בגדולתו וציץ הזהב אשר שם המפורש חקוק בו עומד על מצחו שלא יכבוש פניו בקרקע מהביט אל האלקים ומשם יקח מוסר השכל לכל איש השלם והחכם כי אין ספק כי שם ד' נקרא עליו וראוי לירא מפניו ועי"ז הי' הציץ מונע העז"פ ומכפר עליו עכ"ל:
ובזה נראה לפרש משנה פ"ה מאבות הוא הי' אומר ע"פ לגיהנם ובושת פנים לג"ע יה"ר מלפניך ד' אלקינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך ופלא המשך הענין וכ' בתוס' רע"א בשם הרד"ך משום דבלימוד צריך שיהי' ע"פ כדקתני ולא הביישן למד אבל לעתיד לבוא תמלא הארץ דעה ולא נצטרך עזות אפי' בתורה ולזה משום דאמר תחלה ע"פ לגיהנם ובתורה שצריך ע"פ יה"ר שתבנה עירך ותשיב עבודת ביהמ"ק במקומה ואז יתבטל העזות מכל וכל אולם לפי דברי בע"ק יפורש כמין חומר דיה"ר שיבנה ביהמ"ק וכה"ג עומד ומשמש בציץ ועי"ז יכנע לבבו וימנע מעז"פ ומכפר עליו ג"כ:
והנה הרע"ב מפרש דהכי קאמר כשם שחוננתנו זאת המדה שסימן לזרע אברהם ביישנים רחמנים ג"ח כן יהי' שתבנה עירך והוא באמת גמ' ביבמות דף ע"ט במעשה דגבעונים דלכן דוד גזר עליהם דאמר שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנין וג"ח וכל שיש בו ג' סימנים האלו ראוי לידבק באומה זו ופירש"י והני גבעונים כיון דלא מירחמי אינן ראוין לידבק בהן:
ובהא אמרתי לפשוט מה דנסתפק בשו"ת ביא"פ הא דאמרינן דעפ"י שניים עדים יקום דבר דאוקמינן אחזקת כשרות אי הוה זה עפ"י רוב או הוה זה דבר טבעיי שיש לו מלידה חזקת כשרות ובשו"ת בי"צ א"ה קי"ט כתב בזה דבר חכמה דבוודאי בענינים שבא לאדם מכח תאוה שזה כרוך באדם מלידה אז רק מכח חזקת כשרות אבל ענינים שאין בא מכח תאוה רק מכח תחבולת האדם במסחר ועניני משא ומתן במקנה וקנין שזה בא ע"י שכל האדם שמשכיל להרע וזה אין מטבע כי בוודאי טבע ושכל האדם רק אל הישר והטוב ע"כ בזה איכא חזקת כשרות מדרך הטבעי וא"צ לחזקה מכח רובא ולפמש"כ זהו מוכח מהך דגבעונים שהוא דבר טבעי והיינו במידי דהוא דבר שכלי כהאי דאמר שלשה סימנים יש בישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים:
ב')

והאבנט

לבד רקום בצמר.

וכתב בכ"מ דפסק כרבי דהוה של כלאים דהלכה כרבי מחבירו וקשה לי הא ביומא איתא דר"ד סובר כראב"ש דשל כהן הדיוט הוה של בוץ וכן ר"ש דריש בת"כ בד ד' כלים והיינו כראב"ש ואין הלכה כרבי מחביריו אך להא י"ל דפסק כן יען דרי"ו סובר ביומא דף ה' דהוה של כלאים וכן בירושלמי פרק בא לו מפרש טעמא דרבי מקרא דועשית לאהרן ולבניו ככה מה אהרן יש בו כלאים אף בניו יש בהן כלאים אך אולם קשה לי מפ"ג דפרה דסובר דבגדי כהן הדיוט הוה של בוץ כמש"כ רבינו בפי' המשנה א"כ למה לא פסק כסתם משנה וצ"ע אך י"ל יען דסוגיא דעלמא כוותי' דרבי בעירוכין דף ג' דאמר בפשיטות ס"ד דאישתרי כלאים בכהנים וכן בריש מנחות ותמיד פריך בפשיטות דאסור משום כלאים מוכח דהלכתא הוא:
ג')

והאבנט

לבד רקום בצמר וכו'.

וכ' הכ"מ דפסק כרבי דהלכה כרבי מחבירו וקשה לי הא ר"ש סובר ג"כ של בוץ כדדריש בת"כ בגדי בד ד' כלים ונראה טעמו של רבינו דפסק כן דביומא דף ה' איתא דרי"ו סובר דהוה של כלאים וכן מוכח בירושלמי פ' בא לו יעו"ש אלא דקשה לי דהא סתם משנה פ"ג מפרה דהי' נעשה בכלי לבן א"כ מוכח דסתם משנה ס"ל כמ"ד של בוץ (ובמשל"מ פ"ג דפרה תמה על פי' משניות דמפרש בגדי לבן בשל הדיוט כמו בשל כה"ג ותמה דהא לדעת רבינו של כ"ה ל"ה של בוץ והא לק"מ דרבינו ס"ל דע"כ משנה כמ"ד של בוץ דדוחק לפרש בגדי לבן היינו בגדי כה"ג) אלא הא קשיא אמאי פסק כאן באמת כמ"ד דהוה כלאים ולא פסק כמ"ד של בוץ כיון דסתם משנה דפרה ע"כ אתיא כמ"ד של בוץ דהא קתני דנעשה בבדי לבן וכ"כ לעיל לישב:

ב

ואבנטו

של כה"ג מעשה רוקם הוא. משמע דשל כהן הדיוט אין מעשה רוקם והקשה במשל"מ למה לא ילפינן אבנט הדיוט מאבנט כה"ג דליבעי מעשה רוקם ולמה לענין כלאים ילפינן ועוד דבגמ' קאמר אבנטו של כה"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט ואי אין מעשה רוקם אכתי אבנטו של כה"ג לאו אבנט של כהן הדיוט ועוד למה לענין מעשה תשב"ץ ילפינן ונראה דהנה במשל"מ הביא פלוגתא מירושלמי דמעשה רוקם משני צדדין ולפי"ז י"ל לכאורה אם איתא דאבנט של כהן הדיוט ל"ה רוקם א"כ איך ילבוש של כה"ג כדאמרינן ביומא דכשר בכהן הדיוט והרי רוקם ויש צורות מצד שני א"כ אין הבגד על בשרו ואפי' נימא מפסיק (וא"ל דלהנאתו ל"ה חציצה ז"א דלצד הגוף אין להנאתו) וע"כ גם של הדיוט מעשה רוקם אך רבינו פסק באמת בפירקין דמעשה רוקם מצד אחד א"כ אף אי של כהן הדיוט ל"ה רוקם יכול ללבוש של כה"ג ולכן אמרו אבנטו של כה"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט כיון דעכ"פ אין חילוק ביניהם אשר נאמר שלא יכול ללבשו כמו שכ' תוס' לענין מצנפת אבל לענין תשב"ץ י"ל שפיר כיון דהוי משני צדדים א"כ אם איתא דל"ה גם בשל הדיוט איך ילבוש כהן הדיוט של כה"ג שהוא תשב"ץ הרי נימא מפסיק בין בשרו ואפי' נימא חוצץ אך י"ל דרבינו בפ"י כ' דרק נימא מדולדלת חוצץ:
והנה ראיתי בראב"ד פ"ק דתמיד וממנו למדתי טעמא דמילתא וז"ל איכא למימר הטעם דמ"ד אבנט כה"ג דכלאים וכהן הדיוט דבוץ דבפ' תצוה כ' בגדי אהרן בחד קרא ובגדי בניו בקרא אחרינא ופי' בבגדי אהרן מעשה רוקם אבל בההוא קרא דבגדי בניו לא כתיב מעשה רוקם אלא ועשית אבנטים סתם ובאלה פקודי בעשיית אבנט כלאים לשם כתיב רוקם אבל אבנטו של בניו משמע שהי' חלוק דהא ל"כ רוקם ואין להקשות באלה פקודי כתיב בהדיא ויעש את הכתונת שש לאהרן ובניו הא דכתונת בניו לא הי' שש דהא בתצוה כ' בגדי אהרן גבי מצנפת שש ובבגדי בניו לא כתיב שש ואעפ"כ הם שווים י"ל כאן דבפקודי כתיב ואת המצנפת ואת פארי המגבעות שש ואת המכנסים בד שש ואשכחן דמכנסים לא חלק בתצוה בין בגדי אהרן לבגדי בניו א"כ כמו מכנסים דין אחד להם כן בכתונת עכ"ד ועתוס' יומא דף ו' ד"ה אמר ומעתה י"ל גם למ"ד דהיא של כלאים רק לא מעשה רוקם יען דלא כתיב רוקם אבל בכתונת ילפינן ממכנסים דלא חלוק בין של כה"ג לשל הדיוט כן בכתונת לא תחלוק בין של כה"ג לשל הדיוט אבל לענין מעשה רוקם לא ילפינן כיון דלא כתיב בי' מעשה רוקם והבן:
והנה גי' דידן והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט ותמוה כיון דאמר דאבנטו מעשה רוקם משמע דהדיוט אין מעשה רוקם וא"כ אין דומה במעשיו ועוד יקשה הא רבינו כ' בהל' א' דהאבנט רקום בצמר א"כ לכאורה קשיא איך כ' רבינו דאין מעשה רוקם וע"כ צ"ל דרקום לחוד ומעשה רוקם לחוד וא"כ איך כ' דדומה לאבנט כהן הדיוט ולכן הגי' נכונה ואין דומה במעשיו כמו שהביא בקרית ספר וראיתי בספר החינוך שכ' דהי' רקום אבל לא כשל כה"ג וזהו ממש כדברינו דמעשה רקום לחוד אך באברבנאל כתב דאבנטיהם לא הי' מעשה רוקם וכתנותיהם לא הי' תשב"ץ ומגבעות הי' כובע לא כמצנפת של כה"ג וזהו שלא כדברי רבינו וסובר דלא הי' רוקם כלל ובמצנפת דעתו כראב"ד כמו שיבואר:

ג

א')

ושתי

כתנות אחרים הי' לו לכה"ג.

והנה במשל"מ הרבה להשיב על דברי רבינו וכללות דבריו להקשות ד' קו' על רבינו א' דמנ"ל לרבינו שדין זה דוקא בכתונת ולא כלל לכל הבגדים ב' למה סתם רבינו וכ' ושתיהן של ל' מנה ולא כ' שה"א מעולה כדאיתא בגמ' ג' שדברי רבינו משמע שהי' לכה"ג ג' כתונת ומהיכן למד כן ומה הי' משמש בשלשה כתונת ד' במה שכתב אם רצה להוסיף מוסיף משלו ומשל"מ לא מצא מקורו אי' ול"נ דהנה קשה לי לשיטת רש"י רע"ב ורא"ש דקאי אכתונת בגדי לבן א"כ קשה בדף ע"א דריש רבא בגדים שלבש כבר הרי דהי' אותן בגדים ממש וכבר ישבתי על מדוכה זו בה' עיוהכ"פ וכעת ראיתי בהשמטות בשי"צ הרגיש בזה עוד הקשה בדרוש וחידוש לרע"א א"כ ל"ל הלכתא ד"ה טבילות כיון שיליף מהלכה דצריך אחרים פחותים מהם ויותר קשה לי אהא דת"כ דדריש לרבות בגדים אחרים לבין הערבים א"כ כבר מוכח דבעי ה' טבילות וצע"ק לשיטת רש"י אשר על כן נראה דדעת רבינו דהאי בבוקר ובין הערבים קאי אעבודת תמיד דחוץ מזה שהיו לו ד' בגדי לבן בגדים מיוחדים לעבודת יוהכ"פ דהרי אין חילוק בשאר בגדים אלא באבנט כמש"כ במשל"מ אלא דבעי מיוחדים לעבודת יוהכ"פ לעבודת פנים חוץ מזה היו לו ב' כתונת מיוחדים ליוהכ"פ ללבוש עם בגדי זהב יקרים מאוד לעבודת התמיד בחוץ משא"כ בשאר השנה ובזה סרה מהר כל הקו' דבאמת ד' בגדי לבן שווין הן אלא כתונת של בגדי זהב של עבודת חוץ היו יקרים מאוד (וכתונת אלו לא היו נגנזים עם שאר בגדי יוהכ"פ דלא היה משתמש בהן בפנים וניחא בהא מה דקשה לפירש"י דף י"ב דקאמר דיגנזו וקאי גם אבגדים של בין הערבים יען דעבודה חמורה והרי הוצאת כף לאו עבודה חמורה דקרי לה עבודת יחיד לפירש"י ולפמש"כ ניחא דהי' עובד בהן בחוץ) וכיון שכן לא היו עיכובא אלא קאמר דהי' לובש אבל לא דדינו דוקא בכך וכן א"ש דלא כ' של בוקר מעולה דסובר דגם זה אין לעיכוב כיון דאייריא משל עבודת חוץ ובזה דמייתיא מקרא דיחזקאל וקאמר מאי לאו חשובין והקשה בתוי"ש דקרא אייריא ביציאה והיינו כשלובש בגדי זהב ולפמש"כ ניחא מאוד דבאמת קאי אבגדי זהב והא דקשה עליו דבגמ' אמרו אכולהו סברי של בוקר מעולה ולרבינו א"צ שיהא מעולה כבר כ' בשי"צ וכן בהשמטות דאדרבא לישנא משמע רק לכתחילה בעי וכן לישנא דבציר מהני וטפי מהני משמע סתמא דר"ל אף להיפוך אם של בוקר מעולה ג"כ מהני ובזה ניחא ג"כ דכ' שצריך שיקדישנו תחילה דהנה בהשמטות שי"צ הביא לתרץ זה עפמש"כ רבינו בפ"א מבהב"ח כל שנעשה להדיוט מתחילה אין עושין לגבוה לכן בעינן שיקדיש קודם עשיית הכתונת כדי שתהי' עשייתה לשם הקדש ותמהני כי הנה שם כ' לישב דהני ב' כתונת היו חוץ מבגדי לבן ואינן מבגדי כהונה כלל רק מיני מלבוש של כבוד שלובשין על החלוק דהוצרך אחד לקריאת התורה וא' להוצאת מחתה כיון דלאו עבודה הוא הי' לבוש בכתונת אלו א"כ תמוה שוב למה צריכין שיקדישנו תחילה מטעם דאם עשה להדיוט אין עושין לגבוה הא לאו לגבוה הוה כיון דאין לשירות ולעבודה אין קפידא אם נעשה תחילה להדיוט בפרט דלא נעשה לצורך תשמיש הדיוט ממש א"כ אף בהקדיש אח"כ למה לא מהני אבל לפמש"כ דקאי אכתונת דבגכ"ה א"ש דבעינן נעשו מתחילתן לשם גבוה לכן בעי שיהא הקדש תחילה ויהא עשייתו בקודש (ועמש"כ בפ"א מבהב"ח דזה שכ' רבינו כלי גבוה שנעשו להדיוט קאי אבגכ"ה) ובזה מדוקדק לשון המשנה דאחר שאמר דלבש בגדי לבן אמר והי' לובש בשחר פילוסין ואי אבגדי לבן קאי מה שייך לומר הי' לובש הלא מינייהו סליק והוה לי' לומר דלבש בגדי לבן ושל שחר היו פלוסין של י"ב מנה וכמש"כ בשי"צ בהשמטות:
אמנם אני תמה תמיהא קיימת על הכ"מ ומשל"מ ושי"צ שנעלם מהם ירושלמי פ"ג דיומא דאיתא להדיא דבגדי קודש בעינן שיהא אריגתן בקודש א"כ הלוא שפתי רבינו ברור מללו דכן מוכח בירושלמי דבעי מעשה' בקודש דהרי כהא"ג איתא בכריתות בקטורת דצריך שיהא מעשיהן בקודש ורבינו בפ"ב כתב דצריך שיהא מעשיהן בקודש ושל קודש וכ' הכ"מ דהיינו דתניא כל מעשיהן יהיו בקודש ולכן אמרו בירושלמי לשון כפול שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו ובק"ע פי' שיהא גמר ג"כ בקודש וזהו דוחק ולפמש"כ ניחא דכונה חדא שיהיו משל קודש וכן בקודש יארגו במקדש כמש"כ רבינו בפ"ז הל' כ' דלשכה הי' לו במקדש למעשה בגכ"ה:
וראיתי בהפלאה פ' תצוה כ' לפרש בזה קרא דועשו את בגדי אהרן לקדשו דכונה דבעי שיעשה לשם קדושת כהונה דאלת"ה הו"א שיעשה בתחילה ואח"כ יקדישו כמו שמצינו שהיו בונים בחול ואח"כ מקדישן שלא יבוא לידי מעילה בשעת מלאכה קמ"ל קרא דבעינן עשיי' לשמה א"כ מוכח מדבריו דלכן בעינן שיקדישנו תחילה כדי שיהא לשמה כסברת השי"צ ועוד כ' בהפלאה שם דנראה דבגכ"ה אף אותן בגדים שהי' ג"כ בכהן הדיוט היו צריכין בשעת עשי' לעשות לשם קדושת שמונה בגדים דכה"ג וכן מוכח ביומא דסובר ר"ד בגדי כה"ג כשרים לכהן הדיוט ולא לכה"ג עצמו לכל השנה להוסיף עליהן עוד ד' בגדים וגם האבנט יעו"ש וכן העלה עוד לפרש קרא דוהם יקחו את הזהב דהוא לשון קנין כעין שאמרו עובד בה עבודת יחיד ולא עבודת ציבור שמא לא ימסרנה יפה יפה וה"נ לא הי' אפשר לדבר להם מתנדב שימסור ע"י משה לציבור יפה יפה וכיון שהי' צריך שיהי' עשי' לשמה הי' צריכין להקנות תחילה את כל הנדבה ע"י החכמים שעושים שיזכו בו לכל ציבור ולכן קאמר שיקחו את הזהב הקנות אותם לציבור:
והנה בפ' ויקהל כ' לפרש בזה קרא דכל איש אשר נמצא אתו תכלת דקשה דלכאורה משמע מלשון זה דצביעת תכלת וארגמן לא בעי לשם קדושה וקשה ממנחות דף מ"ב דבעינן בתכלת צביעה לשמה וכ' תוס' דילפינן מתכלת דבגכ"ה משמע דהי' צריכין צביעה לשמה ותי' דבאמת הי' צביעה לשמה ורק כונת הקרא דתחילה אמר דהביאו חח ונזם וזה הי' באמת חול ואח"כ אמר וכל אשר נמצא אתו תכלת היינו שכבר הוכרחו לקדשו בשעת צביעה כשהוא בידם יעוש"ה הרי שלך לפניך משום דבעינן עשי' לשמה צריך שיקדישנו תחילה:
ב')

בגדי

לבן הם ארבעה וכו' ושת' כתונת אחרות הי' לו.

ותמוה מאי אחרות דקאמר וראיתי בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב שעמד בזה וכ' לתרץ הכתונת בכלל ד' בגדים וה"ק והיא לבדה היתה של י"ח מנה בבוקר ושל י"ב בין הערבים דבהא קפיד רחמנא דכ' בגד קודש ילבש ולא אמר קודש בשאר כלים אעפ"י שהן קודש ולמד כן מהא דאיתא ביומא דף ל"ד דאמותיהן של כהנים שעשו לבניהם כתונת ברבוא וברבותיים ואפשר דאחרות מילה מיותרת היא וטעות סופר:

ד

א')

מצותן

שיהי' חדשים ומשולשין דכתיב לכבוד ולתפארת.

הנה נראה דיליף דבעי חדשים מקרא דלכבוד דשחקים אין לכבוד וקשה לי דהנה רבינו בפ"ב מתומ"ס כ' דבעינן לתה"ד למצוה שחקים והנה בפירש"י הביא ג"כ פי' זה והשיג דדוקא בהוצאה מתלכלך אבל לא בתה"ד וכ' הלח"מ ומשל"מ שם דיצא לרבינו מגמ' דזבחים דקתני בד שיהיו חדשים ופריך והתניא משוחקים כשרים ומשני הא דקאמר חדשים היינו למצוה והנה תוס' הוק' שם ביומא דרש ולבש לרבות בתה"ד שחקים ול"ל ריבוי והיינו דפשיטות דברי הגמ' משמע דהכי פריך דכיון דדרשת בד חדשים היינו לעיכובא כיון דקתני בהדיא חוטן כפול שש וע"ז פריך והתניא משוחקים כשרים ואי בד לעיכובא מנ"ל לברייתא הא דכשר אלא מוכח דל"צ כלל בד לעיכוב ומשני אה"נ דרק למצוה וע"ז הוקשו אמאי צריך ריבוי בתה"ד דשחקים כשרים ולכן סובר רבינו דהא דדריש לשחקים בתה"ד היינו אפי' למצוה אבל בשאר עבודות לכתחילה חדשים:
עוד י"ל דהי' קשה לי' דילמא באמת ברייתא דמשוחקים כשרים היינו מקרא דילבש (כמו שנראה גם כונת תוס' ביומא דף י"ב) אבל לעולם בד משמע חדשים ורק רביא קרא וסובר רבינו דע"כ בתה"ד שאני דמצוה בשחקים וכן העלה במשל"מ:
ואולם לדעת רש"י ביומא דבתה"ד דריש ילבש רק להכשיר א"כ קשה קו' זו וצריך לומר לישב לשיטתם דהכי פריך ס"ד בד לרבות חדשים ורק שלא נאמר דאם עבד פסול ילפינן מילבש ולכן קתני בברייתא דכשר בדיעבד וקשה ל"ל כלל דרשא דבד חדשים הא ידעינן מלכבוד ולתפארת דלכתחילה חדשים וא"כ ע"כ כיון דדרשת בד חדשים היינו דיעבד ושפיר פריך דתניא משוחקים כשרים וא"ל מקרא דילבש דאכתי קשה דע"כ דרשא דבד היינו בדיעבד כאמור וכן העלה במשל"מ לישב שיטת רש"י:
ב')

והנה

כ"ז אי ממעטינן מלכבוד שחקים אבל אי לא ילפינן מלכבוד ע"כ לפרש דילבש בתה"ד למצוה בשחקים כדברי רבינו (אך יש לדחות אי קרא למצוה בתה"ד ממילא מוכח בשאר עבודות עכ"פ כשר דלא מסתברא לומר מה דבעלמא פסול יהא בתה"ד למצוה וא"כ אף אי אמרינן כרבינו דקרא דוקא שחקים עדיין י"ל ברייתא דמכשיר שחקים באמת מכח קרא דילבש וא"כ אכתי קשה מ"פ דילמא באמת מקרא דילבש כשר שחקים וא"כ אין ראי' מכח קו' לשיטת רבינו דלא כמשל"מ והוא בעצמו כתב סברא כזו לפרש הירושלמי דפריך אי ס"ד דמשחקים פסול איך קפיד תורה בתה"ד בשחקים אמנם לפמש"כ יש לישב שיטת רבינו מה דהקשה במשל"מ מלשון ירושלמי לרבות שחקים משמע דאין מצוה ולכן רוצה לגרוס להביא וכן הקשה מת"כ דקתני ילבש אפי' שחקים ולפמש"כ ניחא דכונה ילבש אתי ע"כ דמצוה בתה"ד בשחקים א"כ מינה בשאר עבודות כשר אפי' שחקים והוא נכון) וא"כ ע"כ נאמר דרבינו לית לי' דממעטינן מלכבוד שחקים וא"כ קשה דרבינו סותר עצמו דכאן דריש שחקים למיעוט מלכבוד וא"כ לפי"ז אין הכרח לשיטתו דילבש לרבות שחקים למצוה בתה"ד וא"כ הדרה קו' ראשונה לדוכתה מנ"ל בתה"ד מצוה בשחקים (אמנם לישב שיטת רש"י באופן אחר דס"ד דכמו הא דקתני בברייתא בוץ חוטן כפול שש בדיעבד הוה ה"ה הא דקתני בד חדשים היינו בדיעבד ולכן הקשה מברייתא משוחקים כשרים דא"ל דרבינהו קרא מילבש דאכתי איך קתני בברייתא בהדי כפול ו' דמשמע דגם זה דיעבד וע"ז משני יש מהן לכתחלה ויש מהן לעכב קתני בברייתא ולפי"ז לא יקשה באמת קו' תוס' כאן דל"ל ילבש די"ל דבאמת יליף מילבש דכשר בדיעבד וזהו שיטת תוס' ביומא שכ' דגמ' דכאן משמע כפירש"י וכן ביאר דבריהם בשי"צ שם אלא דיקשה על דבריהם שכ' דהו"א דנתמעט מלכבוד יקשה תיפוק להו דהוה ממעטינן מבד חדשים כדמשמע גמ' דזבחים אך יש לישב שיטת רש"י דסבירא להו דמילבש דכ' גבי תה"ד להכשיר חדשים ליכא למילף לשאר עבודות דנהי דלית להו סברת ההו"א דדוקא משוחקים משום דאין מתלכלך אפ"ה לענין להכשיר בדיעבד שחקים שפיר יש לחלק דל"ד לתה"ד ושאר עבודות ושפיר פריך ממשוחקים כשרים אך לכאורה אכתי קשה לפירש"י דילמא הברייתא גופי' מתה"ד אייריא ולכן מכשיר בדיעבד כמש"כ המשל"מ אע"כ כרבינו דבתה"ד אפי' מצוה יש בשחקים א"כ ע"כ לא אייריא מתה"ד) וכן יקשה לפי תי' הראשון שכ' דרבינו הוכיח שיטתו מכח קו' תוס' בזבחים ל"ל ילבש יקשה הא לרבינו דידעינן שחקים מלכבוד א"כ ע"כ בד לענין דיעבד א"כ איך יפרש דמשוחקים כשרים לאו מקרא דילבש אלא דלא דריש מבד רק לכתחילה יקשה לכתחילה א"צ קרא דילפינן מלכבוד למעט שחקים וא"כ דברי רבינו נראין כסותרין עצמן ועוד יותר יקשה דהנה על תוס' זבחים דהוק' ל"ל ילבש ולא ניחא להו לומר דבאמת יליף כן מקרא דילבש כמש"כ ביומא י"ל משום דקשיא להו א"כ מ"פ מברייתא הא י"ל בד דריש דבעינן חדשים ומילבש מרבה בדיעבד כשר כקו' משל"מ באמת אע"כ דסובר המקשן דא"א לילף מתה"ד כמש"כ לעיל דעכ"פ לענין דיעבד שפיר י"ל תה"ד שאני דעכ"פ דמי במקצת להוצאת הדשן וא"כ שפיר הוק' ל"ל ילבש הכונה כיון דאפי' בשאר עבודות לא פסלת בדיעבד דקרא דבד רק לכתחילה וכדמסיק באמת א"כ ל"ל קרא בתה"ד דמשוחקין כשרים הא כש"כ הוא משאר עבודות וזה ברור בכונתם ובחנם נתקשה במשל"מ בדבריהם ומוכח דסברי דלא ממעט מלכבוד שחקים ולכן לא ניחא להו כדבריהם דיומא ובטה"ק כ' דהוכיחו דל"ש חדשים מלכבוד מברייתא גופי' דל"ל להכניס הדרשא דבד ולא דריש מלכבוד אע"כ סברי דלא נתמעט מלכבוד שחקים אפי' למצוה יעו"ש וא"כ רבינו דלית לי' בהא כתוס' קשה קו' זו ולישב קושיתם א"א רק בב' דרכים או דנאמר כתוס' יומא דבאמת הא דבדיעבד כשר היינו מקרא דילבש מרבינן שחקים בדיעבד די"ל כמש"כ לעיל דא"כ הי' קשה ל"ל בד לכתחילה ידעינן מלכבוד וע"כ מבד דריש בדיעבד וקשה מברייתא דמכשיר בדיעבד מקרא דילבש ושפיר פריך וע"ז משני דאפ"ה רק לכתחילה ואין הכונה למעט מבד חדשים דאין מיותר אלא הכונה דקתני בד חדשים דסמיך אקרא דלכבוד ורק בס"ד סבור דזה דרשא גמורה א"כ ע"כ דבא לפסול בדיעבד ושפיר פריך והן הן דברי תוס' ביומא שכ' דצריך ילבש להתיר שחקים דס"ד לפסול מקרא דלכבוד א"כ לכתחילה ידעינן ע"כ בד לפסול בדיעבד וע"ז משני דרק למצוה והיינו כיון דגלי קרא ילבש ע"כ לא דרשינן בד לחדשים אלא הכי קאמר דברים שנאמר בהן בד בעינן חדשים והיינו מלכבוד וברייתא דנקט בד סמיך אקרא דלכבוד דבעי לכתחילה חדשים אבל אי לאו קרא דילבש הוה ממעטינן מבד לענין דיעבד וכמש"כ המשל"מ דלכתחילה ל"צ דהרי כ' לכבוד ולתפארת (או י"ל דמלכבוד לבד הוה ממעטינן בדיעבד כמו מקורעין) ורק כי גלי קרא ע"כ האי בד רק אסמכתא כמו שכ' לפרש בטה"ק א"כ מבואר מדבריהם דיומא לתרץ קושיתם דזבחים:
ועוד מקום אתנו לישב קו' תוס' דזבחים אי נאמר ילבש היינו למצוה דוקא בשחקים בתה"ד כשיטת רבינו והיינו אי נאמר כשיטתם בזבחים דלא ממעט שחקים מלכבוד וא"כ לפי"ז קושיתינו עצומה מאוד דהא רבינו סובר דלמצוה בשחקים ע"כ משום דמתרץ קו' תוס' בזבחים כאופן השני דקרא דילבש למצוה כמש"כ הריטב"א וכ"מ ולח"מ ומדברי רבינו כאן מוכח דדריש למעט שחקים מלכבוד וא"כ לפי"ז אין כאן הכרח לישב קו' הנ"ל דילבש לתה"ד דוקא שחקים דיש לישב קושיתם כמו שכתבו בעצמם ביומא וא"כ לרבינו לשיטתו אין כאן הכרח כלל דילבש היינו למצוה בתה"ד והדרה קו' הראשונה לדוכתי' מנ"ל בתה"ד שחקים למצוה והנה עוד יקשה דתוס' כ' דרהיטא דגמ' דזבחים כפרש"י וכ' במשל"מ לפרש דבריהם משום דכל הטעם דנדחק לומר ילבש למצוה בשחקים היינו דלהכשר ל"צ קרא דמנ"ל לאסור וע"ז כתב דבגמ' דזבחים מוכח דס"ד בדיעבד פסול והיינו כמש"כ כיון דדריש בד ע"כ לענין דיעבד דלכתחילה ידעינן מלכבוד וא"כ שוב י"ל דילבש להכשיר בא ולא לומר דדוקא בשחקים וא"כ לרבינו דדריש שחקים מלכבוד א"כ מנ"ל ילבש למצוה בשחקים דילמא רק להכשיר שחקים אתי:
ולכן נראה לי לישב עפמש"כ בה' תומ"ס לישב קו' הכ"מ דרבינו דיליף לתה"ד מהוצאה כיון דתה"ד נמי עבודת הוצאה יעוש"ה ולפי"ז י"ל דלעולם מפרש רבינו כפרש"י ילבש להכשיר פחותים שחקים וסובר כיון דכבר יש קרא להכשיר פחותים שפיר י"ל דהוה דומיא דהוצאה דמצוה הוה בפחותים מקרא דאחרים ומה שהקשה רש"י דאין דרך ליכלוך בתה"ד יש לישב עפ"י המשנה לרבינו ספ"ה דתמיד שכ' וז"ל ולמה הי' הבגדים שלובש בשעת תה"ד פחותים מבגדים שהי' לובש בשעת העבודה לא מחמת שמירת אלו הבגדים שלא יבלו לפי שכבר הודעתיך שהעיקר במקדש אין עניות במקום עשירות אלא הטעם בזה מה שאמרו שבשל בה אל יתן כוס לרבו עכ"ל הרי דלרבינו אין הטעם שמתלכלך אלא דל"ה דרך כבוד כ"כ ודו"ק:
ועוד נראה לי דרבינו מפרש פחותים לאו היינו שחקים כפרש"י אלא רק פחותים במינן כפי' השני ברש"י וסובר רבינו גם בתה"ד כן דיליף מהוצאה כמש"כ לעיל והך דרשא דילבש מפרש רבינו כפירש"י לענין דיעבד כשר ולכן כ' רבינו כאן מצותן בחדשים אבל בדיעבד כשר והיינו מקרא דילבש ודלא ככ"מ והבן:
ג')

היו מקורעין או ארוכין יתר מדאי פסולין.

משמע בהו ג"כ משום לכבוד ולתפארת ויש לתמוה דרבינו פ"ה מה' דעות כתב שלא יהא בגדיו ארוכין כדרך גסי הדעת א"כ איך כתב דלא הוי בכלל קרא דלכבוד אם הם ארוכים וכן יקשה דמשמע מדבריו הא דקרועין פסולין משום דאין לכבוד ולתפארת וכ"כ בטה"ק ולפי"ז קרועי בגדים שכ' רבינו בפ"ב מבמ"ק ג"כ ל"ה בכלל לכבוד ולתפארת א"כ אמאי קרועי בגדים אין מחלל עבודה כמש"כ כאן דעבודתו פסולה וכמו שהקשיתי שם על הרדב"ז כהא"ג ולישב י"ל דמה שכ' רבינו עבודתו פסולה היינו עבודה שמכפר לתקן כגון לחזור ולקבל הדם אבל עבודה אין מחלל ועמש"כ בפ"ו מבימ"ק כהא"ג על מילתא אחריתא:
ד')

בגדי

כהונה הארוכין יותר מדאי והגביהן ע"י אבנט ועבד עבודתו כשרה ואם הי' כמדתו ומסלק על ידי אבנט והגביהן למעלה עד שלא הי' כמידתו פסולה דאבנט מיגז גייז פירש רש"י שחותך היתר והא התם דעתיד לחזור ואפ"ה אמרינן מיגז גייז והנה בספר נשמת אדם הקשה מכאן דסי' י"ג בכפל קרנות טליתו וקשרה אעפ"כ לא נפטרה שסופה לחזור וכתב המג"א דבהא ניחא דלא יקשה משבת דף כ"ח בפתילות דבגד דקיימ"ל דקיפול מועיל דש"ה דאין סופה לחזור וא"כ קשה מגמ' הנ"ל דהתם סופה לחזור אפ"ה אמרינן מיגז גייז והתם מדמה הש"ס לציצית וכ' ונראה לישב דבשלמא בבגדי כהונה שלא הקפידה התורה על מדת הבגד כמה הי' ארכו ורחבו רק שיהי' הבגד כמדת הכהן ולכן שפיר אמרינן מיגז גייז ואין ר"ל כאלו נחתך דהא מסקינן שם כדאיתא דמי רק מרושלין פסולין לפי שאינו כמידת הכהן משא"כ בציצית דהקפידה התורה שיהי' הציצית על כנף הבגד ושיהי' לא פחות מגודל ולא יותר מג' לכן אע"ג שנתקצר ע"י הקשירה הרי עתיד לחזור עכ"ד:
ה')

נאים

ומשולשים.

בגמ' איתא (מירושלים) [מרושלין] אבל מצינו כהא"ג במנחות דף מ"א וכמה תהא משולשת ואיתא נמי כן בבכורות דף ל"ט ופירש"י משולשת תלוי למטה מכנף הבגד ואמנם במה שכ' רבינו סילקן באבנט פסול ואם כמידתו כשרה יש להקשות ממנחות דף ל"ז דאם חייטי' אז הוה כמחתך וכן בדף מ"ד טלית כפולה פסולה שוב ראיתי שהרגיש בזה בנש"א:

ה

א')

בכה"ג

גונזין אותן.

והנה במשל"מ העיר דבירושלמי משמע דאין נגנזין ונראה דיצא לרבינו כן מסוגי' דיומא דאמרינן תה"ד ובגדי כהונה ב' כתובים ופשטי דלשון כל בגדי כהונה משמע דלא כפרש"י על בגדי לבן ונהי דע"כ בגדי כהן הדיוט אין נגנזין מדעושין לפתילות אבל בגכה"ג שפיר נגנזין ואין להם פדיון וכמש"כ במשל"מ ומה שהעיר במשל"מ על הריטב"א כ"כ בשעה"מ ה' מעילה כיון דגלי קרא אין פודין אבל בגדי כהונה ע"כ יש להם פדיון כיון דנעשין לפתילות בית השואבה דכ' תוס' ישנים בשבת וכן במשל"מ כאן דרק ע"י פדיון לב ב"ד מתנה אבל בגדי כה"ג אף של כל השנה מועלין ונגנזין ואין להם פדיון ויבואר עוד להלן הכרח לזה מסוג' דיומא דע"כ בגדי כהונה היינו כל בגדי כהונה:
ב')

כל

בגד מבגדי כהונה שנעשו צואין אין מלבנין וכו'.

ובשו"ת תשובה מאהבה סי' ד' הקשה דבגמ' אמרו בזה הטעם משום דאין עניות במקום עשירות ורבינו לא כתב האי טעמא רק לעיל בפ"ג דלא נזכר בגמ' האי טעמא כתבוהו רבינו שם וכאן דהוא עיקר ההלכתא השמיטוהו וכ' לישב דהמתבאר בסוג' דזבחים דף פ"ח דאיכא חילוק בגיעול הרבה הטעם משום דאין לכבוד ולתפארת דגם אחר הגיעול נראה וניכר פסולין מן התורה משום דאין לכבוד ולתפארת ובגיעול מעט הטעם משום דאין עניות במקום עשירות ורבינו שכ' בין רב ובין מעט ע"כ לא כ' משום דאין עניות כי בגיעול רב שהתיקון נראה לא שייך הא"ט ופסולין מטעם אחר יעו"ש:
ג')

ובגדי כה"ג שבלו גונזין אותן וכו'.

והנה בה' מעילה כתב רבינו דבכה"ג ניתן ליהנות בהן ואין מועלין ובפנ"י קידושין תמה דלמסקנת הגמ' התם לא מוכח דאמרינן ניתנה ליהנות בהן אף הנאת רשות ולי נראה דיצא לרבינו ג"כ משמעתין דיומא וכן איתא עוד בכמה דוכתי וכאשר אבאר דהנה בחולין דף קי"ז ובכמ"ד איתא דלר"ד ל"ה ב"כ יען דסובר דוהניחם שם היינו שלא יעבוד בהן כה"ג ביוהכ"פ אחר ואולם ביומא ס"א וכן בפסחים כו' איתא דלר"ד ל"ה ב"כ יען דראויין הן לכהן הדיוט ופירש"י שכונה כיון דראויין לכהן הדיוט והרי קיי"ל דלא ניתנו למלאכי השרת וניתנו ליהנות א"כ מוכח דלר"ד אין מועלין וא"כ ל"ה ב"כ והנה ההבדל בין ב' סוג' הגמ' דחולין ודיומא נראה דנפ"מ לכמה דברים דהנה אי אמרינן דלר"ד אתי לומר שלא ישתמש בהן יוהכ"פ אחר אבל בשאר ימות השנה שרי לעבוד אבל עיקר בא לאסור עבודה ביוהכ"פ אחר בבגדי לבן אלו א"כ שוב ל"ה ב"כ דלר"ד באמת אין מועלין בו דהרי א"צ גניזה דכיון דליכא קרא דצריך גניזה הדרן לכללן כיון דנעשית מצותו אין מועלין והנה ע"ז יקשה עכ"פ כיון דכה"ג עובד בהן בכל השנה א"כ ממילא עדיין מועלין כיון שעדיין עובד בה א"כ עדיין הוה ב"כ דאף דנעשית עיקר מצותו דיוהכ"פ אפ"ה מועלין בו ולישב ע"כ נאמר כיון דרשאי לעבוד בהן באמת לא מיקרי נעשית מצותו ועוד י"ל כיון דעובד בה כל השנה והרי בבגכ"ה שרי ליהנות דלא ניתנו למלאכי השרת א"כ ליכא קרא לאסור אחר שנעשה מצותו דבזה שעובד בה כל השנה אין אסור ליהנות בה:
ויותר י"ל דל"ה ב"כ אף דמועלין בו משום דהמעילה אין משום מצוה ראשונה דעבודת יוהכ"פ דזה בטלה אלא משום דכיון דרשאי להשתמש בהן כל השנה אזלה קדושה ראשונה דנעשית מצותו אבל בא קדושה אחרת שעובד בהן כל השנה ואסור ליהנות משום המצוה והקדושה השני' שבא ולא אזלה עדיין והנה מעתה לפי סוג' זו אי נאמר הא דלרבי דדריש מוהניחם דצריך גניזה קאי גם אכל בגכה"ג א"כ יקשה אכתי איך קאמר דלר"ד ל"ה ב"כ יען דעיקר קרא לאסור לעבודת יוהכ"פ לאחר אבל עכ"פ שרי הוא לעבוד כל השנה וא"כ אם בלו אח"כ נוכל לומר דבאמת עדיין קרא דוהניחם בא לומר אף שעובד בה כל השנה אפ"ה יניחם שם כשבלו דבשלמא אי נאמר דגם לרבי לא קאי והניחם על שאר בגכ"ה של כה"ג א"כ כיון דעובד בה כל השנה א"כ ממילא ע"כ לא נוכל לומר דקרא בא לומר דלכשבלו יהיו מניחם דאסור בהנאה אף שבלו ונעשה מצותו דכיון דשל כה"ג בשאר ימות השנה בלו א"צ גניזה א"כ ה"ה זה כיון דעובד בה כל השנה יש לו דין כמו כל בגכ"ה של כה"ג אבל אי לרבי כל בגכ"ה צריך גניזה א"כ אכתי לר"ד ג"כ והניחם בא לומר דצריך גניזה אף דשרי לעבוד בה כל שנה אפ"ה מידי גניזה לא יצאו וקרא גלי אכל בגכ"ה דיניחם שם דהרי בשאר בגכ"ה ל"ש שלא ישתמש בהן ביוהכ"פ אחר ע"כ לדרוש והניחם גם לענין גניזה וממילא קאי גם אבגכ"ה דעבודת פנים ושצריך גניזה אחר שבלו דכיון שעבד בה כל השנה יש לו מסתמא קדושה קלה כמו שאר בגכ"ה כדאיתא ביומא דישתמש בהן קדושה קלה וא"כ גם לר"ד עדיין הוה ב"כ ומקרא דוהניחם שם אין יוצא מידי פשוטו דבא לומר דבעי גניזה כשבלו ועוד כיון דבגכ"ה ג"כ צריכין גניזה א"כ נהי דמשמש כל השנה עכ"פ לא הוה רק כמו שאר בגכה"ג שצריכין גניזה כשבלו ועדיין ב"כ הוה ומסתבר ג"כ כיון דבלו צריך גניזה אסור להשתמש בהן קודם שבלו ושאר בגכ"ה דל"ש לומר כלל כיון שמשתמש בהן כל השנה אין מועלין יען דליהנות ניתנו דזה ל"ש כלל בבגכה"ג דדוקא בכהן הדיוט דלא הותר רק בשעת עבודה א"כ לא ניתנה תורה למלאכי השרת ע"כ הותר כל הנאות אבל בגכה"ג דשרי אף שלא בשעת עבודה וכל היום מצותו שיהא לבוש בגכה"ג א"כ לא שייך לא ניתנה תורה למלאכי השרת דתמיד מצותו רק בבגכה"ג א"כ שאר הנאות באמת לא הותר ולפי"ז נהי דעובד בהן כל השנה ל"ה רק כשאר בגכה"ג דאסור ליהנות בהן וא"כ עדיין הוה ב"כ אבל אי נאמר דבשאר בגכה"ג בלו וא"צ גניזה שפיר נוכל לומר דשרי תחילה גם להנאתו וניתנה ליהנות בהן ולכך לר"ד דסובר דעובד כל השנה ע"כ ל"ה ב"כ דע"כ שרי בכל הנאות כיון שעובד בהן כל השנה כמו שאר בגכה"ג שא"צ גניזה כשבלו וכן ניתנה ליהנות בהן קודם שבלו ולכן ל"ה ב"כ והנה יצא לנו מסוג' האלו הוכחה נגד דעת רבינו וזה נ"ל גם שיטת הירושלמי שהביא במשל"מ:
אבל כיון דסוג' דיומא ודאינך דקאמר דל"ה ב"כ יען דראוין לכהן הדיוט משמע היפוך זה כאשר אבאר פסק רבינו כוותה דהנה בהאי דמסיק דל"ה ב"כ יען דראוין לכהן הדיוט יקשה למה לא קאמר גוף הדרש שאתי שלא ישתמש בו ביוהכ"פ רק בכל השנה וע"כ דמזה עדיין הוה נוכל לומר דהוה ב"כ דבאמת מעלין אף דנעשית מצותו ורק אי אמרינן דשרי לכהן הדיוט אז מוכח דלר"ד ל"ה ב"כ והיינו מטעמים שאבאר דסוג' הגמ' דיומא סברי כקו' הנ"ל דהיינו דסברי דלרבי גם בשאר בגכה"ג צריך גניזה כשבלו (וממילא ל"א ג"כ דשרי כל הנאות כאשר יבואר) וא"כ נהי דלר"ד קאי שלא ישתמש ביוהכ"פ רק בכל השנה עכ"פ הוה בגכה"ג וא"כ מקרא אין יוצא מפשטי' דבא לומר והניחם שם דעכ"פ לכשבלו יהא צריך גניזה ועדיין הוה ב"כ אף דנעשה מצותו שהרי בלו וכן כיון דבלו צריך גניזה שוב ל"א דניתנו ליהנות כל הנאות ולכן הוכרחו בגמ' לומר דלכן לר"ד ל"ה ב"כ יען דראוין לכהן הדיוט וא"כ יש לו דין בגדי כהן הדיוט דשרי כל הנאות דלא ניתנה למלאכי השרת וזה שפירש"י וקיימ"ל בגדי כהונה ניתנה ליהנות דלכאורה קשה מה רצה רש"י בזה דהרי נוכל לפרש כפשטי' כיון דצריך והניחו שם שלא ישתמש בהן יוהכ"פ אחר אבל כהן אחר רשאי להשתמש א"כ אין לנו קרא למעילה אחר שנעשה מצותו (או דלא חשוב כלל נעשה מצותו עדיין) וא"כ ל"ה ב"כ כלל ולפמש"כ נכון דהוקשה לרש"י למה לא קאמר ביומא כמו בחולין דלר"ד ל"ה ב"כ יען דסובר דבא לאסור להשתמש ביוהכ"פ אחר וע"כ דסוג' דיומא סברי דמזה אין הוכחה והיינו מטעם כיון דלרבי והניחם בא גם על שאר בגכה"ג א"כ גם לר"ד נוכל לומר עכ"פ קרא משמע נהי שעובד בה כל שנה עכ"פ אסור בה כל שימוש ולכך הוכרחו בגמ' לומר דרק דראויין לכהן הדיוט אז אתי שפיר דאין מועלין והיינו משום דליהנות ניתנה כפירש"י כיון דעובד בה כהן הדיוט הוה כבגדי כהן הדיוט:
ד')

וכן

לפי הטעם השני שכתבנו י"ל דמסוג' דיומא מוכח ע"כ בגכה"ג צריך גניזה והיינו כיון דלרבי דסובר דבלו צריך גניזה בכל בגכה"ג א"כ והניחם קאי אכל בגכה"ג א"כ לר"ד ג"כ אף דמשמש בה כל השנה עכ"פ הוה בגכה"ג ולא יצא מקדושה זו א"כ י"ל דקרא בא לומר גם לר"ד דאף שמשתמש בהן כל השנה לכשבלו יצטרכו גניזה כיון דבכל בגכה"ג צריך גניזה וא"כ עדיין לר"ד ג"כ נאמר דהוה ב"כ ומהא"ט נאדו בגמ' לומר דלר"ד ל"ה ב"כ יען דמשמש בה כל השנה אלא אמרו דל"ה ב"כ יען דכהן הדיוט משתמש בה ובגדי כהן באמת בבלו ג"כ א"צ גניזה ומהני פידיון א"כ ע"כ לר"ד ל"ה ב"כ כיון דמשמש בה כהן הדיוט ושרי כל הנאות כפירש"י לכן מסברא א"צ גניזה ולא מסתבר כלל לומר דקרא בא לומר דיצטרך גניזה (וכן הבין בפנ"י בשבת ובקידושין דלפירש"י אפי' בלו אין בו מעילה ורק הוא הבין דלגמרי אין בהן מעילה והקשה שזה נגד גמ' דקידושין דבלו מועלין אף בבגדי כהונה של כהן הדיוט אבל באמת הכונה רק כאן כיון שנהנה כל הנאות לא מסתבר דיצטרך גניזה ושלא יהא מהני פידיון וכן לא מסתבר דקרא דוהניחם בא לומר דיצטרך גניזה אף דנעשית מצותו ואין ענין להא דבלו מועלין דעכ"פ פידיון מהני ואף דגם ע"ז יקשה איך אמרינן בקידושין דמועלין הא נעשית מצותו הנה זה מילתא אחרינא כאשר יבואר להלן) ועכ"פ נכון מאוד פסקו של רבינו דלפי שמעתין דיומא מוכח דשאר בגכה"ג צריכין ג"כ גניזה ול"מ פידיון כמו בבגדי לבן:
ומעתה מוכח ג"כ כדברי רבינו דניתנה ליהנות בבגדי כהן הדיוט כמש"כ בה' מעילה והיינו קודם שבלו דא"ל דלא ניתנה ליהנות בהן א"כ אכתי מה הועילו בגמ' דיומא דקאמרי דלר"ד דראויין לכהן הדיוט ל"ה ב"כ דהכונה ע"כ כמש"כ יען דניתנה ליהנות בהן כפירש"י דא"ל דכונה דליכא קרא מיותר למעילה דז"א דכבר בארנו דא"כ הוה סגי לומר דלר"ד קרא אין מיותר דבא לומר דלא ישתמש בה ביוהכ"פ אחר אבל כל השנה עובד בה אע"כ דבהא לא סגי דאכתי הוה ב"כ וכמו שבארנו ולכן משני דלר"ד ל"ה ב"כ משום דראויין לכהן הדיוט וכפירש"י משום דרשאי ליהנות וא"כ מוכח דגם למסקנא לא בלו אין מועלין אף דביומא קאי אדרי"ו דפליג אדרב בקידושין אפ"ה אית לי' הסברא דליהנות ניתנו ומיושב קו' פנ"י מדרי"ו:
ה')

ועוד

יותר י"ל דהרי הקדמנו להקשות אי לא ניתנה ליהנות א"כ גם לר"ד מוכח דנעשית מצותן מועלין דהרי כיון שכהן הדיוט משמש בו עדיין בוודאי מועלין אף דדבר דנעשית מצותו א"מ וא"ל דל"ח נעשית מצותו כיון שעכ"פ חזי לעבודה אף שהוא בכהן הדיוט וכמש"כ בפנ"י בקידושין סברא זו ז"א דא"כ אמאי צריך לומר ראוין לכהן הדיוט ולא קאמר יען דקרא בא שלא ישתמש ביוהכ"פ אבל משמש בו בכל השנה א"כ אין לנו קרא דמועלין אף שנעשית מצותו דהרי לא נעשית מצותו כיון דכה"ג משמש כל השנה וודאי מסתבר לומר דלא נעשית מצותו ומדלא קאמר כן ע"כ דגמ' סברי דבאמת נחשב נעשית מצותו לכן ל"מ לומר דקרא אתי שיעבוד בה כל השנה דאכתי מוכח דנעשית מצותו מועלין דהרי כיון שכה"ג עובד בה כבר נעשה עיקר מצותו ביוהכ"פ וא"כ הא דקאמר דל"ה ב"כ דקרא אתי לר"ד דכהן הדיוט עובד בהן ע"כ לומר הכונה משום דאין מועלין דניתנה ליהנות בהן דא"ל דל"ה ב"כ משום דאף דמועלין ל"ח נעשית מצותו מדלא קאמר דעובד בה כל השנה סובר גמ' דחשוב נעשית מצותו א"כ כש"כ אם כהן הדיוט עובד בה דחשיב דנעשית מצותו ומוכח כפירש"י ורבינו:
כללא דמילתא דאחר שבארנו להכריח כפירש"י דהא דקאמר ראויין לכהן הדיוט היינו שניתנה ליהנות כל הנאות ממילא מוכח פסק רבינו שלא בלו שרי ליהנות ודו"ק (ואל תשיבנו הרי רש"י פי' בגכה"ג היינו בגדי לבן א"כ משמע דרש"י לא מפרש כדברי רבינו הצריך גניזה כל בגכה"ג י"ל חדא דאפשר דלאו דוקא דרש"י נקטו יען דעכ"פ עיקר הקרא על בגדי לבן קאי ועוד די"ל דלפירש"י יפרש באופן השני דצריך לומר דשרי לכהן הדיוט יען דאז שרי להשתמש כל הנאות משא"כ בבגכה"ג אבל גניזה בבלו אף בשל כה"ג א"צ אבל עכ"פ לרבינו לא יקשה אם לא יסבור כן דהוא סובר דמסתבר דהא דבגכה"ג צריך גניזה וא"ש):
אולם השתא דאתינן להכי דמשמעתין דיומא מוכח כרבינו שוב י"ל דאין הכרח לומר דסוג' דחולין חולק על סוג' דיומא אלא דנקט לישנא דר"ד דלא ישמש ביוהכ"פ אבל ההוכחה מדעובד בה כהן הדיוט כשמעתין דיומא וכש"כ דא"ש לפמש"כ בטהרת הקודש זבחים דף מ"ו דהאמת כן דכה"ג לובש בכל השנה בגדי לבן שעבד בהן ביוהכ"פ לכן נקטו שלא ישמש ביוהכ"פ אחר לאשמעינן זאת והבן:
ו')

הנה

בזה נראה לבאר דברי רבינו בפ"ג מפרה דסובר דנעשית בד' בגדים של כהן הדיוט אף ע"י כה"ג והקשה ע"ז במשל"מ דלמה כתב של כהן הדיוט דהוה בו כלאים ובמשנה משמע דבבגדי לבן שאין בו כלאים דהנה במשל"מ הביא פי' המשנה שכ' רבינו דבבגדי לבן הן נעשין ואמנם הן ד' בגדי כהן הדיוט יש בו כלאים ונראה דלכאורה יקשה איך ישמש בבגדי לבן כמאן אי כרבי גניזה בעי ואי לר"ד אין משמש בה רק כהן הדיוט ושם במשנה משמע אף כה"ג השורף לובש בגדי לבן אך ניחא דבטהרת הקדש דף מ"ו כתב דגם כה"ג לובש אותן בכל שנה רק ביוהכ"פ אין עובד בה שנית וכן משמע לישנא דגמ' דלא נזכר כלל דכהן הדיוט לובש רק שלא ישתמש בהן כה"ג ביוהכ"פ משמע בכל השנה לובש כמש"כ לעיל מחולין דף קי"ז ומעילה י"א וא"כ א"ש דהוקשה לו לרבינו איך קתני עובד בבגדי לבן הא גניזה בעי וע"ז תירץ אמנם הם ד' בגדים של כהן הדיוט דאתיא כר"ד דהן אין של כלאים א"כ ממילא אין נגנזין וא"ש ג"כ דכה"ג עובד בד' בגדי לבן אחר יוהכ"פ לשריפת פרה דגם כה"ג עובד בה לר"ד והנה לפי"ז לדידן דהוה של כלאים א"כ ע"כ לא צריך בגדי לבן ולכך לא הזכירו רבינו דלאו היינו של כהן הדיוט דכהן הדיוט יש בה כלאים ולכן אלו נגנזים דא"א ללובשן לכהן הדיוט ולכן שפיר כ' רבינו דלובש ד' בגדי כהן הדיוט אף דהן של כלאים דבבגדי לבן א"א דנגנזים וא"ש:
ז')

שם בגכה"ג שבלו גונזין אותן.

עמשל"מ שחקר אמאי אין פודין והביא דעת התוס' דיש להן דין כ"ש אחר שנשתמשו בהן וקשה לי לפמש"כ במשל"מ בפ"א מבהב"ח הא דאבני מזבח ול"ש אין להם פידיון משום דלאו אורח ארעא להשתמש להדיוט א"כ אמאי אין פודין לעשות פתילות הא זה לאו הדיוט הוא וא"ל שפתילות א"צ פידיון ז"א לפמש"כ משמל"מ פ"ד ממעילה דדוקא בגכ"ה עושין פתילות לא מבגכה"ג וא"כ יקשה עכ"פ אמאי צריך גניזה נעשה ממנו פתילות ע"י פידיון תחילה ול"נ כיון דע"י פידיון ע"כ יוצא לחולין להשתמש בו הדיוט לכן ל"מ פידיון אף דבאמת לא ישתמש רק לפתילות א"ה אינו פדוי דפידיון שאין מהני להוציאו לחולין גם להדיוט משום דלאו אורח ארעא זה לא חשוב פידיון כלל להתירן לפתילות והבן היטב:
והנה במשל"מ הביא דעת הריטב"א דרק מכשירי עבודה הן ודינן כק"ד והקשה ע"ז א"כ אמאי בגכה"ג גונזין למה אין פודין אותן ובשעה"מ פ"ד ממעילה תי' דשאני בגכה"ג דכתיב והניחם שם הוה גזה"כ דלא ליהני פידיון:
אמנם בענין בגדי כהונה אי ניתנה ליהנות בהן נראה לי עפ"י מש"כ הרי"ק פ"י מביכורים אהא דכ' רבינו דחיוב ראשית הגז כדי שיהא לכהנים במה ללבוש והקשה א"כ נוצה של עזים נמי ותי' דדוקא באותן בגדים שרגילים בהם וחשובים בעיניהם היינו אבנט לשרת בהן ה"ד בהוספת ביאור בח"ס חולין לפי"ז י"ל דס"ל דבגדי כהונה נתנה ליהנות בהן לכן מהא"ט חייבה בראשית הגז להזמין להם בגדים החשובים בעיניהם אבל אי אמרינן דלא נתנה ליהנות בהן א"כ ל"ש דחשובים בעיניהם כמו שפירש"י על מצללה"נ דלעול נתנה ולא ליהנות בהם ה"נ לשרת ולעול נתנה ולא ליהנות בהן א"כ ל"ש חשובים וגם ל"ש דרגילים בהם כיון דאין אלא בשעת עבודה ומיושב קו' הח"ס דתשובה הא מצללה"נ ליכא איסור כלאים להנ"ל כיון דחשובי בעינם א"כ מצלה"נ כדאמרו אינשי מילתא אלבושיהו יקירא:
ח')

ובגדי

כה"ג שבלו גונזין אותן.

והנה בירושלמי פ"ה דסוכה ג' איתא תני מבלאי מכנסי כה"ג הי' מדליקין את הנרות שבפנים ומבלאי מכנסי כהן הדיוט הי' מדליקין את הנרות שבחוץ א"כ קשה מ"ש בגדי כה"ג דגונזין אותן כיון דראוי לפתילות ונראה לישב דרבינו לקמן בה"ו דמכנסים ואבנטים מדליקין לשמחת בית השואבה וכתונת כהנים למנורת תמיד והנה לכאורה טעמא בעי למה מכנסים לשמחת בית השואבה ונראה דרבינו סמך בהא אירושלמי הנ"ל דמכנסים הי' מדליקין בנרות שבחוץ יען דלא הי' כשהן יפה כמש"כ הכ"מ ע"כ כ' רבינו שהדליקו אותן לבית השואבה דלא נטלו ממנו למנורה ומבואר בכ"מ דאבנט דאית בי' עמרא אין עושין בהם פתילות למנורה א"כ ע"כ לקחו לשמחת בית השואבה אמנם בשל כה"ג לא לקחו לשמחת בית השואבה רק גונזים וזהו שכ' רבינו דבגדי כה"ג שבלו דהיינו אבנט גונזין אותן כיון שא"ר לפתילות המנורה ושל כהן הדיוט נטלו לבית השואבה ע"כ א"צ גניזה:

ו

א')

מכנסי כהנים הדיוטים שבלו ואבנטיהם עושים מהם פתילות.

עמשל"מ כאן ובפ"ד ממעילה ובארנו שם בארוכה:
ב')

כתונת

כהנים עושין מהן פתילות.

עכ"מ שכ' הטעם דאבנט הוא עמרא ומכנסים לשמחת בית השאבה לכן לא נשאר רק הכתונות למנורה (ומצנפת כ' הכ"מ דלא ראוין לפתילות דדקות ביותר ונעלם זה מתויו"ט פ"ה דסוכה דהקשה ממצנפת) וכמבואר בגמ' דשבת אך קשה לזה מירושלמי פ"ה דסוכות א"ר שמואל בר יצחק כתיב להעלות נר תמיד שיערו לומר אין לך דבר עושה שלהבת אלא פשתן בלבד ופי' המפרש לאפוקי צמר גפן אף דאורו נאה הימנו וקשה א"כ מנ"ל לרמב"ח לילף למדרש ולמעט פתילות שפסולות בשבת הא צריך קרא להאי דירושלמי למעט צמר גפן ואין לומר דזה מסתבר טפי א"כ קשה אדרבא מנ"ל לירושלמי למעט של צמר גפן כיון דמסתבר יותר למעט עמרא ונראה דס"ל דלעמרא א"צ קרא כיון שאין דולק שפיר וס"ל לירושלמי דעל ידי תערובת שרי א"כ א"צ קרא כלל אמנם רמב"ח ס"ל ע"י תערובת ג"כ פסול א"כ צריך קרא למעט עמרא אף דאין דולק שפיר הא דולק ע"י תערובת:

ז

א')

בגדי

כהנים אין באים וכו'.

עכ"מ שהראה מקומו ליומא דף ל"ה ושם אין מבורר אלא בעבודת ציבור מוסרה לציבור אמנם הוא תוספתא פ"ק דיומא דקתני בפירוש אחד בגדי כה"ג ואחד בגדי כהן הדיוט באים מתרומות:
ב')

כל

בגדי הכהנים אינן באים אלא משל ציבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר וכן כל כלי השרת אף כל קרבנות שהתנדב יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרנו לציבור.

וכ' בכ"מ דיצא לרבינו כך מהא דיומא דף ל"ה ומירושלמי פ"ד דשקלים ובמשל"מ תמה כי אדרבא ביומא דף ל"ה מבואר דרק לעבודת יחיד אמרינן דסגי במסירה לציבור אבל לא בעבודת הציבור (עפירש"י עבודת יחיד כף ומחתה אבל במאירי כתב ביוהכ"פ ליכא עבודת יחיד רק קאי אנדונ"ד יכול להקריב דל"ב מסירה כל כך ולא קאי איוהכ"פ) ורבינו לא חילק בין עבודת יחיד ולכך העלה הוא דרבינו דחה סוג' זו מהלכה מההוא דאמרו דיחיד מתנדב קטורת ומוסרו לציבור (כמו שהקשה באמת בתוי"ש) וכן מהא דר"ה דף ז' שמנדב קרבן עצמו וכמש"כ רבינו ולדעתי אי מהא לא איריא דהנה במשל"מ פ"ב מה' אלו העלה דהך דקטורת אייריא שמוסרו לציבור קודם הפיטום צריך שיהא בקודש ואם כבר הקדישו אין יכול למוסרו ולפי"ז גם הך דמתנדב קרבן לכאורה נוכל לומר הכונה שאין מקדישו עתה רק מוסרו לציבור וציבור מקדישו וא"כ הך דיומא י"ל דלא אידחית דשם ע"כ הכונה שמקדישו תחילה כאשר אבאר דהנה במש"ל פ"ד משקלים תמה טובא מה זו הבדל בין ציבור ליחיד כין דגמ' מסיק דלא אמרינן שמא לא ימסרנו יפה (והנה במשל"מ הביא לפרש הכונה בעבודת ציבור אין משום שמא לא ימסרנו יפה אלא דלציבור לא ניחא שיחיד יתנדב ותמה מהא דב"מ דף קי"ח דג"כ נאמר דלציבור לא ניחא ואי מהא לק"מ דשם א"א כיון דחיישינן ששומר לעצמו א"כ בכל שומר יש חשש זה ומהיכן יקחו עומר בשביעית) ולדעתי נראה לפרש נכון דבירושלמי פ"ד דשקלים מוקי הא דעשה כה"ג בגדי כהונה כרי"ו דהשומר ספיחים בשביעית וחד מ"ד מוקי כר"ע ומפרש יען דרק פליגי בגוף קרבן אבל במכשירי קרבן לכ"ע נעשה מקרבן יחיד קרבן ציבור א"כ מוכח שדעת ירושלמי דפליגי בהא אי קרבן יחיד משתנה לקרבן ציבור ובבגדי כהונה לכ"ע משתנה א"כ נהי דבגמ' דידן לא משמע כן דפליגי בהא אבל עכ"פ בבגכה"ג אייריא שמקדישו בעצמו אלא שמוסרו לציבור אחר ההקדש ומעתה י"ל בוודאי לעבוד עבודת ציבור י"ל דאין משתנה לקרבן ציבור יחיד כיון שמקדישו תחילה לעצמו אבל לעבוד עבודת יחיד נהי דבעינן שיהא כל בג"כ משל ציבור אבל עכ"פ מסירה מהני דל"ש דלא נעשה מקרבן יחיד קרבן ציבור וא"כ דברי הגמ' אתיא שפיר ברווחא טפי ממה שנדחק לפרשה במשל"מ:
ומעתה אין סתירה מהך דר"ה ומהך דקטורת דשם אייריא שאין מקדישה רק מוסרה תחילה לציבור לכן מהני דל"ש דלא נעשה מקרבן יחיד ק"צ דהרי ל"ה עדיין כלל קרבן יחיד שאין מקדישו וא"כ לא נדחית ההוא דיומא וא"כ אמאי לא מחלק רבינו ולכאורה י"ל הא גופי' דרבינו נקטו עם הך דעצים וק"צ א"כ אייריא רק בכהא"ג שאין מקדישו תחילה לכן מהני ומשום הכי לא מחלק רבינו בין ציבור יען דשם אייריא בהקדישו תחילה ורבינו אייריא שנדב לציבור כמו בקרבן אך זה דחוק:
והנה במשל"מ תי' עוד דסוגי' זו דיומא אזלה כאוקימתא דרבא בב"מ דפליגי דהא דלרבנן חיישינן שלא ימסרנה יפה אבל לפי אוקימתא אחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרוע א"כ י"ל לכ"ע ל"ח שלא ימסרנה וכמש"כ במשל"מ פ"ד משקלים ורבינו פסק כלשון הזה בפ"ד משקלים או אם נאמר דג"כ חיישינן שלא ימסרנה יפה ע"כ לומר דשומר מילתא אחריתא וכמש"כ תוס' בהך דר"ה והנה לפמש"כ נסתר גם תי' הלזה דהרי הא דכתבו תוס' שומר שאני רק מכח האי דר"ה דמנדב קרבן ציבור וכיון שכבר העלתי די"ל שם אייריא שלא מקדישו תחילה א"כ א"צ לחלק דשומר שאני רק דהך דב"מ אייריא בהקדישו (כמו שאבאר להלן דע"כ להקדש זוכה רק לא לציבור) וא"כ הך דיומא לא נדחית באמת די"ל כהא"ג בשכבר הקדישו ל"מ מסירה לציבור ומשום דלא משתנה לק"צ אלא דלכאורה ז"א דהרי בגמ' דידן מוכח דאין הטעם משום דאין משתנה רק משום שלא ימסרנו יפה אבל מהא לא תברה דעכ"פ מוכח דל"מ א"כ אף אתה אמור דהך דיומא ג"כ ל"מ לעבודת ק"צ אם כבר הקדישו משום דלא ימסרנה יפה כדמוכח מהא דשומרי ספיחים ורק לעבודת יחיד מהני מסירה (או די"ל דבאמת היינו הך דלכך אין משתנה יען דלציבור ל"מ מסירה בשכבר הקדישו הקדש יחיד) אלא דעדיין אין מיושב א"כ רק נשמע דשומר אף דלא הקדישו ל"מ מסירה אבל בשכבר הקדישו עדיין אף שאין שומר עדיין לא מוכח דנדחית גמ' דיומא דהרי שוב י"ל כהא"ג באמת ל"מ ולא מטעם דשמא לא ימסרנו יפה אלא מטעם דאין משתנה לק"צ ואדרבא הא לפי"ז י"ל דלא פליגי הני כלל רק מתחילה דסבור דקנה גוף הספיחים ומקדישו להקדש לכן באמת חיישינן שלא ימסרנה יפה אבל לאידך לישנא דרק תיקנו ד' זוזי א"כ באמת לכן לא חיישינן יען דחולין הוה מהני מסירה לעבודת ציבור ג"כ ולדעת השני שכ' המשל"מ דלמסקנא לכ"ע ל"מ מסירה לציבור באמת משום דהוה שומר אבל היכא דהוה הקדש תחילה אף במי שאין שומר אין יכול למוסרו לציבור ולכן לל"ק דרבא לרבנן ל"מ מסירה וכן הך דיומא דאייריא בכבר הקדישו כדמוכח מירושלמי ל"מ מסירה לציבור לעבודת ציבור וא"כ למסקנא לא אידחי כלל האי לישנא בכהא"ג שכבר שייך לומר דהוא הקדש יחיד דל"מ מסירה לציבור וא"כ חזרה קו' למקומה למה לא מחלק רבינו בין עבודת ציבור:
ונראה לישב דלכאורה קשיא לי לל"ק דרבא דפליגי רבנן סברי דל"מ מסירה לעבודת ציבור מהא דאיתא בתמורה דף י' מכפר עושה תמורה או מקדיש עושה תמורה כגון שהפריש קרבן לכפר בו חבירו ופשיט רבא אי ס"ד מקדיש עושה תמורה מצינו שותפין וציבור עושה תמורה כגון בשוי שליח להקדיש עליהם קרבן והקשה במחנה אפרים הא בהקדש ל"מ שליח ותי' דאייריא שעשאו שליח שיקדיש עליהם בהמתו ומעתה קשיא לכאורה איך אייריא אי אחר שמסר שליח להם הקרבן א"כ אין יכול לעשות תמורה דכבר סילק עצמו וע"כ קודם שמסרו רק הקדישה תחילה לכפר תחילה בהם ציבור וא"כ יקשה הא ל"מ מסירה אחר זה לציבור לרבנן לל"ק דרבא כיון דצריך מסירה יפה א"כ מ"פ מצינו ציבור שעושה תמורה שאני ציבור שצריך מסירה יפה וכבר סילק עצמו מכל וכל משא"כ בהפריש בו יחיד ל"ב מסירה וא"כ א"צ לסלק עצמו וא"כ בלא מסרו עדיין אייריא א"כ יקשה לרבא הא ל"ש כלל שיפריש אחר קרבן עבור ציבור דחיישינן שלא ימסרנו יפה לרבא אליבא דרבנן וא"ר להיות ק"צ כלל (וקו' זו יקשה בלא"ה לס"ד דרבא דלרבנן ל"מ מסירה הא מרבא עצמו מוכח דמהני ובהך דר"ה דמנדב קרבן ציבור הוק' הא פליגי רבנן ולפמש"כ יקשה יותר מרבא אדרבא ורק לפי תי' התוס' א"ש דשומר שאני) וכאן א"ל שלא הקדיש תחילה דא"כ אין עושה תמורה קודם שהקדישו וע"כ אחר שהקדישו א"כ איך מהני מסירה לציבור הא אין משתנה הקדש יחיד לציבור (וא"ל דמסרו קודם שהקדישו ועושה תמורה אחר שמסרו דבוודאי א"א לעשות תמורה אחר שמסרו אך לכאורה דהא מייתי שם מקדיש פודה ומכפר עושה תמורה ומקדיש פודה אפי' אחר שמסרו א"כ ה"ה דהא דעושה המכפר תמורה ולא המקדיש היינו אף שמסרו אבל באמת ז"א דזה אייריא ממקדיש לכפר בו חבירו אבל במסרו לציבור לא שייך כלל להסתפק שעושה המקדיש תמורה כיון שסילק עצמו מכל וכל) ולישב ע"כ נאמר דל"ק דרבא אדרבא דשומר שאני וא"כ שוב מוכח מכח הך דתמורה דהך דיומא אידחית מפני סוג' דר"ה ודו"ק:
ג')

עוד

נראה לישב דעת רבינו דהנה על תי' המשל"מ דרבינו דחה סוגי' דיומא מפני הך דזבחים וסוג' דר"ה קשה לי דהנה כבר הקדמתי לפרש הגמ' דיומא דמחלק בין יחיד לעבודת ציבור דשם אייריא שעשה לעצמו א"כ הוה הקדש יחיד ואין נעשה הקדש ציבור ולכן רק מהני מסירה לעבודת יחיד ולפי"ז אין סתירה מהך דר"ה והך דקטורת דהא לכאורה צריך הבנה מהו זה דקאמר ס"ד דאין מוסרו יפה יפה מה מיקרי מסירה יפה מה אין מסירה יפה ונראה לבאר דבעירוכין דף כ' מבואר דיכול להפריש בהמה שיתכפר בו חבירו ואיתא בתמורה דף י' דמקדיש פודה בנפל בו מום הרי אף דהקדישו לכפר חבירו מיקרי המקדיש בעלים של הקרבן ולפי"ז בנדב להביא ק"צ היינו ג"כ להתכפר בו ציבור ואמרינן דל"מ עד שמסרו לציבור דהיינו שמסתלק עצמו מכל וכל ואם נפל מום הוה כאין לו בעלים לפדותו דהוא אין בעליו אבל הס"ד הי' דל"מ מסירה דחיישינן שהוא אין מוסרו יפה רק אף דמוסרו לציבור היינו שיתכפרו בו אבל הוא יהא עדיין בעליו כי רוצה שיקריב משלו כפירש"י ב"מ דף קי"ח קמ"ל דל"ח להא ומסרו יפה יפה ומסלק עצמו ואם יפול מום אינו בעליו לפדותו ולענין להוסיף חומש והטעם דל"ח להא משום דהוה דברים שבלב (וכמש"כ במשל"מ ורק הקשה א"כ מ"ט דמ"ד דחיישינן הא לא הוה דברים שבלב ולפמש"כ י"ל דהטעם כיון דהוא המקדיש והקדישו למסרו לציבור ל"ש דברים שבלב אין דברים דידוע דכל שאין סותר לדבריו הוה דברים וא"כ כאן שהקדישו למוסרו לציבור א"כ אין מסירה סותר לדברים שבלב הוה דברים ולפי"ז בהך דיומא דאייריא בעשה לעצמו דאמו עשתה לו א"כ זה הקדש יחיד ממש רק אח"כ מוסרו לציבור לכן אמרינן דלעבודת ציבור ל"מ ולא מטעם דאין מוסר יפה דהרי דברים שבלב אין דברים דהרי שם אי נאמר דלא מסרו יפה רק נשאר לעצמו א"כ סותר מעשה המסירה רק מטעם אחר כיון דעשאו לעצמו א"כ הוה קרבן יחיד ל"מ מסירה לציבור דאין משתנה לק"צ אבל בהך דרה"ש ובקטורת דאייריא שעושה לציבור דהרי אסור לעשות אם אין כונתו למוסרו לציבור א"כ רק הוה החשש שאין כונתו למסור לציבור רק שיכפר בו הציבור לזה אמרינן דל"ח למוסרה לציבור דל"ש לומר שאין משתנה קרבן יחיד על קרבן ציבור דהרי ל"ה כלל קרבן יחיד דהרי הקדישו ונדבו לציבור א"כ ההוא דיומא לא אידחי כלל ורבינו לא הוצרך לחלק בין עבודת יחיד כיון דרבינו נקט יחיד שהתנדב בגכ"ה והיינו שהקדישו שיהא יוצא בו הציבור לכן מהני מסירה אף לעבודת ציבור והך דיומא בעשאו לעצמו לכן יש חילוק בין עבודת ציבור ובכהא"ג לא אייריא כלל רבינו ודו"ק:
ד')

והנה

תוס' בר"ה הוק' הא פלוגתא דתנאי אי חיישינן שלא ימסור יפה ויותר יקשה לפמש"כ לעיל דבתמורה מוכח דרבא סובר דמהני מקדיש עבור ציבור ומהני מסירה ובב"מ סובר דלחכמים ל"מ מסירה ואמנם נראה לפמש"כ א"ש די"ל דוקא בשמקדישו שיתכפר הציבור אז מהני המסירה אבל בשמקדישו שיהא קרבן והקדש יחיד ל"מ אח"כ מסירה לציבור דאין משתנה קרבן יחיד לק"צ ולפי"ז בהך דב"מ י"ל שם הוא זוכה להקדש אבל לא לציבור (כאשר יתבאר) וכיון דהוה הקדש יחיד ל"מ מסירה לציבור ומטעם דאין משתנה לק"צ ואמנם בפשיטות י"ל דהנה בהך דב"מ משמע דכל זמן שאין מוסרו לציבור אין הקדש כלל וגם אין מקדישו במסירה זו בשלמא בנדב בהמה לק"צ ע"כ מקדישו אבל שם שרק מוסרו לציבור ואין מקדישו תחילה רק הציבור מקדישו אח"כ לכן חיישינן שלא ימסרנו יפה ואולי זה כונת התוס' בשומר שאני הכונה שם נדב רק לשמור אבל לא נדב הספיחים עצמן א"כ אף שמוסרו לציבור בתורת חולין מוסרן אף שציבור מקדישו חיישינן שאין מוסרו יפה כי רוצה שיקריב משלו (ונהי דבירושלמי משמע דהקדש הוה דקאמר דאין קרבן יחיד משתנה לק"צ בגמ' דידן ליתא להא"ט) ולפי"ז שפיר חיישינן שמא לא ימסרנו יפה ובמשל"מ הקשה הא דברים שבלב א"ד ומהרי"א כולי בהג"ה תי' במתנה הוה דברים שבלב דברים כמבואר סי' ר"ז ולפי"ז י"ל זה רק אם הוא חולין אבל אם כבר הקדישו בוודאי מוסרו יפה ואף אם חושב בלבו לא ה"ד וההבדל מבואר דבהקדש קיימ"ל מקדיש בעין יפה מקדיש כמש"כ רבינו בפ"ד מעירוכין ונהי גם בנותן קיימ"ל דנותן בעין יפה נותן בפ"ד מזכי' אפ"ה הקדש עדיף כדמוכח מב"ב דף קמ"ז גבי שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ולפי"ז לא קשיא מהך דב"מ דהרי שם בחולין חיישינן שמא אין מוסרו יפה כיון דדמי לכל שאר מתנות דעלמא שפיר הוה דברים (ואף למה שנראה מירושלמי דהוה הקדש וסובר דאין מתחלל לק"צ הנה צריך לומר דהוה רק הקדש יחיד ול"ד להך דר"ה דשם מקדישו שיתכפר בו הציבור) וכמש"כ למסקנא דפליגי רק בד' זוזי אם יש לו חלק בהן א"כ ל"ד בפשיטות להך דר"ה דשם בהני ד' זוזי ל"ש דמקדישו שיתכפר בו ציבור דהרי לא הקדישו שפיר חיישינן שאין מוסרו יפה והא דל"ח שאין מוסרו יפה ע"כ לומר שומר שאני והטעם נראה לי ברור דהכא דלא בא לידו טועה דל"ב בכהא"ג מסירה גמורה ובאמת צריך לכן חיישינן וזה הטעם נראה די"ל גם לס"ד דקנה הספיחים לפמש"כ תוס' דשאני שומר הכונה לכן חיישינן שהוא חושב שא"צ מסירה גמורה שאין יודע שבהבטה קנאו לעצמו ודלא כפירש"י שאין יודע שבהבטה קנאו לעצמו שיוקרב משלו:
והנה במשל"מ תמה אתוס' יומא שהוק' הא מסקינן דל"ח שלא ימסרנו יפה מב"מ דלרבנן חיישינן דאדרבא ביומא איתא דלעבודת ציבור באמת ל"מ מסירה ולפמש"כ ניחא דהך דיומא מילתא אחריתא דאין משתנה לשל קרבן ציבור ולכן רק הביאו מהך דב"מ דמוכח דהיכא דל"ש מסירה דחיישינן שלא ימסרנו:
והנה במשל"מ תי' עוד דבהך דיומא קאי לל"ק דפליג אי חיישינן שלא ימסרנו יפה ולמסקנא ע"כ שומר שאני ולדעתי ז"א דהרי גם לל"ק יקשה הא רבא בתמורה סובר דמהני בק"צ כמו שהוכחתי למעלה וע"כ דשומר שאני או דל"ד להך דב"מ יען דשם חולין הוה כמש"כ לעיל א"כ הך דיומא לא דמיא להך דב"מ דביומא מילתא אחריתא דאין הקדש יחיד משתנה לשל ציבור וא"כ עכ"פ לא אידחית מהלכה ואמאי רבינו לא מחלק ולכן הנראה דהנכון כמש"כ דרבינו אייריא רק מנדב לציבור אבל אם עשה לעצמו ואח"כ מוסרו לציבור מזה לא מייריא רבינו כלל:
ועוד נ"ל דרך אחר דשם איתא שאמו עשתה לו הכתונת וע"כ כשנתנה לו במתנה לכן ל"מ מסירה לעבודת ציבור בשלמא בנדב משלו ומוסר לציבור ל"ח שאין מוסרו יפה דהרי נדבו לציבור אבל כשעשתה לו אמו א"כ לא נדב כלל רק הוא מוסרו לציבור שפיר חיישינן דל"מ ומטעם שכתבתי דכאן משום שאין משתנה הקדש יחיד דהיא עשתה שיהא לעצמו א"כ הוה הקדש יחיד לכן ל"מ מסירה שלו וזה ברור מאוד:
ה')

אמנם

לישב כל חמירא דאיתא בהאי שמעתין נראה לי לבאר באופן שיצא לנו תירוץ מורווח דלא יקשה ארבינו מהך דיומא דהנה להשוות השני תלמודין דבבלי אמרו דשמא לא ימסרנו יפה ובירושלמי נתנו טעם דאין הקדש יחיד משתנה לשל ציבור נראה לי כך דבוודאי אין ק"י משתנה אבל רק קודם מסירה אבל במסירה בוודאי משתנה וירושלמי אייריא בלי מסירה והכונה כך אי הוה אמרינן דמשתנה א"צ כלל מסירה ול"ה שייך החשש שלא ימסרנו יפה אבל כיון דאין משתנה צריך מסירה ושוב חיישינן דלא ימסרנו יפה ומעתה לפי"ז הך דיומא דלציבור דל"מ היינו משום דאין משתנה ואייריא בלא מסירה דאיתא התם אחר עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד עבודת יחיד ומוסרה לציבור משמע שעובד בה תחילה אם רק דעתו למוסרה לציבור אח"כ וכהא"ג בעבודת ציבור ל"מ וכעין זה איתא במאירי שם ולפי"ז אתיא ירושלמי ג"כ כהוגן דירושלמי אייריא בלא מסירה דהרי בהך דשומר ספיחים באמת אין כאן מסירה לציבור דכאשר כלתה שמירתו באו הקוצרים ולוקטים ואין מוסר לציבור וא"כ שפיר אמרו הטעם בירושלמי דאין משתנה לעבודת ציבור כיון דאין מוסר ביד ממש אף שבאמת יודע ורואה שבאין שלוחי ציבור והקוצרים א"כ רק הוה מסירה במחשבה לא מיד ליד א"כ אין משתנה וגמ' אמרו יען דחיישינן שאין כאן מסירה יפה כיון דאין מוסר מיד ליד וכהא"ג שפיר דברים שבלב דברים כיון שאין מעשה ולפי"ז לא יקשה כל הני קו' מתמורה ור"ה מקטורת דשם הוה מעשה מסירה ביד בוודאי ל"ה דברים (וכש"כ דניחא לפמש"כ לעיל דל"ש שאין משתנה ק"י לק"צ דל"ה כלל מתחילה קרבן יחיד) ושפיר ע"י מסירה משתנה ולפי"ז א"ש דלא הביא רבינו הך דיומא דרבינו אייריא להדיא במוסר לציבור תחילה לכן מהני אף לעבודת ציבור וכן לא יקשה מהך דבן בוכרי במנחות דף כ"א והך דפ"ק דשקלים דנשים שוקלים שקליהם כיון דיש שם מסירה ביד שפיר מהני ול"ש שמא אין מוסרו יפה כיון שמוסר ביד והנה אמת נכון הדבר:
ו')

הנה

בהך דב"מ לכאורה יש להבין איך הוה הקדש יחיד כיון שאין מקדישן ולכאורה י"ל דרק לציבור לא יכול לזכות ע"י הבטה אבל להקדש זוכה בהבטה כמו בד"א דזוכה מהפקר להקדש ולהדיוט כהא"ג אין זוכה כמו שכ' בנדרי זריזין נדרים דף ל"ה בככר של הפקר לפניו ולכן שייך משתנה מהקדש יחיד אלא דא"כ ל"ש מה דאמרו דאין מוסרו יפה יפה הרי ל"מ מסירתו כלל שהרי לא זכה כלל רק זכה מהפקר להקדש וע"כ דל"א הכי:
אמנם יש לפרש הך דב"מ בדרך אחר דהנה דעת רש"י ביצה דף ל"ח במגביה מציאה לחבירו אם חבירו לא קנה הוא עצמו קנה אף שלא כיון לזכות והנה בשמ"ק ובמשל"מ הוקשו הא לא כיון לזכות ותי' בשמ"ק כיון שחבירו אין קונה הוה כמכוין לזכות אמנם לדעת רש"י קונה אף שלא כיון לזכות ומעתה לפי"ז לכאורה יקשה למ"ד שמא לא ימסרנו יפה ופירש"י דרוצה שיקריב משלו יקשה לפירש"י בביצה דזוכה אף שהוא מכוין לציבור וא"כ אם עיקר כונתו לציבור אלא דל"מ זכייתו לציבור וזוכה הוא בו א"כ איך נאמר שרוצה שיקרב משלו הא עיקר כונתו לזכות לציבור מתחילה רק בע"כ זכי הוא בו וא"כ במסירה וודאי מוסרו יפה ולישב שיטת רש"י נאמר דבאמת בהא פליגי למ"ד חיישינן שלא ימסור יפה הכונה דכונתו לזכות בעצמו וכתי' השמ"ק והיינו דרוצה שיקרב משלו ומהא"ט ג"כ לא מהני המסירה כפירש"י ואמנם לר"י מהני המסירה דהוא יסבור דזה אף שלא רצה לזכות וכונתו לעולם להקדש א"כ ל"ש דלא ימסרנו יפה שרוצה שיקריב משלו דהרי מתחילה עיקר דעתו לזכות להקדש וזה נכון מאוד (ובמשל"מ נדחק דזה שהוקשה לו א"כ כמו דקאמר דפליגי אי מוסר יפה ליפלוגי באין כונתו לזכות אבל לפמש"כ נכון דמסתמא דעתו לציבור אלא דבע"כ זכה שוב מהני מסירתו ולמ"ד דל"מ מסירה משום דאמרינן דמסתמא כיון לזכות) והנה במשל"מ הקשה על ירושלמי דלרבנן אין מנדבין עצים מקרא דקרבן מלמד שמנדבין עצים ותי' דאפשר ירושלמי לא דריש כך ובשעה"מ תמה דבפ"ב איתא בירושלמי קרבן מלמד שמנדבין עצים הן אמת בהגהות הגר"א מחק זאת אולי מכח קו' זו אבל באמת מהא לא קשיא דהרי לפי גמ' דיש חילוק דלעבודת יחיד לכ"ע מנדבין א"כ קרא אייריא בקרבן יחיד אבל הקשה עוד מקרא דהפלנו גורלות על קרבן העצים והנה בקרא זה משמע דאפי' לקרבן ציבור וא"כ התמיה גדולה באמת ובשעה"מ שיכל את ידיו בחכמה דבאמת לרבנן נאמר דלא דריש קרא שבא מציבור אלא דבא מיחיד ג"כ וקרא דהוקש למזבח בא דבעינן שלא נשתמש בהן הדיוט ונהי דבגמ' משמע דכ"ע מודו מדלא קאמר איכא בינייהו (וכמש"כ לח"מ פ"ו מאיסורי מזבח ועח"ס סי' מ') היינו דסברי דמהני מסירה לציבור וכאידך מ"ד בירושלמי דבעצים רק מקשינן שלא ישתמש בהן הדיוט ולדעתי תמוה דעיקר קו' דקרא דהפלנו קרבן עצים משמע אף לקרבן ציבור ובזה ל"ש דבאמת יסבור דל"ב של ציבור דזה יליף מהיקש למזבח היינו לענין קרבן יחיד דבעי עצים משל ציבור ולכן נראה לי לישב קו' הנ"ל יען דבקרא כתיב הפלנו על קרבן העצים א"כ זה שנפל הגורל הוא מביא בשליחות אחרינא וכהא"ג שפיר מהני מסירה ול"ח שלא ימסור יפה (אלא דלכאורה לירושלמי דקאמר הטעם יען דאין משתנה לק"צ א"כ אם עשאו שליח אכתי איך משתנה ואולם לפמש"כ לעיל דחד טעמא הוא לכן אין משתנה יען דל"מ מסירה א"ש) ובזה ניחא מה דהקשיתי מתמורה די"ל בעשאו שליח ל"ח שלא ימסרנו יפה כיון דעושה בשליחות דידהו ועל דעתם שימסרנו להם שפיר מהני מסירה וגם כהא"ג שייך שפיר דמשתנה של ציבור כיון דמתחילה על דעת המשלחים הקדישו שימסור להם:
ועוד יש לחלק דהך דירושלמי איירי שנדבו עצים ל"מ יען דאין משתנה לק"צ אבל במוסרו לציבור קודם ההקדש וציבור הקדיש ל"ש זה ולפי"ז הקרא דהפלנו גורל איירי במוסרו ולא הקדישו או י"ל כיון שמפילן גורל א"כ אגב שיכול הגורל ליפול על כל אחד א"כ כ"א משתעבד להביא אם יפול עליו הגורל כדי שאם יפול על האחר גם הוא יביא וכהא"ג ל"ח שלא ימסרנו יפה והוא נכון בסברא וזה נראה כונת התוס' ביומא שכ' לחלק בין שקלים דנותן בלב שלם כיון שכ"א נותן שקל כנגדו ויש לו לחלק בשל חברו נגד מה שיש לאחרים חלק בשלו ומה גם אם לא יזכה בשל חבירו לא יצא גם הוא כהא"ג ל"ח שלא ימסרנו יפה:
אך מה דקשה לי על הירושלמי אי סובר דרשא דקרבן העצים א"כ איך קאמר הירושלמי דמשתנה יען דרק מכשירי קרבן הא הוא עצמו קרבן מיקרי ויש לחלק עכ"פ אין הכונה שיהא קרבן מחמת עצמו אלא להכשיר הקרבן אלא שלדעתו הוא דוחק וע"כ דירושלמי סובר דלא מיקרי קרבן ודלא כרבי דסובר עצים מיקרי קבנן והנה בח"ס א"ח סי' מ' הוכיח דהלכה כראב"ש דבעינן שלא ישתמש הדיוט מדלא קאמר איכא בנייהו עצים שבאין מציבור וע"כ מדפשיט לגמ' דבאין משל ציבור א"כ אי לראב"ש אין באין מציבור א"כ מה פשיטות וע"כ דמודה ראב"ש אלא דבעי לרבוי' דבאין רק חדשים ומוכח דהלכה כן דאל"כ דאין הלכה כראב"ש א"כ דילמא אכתי לפלוגי אתי וגמ' דפשיטא לי' דבאין משל ציבור משום דלית הלכה כראב"ש ולכן פסק רבינו תרתי דבא מציבור ורק חדשים ולכאורה יש לדחות דלכן פשיטא לי' דראב"ש מודה יען דאין היקש למחצה וכמש"כ לח"ש אבל לעולם אין הלכה דבאין רק חדשים אבל לפי דברי שעה"מ הנ"ל יש להוכיח כן דהרי לכאורה עדיף יותר לומר דלראב"ש ל"ב בא משל ציבור כיון דילפינן דקרבן שמנדבין עצים וקיימ"ל כחכמים דל"מ מסירה לציבור א"כ ע"כ דל"ב משל ציבור ות"ק יסבור דאין מתנדבין באמת וא"כ מה פשיטא לי' דלראב"ש באין רק מציבור דא"ל מהיקש דהרי יש הוכחה דאין מביאין מציבור כיון דיחיד מתנדב כמש"כ שעה"מ וע"כ כיון דהלכתא דמביאין משל ציבור ע"כ מסתבר דראב"ש מודה ודו"ק אך לפי מה שדחיתי דברי שעה"מ נסתר זה דלענין עבודת יחיד בוודאי מהני מסירה ולפי"ז לכאורה יצא לנו מכאן די"ל כיון דרבינו לית לי' חילוק כגמ' דיומא בין עבודת יחיד כמו דמוכח כאן א"כ שפיר מוכח דהלכה כראב"ש ושמודה דבעינן משל ציבור דל"ש לדחות דבשל יחיד פשיטא דמהני מסירה דלרבינו לית לי' חילוק הנ"ל וכבר בארנו דהך דיומא בלא"ה אין ענין לשאר מסירה לציבור אבל במנדב ממש באמת אין חילוק בין עבודת ציבור וכקו' שעה"מ א"כ צדקו דברי שעה"מ וח"ס ומוכח שפיר דהלכה כראב"ש וצדקו דברי רבינו לשיטתו ודו"ק ודאתאן עלה בסוגיא זו אמרתי להעלות על הספר במה שהוקשו תוס' ביומא מהך דבן בוכרי ומהא דנשים וקטנים מביאין שקליהם כמו שהקשה במשל"מ דלדעתי ל"ק דדוקא היכיא דשייך דהקדש נקרא על שם היחיד שם חיישינן שלא ימסור יפה אבל בהך דבן בוכרי אטו בהך שקל שלא יהי' הקרבן נקרא על שמו ומשלו יהא קרבן כהא"ג וודאי מוסר יפה ובשי"צ כ' דשקלים דידעו דבא משל ציבור גמר ומקנה ובשעה"מ תי' דלכן מקבלין יען דבטל חלק נשים וכהנים ואדאמוהגזצ"ל הכ"מ בשב"ד יור"ד סי' קס"ט הקשה בשותפות ל"ש ביטול ולדעתי אשה וקטנים אף ששוקלין אינם שותפין בקרבן כיון דאין חייבין לשקול שייך שפיר ביטול והנה שם הביא אדאמהגזצ"ל מרש"י עירוכין דלכן ל"ש דרשא דכליל דרוב ציבור ישראל משמע מטעם ביטול ולי קשה דל"ש כלל ביטול בשקלים דע"י ביטול אין נעשה מחולין קדשים כמו שכ' בפ"ו מפהמ"ק לכן נראה כונת רש"י ע"ד דאיתא בירושלמי בשקלים דל"ש דרשא דכליל רק בשל יחיד לא בשל ציבור וכונת רש"י ג"כ כהא"ג דרוב ישראל כהא"ג לא נאמר כלל כליל לא משום ביטול ועמש"כ בפ"ז ממעילה והנה תוס' תי' אהא דבן בוכרי יען דכל ריווח קרבנות שלהם ל"ח שלא ימסרנו יפה וכ' בח"ס בתורת משה דהיינו דכיון דל"ה כמתנה שוב דברים שבלב אין דברים וכהא"ג כ' אקו' הראשונה כיון שכל כבוד כהונה שלהם ל"ח שלא ימסרנו יפה וכ' בשי"צ הכונה כיון דכבוד שלהם לא חסרי מידי אדרבא אגב חביבות עבודה מקנה לציבור כדי שיהא עבודתו שלימה משא"כ בספיחין אין לו חלק דבא משל ציבור אפשר דטעי ולא גמר ואקני יעו"ש בשם הריטב"א:
ומש"כ תוס' דיש להם הנאה כ' דכונה יען דאין מתרוקן רשותו גמר ומקנה משא"כ בשומרי ספיחין אין להם הנאה מקפיד שלא למסור שכר טרחו (ובזה נראה לי דא"ש מה דהקשיתי מתמורה די"ל כיון דמפריש עושה תמורה ופודה א"כ לא נתרוקן רשותו גמר ומקנה) ובזה תי' ג"כ מה דקשה ממעילה דיביא קטורת וכן מכריתות דמוסר קטורת לציבור די"ל דיש הנאה דא"צ להתבשם בירושלים מריח הקטורת גמר ומקנה ואהך דמעילה כ' די"ל עוד כיון דמעל ומביא הקטורת לכפרה וודאי גמר ומקנה כדי שיתכפר לו:
והנה בגמ' דמנחות בהאי דבן בוכרי יש לדקדק דקאמר דחולין בעזרה הוה הל"ל דאין בא משל ציבור כדאמרינן בב"מ ועוד אמאי ל"ק דקמ"ל דל"ח שלא ימסור יפה כדקאמר בר"ה וכן אמאי לא פריך הגמ' כן אמשנה דנשים שוקלין דהוה חולין בעזרה וכן קו' ראשונים בהך דנשים ניחוש שלא ימסרנו יפה ולפמש"כ י"ל דכל טעם דחיישינן שמא הקדישו לעצמו דזולת זאת דהרי בכל שקלים כן אף שמקדישו מוסרו לציבור (הגם דיש לחלק עכ"פ יש לו חלק אבל בנשים ע"י שימסרו אין להם חלק בק"צ) וא"כ ל"ש דאין משתנה לק"צ דמ"ש מכל שקלים ולכן ל"ש שלא ימסרנו יפה דכל טעם דל"מ מסירה שמא הקדישו לעצמו וזה ל"ש בשקלים אבל מבן בוכרי פריך שפיר דכהן אין מקדישו דא"כ איך נאכל הא של כהנים אין נאכל ולכן רק פריך דהוה חולין בעזרה וע"ז משני דמוסרו לציבור א"כ במסירה עדיין חולין הוא ל"ש שלא ימסרנו יפה דהוה דברים שבלב ול"ה דברים:
ז')

אף כל קרבנות הציבור שהתנדב יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרו לציבור.

וכתב הכ"מ דיצא לרבינו כן מהא דיומא דף ל"ה גבי בגכ"ה ומשל"מ תמה אדרבא שם מבואר דזה רק לעבודת יחיד אולם בתוסיו"ט כ' דיצא לו ממשנה דיומא אלו משל ציבור רצה להוסיף מוסיף וסובר דאין חילוק בשל כה"ג לשל כהה"ד ובשי"צ כ' דלמסקנא דל"ח לשלא ימסרנה יפה ה"ה אפילו בעבודת ציבור מהני ודנקט עבודת יחיד לרבותא דאף להוצאת כף ומחתה דלאו עבודה גמורה בעי מסירה לציבור והיינו דבתוספתא פ"ק דיומא וירושלמי פ"ד דשקלים לא הזכירו עבודת יחיד ול"נ לפמש"כ המאירי לפרש הסוג' דבוודאי כשמוסר קודם עבודה מהני בציבור ורק כאן אייריא בשעה שיעבוד מוסרה לציבור א"כ חיישינן שלא ימסרנה יפה קמ"ל דל"ח אבל בעבודת ציבור ל"מ בכהא"ג שלא מסר בשעת הקדישו נתישבו דברי רבינו על נכון דהוא אייריא להדיא ממסר מיד בשעת הקדש לכן מהני ודו"ק:
ונראה להביא ראי' לשיטת רבינו ממנחות דף ס"ה דעשו יו"ט משום תמידא שהיו הצדוקים אומרים דיחיד מנדב תמיד דכ' את הכבש האחד תעשה והושיבו לו הא כתיב את קרבני לחמי לאישי תשמרו להקריב במועדו מכאן דבא מתרומת הלשכה (וכן דריש בדף נ"ב) והנה לפי"ז בשלמא אי במוסרה לציבור מהני משום דהוה כאלו בא מלשכה דאז לכל ישראל יש חלק ולכן במסירה לציבור מהני א"כ האי צדוקי ע"כ אית לי' דבלי מסירה יחיד מתנדב והשיב לו שפיר דתשמרו לשון רבים ע"י מסירה איירי דהוה של רבים אבל אי נאמר דל"מ מסירה אי משום דלק"צ חיישינן שמא לא ימסרנה יפה או כדמפרש בירושלמי דיומא דאין נעשה מקרבן יחיד קרבן ציבור א"כ כיון שהקדיש הוא הוה קרבן יחיד אף שמסרו לציבור ל"מ משום דאין משתנה לק"צ ובעינן דוקא מתרומת הלשכה א"כ לפי"ז מאי הושיבו לו רבנן להאי צדוקי הא גם האי צדוקי מצי סבר דבעי מסירה לציבור רק סובר דמשתנה מק"י לק"צ וא"כ לפי"ז מקיימי תרי קראי את הכבש תעשה כיון שהוא מנדבו והא דכתיב תשמרו היינו משום מסירה לציבור משתנה ק"י לק"צ ודו"ק ואף את"ל דחכמים ידעו דלצדוקים בלי מסירה סברי דיכול להקריב וא"כ שפיר השיבו לו מתשמרו משמע רבים עכ"פ תיקשי מנ"ל דל"מ מסירה או דלא נשתנה ק"י לקרבן ציבור הא יש לו ללמוד דכתיב את הכבש תעשה לשון יחיד וכתיב תשמרו הא כיצד אלא וודאי דק"י משתנה לק"צ ומהני מסירה כדעת רבינו והא דיומא דמחלקינן בין ק"צ לק"י היינו דגם בגכ"ה שעובד בה קרבן יחיד בעי מסירה לציבור אלא סגי בשעה שעובד שמכוין ורוצה שיהא לציבור אבל עבודת ציבור צריך מסירה מקודם ואז מהני ורבינו אייריא במסרו תחילה כאמור אלא דא"כ לכאורה יקשה גם לדידן מה הושיבו מקרא דתשמרו הא י"ל גם לצדוקים צריך מסירה רק דסברי דסגי בשעת עבודה שבדעתם למסור לציבור ול"צ מסירה תחילה ועכ"פ כיון דצריך מסירה שפיר קאמר קרא תשמרו לשון רבים וי"ל מדכתיב תשמרו להזהיר את הרבים על כן משמע דצריך שיהא של רבים ושישתדלו בו בהקרבה ע"כ צריך מסירה קודם וכדמוכח בפ"ד דתענית תשמרו להקריב דשמעינן דצריך לעמוד על קרבנן בשעת הקרבה והבן:
ודע דיקשה תוס' ר"ה דף ז' כ' דבעלמא מהני מסירה רק בשומר ל"מ וכ' בשי"צ שכונתם דידע שק"צ רק מציבור בא וצריך מסירה ומוסר יפה משא"כ שכר שומרים לא ידע דצריך להיות מציבור לכן אין מוסר יפה ויקשה בק"צ מנ"ל דמוסר יפה יען דיודע דק"צ רק בא מציבור דילמא דעתו כדעת הצדוקים וטועה לומר מדכתיב את הכבש תעשה דיחיד ג"כ מנדב ק"צ ולכן נדב הוא ק"צ וא"כ מאי פשיטות דמוסר יפה יותר מבשומר כיון דאפשר דטעי גם בק"צ דל"ב מסירה ואין מוסר יפה:
ח')

כל

בגדי הכהנים אינן באין [אלא] משל ציבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר.

והקשה בלח"מ דביומא דף ל"ה איתא דרק עובד בה עבודת יחיד ורבינו לא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור הן אמת דבירושלמי לא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור אך בש"ס דילן חילק והוא תמוה דשבק ש"ס דילן ופסק כירושלמי וכבר דברנו מזה לעיל:
ונראה לישב בהקדם קו' תוס' ביומא שהוק' דהא בב"מ סברי רבנן דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה ולי יקשה עוד דגמ' מסיק מדבריך לדברינו נמצא אין עומר בא משל ציבור וקשה דהא לפי גמ' דיומא נוכל לפרש דברי חכמים דשפיר קאמרי דריוס"י אמר דמתנדב אדם והוא שומר חנם דל"ח שמא לא ימסרם יפה וע"ז אמרי רבנן נהי דלא חיישת שלא ימסרו יפה הנה זה שייך לענין עבודת יחיד ובבגדי כהונה אבל בק"צ כעומר ושתהל"ח ע"כ אינו בא משל ציבור דבק"צ ל"ש לומר דל"ח לשמא לא ימסור יפה דהא בבגדי כהונה אמרו דאין עובד בה עבודת ציבור וביותר יש לתמוה לפמש"כ המשל"מ דהא דאין עובד בה עבודת ציבור היינו משום דלציבור לא ניחא להו שבא משל יחיד דבגכ"ה מכפרת וא"כ יפורש שפיר דנהי דר"י סובר דל"ח שלא ימסור יפה אכתי עומר ושתהל"ח אינן באים משל ציבור כיון דלא ניחא להו שיבוא משל יחיד א"כ ל"מ מסירה דידי' כיון שאינן מרוצים:
ובמשל"מ הקשה עוד בהא דמסיק דפליגי אי תיקנו ד' זוזי להשומרים דלריוס"י לא תיקנו ואמאי לא מוקי דפליגי אי חיישינן שמא לא ימסור הד' זוזי לציבור יפה והנה כיוצא בזה קו' תוס' בר"ה דף ז' בהא דאיתא התם דמתנדב אדם ק"צ ומוסרו לציבור הרי דל"ח שמא לא ימסור יפה וקשיא מרבנן דסברי הכא דחיישינן שמא לא ימסור יפה ובמשל"מ הקשה מהא דכריתות דאם עושה קטורת צריך שימסור לציבור ובתוס' יומא הקשו מבן בוכרי דכהנים שוקלים אינם חוטאים ואמאי ניחוש שמא לא ימסרנו יפה וכן מהא דנשים וקטנים שוקלים שקליהם יקשה ג"כ ניחוש שמא לא ימסרנו יפה:
ולישב כל זה נראה דלכאורה יש להבין מאי זה סברא דניחוש שמא לא ימסרנו יפה דמשמע דאף שבאמת מסרו רק שלא הי' המסירה יפה דמה היא מסירה יפה ומה נקרא מסירה שאינה יפה והנה במשל"מ נראה שהבין דאנו חוששים שבלבו לא הי' למסור כלל אך הקשה ע"ז דהוה דברים שבלב דאינן דברים ועוד יקשה דאין במשמעות הלשון דשלא מסר יפה דמשמע דמסירה בוודאי איכא אלא שאינו יפה כדבעי וא"כ יש להבין מה היא מסירה יפה ונראה דכונה כך דאיתא בתמורה דף י"א המפריש קרבן לכפר בו חבירו מי עושה תמורה מכפר עושה תמורה דאי מקדיש עושה תמורה נמצא ציבור עושין תמורה וכן קאמר שם מקדיש פודה או מכפר פודה ויקשה הא רבא מוקי דרבנן סברי דל"מ מסירה לציבור ועוד קשה לפמש"כ במחנא"פ דע"כ אייריא במקדש השליח בהמתו דאל"ה הא אין עושין שליח להקדש כמש"כ המהרי"ט וא"כ יקשה כיון דבמקדיש משלו אייריא ע"כ בעי מסירה לציבור כדאיתא ברה"ש דף ז' א"כ לא משכחת דציבור עושה תמורה דאין המקדיש עושה תמורה דכבר נסתלק לגמרי אבל במפריש לכפר בו חבירו שפיר י"ל דמקדיש עושה תמורה א"כ איך קאמר נמצא דציבור עושה תמורה וצריך לומר דאייריא שעדיין לא מסרו לציבור (ולפמש"כ לקמן דהטעם משום דמצי הציבור לומר שאין רוצין בשאין מוסר בלב שלם לפי"ז י"ל בוודאי במקדיש קרבן ציבור מקדיש יפה דבעין יפה מקדיש אבל בציבור שעשאו לשליח להקדיש משייר לעצמו זכות ואין מוסר יפה ואפ"ה מהני דציבור א"י לומר שאין רוצין כשאין מוסר בלב יפה כיון שהם עשאו שליח ולכן אם נפל בו מום המקדיש מוסיף חומש אף בק"צ) עכ"פ י"ל דמכאן נלמד מהו מסירה יפה דאם מסרו לציבור עד שנסתלק ממנו לגמרי שא"י לפדות ולעשות בו תמורה אבל אי לא מסרו לציבור רק שהפריש מבהמתו לכפר בו הציבור והא באמר לא מהני מעתה זהו דסברי רבנן דחיישינן שמא לא ימסור יפה דהיינו שלא יהא כונתו אלא כמפריש כדי לכפר בו הציבור ומשייר לעצמו זכות זה שיהא הוא יכול לפדות כשיפול בו מום ולעשות תמורה וכן בבגכ"ה משכחת ג"כ לחלק כן שנהי שעשה בגדכ"ה כדי לעבוד בו עבודת יחיד אבל לא להפקיע זכותו לגמרי לעבודת ק"צ וכן בעומר משכחת שמפריש כדי שיצאו בו הציבור והא לא סגי אלא צריך מסירה שלא ישאר לו שום זכות מעתה בהא פליגי אי חיישינן שלא מסרו יפה שכונתו רק שיצאו בו חביריו דהיינו הציבור אבל לא מסתלק לגמרי ור' יוסי סובר דל"ח משום דבוודאי מסרו יפה עד שלא משייר לעצמו שום זכות עד שבבהמה כהא"ג בק"צ א"י לפדות ולהמיר זהו מיקרי מסירה יפה ומבהמה נשמע לשאר דברים דל"ח שמשייר זכות לעצמו ושיהא רק קדוש לעבוד בו עבודת יחיד ולא לעבודת ציבור ואין להקשות הא קיימ"ל בעלמא דכל מקדש בעין יפה מקדיש וא"כ איך ניחוש שלא ימסרנה יפה ומשייר לעצמו עוד זכות דכאן כבר הוא הקדש אלא דבעי מסירה יפה לציבור שלא ישאיר זכות לעצמו בהא ל"ש מקדיש בעין יפה מקדיש:
אמנם במשל"מ כ' דהא דלעבודת ציבור חיישינן שמא לא ימסרנה יפה כדמוכח ביומא דף ל"ה הוא משום דציבור לא ניחא להו במסירתו והקשה ע"ז דהא בשמעתין מוכח דליכא רק חששא שלא ימסרנו יפה עד שלא ישייר זכות לעצמו אלא דל"מ משום דהוה דברים שבלב אבל לציבור לא ניחא להו כיון שאין מוסרו בלב שלם (וכהא"ג כתבו בסמ"ע חו"מ סי' קכ"ה דאעפ"י דל"ח למיתה על כל זה בבא בטענה כל אדם יכול לומר אני חושש שימות אעפ"י שיש רוב כנגד זה) לפי"ז בבגדי כהונה שפיר יש לחלק דלא מהני מסירה דידי' לעבודת ציבור כיון דמסירתו לקרבן הרי דחיישינן אף שבאמת מסרו לציבור אין מסירתו בלב שלם שיהא מהני גם לעבודת ציבור שיסתלק לגמרי רק שבלבו רק לעבודת יחיד רק דלענין לעבוד בו עבודת יחיד מהני דהא ל"ה אלא דברים שבלב אבל לענין עבודת ציבור לא מהני משום דלא ניחא להו לציבור כיון שעכ"פ אין בלבו להסתלק אך התינח בבגדי כהונה אבל במפריש ק"צ ל"ח לשמא לא ימסרנו יפה לא משום דהוה דברים שבלב אלא משום דאמרינן כל מקדיש בעין יפה מקדיש דבשלמא בבגדי כהונה מצינן למימר כיון שהקדיש כבר אין המסירה בעין יפה ומשאיר זכות לעצמו רק מוסרו שיהא של ציבור לעבוד בו אבל לא שיהא כנכסי ציבור דההקדש והמסירה לציבור הן שני ענינים אבל בק"צ ל"ש לומר שם הקרבן לעולת תמיד או למוספין א"כ בשעת ההקדש כבר מפריש שיהא של הציבור דאל"ה מיפסל משום שלא לשמו לומר דילמא מסרו לציבור אבל לא הי' מסירה גמורה אלא כדי שיתכפרו בו אבל לא שיהא כשלהן כהך דתמורה דז"א כיון דאם לא מסרו לציבור שיהא כשלהן הקרבן פסול א"כ למה הקדישו לכן אמרינן כיון דבשעת ההקדש ע"כ פרט שיהא לק"צ וכיון שהדין שצריך מסירה יפה שוב אמרינן אדרבא בעין יפה מקדיש לכן רק בבגדי כהונה דבשעת הקדישו א"צ לפרש שיהא של ציבור רק כשבא הכהן לעבודה צריך הוא למסור לציבור כמבואר במאירי דכן משמע ביומא דמשכחת בנעשו לצרכו רק אח"כ כשבא לעבודה צריך מסירה לציבור:
ט')

והנה

בהך דשומר יש לדמותו לבגדי כהונה דאין לדמותו למקדיש ק"צ דהא יש להבין איך אייריא אי הבי"ד מקדישו ואין לשומר אלא המסירה לציבור א"כ יקשה הא אי חיישינן שלא ימסרנו יפה והשאיר לו כח שניחא לי' שיכפר בשלו א"כ אין יכול בי"ד כלל להקדישו א"כ הוה חולין בעזרה ואין כאן עומר כלל ובגמ' משמע דרק יש לחוש שאין באין מן הציבור אבל לא שאין עומר כלל וע"כ לומר דאייריא הכי נמי שנעשה השומר שליח להקדש דהיינו לזכות ולהקדיש וע"ז חיישינן שמא לא ימסרנו יפה ודעתו רק להקדיש ולמסור שיקריבו משלו כהך דתמורה שציבור עושה שליח להקדיש ולהפריש קרבן מדידי' דמדמי' הגמ' למפריש קרבן לכפר בו חבירו והנה בעומר ל"ש דצריך לפרוט בשעת ההקדש דאין אלא קד"ד דלא נתקדש העומר בקדה"ג אלא כשהוא כבר בכלי שרת וא"כ המסירה וההקדש הן ב' דברים ול"ש לומר דכל מקדיש בעין יפה דהמסירה הוא ענין אחר אבל עכ"פ נשמע דל"ש לומר דהוה דברים שבלב כמו במתנה כיון שכבר הקדיש וכבר אינו שלו דדוקא במתנה שעדיין ברשותו שייך לומר דאין נותן ברצונו ולא גמר בדעתו להקנותו בחנם אבל היכיא שכבר הקנה להקדש רק שצריך מסירה שיהא לגמרי של ציבור כהא"ג ל"ה דברים שבלב לפי"ז יש לומר דהא דגמ' הכריח לומר דהכי קאמרי רבנן מלדידך לדידן אין עומר בא משל ציבור ולא מפרש כאשר הקשיתי לעיל דרבנן פליגי בהא דסברי דאין באין משל ציבור מטעם דלציבור לא ניחא ע"כ דרבא סובר דגם לרבנן דסברי דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה אין הכונה דסברי באמת דל"מ משום דדברים שבלב הוה דברים וכמש"כ המשל"מ דלפמש"כ י"ל דפשיטא לי' לרבא דבכהא"ג דברים שבלב ל"ה דברים מטעם שבארנו דכבר יצא הדבר בלא"ה מרשותו כיון שכבר הקדישו רק טעם דרבנן דסברי כיון דבלבו אין למסור יפה לציבור לגמרי ורוצה שישאר לו זכותו שיהא הקרבן נקרב משלו נהי דל"מ מחשבתו משום דדברים שבלב לה"ד אבל ציבור לא ניחא להו במה שאין נותן ומוסר להם לגמרי שלא ישאיר לעצמו שום זכות וע"ז פליג ר"י דסובר דל"ח שאין מוסר יפה בלב שלם דכל מקדיש בעין יפה מקדיש ואף דמסירה וההקדש תרי מילי נינהו דסוף כל סוף ניתן הדבר לציבור להקרבה לכן גם בזה אמרינן דמקדיש ומוסר בעין יפה וכיון שמוסר בעין יפה ל"ש לומר דלציבור לא ניחא להו דאין כאן סברא לומר דלא ניחא להו

ח

א')

ומצנפת האמורה באהרן הוא המגבעות אלא שכה"ג צנוף בה ובניו צנופין ככובע.

וראב"ד חולק דמגבעות היינו דעשוין ככובע והנה רש"י בנימוקי תורה משמע לא כדברי ראב"ד ולא כדברי רבינו אלא שדומין ממש ככובע והנה ראיתי בפנים יפות דברים תמוהים במחכ"ת שכ' דרמב"ן חולק ארש"י דמדשינה הכתוב ע"כ הוא בענין אחר וכתב לישב שיטת רש"י דאף שהי' כמין כובע הי' בהן שינוי שבכהן הדיוט הי' גובהן הרבה נקרא מגבעות אבל בכה"ג דהי' קשור פתיל תכלת למעלה מהמצנפת בהכרח שלא יהא בגובה למעלה שלא יתקרע הפתיל מיהו רמב"ן לשיטתו דחולק וס"ל שלא הי' פתיל תכלת באמצע למעלה מן המצנפת את"ד ולא זכיתי להבין שכ' כן בשיטת רש"י ורמב"ן דאדרבא הרמב"ן כתב דהן שווין אלא שההבדל שזה צנוף בגובה הרא"ש ומש"כ בשם הרמב"ן דהוא ענין אחר הוא דעת הראב"ד כאן ודעת ריב"א בתוס' יומא דף כ"ה וסוכה ה' (והוכיח כן מהא דכה"ג מניח תפילין ע"כ הוה משונה אך בתוי"ש דף ס"ב מבואר שדעת ריטב"א ג"כ שהי' שווין רק דהיתה קטנה משל הדיוט ומכה"ג אין השגה לדעת רבינו דגם לדידי' לא הי' מעשה הצניפה בכה"ג כבהדיוט) וכן דעת הראב"ע כראב"ד וכן מש"כ בדעת רש"י לשיטתו שהי' פתיל למעלה מהמצנפת הנה דעת רבינו וראב"ד יוכיחו דלא תליא הא בהא דרבינו בפ"ט כתב דלא הי' פתיל למעלה מהמצנפת דהיינו באמצע הציץ ואפ"ה סובר כאן דיש חילוק דאף דהי' שווין הי' הבדל ביניהן שכה"ג אין מעלה בגובה וראב"ד דסובר בפ"ט דהפתיל הי' באמצע ציץ וכורכו על המצנפת כפירש"י אפ"ה סובר דלא הי' מעשיהן שווין וא"כ איך כ' יען דרש"י סובר דפתיל באמצע וכן סובר דהי' מעשיהן שווין רק שלא הי' צונף בגובה כהדיוט ומיומא דף ה' דאמרינן במצנפת וכתונת כ"ע לא פליגא דאהרן ואח"כ בניו פירשו יען ששווין בכה"ג והדיוט משמע כדברי רבינו:
ב')

מחזירין הבגדים לחלונותיהן.

וכתב הכ"מ דכן תנן בתמיד דחלונות הי' שם וכתוב עליהם תשמישי הכלים וכן בסוכה כ"ה בילגה חלונה סתומה וכ' הכ"מ שרבינו כ' שם כיוצא בזה שכ' כאן ופלא שרבינו מפרש נגד ירושלמי בסוכה שם וחלונה סתומה שלא העמיד אותה על סכינהן כההיא דתנינן תמן הוא הי' נקרא בית החליפות ששם היו גונזין את הסכינין והחלונות שהי' מצניעין שם בגדי כהונה הי' בלשכת הגזית ששם הי' מפיסין ולובשים בגדי כהונה אותם שזכו בפייס והכי דייק דבספ"ג דתמיד וירדו ובאו להם ללשכת הגזית ובתר הכי קתני בריש פ"ד היו מפשיטין את בגדיהם וכו' וחלונות הי' שם וכתוב עליהם תשמישי הכלים ובהא ניחא מה שתמה בדרך הקודש דבית החליפות הי' בט"ו אמה שעודף על האולם ואיך הצניעו שם בגדי כהונה דהא בין האולם ולמזבח מחוסרי בגדים אינם יכולין ליכנס אבל להנ"ל ניחא דבבית החליפות נתנו רק סכיניהם וע"כ נקרא בית החליפות כמש"כ ריטב"א ביומא מלשון כליל יחלוף ולבגדי כהונה הי' חלונות בלשכת הגזית וכמו שביאר יפה בשי"צ יומא דף ל"ו:
ג')

כה"ג

הי' מניחו בלשכתו.

הנה הכ"מ לא הראה המקום שממנו הוציא רבינו זה ונ"ל שהוציא כן ממקרא מלא ביחזקאל סימן מ"ד ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם ופשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם ויניח אותם בלשכת הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם ופירש"י כמו שאמר מרע"ה ופשט את בגדי הבד אשר לבש וכו' והניחם שם ולא יקדשו את העם ת"י ולא יתערבין עם עמא בלבושיהן כלומר לא יגעו אל העם בבגדיהם הקדושים שאין בגדי חול טהורים אצל בגדי הקודש:
ד')

ושש ותשעים חלונות היו במקדש להניח בהן הבגדים.

וכ' בכ"מ שכ"כ רבינו בפי' המשנה סוף סוכה ופלא שהוא נגד ירושלמי בסוכה וכן מש"כ שם רבינו בפי' המשנה מטבעות הוא נגד גמ' וירושלמי וסוף מסכ' מע"ש ועשי"צ יומא דף ל"ו:
וכן מוכח בירושלמי פ"ב דחגיגה ד' בכל יום כה"ג מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם יש נדונ"ד מקריבן והולך ואוכל בתוך ביתו ובא ומקריב תמיד של בין הערבים ובא ולן בלשכת פלהדרין משמע מזה שבגכ"ג מונחים בלישכתו והבן:

ט

א')

ומצנפת האמורה באהרן הוא המגבעות אלא שכה"ג צנוף בה ובניו צנופין ככובע.

וראב"ד חולק דמגבעות היינו דעשוין ככובע והנה רש"י בנימוקי תורה משמע לא כדברי ראב"ד ולא כדברי רבינו אלא שדומין ממש ככובע והנה ראיתי בפנים יפות דברים תמוהים במחכ"ת שכ' דרמב"ן חולק ארש"י דמדשינה הכתוב ע"כ הוא בענין אחר וכתב לישב שיטת רש"י דאף שהי' כמין כובע הי' בהן שינוי שבכהן הדיוט הי' גובהן הרבה נקרא מגבעות אבל בכה"ג דהי' קשור פתיל תכלת למעלה מהמצנפת בהכרח שלא יהא בגובה למעלה שלא יתקרע הפתיל מיהו רמב"ן לשיטתו דחולק וס"ל שלא הי' פתיל תכלת באמצע למעלה מן המצנפת את"ד ולא זכיתי להבין שכ' כן בשיטת רש"י ורמב"ן דאדרבא הרמב"ן כתב דהן שווין אלא שההבדל שזה צנוף בגובה הרא"ש ומש"כ בשם הרמב"ן דהוא ענין אחר הוא דעת הראב"ד כאן ודעת ריב"א בתוס' יומא דף כ"ה וסוכה ה' (והוכיח כן מהא דכה"ג מניח תפילין ע"כ הוה משונה אך בתוי"ש דף ס"ב מבואר שדעת ריטב"א ג"כ שהי' שווין רק דהיתה קטנה משל הדיוט ומכה"ג אין השגה לדעת רבינו דגם לדידי' לא הי' מעשה הצניפה בכה"ג כבהדיוט) וכן דעת הראב"ע כראב"ד וכן מש"כ בדעת רש"י לשיטתו שהי' פתיל למעלה מהמצנפת הנה דעת רבינו וראב"ד יוכיחו דלא תליא הא בהא דרבינו בפ"ט כתב דלא הי' פתיל למעלה מהמצנפת דהיינו באמצע הציץ ואפ"ה סובר כאן דיש חילוק דאף דהי' שווין הי' הבדל ביניהן שכה"ג אין מעלה בגובה וראב"ד דסובר בפ"ט דהפתיל הי' באמצע ציץ וכורכו על המצנפת כפירש"י אפ"ה סובר דלא הי' מעשיהן שווין וא"כ איך כ' יען דרש"י סובר דפתיל באמצע וכן סובר דהי' מעשיהן שווין רק שלא הי' צונף בגובה כהדיוט ומיומא דף ה' דאמרינן במצנפת וכתונת כ"ע לא פליגא דאהרן ואח"כ בניו פירשו יען ששווין בכה"ג והדיוט משמע כדברי רבינו:
ב')

מחזירין הבגדים לחלונותיהן.

וכתב הכ"מ דכן תנן בתמיד דחלונות הי' שם וכתוב עליהם תשמישי הכלים וכן בסוכה כ"ה בילגה חלונה סתומה וכ' הכ"מ שרבינו כ' שם כיוצא בזה שכ' כאן ופלא שרבינו מפרש נגד ירושלמי בסוכה שם וחלונה סתומה שלא העמיד אותה על סכינהן כההיא דתנינן תמן הוא הי' נקרא בית החליפות ששם היו גונזין את הסכינין והחלונות שהי' מצניעין שם בגדי כהונה הי' בלשכת הגזית ששם הי' מפיסין ולובשים בגדי כהונה אותם שזכו בפייס והכי דייק דבספ"ג דתמיד וירדו ובאו להם ללשכת הגזית ובתר הכי קתני בריש פ"ד היו מפשיטין את בגדיהם וכו' וחלונות הי' שם וכתוב עליהם תשמישי הכלים ובהא ניחא מה שתמה בדרך הקודש דבית החליפות הי' בט"ו אמה שעודף על האולם ואיך הצניעו שם בגדי כהונה דהא בין האולם ולמזבח מחוסרי בגדים אינם יכולין ליכנס אבל להנ"ל ניחא דבבית החליפות נתנו רק סכיניהם וע"כ נקרא בית החליפות כמש"כ ריטב"א ביומא מלשון כליל יחלוף ולבגדי כהונה הי' חלונות בלשכת הגזית וכמו שביאר יפה בשי"צ יומא דף ל"ו:
ג')

כה"ג

הי' מניחו בלשכתו.

הנה הכ"מ לא הראה המקום שממנו הוציא רבינו זה ונ"ל שהוציא כן ממקרא מלא ביחזקאל סימן מ"ד ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם ופשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם ויניח אותם בלשכת הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם ופירש"י כמו שאמר מרע"ה ופשט את בגדי הבד אשר לבש וכו' והניחם שם ולא יקדשו את העם ת"י ולא יתערבין עם עמא בלבושיהן כלומר לא יגעו אל העם בבגדיהם הקדושים שאין בגדי חול טהורים אצל בגדי הקודש:
ד')

ושש ותשעים חלונות היו במקדש להניח בהן הבגדים.

וכ' בכ"מ שכ"כ רבינו בפי' המשנה סוף סוכה ופלא שהוא נגד ירושלמי בסוכה וכן מש"כ שם רבינו בפי' המשנה מטבעות הוא נגד גמ' וירושלמי וסוף מסכ' מע"ש ועשי"צ יומא דף ל"ו:
וכן מוכח בירושלמי פ"ב דחגיגה ד' בכל יום כה"ג מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם יש נדונ"ד מקריבן והולך ואוכל בתוך ביתו ובא ומקריב תמיד של בין הערבים ובא ולן בלשכת פלהדרין משמע מזה שבגכ"ג מונחים בלישכתו והבן:

י

א')

ומצנפת האמורה באהרן הוא המגבעות אלא שכה"ג צנוף בה ובניו צנופין ככובע.

וראב"ד חולק דמגבעות היינו דעשוין ככובע והנה רש"י בנימוקי תורה משמע לא כדברי ראב"ד ולא כדברי רבינו אלא שדומין ממש ככובע והנה ראיתי בפנים יפות דברים תמוהים במחכ"ת שכ' דרמב"ן חולק ארש"י דמדשינה הכתוב ע"כ הוא בענין אחר וכתב לישב שיטת רש"י דאף שהי' כמין כובע הי' בהן שינוי שבכהן הדיוט הי' גובהן הרבה נקרא מגבעות אבל בכה"ג דהי' קשור פתיל תכלת למעלה מהמצנפת בהכרח שלא יהא בגובה למעלה שלא יתקרע הפתיל מיהו רמב"ן לשיטתו דחולק וס"ל שלא הי' פתיל תכלת באמצע למעלה מן המצנפת את"ד ולא זכיתי להבין שכ' כן בשיטת רש"י ורמב"ן דאדרבא הרמב"ן כתב דהן שווין אלא שההבדל שזה צנוף בגובה הרא"ש ומש"כ בשם הרמב"ן דהוא ענין אחר הוא דעת הראב"ד כאן ודעת ריב"א בתוס' יומא דף כ"ה וסוכה ה' (והוכיח כן מהא דכה"ג מניח תפילין ע"כ הוה משונה אך בתוי"ש דף ס"ב מבואר שדעת ריטב"א ג"כ שהי' שווין רק דהיתה קטנה משל הדיוט ומכה"ג אין השגה לדעת רבינו דגם לדידי' לא הי' מעשה הצניפה בכה"ג כבהדיוט) וכן דעת הראב"ע כראב"ד וכן מש"כ בדעת רש"י לשיטתו שהי' פתיל למעלה מהמצנפת הנה דעת רבינו וראב"ד יוכיחו דלא תליא הא בהא דרבינו בפ"ט כתב דלא הי' פתיל למעלה מהמצנפת דהיינו באמצע הציץ ואפ"ה סובר כאן דיש חילוק דאף דהי' שווין הי' הבדל ביניהן שכה"ג אין מעלה בגובה וראב"ד דסובר בפ"ט דהפתיל הי' באמצע ציץ וכורכו על המצנפת כפירש"י אפ"ה סובר דלא הי' מעשיהן שווין וא"כ איך כ' יען דרש"י סובר דפתיל באמצע וכן סובר דהי' מעשיהן שווין רק שלא הי' צונף בגובה כהדיוט ומיומא דף ה' דאמרינן במצנפת וכתונת כ"ע לא פליגא דאהרן ואח"כ בניו פירשו יען ששווין בכה"ג והדיוט משמע כדברי רבינו:
ב')

מחזירין הבגדים לחלונותיהן.

וכתב הכ"מ דכן תנן בתמיד דחלונות הי' שם וכתוב עליהם תשמישי הכלים וכן בסוכה כ"ה בילגה חלונה סתומה וכ' הכ"מ שרבינו כ' שם כיוצא בזה שכ' כאן ופלא שרבינו מפרש נגד ירושלמי בסוכה שם וחלונה סתומה שלא העמיד אותה על סכינהן כההיא דתנינן תמן הוא הי' נקרא בית החליפות ששם היו גונזין את הסכינין והחלונות שהי' מצניעין שם בגדי כהונה הי' בלשכת הגזית ששם הי' מפיסין ולובשים בגדי כהונה אותם שזכו בפייס והכי דייק דבספ"ג דתמיד וירדו ובאו להם ללשכת הגזית ובתר הכי קתני בריש פ"ד היו מפשיטין את בגדיהם וכו' וחלונות הי' שם וכתוב עליהם תשמישי הכלים ובהא ניחא מה שתמה בדרך הקודש דבית החליפות הי' בט"ו אמה שעודף על האולם ואיך הצניעו שם בגדי כהונה דהא בין האולם ולמזבח מחוסרי בגדים אינם יכולין ליכנס אבל להנ"ל ניחא דבבית החליפות נתנו רק סכיניהם וע"כ נקרא בית החליפות כמש"כ ריטב"א ביומא מלשון כליל יחלוף ולבגדי כהונה הי' חלונות בלשכת הגזית וכמו שביאר יפה בשי"צ יומא דף ל"ו:
ג')

כה"ג

הי' מניחו בלשכתו.

הנה הכ"מ לא הראה המקום שממנו הוציא רבינו זה ונ"ל שהוציא כן ממקרא מלא ביחזקאל סימן מ"ד ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם ופשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם ויניח אותם בלשכת הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם ופירש"י כמו שאמר מרע"ה ופשט את בגדי הבד אשר לבש וכו' והניחם שם ולא יקדשו את העם ת"י ולא יתערבין עם עמא בלבושיהן כלומר לא יגעו אל העם בבגדיהם הקדושים שאין בגדי חול טהורים אצל בגדי הקודש:
ד')

ושש ותשעים חלונות היו במקדש להניח בהן הבגדים.

וכ' בכ"מ שכ"כ רבינו בפי' המשנה סוף סוכה ופלא שהוא נגד ירושלמי בסוכה וכן מש"כ שם רבינו בפי' המשנה מטבעות הוא נגד גמ' וירושלמי וסוף מסכ' מע"ש ועשי"צ יומא דף ל"ו:
וכן מוכח בירושלמי פ"ב דחגיגה ד' בכל יום כה"ג מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם יש נדונ"ד מקריבן והולך ואוכל בתוך ביתו ובא ומקריב תמיד של בין הערבים ובא ולן בלשכת פלהדרין משמע מזה שבגכ"ג מונחים בלישכתו והבן:

יא

חוץ

מן האבנט מפני שהוא שעטנז. אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה וקשה למה כתב כהן הדיוט הלא בבכה"ג יש יותר כלאים דהיינו חושן ואפוד ועוד דזה הוציא רבינו מעירוכין דף ב' שלא בשעת עבודה לא אשתרי אבל בגדי כה"ד י"ל אף שלא בשעת עבודה אישתרי וראיתי בראב"ד פ"י מכלאים שהשיג על רבינו וז"ל שהרי אמרו ביומא במקדש אפי' שלא בעידן עבודה ומאי דקאמר מפני אבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בי' כלאים עכ"ל ובכ"מ שם השיג עליו דאין קו' כלל דהא דשלא בעידן עבודה קאי אבגדים שאין בהן כלאים רק משום בגדי קודש קאמר דניתן ליהנות אבל באבנט אסור דאטו משום דחושן ואפוד יש כלאים אבנט אינו כלאים אבל לדעתי כונת הראב"ד להשיג כמו שהקשינו דבאמת ידע דיש לדחות דהאי ניתן ליהנות היינו חוץ מאבנט כיון דבערכין איתא דלא הותר בשעת עבודה ע"ז השיג שפיר דמערכין אין ראי' משום די"ל דקאי אבגכה"ג דחושן ואפוד יש בו כלאים אבל אבנט דקשים לית בי' משום כלאים א"כ הא דבגכה"ג מותר אף שלא בשעת עבודה שפיר י"ל דגם אאבנט קאי והך דעירוכין משום חושן ואפוד וכן כ' באמת ברז"ה פ"ק דביצה דהאי דעירוכין באפוד אייריא (אך בראב"ד בהשגתו לבעל המאור דחי זה דכש"כ חוא"פ דקשין הן דהרי כפולין יותר מאבנט נראה שחזר בו ממש"כ בפ"י מכלאים):
ונראה לישב דרבינו הכריח פירושו דע"כ בכהן הדיוט אייריא דהנה בתוספתא דכלאים הביאו בתוס' מנחות דף מ"א בגכ"ה ובגדכה"ג אין בהם משום כלאים בגדי כ"ג שיצא במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור ויקשה מ"ש דנקט במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור דוקא בכה"ג וכן יקשה לכאורה דמתוספתא זו מוכח להדיא במקדש שלא לשרת פטור ולכן נראה דרבינו מפרש דהאי תוספתא דוקא בבגכה"ג אייריא יען שבכל יום הוא במקדש כמש"כ רבינו בפ"ד ולכן הותר לו שלא בשעת עבודה ג"כ משום כלאים ולכן כה"ג דוקא אבל בכהן הדיוט חייב בשלא בשעת עבודה א"כ ע"כ גמ' דעירוכין לא מצי איירי מכה"ג דבגכה"ג ל"ש לחלק שלא בעידן עבודה דאדרבא מצותו בכל יום בבגכה"ג (והטעם דכה"ג מצותו בכל היום יען דקיימ"ל דציץ אין מרצה רק על מצחו כדאיתא בפ"ד מבמ"ק וא"כ ע"כ שיהא לבוש בבגכה"ג כל היום) וע"כ רק אייריא מבגדי כהן הדיוט והא דבגדי כהונה קשים הם רק לענין הוצאה אבל לענין העלאה ל"ח קשין וזהו טעמו של רבינו ומכאן יצא לו דין זה אבל במדינה גם בגכה"ג אסור כדאיתא בתוספתא ולכן כ' רבינו דמניח בלשכה שלו בעת שיצא מן המקדש והאי דקאמר ברישא דתוספתא דבגדי כהן הדיוט אין בו משום כלאים היינו אשעת עבודה וכפי מה שאבאר להלן דלאו שעת עבודה ממש בעינן:
ואולם מתוס' נראה שהבינו התוספתא דברישא אייריא מכלאים ושרי לגמרי סיפא דקאמר בגכה"ג במדינה חייב היינו משום הנאה לא משום כלאים ונקט כה"ג לרבותא דאף בדידי' דשייך יותר דצריך לנהוג כבוד בעצמו הו"א דליכא איסור קודש אף במדינה לכן נקטו בגכה"ג אבל רבינו מפרש לה לענין כלאים והנה ראיתי אח"ז באמרי ברוך בהגהות טו"א בחגיגה שכ' ג"כ שדעת רבינו בגכה"ג שרי בכל היום אך קשה לי לפי"ז דבגכה"ג דוקא כל היום שרי דהנה ש"א הקשה מחטאות העוף ומאיברים שנתערבו דמקריב לשם עצים ועוד דאינו בעידנא וכן הקשה מהא דיומא דלובש בגכה"נ לפייס וכן מנזיר דף ל' לר"ל איך הותר ללבוש בגכ"ה (ועמש"כ בזה בתומ"ס) ונראה לישב דהאי שלא בעידן עבודה שכ' רבינו אין הכונה דוקא בשעה שעובד דא"כ לכשיפסוק מלעבוד עבודה מחויב לפשוט בגדיו ולאחר שעה שיביאו קרבנות להקריב ילבוש שנית זהו בוודאי רחוק לומר כן ולכן נראה שדעת רבינו דכל היום משעת שחיטת תמיד הוא בעידן עבודה ורק בלילה דאין זמן עבודה זהו מיקרי שלא בעידן עבודה (ואף דבלילה ג"כ מקריבין איברים ופדרים הנה זה הי' ע"י פייס מי מקריב איברים ופדרים כמבואר בפ"ד מתומ"ס אבל שאר הכהנים אין מקריבין בלילה לכן הוה שלא בעידן עבודה) וראיתי בשעה"מ פ"י מכלאים שרצה לומר שגוף דעת ראב"ד דהותר שלא בשעת עבודה היינו כל היום והאי דעירוכין דאמרינן שלא בעידן עבודה אסור היינו בזמן שאין הקרבה אחר התמיד ודחי זאת דהרי ראב"ד השיג על הרז"ה בזה שר"ל דשלא בעידן עבודה היינו בלילה מטעם דאיברים נקרבים כל הלילה ולפמש"כ י"ל לדעת הרז"ה זהו רק בכהן הזוכה בפייס וראב"ד שדחה הרז"ה הוא אזיל בזה לשיטתו דהנה בפ"א מבמ"ק הל' ו' כתב רבינו אסורין לשתות כל הלילה שמא ישכים לעבודתו וראב"ד השיג מפני הקטרת אימורים ובכ"מ כתב דא"כ אפשר שיקריבו תחלה אימורים וא"כ לפי"ז ראב"ד לשיטתו סובר גם בלילה זמן הקרבה שפיר דחי דברי הרז"ה אבל לרבינו דבלילה לא נקרא זמן הקרבה וצריך לטעם שישכים לעבודתו ויינו לא סר מעליו א"כ שפיר מצי סובר דבלילה לאו זמן עבודה ואז אסור בבגכ"ה ובזה נתישב כל הקו' שהקשה בש"א וכן מה שהקשה בח"ס סי' ס"ט מכהנים שפיגלו דחייבין הא חייב מלקות משום כלאים ואין לוקה ומשלם ואחרונים הוק' דאמאי לא יליף רוב דאל"כ איך לובש כלאים ולפמש"כ ניחא דביום הוה בעידן עבודה שפיר שרי ללבוש כיון דיש עבודה שא"צ לרוב כגון עבודת המנחות דלית בהו טריפות (ודע דקשה לי לפי הבנת ש"א הא קיימ"ל הולכה לאו עבודה הוא א"כ איך לבוש בגכ"ה עד שמגיע למזבח שהוא זמן רב שעומד בצפון ומוליך האיברים למזבח על הכבש שבדרום אע"כ כמש"כ דכל שעת עבודה ליכא כלאים) ודו"ק:
ועוד יש להביא ראי' לסברתינו מפ"א מבמ"ק הל' ט"ו הנכנס שתוי יין בשעת עבודה הואיל וראוי לעבודה חייב וראב"ד השיג וכ' הכ"מ בשם הרמב"ן דרבינו מפרש בשעת עבודה היינו כל היום שהעבודה כשרה ורמב"ן חולק דכונה בשעת עבודה ממש ויצא לנו דראב"ד שהשיג על רבינו כרמב"ן דהכונה בשעת עבודה היינו משום דאזיל לשיטתו דגם לילה הוא שעת עבודה א"כ ע"כ שעת עבודה ממש דאי רק שעה הראוי לעבודה א"כ תמיד יתחייב אף בלילה וע"כ כונה רק שעת עבודה ממש אבל רבינו סובר לילה לאו שעה הראוי לעבודה מיקרי שפיר מפרש דשתוי יין אסור כל היום דראוי לעבודה ואין פטור רק בלילה דאין שעה ראוי' לעבודה ולכן סובר דבאבנט ג"כ רק ביום ליכא משום כלאים אבל בלילה אסור משא"כ שאר בגכ"ה שרי אף בלילה כיון שלבשו ביום לעבודה שרי אף בלילה (ועש"א דצידד לומר גם בכלאים שייך לא נתנה תורה למה"ש לכן הותר אף שלא בשעת עבודה והעלה דדוקא בהנאת הקדש שייך לא ניתנה תורה למה"ש וניתנה ליהנות דלב ב"ד מתנה אבל לא באיסור כלאים ואני מצאתי שכבר עמדו בזה בתוי"ש שהוק' מ"ש כלאים וכתבו דא"ל לב ב"ד מתנה דל"ש שיהא קדושה י"ל דלאו קדשי ד' נקרא לענין מעילה דלא ניתנה תורה למה"ש והוה להו בלאו דמעילה דומיא דקדק"ל וקדשי מזבח דל"ח להקרבה לא הן ולא דמיהן עכ"ד) ולכן כותב רבינו לובשו ביום לעבודה ואז הותר כל הלילה ג"כ אבל בהנחה תחתיו גם שאר בגכ"ה אסור דלהנחה לא הותר ולכן כ' רבינו בפ"ח מבהב"ח דמניחין דוקא שלא כנגד ראשיהם כמש"כ שם וא"כ לפי"ז יקשה ממנ"פ קו' אחת דלפמש"כ בכהן הדיוט שרי כל היום א"כ לפי"ז בכה"ג דשרי אף שלא בשעת עבודה אפי' בלילה יקשה מ"ש כה"ג דל"ש הטעם יען שכה"ג הוא כל היום במקדש דהתינח ביום אבל בלילה א"צ להיות במקדש וע"כ לומר כהן הדיוט דוקא בשעת עבודה ממש אבל שלא בשעת עבודה אף ביום אסור ובכה"ג בכל היום שרי אף שלא בעידן עבודה וא"כ שוב יקשה אי רק בשעת עבודה ממש שרי בכהן הדיוט איך לובש בגכ"ה לחטאת העוף הבא על הספק וכן כל הני קו' שהקשה בש"א:
ונראה לישב דהנה באמרי ברוך כ' טעם אחר לכן בכה"ג אף שלא בעידן עבודה שרי משום דצריך שיהא לבוש בציץ דאין על מצחו אין מרצה וא"א ללבוש ציץ בלא שאר בגכה"ג וא"כ לפי"ז י"ל דהנה דעת הראב"ד באמת שגם בלילה הוה זמן עבודה משום איברים ופדרים וא"כ רבינו נהי דלית לי' סברת ראב"ד כמש"כ לעיל זהו רק בכהן הדיוט דמשום איברים ופדרים אין אלא בכהן שזכה בפייס אבל בכה"ג שפיר גם בלילה זמן עבודה הוה משום ציץ לרצות על הקטרת איברים ופדרים וא"כ באמת בכה"ג גם בלילה הותר כלאים בבגכה"ג עוד י"ל דבכהן הדיוט דשרי כל היום היינו אם בדעתו לעבוד עוד כשיביאו לו אז כל היום עד הלילה שרי ללבוש וליכא משום כלאים אבל כהן גדול אחר שלבש כדי לעבוד אף שאין דעתו לעבוד עוד אפ"ה א"צ לפשוט בגכ"ה ובמש"כ ניחא מה שהקשה בש"א איך כה"ג עובד בכל יום כשירצה כיון דלרבינו לא הותר אלא בשעת עבודה א"כ הוא מטעם עדל"ת הוא עובר על כל בגד ובגד והרי אפשר בכהן הדיוט שאין עובר רק פ"א (ואולי יש לפרש בזה השגת ראב"ד פ"י מכלאים דגם חשוא"פ שייך בו כלאים וכונה דאי איתא דלא הותר א"כ איך לובש כל יום חשוא"פ כשירצה לעבוד כיון שאין עבודה מוטלת עליו ועובר הרבה פעמים וכהן אין עובר רק פ"א) ולפמש"כ ניחא דע"כ הכה"ג לבוש בבגכה"ג משום ציץ וא"כ יכול להקריב כשירצה ואמנם לדעתי קו' זו בלא"ה לק"מ דא"כ כהן הלובש בגכ"ה לפייס כדי שיפול גורל עבודה עליו איך שרי ללבוש כיון שיש הרבה כהנים שרוצין לעבוד ויעשה עבודתו בלתי הרוצין לעבוד אע"כ דז"א דמצוה על כל אחד להכניס עצמו לעבודה ומצוה זו מוטלת גם על כה"ג:
אמנם בגוף קו' הש"א מהא דכ"ג עובד בכל יום הנה עדיפא הוה לי' להקשות מהא דבב"ק דף ק"ו כהן שיש לו קרבן בא ועובד יקשה איך שרי ללבוש בגכ"ה דאפשר בכהנים של בית אב העובדים היום ולובשים בגכ"ה ובאפשר ל"א עדל"ת אבל לפמש"כ ניחא דכיון דמצוה קא עביד והותר כלאים גם לרבינו הוה שעת עבודה כשרוצה לעבוד לא מטעם עדל"ת דלא כהבנת הש"א ורק בלילה דאין זמן עבודה אז לא הותר אמנם מה דהקשה בש"א מאיברי בע"מ יש לתרץ פשוט דלכאורה דבריו תמוהין כיון דדרשינן ע"י תערובת ירצו ומרצה א"כ ליכא איסור כלאים וצ"ל דסובר כשיטת רש"י שבארתי פ"י מפהמ"ק דעכ"פ רק מרצה שאין איסור באחרים אבל הוא עצמו אין עליו שם קרבן כשר לרצות ולפי"ז י"ל דרבינו יפרש ירצו דהוא עצמו מרצה א"כ ליכא איסור כלאים משום דאמרינן איסור נהפוך להיתר ונעשה הוא עצמו בר הקרבה והנה כקו' הש"א יקשה יותר מיומא דף ס"ד דמוקי רב דבהם ירצו לתערובת דהיינו לתערובת בע"ח דאין נדחים אף בע"מ שאין עובר שנתערב כשר להקרבה ע"י ביטול דהוה כמום עובר שעובר ע"י ביטול יקשה איך יקריב קרבן זה הא אחד בוודאי אין ראוי להקרבה משום כלאים בבגכ"ה ולפמש"כ ניחא דע"י ביטול מרצה וכשר ורשאי ללבוש בגכ"ה (וכמש"כ בה' פהמ"ק לישב בזה קו' שעה"מ):
והנה בש"א הקשה עוד דביומא דף ס"ט דדייק בגמ' הכי מסתברא דנגד ראשיהן דאל"ה תיפוק משום כלאים אמאי לא דייק כן לעיל דדייק דהילוך שרי ומשני הילוך נמי לא ולא היו ישנים משום סיפא יאמר הנ"מ דאל"ה תיפוק לי' משום כלאים אע"כ בהליכה בדרך לבישה באמת כלאים הותרה ולדעתי לק"מ דהרי בגמ' דתמיד יש גי' דמשני חוץ מאבנט וא"כ י"ל דבוודאי ארישא דהילוך נמי לא שייך למידק תיפוק משום כלאים די"ל בלאו אבנט קאמר לא היו ישנים אלא הולכין בהן וע"ז קאמר בסיפא דפושטין ומניחין תחת ראשיהן הכל בלא אבנט וא"כ ליכא הנ"מ אבל אחר דמשני דנגד ראשיהן שפיר קאמר הנ"מ דתיפוק משום כלאים דא"כ דחוץ מאבנט דכיון דהך לא היו ישנים לאו דוקא אלא ה"ה הילוך נמי לא א"כ כשאמר לא היו ישנים הוה כאלו אמר לא היו מהלכין ולא ישנים בבכ"ה ומאיזה בגכ"ה אייריא ע"כ מאותן שהי' לבוש בעבודה א"כ גם האבנט בכלל ושפיר דייק תיפוק משום כלאים אבל אי נאמר דשינה דוקא אבל הליכה שרי שפיר י"ל דהליכה שלא בשעת עבודה דשרי היינו חוץ מאבנט וע"ז קאמר אבל שינה אפי' באותן בגדים אסור ולכן ל"ש לומר הנ"מ ונתישב היטיב קו' ש"א ודו"ק:

יב

א')

אסור ללובשו רק בשעת עבודה.

הנה בחוט המשולש הקשה דרבינו בפ"ד מפרה כתב דכהן לובש בגדי לבן של כ"ה והן של כלאים וא"כ קשיא מחולין דף י"א למה צריך היקשא דשחט ושרף דשריפתה כשהוא שלימה הא בלא"ה יכול להוכיח רוב מדלובש הכהן בגדי כהונה בשעת שחיטה כיון דלא הותר רק בשעת עבודה בשלמא שאר קרבנות כשרים בזר א"צ בגדי כהונה (וא"ל אכתי לקבל הדם צריך בגכ"ה מכל קרבנות מוכח רוב מדלובש בגכ"ה לקבלת דם י"ל דבשאר קרבנות כיון ששחט א"כ חייב לקבל הדם וכך מצותו לקבל דם אף אם ימצא טרפה אבל מפרה דבשחיטה בעינן בגכה"ג שפיר קשה איך שרי ללבוש בגכ"ה דילמא טרפה הוא ושפיר מוכח רוב) ותירץ דלכאורה קשה הא דיליף רוב מהיקשא דשחט ושרף כשהוא שלימה א"כ למ"ד דשחיטת פרה פסולה בזר והיינו מהיקשא דשחט ושרף מנ"ל דצריך שתהא שלימה וי"ל דחדא מתורת חברתה למ"ד שחיטת פרה פסול בזר א"כ מוכח באמת רוב מכח קו' הנ"ל מדלובש בגדי כהונה בשעת שחיטה וגמ' דיליף רוב מהיקשא היינו למ"ד דשחיטת פרה כשרה בזר עכ"ד אלא דלכאורה עדיין קשה הא תוס' הוקשה דילמא משום חזקה דטרפה אין חי' ותי' דיש חזקת טומאה כנגדה והתינח אי יש הוכחה מכח הא דשריפתה כשהיא שלימה אבל אי מטעם כלאים דבגדי כהונה ל"ש חזקת טומאה כנגדה א"כ לא מוכח כלל רוב די"ל דחזקת טרפה אין חי' וא"כ תיקשה מנ"ל למ"ד שחיטת פרה פסולה בזר דאזלינן בתר רוב דילמא משום חזקה ולכאורה י"ל הרי תוס' תי' די"ל חזקה שאין נתבררה ל"ה חזקה ושפיר מוכח רוב אבל ז"א דבוודאי כשהבהמה באה שחוטה לפנינו ל"ש לומר דאזלינן בתר חזקה כיון דלא נתבררה חיישינן שמא זה שנה שנטרפה ולכן חייתה עד השתא ואם לא נשחטת עתה היתה מתה באמת מיד וכן הוא בגבינות כשנמצא הבהמה טרפה אבל לענין לבישת בגכ"ה בשעת שחיטה דעדיין חי' שפיר אמרינן דמוקמינן אחזקת חי' לפנינו דא"ל דאין כאן הוכחה רק שלא היתה טרפה שנה ראשונה אבל שמא תטרפה זה שנה חסר יום אחד או חסר שעה אחת א"כ תאמר דניחוש שמא תמות אחר שעה אחת בוודאי ל"ח שמא תמות מיד דקיימ"ל דלאלתר ל"ח שימות ואי דתאמר דחיישינן שמא נטרפה זה חצי שנה ותמות לאחר חצי שנה דלזה בוודאי יש לחוש יש להשיב כיון דאמרת שלא חיישינן שנטרפה זה שנה יען דל"ח שתמות למחר שוב נאמר דמוקמינן אחזקה שגם עתה לא נטרפה ויש כאן חזקה וכש"כ אי נאמר כרבי דטרפה אינה חי' אפי' ל' יום א"כ הא קיימ"ל לאלתר ל"ח שימות רק לזמן מרובה ובקונטרסי טרפה חי' העלתי דמיקרי לאלתר ל' יום א"כ אי נאמר שטרפה תאמר שתמות עד ל' יום והרי ל"ח לזמן מועט אולם יש עוד סברא אלימתא לחלק דכהא"ג מיקרי חזקה שנתבררה דהנה אי טרפה אינה חי' היא מתנוולת והולכת תמיד וכאן שהיא לפנינו בריא וחזק אמרינן אוקמי אחזקה שתהא כן עוד כמה ימים דעכ"פ ז' ימים מיקרי וודאי זמן מועט כמש"כ שעה"מ ה' סוכה להוכיח מהאי דיומא דאין מפרישין אשה דל"ח שתמות לזמן מועט וא"כ מוקמינן אחזקה שזמן מועט תהא עוד בריאה וחזקה כמו עתה וא"כ אי תאמר שטרפה בשעה זו א"כ לאחר ז' ימים בוודאי תהא חלושה יותר דמתנוולת והולכת ולכן אוקמינן אחזקה שלא תהא מתנוולת והולכת וע"כ אף כשרה בשעה זו ודו"ק וא"כ הדרה קו' לדוכתי' נוקמי אחזקה שאין טרפה שהרי נתברר לפנינו כך א"כ הדרה קו' לדוכתי' הא רב הוא דסובר דשחיטת פרה בזר פסולה והוא סובר בנדה דף כ"ד דטרפה אין חי' אפי' באדם גבי ילדה וולדות עם שני שדראות דאין טמאה לידה וא"כ מנ"ל למ"ד זה רוב ולכן אני אומר דהמפרשים הוק' מה מקשי תוס' דיש חזקה דטרפה א"ח דילמא טרפה מבטן דחי' ואני העלתי בקונטרסי טרפה חי' דאז נקרא תמים ובפרה אין טריפות פוסל רק משום שאין תמים א"כ לפי"ז י"ל דקו' תוס' לר"ש דדריש מתמימה אבל רבי דיליף מקרא דחטאת קריא רחמנא א"כ גם טרפה ביותרת פסול וליכא חזקה ומוכח שפיר רוב מדלובש בגכ"ה למ"ד שחיטת פרה פסולה בזר:
ב')

והנה

נ"ל לישב קו' הנ"ל באופן אחר דלכאורה קשה מפר של כה"ג דהוא עצמו שוחט ג"כ מוכח רוב דבגכה"ג של כלאים אך י"ל דכיון דתורה אמרה כששוחט פר ופרה צריך בגכ"ה א"כ מה הוה דנמצא טרפה עכ"פ שחט קדשים כמצות התורה והותרה ללבישת כלאים אך התינח בהקדישה ואח"כ נטרפה דעכ"פ קדוש אבל נטרפה ואח"כ הקדישה דל"ה קדוש כלל תיקשי עדיין דילמא נטרפה קודם שהקדישה אך שוב י"ל דכיון דחי ב' שנים בשנה ראשונה ידוע לו שהקדישה קודם שנטרפה כקו' התוס' ולא מוכח רוב אך אחר העיון הדק היטב נראה דאין כאן קו' מעיקרא לא מפרה ופרו ולא מקבלת הדם דהנה תוס' הקשו נילף מכל קרבנות שדחו שבת שמא ימצא טרפה לאחר שחיטה ותי' דמס' אמרה תורה לחלל שבת משום מצות קרבן כמו גבי פ"נ וראיתי בח"ס בדיני רוב כ' לפרש כונת תוס' משום דהותרה כמו פ"נ ואולם לפירושו יש לפקפק הרי הכ"מ פ"ב משבת כ' דשבת אצל פ"נ רק דיחוי ועח"ס סי' פ"ה ושו"ת מהרי"א ח' או"ח שהאריכו על דבריו שלדעתו אף אי פ"נ דחוי וקרבנות ג"כ רק דחוי אצל שבת עכ"פ מוכח דמכח סנ"פ מחללין השבת ה"ה לענין עבודת הקרבן מחללין על הספק זהו עיקר ראיתם אמנם טעמא דמילתא לא פירשו התוס' דלמה לא קפדינן אחילול שבת מספק ונראה דהנה במנחות דף ס"ד שחט קרבן ונמצא כחושה בבני מעיים אמרינן לי' הבא שמינה ואמאי מתירין לו להביא שמינה ועי"ז מחלל שבת על ראשונה אך הדבר נכון דהנה קיימ"ל היכיא דעביד ברשות וטעה וחילל שבת כש"כ היכיא דהוה אונס פטור כמש"כ תוס' פסחים דף ע"ג וא"כ כיון דנמצא כחושה בבני מעיים ולא הוה לי' לידע זאת שכחושה בבני מעיים א"כ הוא עבד ברשות ששחטה א"כ אף שנמצא כחושה ויביא אחרת לא גרע מטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דקיימ"ל דפטור ובזה מדוקדק כחושה בבני מעיים דאין ניכר מבחוץ וא"כ ניחא בס' טרפה על ספק ג"כ מחללין שבת דאף אי ימצא טרפה כיון דברשות קא עביד דהוה לי' טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור ודו"ק וא"כ לפי"ז לא קשיא מכלאים ג"כ דאף אי ימצא טרפה הוה טעה בד"מ דפטור והנה לפמש"כ הח"ס סי' ס"ט בכלאים בבגכ"ה ליכא כלל איסור כלאים דאין מכוין ופס"ר שרי בהנאה א"כ אף אי ימצא טרפה לא עשה איסור דעכ"פ הוא כיון לעשות מצוה וא"מ שרי בכלאים א"כ כש"כ דא"ש ודו"ק:
ג')

עוד

שם לא הותר אלא בשעת עבודה עוד לאלוה מילין הנה רבינו בפ"י מכלאים הוסיף דלא הותרו אלא בשעת עבודה שהיא מ"ע כציצית ויש להבין במאי מדמהו לציצית ונראה דהנה בפ"ג מציצית כ' רבינו דכסות לילה פטור גזירה שמא יתכסה בה בלילה והוכיח הכ"מ שדעת רבינו דל"א הואיל ואשתרי אשתרי ולכן לא כתב גזירה משום כסות לילה כלשון הגמ' אך הקשה ע"ז דרבינו שם כתב בלילה אין מברך משמע דלובש בגד בציצית בלילה והוכיח מזה הרי' אבוהב דסובר הואיל ואישתרי וא"כ דבריו סותרין עוד קשה אי סובר דל"א הואיל ואישתרי משמואל דאמר ואפי' בטלית פטורה משמע דהותרה ועוד דטלית פטורה לאחר ל' חייב משמע אף בכלאים עוד הקשה בכ"מ על מהרי"א הרי כיון דחכמים גזרו א"כ ל"ש דלובש בלילה דהרי גזרו שאפי' ביום לא ילבוש בכלאים וע"כ דעת רבינו בליכא כלאים אז לובש בלילה ונראה לישב בהקדם שיטת ר"ת דסובר מדקאמר גזירה משום כסות לילה מוכח דאמרינן הואיל ואישתרי ולכן לא גזרינן שמא יתכסה בלילה רק הגזירה משום כסות לילה שא"ח בציצית כלל והביא ראי' מספרי דבלילה חייב בציצית ובש"א ביאר דא"א לומר שדעת רבינו ג"כ כר"ת וקאמר גזירה משום כסות לילה על בגד לילה אבל דיום הותר בלילה דז"א דאם להקל אזלינן בתר יום לומר כסות יום פטור בלילה כש"כ דלהחמיר יש לנו לילך בתר יום שחייב בכסות לילה ביום וא"כ שוב נאמר דאישתרי בלילה ומעתה אומר דהנה לדעת רבינו י"ל דסובר מדינא חייב בציצית בכסות יום אבל בכסות לילה אין חייב רק ביום דמדינא ומסברא שלא לחייב כלל ביום בציצית ורק אנן מחייבין אף ביום כסברת הש"א דהולכין להחמיר אחר יום א"כ דל"ש לומר דלא ינהוג בלילה כלאים משום דאישתרי כיון דגם מה שביום שרי בציצית רק מסברא כדברי הש"א דאזלינן להחמיר מחייבין ל"ש לומר הואיל ואישתרי דהא לא שרי מדינא וא"כ נתיישב היטב סתירת רבינו דהא דכ' שיתכסה בלילה היינו כסות לילה כדקאמר בגמ' והא דלא קאמר גזירה משום כס"ל משום דבאמת חייב ביום רק הגזירה שיתכסה בכסות לילה בלילה דבכהא"ג לא אישתרי אבל בכסות יום אף דאין חייב בלילה ליכא כלאים דבאמת כהא"ג אישתרי ובזה ניחא ג"כ הא דקאמר שמואל ואפי' בטלית פטורה משום דבכסות יום מודה רבינו דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ומזה אייריא שמואל כשלובש ציצית בלילה אין מברך וניחא הכל:
ד')

עוד

נראה לי לישב דהנה רבינו סובר שם לעיל מיני' דבשל צמר לא אישתרי לבן מטעם דאפשר בצמר והיינו מדרבנן כמבואר בדבריו אבל בפשתים סובר דל"א דאפשר בלבן דא"כ לא מקיים מצוה דתכלת ואמנם אחר דחכמים ראו לגזור שמא יקרע או משום כס"ל שפיר גזרינן שמא יתכסה בה בלילה והיינו דנהי דמה"ת אישתרי גם בלילה מטעם הואיל אבל כיון דבאמת מדרבנן היכא דאפשר יש לנו לומר דלא דחי רק ביום אנו אומרים דלבטל מצות תכלת לא מיקרי אפשר אבל בלילה בוודאי ראוי לומר מדרבנן לא שרי בלילה כיון דגם ביום הי' סברא לומר דל"ד משום דאפשר רק דחכמים לא רצו לבטל מצות תכלת אבל בלילה שייך שפיר דאסור לכסות מדרבנן מטעם דאפשר ושוב גם ביום ראו חכמים לגזור משום כס"ל דהיינו שמא יתכסה בלילה אפי' בבגד יום וגמ' דקאמר משום כס"ל היינו למ"ד דבאפשר ג"כ דחי אבל לר"ל דאפשר לא דחי א"כ שייך אף בכסות יום גזירה שיתכסה בה בלילה ויש להמתיק עוד יותר דהנה מדברי רבינו נראה דהאי דאפשר רק מדרבנן אסור אבל מה"ת באפשר ג"כ שרי ונראה הסברא דהנה הרי"ו והב"י סי' ט' פליגי אם אין לו עתה רק צמר ופשתן לרי"ו חשוב א"א ודחי ולב"י חשוב אפשר כיון דאם הי' לו צמר או פשתן ופשתן לא הי' דחי גם עתה לא דחי (ואגב אומר לבאר מה דהוק' בש"א לשיטת הב"י דבאין לו מיקרי אפשר ול"ד משבת דף קל"ג דמסיק בליכא אחר רק האב דחי מוכח דבליכא אחר היינו אי אפשר ונ"ל לפמש"כ הש"כ סי' שפ"ב דבמילה ל"ש שליחות א"כ הא דפריך וליעבד אחר קשה דעכ"פ ביטל מ"ע שעל האב ותי' בברוך טעם דמ"ע שעל האב לא נכרתו י"ג בריתות א"ד עשה ול"ת ולפי"ז אי הוה אחר הוה אמרינן דאף דבטיל ממ"ע א"ד אבל בליכא אחר ל"ש לומר דאפשר דהרי אף באיכא אחר לגבי מצות האב ל"ח אפשר א"כ נהי דאפ"ה א"ד היינו באיכא אחר אבל לא דנאמר אפי' בליכא אחר לא ידחה משום דאי הוה אחר לא הוי דחי דהא אף אי איכא אחר עכ"פ לגבי אב ל"ח אפשר וא"ש שיטת הב"י אדרבא קשה לי לשיטת הרי"ו מיבמות דף ד' פריך כיון דכתיב ועשו בגדיהם צמר ופשתים ל"ל ויקשה אי מהכא הו"א דוקא באין לו בגד קמ"ל סמוכין להתיר אפי' ביש לו בשלמא לשיטת הב"י דאין לו מיקרי אפשר ניחא משום דאי ס"ד ביש לו א"ד אף באין לו לא ידחה וכיון דכתיב בגדיהם דדחי אף ביש לו דחי שפיר פריך סמוכים ל"ל אבל לשיטת הרי"ו דבאין לו ל"ח אפשר קשה) ולפי"ז י"ל הא דאפשר מה"ת דחי היינו עכ"פ באין לו ולרבנן חשוב אפשר אף באין לו אבל ביש לו גם מה"ת חשוב אפשר ולא דחי והיינו בבגד צמר ולפי"ז בסדין של פשתן נהי דל"ח אפשר משום תכלת דצריך לקיים מצות תכלת ואף ביש לו ל"ח אפשר וכל זה ביום אבל בלילה באמת ביש לו נהי דאישתרי אפ"ה מדרבנן באפשר כזה אסור בלילה וא"כ שוב שייך הגזירה משום כס"ל לא משום שמא יתכסה וטעמו של רבינו דסובר דצמר במינו דוקא כ' במגן אבות דהוכיח מכח קו' דלא נקיט כלאים בציצית אלא סדין בציצית משום דבצמר גם לב"ה מודו דאסור מדרבנן דאפשר במינו ובזה יש לישב ג"כ דברי ר"ת שהבאתי לעיל שכ' דאמרינן הואיל ואישתרי ושרי אף בלילה והביא ראי' מספרי דלילה חייב בציצית ותמה בש"א שדבריו סותרין אי מהני בלילה מקרא אין מטעם דהואיל ואישתרי די"ל דבוודאי אי לאו הואיל ואישתרי בלילה והי' שייך בלילה איסור כלאים הי' קשה על הספרי איך דריש דנוהג בלילה הא אפשר במינו דנהי ביום ל"ש האי סברא דאפשר אבל לא מסתבר דלידחי גם בלילה כיון דבאמת אפשר במינו דבשלמא ביום הוה חיוב גברא ל"ח אפשר אבל בלילה הרי אין זמן ציצית ליכא חיוב גברא אלא כיון שהיא כסות יום חייב ג"כ א"כ החיוב משום הבגד יקשה שפיר הא אפשר במינו ואיך אמרה תורה דלידחי עשה גם בלילה וע"כ מטעם דאישתרי לגמרי וליכא כלאים כלל בלא"ה לענין חיוב מצוה שפיר דריש קרא דחייב בלילה ולא יקשה איך דחי ל"ת באפשר דז"א דאיסור כלאים ליכא בלא"ה מטעם דאישתרי ודו"ק ואמנם נראה כהבנת הכ"מ מדברי רבינו שהקדמנו שכ' דלא הותר אלא בשעת עבודה דמ"ע הוא כמו בציצית מזה מוכח דסובר בציצית ג"כ לא הותר רק בשעת מצותו ביום לא בלילה דל"א הואיל ואישתרי אשתרי דאין כאן הותרה דרק מטעם עדל"ת ובלילה ליכא עשה לא הותר וכן במקדש שלא בשעת עבודה ליכא עשה לא הותר א"כ מוכח כדעת הכ"מ דבציצית לית לי' לרבינו הואיל ואישתרי אשתרי דלא כמהר"י אבוהב וא"כ יפול על רבינו קו' התוס' מדאמרינן גזירה משום כס"ל משמע דבכס"י הותר אף בלילה ונראה לישב דבח"ס הקשה הא מצללה"נ ואין מכוין שרי ופ"ר ל"ש בכלאים וא"כ איך מוכח עדל"ת הא ש"ה דאין איסור כלל ותי' דציצית שאני דאין חייב אלא בבגד שיש בה הנאת החימום והנאת לבישה (וכמש"כ תוס' נידה דף ס"א) וא"כ המצוה רק ע"י הנאת לבישה ושוב יש בו איסור כלאים וצריך לעדחל"ח ולפי"ז י"ל עתה דגלי תורה עדחל"ת עכ"פ ל"ש הואיל דגלי תורה דהותר הותר לגמרי אף בלילה דשאני בלילה דמכוין להנאתו שפיר אסור משא"כ ביום ההנאה רק ע"י המצוה דהמצוה רק היכיא דמתהנה א"כ המצוה גורם שפיר דחי הל"ת דכלאים והותר ביום משום דע"י המצוה נעשה ההנאה משא"כ בלילה דמכוין ל"ש דהותר וכן זה למ"ד דבר שא"מ שרי וכן הלכה אבל לר"י דסובר דבר שא"מ אסור א"כ יש כאן איסור כלאים בלא המצוה ואפ"ה עדל"ת א"כ ע"כ מטעם דהותרה א"כ הותרה גם בלילה וגמ' קאי לר"י דדבר שא"מ אסור לכן אמר גזירה משום כס"ל אבל רבינו פסק דא"מ שרי א"כ לדידי' ל"ש הואיל ואישתרי אישתרי לכן כתב גזירה משום כס"ל:
ויותר י"ל דהנה תוס' יבמות דף ה' הוק' מדצריך קרא דאש"ק ביו"ט מוכח עדל"ת ותי' דנונ"ד קרבין ביו"ט א"כ ילפותא עדל"ת רק מציצית א"כ ע"כ באמת יסבור כר"י דבר שא"מ אסור אבל למ"ד דשא"מ מותר יסבור נונ"ד אין קריבין ביו"ט א"כ א"צ ילפותא מציצית וילפינן מש"ק א"כ שפיר י"ל בכלאים בציצית א"צ עדל"ת כלל ורק משום דאין מכוין וא"כ א"ש בגמ' קאי למ"ד דשא"מ אסור לכן קאמר גזירה משום כס"ל אף דקאי לב"ה יסבור עתה נדונ"ד קרבין ביו"ט לב"ה וידעינן עדל"ת רק מכלאים א"כ ע"כ הותרה משום מצוה לכן גם בלילה הותרה אבל להלכה נונ"ד אין קרבין ודשא"מ שרי א"כ עדל"ת לא ידעינן באמת רק מש"ק ובציצית שאני דאין מכוין וא"כ ל"ש דאישתרי:
ה')

ובאופן

אחר י"ל דזה תליא בפלוגתא דרב אשי רבא ואביי אי הטעם ביו"ט משום דהוה עשה ול"ת או מקרא דלבדו או מקרא דעולת שבת דלמ"ד דעשה ול"ת ולא יליף מקרא א"כ ל"ש לומר דידעינן מש"ק דלא דריש כלל קרא לזה כמש"כ בקובץ על יד וא"כ ע"כ יסבור האי מ"ד דשא"מ אסור וא"כ אף אי ב"ה סברי נדונ"ד א"ק א"ש דיסבור דהטעם משום עשה ול"ת ולא מקרא רק מכלאים בציצית נילף עדל"ת ע"כ יסבור דשא"מ אסור אבל רבינו בפ"א מתומ"ס כ' דרשא דעולת שבת ובפי"ט מפהמ"ק כ' סתם אין ש"ק ביו"ט ע"כ מקרא יליף א"כ מוכח עדל"ת מש"ק וגם סובר דשא"מ שרי א"כ לא מוכח מכלאים רק מש"ק א"כ ל"ש הואיל ואישתרי דשאני כלאים דא"מ שרי אבל בלילה דמכוין לכן לא אישתרי ודו"ק (וא"ל דרבינו בפ"ג מיו"ט כ' אין עשה דל"ת ועשה י"ל דבלא"ה קשה א"כ למה צריך בפ"א מתמידין קרא וע"כ דנפ"מ בנשים דיו"ט רק ל"ת וש"ק הוה גם בלילה שלב"ז ושייכה בנשים עכ"פ מוכח עדל"ת מש"ק) וא"ל א"כ סמוכין ל"ל י"ל להורות קש"ע דאורייתא דהיינו להורות דמצות ציצית הוא באופן שיש בו כלאים כתוס' יבמות דף ד' והבן אלא דעומד לנגדי לשון רבינו בהל' ו' שכ' יען דאפשר אין עדל"ת משמע מטעם אפשר אתינן עלה ולכן אומר לישב בדרך אחר בוודאי למ"ד תכלת מעכב הלבן א"כ שייך דהותר כיון דא"א בשום אופן רק בלאו דכלאים ע"כ הותר לכן גם בלילה הותר אבל אי אין מעכב וכן קיימ"ל א"כ נהי דעדחל"ת ול"א בתכלת ופשתן אפשר בצמר דעכ"פ בפשתן אי אפשר כמש"כ תוס' כתובות דף ל"ט אבל עכ"פ הואיל ואישתרי ל"ש ולכן שייך גזירה שיתכסה בלילה וגמ' קאי אי תכלת מעכב הלבן אישתרי בלילה לכן אמר רק גזירה אטו כס"ל ודו"ק:
עוד י"ל גמ' קאי אי חובת טלית דאז מסתבר דכסות יום חייב עוד בלילה א"כ י"ל מסתברא דהותרה דהמצוה על הבגד ואז ליכא איסור כלאים ובא המצוה קודם על הבגד קודם איסור כלאים דבלבישה אבל למ"ד חובת גברא א"כ כסות יום בלילה פטור מציצית ואישתרי ל"ש כיון דחיוב העשה בשעה שכבר לבש אז יש כלאים א"כ העשה רק דחוי ולא הותר א"כ רק נדחה ביום ולא בלילה ורבינו סובר ח"ט א"כ רק דיחוי ולא הותרה ובזה נראה לישב קו' האחרונים לתוס' דף מ' דמה"ת אף באפשר דחי יען דהותר א"כ מנ"ל עדל"ת מכלאים ש"ה דהותר עטה"ק ומגן אבות ולפמש"כ י"ל תוס' קאי שם לתרץ דשמואל דפוטר פשתן בצמר ושמואל לטעמי' דסובר חובת טלית א"כ שפיר הותרה ואפי' באפשר וגמ' דיליף עדל"ת מכלאים היינו לדידן דהוה חובת גברא ובזה ניחא גם קו' התוס' משמואל דאמר ואפי' בטלית פטורה דוודאי לשמואל דח"ט סובר בוודאי הותרה ולכן קאמר אפי' בטלית פטורה ואך לכאורה יקשה א"כ רבינו דסובר ג"כ באפשר רק מדרבנן כמבואר בדבריו כאן והרי סובר דרק הודחה וצ"ל דרבינו אייריא באין לו כהא"ג רק דרבנן אבל ביש לו צמר בוודאי מה"ת אסור להטיל פשתן בצמר ובזה מדוקדק לשונו שכ' מתחילה פשתן לפשתן וצמר לצמר ומסוף דבריו משמע אפי' פשתן לצמר כמו שהקשה בכ"מ ולפמש"כ נכון דביש לו בוודאי רק צמר לצמר ופשתן לפשתן אמנם באין לו מה"ת שרי בכל ענין ומדרבנן אסרו פשתן לצמר אבל צמר לפשתן הניחו על דבר תורה משום מצות תכלת וא"ש:
והנה אי אמרינן דכלאים הותרה בציצית נראה עוד דתליא באשלי רברבא דהנה דעת המרדכי הובא בב"י סי' י"ג דתורה לא צוה שלא ללבוש בגד בלא ציצת רק שיעשה ציצית אחר שכבר לבש והנה בתוס' כתובות כתבו דל"א דילבוש בגד צמר כיון שרוצה בפשתן ול"ח אפשר ונראה דזה רק אי אמרינן כסברת המרדכי א"כ ל"ה אפשר דהרי קודם שלבש אין עליו חיוב א"כ כשלבש כבר בגד פשתן ל"ש דאפשר בצמר וא"כ לכן שפיר דחי לאו דכלאים אבל אי אמרינן כאינך סברת תוס' דאסור ללבוש בגד בלא ציצת א"כ אין יכול להטיל תכלת דהוה כלאים ובזה ניחא דתוס' מנחות דף מ' כתבו דלב"ש א"ד יען דאפשר וזה נגד סברתם בכתובות עטה"ק שהעיר ע"ז ולפמש"כ א"ש דב"ש יסבור דאסור ללבוש בלא ציצת א"כ שייך שפיר לומר דחשוב אפשר בפשתן כאמור:
ובזה ניחא מה דקשה לדבריהם בכתובות ממה שכ' בגיטין דף מ"א דאצלה אפשר באחר לא דחי דהרי לפי דבריהם באין רוצית רק בו הוה א"א ולפמש"כ זה רק בציצית אחר שכבר לבש בהיתר ובזה א"ש ג"כ דלא יקשה ממכות דף ט"ו באונס שגירש דשם בכבר נשאה ל"א סברא דמצית לומר לא בעינא כמו בציצית אף דאפשר בפשתן ל"א כן גבי ציצית דלא ידחה:
ואמנם לפי"ז אי אמרינן כסברת המרדכי א"כ א"ש דעדל"ת דל"ה אפשר ול"א משום דהותרה אבל אי ל"א כסברת המרדכי א"כ הוה אפשר ואמאי דחי א"כ ע"כ לומר דכלאים בציצית הותרה אלא דיש לעיין דרבינו בפי"ט משבת כתב בטלית מצויצת ל"ה משא הא לאה"ח חייב דאין עשה דוחה לא תעשה דשבת דיש בו כרת ולדברי המרדכי לא מחייב בציצית בשבת ול"ש כלל עשה דוחה דאין כאן עשה א"כ מוכח דלית לי' כסברת המרדכי אמנם יש לומר דלכאורה יקשה איך ס"ד דעשה דציצית ידחה שבת הא אפשר לצאת בבגד שכנפות עגולות ופטורות מציצית ונהי דלענין ציצית ל"ח זה אפשר כמש"כ תוס' כתובות אבל עכ"פ איך ס"ד דידחה שבת דלענין לדחות שבת שפיר מיקרי אפשר לכן אומר דרבינו מודה בהא לסברת המרדכי דאין החיוב בא רק אחר שכבר לבש א"כ רשאי ללבוש בת ד' כנפות ואין מחייב בציצית רק אחר שכבר לבש ואז ל"ה אפשר לכן הוה דחי שבת לכן כ' הטעם דא"ד ל"ת דעשה דשבת חמירא ולאו מטעם דאיכא עשה (כמש"כ בפ"א מבהב"ח) אלא דבהא פליג אמרדכי דהוא סובר דמהא"ט בשבת דא"י לעשות ציצית ליכא כלל מצות ציצית בהא חולק ואית לי' דשפיר מחייב בציצית כיון דרק יומא הוא דגרים מה שא"י לעשות ואיסורא דרביע עלי' ול"ד ללילה דאין כאן חיוב כלל לעשות ציצית ע"ד שחילק בשעה"מ פי"ט מפהמ"ק לענין ש"ק ביו"ט דל"ח עשה שז"ג דאיסורא בעלמא רביע עלי' כידוע:
ו')

והנה

בסוגיא דמנחות פליגי בפירושא דשמעתתא רש"י ור"ת לרש"י ב"ש פוטרין מה"ת ונקט פוטרין משום דח"ט ולר"ת ב"ש רק מדרבנן פטרי וכן דעת רש"י בל"א וכ"כ בעהמ"א פ"ב דשבת ומלחמות השיג א"כ מאי קאמר ריב"ר אילעי לתלמידיו הא הוריתי לכם דהלכה כב"ה ואמרו גזירה אטו כסות לילה הא זה רק לב"ש דאי לב"ה ג"כ מדרבנן אסור במאי פליגי ונראה לישב דהנה תוס' כתבו דהאי דנקט פוטרין יען דפוטר אף ממינו ורא"ש בה' קטנות השיג דזה גזירה רחוקה לגזור אטו שא"מ ושא"מ אטו כס"ל וי"ל דהנה פליגי תוס' ורש"י להלן בכסות יום אי אישתרי בלילה ג"כ (וכן יש פלוגתא דאמוראי אי לילה זמן ציצית) והנה אי בלילה ליכא כלאים ג"כ מטעם דאישתרי או משום דלילה זמן ציצית א"כ רק גזירה משום כסות לילה המיוחד ללילה א"כ הוה שפיר גזירה רחוקה אבל אי שייך כלאים ויש לגזור שיתכסה בלילה אז גם במינו יש לגזור דהרי בשא"מ דאסור הוא מילתא דשכיחה מאוד וקרוב הדבר שיתכסה בלילה א"כ יש לנו לגזור שפיר מינו אטו שא"מ (ועש"א דחקר למה ל"א לא ניתנה תורה למה"ש שיפשוט ברגע שיחשיך וא"כ ע"כ הותר כלאים בציצית בלילה ותי' דאפשר לפשטו בעוד יום עכ"פ יצא לנו דנהי דל"ש לא נתנה תורה למה"ש דעכ"פ באפשר ליזהר אבל עכ"פ מסתבר דקרוב הדבר מאוד שישכח ולא יפשוט קודם הלילה א"כ הוה גזירה קרובה ולכן גם במינו יש לגזור) ומעתה י"ל דלב"ש ג"כ רק דרבנן אבל יסבור בלילה שייך איסור כלאים דלא אישתרי וסובר דבלילה פטור מציצית א"כ שייך גזירה שיתכסה וא"כ גזרינן גם במינו ולפי"ז הא דקאמר גזירה משום כס"ל ע"כ הכונה כפירש"י במנחות באמת שיתכסה בלילה אבל לב"ה הגזירה רק שיתכסה בכסות לילה משום דבכסות יום לב"ה בלילה ג"כ ליכא כלאים דאישתרי וא"כ רק בשא"מ אסור אבל במינו ל"ג גזירה רחוקה היא כקו' רא"ש וזה הנפ"מ בין ב"ה לב"ש ובזה א"ש סתירת רש"י דבשבת פי' גזירה משום כס"ל היינו בגד המיוחד ללילה משום דר"י אמר לתלמידיו דהלכה כב"ה (והיינו או דהי' סבור דאין לתלמידים ציצית אפי' במינו כלל ובאמת הי' להם ציצית ממינם כמש"כ תוס' בשבת או דהי' סובר לב"ה ל"ג כלל דגזירה רחוקה היא ואף בשא"מ ל"ג) וע"ז אמרו גזירה משום כס"ל ואסור בשא"מ אבל במינו חייב ולהם הי' ציצית ממינם וטעמא דמילתא דלב"ה אמרינן הותרה ול"א כן לב"ש משום דב"ש לית לי' סמוכין רק משום עדל"ת מראשו כמש"כ תוס' א"כ ל"ש הותרה אף בלילה דרק דיחוי הוה אבל ב"ה יסבור סמוכין א"כ הותרה ולכן רק גזירה משום כס"ל אבל כס"י הותר בלילה וליכא גזירה רק בשא"מ גם י"ל דסוג' דמנחות כר"י בר אילעא דסובר דלב"ה אף מדרבנן מותר א"כ לב"ש רק מדרבנן פוטר וא"כ לב"ש ג"כ רק גזירה משום כס"ל ובמינו אבל התלמידים דהשיבו דלב"ה גזירה משום כס"ל הם דסברי דלב"ש הגזירה אין משום כס"ל אלא שיתכסה בלילה ולכן אף במינו ג"כ פטור אבל לב"ה רק משום כס"ל ולכן במינו חייב:
ומה שהקשו בתוס' דלב"ש עכ"פ נאמר עדל"ת מראשו ותי' דאפשר בצמר וכתבו א"נ לאשמעינן קשר עליון מה"ת וכל המפורשים נתלבטו בכונתם ולדעתי לפרש דבריהם דאחרונים חקרו דבציצית ל"ה בעידנא כמש"כ בש"א ובטה"ק העיר אתוס' דהיו יכולין לתרץ דאין שוה בכל והנה תוס' מיאנו בתי' זה יהא מאיזה טעם שיהא ותי' רק משום דאפשר אבל אם אי אפשר כגון באין לו צמר כמש"כ בבה"ז (והוא שיטת רי"ו שהובא בב"ר סי' ט' והביאותיו לעיל) באמת דחי א"כ משכחת ג"כ לב"ש כלאים וא"כ שוב י"ל דקרא אייריא מכלאים בציצית וצריך קרא לומר דקשר עליון מה"ת וכיון דקשר מה"ת שוב יש כאן כלאים ורק משום עדל"ת מותר א"כ א"צ למש"כ תחילה דקרא אתא דוקא לכדרבא והוה האי אי נמי שכתבו כתוס' כאלו אמרו השתא דאתית להכי דהטעם רק משום דאפשר א"כ בא"א שייך כלאים א"כ מצינן לומר דקרא אתי לקשר עליון ובכהא"ג דא"א דעדל"ת אף דיש כלאים ע"י הקשר עליון דחי מדרשא דראשו וא"צ לאוקים כדרבא ודברי תוס' משולבים הא בהא:
ז')

שם

לא הותר אלא בשעת עבודה וראיתי ראי' מפורשת לרבינו בירושלמי פ"ט דכלאים תני אין עראי בכלאים בבית המקדש דאף עראי אסור והא תני כהן שיצא לדבר עם חבירו אם הפליגו טעון טבילה אם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים אלמא חוזר לעבודתו מיד וא"כ לבוש הוא בבגכ"ה והאיך יצא הא אמרת אפי' עראי אסור ומשני כאן בבגדי כהן שיש בהן כלאים והכונה ה"ה בכל הדיוט כאן בבגדי לבן שאין בהן כלאים הרי דאסור שלא בשעת עבודה אלא דקשה מכאן דלעיל העלתי בכה"ג הותר שלא בשעת עבודה ומכאן מוכח דאסור אף בכה"ג ולא הותר אלא בבגדי לבן יען שאין בהן כלאים ודוחק לומר בשל כהה"ד ל"ה כלאים רק דלחד מ"ד בשל כה"ג:
ואמנם במראה הפנים הביא תוספתא הנ"ל שהבאתי לעיל דמינה מוכח בכה"ג מותר שלא בשעת עבודה ופירשה באופן אחר דבשעת עבודה בין של כה"ג בין של כהן הדיוט אין בהם כלאים דהותרה אבל בבגדי כה"ג יש חילוק דיש מהן שיצא למדינה חייב והיינו בגדי זהב ובמקדש היינו בגדי לבן בין לשרת בין שלא לשרת מותר דאין בהם כלאים אבל פירושו דחוק:
ח')

הנה

הש"א הקשה טובא על רבינו דס"ל שלא בשעת עבודה לא הותרה אמנם כ"כ דאיתא בהדיא בירושלמי פ"ט דכלאים תני אין עראי בכלאים במקדש ופי' בפני משה דלא הותר אלא בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה אסור ולישב קו' הש"א נראה לפי קו' הבית אברהם דהקשה לשיטת רשב"א דאי מצללה"נ גם בהנאת הגוף כן א"כ איך נשמע עדל"ת דילמא משום דמצללה"נ דאיסור כלאים אין הלבישה אלא ההנאה ואף דאיכא הנאת הגוף מותרת דללה"נ ותי' דהא הוה מה"ב ולדעתי תמוה דבוודאי אי ל"ה כתיב בכלאים בציצית דעדל"ת רק דהוה ילפינן משריפת קדשים כקו' תוס' ביבמות אז הוה שפיר מצינן למימר דל"ש מצללה"נ דהא אי לאו דילפינן עדל"ת משרפ"ק הוה מה"ב א"כ בכלאים בציצית גופי' הא גלי קרא דמותר א"כ שפיר קשה מנ"ל משום עדל"ת דילמא לכן גלתה קרא דיעשה כלאים בציצית משום דאין אסור בהנאת לבישה כשעושה כן למצוה ול"ש לומר דא"כ הוה מה"ב דהא גלתה קרא דחייב לעשות ציצית של כלאים אמנם לישב הקו' נראה דהנה סברת רשב"א י"ל לפמש"כ תוס' שבת דף כ"ד דלמ"ד נדונ"ד א"ק ביו"ט ה"ט דצורך הדיוט בטיל לגבי צורך גבוה א"כ ה"נ בטיל לצורך גבוה אמנם לפי"ז נראה דזה ניחא במצוה דלא כתיב לכם אבל בציצית דכתיב ועשו להם משלהם א"כ אי הטעם משום דהנאה בטילה לגבי מצוה א"כ הא לא הוה משלהם כדמוכח בשבת שם דפריך הא בחול שרי מנ"ל ומשני דמצוה לשרוף את התרומה ואמר רחמנא בשעת ביעורה תהני ממנה לך שלך תהא ופי' בהפלאה פ' קרח דהכונה דלכאורה שם הטעם משום דכבר עברה האיסור בשעת ביעור אלא דא"כ הא נעשית מצותה וא"צ קרא ולכן הקדים דמצוה לשרוף א"כ כל דנעשית מצותה מותר אע"כ אפי' כשהיא בעין כשריפת שמן להאיר אפ"ה מותר קשה לי דאי הנאתה שריא רק כשעובר האיסור ונעשה אפר א"כ לא מיקרי לך דהא התרומה כמו שהיא בעין אסורה בהנאה אע"כ דמותר להנות בעודו בעין וא"כ הדרה קו' לדוכתי' למה צריך להקדים דמצוה לשרוף אך הדבר ניחא דאי לאו דמצוה לשרוף שפיר י"ל דמיקרי שפיר לך אף דכבר נעשה אפר דהא עכ"פ יש לו רשות להסיקה לכתחילה כדי להנות ממנה אחר שנעשית אפר א"כ זהו גופי' הוה הנאה אבל כיון שמצוה לשרוף א"כ אי לא הוה שריא רק אחר שנעשה אפר ואין אנו דנין רק אשעת הסקה לא הוה מוכח די"ל דכיון דמתעסק בשעת הסקה כדי לקיים המצוה א"כ בטלה הנאתו זה שדעתו לשרוף כדי ליהנות ממנה ג"כ א"כ לא מיקרי לך אע"כ דמותר להנות בעודו בעין ואכתי תיקשי הא נהנה מהמצוה א"כ מיקרי שלך דנהנה מן המצוה אע"כ משום המצוה לא מיקרי שלך (וכן מוכח מירושלמי רפ"ק דערלה דנטוע למצוה לא מיקרי לכם) וא"כ ממילא נשמע דאף דאיכא הנאת הגוף לא מיקרי לך דבטיל לגבי המצוה ורק אי מותר בהנאה בלא מצוה כגון שריפת קדשים בלילה דאז ליכא מצוה אף בתרומה (דנהי דבתרומה טמאה ליכא איסור לשרוף בלילה אבל מצוה ג"כ ליכא דלא עדיף מקדשים) שפיר מיקרי לך ונשמע דמותר להדליק בשמן שריפה בלילה ולהנות ממנה ודו"ק מעתה בשל ציצית דכ' ועשו להם משלהם אי לא הוי שריא רק משום דמצללה"נ לא מיקרי שלהם אע"כ מצד עשה דחל"ת והיינו כסברת ריב"א דאי עשה דחל"ת ליתא לל"ת כלל ונראה ראי' לדברינו מתוס' נידה דף ס"ט שכתבו דהיכיא דליכא הנאת כלאים ליכא גם מצות ציצית ולכאורה איך תליא זה בזה ולפמש"כ ניחא דא"כ לא מיקרי שלהם דבשלמא אי איכא הנאת לבישה דלא בטלה לגבי המצוה אז מיקרי שלהם אבל אי ליכא הנאת לבישה א"כ לא הוה שלהם כיון דאין עומד רק למצוה ומצללה"נ לא קרינן בי' להם משלהם כנ"ל:
והנה לפי"ז לכאורה קשה בבגכ"ה דאמרינן בעירוכין דס"ד דאשתרי כלאים לגבייהו הא לא אישתרי כלל דמצללה"נ והנאת הגוף הא בטלה לגבי המצוה אך הדבר ניחא דזהו לס"ד דפטורין מן הציצית דאישתרי אף שלא בשעת עבודה א"כ להאי ס"ד ל"ש לומר משום דבטלה דהא אישתרי אף שלא בשעת עבודה א"כ להאי ס"ד באמת הוה נשמע דל"א דבטלה הנאת לבישה לגבי המצוה ואדרבא אמרינן דמצלה"נ בהנאת הגוף לכן ס"ד דפטורין מן הציצית לזה משני קמ"ל דאישתרי רק בשעת עבודה ובשעת עבודה באמת אין הטעם משום דאישתרי אלא מטעם דמצללה"נ והנאת הגוף בטל לגבי המצוה ולכן באמת חייבין בציצית דאף בשעת עבודה לא אישתרי כלל כלאים לגבייהו רק דשריא מטעם דללה"נ:
וא"כ לפי"ז ניחא כל הקו' של הש"א דהא באמת בלבישה איכא ג"כ מצוה כמש"כ כבר זה אדאמורהגזצ"ל בכללי המצות א"כ מיד בשעת לבישה איכא מצוה ובטלה הנאת הגוף דמצללה"נ וא"כ אף בבא על הספק ליכא איסור דהא מצללה"נ וכן מה שהקשה מכה"ג ג"כ ניחא דהא מצללה"נ וכן מה שהקשו מברכות בהא דעלי דהא הוה לאפרושי מאיסורא מאיסור כלאים להנ"ל ניחא דעכ"פ כיון דדעתם הי' לעבודה א"כ איכא מצוה בלבישה שוב הנאת הלבישה בטלה לגבי המצוה ולכן אף דבאמת לאו עבודה ואין מצוה בבגכה"ג אבל לפי דעתם לעבוד עבודה בלבישה א"כ איכא מצוה עליו ללבוש שוב בטלה הנאת לבישה:
אמנם לשיטת הר"ן דס"ל דהנאת הגוף מצלה"נ א"כ ניחא בפשיטות דע"כ משום עדל"ת והיינו דלא נאמרה הל"ת כלל ובזה אמרתי לפרש דברי רבינו בפי' המשנה בנדרים שכ' דלכן חלה נדר על דבר מצוה משום דהוה מה"ב והוא תמוה דגמ' אמרו משום דהוה איסור חפצא אבל הדבר מבואר יותר בנמ"י שכ' יען דנדר הוה איסור חפצא לא אמרה התורה לקיים מצוה בדבר שהוא אסור בהנאה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועוד דהוה עול"ת הנה מדבריו נשמע דבעלמא דל"ה איסור הנאה ל"ש דלא אמרה תורה שלא לקיים המצוה בדבר האסור ולכאורה טעמא בעי אבל לפמש"כ ניחא דבעלמא הא אמרינן כריב"א דל"ת כמאן דליתא א"כ ל"ה דבר האסור לו כלל אבל בנדרים כיון דאיסור חפצא ואסור בהנאה א"כ המצוה גופי' הא נעשית בעבירה דל"ש לומר עדל"ת וכמאן דליתא דאדרבא הא המצוה גופי' הוא האסור דזה שנהנה מהמצוה הוא גופי' אסור ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו:
אך לכאורה הניחא אי מצלה"נ אבל אי ללה"נ לכאורה ל"ש זה אבל לשיטת הר"ן דאיכא הנאת הגוף לכו"ע לה"נ ניחא דלא שייך עדל"ת דאדרבא כיון דנהנה מהמצוה א"כ המצוה גופי' באיסור ול"ש כמאן דליתא וזהו שכתב הרמב"ם דהוה מה"ב הכונה דל"ש עדל"ת דאדרבא עבירה איכא כיון דל"ש דהל"ת כמאן דליתא דמי א"כ בהמצוה גופי' איכא עבירה דנהנה מאיה"נ ודו"ק:
וניחא נמי דלא קשה דהא אפשר בכהן הדיוט דלפמש"כ דמותר מטעם מצללה"נ אבל לא מטעם עדל"ת לכן אף באפשר שרי דהא לא עבוד הכה"ג איסורא כלל ורק אי מטעם עדל"ת אז יש חילוק בין אפשר לקיים שניהם:
והנה השעה"מ הקשה לרשב"א הנ"ל ממודר ממעין דאסור בימה"ח מוכח דכיון דנהנה הגוף לה"נ לפמש"כ ניחא כיון דהטעם משום דהנאה בטלה לגבי המצוה כמש"כ תוס' גבי נדונ"ד א"כ זה שייך היכא דהנאה זו בא עם המצוה דהמצוה א"א בלא הנאת הגוף אבל בטבילה דהמצוה אפשר בלתי הנאת הגוף שלא לטבול במעין קר ל"ש דבטלה ממילא לגבי המצוה כהא"ג הרשב"א מודה דרק בנודר מתשמיש דהמצוה א"א בלי הנאת הגוף וע"י המצוה באתה לו הנאתו כהא"ג ס"ל דבטלה לגבי המצוה:
ט')

והנה

עוד יש לי לישב בדרך אחר עפ"י ח"ס סי' ס"ט שהקשה דאין מתכוין וא"ל דפ"ר דבהנאה הא פ"ר שרי וקשה מערכין דאמרינן דהו"א דאישתרי הא הוי אין מתכוין רק למצוה:
ול"נ לישב דקשה הא בבגכ"ה ליכא כלל פ"ר דבגכ"ה קשים הם כדאיתא ביומא דף ס"ט אמנם זהו באמת קו' תוס' שם אי בגכ"ה קשים איך אמרינן דאישתרי כלאים הא קשים הם ונראה דא"ש דכיון דלבשם הרי מחשבו להנאת אותו הבגד והא דאמרינן קשים הם נראה דהיינו בכהא"ג אם אחר הלבישוהו דכ' הרמב"ם בפ"י מכלאים שגם אם אחר הלבישו חייב בזה יש לחלק בין קשים אבל בלבשו מעצמו הרי מחשבו שפיר איכא משום כלאים וס"ד אף שלא בשעת עבודה ע"כ הא דשרי אף דהוה פ"ר הוא רק מכח דאישתרי ומשני נהי דבשעת עבודה אישתרי שלא בשעת עבודה לא אישתרי דכלאים לבגכ"ה דשרי הוא רק מטעם דלא מכוין למצוה וא"ל דהוה פ"ר ע"ז אמרינן הא קשים הם ול"ה פ"ר לפי"ז היינו דמשני לי' דס"ל סברא דקשים הם דעתה הוא דמחדש לו זה הסברא דקשים הם ולכן רק שלא בשעת עבודה משום דמחשבו להנאת בגד (אבל בשעת עבודה דלובשו לשם מצוה ל"ש דאחשבה להנאת בגד לצרכו דכיון רק לשם מצוה א"כ באמת שרי דהא אין מכוין ופ"ר ל"ש כיון דקשים הם) א"כ לפי"ז ניחא כל הקושיות שהקשה הש"א וח"ס דהא באמת אף אי ליכא מצוה עכ"פ הוא למצוה קמכוין א"כ הוה דבר שא"מ דשרי:
אמנם דעת הראב"ד דשרי אף שלא בשעת עבודה וביאר בש"א דהוא מטעם הואיל אי מיקלעי עבודה (וכ"כ בישועת יעקב סי' ט') שריא ממילא אף שלא בשעת עבודה ול"נ להוסיף לפמש"כ במגיני שלמה בפסחים דהסברא דהואיל רק דנאמר דהוה כל היום זמן סעודה ואישתרי אונ"פ מטעם מתוך א"כ ה"נ ע"י הואיל כל זמן הוה שעת עבודה ולא שייך לומר שלא בעידן עבודה דבכל רגע הוה בעידן עבודה משום הואיל אי מקלעי עבודה:
אולם לדעת רבינו נראה דל"ש הואיל רק היכא דאמרינן דהותרה כמו אונ"פ והסברא נראה כך דהנה אם עבר ובישל ובאו אורחים הנה כבר העלו האחרונים דלא מחייב למ"ד דאזלינן בתר מעשיו א"כ לפי"ז אי אונ"פ רק הודחה אם עבר ובישל ורוצה שלא לעביד איסורא הנה הוא צריך לחזור לאחר אורחים כדאמרינן ביומא אי ט"ד הוא צריך לחזור אחר טהורים (אבל אי הותרה א"צ לחזור אחר טהורים ה"ה כאן א"צ לחזור אחר אורחים כיון דעביד בהיתר) א"כ ל"ש הואיל כיון דאפי' בדיעבד אם עבר ובישל צריך לאהדורי אחר אורחים א"כ הכא נמי כיון דרק דחוי' ל"א הואיל:
אמנם על דברי הר"ן דכ' דבהנאה ל"א פסיק רישא קשה לי ממשנה פ"ג דמכשירין ר"י אומר א"א שלא לשמוח אלא אם עמד וכ' בתויו"ט דהכי קאמר לדבריכם שאמרתם דבשמחה סגי לחוד לא הי' לכם לומר אם שמח שהרי א"א שלא לשמוח אלא דשמחה לחוד לא סגי אבל צריך שיעמוד שיעשה מעשה לגלות המחשבה שבלבו ולהר"ן הנ"ל מאי קאמר רבנן רק במכוין לשמוח הוכשר דהוה לרצון אבל אי אין מכוין לא אף דא"א שלא לשמוח והא הוה רק כפ"ר במידי דהנאה דל"א פ"ר כמתכוין משום דא"א שלא ליהנות וצ"ע:
והנה בשו"ת שו"מ מהד"ג סי' צ"ד הקשה מקרא דפ' תצוה שבעת ימים ילבשם הכהן ומשמע כל שבעה כפירש"י גבי שלשת ימים הא אבנט הי' כלאים ובשבעת ימי המילואים לא עבדו עדיין והאיך מותרין ללכת בכלאים וכ' דבאמת צ"ל דהמילואים כיון שהי' צורך עבודה הי' מותרין או דגזה"כ הוא:
וקשה לי מפסחים ספ"ה דמדלו אומנייהו ופריך הא תניא מרושלין פסולין ותי' בשעת הולכת עצים דל"ה עבודה ויקשה א"כ לרבינו שלא בשעת עבודה לא הותר כלאים ואולי אף לראב"ד קשיא נהי שלא בשעת עבודה הותר היינו בדרך לבישה אבל שלא בדרך לבישה דלא מקיים מצות לבישה פשיטא דעובר אאיסור כלאים וצ"ע:
והנה בתוס' מנחות שקלי וטריא אי יש לדמויי ציצית בלילה לבגדי כהונה שלא בשעת עבודה ונראה לי לחלק דהנה בציצית אנו דנין משום עדל"ת הנה פשיטא דעדל"ת ל"ש רק במכוין למצוה אף אי מצאצ"כ אבל כשבאנו לדחות הלאו בוודאי רק במכוין למצוה ע"כ שלא בשעת מצוה כגון בלילה ל"ש הותר מצות כלאים דבלילה כשמכוין למצוה הרי עובר על בל תוסיף ובשאין מכוין הרי אפי' בשעת מצותו א"ד לל"ת אבל בגדי כהונה הא דבשעת עבודה הותר מצות כלאים אפי' באין מכוין לקיים מ"ע דלבישת כהונה הותר מצות כלאים כיון דלאו משום עשה דלבישת בגדי כהונה הותר איסור כלאים אלא משום צורך עבודה ואין זה דמכוין לקיים מ"ע דלבישה או אין מכוין לקיים המ"ע מעלה ולא מוריד ע"כ גם שלא בשעת עידן עבודה שייך דהותר איסור כלאים ובה' תומ"ס הארכתי:

יג

א')

ותכלת

האמורה בתורה הוא הצמר הצבוע כעצם השמים.

הנה הכ"מ כתב על דברי רבינו ותכלת הצבוע כעצם השמים ולא פירש יותר נראה מדבריו שלא מצא מקור לדברי רבינו כדרכו ובוודאי ידע הכ"מ מגמ' מנחות דף מ"ג שתכלת דומה לים וים לרקיע וא"כ יש לתמוה שלא כתב שזה גמ' מנחות ולכן נראה דקשיא לי' להכ"מ דבגמ' איתא דדומה לים וים דומה לרקיע ובירושלמי ברכות איתא דדומה לים וים לעשבים ועשבים לרקיע א"כ למה כתב רבינו דדומה לעצם השמים הא באמת אינו דומה להשמים אלא דומה לים וים דומה לשמים א"כ אין התכלת דומה לעצם שמים כמש"כ רש"י סוטה דף י"ז לכן לא כתב מקור לדברי רבינו ובאמת תימא רבה הוא על רבינו שכתב שדומה לשמים ובגמ' מבואר דרק דומה לים או לעשבים אמנם זכיתי לעמוד על דברי רבינו שכמה עמקו דבריו כי הנה בספר מאמר פתיל תכלת ושפוני טמוני חול מהגאון מו"ה גרשון חנוך ז"ל הביא מספר ערכי הכינויים שכ' וז"ל תכלת ישנו בג' בחינות בנוקבא ובדוכרא ובאימא של הנוקבא הוא של ציצית ועליו אמרו שדומה לים ושל הזכר עליו אמרו שדומה לרקיע והוא סוד המשכן ויש ג"כ סוד תכלת מארץ ישראל והוא תכלת הגמור בסוד כסא הכבוד והוא של כה"ג ועם האמור אפשר ליתן טעם למה אינו עולה אלא אחת לשבעים שנה לרמוז שזה התכלת אינו אלא מהנוקבא שהוא בת שבע ואולי לבגדי כה"ג בזמן שהי' צדיקים גמורים ומשוחים בשמן המשחה הי' מכוונים לצוד אותו במקומו מהמובחר על ידי שם וע"ז אמרו בגמ' שגנוזים שם לצדיקים לעתיד לבוא ואמנם אותו זקן דאיתא בספרי דהי' מתפרנס מהחלזון נראה שלא הי' מתרמי לי' אלא מהבינונים מכאן שלא הי' לאחר החורבן עכ"ל לפי"ז זה כונת רבינו דהא דאמרו בגמ' דדומה לים היינו על הפחות שבתכלת והוא רק בבחינת נוקבא וזה לוקחין לציצית אבל הבינונים מבחינת דוכרא זה שהי' נוטלים לבגדי כהונה וע"ז אמרו שדומה לרקיע לכן כאן דאייריא לענין בגדי כהונה כ' רבינו שדומה לרקיע ובצמר תכלת האמור בציצית הוא הדומה לים כמש"כ רבינו בפי' המשנה בפ"ט מכלאים ותכלת הוא צמר צבוע כאן תרשיש דהיינו מראות הים כמו שפירש"י בחולין דף צ"א וגויתו כתרשיש תרשיש ים ששמו תרשיש כדתרגמינן תרשיש כרום ימא מראות הים שכ' אני' באה תרשישה והיינו ים התיכון שיורדין בו מא"י והיינו שמשם החלזון עולה עכ"ד (אולם בדניאל י' פירש"י שהוא ים של אפריקה) אך לכאורה יקשה דהא בפ"א מציצית כתב רבינו שתכלת צמר צבוע כפתוך שבכחול וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע הרי דגם בציצית מדמה רק למראות השמש אולם הדבר ניחא דיש להבין למה שינה רבינו לשונו דכאן כ' כעצם השמים ובה' ציצית כ' דמות הרקיע הנראה לעין השמש בטהרו של רקיע אך הוא הדבר אשר דברנו דהא בארנו דיש כמה גוונים דתכלת והיינו כי יש מראה תכלת שחור כמו הרקיע בשעה ששקעה השמש דנראה ירוק שחורי כמו שכ' בספר הנ"ל לפרש מש"כ רבינו כעצם השמים שהכונה בעת ששקעה השמש כפירש"י פ' שלח דומה לרקיע המשחיר לעת ערב ה"נ יש תכלת שחור דונקעל בלוי דבשעה שהשמש זורח אז הרקיע העלל בלויא מעתה אני אומר זהו שכתב רבינו בה' ציצית דמות הרקיע הנראה לעין השמש דהיינו בשעה שהשמש זורח שאז נראה מראות הרקיע העלל בלויא וזהו מראות הים ג"כ וכמו שבארתי ופלא על הגאון המחבר הנ"ל בספרו דף י"ז שכ' דדברי רבינו כאן הם דברים אחדים עם מה שכ' בה' ציצית ולא הרגיש שבה' ציצית כ' שדומה לרקיע שנראה לעין השמש והוא מרחק רב שזה העלל בלוי דרק בציצית אמרו שדומה לים שמראה תכלת שבנוקבא הוא העלל בלויא מראה תכלת שבזכר הוא תכלת דונקעל בלויא וכמו שביאר שם דניכר במראה השמש בזכוכות העלל בלויא שבסוף דונקעל בלויא והנה אמת נכון הדבר ויש לתמוה דתוס' דף ח' כ' דרקיע מזהיר טפי מכוכבים דהא כתוב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וכ' דפרקי דר"א מפרש דקאי ארקיע שעל ראש החיות שמזהירין מכוכבים שאורו כאור החמה וא"כ יש לתמוה לדעת תוס' דרקיע מזהיר יותר הא אמרינן דתכלת דומה לרקיע ופלא אולם בחי' הר"ן כתב וז"ל דהרקיע גוף דק ובהיר מאוד אינו מקבל אור השמש אבל הירח והכוכבים שהם גופים עבים מקבלים אורה כמו שאורה ניכר יותר באבנים ובארץ מבמים עכ"ל א"כ ניחא דהרקיע מצד עצמו אורה רב אלא כיון דאין מקבל אור השמש לכן לנגד עינינו הוא אוכמי כמראה תכלת:
אמנם יש לתמוה דבמנחות פירש"י דע"י תכלת זוכרין ישראל היושב על הכסא הוא הקב"ה וקשה דבחולין דף פ"ט איתא אלא ציצית מאי הנאה איכא ומשני כד"ר דאמר תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ופירש"י דהיינו הנאה שיש לישראל שהקב"ה מסתכל בכסא כבודו וזוכר את ישראל שמלובשין בתכלת אבל לפי מה דפירש במנחות איפכא יקשה מאי הנאה איכא לישראל ונ"ל לישב על נכון דבברכות דף ו' הני תפילין דמרי עלמא מאי כתיב בהו א"ל דכ' ומי כעמך ישראל גוי אחד וכו' דכתיב את ד' האמרת היום וד' האמירך היום אמר להם הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם לפי"ז יש לומר גם בציצית כן דהא איתא בגמ' דהקב"ה מתעטף בציצית כש"ץ והיינו ג"כ חטובא מול חטובא דישראל לובשין תכלת והקב"ה ג"כ מתלבש בטלית של תכלת ועי"ז זוכרין ישראל להקב"ה והקב"ה זוכר את ישראל ומתעטף בציצית כש"ץ ומתמלא רחמים עליהם וקורא השלש עשרה מידות ונ"ל שהוא ע"ד דאיתא בריש חגיגה כשם שבא ליראות כך בא לראות וכן נשמע מספרי דאיתא בלשון אחר וראיתם אותו וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו מגיד שכל המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו מקבל פני השכינה עכ"ל והיינו כיון שע"י התכלת נזכרין לפני הקב"ה ממילא הוה כאלו מקבלין פני שכינה לכן דרשו בלשון זה אמצות ראי' והוא בירושלמי פ"ק דחגיגה אריב"ל כל המקיים מצות ראי' כאלו מקבל פני שכינה ובזה דרשו כשם שבא ליראות כך באו לראות ע"כ גם במצות ציצית יש לפרש כך והארכתי בזה בה' חגיגה כעת בא לידי ספר משכנות לאביר יעקב הנדפס בירושלים עיה"ק שסתר דברי המחבר מאמר פתיל תכלת יען כי במנחות דף מ"ד איתא דחלזון דומה לדג וכן פירש"י שבת דף ע"ד וזה החלזון שמצא הרב המחבר הנ"ל אינו דג אלא עכבר טמא דכל דג אין לו ריאה וזה החלזון יש לו ריאה כמו שראוהו ת"ח אצל המחבר א"כ הוא חי' טמאה שבים לא דג טמא כי זה גם המחבר מודה שהוא מין טמא ולכן דן שדם דגים טמאים מותר ואינו כן שאין כלל מין דג כי גם בזנבו ניכר שהוא מין עכבר וכן הביא דברי הזוהר פ' תרומה דתכלת מההוא נונא דימא דגינוסר דאיהו בעדב"י דראובן רק זה לעומת זה עשה אלקים דיש בים חלזון טמא כשלא הוכשר שתכלת וכתב שם ששאלו את הרב האיך יכול להעיד שזה החלזון הא יש לו ריאה ואינו דג ולא מצא מענה רק אמר דמה בכך אם אין זה החלזון הא אין פסול בזה ע"ז השיב המחבר משכנות לאביר יעקב דשפיר יש תקלה דיבוא להטיל ציצית בסדין של פשתן וכן מה שהעלה במאמר פתיל תכלת דאפי' אם אין זה תכלת ופסול משום לבן הא לא חסר רק חוט אחד משמונה חוטין כשר כיון דהחוט השביעי לא הוה כנפסק מעיקרו העלה הרב משכנות לאביר יעקב להוכיח מגמ' דאפי' אם חוט השביעי לא נפסק מעיקרו רק חוט השמיני ג"כ פסול ודבריו נראים נכונים ע"כ בוודאי יש למנוע מלהטיל ציצית צבוע בדם חלזון הזה הנקרא טונט פיש ועל שהעלה בספר מאמר פתיל תכלת דא"א לומר כהמדרש שהחלזון נגנז אחר החרבן דהא בימי אמוראים אביי ורבא הי' צובעין ומטילין תכלת וע"כ דזה הוספה הוה מהמדרשים כ' בספר הנ"ל שידעו ברוה"ק שיגנז ולא יעלה ע"כ גנזו ממנו תכלת על כמה מאות שנים אמנם הנה בס' מאמר פתיל תכלת הקשה ג"כ מזמן שהי' ישראל במדבר מהיכן לקחו חלזון וכן אי נאמר דהביאו עמהם ממצרים ולא נמצא בספר משכנות לאביר יעקב תשובה על זה ולכן אומר דזה שהי' החלזון עולה בגבולי זבולון הי' ג"כ קודם שנכנסו ישראל והי' כן מימות עולם יען שהי' מעותד לישראל עלתה שם תמיד ואח"כ כשנכנסו ישראל לא"י כללו זה משה בברכותיו של זבולון שיזכה שיהא תמיד כך בגבולו והי' זה אחת מהברכות שבירך השם את ארץ המעותד לבוא ליד ישראל שיעלה שם החלזון וכמו שהי' פירותיו משונה ע"י שמעותד לבוא ליד ישראל כך הי' משונה בזה שהעלה החלזון בגבולו מעצמו וכשם כשנחרבה הארץ נטלה ממנה הברכה שהיא ארץ זבת חלב ודבש כך ניטלה מהם ברכה זו אבל קודם שנכנסו לארץ כבר הי' החלזון עולה בגבול המעותד לבוא ליד זבולון ומשם הביאו למצרים וכן הליכוהו התגרים גם למדבר ולקחוהו ישראל:
אמנם פשוט נראה לי דלק"מ דהא בקרא דשפוני טמוני חול פי' חלזון וזכוכות לבנה ואיתא בסוטה משחרב ביהמ"ק בטלה זכוכות לבנה וכתבו תוס' חולין דף פ"ד דלא בטלה לגמרי א"כ כך י"ל דחלזון בטלה אבל בכל זה לא בטלה לגמרי דאפשר שתעלה גם עתה בגולה בימי אמוראים אולי היתה עולה עדיין מעט מעט מן המעט אבל אח"כ בטלה לגמרי ואין עולה כלל עוד אבל לעולם לא נטלו לתכלת ציצית רק מחלזון שעלה מעצמו בגבול זבולון ועוד יש לומר דרך חדש דגניזת חלזון ובטילת עלייתה לא תליא בחרבן ביהמ"ק רק בביטול נשיאת בית דוד דהא בקרא כתיב ביהודה כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה ובתרגם פי' יהא ארגון טב לבושהי כסותי מילא מילא צבע זהורי וצבעונן א"כ תלי קרא במלכות יהודה ברכת צבע זהורי וצבעונן א"כ יש לומר גם התגלות צבע תכלת תליא בנשיאת בית דוד ונשיאת בית דוד הי' עומדת עד תחילת זמן הגאונים כדאיתא בסה"ד אשר בשנת ד"א רפ"ד שנים הי' בר מר זוטרא בן מר זוטרא מזרע דוד ראש סנהדרין עד אלפים ת"נ שנים ואפשר שעד עת ההוא הי' תכלת בנמצא דהי' עולה עדיין החלזון עד שבטלה הנשיאות לגמרי בטלה גם זה ובזה מיושב כל מה שנתקשה בס' מאמר פתיל תכלת (ועיין ירושלמי פ"ק דשבת ה"ג מבואר דס"ל דחלזון אין לו גידין ועצמות כלל אך בגליון הש"ס שם רצה לפרש דדייק מדחי יותר מו' חדשים ע"כ שבאמת הי' לו גידין ועצמות עכ"פ נשמע דלא הי' מין שרץ אלא כמין תולעת וכפי' רש"י בסנהדרין דף צ"א ולכן אמרו במנחות דרק דומה לדג אבל עכ"פ ל"ה שרץ שבים וע' בדברי רבינו פ"ב ממא"ס הכ"ד שכ' דאיכא מין ברי' דהולכת על הארץ ומעופפת באויר ורבה במים וחייב עלי' ה' מלקיות והוא מין דג כמש"כ בספר המצות כן י"ל בחלזון ששוהה במים ובזה דומה לדג אבל כיון שהולכת גם על הארץ הוה כמין תולעת ונמלה וביעב"ץ כ' דהוא מין חומט ימא):
ב')

הארגמן

הוא הצמר הצבוע אדום ותולעת השני הוא הצמר הצבוע בתולעת.

והראב"ד השיג שהארגמן הוא משלשה צבעין במשל"מ נתקשה בכונתו ובספר הנ"ל הביא ירושלמי פ"ט דכלאים ה"א תכלת וארגמן ותולעת שני מה תולעת שני דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים מוכח דגזה"כ בתכלת שיבוא מבע"ח דוקא לא מדומם ולא מצומח ולכאורה קשה מזה על דברי רבינו שנראה מדבריו דההבדל בין ארגמן לתולעת שני שארגמן צבע אדום שלא מבעל חי ותולעת שני הוא הצמר הצבוע בתולעת וזה תמוה דהרי בירושלמי יליף לה בהיקשא תכלת וארגמן ותולעת שני דבעינן דבר שיש בו רוח חיים לכן נראה שכונתו דארגמן הוא אדום ביותר ותולעת שני הוא הצמר הצבוע בתולעת שאינו אדום כ"כ כמש"כ הרד"ק דהי' ב' ארגמן תרגומו ארגוונא והוא צבע אדום וכרמיל הוא צבע אדום ג"כ אלא שארגמן הוא צבע אדום שקורין לאכא וכרמיל הוא תולעת שני וכ"כ רבינו בפי' המשנה שם ארגמן הוא הנקרא בערבי ארגוון והוא הצמר הצבוע בצבע הלאכא ומקור הדברים הוא בפסיקתא רבתא כשעלה משה למרום פתח הקב"ה ז' רקיעים והראהו בית המקדש של מעלה והראהו ארבע צבעונים שעשה מהם משכן שנאמר והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראתה בהר אמר לפניו רבש"ע א"י דמות ארבע צבעונים אמר לו חזור לימינך חזר וראה גדוד של מלאכים שלובשין לבוש דומה לים אמר לו זו היא תכלת אמר לו חזור לשמאלך חזר וראה אנשים לובשים לבוש אדום אמר לו היא ארגמן אמר לו חזור לאחוריך וראה גדוד שהם לובשין לא אדום ולא ירוק אמר לו זו היא תולעת שני חזר לפניו וראה גדודים לובשין לבוש לבן א"ל זהו שש משזר ומסולק בזה השגת הראב"ד דהדבר מבואר בפסיקתא שארגמן הוא אדום ביותר אכן באמת גם דברי הראב"ד יתכנו שכן היא בזוה"ק תרומה וארגמן דא כנופיא דכליל כל גוונין כחדא ובאדרא רבה קדישא מהו ארגמן גווני דכלילת תלת גווני וכן הוא בזוהר חדש פ' חקת אלון תלת גוונין חיוור וירוק וסומק אינון לבושי דארגוונא ומה שהקשה המשל"מ דבמינים כ' בי' ובצבעים כ"ג צבעים נראה שהראב"ד נסתפק במאמר זוה"ק אם ארגמן הוא הצבע שגוף הצבע שצובעין בו הצמר הוא שכולל בעינו מראה אותם השלשה צבעים או שהוא שם האריגה שנארג מלשונות צמר:
וכדבריו ראיתי מפורש יוצא מפי הרמב"ן פ' במדבר וז"ל דפורשין על השולחן בגד תכלת להפריש בין השולחן בלחמו ובין הכלים והי' המכסה העליון בבגד תולעת שני שהוא מראה אדום בעבור שהשולחן סימן לכתר מלכות שהוא במדת הדין אבל הארון ומזבח הזהב בבגד תכלת למדה הכלולה מן הכל ומזבח העולה בבגד ארגמן שהוא אדום יותר כי שם יזרק הדם לכפר הרי שלך לפניך דארגמן שהוא אדום יותר משני תולעת לשון נופל על לשון שמכסין בו מזבח העולה ששם זורקין את הדם:

יד

א')

ומקום

שנאמר בו בד אם הי' חוט אחד לבדו כשר.

מכאן קשה לי לדברי רבינו בפ"ג מציצית דל"ב בציצית שזורין וראב"ד השיג עליו מספרי דקאמר פתיל תכלת מה תכלת שזור אף זה שזור ופי' התוס' במנחות דף ל"ט דיליף מבגכ"ה ורבינו השיב לחכמי לוניל הביאו בכ"מ דא"כ ליבעי גם כפול ו' וקשה כיון דרבינו סובר דהיכיא דכ' בד רק חוט א' א"כ שפיר יקשה לענין שזור נילף מתכלת דבגכ"ה שהי' שזור וסגי בחוט אחד באותן בגדים שכתוב בהן בד ונוכל לילף מבגדים אלו דחוט א' ובעי שזורין אך להא י"ל לפמש"כ במשל"מ כאן אי חוט א' כשר כש"כ דל"ב שזור א"כ שפיר השיב רבינו דאי נילף דבעי' כפול וא"כ תיבעי ג"כ כפול ו' וצדקו דברי רבינו ואדרבא בהא ניחא לי דברי רבינו שם מה דקשה עליו עכ"פ בספרי איתא דיליף דבעי שזור ואיך חולק אספרי מכח הקו' דליבעי ו' וכבר עמד ע"ז במג"ע וכ' דכונתו דספרי ע"כ רק לכתחלה וכ"מ השיב מנ"ל לכתחלה ולפמש"כ ניחא דהכי קאמר רבינו מהיכן באת ללמוד אי מבגדים דלא כתיב בהן בד דבעי כפול ו' ושזור מעכב בהן א"כ נילף דליבעי ו' ואי דנילף מבגדים דכתיב בהן בד ובעי שזור כמו שהקשינו זה באמת רק לכתחלה כיון דבדיעבד סגי בחוט או גם שזור ל"ב בדיעבד א"כ ע"כ הילפותא רק לכתחלה ודברי המג"ע נכונים:
אלא דא"א לומר כן דרבינו באותה תשובה כ' לפרש הספרי דקאמר מה תכלת שזור לא קאי אבגכ"ה כפי' התוס' במנחות אלא ממשכן יליף והרי במשכן כתיב שש משזר ושם בדיעבד בעינן שזורין ואיך מוקי להספרי לכתחלה וא"ל דאין כונת רבינו כפירושו של מג"ע לאוקמא לכתחלה רק כמש"כ הכ"מ דמוקי הספרי כר"ש ולא מחוורתא הוא דיקשה עכ"פ אמאי לא פי' דיליף מתכלת דבגכ"ה דאז באמת מצינן למימר דרק לכתחלה בעינן שזורין כשיטתו כאן דהיכיא דכ' בד רק שזורין לכתחלה וזהו התירוץ מורווח יותר ממה שנצטרך לומר לפירושו דיליף ממשכן דהאי דספרי לא מחוורתא:
ב) ומצוה מן המובחר שיהי' כפול ו'. וכ' המשל"מ בהל' ב' שכונה דששה וודאי לעכב אבל שיהא שזור זה קרוי לרבינו כפול ו' זהו רק למצוה ואולם רש"י פי' למצוה קאי רק לענין חדשים וכ"מ הקשה דפשטא דשמעתתא כרש"י דרק לענין חדשים קאי:
ונראה לישב דרבינו הוכיח שיטתו דהנה ס"ד דמקשן דהוא בדיעבד נראה משום דקתני בהדי בוץ וכפול ו' כמו שפירשתי למעלה א"כ ס"ד גם זה דיעבד לכן כאשר משני יש מהן למצוה אין הכוונה כפירש"י רק אחדשים א"כ אכתי לא תי' כלום אעיקר קושיתו דמשמע בדיעבד משום דקתני בהדי אינך לכן מפרש רבינו האי יש מהן קאי אכפול דל"ב שזור א"כ כמו דהך כפול ו' אין לעכב גם חדשים אין מעכב ובהא פליגי דהמקשן ס"ד גם שזור בעינן בדיעבד ומשני שזור רק לכתחלה א"כ שוב י"ל גם חדשים רק לכתחלה ומיושבין דברי רבינו בטוב טעם:
ובמאי דהעלה במשל"מ דדעת רבינו כפול ששה ר"ל שזור ששה קשה לי משבת דף כ"ה דאמרינן אי כמשכן מה להלן שזור כפול ו' הרי שלך לפניך דשזור וכפול שני ענינים נפרדים הם:

טו

א')

כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם שתהיינה הצורות באריגה.

והנה במשל"מ תמה דהשמיט רבינו דרוקם מעשה מחט כדאיתא ביומא דף ע"ב ובשי"צ שם הקשה יותר דרבינו כ' להדיא דרוקם נעשה באריגה הרי דסובר דל"ה מעשה מחט והביא בשם המאירי דלא קיימ"ל כן דאדרבא מעשה מחט פסול וכמש"כ רבינו להלן דבגכ"ה אין עושין מעשה מחט:
ב')

כל

מקום שנאמר וכו' מעשה חושב הוא מב' צדדין.

ובפרוכת כתיב ג"כ מעשה חושב ובמשל"מ שם הקשה למה לא כתב שהי' מעשה כרובים והביא דעת רש"י דלאו דוקא מעשה כרובים אלא צורות בעלמא ותמה מ"ש מכרובים דארון דפירש"י פרצוף תינוק כגמ' סוכה דף ה' ולדעתי לפירש"י ניחא דהרי רש"י פי' מעשה חושב דמפרש בגמ' דף ע"ב ב' פרצופים היינו פרצופים משונים נשר מכאן וארי מכאן א"כ ע"כ כרובים לאו דוקא דאל"כ היינו פרצוף אחד אבל על רבינו קשה דמפרש חושב היינו מב' צדדין אבל רק צורה אחת א"כ מנ"ל דכרובים לאו פרצוף תינוק ונראה לישב דרבינו הוכיח כן מאידך מ"ד דפליג בפ"ד משקלים בירושלמי דמעשה חושב היינו ב' צורות וא"כ ע"כ לדידי' הך כרובים לאו צורת אדם אלא צורות בעלמא וא"כ נהי דקיימ"ל כאידך מ"ד צורה אחד הוה אבל בהא י"ל דאין חולק אאידך מ"ד במה דס"ל דהך כרובים לאו צורת אדם לכן לדידן ג"כ כרובים לאו צורת אדם אלא צורות בעלמא:
ג')

רוקם

פרצוף אחד חושב שני פרצופים. והנה כן הי' גי' רבינו ביומא דף ע"ב אבל בירושלמי שקלים פ"ח איתא פלוגתא בזה מעשה רוקם פרצוף אחד מעשה חושב שני פרצופות ר"י ור"נ חד אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חושב ארי מכאן וארי מכאן וחרנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן (עמשל"מ) והנה רבינו החזיק כדעה הראשונה ורש"י בפירושו החזיק כדעה השני':
והנה במל"מ כ' דרבינו לא הזכיר צורת כרובים משום דיריעות עזים אינו נוהג לדורות ותמה למה לא הזכיר צורת כרובים בעשיית הפרוכת וכ' בס' התוה"מ דגם פרוכת לא נהג לדורות כי בבית ראשון לא הי' שם פרוכת כותל בנין ואף דהי' עכ"פ נגד הפתח לא הי' דוגמת פרוכת המשכן ובבית שני הי' שני פרוכת מפני ספקו של אמה טרקסין והיו במקום בנין ולא הי' יכול לעשות כרובים שלא ידעו איזה הפרוכת העקרי:

טז

בין כה"ג בין כהן הדיוט וכו'. הנה במשל"מ הקשה מנ"ל בכהן הדיוט כתונת תשבץ דילמא רק בכה"ג ונראה שיצא לרבינו כך מהא דדרשו במדרש כי אחזנו השבץ עון נוב עיר הכהנים הלובשים כתונת תשבץ א"כ משמע דגם הכה"ד לובשים כן:

יז

אורך הכתונת עד למעלה מן העקב ואורך בית יד וכו'. והנה בפ"ה מה' דיעות כ' רבינו ת"ח צריך שיהא בגדיו עד עקבו ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו ויש להבין כי ב"ב דף נ"ז איתא כל שאין חלוקו נראית מתחתיו ופי' הרשב"ם עד פיסת רגלו והנה רבינו שכ' עד עקבו ע"כ לא מפרש כרשב"ם וע"כ דיליף כן מבגכ"ה דהשיעור עד למעלה מן העקב ולכן מפרש דהך דב"ב דאמרינן כל שאין נראית מתחת חלוקו בוודאי לא החמירו יותר מבגכ"ה דבעינן לעמוד ולשרת לפני ד' דרך כבוד לכן ע"כ בת"ח ג"כ רק עד למעלה מן העקב ומה דאמרינן שאין נראין היינו משום דמסתמא אין הולך בלא מנעלים כדאיתא בשבת דף קכ"ט לעולם ימכור אדם ויקח מנעלים לרגלו עמג"א סי' ז' סק"ז ודרך המנעלים שמכסין העקב ולכן הבגד צריך שיהא ארוך עד העקב ודינו שוה לבגכ"ה וכן לפמש"כ הכ"מ דרבינו מפרש הא דאמרינן שלא יהא נראה חלוקו שכונה שעצמות הבגד לא יהא קל כ"כ וא"כ ע"כ זה השיעור שנתן רבינו עד העקב רק למדו מבגכ"ה וא"כ קשה דגבי יד כ' עד ראשי אצבעותיו ובבגכ"ה כ' עד פס ידו א"כ החמיר בת"ח יותר מבכהנים:
ונראה דהאי עד שכ' רבינו היינו עד בכלל ולכן בת"ח עד העקב משום דהשיעור בבגכ"ה עד למעלה מן העקב והיינו עד בכלל וא"כ גם מש"כ כאן עד פיסת יד ג"כ עד בכלל והיינו עד ראשי אצבעותיו והכל שיעור אחד ונראה דלמד רבינו כן דיש להשוותו לבגכ"ה מהא דזבחים דף מ"ט ותיתי מהעשי' אמר ממלכת כהנים וגוי קדוש כתיב בנו ופירש"י דומיא דכהן (ועטו"א מגילה דף כ"ח דהעלה דלכן ת"ח קודם לכהן דגם ת"ח איקרי כהן כדאיתא בנדרים דף צ' דשרי לומר צורבא מרבנן אני דכ' והכהנים בני דוד וכן יש ללמוד מהא דאמרינן שם דהמביא מתנה לת"ח כמביא ביכורים):
והנה שם כ' רבינו דבעינן בגדים שאין נראית מתחתיו כבגדי פשתן הקלים וכ' הכ"מ דרבינו מפרש הך דב"ב שלא יהא נראית מתחת חלוקו דלא כרשב"ם אלא אבגד עצמו קאי אבל בסמ"ש כ' דרבינו מפרש ג"כ כרשב"ם דקאי לענין אורך הבגד כנ"ל והאי דבגדי פשתן הקלים למד כן מבגכ"ה מיומא דף ל"ה שלא הניחו לראב"ח לעבוד בבגד שנראה בשרו מתחתיו והקשה ע"ז אי ס"ד דאף לת"ח אין רשאי ללובשו בגד כזה א"כ מאי ס"ד דראב"ח לעבוד בבגד שנראה מתחתיו ותי' דכונה שלא הניחו אחיו הכהנים ללובשו אף שלא בשעת עבודה ול"נ לישב דהנה ביומא הא בעינן כפול ששה אמר אביי כחמרא במזגא פירש"י אעפ"י שזכוכית עבה כן הי' הפשתן מוצהב ונראה מתוך והנה בגד כזה שרי לת"ח ומה שכ' דאסור ללבוש בגד שבשרו נראה מתחתיו והיינו שנראה מחמת דקותן וזה אסור גם לת"ח רק דעכ"פ שפיר נשמע מכאן דהיכיא דנראה בשרו מתחתיו אין ללובשו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.