מעשי למלך/כלי המקדש/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך כלי המקדש ז

א

ט"ו

ממונין היו במקדש. עי' ראב"ד שהשיג דלא מנה הממונה על הפקיע והוא מכין הפתילות ועכ"מ שכ' דפסק כגמ' דידן דחולק אירושלמי ובאמת א"צ לזה דהרי בירושלמי גופי' פ"ב דיומא פליגי בזה אי היינו מכין פתילות או הפי' נגדא ברצועות מלקות והביאו בתוי"ש יומא דף ט"ו ובשי"צ כתב דזה תליא בפלוגתא דמנחות דף צ"ג אי אמרינן תורה חסה על ממונן של ישראל או אין עניות במקום עשירות דלמ"ד אם הי' נשאר שופך לחוץ עם הפתילה וזורק לבית הדשן דאין עניות במקום עשירות הוא סובר דממונה על הפקיע היינו נגדא דלא הצריכו ממונה על הפתילות:
על הפקיע והראב"ד השיג שלא מנה הממונה על הפקיע להכין הפתילות למנורה וכ' הכ"מ דרבינו תפס כדברי הגמ' יומא דף כ"ג מאי פקיע נגדא ודחי דברי ירושלמי וכ' במראה הפנים דכונת הראב"ד להשיג כיון דרבינו כ' לקמן דזה השומרים שאם מצאו ישן חובטו במקלו והא לאביי דסובר נגדא הי' נוהג זה גם בכהנים הבאים לפייס ומדלא כ' רבינו כן משמע דלית לי' דאביי א"כ הוה לי' למנות המכין הפתילות זהו השגת הראב"ד ואמנם לדעת רבינו י"ל דלא מנה הש"ס רק מה שנוהג בכל פעם ופעם כהאי דמידות שהי' מסבב בכל לילה וכל מי שישן לו חובטו במקלו ולכן ע"כ לפרש דגם אביי דקאמר נגדא אין הכונה על זה שאם אירע במקרה שהוציא אגודל שלו דהוה מלקין אותו אלא אהאי דמידות שהי' ממונה לסבב על השומרים ורשות הי' לו לחובטו דזה מילתא דתדיר כן דמסבב כל הלילה ועי"ש:

ב

ט"ו

ממונין היו במקדש. עי' ראב"ד שהשיג דלא מנה הממונה על הפקיע והוא מכין הפתילות ועכ"מ שכ' דפסק כגמ' דידן דחולק אירושלמי ובאמת א"צ לזה דהרי בירושלמי גופי' פ"ב דיומא פליגי בזה אי היינו מכין פתילות או הפי' נגדא ברצועות מלקות והביאו בתוי"ש יומא דף ט"ו ובשי"צ כתב דזה תליא בפלוגתא דמנחות דף צ"ג אי אמרינן תורה חסה על ממונן של ישראל או אין עניות במקום עשירות דלמ"ד אם הי' נשאר שופך לחוץ עם הפתילה וזורק לבית הדשן דאין עניות במקום עשירות הוא סובר דממונה על הפקיע היינו נגדא דלא הצריכו ממונה על הפתילות:
על הפקיע והראב"ד השיג שלא מנה הממונה על הפקיע להכין הפתילות למנורה וכ' הכ"מ דרבינו תפס כדברי הגמ' יומא דף כ"ג מאי פקיע נגדא ודחי דברי ירושלמי וכ' במראה הפנים דכונת הראב"ד להשיג כיון דרבינו כ' לקמן דזה השומרים שאם מצאו ישן חובטו במקלו והא לאביי דסובר נגדא הי' נוהג זה גם בכהנים הבאים לפייס ומדלא כ' רבינו כן משמע דלית לי' דאביי א"כ הוה לי' למנות המכין הפתילות זהו השגת הראב"ד ואמנם לדעת רבינו י"ל דלא מנה הש"ס רק מה שנוהג בכל פעם ופעם כהאי דמידות שהי' מסבב בכל לילה וכל מי שישן לו חובטו במקלו ולכן ע"כ לפרש דגם אביי דקאמר נגדא אין הכונה על זה שאם אירע במקרה שהוציא אגודל שלו דהוה מלקין אותו אלא אהאי דמידות שהי' ממונה לסבב על השומרים ורשות הי' לו לחובטו דזה מילתא דתדיר כן דמסבב כל הלילה ועי"ש:

ג

ט"ו

ממונין היו במקדש. עי' ראב"ד שהשיג דלא מנה הממונה על הפקיע והוא מכין הפתילות ועכ"מ שכ' דפסק כגמ' דידן דחולק אירושלמי ובאמת א"צ לזה דהרי בירושלמי גופי' פ"ב דיומא פליגי בזה אי היינו מכין פתילות או הפי' נגדא ברצועות מלקות והביאו בתוי"ש יומא דף ט"ו ובשי"צ כתב דזה תליא בפלוגתא דמנחות דף צ"ג אי אמרינן תורה חסה על ממונן של ישראל או אין עניות במקום עשירות דלמ"ד אם הי' נשאר שופך לחוץ עם הפתילה וזורק לבית הדשן דאין עניות במקום עשירות הוא סובר דממונה על הפקיע היינו נגדא דלא הצריכו ממונה על הפתילות:
על הפקיע והראב"ד השיג שלא מנה הממונה על הפקיע להכין הפתילות למנורה וכ' הכ"מ דרבינו תפס כדברי הגמ' יומא דף כ"ג מאי פקיע נגדא ודחי דברי ירושלמי וכ' במראה הפנים דכונת הראב"ד להשיג כיון דרבינו כ' לקמן דזה השומרים שאם מצאו ישן חובטו במקלו והא לאביי דסובר נגדא הי' נוהג זה גם בכהנים הבאים לפייס ומדלא כ' רבינו כן משמע דלית לי' דאביי א"כ הוה לי' למנות המכין הפתילות זהו השגת הראב"ד ואמנם לדעת רבינו י"ל דלא מנה הש"ס רק מה שנוהג בכל פעם ופעם כהאי דמידות שהי' מסבב בכל לילה וכל מי שישן לו חובטו במקלו ולכן ע"כ לפרש דגם אביי דקאמר נגדא אין הכונה על זה שאם אירע במקרה שהוציא אגודל שלו דהוה מלקין אותו אלא אהאי דמידות שהי' ממונה לסבב על השומרים ורשות הי' לו לחובטו דזה מילתא דתדיר כן דמסבב כל הלילה ועי"ש:

ד

א')

מצאו

ישן לוקה ורשות הי' בידו לשרוף את כסותו וכו'.

והוא משנה בתמיד וקשה לי דהא כתיב לא יוסיף פן יוסיף וא"כ הלוקה ישראל היכיא דלא מיתחייב בבי"ד הוא עובר על הלאו א"כ מינא לן דרשאין להלקותו דהא הוה לאו שאין בו מעשה ובפרט בלא בי"ד ובלא התראה וא"ל דזהו מהלמ"מ כהך דסנהדרין דף פ"א בגונב את הקסוה וטמא ששימש במקדש דכהנים פוצעין את מוחו ז"א דהא שם בסנהדרין פריך ואלא מאי פטור מי איכא מידי דתורה פטרה ואנן ניקום וניקטלא ובוודאי אין חילוק בין מיתה למלקות דגם מלקות הוא במקום מיתה כדאיתא סנהדרין דף ט' ועוד א"כ בסוטה דף ט"ז דקחשיב ג' דברים הלכה עוקרת את המקרא וקחשיב התם תער והלכה באה בכל מילי וכ' רש"י דלכן מיקרי עוקרת כיון דמילקי עלה והלוקה ישראל בחנם עובר בלא יוסיף ופן יוסיף א"כ אמאי לא קחשיב נמי הך:
ונראה דהנה קיימ"ל בעשה לוקין עד שתצא נפשו א"כ זה שישן לו על משמרתו הרי עובר גם אעשה דשמירת ביהמ"ק כיון דכעת זה משמרתו מוטל עליו המ"ע דשמירת ביהמ"ק (כמו שדייק בבאר שבע דבוודאי רשאין הם לישן בעת שאין על משמרתו אבל כשעומד על משמרתו עובר אמ"ע) א"כ שפיר מן הדין לוקין ואפי' עד שתצא נפשו:
אך לכאורה י"ל דהנה רבינו בפ"ה מרוצח ה"י כ' וכן הרב המכה את תלמידו או שליח בי"ד שהכה את בעל דין הנמנע לבוא לבי"ד והמיתו בשגגה פטור שנאמר לחטוב עצים ביער לדברי הרשות יצא זה שהוא מצוה וראב"ד השיג שזה בהוסיף עליו ממה שאמדוהו בי"ד והא דעבדינן הרדפה היינו לבעלי עבירות אמרינן דמכין עד שתצא נפשו אבל הנמנע לבוא לבי"ד אין לו רשות להכותו מבואר בדברי הראב"ד דרק במבעט כופין עד שתצא נפשו ואם יצא נפשו פטור מגלות אבל בנמנע לבוא לבי"ד אין מכין אותו והכא נמי הא אין מבעט אין רשאין להכותו אבל מדעת רבינו נשמע דגם בנמנע לבוא לבי"ד פטור דעכ"פ מת על ידו בשעת מצוה שנתמעט מקרא דחטיבת עצים רשות:
והנה הבאתי ראי' לדברי הראב"ד מגמ' דכתובות דף פ"ה דאיתא שם אמר לא ניחא לי דליעבד מצוה מאי א"ל תנינא במ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו וכיון דאייריא באמר לא ניחא לי דהיינו מבעט משמע לכאורה דבהא אמרינן דמכין עד שתצא נפשו וכן משמע ברמב"ן ס"פ גט פשוט שכ' דהא דשיעב"ד היינו משום דפריעת בע"ח מצוה וכופין אותו בשוטים עד שתצא נפשו לכן בי"ד יורדין לנכסיו שלא יצטרך לכופו בשוטים רק כופין אותו ע"י שנוטלין ופורעין מנכסיו לכן הנכסים משועבדים לבע"ח א"כ משמע דהיינו במבעט הוא דכופין לקיים המ"ע:
אולם יש לדחות דהא דנקט אי אמר לא ניחא ליעבד מאי הכונה ע"ד שאמרו בכתובות דף מ' אי אמר ל"ב ליתא לעשה כלל לכן אין עשה דוחל"ת א"כ ה"נ אי אמר לא ניחא לאיעבד מצוה כי צריך אני ממון זה ליתן לצדקה שלא לעבור בבל תקפוץ את ידך או שאר דבר מצוה א"כ אי מצי לאמר כן א"כ יפטור תמיד מתשלומין וע"ז קאמר אדרבא כופין עד שתצא נפשו וחייב לשלם אף שיבטל מזה מצוה אחרת כצדקה ויעבור אלאו דלא תקפוץ א"כ לא אייריא במבעט:
והנה ביעב"ץ הקשה כיון דבמ"ע מכין עד שתצא נפשו א"כ הא דאיתא בשו"ע סי' תרנ"ו בשם הר"ן דרק אל"ת צריך למסור כל ממונו אבל במ"ע א"צ ליתן רק עד חומש והא כיון דלוקין עד שתצא נפשו כש"כ דיתחייב ליתן כל ממונו:
אך י"ל דבאמת הקשה הב"ח שם להיפוך הא דקאמר הר"ן דבמל"ת צריך למסור כל ממונו הא איתא בפסחים דף כ"ו אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך לפי שיש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו לכן נאמר בכל מאודך ודוקא התם בע"ז קאמר דצריך למסור כל ממונו ולישב דברי הר"ן צ"ל דהיכיא דאם יפזר כל ממונו עכ"פ אפשר לקיים שאר מצות ויטיל עצמו על הציבור לפרנסו אז חייב לפזר כל ממונו אבל היכיא דאם יתן כל ממונו לא יהא יכול לקיים שאר מצות ד' וגם לפרנסתו לא יכול להטיל על הציבור א"ח לפזר כל ממונו דזה בכלל פ"נ ממש א"כ התינח בלאו אבל בעשה דלא גלי קרא בכל מאודך דבע"ז הא איכא לאו א"כ ע"כ דאין חייב למסור ממונו דאי חייב למסור ממונו כדי לקיים מ"ע א"כ למה צריך קרא בכל מאודך דצריך למסור ממונו שלא לעבוד ע"ז:
אמנם יש לומר עוד עד"א דהנה בחי' הר"ן פ' כל הבשר כתב דהא דבעשה לוקין עד שתצא נפשו אין הכונה רק אמ"ע אלא כל שנוכל לכופו שלא יעבור אל"ת מכין אותו עד שתצא נפשו א"כ לפי"ז גם בל"ת מכין אותו א"כ שפיר נשמע דחייב ליתן ממונו מקו"ח כיון דמכין אותו עד שתצא נפשו כש"כ דחייב למסור ממונו כקו' היעב"ץ לאמת והא דבמ"ע לא אמרינן כן דחייב למסור ממונו מקו"ח זה דמכין אותו עד שתצא נפשו צריך לומר כהראב"ד כיון דרק במבעט מכין על מ"ע א"כ לא נשמע מזה דחייב למסור כל ממונו דאין מבטל המ"ע משום שמבעט במצוה אלא דא"א לו למסור כל ממונו ולהטיל עצמו על הציבור לכן באמת פטור:
ב')

אולם

בהא דבן לוי לוקה יש לומר עוד טעם אחר למה לוקין דהא בכהן כתיב וקדשתו מלמד שכופין אותו ודפנו בע"כ א"כ גם בלוי שייך וקדשתו דופנו בע"כ שחייב לקיים המצוה דשמירת ביהמ"ק כמו הכהן:
והנה לכאורה יקשה לפי דברי הר"ן הנ"ל דכל שאפשר לכופו שלא יעבור מכין אותו א"כ ל"ל קרא בכהן דדופנו בע"כ הא גם בישראל כופין אותו שלא לעבור אלא תעשה:
ונראה משום דהו"א בכהן אין כופין אותו דהא דבי"ד כופין היינו מטעם ערבות ובכהן דליכא ערבות על מצות כהונה דידהו הו"א דאין כופין לכן צריך וקדשתו דכופין וכן בבן לוי הו"א דמצד ערבות ליכא חיוב לכן אין מכין אותו לכן צריך לילף מוקדשתו כנ"ל:
ולכאורה יש להביא ראי' לזה דהנה בשבועות דף ל"ט ילפינן מקרא דוכשלו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זל"ז ואיתא התם דזה ביש בידם למחות והנה במהרי"ט בחי' לקידושין למד מזה דבאשה דאין סיפוק בידה למחות אין בכלל ערבות (הביאו דבריו בברכ"י סי' קכ"ד ובשו"ת מוצל מאש סי' י"ב) א"כ י"ל ה"נ בכהנים דאין בכלל ערבות על מצות כהונה אין בידינו למחות ולכן צריך קרא וקדשתו דדופנו בע"כ ובי"ד מוזהרים עליו אך קשה לי לדבריו דתליא בערבות א"כ הא יחיד ג"כ אין סיפוק בידו למחות א"כ לא יהא בכלל ערבות וא"כ איך יחיד מוציא אחרים י"ח שהוא מטעם ערבות (ועיין במשובב נתיבות סי' ג' שכ' ראי' לזה דרק בבי"ד מכין עד שתצא נפשו אבל היחיד א"י לכוף את חבירו מהא דב"ק דף כ"ח דילפינן בע"ע אם חבל בו רבו לאפרושי מאיסורא פטור וקשה דתיפוק לי' דחייב לכוף אותו לאפרושי מאיסורא אע"כ דיחיד אין חייב לכופו רק דרשאי להכותו דהוה מכה ברשות ולכן פטור) הא אין חיוב ערבות עליו יען דאין סיפוק בידו למחות אך י"ל אדרבא כיון דחזינן דפטור דהוה מזיק ברשות ע"כ דעכ"פ חייב בערבות עליו לכן נהי דא"ח להפרישו ואינו חייב להכותו אבל רשאי הוא להכותו והוה מכה ברשות:
אלא דקשה מנ"ל הא כיון דמקרא דוכשלו איש באחיו אין להוכיח דחייב בערבות עליו דהא אמרת דזה רק בבי"ד דסיפוק בידם למחות וכן מוכח לכאורה מירושלמי סוטה הביאו הרמב"ן פ' תבוא דארור אשר לא יקום נאמר על הבי"ד שבידם להקים (או על יחיד שבידו למחות דהיינו חזן חכם העיר) א"כ נשמע דכל יחיד לא מחייב בארור יען דאין בידו להקים ונראה דא"ש דהנה בסנהדרין דף ע"ג ילפינן מוהשבת לו דחייב להפריש מאיסורא א"כ לפי"ז י"ל דמהכא הוא דנשמע דנהי דא"ח למחות ולהכותו אבל כיון דעכ"פ בכלל ערבות הוא מותר להכותו והיינו דילפינן הא מקרא דוהשבת לו דעכ"פ מצוה קעביד וראי' לזה מב"ק דף צ"א גבי שורי הרגת מוכח אף דהמצוה לסקלו הוא על הבי"ד אפ"ה אם היחיד סקלו ג"כ מצוה קא עביד דמקיים ובערת הרע מקרבך א"כ ניחא כיון דהוא בכלל ערבות עכ"פ ומצוה קא עביד אם מפרישו מאיסורא שפיר מוציא אחרים ידי חובתו רק גבי אשה דאינה יכולה למחות וליכא מצוה לגבי דידה לאפרושי מאיסורא ולא ילפינן מקרא דוהשבת לו דגבי אשה אם הכתה לאפרושי מאיסורא לא עבדה ברשות כלל לכן אינה מוציאה אחרים כלל כמש"כ הרא"ש פרק מי שאכלו אך לכאורה קשה איך אפשר לומר כמהרי"ט דאשה אין בידה למחות אין בכלל ערבות הא קרא מפורש בפ' נצבים פן יש בכם איש או אשה משפחה או שבט אשר לבבו פונה וכו' הנסתרות לד' אלקינו ופירש"י אם תאמרו מה בידינו לעשות והא אין אדם יודע מחשבות וכו' אין אני מעניש אתכם על הנסתרות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן וכו' ונעשו ערבים זל"ז א"כ מבואר דאשה ג"כ בכלל ערבות לכן נראה לי דבאמת אשה בכלל ערבות (דלא כמהרי"ט) ואשה ג"כ חייבת לאפרושי מאיסורא אף דאין בידה למחות ואין לחייבה מקרא דוכשלו איש באחיו חייבת מקרא דוהשבת לו כמו כל יחיד ויחיד דאין לחייבו מקרא דוכשלו אפ"ה מצוה איכא לאפרושי מקרא דהושבת לו ואם הכתה לאפרושי מאיסורא מצוה קעבדה וברשות קעבדה (וגם היא פטורה בע"ע שלה) והא דיקשה מדברי הרא"ש בברכות דנראה מדבריו ג"כ דאשה אין בכלל ערבות (וכדברי מהרי"ט) יש לומר דאין מדברי הרא"ש ראי' (לדברי מהרי"ט) דבוודאי במידי דשייך גם בדידה נכנסת בערבות על האיש כמו בע"ז וכדכתיב בקרא פן יש בכם איש או אשה אבל במידי דאין חייבת האשה כגון בלאו דהקפה וכדומה בהא ס"ל להרא"ש דלא נכנסת בערבות על האיש ובהא כתב הרא"ש דבמצוה שהיא פטורה אינה בכלל ערבות א"י להוציא אחרים וא"ש הכל (אח"ז ראיתי בשבי"ד או"ח לאדאמוהגז"ל שהאריך בזה הענין והעלה דיחיד חייב בערבות מעשה דהוכיח תוכיח את עמיתך רק דלפי דבריו לא נתבאר באשה אם היא בכלל ערבות ולפמש"כ דילפינן מקרא דוהשבת לו מוכח דגם אשה בכלל ערבות) אבל עכ"פ במאי דקמן בבן לוי שאין מקיים העשה דשמירת ביהמ"ק הרשות להכות אותו כדי לכופו לקיים המ"ע כתקונו והממונה על זה ברשות בי"ד קעביד דבידם להכות עד שתצא נפשו וליכא בהא משום פן יוסיף להכותו דזה בכלל וקדשתו דדופנו בע"כ דקאי גם אלוי אבל בישראל אין מכין וכופין אותו רק במבעט וכדמוכח מהא דקיימ"ל דא"ח למסור כל ממונו לקיים המ"ע אך קשה לי דא"כ דכללא הוא דא"ח ליתן כל ממונו עבור קיום מ"ע הא אדם מצוה על שמירת נפשו מקרא דונשמרתם לנפשותיכם א"כ הכי נאמר דאם יכול להציל עצמו בכל ממונו שלא חייב ליתן ממונו להציל עצמו כיון דאין אלא מ"ע דושמרתם את נפשותיכם והא בב"ק דף ס' איתא דדריש ויתאוה דוד וכו' דקא מבעיא לי' אי רשאי להציל עצמו בממון חבירו וכתבו תוס' דרשאי להציל עצמו אלא דקמבעיא לי' אם צריך לשלם לחבירו וא"כ השתא ומה בממון חבירו רשאי להציל עצמו בממון עצמו לא כש"כ דאפי' חיובא איכא אף דאין אלא מצות עשה (דבוודאי אין לחלק בין מצות עשה זו דהיא מצוה רבה לקיים נפש מישראל דשייך גם על עצמו דהא לא מסתברא ונשמע דחייב ליתן כל ממונו לקיים מ"ע) אולם מפירש"י נשמע דס"ל דהאיבעיא אי רשאי להציל כלל בממון חבירו אבל בפרד"ר תמה עליו דאיך יתכן דבמקום פ"נ יהא אסור להציל עצמו בממון חבירו ולפמש"כ אדרבא צדקו דברי פירש"י דהא אינו אלא מצוה דושמרתם את נפשותיכם ואם אין מחויב למסור ממונו כדי להציל עצמו מסכנה (דהיינו מספק פנ"פ דבוודאי פנ"פ בוודאי חייב ליתן כל ממונו ולא להניח ממונו לאחרים ולא דמי לשאר מ"ע דא"ח ליתן כל ממונו משום דרוצה להחיות נפשו בהמותר אבל בוודאי סכנה מה לו ממונו חייב ליתן כל ממונו) כש"כ דאין להציל עצמו בממון חבירו והנה לקמן בב"ק דף פ' גבי תועה את הכרמים הביאו בשמ"ק דעת הראב"ד דאסור להציל עצמו בממון חבירו בחנם אבל ע"מ שיתן לו הדמים אין לך דבר שעומד בפני פנ"פ ושרי ורשב"א השיג דע"כ בלא דמים אייריא דבדמים לא הוה צריך תקנת יהושע ולפמש"כ הנה מוכח כהראב"ד דהא אף במחזיר את הדמים צריך לתנאי אם רשאי להציל עצמו אף דהוה פנ"פ דהא אי מחייב לשלם ואין לו דמים יותר רק מה שצריך להחזיר לו אמרת דאין חייב ליתן כל ממונו כדי להציל עצמו דהוה רק מ"ע א"כ כש"כ דאין להציל עצמו בממון חבירו משום מ"ע דושמרתם את נפשותיכם ורק מתקנת יהושע עכ"פ אם רוצה להציל עצמו בממון חבירו ולשלם לו כל ממונו וישאר נקי מנכסיו כדי לקיים מ"ע דושמרתם רשאי הוא להציל עצמו בממון חבירו כדי לקיים מ"ע דושמרתם את נפשותיכם (וכבר בארתי לעיל בפ"א מה' בהב"ח דאין שום מ"ע דוחה ללאו דגזל דלא מוטל עליו המצוה כלל לקיים בממון של חבירו) ודו"ק:
ג')

והנה

בגיטין דף י"ד מייתיא הגמ' האי מעשה דר' דוסתאי ב"ר ינאי אמר אלו הרגו לדוסתאי מי יתן לינאי אבא בן כדוסתאי והדבר מתמיה שלא אמר דירא פן יהרגוהו וראיתי בס' וידבר משה לההגז"ל מבאניהאד שעמד בזה ותי' דלשיטת פוסקים דיכול למסור עצמו על כל עבירות שלא יעבור אבל כיון שיש מ"ע דכיבוד אב שלא יצטער אביו אין רשאי להחמיר על עצמו למסור נפשו ועי"ש שדחי דאין זה סברא דנפשו רשאי למסור כש"כ כיבוד אב:
ולי נראה דהנה בח"ס כתב דדוסתאי עביד שלא כדין דהוה מציל עצמו בממון חבירו שהרי ביקשו שיקבל אחריות ולא רצה ואמנם נראה דזה תליא בהא דאיתא בסנהדרין דף ע"ד אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך אלא לומר לך יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו צריך קרא דחייב למסור ממונו ולפי"ז אני אומר דהא דאסור להציל נפשו בממון חבירו רק יען שבאמת אין רשאי למסור נפשו עבור ממון חבירו אבל היכיא דיכול להציל בממון שלו רק יען שממונו חביב עליו מנפשו הוא מכניס עצמו לסכנה ועי"ז מציל עצמו בממון חבירו ע"כ אסור דהא מציל ממונו בממון חבירו אבל אי הדין דרשאי למסור עצמו א"כ כשבא לפדות עצמו בממון חבירו שפיר קעביד דא"ח למסור נפשו משום ממון חבירו וזה ברור מעתה זהו דקאמר ר' דוסתאי אמת כשאני לעצמי ממוני חביב א"כ הוה כמציל ממוני בממון חבירו אבל שאני בן חביב לינאי אבא א"כ בוודאי גופי חביב עליו יותר מממוני א"כ מה שהצלתי עצמי בממון כדין עשיתי דאני הצלתי גופי שחביב עלי יותר מממוני ואני רשאי לעשות כן שאין אני חייב למסור גופי החביב עלי מממון שלי כדי להציל ממון חבירי רק אדרבא מצוה להציל עצמי אף בממון חבירי ושלא למסור נפשי כדי להציל ממון חבירו:
והנה שם בב"ק איתא מעשה בחסיד אחד גונח מלבו ושאלו לרופאים וכו' לא מצאו אלא אותו עון של אותה העז וכתב במאירי הובא בשמ"ק דמזה נשמע דאעפ"י שבמקום פ"נ הותרו כל האיסורים שבתורה להתרפאות בהם אבל מה שאסור משום פסידא דאחרים ראוי להחמיר והנה אותה מעשה הובא גם בירושלמי בסוטה פ"ט ותמהו ביפה מראה הא ליכא אלא איסור דרבנן ואמאי לא התירו במקום פ"נ ותי' יען דהוה חב לאחרים לא התירו והיינו כדברי המאירי אבל בק"ע הניח זאת בקושיא והנה באמת פלוגתא בזה בש"ס כתובות דף כ"ב אי משום פ"נ רשאי להחמיר שלא לחוב לאחרינא דר"ח דמוקי לר"מ דסובר דאנוסים מחמת נפשות הוה ג"כ משוי נפשי' רשיעא דהוה לי' למסור נפש שלא מן הדין דמידת חסידות איכא כמבואר בשמ"ק ורבא חולק וס"ל כיון דאנן מורינן לי' לחתום ליכא אף מידת חסידות ליכא להחמיר בזה דאין רשאי למסור נפש כלל אף דחב לאחרינא ועיין שם שכמה ראשונים לא ניחא להו לפרש כן דר"ח מצד הדין אין חייב למסור נפש רק משום חסידות אלא דס"ל דמן הדין דחייב למסור נפש בעדות שקר כמו בגזל דאיתא בתוספתא דחייב למסור נפש על הגזל:
ואמנם לפמש"כ נכון הדבר כיון דמשום מ"ע אין חייב למסור כל ממונו א"כ אף משום מ"ע דושמרתם לנפשותיכם א"כ ליתן כל ממונו כדי לרפאות עצמו א"כ כש"כ דמשום מ"ע דושמרתם לנפשותיכם שאין לרפאות בממון חבירו ושפיר איכא בזה מידת חסידות ועל כן נחשב זה לעון לאותו חסיד אבל בשאר מילי בוודאי לאו מידת חסידות הוא להחמיר על עצמו במקום סכנ"פ כדמוכח מהאי מעשה דהגמון עם אותו חסיד בברכות דף ל"ב שהגמון שאל לו הא כתיב בתורתכם ונשמרתם לנפשותיכם והשיב לו המתין עד שאפייסך והביא לו משל שאם עומד לפני מלך בו"ד כן מכש"כ לפני מלך מה"מ הקב"ה וסמך עצמו שיתפייס כמו שפירש בטו"ז סי' ס"ו מוכח דלאו מידת חסידות הוא למסור נפש היכיא דליכא חיוב למסור עצמו רק שלא לחוב לאחרים שפיר איכא מצות חסידות למסור עצמו והבן:
אולם קשה לי דהנה בשבועות דף ל' אמר רבה בר"ה האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא בי' מילתא ליזול לבי דינא לא ליזול אמר רב ששת אף אנן תנינן מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול הרי זה לא יטול ומסיק הנ"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה נגד ד' ומבואר בתוס' דהיינו אף אי מוציא ממון מחבירו אם לא יעיד דהוה קום ועשה לא יעיד רק באיסורא כגון באשה שבאתה להתירה לינשא והאי תלמיד ידע שהוא חי וקשה לי דהנה מבואר ברמב"ן בס' המצות בלאו דלא תעמוד על דם רעיך דברי הספרי דאם יודע לו עדות שא"ר לשתוק משום דגם על ממון חבירו אם אבד ויכול להחזירו אליו באמרו אמת תכללהו אזהרה הזאת עכ"ד:
וא"כ קשה לי הא דמשני במילתא דאיסורא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה למה צריך כל זה דהא בגמ' דסנהדרין דפריך הא מוהשבת לו נפקא זו השבת גופו ומשני ה"מ בנפשי' אבל אטרוחי ואגורי לא והנה זה דבנפשי' חייב להציל להשיב הוא ע"כ כהא"ג דאין לפי כבודו (דאי לפי כבודו פשיטא דלא גרע מכל אבידת ממון) א"כ לפי"ז עדות במילתא דאיסורא הוה כמו השבת גופו דבנפשי' חייב להציל דהא מדברי רבינו נשמע דחיוב להעיד הוה מטעם השבת אבידה כהשבת גופו דהא קרא דלא תעמוד על דם רעיך אייריא מהשבה שע"י עדות:
ועוד אדרבא יקשה גם בהשבת אבידה בקום ועשה כיון דהוא בכלל לא תעמוד על דם רעיך א"כ הוה כמילתא דאיסורא דחייב אף באין לפי כבודו דהא לא תעמוד על דם רעיך הוה מילתא דאיסורא:
והנה ראיתי בספר אמרי בינה חו"מ סי' י"ט שכתב דע"כ הוה אסמכתא דהא חייב למיגר ולאגורי ועל השבת ממון א"ח למיטרח ולמיגר וא"כ י"ל דגם לענין זה שיהא חייב להציל בנפשי' היכיא דהוא אינו לפי כבודו ואיכא משום כבוד הבריות א"ח להשיב וכן א"ח להעיד:
אולם א"כ יקשה דהנה אי אמרינן דאין חייב להציל בנפשו דהיינו לילך ולהעיד היכיא דאינו לפי כבודו א"כ ל"ל כלל קרא דאם לא יגיד ונשא עונו דילפינן מיני' דחייב להעיד דהא תיפוק לי' דחייב משום השבת אבידה אע"כ דקרא דאם לא יגיד אתי היכיא דהוא אינו לפי כבודו א"כ מטעם השבת אבידה הוה מפטר להציל בנפשו דבממון אין חייב להציל בנפשו שאינו לפי כבודו ולכן צריך קרא דחייב להציל בנפשו דהיינו לילך ולהעיד אף שאין לפי כבודו (דומיא דהצלת נפש מוהשבת לו דאף דאין לפי כבודו כל שבנפשו חייב להציל) א"כ אכתי קשה מאי משני ה"מ בממונא וכתבו תוס' דלעיל ג"כ א"ח אף היכיא דמוציא ממון בקום ועשה דהא לפמש"כ עיקר קרא דלא יגיד אתי לזה דחייב להציל בנפשו דהיינו לילך ולהעיד אף שאינו לפי כבודו וצ"ע:
ד')

ודאתאן

עלה הנה בתוי"ש כתובות דף מ' הקשו תוס' הא דאיתא בב"מ דף ל"ב יכול אמר לו אביו היטמא ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו וקשה הא אי אמר האב לא בעינא ליכא למצוה ל"ש עדל"ת כדאמרינן שם בכתובות ותי' דאף אי אמר ל"ב מ"מ מצוה איכא ומקיים המצוה וכ"כ בשמ"ק שם משא"כ שם אי אמרה לא בעינא ליכא למצוה כלל:
וקשה לי מירושלמי דנזיר פ"ז דאמרינן אי החליף עובר הכהן אלא יטמא א"כ ה"נ כיון דפטור לקיים מצות כיבוד א"כ אי עבר וטימא עבר אלא יטמא ונראה לישב דזה אי אמר באמת האב ל"ב והוא הלך לשם כדי לקיים מצות כיבוד אב הוה עובר בלא יחליף אבל הכא עדיין לא אמר האב רק דנאמר אי הוה אמר ל"ב לא ידחה ע"ז שפיר כתבו עכ"פ מצוה איכא אף אי אמר (דרק מעונש נפטר אבל מצוה מקיים לכן כ"ז שלא אמר ל"ב שפיר דחי לל"ת ועבקצה"ח שם שהקשה מזה על תשובת הרשב"א ולא ראה שכבר הקשו כן בתוי"ש):
(ומכאן קשה לי לדברי הרא"ש הובא בב"י סי' ס"ח במי שקבל עליו תענית וא"י להתענות דיכול להיות לוה ופורע דלא יהא אלא נדר אפי' אמר סלע זו לצדקה עד שלא באה ליד הגזבר מצי יזיף ופרע וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב חלבו ודמו לגבוה ותמורתה יתן לעניים ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קביל הלכך לוה ופורע והרא"ש הקשה דלא מסתבר דהא אמרינן גדולה תענית מן הצדקה שזהו בגופו וזהו בממונו נמצא שאין התשלום שוה עכ"ל וקשה לי דהא מגמ' דסנהדרין הנ"ל מוכח דקיל לחייבו בגופו ממה שנתחייבו בממונו ויש לחלק דהכי שאני דכבר קיבל עליו צערא דגופו אין יכול לפטור בממון דצערא דגופו עדיף כדאיתא בב"מ דף צ' דצערא דגופו א"י למחול אבל ממונא יכול למחול):
והנה רבינו בסהמ"צ כתב דבכלל לא תעמוד על דם רעיך איכא גם בפידיון שבוים ואיכא משום לא תרדה בו בפרך כדאמרינן בב"ב דף ח' דכולהו אית בהו ולפי"ז לכאורה קשה הא דאיתא ספ"ק דמגילה דגדול ת"ת מהצלת נפשות ויפלא האיך יתכן לעמוד על דם חבירו והוא יעסוק בתורה אך לפמש"כ לעיל ניחא דהכונה כיון דאין חייב לבזבז ממונו משום הצלת נפשות דאחרינא א"כ אי ע"י בזבוז ממונו יתבטל מת"ת א"ח לעסוק בהצלת נפשות וזה נשמע שפיר ממרדכי דפירשו ממנו סנהדרין דהנה הא דמרדכי גם לאחר שנעשה הי' יושב בשער המלך דדורש טוב לכל עמו שלום לכל זרעו דהי' בו צד הצלת נפשות ולכן ביטל מת"ת כדי להגן בעד ישראל דאי לאו מרדכי יושב בשער המלך הי' מתגלגלין האומות על לנקום נקם כדכתיב וכל מעשה תקפו וגבורתו ובזה לא יפה עשה מרדכי כי הי' לו לחזור לבית מדרשו ולא לדאוג דאגת מחר משום הצלת נפשות ישראל וא"ח בהשבת גופם בכהא"ג (אולם נראה לפרש עד"א דגדול ת"ת מהצלת נפשות ע"ד דאיתא בירושלמי פ"ז דסנהדרין יוצא למלחמה והוא עמו וקרא בו כל ימי חייו והרי דבר קו"ח ומה אם מלך ישראל שעוסק בצרכי ישראל נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו ההדיוט עאכו"כ כיוצא בו נאמר ביהושע והגיתה בו יומם ולילה והלא דברים קו"ח יעו"ש לפי"ז במדרכי נמי נהי דעסק בהצלת נפשות צריך לקיים וקרא בו כל ימי חייו לכך פירשו ממנו סנהדרין א"כ נשמע דגדול ת"ת מהצלת נפשות דאף דעוסק בהצלת נפשות צריך לקיים בו והגית בו יומם ואמנם יש לתמוה מהא דאיתא במנחות דף צ"ט דקיים והגית בו יומם ולילה בקריאת שמע א"כ אמאי פירשו סנהדרין ממרדכי:
ואולם בדברי השמ"ק כתובות דף י"ח שהביא מתוס' חיצוניות דלר"מ בגזל אמרינן דיהרג ואל יעבור נראה דסברא כך הוא דהנה דרשינן מת"ל בכל מאודך יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו וחייב למסור כל מאודו ובסנהדרין דף ע"ג ילפינן מקרא דלא תעמוד על דם רעיך דחייב להציל את חבירו בנפשו ובמאודו ורבינו בסהמ"צ כתב דבכלל לא תעמוד על דם רעיך הוא גם מי שיודע עדות לחבירו שחייב להעיד והיינו משום דלגבי חבירו שממונו חביב עליו הרי הוה כשנטל נפשו א"כ חייב להצילו בנפשו וע"כ יהרג ואל יעבור לגזל ממונו וכך להעיד עדות שקר חייב למסור נפשו ואם חתם בשקר הוה רשע כמו באנוסים מחמת ממון דהוה רשע וחייב אפי' למסור ממונו שלא להעיד שקר ואל"ה הוה רשע:
ולכאורה קשה מהך דסנהדרין דמוכח דאי לאו קרא דלא תעמוד על דם רעיך ל"ה חייב להציל חבירו בממונו לאטרוחי ולאגורי רק בנפשו חייב להציל א"כ באנוסים מחמת ממון ג"כ לא יהא כרשעים לרבנן דכמו דל"ה לחכמים רשע באנוסים מחמת נפשות דהא חזינן בהצלת חבירו חייב להצילו בנפשו ובממונו א"צ להצילו (וכמבואר בשו"ע חו"מ סי' י"ב דיכול הדיין להשתמט עצמו כשירא מפני הבעל דין וא"ח למסור ממונו) וא"כ למה הוה רשעים אך לפי מש"כ הר"ן דלעבור בל"ת צריך למסור כל ממונו ניחא דהוה רשע:
אולם קשה לי מב"מ דף ס"א דפריך לא ליכתוב לאו בעושק שכר שכיר דאתיא מגזילה דהנה בעושק שכר שכיר כתיב ואליו הוא נושא את נפשו ומוקי בגמ' ב"מ דף קי"ב דקאי אגזל א"כ מזה משמע דהוה כנוטל את נפשו א"כ יהרג ואל יעבור א"כ דילמא לכך כתיב הלאו בעושק שכר שכיר כדי ללמוד דחייב למסור נפשו ויהרג ואל יעבור לרבנן דס"ל דא"ח למסור נפשו אלאו דגזילה:
ואמנם מכאן ראי' ברורה לשיטת הר"ן דבכל ל"ת חייב למסור כל ממונו דאי אמרת דא"ח למסור ממונו א"כ מ"פ לאו דעושק שכר שכיר ל"ל הא צריך לאשמעינן כי אליו הוא נושא את נפשו וחייב למסור ממונו:
ה')

הדרן

לדמעיקרא דטעמא הא דמכין עד שתצא נפשו אפי' שלא בבי"ד הוא דהא בסנהדרין דף ע"ג יליף מקרא דרודף אחר חבירו להרגו או אחר ערוה ניתן להצילו בנפשו ולכן בא במחתרת פטור מן התשלומין וכ' בתויו"ט דכל שנימות על ידי אדם בכלל מיתת בי"ד הוא שהרי אינו בי"ש והרשות נתונה לאדם להמיתן הא למה זה דומה למאמרם פ"ג דב"ק עביד אינש דיני' לנפשי' הרי שדין היחיד גם שעושה לעצמו דינו דין לענין ממון וכאלו נדון בבי"ד ואין סותרין את דינו כשעשה כהלכה ה"נ לענין נפשות כשעשה כהלכה דינו מיקרי דין ובכלל מחוייבי מיתות בי"ד הוא יעו"ש וה"נ י"ל דהא"ט דמכין ועושין דין מצד עצמו עד שתצא נפשו וכן השליח בי"ד עושה דין לנפשו כדאיתא התם כיון דמוזהר עליו מצד ערבות כדמוכח שם בב"ק דהי' רבו מסרהב בעבדו שיצא כדי לאפרושי מאיסורא משפחה רשאי להלקותו ועושה דין לעצמו (ועזוה"ק שעמד על הא דכתיב אשר לא ישא פנים ומקשה קו' הגמ' והלא כתיב ישא ד' פניו אליך כדפריך בברכות דף כ' ומשני בחובו דילי' אין נושא פנים ובשביל חטא חבירו דכל ישראל ערבים זל"ז נושא פנים והקשה הא כתיב ויכשלו איש באחיו מלמד שכל ישראל ערבים זל"ז ומשני כאן במצות עשה אין ערבים זל"ז ובמצות ל"ת ערבים זל"ז):
והנה כיוצא בזה איתא בסוטה דף מ"ד במשנה מעמדין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהם וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו שתחילת ניסה נפילה וגם שם יש לעיין מנא לן דרשאי לקפח רגליו בלא התראה ובלא בי"ד רק שם י"ל שהוא מטעם רודף אחר אחד להרגו דרשאי להצילו באחד מאיבריו כדאיתא דף ע"ד בסנהדרין וכאן הוא ג"כ רודף דהא כיון שתחילת ניסה נפילה הוה כאילו מביאם לידי רציחת נפשם:
אך י"ל שם שאני שהוא מצד דין המלך ע"ד שכ' שמ"ק ב"מ דף פ"ג גבי הא דר"א תפס גנבי שכ' דמצד רשות המלך אף שלוחו של מלך יש רשות בידו להרוג וכ"כ בב"י ח"מ סי' שפ"ח בשם הרשב"א:
אמנם יש להקשות דהנה בסנהדרין דף כ' איתא דרשות לעשות לו דרך וכתבו המפורשים דהיינו טעמא משום דהפקר בי"ד הפקר ולפי"ז קשה לי דבב"ק דף ס' איתא אהא דאמר דוד מי ישקני מים מבור בית לחם ומפרש בגמ' דשעורים ישראל דקמטמרי שם פלשתים קמבעיא לי' אי רשאי לשרפו להציל עצמו בממון חבירו והשיבו לו אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשות לו דרך ויקשה הא נהי דהפקר בי"ד הפקר הא אסור משום בל תשחית דשייך גם בהפקר ואין לומר דשאני בשעת מלחמה כמו שכ' הראב"ד דהך דקתני ומלך פורץ לעשות לו דרך בשעת מלחמה אייריא דהא אף בשעת מלחמה עובר בבל תשחית כדכתיב לא תשחית את עצה וא"כ מאי השיבו לו אבל מלך אתה דעכ"פ עובר בבל תשחית לכאורה דבאמת בהפקר בי"ד ל"ש משום בל תשחית כמו שיבואר להלן (והנה בב"ק דף ס' איתא אהא דדוד שאל מי ישקני מים ומפרש בגמ' דקמבעיא לי' מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם שלחו לי' חבול ישיב רשע גזילה משלם רשע הוא אבל אתה מלך פורץ לו גדר ואין מוחין בידו וקשה לי מחגיגה דף י' דאיתא שם דגזילה הוה מעות שיכול לתקן בחזרה והא הכא רשע קרית לי' נשמע דל"ה בחזרה):
והנה בפ"ה מה' חובל ומזיק כתב רבינו ה"ט וז"ל אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק בממונו שהמזיק ממון חבירו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו אבל חבל בחבירו אעפ"י שנתן לו ה' דברים אין מתכפר לו וכו' עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו וא"כ יקשה בשלמא הא דשורף את כסותו דאין אלא מזיק ואין עליו חיוב אלא לשלם וכיון דברשות עושה ליכא בל תשחית אבל המלקה וחובל בחבירו דלא נתכפר לו עד שימחול לו א"כ איך רשאי להלקותו כנ"ל ואין לומר בזה דרשות בי"ד עשה דהא גם הדיין גופי' אף אם הוא יחיד מומחה שדן ביחיד כשרואה שחבירו חטא א"י לדונו בעצמו עד שיקבל עדות עליו ולדונו על פי עדים ואפי' סנהדרין עצמן שראו שהרג את הנפש אין רשאין לדונו עד שישבו לבי"ד ויקבלו עדות קצתן וידונו שחייב מיתה כמש"כ רבינו בה' רוצח ונתבאר לעיל בפ"ו מה' ביהב"ח והנה בלח"מ שם הקשה דהא רבינו בה' תשובה פ"ב כתב דהגוזל את חבירו אינו מתכפר לו אף שהשיב הגזילה עד שירצה הנגזל ותי' דשאני גזילה שנהנה וגם ציער לנגזל שלקח ממונו בחזקה אבל למזיק לא באה הנאה למזיק ולא נצטער כ"כ הניזק כששילם לו נתכפר לו והנה בפי"ח מפהמ"ק הבאתי דברי בית אפרים שהעלה דמטיל מום בקדשים הרי הוא גוזל להקדש דכל מזיק הרי גוזל לחבירו רק בארנו שם דזה שייך במזיק לחבירו במזיד אבל בשוגג אף דחייב לשלם המזיק את חבירו בשוגג דאדם מועד לעולם אבל ל"ש לומר דהוה כגוזל את חבירו ולכן המטיל מום בקדשים או המפגל בקדשים בשוגג ל"ה כגוזל את ההקדש וא"כ בגוזל את חבירו הנה הוא מזיד אין מתכפר לו עד שירצה אותו ובזה אין חילוק בין מזיק לגוזל את חבירו ובין חובל בחבירו רק החילוק בשוגג דחובל בחבירו אף בשוגג אין מתכפר לו עד שירצה את חבירו אבל הזיק ממונו א"צ לרצותו וא"כ ה"נ יקשה בשלמא שורף את כסותו לא יהא אלא שוגג דא"צ לרצותו א"כ רשאי לשרוף את כסותו דאין עליו אלא חיוב תשלומין וברשות קעביד פטור גם מתשלומין אבל להכות את חבירו דאף בשוגג איסורא עביד וחייב לרצותו איך רשאי לעשות דין בחבירו אף דברשות עביד לא עדיף משוגג דלא מתכפר לו עד שירצה את חבירו (ועשו"ת שוא"מ מהד"ת קמא ע"ב שהביא הספק אם לוקין עד שתצא נפשו בעשה הוא חיוב או דאמרינן שהוא רשות והנה לכאורה מסנהדרין בהא דעיהנ"ד שיש בה מזוזה אינה נעשית עה"נ ולמה לא נימא דאתי עשה ודל"ת אע"כ דאינה רק רשות אמנם כבר נתבאר בה' ביהב"ח דהכי אמרינן כיון שיש בה מזוזה ממילא לא נתחייב בדין עיהנ"ד ועוד הביא ראי' מהא דאמרינן בחולין דעדיף עשה דשלום דנמחה שמו ית' משום שלום ומאי עדיפותי' הא בכ"מ עדל"ת אע"כ דל"ה אלא רשות וקשו"ט דאין משם ראי' אלא דמעליותא שהקב"ה ויתר על שמו וצוה למוחקן) ובגוף הסברא דעשה מלקין עד שתצא נפשו ראיתי בשו"מ מהד"ג ח"ב שכ' עפ"י הת"כ הביאו פירש"י בחומש דלכן כתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמורו לעשות כל מצוה באזהרה שכל שמירה לאו הוא וכיון שיש בו לאו שפיר לוקין קודם שעבר ועל לאו ממש לוקין אחר שעבר וראי' לזה מפסחים דף קי"ג במי שראה בחבירו עובר עבירה דמצוה לשנאותו וכיון דמצוה לשנאותו כש"כ דמצוה להכותו כמש"כ רבינו בפ"ו מה' דיעות דהשונא את חבירו בלב עובר בל"ת אבל המכה את חבירו ומחרפו אעפ"י שאינו רשאי אינו עובר אלאו זה:
אמנם קשה לי דבסנהדרין דף צ"ט אר"א כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה שנאמר ומטך אשר הכית בו את היאור וכי משה הכהו והלא אהרן הכהו וכו' והנה בעת ההוא עדיין לא קיבלו ישראל ערבות זע"ז אפ"ה מצוה לעשות את חבירו לדבר מצוה ואולי י"ל דמדין תוכחה הוא דמותר להכותו כדאיתא בערכין דף י"ג יכול לא יסטרנו על דרך תוכחה ת"ל וכו' וכך בב"ק דף כ"ח בנרצע שפגע בו היובל והי' מסרהב בו רבו לצאת לחירות וחבל בו דפטור ופירש"י דרשאי לחבול בו י"ל דבאמת היינו מדין תוכחה:
ונראה הוכחה לזה מה דאיתא במשנה פ"ב דביצה פרתו של ראב"ע יוצאה ברצועה שבין קרני' והנה לא היתה פרתו רק של שכנתו אלא מפני שלא מיחה בה נקראת על שמו ויקשה הא בגדול א"ח להפרישו כמש"כ ש"ך סי' קנ"ד אלא וודאי דמצד מצות תוכחה חייב למחות בפה בדברים ועל זה אמרו דמפני שלא מיחה בה נקראת על שמו:
ו')

ונראה

לי ראי' מן הכתוב דכ' וכי יהי' ריב בין האנשים והגישו אל השופט והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והי' אם בין הכות הרשע והפילו השופט ארבעים יכנו ולא יוסיף וברמב"ן הקשה דפליאה הא האוכל נבילה בביתו לקי א"כ מה שייך לזה דהי' ריב בין האנשים להנ"ל ניחא דבאמת אפי' אם יחיד רואה חבירו אוכל נבילה רשאי להכותו כדי לאפרושי מאיסורא ועי"ז באים אח"כ לבי"ד על שזה הכה אותו ולפי"ז יפורש דאם הי' ריב בין האנשים על שהכה אותו לאפרושי מאיסורא והצדיקו את הצדיק שהכה אותו והרשיעו את הרשע אך זה כשהי' בלא עדים ובלא התראה אבל אם הי' עדים והתראה אז והי' אם בין הכות הרשע והפילו השופט והכהו מלקות ארבעים דזה דוקא בבי"ד ומבואר הפסוק כמין חומר אך י"ל דמזה אין ראי' משום דעכ"פ בר חיובא דמלקות הוא אם הי' בעדים והתראה אבל היכיא דגם בבי"ד לא מחייב במלקות עדיין לא נשמע דרשאי להכותו (ובה' מעה"ק הארכתי):
ז')

והנה

ראיתי בח"ס סי' רמ"א שכ' וז"ל דבכל מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו ואין רשות לירד לנכסיו לכופו להניח תפילין והטעם משום דילמא נפקא מיני' בנין דמעלי והנוגע לממון מוטב לירד לנכסיו ואי משום בנין דמעלי יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו ובס' שאר איסורין נמי מכין אותו עד שיסיר הספק מ"מ בספק ממון אין מכין אפי' בגופו דעי"ז יתן הממון המסופק לאחר ואולי נ"מ בנין דמעלי ולדידהו ל"ה ספק איסורא דאינהו לא עבדי איסורא ולא מוטל עליהם פרבע"ח וספק ממון דידהו לקולא לכן כל ס"מ לקולא אעפ"י דכל ממונא אית בי' איסורא יעוש"ה ולכאורה הוא דבר תמוה דמשום בנין דמעלי נאמר דאין כופין לירד לנכסיו לקיים המ"ע וראיתי אח"ז שבספר אמרי בינה ה' דיינים השיג עליו וכתב שאין לדבריו שחר:
אמנם אני מצאתי מקום לדבריו דהנה בספר אמרי בינה הקשה לפי שיטת רשב"א בר"ה דכל שאין מקיים מ"ע עובר בבת"ג א"כ יהא חייב לבזבז כל נכסיו והנה לכאורה יש להקשות עדיפא מיני' ממשנה פ"ד דפיאה איתא דאם אין מקיים מ"ע דמתנות עניים עובר משום לא תסיג גבול עולים דהיינו העולים ממצרים ויקשה א"כ בכל מ"ע נימא כן דעובר אלאו דלא תסיג גבול עולים רק דלכאורה אין נפ"מ דהא בלא"ה אין לוקין דהוה לאו שבכללות אבל הנפ"מ לענין זה דאי איכא לאו דלא תסיג גבול עולים א"כ איכא לאו וחייב לבזבז כל ממונו וראיתי בתו"ח שהרגיש קצת בזה דנימא בכל מ"ע עובר אלאו דלא תסיג בשלמא הא ל"ק כיון דאיכא לאו דלא תגרע ועובר בלא"ה אכל מ"ע בלאו ולאפושי לאווי ל"א כיון דהוה לאו שבכללות אין לוקין עלי' רק הא יקשה הא אי איכא לאו דלא תסיג יחייב לבזבז כל ממונו דבהא אין לומר הא איכא לאו דלא תגרע ויחייב לבזבז כל ממונו דע"ז יש לומר שפיר כיון דעל המ"ע הי' פטור ממילא ליכא לא תגרע אבל לאו דלא תסיג הא שייך דעכ"פ הוה זה גבול עולים שגבלו עולי מצרים שקיבלו התורה עליהם ועל זרעם א"כ קשיא דליתחייב לבזבז כל ממונו בכל מ"ע:
אך הדבר ניחא דהנה אני אומר שפיל לסיפי' דקרא ובשדה יתומים אל תבוא דהיינו אם נאמר שיבזבז אמ"ע כל ממונו א"כ דילמא נפיק מיני' בנין דמעלי וזהו גופי' מצוה ליתן נכסיו לבנין דמעלי כדאיתא בנדרים דף מ"ט א"כ הוא בא לשדי יתומים א"כ מסיפי' דקרא נשמע דאין לחייב לבזבז כל נכסיו משום לאו דלא תסיג גבול עולים דבא בשדה יתומים לבזבז נכסים הראוין לבנין דמעלי ומבואר בקרא כדברי הח"ס והוא נכון:
אחר זה ראיתי בספר אמרי בינה חו"מ סי' י"ט לחלק עפ"י הריטב"א בקידושין בין היכיא דעיקר הוא קיום העשה בין היכיא דעיקר הוא הלאו וכתב לישב בזה מה שהקשה שם לפמש"כ רשב"א בר"ה דף ט"ז דכל המבטל מ"ע עובר אלאו דבל תגרע א"כ לחייב לבזבז כל ממונו משום דלאו דלא תגרעו לא בא רק לחזק העשה אין חומר ללאו יותר מן העשה וכתב שם דמהא"ט עוסק במצוה פטור מן המצוה למיתב רפתא לעניים אף דצדקה הוא בל"ת מ"מ כיון שעיקר הוא העשה אי פטור מן העשה פטור נמי מן הלאו וכן נמי אין חייב לבזבז כל ממונו משום מצות צדקה אף דאיכא לאו דלא תקפץ משום דלגבי עניני ממון לגבי חבירו הזהירה תורה אפס כי לא יהי' בך אביון הוי זהיר אתה שלא תהי' אביון ודרכי' דרכי נועם אבל בל"ת הנוגע לשמים י"ל דחייב לבזבז אף שהוא בשב וא"ת וכמש"כ הריב"ש סי' שפ"ז דלא כפמ"ג שכ' בסי' תרנ"ו דעיקר החילוק בין היכיא דהוא בקום ועשה דאז גם בעשה צריך לבזבז והיכיא דהוא בשב וא"ת דאז גם בלאו א"צ לבזבז כל הונו:
והנה הביא שם דברי המהרי"ו שהובא ברמ"א חו"מ סי' י"ב דמשום לאו דלא תגורו מפני איש א"צ להכניס עצמו לסכנה או לבזבז כל ממונו וז"ל מהרי"ו ומ"ש אם חייב להוציא ממון נראה דא"ח וראי' מסנהדרין דף ע"ג דילפינן מלא תעמוד על דם רעיך דחייב להציל חבירו ופריך האי מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו לו ומשני אי מהתם ה"מ בנפשי' אבל למטרח ואגורי לא אלמא אי לאו קרא יתירא ל"ה אמרינן שמחוייב להוציא ממון אפי' להציל נפש חבירו וכ"ש גבי עשה דתוכיח דא"ח להוציא ממון יעו"ש:
שוב הביא שם דברי הר"ן במס' סוכה שכתב הטעם לחלק בין מ"ע לל"ת דא"ח לתת אף שליש ממונו למצוה עוברת כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור משום דהוא בשב וא"ת אבל במצות ל"ת כל הון ביתו יתן קודם שלא יעבור דמזה משמע כדברי הפמ"ג דתלוי לחלק בין הי

ה

א')

אין

פוחתין במקדש מכ"א תקיעות וכו'.

מה דקשה ע"ז מפ"ו דתומ"ס דמוכח להדיא דרבינו סובר דהי' יותר מט' תקיעות על התמיד בארתי שם:
ב')

וברגל

מוסיפין ג' לפתיחת שער התחתון וג' לשער עליון שהוא שער ניקנור.

(עמש"כ בפ"ה מבהב"ח) וכ' הכ"מ דרבינו מפרש דקאי אפתיחת שער התחתון והעליון והנה בערל"נ הקשה דבסוכה דף נ"ד קאמר דבצרי טובא משמע דבצרי הרבה והיינו כל הני דשער עליון ותחתון ועוד הקשה אדברי רבינו דכ' ואין תוקעין למילוי המים בשבת דפשיטא כיון שממלאין מע"ש ונראה לישב דקשיא לי דרבא מתרץ לפי שאין תוקעין למילוי המים בשבת דבצרי טובא ויקשה אי כפרש"י דבצרי כל הני דשער עליון א"כ מס"ד דפריך ליתני שבת וכן ר"ז דמתרץ לפי שאין תוקעין לפתיחת שערים וכי לא ידעו דאין ממלאין בשבת הא מפורש במשנה דף מ"ח ולכן נראה לפרש דהאי שער עליון לא אמילוי קאי רק אכל רגל כדברי רבינו ורק פריך ממילוי מים דזה הי' שייך גם בשבת דהנה בירושלמי דייק ממשנה דהאי מילוי מים היינו לנסוך המים דאל"כ יש כאן נ"א תקיעות לנסוך המים ולנסוך של מחר והקשה בק"ע מ"פ דלמא לא היו תוקעין בע"ש למילוי של מחר כיון דלא הי' המילוי בכלי מקודש ולפי"ז י"ל דשייך מילוי מים בשבת כשמערין מכלי חבית לכלי המקודש ולפי"ז לס"ד הי' סובר דתוקעין כשממלאין לכלי המקודש ושפיר פריך דליחשב נ"א בשבת וע"ז משני ר"ז דליכא תקיעה פתיחת שערים אבל לשער עליון ותחתון הי' תוקעין ורבא משני לפי שאין תוקעין למילוי מים הכונה כשמערין מחבית לכלי המקודש ובצרי טובא היינו ג' דמילוי מים והני דלהבדיל ולהבטיל כפירש"י וא"כ א"ש דברי רבינו דקאמר אין תוקעין בשבת למילוי מים וקאי אהא כשמערין לחבית לכלי המקודש וזה קמ"ל רבא ולכן הוצרך גם רבינו לאשמעינן והבן:
ובמש"כ ניחא קו' אחריתא שהקשה עוד בעל"נ דבגמ' מוכח גם יו"ט א"ת ולמה כתב רבינו אין תוקעין בשבת גם ביו"ט אין תוקעין ונראה לישב דהנה באמת תוס' דף נ"ד הוק' הא אין שבות במקדש ותי' יען דגזרו בכלי שיר שמרובים גזרו גם בתקיעה ואולם ברש"י דף נ"ד נראה שנזהר מזה שכ' יען דמשכחת בבית השאבה וכיון שא"ד אין באים כדקתני סיפא מוצאי יו"ט נכנסין העם ולכן ליכא תקיעה אמנם רבינו סובר כיון דגמ' מוקי משנה דלא איקלע יוהכ"פ באחד בשבת דאז לא מיקלע יו"ט בע"ש אבל כיון דרבינו פסק חלבי שבת קרבין ביוהכ"פ א"כ סובר דאיקלע א"כ לא מוקמינין המשנה דלא כהלכתא וע"כ אף אי איקלע ביו"ט ג"כ דוחה דא"ש במקדש (והא דרבינו פסק כאחרים דאין בין עצרת לעצרת רק ד' ימים ופסק דחלבי שבת קריבין ביוהכ"פ כבר הקשה כן בלח"מ בה' תומ"ס ויבואר שם) והא דסובר דא"ד שבת לק"מ דלפמש"כ דבשבת דליכא מילוי מים ממי השילוח אלא שמערין מכלי קודש לכן אין תוקעין למילוי זה בשבת אבל ביו"ט שממלאין ממי השילוח תוקעין שפיר דא"ש במקדש:
והנה בק"ע הקשה עוד דרבינו בפ"ז מלולב חשיב ג' לזקיפת ערבה א"כ הוה יותר ממ"ח כיון דרבינו מפרש למילוי מים לאו לניסוך אלא מילוי ממש וכן לניסוך בפ"ע ותי' דלרבינו זקיפת ערבה בשעת ניסוך מים כמו שפירש"י והדבר מוכרח בלא"ה דאל"כ מאי קאמר בשבת בצרי טובא הא ביום ז' של ערבה דהוה בשבת יש כאן עוד תקיעה ג' לערבה אע"כ דלניסוך ולערבה תוקעין ביחד:
ג')

ואין תוקעין למילוי מים בשבת.

הנה רש"י פי' יען דממלאין מע"ש ואמנם על רבינו קשה אי אין ממלאין פשיטא ובארנו לישב דיש כאן מילוי מים מחבית אלא דמשום מילוי זה אין דוחה שבת אבל יו"ט באמת דוחה דא"ש במקדש ולכן נקט רבינו רק בשבת אין תוקעין משמע ביו"ט תוקעין והנה רבינו פסק בה' שופר דבמקדש תוקעין בשבת ואף בירושלים דירושלים בכלל מקדש ובה' לולב פסק דנוטלין בשבת במקדש ולא ביאר אי אף בירושלים אך בפי' המשנה פ"ג דסוכה כתב דאף בירושלים נוטלין ויקשה דהנה רש"י פי' דלכן לא גזרו במקדש משום אין שבות אבל לרבינו דאף בירושלים תוקעין ויקשה למה בירושלים ל"ג דל"ש אין שבות במקדש בירושלים ונראה דרבינו יצא לו כך משום דקשיא לי' קו' תוס' מ"ש מתקיעה בשבת אין תוקעין במדינה בזמן הבית ולולב בזמן הבית אפי' בגבולין נוטלין ותי' דבשלמא תקיעה לא ידעו מקביעא דירחא רק בירושלים לולב ידעו כשר אף במדינה לכן דוחה אף בגבולין ויקשה אי ירושלים לא היינו מקדש ואין תוקעין א"כ למה גרע שופר בירושלים מלולב בגבולין כיון דידעו מקיבעה דירחא בירושלים גם בתקיעה ומזה הוכיח רבינו דבאמת גם בירושלים תוקעין ולא גזרינן אף בירושלים אך הא ניחא לענין תקיעה דל"ג בירושלים אבל לענין לולב דסובר רבינו ג"כ דנוטלין אף בירושלים יקשה דע"כ ירושלים אין בכלל מקדש דהנה בטו"א הקשה בלולב כתיב לפני ד' א"כ היינו דוקא עזרה כמו סמיכה ושחיטה דכתיב לפני ד' ובעינן עזרה ובח"ס בסוכה כ' ג"כ כט"א דכל דכתיב לפני ד' היינו שיש קדושה לפניו כמו בנר מערבי דהשני הוה לפני ד' ולכן כיון דבירושלים תוקעין שופר הוה לפני ד' לענין חצוצרת דכתיב בי' לפני ד' כדאיתא בר"ה דף כ"ז תוקעין בהר הבית בחצוצרת יען דיש קדושה לפניו ירושלים דהוה קדוש לאכילת קדק"ל כל לענין תקיעה הוה ירושלים ג"כ מקום קדוש אבל בלולב דכתיב לפני ד' דהיינו בהר הבית כמו בחצוצרת אבל בירושלים אין נוטלין אולם לדעתי נראה דברי רבינו נכונים שהנה גם לענין אכילת קדק"ל ומעשר כתיב לפני ד' ואוכלין בירושלים וראיתי כי בירושלמי פ"ג דר"ה וסוכה דרשו באמת דהוה בירושלים כמו ושמחתם לפני ד' הכונה בירושלים א"כ מוכח מירושלמי בהדיא דלפני ד' שייך גם בירושלים ומיושב קו' טו"א דרבינו למד כן מהירושלמי והבן (שוב אח"ז בא לידי טו"א עם הג' אמרי ברוך ראיתי שהעלה כדברי):
אך זהו דקשיא לי מיומא דף י"ב דקאמר ר"י אני לא שמעתי אלא מקום מקדש ומסיק דהכי קאמר לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד וביאר בתוס' אי ס"ד מקום מקדש א"ד אף דטעמא של תקיעה דירושלים ג"כ מקום קדוש לענין קדק"ל אבל ר"י סובר דוקא מקדש אבל אי מקום מקודש ל"ש לת"ק ג"כ משום דקדוש לאכילת קדק"ל ולמעשר דא"כ מאי קאמר ר"י מקום מקודש הרי ירושלים לת"ק ג"כ מקום מקודש ולרבינו יקשה אי קתני מקדש ג"כ קשיא דהא לת"ק ג"כ ירושלים מיקרי מקדש דנאכל שם קדק"ל ומע"ש וא"כ אין מטמא יען דירושלים בכלל מקדש ומאי מוסיף ר"י לא שמעתי אלא מקום מקדש גם ירושלים מקדש מיקרי ומהא"ט באמת אין מטמא בנגעים לת"ק וקשיא לשיטת רבינו ואין לומר כיון דעכ"פ למסקנא קתני מקום מקדש ולא מקום מקדש א"כ שפיר י"ל למסקנא ירושלים ג"כ מקום מקדש אך מקום מקודש לא מיקרי ז"א דהרי אח"כ מסיק גמ' מחוורתא כדמעיקרא א"כ משמע לכאורה דעתה א"צ לאוקים דר"י מקום מקודש קאמר אלא מקום מקדש וקשיא לרבינו דאי ירושלים בכלל מקדש מאי מוסיף ר"י את"ק אך נראה עפ"מ שכ' בה' עיוהכ"פ לישב דברי רבינו בה' מזוזה דממעט הר הבית מטעם שמקום קדוש מוכח דכר"י סובר דקאמר לא שמעתי אלא מקום מקודש ושכן הוא גם למסקנא א"כ א"ש דלעולם ירושלים מקום מקדש קרוי רק אין קרוי מקום מקודש אלא שיש לתמוה דמצינו כמה דוכתי דמקדש כונה רק מקדש ממש פ"ק דיומא אין מוציאין אגודל במקדש וכן בפ"ג דיומא זה הכלל הי' במקדש המטיל מים טעון קידוש וזה רק בעזרה ממש וכן בפ"ז דיומא על מקדש בפ"ע ועל ירושלים בפ"ע וראיתי בתויו"ט פ"א דשקלים הקשה ממה דתנן בתמיד במקדש ברכה אחת וכן מבכורות על אלו מומין אין נשחטין במקדש וכן בסוף עירובין דחשוב כל הדברים שהתירו במקדש משום שבות וירושלים אין בכלל:
ונראה לישב דשיטת רבינו כך דבודאי היכא דנוכל למעט גם הר הבית ממקדש גם ירושלים נתמעט ולכן בכל הני דלעיל דדוקא בעזרה וממעט הר הבית א"כ מכש"כ דנתמעט ירושלים אבל הך דשופר ולולב דהר הבית לא נתמעט דגם רש"י מודה בהר הבית לכן סובר רבינו גם ירושלים בכלל מקדש כמו הר הבית אלא דמהא דעירובין מחזירין ציר עליון במקדש וזה אפי' בהר הבית ואפ"ה ירושלים אין בכלל עדיין קשה ומהא דבפ"ב דיומא תנן זה הכלל הי' במקדש כל המיסך רגליו לא קשיא דיש לומר לדעת רבינו בפ"ה מבימ"ק דדוקא בנכנס לעבודה אייריא אבל בכניסה שלא לעבודה א"צ א"כ א"ש דירושלים אין בכלל כיון דרק צריך ליכנס לעבודה וזה ל"ש בנכנס לירושלים:
ואולם נראה לחלק בין היכיא דקתני בית המקדש ובין מקדש סתם דשפיר ירושלים בכלל וע"ד שכ' בפ"ח בביה"ב לחלק בין היכיא דקתני בירה סתם להיכא דקתני בית הבירה יעו"ש:
ד')

והנה

בטו"א בר"ה הקשה אפירש"י דאין תקיעת שופר דוחה שבת אבל במקדש שרי דאין שבות במקדש והקשה מלולב דאין דוחה שבת במקדש וכן הקשה אתוס' במגילה דלכן אמר רב יוסף יען שעיני עניים תלוים למתנות דנפ"מ במקדש דא"ש לכן צריך להא"ט והקשה בטו"א הא בלולב איירי במקדש אע"כ משום דכהא"ג שבות בגבולין במקדש גזרינן ולי נראה לישב דהנה רב יוסף סובר בעירובין דף ק"א שבות במקדש ל"ה והקשה בגמ' משלשלין הפסח ומשני בני חבורה זריזין לפי"ז ביחיד לא התירו שבות במקדש בגבולין אבל שבות דבמקדש אף ביחיד א"ש ומעתה אומר דמוכח דלרב יוסף אזלינן בתר המקום אי נעשה במקדש א"ש וא"כ להיפוך נמי שבות דגבולין במקדש שפיר התירו ולכן שפיר פירש"י במגילה ובתק"ש א"ש במקדש לרב יוסף לשיטתו והא דיקשה מלולב שאני לולב דמסור לכל כדאמרינן בסוכה כהא"ג גזרינן גם במקדש אבל דבר שמסור לכהנים דזריזין הן ל"ג אף בשבות דגבולין אבל אביי דלית לי' בני חבורה זריזין הן א"כ ע"כ לית לי' הא דשבות במקדש בגבולין לא התירו ולדידי' אין תלוי בשבות רק אם צורך מקדש אז שרי בגבולין אבל צורך גבולין במקדש לא התירו דלדידי' לא תליא במקום היכיא דנעשה השבות אלא תליא אם הצורך הוא למקדש או צורך דבר אחר ודו"ק וא"כ רב יוסף לשיטתו דסובר דאמרינן שבות במקדש בגבולין א"כ שבות דגבולין במקדש שרי לכן צריך לטעם אחר עיני עניים תלוין לכן גם במקדש גזרו אבל רבה י"ל דסובר כאביי א"כ צורך גבולין במקדש לא התירו לכן סגי לדידי' בטעמא דשמא יעבירנו וגזרינן אף במקדש דשבות דגבולין במקדש לא התירו והבן היטב:

ו

א')

אין

פוחתין במקדש מכ"א תקיעות וכו'.

מה דקשה ע"ז מפ"ו דתומ"ס דמוכח להדיא דרבינו סובר דהי' יותר מט' תקיעות על התמיד בארתי שם:
ב')

וברגל

מוסיפין ג' לפתיחת שער התחתון וג' לשער עליון שהוא שער ניקנור.

(עמש"כ בפ"ה מבהב"ח) וכ' הכ"מ דרבינו מפרש דקאי אפתיחת שער התחתון והעליון והנה בערל"נ הקשה דבסוכה דף נ"ד קאמר דבצרי טובא משמע דבצרי הרבה והיינו כל הני דשער עליון ותחתון ועוד הקשה אדברי רבינו דכ' ואין תוקעין למילוי המים בשבת דפשיטא כיון שממלאין מע"ש ונראה לישב דקשיא לי דרבא מתרץ לפי שאין תוקעין למילוי המים בשבת דבצרי טובא ויקשה אי כפרש"י דבצרי כל הני דשער עליון א"כ מס"ד דפריך ליתני שבת וכן ר"ז דמתרץ לפי שאין תוקעין לפתיחת שערים וכי לא ידעו דאין ממלאין בשבת הא מפורש במשנה דף מ"ח ולכן נראה לפרש דהאי שער עליון לא אמילוי קאי רק אכל רגל כדברי רבינו ורק פריך ממילוי מים דזה הי' שייך גם בשבת דהנה בירושלמי דייק ממשנה דהאי מילוי מים היינו לנסוך המים דאל"כ יש כאן נ"א תקיעות לנסוך המים ולנסוך של מחר והקשה בק"ע מ"פ דלמא לא היו תוקעין בע"ש למילוי של מחר כיון דלא הי' המילוי בכלי מקודש ולפי"ז י"ל דשייך מילוי מים בשבת כשמערין מכלי חבית לכלי המקודש ולפי"ז לס"ד הי' סובר דתוקעין כשממלאין לכלי המקודש ושפיר פריך דליחשב נ"א בשבת וע"ז משני ר"ז דליכא תקיעה פתיחת שערים אבל לשער עליון ותחתון הי' תוקעין ורבא משני לפי שאין תוקעין למילוי מים הכונה כשמערין מחבית לכלי המקודש ובצרי טובא היינו ג' דמילוי מים והני דלהבדיל ולהבטיל כפירש"י וא"כ א"ש דברי רבינו דקאמר אין תוקעין בשבת למילוי מים וקאי אהא כשמערין לחבית לכלי המקודש וזה קמ"ל רבא ולכן הוצרך גם רבינו לאשמעינן והבן:
ובמש"כ ניחא קו' אחריתא שהקשה עוד בעל"נ דבגמ' מוכח גם יו"ט א"ת ולמה כתב רבינו אין תוקעין בשבת גם ביו"ט אין תוקעין ונראה לישב דהנה באמת תוס' דף נ"ד הוק' הא אין שבות במקדש ותי' יען דגזרו בכלי שיר שמרובים גזרו גם בתקיעה ואולם ברש"י דף נ"ד נראה שנזהר מזה שכ' יען דמשכחת בבית השאבה וכיון שא"ד אין באים כדקתני סיפא מוצאי יו"ט נכנסין העם ולכן ליכא תקיעה אמנם רבינו סובר כיון דגמ' מוקי משנה דלא איקלע יוהכ"פ באחד בשבת דאז לא מיקלע יו"ט בע"ש אבל כיון דרבינו פסק חלבי שבת קרבין ביוהכ"פ א"כ סובר דאיקלע א"כ לא מוקמינין המשנה דלא כהלכתא וע"כ אף אי איקלע ביו"ט ג"כ דוחה דא"ש במקדש (והא דרבינו פסק כאחרים דאין בין עצרת לעצרת רק ד' ימים ופסק דחלבי שבת קריבין ביוהכ"פ כבר הקשה כן בלח"מ בה' תומ"ס ויבואר שם) והא דסובר דא"ד שבת לק"מ דלפמש"כ דבשבת דליכא מילוי מים ממי השילוח אלא שמערין מכלי קודש לכן אין תוקעין למילוי זה בשבת אבל ביו"ט שממלאין ממי השילוח תוקעין שפיר דא"ש במקדש:
והנה בק"ע הקשה עוד דרבינו בפ"ז מלולב חשיב ג' לזקיפת ערבה א"כ הוה יותר ממ"ח כיון דרבינו מפרש למילוי מים לאו לניסוך אלא מילוי ממש וכן לניסוך בפ"ע ותי' דלרבינו זקיפת ערבה בשעת ניסוך מים כמו שפירש"י והדבר מוכרח בלא"ה דאל"כ מאי קאמר בשבת בצרי טובא הא ביום ז' של ערבה דהוה בשבת יש כאן עוד תקיעה ג' לערבה אע"כ דלניסוך ולערבה תוקעין ביחד:
ג')

ואין תוקעין למילוי מים בשבת.

הנה רש"י פי' יען דממלאין מע"ש ואמנם על רבינו קשה אי אין ממלאין פשיטא ובארנו לישב דיש כאן מילוי מים מחבית אלא דמשום מילוי זה אין דוחה שבת אבל יו"ט באמת דוחה דא"ש במקדש ולכן נקט רבינו רק בשבת אין תוקעין משמע ביו"ט תוקעין והנה רבינו פסק בה' שופר דבמקדש תוקעין בשבת ואף בירושלים דירושלים בכלל מקדש ובה' לולב פסק דנוטלין בשבת במקדש ולא ביאר אי אף בירושלים אך בפי' המשנה פ"ג דסוכה כתב דאף בירושלים נוטלין ויקשה דהנה רש"י פי' דלכן לא גזרו במקדש משום אין שבות אבל לרבינו דאף בירושלים תוקעין ויקשה למה בירושלים ל"ג דל"ש אין שבות במקדש בירושלים ונראה דרבינו יצא לו כך משום דקשיא לי' קו' תוס' מ"ש מתקיעה בשבת אין תוקעין במדינה בזמן הבית ולולב בזמן הבית אפי' בגבולין נוטלין ותי' דבשלמא תקיעה לא ידעו מקביעא דירחא רק בירושלים לולב ידעו כשר אף במדינה לכן דוחה אף בגבולין ויקשה אי ירושלים לא היינו מקדש ואין תוקעין א"כ למה גרע שופר בירושלים מלולב בגבולין כיון דידעו מקיבעה דירחא בירושלים גם בתקיעה ומזה הוכיח רבינו דבאמת גם בירושלים תוקעין ולא גזרינן אף בירושלים אך הא ניחא לענין תקיעה דל"ג בירושלים אבל לענין לולב דסובר רבינו ג"כ דנוטלין אף בירושלים יקשה דע"כ ירושלים אין בכלל מקדש דהנה בטו"א הקשה בלולב כתיב לפני ד' א"כ היינו דוקא עזרה כמו סמיכה ושחיטה דכתיב לפני ד' ובעינן עזרה ובח"ס בסוכה כ' ג"כ כט"א דכל דכתיב לפני ד' היינו שיש קדושה לפניו כמו בנר מערבי דהשני הוה לפני ד' ולכן כיון דבירושלים תוקעין שופר הוה לפני ד' לענין חצוצרת דכתיב בי' לפני ד' כדאיתא בר"ה דף כ"ז תוקעין בהר הבית בחצוצרת יען דיש קדושה לפניו ירושלים דהוה קדוש לאכילת קדק"ל כל לענין תקיעה הוה ירושלים ג"כ מקום קדוש אבל בלולב דכתיב לפני ד' דהיינו בהר הבית כמו בחצוצרת אבל בירושלים אין נוטלין אולם לדעתי נראה דברי רבינו נכונים שהנה גם לענין אכילת קדק"ל ומעשר כתיב לפני ד' ואוכלין בירושלים וראיתי כי בירושלמי פ"ג דר"ה וסוכה דרשו באמת דהוה בירושלים כמו ושמחתם לפני ד' הכונה בירושלים א"כ מוכח מירושלמי בהדיא דלפני ד' שייך גם בירושלים ומיושב קו' טו"א דרבינו למד כן מהירושלמי והבן (שוב אח"ז בא לידי טו"א עם הג' אמרי ברוך ראיתי שהעלה כדברי):
אך זהו דקשיא לי מיומא דף י"ב דקאמר ר"י אני לא שמעתי אלא מקום מקדש ומסיק דהכי קאמר לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד וביאר בתוס' אי ס"ד מקום מקדש א"ד אף דטעמא של תקיעה דירושלים ג"כ מקום קדוש לענין קדק"ל אבל ר"י סובר דוקא מקדש אבל אי מקום מקודש ל"ש לת"ק ג"כ משום דקדוש לאכילת קדק"ל ולמעשר דא"כ מאי קאמר ר"י מקום מקודש הרי ירושלים לת"ק ג"כ מקום מקודש ולרבינו יקשה אי קתני מקדש ג"כ קשיא דהא לת"ק ג"כ ירושלים מיקרי מקדש דנאכל שם קדק"ל ומע"ש וא"כ אין מטמא יען דירושלים בכלל מקדש ומאי מוסיף ר"י לא שמעתי אלא מקום מקדש גם ירושלים מקדש מיקרי ומהא"ט באמת אין מטמא בנגעים לת"ק וקשיא לשיטת רבינו ואין לומר כיון דעכ"פ למסקנא קתני מקום מקדש ולא מקום מקדש א"כ שפיר י"ל למסקנא ירושלים ג"כ מקום מקדש אך מקום מקודש לא מיקרי ז"א דהרי אח"כ מסיק גמ' מחוורתא כדמעיקרא א"כ משמע לכאורה דעתה א"צ לאוקים דר"י מקום מקודש קאמר אלא מקום מקדש וקשיא לרבינו דאי ירושלים בכלל מקדש מאי מוסיף ר"י את"ק אך נראה עפ"מ שכ' בה' עיוהכ"פ לישב דברי רבינו בה' מזוזה דממעט הר הבית מטעם שמקום קדוש מוכח דכר"י סובר דקאמר לא שמעתי אלא מקום מקודש ושכן הוא גם למסקנא א"כ א"ש דלעולם ירושלים מקום מקדש קרוי רק אין קרוי מקום מקודש אלא שיש לתמוה דמצינו כמה דוכתי דמקדש כונה רק מקדש ממש פ"ק דיומא אין מוציאין אגודל במקדש וכן בפ"ג דיומא זה הכלל הי' במקדש המטיל מים טעון קידוש וזה רק בעזרה ממש וכן בפ"ז דיומא על מקדש בפ"ע ועל ירושלים בפ"ע וראיתי בתויו"ט פ"א דשקלים הקשה ממה דתנן בתמיד במקדש ברכה אחת וכן מבכורות על אלו מומין אין נשחטין במקדש וכן בסוף עירובין דחשוב כל הדברים שהתירו במקדש משום שבות וירושלים אין בכלל:
ונראה לישב דשיטת רבינו כך דבודאי היכא דנוכל למעט גם הר הבית ממקדש גם ירושלים נתמעט ולכן בכל הני דלעיל דדוקא בעזרה וממעט הר הבית א"כ מכש"כ דנתמעט ירושלים אבל הך דשופר ולולב דהר הבית לא נתמעט דגם רש"י מודה בהר הבית לכן סובר רבינו גם ירושלים בכלל מקדש כמו הר הבית אלא דמהא דעירובין מחזירין ציר עליון במקדש וזה אפי' בהר הבית ואפ"ה ירושלים אין בכלל עדיין קשה ומהא דבפ"ב דיומא תנן זה הכלל הי' במקדש כל המיסך רגליו לא קשיא דיש לומר לדעת רבינו בפ"ה מבימ"ק דדוקא בנכנס לעבודה אייריא אבל בכניסה שלא לעבודה א"צ א"כ א"ש דירושלים אין בכלל כיון דרק צריך ליכנס לעבודה וזה ל"ש בנכנס לירושלים:
ואולם נראה לחלק בין היכיא דקתני בית המקדש ובין מקדש סתם דשפיר ירושלים בכלל וע"ד שכ' בפ"ח בביה"ב לחלק בין היכיא דקתני בירה סתם להיכא דקתני בית הבירה יעו"ש:
ד')

והנה

בטו"א בר"ה הקשה אפירש"י דאין תקיעת שופר דוחה שבת אבל במקדש שרי דאין שבות במקדש והקשה מלולב דאין דוחה שבת במקדש וכן הקשה אתוס' במגילה דלכן אמר רב יוסף יען שעיני עניים תלוים למתנות דנפ"מ במקדש דא"ש לכן צריך להא"ט והקשה בטו"א הא בלולב איירי במקדש אע"כ משום דכהא"ג שבות בגבולין במקדש גזרינן ולי נראה לישב דהנה רב יוסף סובר בעירובין דף ק"א שבות במקדש ל"ה והקשה בגמ' משלשלין הפסח ומשני בני חבורה זריזין לפי"ז ביחיד לא התירו שבות במקדש בגבולין אבל שבות דבמקדש אף ביחיד א"ש ומעתה אומר דמוכח דלרב יוסף אזלינן בתר המקום אי נעשה במקדש א"ש וא"כ להיפוך נמי שבות דגבולין במקדש שפיר התירו ולכן שפיר פירש"י במגילה ובתק"ש א"ש במקדש לרב יוסף לשיטתו והא דיקשה מלולב שאני לולב דמסור לכל כדאמרינן בסוכה כהא"ג גזרינן גם במקדש אבל דבר שמסור לכהנים דזריזין הן ל"ג אף בשבות דגבולין אבל אביי דלית לי' בני חבורה זריזין הן א"כ ע"כ לית לי' הא דשבות במקדש בגבולין לא התירו ולדידי' אין תלוי בשבות רק אם צורך מקדש אז שרי בגבולין אבל צורך גבולין במקדש לא התירו דלדידי' לא תליא במקום היכיא דנעשה השבות אלא תליא אם הצורך הוא למקדש או צורך דבר אחר ודו"ק וא"כ רב יוסף לשיטתו דסובר דאמרינן שבות במקדש בגבולין א"כ שבות דגבולין במקדש שרי לכן צריך לטעם אחר עיני עניים תלוין לכן גם במקדש גזרו אבל רבה י"ל דסובר כאביי א"כ צורך גבולין במקדש לא התירו לכן סגי לדידי' בטעמא דשמא יעבירנו וגזרינן אף במקדש דשבות דגבולין במקדש לא התירו והבן היטב:

ז

א')

אין

פוחתין במקדש מכ"א תקיעות וכו'.

מה דקשה ע"ז מפ"ו דתומ"ס דמוכח להדיא דרבינו סובר דהי' יותר מט' תקיעות על התמיד בארתי שם:
ב')

וברגל

מוסיפין ג' לפתיחת שער התחתון וג' לשער עליון שהוא שער ניקנור.

(עמש"כ בפ"ה מבהב"ח) וכ' הכ"מ דרבינו מפרש דקאי אפתיחת שער התחתון והעליון והנה בערל"נ הקשה דבסוכה דף נ"ד קאמר דבצרי טובא משמע דבצרי הרבה והיינו כל הני דשער עליון ותחתון ועוד הקשה אדברי רבינו דכ' ואין תוקעין למילוי המים בשבת דפשיטא כיון שממלאין מע"ש ונראה לישב דקשיא לי דרבא מתרץ לפי שאין תוקעין למילוי המים בשבת דבצרי טובא ויקשה אי כפרש"י דבצרי כל הני דשער עליון א"כ מס"ד דפריך ליתני שבת וכן ר"ז דמתרץ לפי שאין תוקעין לפתיחת שערים וכי לא ידעו דאין ממלאין בשבת הא מפורש במשנה דף מ"ח ולכן נראה לפרש דהאי שער עליון לא אמילוי קאי רק אכל רגל כדברי רבינו ורק פריך ממילוי מים דזה הי' שייך גם בשבת דהנה בירושלמי דייק ממשנה דהאי מילוי מים היינו לנסוך המים דאל"כ יש כאן נ"א תקיעות לנסוך המים ולנסוך של מחר והקשה בק"ע מ"פ דלמא לא היו תוקעין בע"ש למילוי של מחר כיון דלא הי' המילוי בכלי מקודש ולפי"ז י"ל דשייך מילוי מים בשבת כשמערין מכלי חבית לכלי המקודש ולפי"ז לס"ד הי' סובר דתוקעין כשממלאין לכלי המקודש ושפיר פריך דליחשב נ"א בשבת וע"ז משני ר"ז דליכא תקיעה פתיחת שערים אבל לשער עליון ותחתון הי' תוקעין ורבא משני לפי שאין תוקעין למילוי מים הכונה כשמערין מחבית לכלי המקודש ובצרי טובא היינו ג' דמילוי מים והני דלהבדיל ולהבטיל כפירש"י וא"כ א"ש דברי רבינו דקאמר אין תוקעין בשבת למילוי מים וקאי אהא כשמערין לחבית לכלי המקודש וזה קמ"ל רבא ולכן הוצרך גם רבינו לאשמעינן והבן:
ובמש"כ ניחא קו' אחריתא שהקשה עוד בעל"נ דבגמ' מוכח גם יו"ט א"ת ולמה כתב רבינו אין תוקעין בשבת גם ביו"ט אין תוקעין ונראה לישב דהנה באמת תוס' דף נ"ד הוק' הא אין שבות במקדש ותי' יען דגזרו בכלי שיר שמרובים גזרו גם בתקיעה ואולם ברש"י דף נ"ד נראה שנזהר מזה שכ' יען דמשכחת בבית השאבה וכיון שא"ד אין באים כדקתני סיפא מוצאי יו"ט נכנסין העם ולכן ליכא תקיעה אמנם רבינו סובר כיון דגמ' מוקי משנה דלא איקלע יוהכ"פ באחד בשבת דאז לא מיקלע יו"ט בע"ש אבל כיון דרבינו פסק חלבי שבת קרבין ביוהכ"פ א"כ סובר דאיקלע א"כ לא מוקמינין המשנה דלא כהלכתא וע"כ אף אי איקלע ביו"ט ג"כ דוחה דא"ש במקדש (והא דרבינו פסק כאחרים דאין בין עצרת לעצרת רק ד' ימים ופסק דחלבי שבת קריבין ביוהכ"פ כבר הקשה כן בלח"מ בה' תומ"ס ויבואר שם) והא דסובר דא"ד שבת לק"מ דלפמש"כ דבשבת דליכא מילוי מים ממי השילוח אלא שמערין מכלי קודש לכן אין תוקעין למילוי זה בשבת אבל ביו"ט שממלאין ממי השילוח תוקעין שפיר דא"ש במקדש:
והנה בק"ע הקשה עוד דרבינו בפ"ז מלולב חשיב ג' לזקיפת ערבה א"כ הוה יותר ממ"ח כיון דרבינו מפרש למילוי מים לאו לניסוך אלא מילוי ממש וכן לניסוך בפ"ע ותי' דלרבינו זקיפת ערבה בשעת ניסוך מים כמו שפירש"י והדבר מוכרח בלא"ה דאל"כ מאי קאמר בשבת בצרי טובא הא ביום ז' של ערבה דהוה בשבת יש כאן עוד תקיעה ג' לערבה אע"כ דלניסוך ולערבה תוקעין ביחד:
ג')

ואין תוקעין למילוי מים בשבת.

הנה רש"י פי' יען דממלאין מע"ש ואמנם על רבינו קשה אי אין ממלאין פשיטא ובארנו לישב דיש כאן מילוי מים מחבית אלא דמשום מילוי זה אין דוחה שבת אבל יו"ט באמת דוחה דא"ש במקדש ולכן נקט רבינו רק בשבת אין תוקעין משמע ביו"ט תוקעין והנה רבינו פסק בה' שופר דבמקדש תוקעין בשבת ואף בירושלים דירושלים בכלל מקדש ובה' לולב פסק דנוטלין בשבת במקדש ולא ביאר אי אף בירושלים אך בפי' המשנה פ"ג דסוכה כתב דאף בירושלים נוטלין ויקשה דהנה רש"י פי' דלכן לא גזרו במקדש משום אין שבות אבל לרבינו דאף בירושלים תוקעין ויקשה למה בירושלים ל"ג דל"ש אין שבות במקדש בירושלים ונראה דרבינו יצא לו כך משום דקשיא לי' קו' תוס' מ"ש מתקיעה בשבת אין תוקעין במדינה בזמן הבית ולולב בזמן הבית אפי' בגבולין נוטלין ותי' דבשלמא תקיעה לא ידעו מקביעא דירחא רק בירושלים לולב ידעו כשר אף במדינה לכן דוחה אף בגבולין ויקשה אי ירושלים לא היינו מקדש ואין תוקעין א"כ למה גרע שופר בירושלים מלולב בגבולין כיון דידעו מקיבעה דירחא בירושלים גם בתקיעה ומזה הוכיח רבינו דבאמת גם בירושלים תוקעין ולא גזרינן אף בירושלים אך הא ניחא לענין תקיעה דל"ג בירושלים אבל לענין לולב דסובר רבינו ג"כ דנוטלין אף בירושלים יקשה דע"כ ירושלים אין בכלל מקדש דהנה בטו"א הקשה בלולב כתיב לפני ד' א"כ היינו דוקא עזרה כמו סמיכה ושחיטה דכתיב לפני ד' ובעינן עזרה ובח"ס בסוכה כ' ג"כ כט"א דכל דכתיב לפני ד' היינו שיש קדושה לפניו כמו בנר מערבי דהשני הוה לפני ד' ולכן כיון דבירושלים תוקעין שופר הוה לפני ד' לענין חצוצרת דכתיב בי' לפני ד' כדאיתא בר"ה דף כ"ז תוקעין בהר הבית בחצוצרת יען דיש קדושה לפניו ירושלים דהוה קדוש לאכילת קדק"ל כל לענין תקיעה הוה ירושלים ג"כ מקום קדוש אבל בלולב דכתיב לפני ד' דהיינו בהר הבית כמו בחצוצרת אבל בירושלים אין נוטלין אולם לדעתי נראה דברי רבינו נכונים שהנה גם לענין אכילת קדק"ל ומעשר כתיב לפני ד' ואוכלין בירושלים וראיתי כי בירושלמי פ"ג דר"ה וסוכה דרשו באמת דהוה בירושלים כמו ושמחתם לפני ד' הכונה בירושלים א"כ מוכח מירושלמי בהדיא דלפני ד' שייך גם בירושלים ומיושב קו' טו"א דרבינו למד כן מהירושלמי והבן (שוב אח"ז בא לידי טו"א עם הג' אמרי ברוך ראיתי שהעלה כדברי):
אך זהו דקשיא לי מיומא דף י"ב דקאמר ר"י אני לא שמעתי אלא מקום מקדש ומסיק דהכי קאמר לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד וביאר בתוס' אי ס"ד מקום מקדש א"ד אף דטעמא של תקיעה דירושלים ג"כ מקום קדוש לענין קדק"ל אבל ר"י סובר דוקא מקדש אבל אי מקום מקודש ל"ש לת"ק ג"כ משום דקדוש לאכילת קדק"ל ולמעשר דא"כ מאי קאמר ר"י מקום מקודש הרי ירושלים לת"ק ג"כ מקום מקודש ולרבינו יקשה אי קתני מקדש ג"כ קשיא דהא לת"ק ג"כ ירושלים מיקרי מקדש דנאכל שם קדק"ל ומע"ש וא"כ אין מטמא יען דירושלים בכלל מקדש ומאי מוסיף ר"י לא שמעתי אלא מקום מקדש גם ירושלים מקדש מיקרי ומהא"ט באמת אין מטמא בנגעים לת"ק וקשיא לשיטת רבינו ואין לומר כיון דעכ"פ למסקנא קתני מקום מקדש ולא מקום מקדש א"כ שפיר י"ל למסקנא ירושלים ג"כ מקום מקדש אך מקום מקודש לא מיקרי ז"א דהרי אח"כ מסיק גמ' מחוורתא כדמעיקרא א"כ משמע לכאורה דעתה א"צ לאוקים דר"י מקום מקודש קאמר אלא מקום מקדש וקשיא לרבינו דאי ירושלים בכלל מקדש מאי מוסיף ר"י את"ק אך נראה עפ"מ שכ' בה' עיוהכ"פ לישב דברי רבינו בה' מזוזה דממעט הר הבית מטעם שמקום קדוש מוכח דכר"י סובר דקאמר לא שמעתי אלא מקום מקודש ושכן הוא גם למסקנא א"כ א"ש דלעולם ירושלים מקום מקדש קרוי רק אין קרוי מקום מקודש אלא שיש לתמוה דמצינו כמה דוכתי דמקדש כונה רק מקדש ממש פ"ק דיומא אין מוציאין אגודל במקדש וכן בפ"ג דיומא זה הכלל הי' במקדש המטיל מים טעון קידוש וזה רק בעזרה ממש וכן בפ"ז דיומא על מקדש בפ"ע ועל ירושלים בפ"ע וראיתי בתויו"ט פ"א דשקלים הקשה ממה דתנן בתמיד במקדש ברכה אחת וכן מבכורות על אלו מומין אין נשחטין במקדש וכן בסוף עירובין דחשוב כל הדברים שהתירו במקדש משום שבות וירושלים אין בכלל:
ונראה לישב דשיטת רבינו כך דבודאי היכא דנוכל למעט גם הר הבית ממקדש גם ירושלים נתמעט ולכן בכל הני דלעיל דדוקא בעזרה וממעט הר הבית א"כ מכש"כ דנתמעט ירושלים אבל הך דשופר ולולב דהר הבית לא נתמעט דגם רש"י מודה בהר הבית לכן סובר רבינו גם ירושלים בכלל מקדש כמו הר הבית אלא דמהא דעירובין מחזירין ציר עליון במקדש וזה אפי' בהר הבית ואפ"ה ירושלים אין בכלל עדיין קשה ומהא דבפ"ב דיומא תנן זה הכלל הי' במקדש כל המיסך רגליו לא קשיא דיש לומר לדעת רבינו בפ"ה מבימ"ק דדוקא בנכנס לעבודה אייריא אבל בכניסה שלא לעבודה א"צ א"כ א"ש דירושלים אין בכלל כיון דרק צריך ליכנס לעבודה וזה ל"ש בנכנס לירושלים:
ואולם נראה לחלק בין היכיא דקתני בית המקדש ובין מקדש סתם דשפיר ירושלים בכלל וע"ד שכ' בפ"ח בביה"ב לחלק בין היכיא דקתני בירה סתם להיכא דקתני בית הבירה יעו"ש:
ד')

והנה

בטו"א בר"ה הקשה אפירש"י דאין תקיעת שופר דוחה שבת אבל במקדש שרי דאין שבות במקדש והקשה מלולב דאין דוחה שבת במקדש וכן הקשה אתוס' במגילה דלכן אמר רב יוסף יען שעיני עניים תלוים למתנות דנפ"מ במקדש דא"ש לכן צריך להא"ט והקשה בטו"א הא בלולב איירי במקדש אע"כ משום דכהא"ג שבות בגבולין במקדש גזרינן ולי נראה לישב דהנה רב יוסף סובר בעירובין דף ק"א שבות במקדש ל"ה והקשה בגמ' משלשלין הפסח ומשני בני חבורה זריזין לפי"ז ביחיד לא התירו שבות במקדש בגבולין אבל שבות דבמקדש אף ביחיד א"ש ומעתה אומר דמוכח דלרב יוסף אזלינן בתר המקום אי נעשה במקדש א"ש וא"כ להיפוך נמי שבות דגבולין במקדש שפיר התירו ולכן שפיר פירש"י במגילה ובתק"ש א"ש במקדש לרב יוסף לשיטתו והא דיקשה מלולב שאני לולב דמסור לכל כדאמרינן בסוכה כהא"ג גזרינן גם במקדש אבל דבר שמסור לכהנים דזריזין הן ל"ג אף בשבות דגבולין אבל אביי דלית לי' בני חבורה זריזין הן א"כ ע"כ לית לי' הא דשבות במקדש בגבולין לא התירו ולדידי' אין תלוי בשבות רק אם צורך מקדש אז שרי בגבולין אבל צורך גבולין במקדש לא התירו דלדידי' לא תליא במקום היכיא דנעשה השבות אלא תליא אם הצורך הוא למקדש או צורך דבר אחר ודו"ק וא"כ רב יוסף לשיטתו דסובר דאמרינן שבות במקדש בגבולין א"כ שבות דגבולין במקדש שרי לכן צריך לטעם אחר עיני עניים תלוין לכן גם במקדש גזרו אבל רבה י"ל דסובר כאביי א"כ צורך גבולין במקדש לא התירו לכן סגי לדידי' בטעמא דשמא יעבירנו וגזרינן אף במקדש דשבות דגבולין במקדש לא התירו והבן היטב:

ט

הממונה

שעל הקינים הוא שפוסקין עמו וכו'. והראב"ד כ' הממונה על הקינין ועל הנסכים אין אלא גזברות בעלמא וכ' הכ"מ דאין זה השגה דמר מפרש הכי ומר מפרש הכי ובמראה הפנים שקלים פ"ה כ' דטובא איכא בנייהו דלמר לא קיבל הממונה מעות מחוייבין בדבר אלא נותנין דמיהן להגזברים והממונה הוא המוכר ואח"כ עושה חשבון עם הגזברים א"כ אין כאן התמנות יחידי בדבר שבממון דלערב באים לחשבון והוי התמנות בדבר שבממון וראי' מהא דתנן שם ואין עושין שררה פחות משניים חוץ מבן אחי' שעל חולי מעיים ואלעזר שעל הפרוכת שאותן קיבלו רוב הציבור עליהן ויקשה הא פתחי' שעל הקינין ג"כ יחיד הוה וא"כ לשיטת הראב"ד דס"ל שהן גזברות וכל אחד ואחד מקבל המעות או הקינין וכן דמי הנסכים א"כ הי' לו לתנא למחשב כמו לפתח' ג"כ וליתני חוץ מפתחי' שקבלו עליהן רוב הציבור מזה הוכיח רבינו דל"ה גזברות רק הוא המוכר שפוסקין עמו על השער:

וכן קן שנמצא פסול או שנפסל נותן אחר תחתיו. ותמה בכ"מ למה פסק כר"י וראיתי בנוב"י אה"ע סי' ב' שתי' דהנה בעירובין דף ל"ב פליגי ר"נ ור"ש אי שליח ע"ש ומייתיא ראי' מהא דמחכ"פ אוכלין לערב ור"נ תי' כדרש"מ משום דאין ב"ד של כהנים וכו' עד שכלו מעות שבשופרות והקשו תוס' לר"ש ולמה צריך להא דר"ש ולכן לישב הך דר"ש י"ל דסובר כר' יוסי אם נפסלו הקינין המספק את הקינין מספק הפסולים דלא כת"ק דסובר דבאות משל ציבור ולפי"ז י"ל דבוודאי לת"ק דבאות משל ציבור לית בי' חשש אבל לר' יוסי שבאות משל המספק הוא מחוסר גובינא ובמה שתלוי בדעת אחרים ל"א חזקה שליח ע"ש דאטו על השליח מוטל למיקם בדינא ודיינא ור"ש הביא ראי' מברייתא זו אליבא דת"ק דר' יוסי וא"כ לפי"ז י"ל רבינו דפסק כר"ש דשע"ש א"כ קשיא לר' למה הצריך לדרש"מ אלא ע"כ הלכה כר"י וצריכין חזקה דאז אפי' לר' יוסי א"ש דסומכין אבי"ד אפי' אי יפסול המספק הקינין כבר באחרת מזה הוכיח בנוב"י שדעת רבינו לפסוק כר"ש דלא כמו שכ' במשל"מ פ"ד מבכורות מד' רבינו בפ"א ממחכ"פ להא דרש"מ דחזקה על ב"ד לית לי' כר"ש דלר"ש דחזקה שע"ש א"צ לחזקה דב"ד להנ"ל א"ר די"ל דשפיר פסק כרש"ש אפ"ה הביא לדרש"מ משום כיון דסובר דהלכה כר' יוסי דמספק את הקינין מספק הפסולות ומטעם דכן איתא בירושלמי כל אמוראי נקטו כר' יוסי וליכא חזקה כיון דמחוסר גובינא לכן הביא להא דרש"מ דחזקה על ב"ד יעוש"ה:
ול"נ לישב קו' משל"מ אי פסק כרש"ש למה הביא לדרש"מ עפמש"כ תוס' בעירובין בשם ר"י דהלכה כר"ש והא דרשמ"ע היינו משום דרב דסובר דחיישינן שמא יפשע דאין שו"ז על ט"ש וכונתם דכהא"ג ל"ש חזקה שע"ש כיון דבדידי' גופי' חיישינן שיפשע ה"ה בשליח וצריך לדרש"מ כדאיתא פסחים דף צ"א ולכאורה יפלא למסקנא שם חזר מהא דלרב מה"ת אשו"ז לא מחשש שמא פשע ונראה לפמש"כ הצל"ח שם להוכיח דאדרבא לעולא דסובר שו"ז על ט"ש רק מה"ת אבל מדרבנן אשו"ז מחשש שמא יפשע א"כ דצריך דרש"מ אליבא דעולא דמה"ת שו"ז רק מדרבנן לשמא יפשע וראיתי בצל"ח שם שכ' דמיסתפי' מחברי' לחדש כזאת דלעולא רק מה"ת שו"ז ולפמש"כ יש ראי' מתוס' הנ"ל דרש"מ רק צריך למ"ד דחייש שמא יפשע וא"כ למסקנא לרבא שו"ז מה"ת אע"כ לעולא ג"כ מדרבנן אשו"ז שמא יפשע וצריך לדרש"מ וא"כ א"ש דרבינו פסק אשו"ז מדרבנן כמו שהעלה הצל"ח וחייש שמא יפשע אפי' בד"ת א"כ ל"ש חזקה שע"ש וצריך שפיר לדרש"מ ודו"ק ועמש"כ בפ"ז ממעילה דר"ש לטעמי' בביצה דף ל"ט דסובר כרגלי דממלא וגם שם הלכה כר"ש ועיין מעילה דף כ"א דקאמר רב ששת מה"ד בטלי לשלוחותו ויקשה למה באמת לא אמרינן שבטלי' ונראה משום חזקה דשע"ש וה"ה שעומד בשליחותו ורבינו בפ"ז ממעילה פסק שם כר"ש דל"א בטלי לשליחותו מוכח דסובר חזקה שע"ש:

יב

שלא

ישהה החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים. וכ' הראב"ד לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויביא לידי אחר ויוציא חותמו וכ' הכ"מ דטעמו של רבינו דא"כ למה לא כתבו שם בעליו ובתויו"ט כ' דל"ח לתרי יוסף בן שמעון ובמראה הפנים הקשה דא"כ בהוחזקו הא חיישינן לתרי יוסף בן שמעון א"כ לא מהני אם כתיב שם בעליו וכש"כ בבית המקדש דשכיחי שיירתא דיש לחוש לשני יוסף בן שמעון ולכן כ' והעלה בטעמו של רבינו דלראב"ד צריכין לדחוק שביום מוצאו אינו רשאי להוציא שהאובד מחזיר עליו דמאי פסקא ומה נעשה אם ידוע לזה המוצאו שאין האובד מחזיר עליו שאינו בר קפידא על דבר מועט אלא וודאי דלאבידה לא חיישינן וטעמא הויא שלא ישהה החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים:
אמנם לי נראה דפירושו של רבינו מוכרח דאי לטעמו שמא יאבד ממנו ומצאו אחר א"כ מה אהני שכתוב בו היום דהא אף אם כתיב בו היום ובעל האבידה מחזיר עליו זה שבידו הוא נאמן דחזקה שמה שביד אדם הוא שלו ועוד דשפיר יקשה א"כ יכתבו שם בעליו כמש"כ הכ"מ דמה שהקשה במראה הפנים הא בהוחזקו לא מהני אם שם בעליו כתיב בו דלפמש"כ אי כתיב שם בעליו וזה מהדר אחריו הוה זה כסימן אמצפי א"כ באמת בעל אבידה נאמן דמאי אמרת דחזקה מה שביד אדם הוא שלו א"כ מה אהני שכתוב בו שם היום הא נאמן המוציאו אלא ע"כ דלא חיישינן לאבידה וכאשר בארנו בה' בכורות מסוג' דיבמות דף קט"ו:

יג

א')

והשכר

שמשתכר הקדש בשערים אלו הנקרא מותר נסכים ולוקחין בו עולות לקיץ מזבח.

ובכ"מ הקשה דבפ"ד משקלים פליג ר"ע אר"ח סגה"כ וסובר מותר נסכים לכלי שרת והלכה כר"ע מחבירו ותי' יען דרחסכ"ה הוה א"כ מסתמא הוה בקי במילי דמקדש טפי ולי דברי רבינו צע"ג ותחילה אומר דיש לישב ולהכריח שיטתו של רבינו דהלכה כר"ח סה"כ דהנה במנחות דף צ' קאמר רחב"י דמותר נסכים היינו בירוצים ולקנין המזבח ורי"ו סובר מותר נסכים היינו קיבל לספק בג' וסיפק בארבע והוא לקיץ המזבח והנה בירושלמי פ"ד דשקלים איתא ג"כ פלוגתא זו (רק דבירושלמי מיהפך להו לדרי"ו ולדרחב"י) ופריך וכי לית לי' בירוצי מידות ומשני למקום שזה נופל זה נופל ופי' הק"ע למקום שמותר נסכים דמספק בד' נופל (דהיינו לר"ח לקיץ מזבח ולר"ע לכלי שרת שם זה נופל א"כ מוכח מעתה דלרי"ו בגמ' דידן דסובר מותר נסכים דמספק בד' לקיץ מזבח סובר ג"כ דמותר נסכים דבירוצי מידות ג"כ לקיץ מזבח וזה אתיא כר"ח דלר"ע כיון שמותר נסכים לכלי שרת הא גם בירוצי מידות לכ"ש וא"כ תרווייהו בין רחב"י בין רי"ו סבירא להו כדר"ח ומוכח דהלכה הוא וכן פסק רבינו בפ"ב דמעה"ק דבירוצי מידות נופל לקיץ מזבח ועוד דר"ע הוה חד לגבי תרתי דנהי דר"ח חולק אדר"ש היינו בפירות אבל במותר נסכים אפשר גם לר"ש לקיץ אתיא והוה ר"ע חדא לגבי תרי ואין הלכה כר"ע מחביריו:
ואולם זה שקשה לי לדעת רבינו שנראה דבריו סותרים זא"ז דבפ"ד משקלים כ' דמותר נסכים לכלי שרת ומותר התרומה לקיץ מזבח וכ' הכ"מ שם דפסק כר"ע וא"כ איך פסק כאן דמותר נסכים לקיץ מזבח ועוד קשה דבירושלמי שם פריך למ"ד מותר נסכים היינו בירוצי מידות אבל מספק בד' היינו פירות הקדש א"כ משנה דקתני מספק בד' דלא כר"ע דהא אמרת אלו ואלו מודין דפירות לא ומשני דמודה דבא לכ"ש והיינו כיון דבירוצי מקדש שהוא מותר נסכים לכ"ש כר"ע לכן גם הפירות (שנקראים לאידך מ"ד מותר נסכים) ג"כ לכ"ש וא"כ כיון דפסק כר"ע דמותר נסכים לכ"ש א"כ היינו בין בירוצי מידות בין מה שמספק בד' ואיך פסק רבינו בפ"ב ממעה"ק כמ"ד דמותר בירוצי מידות לקיץ מזבח וכן לאידך מ"ד דמותר נסכים היינו מה שמספק בד' ואפ"ה קאמר למקום שזה נופל זה נופל א"כ לדידי' לר"ע דמותר נסכים לכ"ש גם בירוצי מידות לכ"ש א"כ איך פסק בירוצי מידות לקיץ מזבח:
ולכן נראה לישב שיטת רבינו דהוה דחיקא לי' דרחב"י ורי"ו במנחות אתיא תרווייהו דלא כר"ע ולכן סובר דבוודאי למ"ד בירושלמי דמותר פירות היינו מספק בד' (ולפי גי' בבלי ע"כ רחב"י הוא דסובר כן בירושלמי כמש"כ בשירי קרבן) ומותר נסכים היינו בירוצי מידות ומסיק בירושלמי להאי מ"ד סובר מותר פירות לכ"ש א"כ ר"ע חולק אדרי"ש בתרתי דלרי"ש מותר פירות לקיץ מזבח ומותר תרומה לכ"ש וחולק ר"ע דמותר פירות לכ"ש כמו מותר נסכים דהיינו בירוצי מידות כדאיתא בירושלמי ומותר תרומה לקיץ מזבח וכן חולק אדר"ח בתרתי דלר"ח מותר נסכים דהיינו בירוצי מידות לקיץ מזבח ומותר תרומה לכ"ש ולר"ע דוקא מותר נסכים לכ"ש ומותר תרומה לקיץ מזבח וא"כ אין הלכה כר"ע דהוה מחביריו אף דר"ש ור"ח לא פליג' עלי' מחד טעמא אבל למ"ד דמותר פירות היינו שכר הקדש ומותר נסכים היינו הא דמספק בד' (ולפי גמ' דבבלי רי"ו יסבור כן) וא"כ ר"ע דפליג אדר"ש היינו לענין שכר הקדש וכן לענין מותר תרומה דסובר רי"ש דאתי לכ"ש חולק ר"ע דלקיץ מזבח ומותר נסכים היינו הא דמספק בד' אבל בדרי"ש לא נמצא דחולק בהא דמותר נסכים וא"כ לפי"ז נהי דר"ע פליג דמותר נסכים לכ"ש היינו אף לכ"ש ועיקר פלוגתא דר"ע אדרי"ש בהא דקאמר מותר תרומה לכ"ש סובר ר"ע דזהו לקיץ מזבח אבל מותר נסכים לכ"ש אי מצטרך אבל בוודאי יכול להביא ממנו קיץ מזבח ג"כ (או דפליגי מה עיקר מצותו אבל איה"נ בליכא מותר נסכים אז מותר תרומה לכ"ש) ור"ח סובר מותר נסכים לקיץ מזבח ומותר תרומה לכ"ש ור"ע חולק גם אר"ח במותר תרומה דוקא לקיץ אבל במותר נסכים מודה דאף דחולק אדר"ח דסובר מותר נסכים דוקא לקיץ מזבח ר"ע סובר דהוא אף לכ"ש אבל אין חולק דיכול להביא ממותר נסכים לקיץ מזבח אי א"צ לכ"ש ובזה א"ש דרי"ו במנחות סובר לקיץ מזבח אתיא גם כר"ע ולכן פסק רבינו בתרי מותר נסכים בין הא דמספק בד' בין הא דבירוצי מידות לקיץ מזבח והיינו אי לא בעינן לכ"ש דלמקום שזה נופל זה נופל כדאיתא בירושלמי ודו"ק:
ומש"כ רבינו בה' שקלים דבאין להם מותר נסכים מביא לכ"ש מתרומת הלשכה משמע לכאורה דכ"ש בא גם מתרומת הלשכה ואינו דוקא לקיץ מזבח וא"כ אי נאמר כמש"כ דממותר נסכים כשירצה מביא מהם לקיץ מזבח א"כ אין חילוק כלל בין מותר נסכים למותר תרומה דמשניהם יכול להביא מה שירצה ממותר תרומה יכול להביא כ"ש וממותר נסכים לקיץ מזבח אך א"ש כי רבינו כ' דכשאין לו מביא מתרומת לשכה לא ממותר תרומת לשכה דזה לקיץ מזבח דלא כמו שנראה מן הכ"מ דהיינו מותר תרומת הלשכה ולפמש"כ לעיל דבאמת אף לכ"ש מביאין ממותר תרומת לשכה כשאין מותר נסכים אלא דפליגי ביש לו עיקר דינו במאי דר"ע סובר עיקר דינו לקיץ מזבח עיי"ש בפשיטות דשפיר כ' רבינו באין לו מותר נסכים מביא לכ"ש מתרומת הלשכה:
והנה עלה בידינו דשפיר פסק רבינו כר"ע כאן וכן בה' שקלים והתמיהה קיימת על הכ"מ ששינה משנתו כאן דהלכה כר"ח ושם כ' דהלכה כר"ע ודבריו צ"ע:
והנה יש לתמוה עוד דבפ"ד משקלים כ' רבינו דהיכל ועזרה משירי לשכה וכ' דהפרוכת מקדבדה"ב יען שבא לצורך בנין ותחת בנין עשוי ויקשה כיון דבנין עצמו סובר דבא משירי לשכה לא מקדבדה"ב ואיך כ' דפרוכת מקדבדה"ב יען שתחת בנין עשוי והנה רבינו הוציא כן מירושלמי דשקלים דבא משירי לשכה ובגמ' דכתובות מבואר דבא מבדה"ב וכבר תמה בזה בכ"מ שנגד גמ' דכתובות ולא הרגיש שדבריו סותרים עצמו והוא תימה גדולה:
והנה בח"ס סי' ל"ח הקשה הא אבני בנין נעשה מבדה"ב כיון דפרוכת בא מבדה"ב מכש"כ דבנין גופי' וא"כ ע"כ יש לו פדיון וקשה לשיטת רמב"ן בע"ז דס"ל דאבני עזרה אין לו פדיון דומיא דכ"ש ותמוה דהא רבינו כ' דפרוכת מבדה"ב ובנין עזרה משירי לשכה עכ"פ דברי רבינו צע"ג אי פרוכת מבדה"ב כש"כ בנין עצמו וצ"ע:
ונראה לישב דשירי לשכה ותרומת לשכה תרי מילי נינהו וכ"ש באין מתרומת לשכה אבל מה שהוה בנין בא משירי לשכה או מקדבדה"ב וכונה שאמרו פרוכת מבדה"ב שתחת בנין עשוי הכונה לכן לא בא מתרומת הלשכה ככ"ש אבל פשוט דבא גם משירי לשכה כמו דפשיטא דבנין עזרות בא מקדבדה"ב אף דבירושלמי קאמר משירי לשכה היינו לרבותא אף משירי לשכה וכש"כ מבדה"ב כדמוכח במעילה דף י"ד דבונין מקדבה"ב ובזה נכונים דברי הרמב"ן שכ' דאבני עזרה אין לו פדיון דאף דלא בא מתרומת לשכה כיון דבא משירי לשכה יש לו קדה"ג:
הנה בשעת הדפסה בא לידי ס' מרכבת המשנה ח"ב ראיתי שעמד קצת ע"ז ודייק מדכ' רבינו דבנין נעשה משירי הלשכה משמע דאף נעשה משירי הלשכה משא"כ באמת המים כ' דבאין משירי הלשכה היינו רק משירי הלשכה וכמש"כ:
ב')

אם

הוקרו נסכים מספק להן כמו שפסקו ואם הוזלו מספק כשער הזול.

והנה כדברים האלה כתב רבינו בפ"ט ממכירה הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה נתן מעות ולא משך הפירות והוקרו קנה כד"ת ואם הוזלו הפירות חוזר דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ובראב"ד שם נסייע לדברי רבינו ממשנה דשקלים שכ' רבינו פה להלכה דמי שקיבל לספק סלתות מג' ועמדו מד' מספק מד' שיד הקדש על העליונה ובהה"מ השיג על רבינו והראב"ד מהא דקידושין דף כ"ח דאין הקדש מקבל מי שפרע וא"י לחזור כשקבל הקדש מעות והוקר ול"א כהא"ג לא יהא חמור כח הדיוט כיון דגם הדיוט עכ"פ צריך לקבל מי שפרע וכן פסק רבינו בפ"ז מעירוכין א"כ נמצא דברי רבינו סותרים ובה"מ כתב לתרץ בדוחק יען דלענין להפסיד משויו עדיף מהדיוט ובכ"מ כתב דרך הקדש שמקבל מעות קנה דבר תורה אבל הקדש שנתן מעות ל"ק מה"ת ול"ק לקבל מי שפרע ובמשל"מ תמה טובא הא וודאי גם הקדש שנתן מעות קנה מה"ת וכ"כ רבינו להדיא קנה כדין תורה ול"נ לישב דהנה בלא"ה יקשה לפמש"כ ראב"ד דדין זה יצא לרבינו מהא דקיבל לספק סלתות בג' ועמד בד' הא אין משם הוכחה דהנה הקדש אין יכול לצאת לחולין בלתי אם נכנס לרשותו דבר אחר במקומו שחל ההקדש עליו (עיין נתיבות סי' קצ"ט ועיין שמ"ק בב"ק ד"ף ל"ז דמה שהקדש חייב לשלם כגון ניזיקין יוצא לחולין בלי שנכנס דבר אחר כנגדו להקדש) וא"כ היכיא דאין בעין דאין כאן דבר מה שיכנס לרשותו אין מעות הקדש קונות כלל וראיתי בשמ"ק ב"מ דף נ"ז הקשה אמאי דאמרינן דמספק מד' מהא דקידושין דאמרינן מעות קונות בהקדש אף שנתיקר אזלינן בתר נתינת מעות ותי' בשלמא בשדבר בעין שהקדש מתחלל עליו א"כ קונה דמעות קונות אבל בהא דמספק סלתות שאין בעין לא נתחלל א"כ אין המעות מתחלל ואין קונה לכן מספק מד' וכ"כ הר"ן בקידושין (ויש להבין אי לא נתחלל א"כ איך משמש המוכר במעות די"ל לב ב"ד מתנה כמש"כ בשמ"ק לעיל) וא"כ לפי"ז יקשה גם אראב"ד ורבינו איך ילפי' מהא דסלתות ש"ה דאין בעין ולישב י"ל דבאמת הא דכ' רבינו דנתן דמים על פירות אייריא גם כן שלא יצא השער עדיין ואין בעין (דמסתמא זה המספק עדיין לא מיחד הסלתות שיתחלל המעות עליו) וא"כ כהא"ג לא קנה מדין תורה ולכן ליכא מי שפרע ורק לב ב"ד מתנה שיהא מתחלל כמש"כ וא"כ רק מתנה שיהא קנין כשיש ריווח להקדש ולכן כשהוקר אמרינן דקנה כדין תורה אבל כשהוזל לא קנה וליכא אף מי שפרע דלא נתחלל המעות דע"ז להפסיד להקדש אין לב ב"ד מתנה ולא נקנה (ועפי"ז דברי הר"ן ודברי הה"מ לדבר אחד נתכוונו דיש חילוק בין לוקח ובין מוכר והיינו כמש"כ הר"ן יען דפירות אינו בעין אינו מתחלל רק ע"ד ב"ד מתנה) ואייריא רבינו כשאין מיחד הפירות שיתחללו עליו דמסתמא זה שכ' רבינו דהקדש לוקח פירות רק לנסכים ולמנחות אייריא והיינו הך גופי' שהפסיק על יינות וסלתות וזה אייריא שאין מיחד הפירות שיתחלל עליו ולכן ליכא מי שפרע ולפי"ז אין כאן סתירה דבה' ערכין דהחפץ בעין שקונה מהקדש מתחלל על מעות הקדש וקונה מה"ת וצריך לקבל מי שפרע ובהקדש אין מקבל מ"ש לכן א"י לחזור אף שהוקר ודו"ק:
עוד י"ל דהנה במקנה בקידושין דף כ"ו העלה דבר חדש דהא דפליגי רי"ו ור"ל אי מעות קונות היינו הכל מטעם משיכה רק רי"ו סבר המשיכה ע"י המעות שמושך המוכר ועי"ז משתעבד להכניס לרשות הלוקח החפץ וממילא ע"כ קנה החפץ לבעל המעות תחת המעות שנתן ומשכו המוכר ור"ל סובר דהלוקח עושה המשיכה והקנין בחפץ שקנה ועי"ז מתחייב במעותיו ליתן למוכר והנה לפי"ז יש להבין בהקדש שנתן א"כ צריכין לומר דהדיוט עושה קנין המשיכה במעות ויקשה לפמש"כ תוס' בכורות דף י"ג דל"ש בהדיוט קנין משיכה מהקדש דבגזא דרחמנא איתא א"כ אין שייך לומר דקנה ומשך המעות נקנה החפץ להקדש דהרי בגזא דרחמנא איתא ועוד דל"ש כלל משיכה תחלה טרם שנאמר שהכניס לרשות הקדש החפץ עבור המעות אז קנה הוא המעות ולסברת המקנה דהוא קנה מעות תחילה יפלא ונראה לישב דהנה יש לומר סברא אחרת הא דמעות קונות דאמרינן דמיד שקיבל המעות נסתלק המוכר מהחפץ ורק בעל המעות דעתו לקנותו וכן בעל החפץ דעתו להקנותו והנה סברא זו שייך גם בהקדש דהיינו כשקיבל המעות מהקדש אף שלא קנאו עדיין כיון שבא לרשותו הוא מסתלק מהחפץ ודעת הגזבר לקנות החפץ ודעת המוכר להקנותו וכיון שדעתו להקנותו קנה הקדש החפץ ושוב זוכה הלה במעות ונעשה שלו כיון שכבר נכנס חפץ לרשות ההקדש ולפי"ז א"ש דהנה בהא דרי"ו סובר מעות קונות דעת רש"י בב"מ דף מ"ו ובכ"ד דילפינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ותוס' כ' מהקדש לא נוכל לילף ופנ"י השיג דהרי לפעמים קולא להקדש אם נתיקר אפ"ה קנה א"כ שפיר נוכל לילף מהקדש אמנם תוס' בעירובין דף פ"א ביארו יותר דא"א לילף מהקדש משום דלא שייכא בי' משיכה דכל היכיא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ותוס' שם הוק' בעצמו דאין טעם זה נכון דמ"מ נילף דהקדש קנה ג"כ וכונה דנהי דא"א לילף דמשיכה לא קנה אבל עכ"פ נילף דגם מעות קונות (דע"ז ל"ש לומר דש"ה דל"ש משיכה דז"א דהיכיא דנותן מעות להקדש א"כ כבר נכנס דבר להקדש תחת החפץ הא שייך משיכה לקנות החפץ אפ"ה לא הצריכה תורה משיכה מוכח כסף לבד אין קונה) ואמנם לסברת המקנה א"ש דאי נילף מעות קונות מהקדש היינו דנאמר דנקנה החפץ ממילא ע"י שקיבל הקדש המעות זאת א"א לילף מהקדש דכיון שקיבל המעות נתחלל ההקדש שמונח על החפץ שפיר י"ל דנקנה החפץ להדיוט אבל בקונה מחבירו אין כאן סברא דנאמר מדמשך המעות נקנה החפץ לקונה ולכן ע"כ הא דקונה מעות היינו כמש"כ תוס' בעירובין דסתם קנין היינו בכסף דכתיב אוכל בכסף תשברנו (עח"ס ח"מ ושבי"ד לאדאמ"ו הגז"ל סי' קצ"ח) או כדעת ריא"ף גופו קונה ממונו לא כש"כ כמו שיבואר במקומו ולפי"ז דהילפותא אין מהקדש א"כ ל"א דהא דמעות קונות יען דמוכר מושך המעות וקונה או בתורת שיעבוד החפץ ללוקח אלא אמרינן הא דמעות קונות היינו שמסתלק מהחפץ ועי"ז מהני דעת לוקח ליקנות ודעת המוכר להקנותו דהוה כהפקר כדאמרינן בב"ב דף נ"ד דקונה שדה מנכרי ובא אחר והחזיק זכה דמוכר שקיל מעות נסתלק והוא אין דעתו ליקנות עד שקיבל שטר לכן אחר יכול להחזיק בו וכן פסק רבינו בפ"א מזכ"י הרי דל"א דע"י קבלת ומשיכת המעות הוה כאלו נשתעבד השדה ללוקח ול"ה הפקר וה"ה במטלטלין כן ואף דבמטלטלין מבואר בסי' קצ"ד דל"ש דין דבר זה דנעשה הפקר כך כתב הסמ"ע שם יען דדעתו ליקנות בכסף משום דיכול להכניס לרשות עצמו אבל עכ"פ מוכח דטעם דמעות קונות יען דמוכר מסתלק ממנו ונעשה כהפקר (והא דבקנה מישראל ל"ה הפקר היינו כיון שיכול לחזור לא יצא מרשות ישראל כפי' רשב"ם) והיינו יען דלא ילפינן מהקדש אמנם בהקדש דכתיב וקם לו א"כ גלי קרא שבנתינת מעות להקדש ומשך ההקדש המעות נתחלל ונכנס לרשות הפודה א"כ בהקדש הא דמעות קונות היינו שנקנה החפץ ממילא ליד הקונה והפודה ע"י משיכת המעות שמשך הגזבר כסברת המקנה והתינח בפודה אבל בהקדש שקנה חפץ א"כ ל"ש ע"י משיכת מעות שקנה המוכר נכנס החפץ לרשות הקדש דאין משיכה מהקדש דצריך שיכנס תחילה דבר מה להקדש אח"כ יכול לקנות במעות הקדש וא"כ ע"כ הא דמעות קונות היינו כמו בהדיוט מטעם דהלוקח נסתלק ע"י קבלת המעות אף שלא קנאו להיות כשלו אלא כיון שמקבל המעות כבר מסתלק ונכנס לרשות ההקדש ושוב קונה המעות שנעשה חולין כיון שהפירות נכנסו לרשות הקדש וא"כ רק דינו כמו בהדיוט ולא עדיף מיני' (אמנם בתוסי"ש יומא דף ס"ב כתבו וז"ל דהקדש מעות קונות דכתיב ונתן הכסף וקם לו ושם אייריא מהקדש שלקח אפ"ה סברי מעות קונות אהאי קרא אולם מתו"ס נראה דסברי כר"ל בהדיוט מעות אין קונות רק בנכרי וה"ה בהקדש מעות קונות מקרא דוקם לו אבל לרי"ו י"ל כמש"כ) ומעתה א"ש דהנה בהקדש שנתן מעות על הפירות א"כ נסתלק המוכר וקנה הקדש החפצים ואם נתיקר ברשות הקדש נתיקר דהמוכר כבר נסתלק אבל המעות עדיין לא קנאו המוכר רק אחר שזכה ההקדש בחפצים וא"כ בהוזלו שפיר ההקדש חוזר כיון שהמוכר לא זכה עדיין במעותיו להיות שלו רק כמו בשאר הדיוט כיון שלא משך לא קנה המעות א"כ כמו בהדיוט חוזר כשהוזיל גם בהקדש חוזר ואף דבהדיוט צריך מי שפרע היינו יען שמוכר זכה במעות מיד להשתמש בו וכמש"כ (המפורשים בשמעתין דמשיכה) אבל כאן לא זכה במעות אלא דע"י מעות מסתלק מהחפץ ואחר שהקדש קונה החפץ זוכה במעותיו להיות שלו א"כ כיון שלא משך ויכול ההקדש לחזור א"כ לא נכנס החפץ לרשות הקדש ולא קנה המעות לכן ליכא מי שפרע ג"כ אבל בהדיוט שייך מי שפרע דמיד שמקבל המעות נקנה לו המעות וכיון דקנה המעות לכן אם לוקח רוצה לחזור צריך לקבל מי שפרע והתינח בהקדש שנתן מעות אבל בהקדש שקיבל מעות א"כ בלקיחת המעות ומשיכת הגזבר נקנה ממילא בתורת שיעבוד החפץ להדיוט הפודה א"כ שייך שפיר מי שפרע כיון שהקדש זכה תחילה במעות:
אמנם לישב דברי רבינו וגם דברי הכ"מ שכתב דאין קונה מה"ת מהקדש דקם לו קאי בנתן מעות להקדש נראה באופן אחר והוא דבאמת בהדיוט ילפינן מהקדש כק"ו התוס' בבכורות דמעות קונות וכסברת המקנה דע"י משיכת המעות נקנה החפץ ללוקח וזה ילפינן מהקדש דנתן הכסף ואח"כ וקם לו ולכן שייך מי שפרע דהרי מוכר זכה במעות ולכן מי שבא לחזור אף לוקח מקבל מי שפרע:
וראי' לזה דהנה האי סברא דע"י משיכת המעות נקנה החפץ ללוקח נראה לי דתליא בפלוגתא דרי"ו ודבני מערבא בב"ק דף ק"ב דבני מערבא סברי מי הודיעו לבעל החיטין שיקנה חיטין לבעל המעות ורי"ו סובר דל"ב הודעה (לשיטת ריא"ף ורבינו והרא"ש וכן ההלכה אמנם לתוס' שם גם לרי"ו צריך הודעה וזה יתבאר בה' מעילה):
והטעם נראה לי דכשנתן השליח הכסף של המשלח ומשכו המוכר לרשותו נקנה החפץ לבעל המעות א"כ מסתמא גם דעת המוכר כן אבל בני מערבא דסברי דצריך לאודעינהו סברי דקנין מעות היינו שמוכר מסתלק והקונה דעתו ליקנות לכן צריך לאודעינהו כדי שיהא דעתו להקנות לזה וא"כ להלכה דקיימ"ל כרי"ו דל"ב הודעה א"כ ה"נ קיימ"ל ע"י משיכת המעות נקנה ללוקח הפירות וכדילפינן מהקדש ואמנם זה בישראל מישראל אבל נכרי מישראל א"א לילף מהקדש שיקנה הנכרי מישראל מעותיו וצ"ל הא דקונה ישראל מנכרי החפץ ע"כ אין משום שנכרי קונה מעותיו דלא עדיף כח הנכרי שיקנה תחילה מעותיו של ישראל טרם שנכנס חליפיו דהיינו החפץ לרשות ישראל א"כ ע"כ הא דכסף קונה בנכרי (לדעת רבינו בפ"א מזכי' ופ"ד דבכורות) היינו דילפינן מאוכל בכסף תשבירנו דאייריא בישראל מנכרי אבל ישראל מישראל לא ילפינן מהאי קרא כמו שהקשה באמת בח"ס על תוס' בכורות וא"כ דלא ילפינן מהקדש רק מקרא דאוכל בכסף אמרינן הא דמעות קונות היינו דגוי מסתלק מהחפץ וישראל קונה החפץ ואז מצי גוי לזכות במעותיו של ישראל אבל ישראל מישראל שפיר נוכל לילף מהקדש דע"י משיכת המוכר במעותיו נקנה החפץ לישראל והיינו טעמא ג"כ דרבינו סובר דגם משיכה קונה בנכרי דבשלמא ישראל דיליף מהקדש ע"כ ילפינן דמעות לבדו קונה אבל ישראל מנכרי דא"א ללמוד מהקדש לכן גם משיכה קונה כמו שיתבאר ולפי"ז ניחא הך דב"ב דגוי מסתלק והוה הפקר דדוקא בגוי אמרינן הכי אבל בישראל מישראל ע"י שמקבל המעות נשתעבד ממילא החפץ והקרקע ללוקח וא"צ לדחוק כרשב"ם דרק בנכרי דלא שייך לומר דיקנה המעות תחילה במשיכתו רק הא דמעות קונות יען שמסתלק ממנו וקונה ישראל החפץ אז קונה מעותיו לכן כיון דצריך ליכתוב השטר הוה הפקר (ובהא ניחא לי דברי רבינו בפ"א מזכי' שנראה שגוי מקנה לישראל בין בכסף בין במשיכה אבל ישראל לגוי רק במשיכה וביאר בצל"ח פסחים דף ל"א לכן ישראל לגוי רק במשיכה כיון דחכמים תיקנו כן בישראל כן הוא בשל נכרי דהושוו מידותיהם דלא יהא כח נכרי עדיף אבל בנכרי שהקנה לישראל עדיפא כח ישראל וקונה אף בדמים לכן לא הושוו מידותיהם ולא עקרו קנין כסף ולכאורה עדיין צריך תבלין ולפמש"כ ניחא ישראל שמקנה לגוי רק במשיכה יען שישראל קונה מעותיו מגוי מה"ת ושייך מי שפרע וכן גם בנכרי שייכא תקנת חכמים דבמשיכה דוקא אבל בגוי שמקנה לישראל דהא דקונה במעות היינו יען שהוא מסתלק לישראל זוכה בחפץ א"כ כשבא לחזור ליכא מי שפרע לא עקרו דברי תורה ולא תיקנו משיכה) ומעתה בהקדש שנתן מעות על הפירות דל"ש ג"כ שהדיוט משך וקנה המעות א"כ ע"כ הא דכסף קונה היינו רק מטעמא שישראל מסתלק וזוכה בו הקדש ואז הוא דקונה מעותיו וזה א"א לילף מוקם לו אלא דיליף מאוכל בכסף תשבירנו דסתם קנינים בכסף לכן גרע הקנין כסף משל הדיוט ולכן ליכא מי שפרע דבהדיוט יש מי שפרע יען שמוכר קונה מעותיו ועי"ז נקנה החפץ לחבירו אבל בהקדש דלא קנה מוכר המעות יכול ההקדש לחזור אבל אם נתיקר אין מוכר יכול לחזור כיון דכבר איסתלק לי' ע"י קבלת המעות וזוכה ההקדש בחפץ כיון דאתיקר מסתמא רוצה ההקדש לזכות ולכן בעירובין דאייריא בנתן מעות להקדש שזכה הקדש במעות הדיוט כמו בהדיוט מהדיוט א"כ שייך מי שפרע וזהו דאמרינן אטו ישראל מישראל ליכא מי שפרע דהרי כל קנין ישראל מישראל מהקדש הוא דילפינן וקנה לחייב מי שפרע לכן גם בהקדש קנה וא"י לחזור ומובן דברי הכ"מ שכ' לחלק בין נתן מעות להקדש ובין הקדש שנתן מעות דל"ק מה"ת דאין המעות עושה הקנין דרק ע"י שמשך ההקדש החפץ זכה ההדיוט במעות הקדש ודו"ק:
אך אכתי קשה דהנה רבינו בפ"ז ממעילה כ' דנתן מעות על חפץ לישראל לא מעל לעכו"ם מעל והקשה הכ"מ הא רבינו פסק דמעות קונות אמאי לא מעל והנה צריך לומר דהא דמעות קונות דמוכר מסתלק ע"י קבלת המעות ולוקח מכוין לקנות החפץ נכנס החפץ לרשותו וקונה המוכר המעות א"כ מאחר שתיקנו חכמים משיכה לא כיון ליקנות לא נעשה הקנין מעולם ולכן לא מעל קודם שימשוך דהרי לא כיון ליקנות החפץ ממילא לא קנה המעות ולכן לא מעל וכל זה לפי דרכי הראשון אבל לפי דרכי השני דע"י משיכ המעות נקנה החפץ ללוקח א"כ המוכר הוא העושה קנין א"כ כשתיקנו חכמים משיכה רק תיקנו שצריך גם קנין בחפץ אבל קנין מעות ג"כ יש דהמוכר עושה ג"כ קנין שמשך המוכר המעות א"כ אמאי לא מעל:
ועוד קשה דהנה רבינו בפ"ט מתרומות פסק כהן שמכר לישראל מעות קונות ואסור להאכיל כרשיני תרומה א"כ חזינן דאף אחר שתיקנו חכמים משיכה קנין מעות במקומו עומד ולא עקרו חכמים קנין מעות וכבר הקשה כן במחנה אפרים:
אך יש לישב דבוודאי לענין מעילה לא מעל דהרי אם הי' יודע שמעות הקדש הוא והי' רוצה ליקנות בזה המעות (בשליחות הגזבר) חפץ להקדש הי' יכול לחזור ואף מי שפרע ליכא כמש"כ רבינו בפ"ט ממכירה דלא זכה במעות הקדש א"כ י"ל לענין להאכיל תרומה דכבר הסתלק הכהן המוכר אבל לענין מעילה לא מעל דמוכר לא זכה במעות הקדש דהרי כהא"ג במכירה שנתן מעות הקדש על חפץ יכול לחזור וליכא מי שפרע כלל א"כ אף שלא ידע שמעות הקדש הוא והוציא בשוגג ל"ש מעילה דהרי לא נקנה לו מעותיו ועוד אף אי שייך מי שפרע כיון דלא ידע שמעות הקדש ג"כ ניחא די"ל דלענין מעילה לא מעל דלא יצא המעות מרשות הקדש כלל אבל לענין החפץ שמכר כשקבלו עכ"פ הוא הסתלק עצמו ממנו (ובנכרי כהא"ג בקרקע יש לו דין הפקר) א"כ דנסתלק הכהן עכ"פ מבהמה לכן לא יאכילנה תרומה אבל קנין ליכא כיון שלא משך הלוקח לא קנה המוכר המעות ולכן לא מעל וא"ש דסובר רבינו דבנכרי מעל דהרי לפמש"כ בשם צל"ח דוקא בהקנה לנכרי ליכא קנין מעות אף מדרבנן אבל בקנה מנכרי מעות קונות אף מדרבנן ולכן מעל שפיר וא"ש:
אולם יש להקשות ממש"כ רבינו בפ"ד מאימ"ז דאתנן דבעי משיכה לא קנתה בלא משיכה ויקשה עכ"פ מדרבנן קונה בלא משיכה ותאסר כמו בתרומה וי"ל דדוקא בתרומה אסורה דכיון דאיסתלק כהן כבר נאסרה בתרומה אף שלא קנה ישראל (עבח"ס בחי' לע"ז שכ' לפרש דברי רבינו דנהי דהוה עדיין כספו כיון שאין להנאתו דהרי ישראל א"ח בו לכן אסור להאכיל תרומה ולהיפך בכהן שקנה אין מאכיל דעדיין קנין כספו של ישראל הוא כיון שחכמים עקרו קנין מעות ובה' אימ"ז כתבתי בארוכה) והבן:
עוד נראה לישב ע"ד אחר דהנה זה שכ' תוס' בבכורות דל"ש בהקדש משיכה יען דבגזא דרחמנא איתא נראה דאין הכונה יען דכל היכיא דמונח הוה כאלו עדיין ברשות וחצר ההקדש שמשכו משם אלא הכונה כך דהנה הר' יונה פ"ק דפסחים הביא ראי' דמפקיד קונה רשות הנפקד מוגנב מבית האיש ולא מבית הקדש ובחכי"צ דחי ש"ה דבגזא דרחמנא איתא יצא מזה דמטעם זה אמרינן דהקדש כל היכיא דאיתא קונה הרשות והוה כאלו חצרו של אדם הוה חצר ההקדש ובנתיבות סי' קצ"ט כתב דכל אדם נעשה גזבר על ההקדש מעתה זהו כונת תוס' דל"ש משיכה משום דבגזא דרחמנא איתא הכונה אף כשמשכו לחצירו הוה כמשכו לבית הקדש אחר כיון דהחפץ קונה הרשות בכל מקום שהוא ואין כאן משיכה לרשות אחר:
ובזה ניחא מה שהקשה בשו"ת מהרי"א מתוס' קידושין דף מ"ג דשייך הגבהה בהקדש למעול דקנה בהגבהה דלפמש"כ ניחא רק משיכה אין קונה דהכל רשות ההקדש אבל הגבהה מעשה קנין קונה בהגבהה גם בשל הקדש (אך בסמ"ע כ' דהגבהה ג"כ משום שמושכו לרשות עצמו) ועוד יש לישב קו' זו דרק במזיד אמרינן דל"ש משיכה משום דהקדש קונה המקום אבל בשוגג מתחלל בשמשכו או הגביה אותו וזה מוכרח דאי הגבהה קונה א"כ נילף עדיין שפיר קנין מעות מהקדש דא"ל דל"ש שם קנין משיכה הא שייך קנין הגבהה אלא וודאי במזיד דל"ש קנין הגבהה משום דבגזא דרחמנא איתא רק בשוגג מתחלל אך זה דעת ר"ל אמנם רי"ו סובר דזה ניחא בלא כסף אבל אי יש כאן כסף אף דכסף אין עושה קנין שפיר שייך לומר דמשיכה קונה דא"ל דכשמכניס לרשות עצמו נעשה רשות הקדש וקונה להקדש ז"א כיון דמסירו ביד הגזבר אין ההקדש קונה רשותו ואין נעשה רשותו של הקדש ושפיר דייק רי"ו מדחידשה תורה בהקדש קנין כסף ולא אמרה דקנין משיכה עושה הקנין עם נתינת המעות כמו דקיי"ל בשטר דבעינן גם נתינת כסף ה"נ ע"י משיכה לרשותו יתחללה על המעות (או הוה סגי במייחד המעות וע"י המשיכה נכנס ממילא המעות לרשות הקדש) ומדחזינן דאמרה תורה דכסף לבד עושה הקנין בהקדש ע"כ גם בהדיוט הוה מעות הקנין ושפיר ילפינן מהקדש אבל משיכה ממתנה אין לילף דל"ש כלל קנין כסף במתנה ובמציאה לכן היכא דיש כסף אין משיכה עושה הקנין רק הכסף ומיושב קו' הפנ"י וא"ש גם קו' השני דזה תינח לענין מטלטלין דשייך קנין משיכה עם כסף אבל בקרקעות הקדש ל"ש קנין שטר או חזקה עם מעות דאין בקנין שטר וחזקה דבר הגורם כניסה לרשותו הקדש ואין יכול לגרום החילול על הכסף לכן ל"ש רק קנין כסף בקרקעות של הקדש לכן לא ילפינן קרקעות הדיוט מהקדש משום דבהקדש ל"ש רק קנין כסף:
ובהא ניחא ג"כ שיטת רבינו דסובר דהקדש יכול לחזור דהנה בהקדש שקנה מהדיוט הנה המוכר לא קנה מעות ההקדש במשיכתו (כמש"כ המקנה בשמעתין דקנין מעות היינו ג"כ משיכה שעושה המוכר במשיכתו במעותיו של הלוקח אך בדברי המקנה יש לפקפק דהנה קנין מעות מהני אף ע"י נכרי שלקח בשליחותו אף דנכרי לאו בר שליחות הוא ואי מטעם קנין לא יהא מהני רק בלקח המעות מהלוקח מי שהוא בר שליחות) א"כ בהקדש דנעשה הכל בגזא דרחמנא וזוכה ברשות ההדיוט בכל מקום שהוא ונעשה כגזבר על מעות הקדש ל"ש קנין מעות אלא אם כבר משך ההקדש החפץ אף דאין נעשה הקנין ע"י משיכת החפץ אלא מצד משיכת המעות דקונה מעות ההקדש כיון שהחפץ כבר ברשות הלוקח וא"כ דמיא להא דאמרו חכמים דאין מעות קונות עד שיכתוב השטר ויכול להתנות אי בעי בכסף אקנה מיד ואי בעי במשיכה אקנה במעות כשאמשכנו לרשותו ולכן שוב לב בי"ד מתנה דאי איתיקר יכול לחזור הקנין מיד לטובת ההקדש ואי זול לא יחול הקנין אלא לכשמשך ויכול לחזור וא"ש דברי רבינו אי זול יכול לחזור מטעם שכ' דקנה כדבר תורה דמה"ת מעות קונות לכשימשוך ולב בי"ד מתנה שיקנה מיד כיון שייחד החפץ:
וא"ל אכתי קשה איך מהני תנאי שיקנה המעות מיד הא א"י ליקנות המעות במשיכה דבגזא דרחמנא איתא די"ל כיון דייחד החפץ והוה כאלו כבר ברשות הקדש מהני התנאי שיהא כאלו עושה ההקדש כבר משיכה ולכן קנאו כשנתיקר אבל כשזל לא קנאו עד שמשכו דהיכיא דליכא לב בי"ד לא חל הקנין דלא נתחלל על המעות עד שההקדש ימשוך החפץ:
ובהא ניחא המשנה דשקלים דאי עמדו בד' מספק בג' דלב בי"ד מתנה שיחול קנין כסף מיד ואי עמד בג' מספק בג' דלא קנאו עד שימשוך דמעות אין קונות בהקדש עד שימשכו:
ולפי"ז יש לישב מה שהקשה המקנה א"כ למה לא חששו בהקדש שישרפו החיטים בעלי' ולמה קנה בכסף אפי' מדרבנן ולא חששו שיאמרו נשרפו חיטך בעלי' אך א"ש דהנה הראשונים הוק' למה צריך בהקדש קנין כסף הא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט רק י"ל דהא קיימ"ל היכיא דנפיק ועייל אזוזי לא קנה במשיכה אף בהדיוט ולכן צריך קנין כסף דהא ל"ק במסירה בהקדש דנפיק ועייל אזוזי ולכן ל"ש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דבכהא"ג גם בהדיוט לא קני אמנם היכיא דאיכא קנין כסף שוב מהני מצד אמירה לגבוה והוה הרשות שהחפץ מונח בו של הקדש א"כ ל"ש דיתקנו משיכה דחששא דנשרפו חיטך רק יכול להפקיע קנין כסף אבל לא מה שנקנה בדיבור דנקנה להקדש ע"י האמירה גם הרשות של החפץ ובגזא דרחמנא הוה כמו בשכיר בית ממנו והניח לשם החיטין דקיימ"ל מעות קונה ולא חששו שיאמר נשרפו חיטך:
ובזה יש לפרש לשון המשנה בקידושין רשות הגבוה בכסף רשות ההדיוט במשיכה כפירש"י ולפמש"כ רצה התנא לאשמעינן למה לא גזרו שיאמר נשרפו חיטך בהקדש משום דהקדש שאני ע"י כסף כבר הוא ברשות הקדש מצד אמירה לגבוה אבל בהדיוט לא נכנס לרשותו אלא במשיכה וזהו דמסיים התנא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והיינו דמצד אמירה נהי דהוה כמסירה שא"י לחזור וכמש"כ הש"ך סי' רנ"ה אבל ל"ה כמשיכה לרשות הקדש ויכול לשאול עליו ולכן היכיא דעייל ונפיק יכול לחזור אבל בנתינת הכסף הוא ברשות גבוה ממש מצד אמירתו לגבוה:
ג')

עוד

נראה לי לישב שיטת רבינו דמחלק בין הקדש שקנה מהדיוט לבין קנה הדיוט מהקדש דהנה כל אדם יש לו קנין חפץ אבל הקדש אין לו אלא קנין דמים א"כ כשקנה מהקדש חפץ בנתינת דמים כבר זכה בחפץ של הקדש וכן כשבא הקדש לחזור אמרינן כיון דהדיוט צריך לקבל מי שפרע קו"ח להקדש אבל בהקדש שקנה חפץ מהדיוט דלא קני בנתינת דמים בלא משיכה רק קנין שויו לא קנין החפץ יכול ההקדש לחזור דאין לומר משום דבהדיוט איכא מי שפרע יהא קנוי להקדש ולא יהא יכול לחזור כיון דמצד הדין ל"ק קנין החפץ בדמים בלא משיכה עוד יש לחלק לפמש"כ הפנ"י בפסחים דף ל' דכל מכירה שמוכר הקדש הוא מטעם חילול שמתחלל על דמים של הדיוט א"כ בקנה מהקדש שפיר נתחלל על הדמים א"כ כשבא הקדש לחזור א"י לחזור כיון דגם בהדיוט איכא עכ"פ מי שפרע אבל בקנה מהדיוט היכיא דאין החפץ בעין ל"ש דיהא מהני נתינת מעות בתורת חילול דל"ש חילול לדבר שאין בעין ע"כ לא קנה ההקדש בנתינת מעות לכן יכול הקדש לחזור ול"א כיון דבהדיוט איכא מי שפרע גם בהקדש קני דהקדש לאו בר קבולי מי שפרע:
ובהא אשכחנא פתרא להא דאיתא בב"ב דף פ"ז גבי האי גברא דאייתי קרא אתו כו"ע נטלו אמר הרי הם מוקדשין לשמים א"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ופירש"י הלוקח זכה במה שבידו והוא תמוה במה זכה וכבר עמד ע"ז בתשב"ץ ובנוב"י מה"ת כ' יען שהביא למכור א"כ כל אחד שלקח א"ח אלא דמיו לכן יכול להקדיש אמנם לפי שבארנו ניחא כיון דבזה ליכא קפידא לבעלים על עצם החפץ שהרי הביאו למכור א"כ לגבי עצם החפץ הוה כדבר שאינו מקפיד דליכא בי' משום גזילה כמש"כ רבינו דיכול לקדש אשה בדבר שאין הבעלים מקפידים א"כ ליכא אלא חיוב דמים ולכן אין הבעלים יכולין להקדיש (ולפי"ז בגזל דידה וקדשה בו יש סברא לומר דמקודשת דהא עצם החפץ נשאר לה ע"י הקידושין שמחזיר לה החפץ ורק דעכ"פ גזל ממנה שויו לזה אמרינן דרק דמים הוא דחייב לה ויבואר לקמן בפ"ה מאיסורי מזבח):
אמנם קשה לי דאיתא בסוכה דף מ' דר"א סובר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח וממכר דכתיב בשנת היובל הזה וסמוך לי' כי תמכרו ממכר דרך מקח אין אבל לא דרך חילול ורי"ו ס"ל בין דרך חילול בין דרך מקח וממכר כמו בהקדש ופריך האי וכי תמכרו מאי עביד לי' וקשה לי דהנה רי"ו ס"ל מעות קונות ור"ל ס"ל משיכה קונה מדכתיב וכי תמכרו ממכר או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ורי"ו מוקי לה למעט קרקע אונאה ולפי"ז קשה לי מאי פריך דבוודאי אי קרא אייריא דקונה במשיכה א"כ שפיר יש ללמוד מסמיכות דרק דרך מקח מתחלל דהיינו ע"י שמושך הפירות מתחלל קדושתו אבל לרי"ו דס"ל דמעות קונות א"כ לדידי' מסברא אין חילוק בין דרך מקח בין דרך חילול דכיון דמתחלל ע"י קנין הכסף א"כ מתחלל נמי דרך חילול דאי מעות קונות אין חילוק בין דרך מקח לדרך חילול דגם דרך מקח הוה דרך חילול שע"י נתינת המעות מתחלל קדושת הפירות ונקנות לחבירו א"כ מהא דסמיך וכי תמכר ממכר לשביעית ל"ש למעט דרך חילול כיון דמקח גופי' נקנה ע"י קנין המעות א"כ היינו דרך חילול א"כ ע"כ האי דסמוך וכי תמכרו ממכר לשביעית לא אתי למעט דרך חילול וצ"ע:
והנה במשנה פ"ד דשקלים איתא דאם התליעה סולת התליעה לו ואם החמיץ יין החמיץ לו והקשה בתויו"ט דלמה לא זכרה רבינו כאן בהלכות ולי נראה לישב דשם קתני ואינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה וכ' הרע"ב דאינם נחשבים מעותיו של חנוני ולא זכה בהם ואעפ"י שקבלם מן הגזבר עד שיהי' המזבח מרצה שיעלה לרצון על מזבח הלכך אם החמיץ יין או התליעה הסולת אחריותם על החנוני וקשה לי מהא דאיתא בע"ז דף ס"ב הכא במאי עסקינן בשהקדים לו דינר מבואר כיון שנתן זה מעותיו זכה במקחו ולא נעשה חליפי יי"נ א"כ אמאי לא נחשבים מעותיו של החנוני ואמנם ניחא דכאן רק משום דלב בי"ד מתנה ע"כ כדאמרינן לספק ב"ד כמש"כ בתויו"ט דלא קני מעותיו ג"כ ע"ד שהקשו תוס' בב"מ דף מ"ו וכן בדף מ"ח כיון דתיקנו דמעות לא קני א"כ יאמר נשרפו מעותיך בעלי' יעו"ש ולכן לא הוצרך רבינו לכתבו דזה תליא אי בהדיוט אמרינן דעכ"פ קני המעות להשתמש בו כדאיתא ס"פ המפקיד א"כ כיון דשם פסק דקנה ע"כ המעות להשתמש בו א"כ לא קיימ"ל כהך דמשנתינו דאם התליע התליע לו:
ד')

כל

המקבל עליו לספק סלתות מארבעה עמדו משלש יספק מד'. הנה צריך לומר דאייריא ביש לא דאי באין לו הא אסור משום ריבית כאשר יבואר:
איתא בב"מ דף ס"ב פריך אהא דתנן אם יש לו יין וכו' בגמ' וכי אין לו יין מאי הוי והא תנן פוסקין על הפירות כשיצא השער אעפ"י שאין לזה יש לזה אמר רבה בבא לחוב בדמיהן ופירש"י שלא נתן לו המוכר ללוקח דמי החיטין שחייב לו אלא בא לעשות חוב והרי לך בהם אצלי יין ואי הוה לי' יין הוה קנוי לו מעכשיו אבל אין לו יין והוא לא קיבל עכשיו מעות שנוכל לומר יכול הוא לקנותם בדמים הללו שקיבל נמצא שאינם אצלו אלא בהלוואה בעלמא ומסיק כדרב אושעיא דמחלק בין יש לו לבין אין לו היכיא דלא בא באיסורו ופירש"י דל"ג מאי לקח לקח בהלוואתו משום דאפי' אין לו שרי דאיסורו בא לידו ויצא השער ושפיר תנא לקח בהלוואתו:
והנה מוכח שיטת רש"י דמקח חיטין הוה בהיתר ולא קאי איסור אלא איין ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור אעפ"י שבא מכח פיסוק הראשון שהי' דרך מקח וממכר ולא דרך הלוואה והקשה תוס' חדא שצריך למחוק הספרים דגרסו והא לקח קתני מאי לקח לקח בהלוואתו כי לפי"ז א"ש דקתני לקח דקאי אחיטים דשרי ועוד כיון דאסור לא קאי אלא איין מ"פ בגמ' וכי אין לו יין מאי הוה והתנן יצא השער פוסקין אעפ"י שאין לזה יש לזה וכי לא ידע דאסור לפסוק יין מחמת חוב ולא נתן לו אז שום דמים ועוד מדמשני בבא לחוב בדמיהן מכלל דמעיקרא סבר שהי' נותן לו דמים ותו אדפריך מיצא השער פוסקין לפריך מרישא דשרי ביש לו חיטין דוקא:
ונראה ליישב דהנה שיטת תוס' בשמעתין נראה דהטעם דיצא השער מותר משום דקני למש"פ רק במלוה לא מהני משום דמלוה א"ק במכר ולא מחל לו המלוה כמש"כ תוס' לקמן עמהרש"א והא דביש לו קני היינו משום דמיזל לגבי' מותר אבל לשיטת רש"י ממה שכ' לפרש דביש לו מותר משום דקני למש"פ וברשותו אתיקר מוכח דביצא השער דל"ק היכיא דלא בא באיסורו אין הטעם משום מלוה א"ק דא"כ ביש לו ג"כ ליכא מש"פ אע"כ דקאי למ"ד מלוה קני (או במחילת מלוה) אע"כ הא דל"ק הוא משום דבאין לו ליכא מש"פ והא דביצא שער ובא באיסורא קניא היינו משום הא דמסיק שקלי טיבותך ושדי אחיזרי אלא דלפי"ז קשה דר"י בריש שמעתין פירש הא דאמרינן אעפ"י שאין לזה יש לזה היינו דמוכר יכול ליקנות ובגמ' מבואר הטעם דלוקח יכול לקנות ולא אהני מידי ולכך נראה לפרש באופן אחר דאיתא בחו"מ סי' ר"ט דביצא השער איכא ג"כ חיוב מש"פ ופליגי הסמ"ע והש"ך בסי' ר"ט בטעמא דמילתא דעת הסמ"ע דקני ק"ג כיון דיצא השער הוה כאלו ברשותו רק כיון דמעות א"ק לא קנה אלא למי שפרע היכיא דלא יצא השער ל"ק כיון דאין ברשותו דאין מצוי לקנות אבל דעת הש"ך דמה"ת אין כאן קנין כלל הוה דבר שא"ב אלא דקני לענין מש"פ ולפי"ז אפי' בלא יצא השער הי' צריך לקנות עכ"פ לענין מש"פ אלא דלכך ליכא מש"פ כיון דלא יצא השער הוה מקח הנעשה באיסור ליכא מי שפרע ובנתיבות שם ביאר דתליא זה בשני תירוצים של הכ"מ פכ"ב ממכירה שהקשה מקנין שאין ברשותו דל"מ באגב קרקע עיי"ש דלחד תירוץ מועיל שער שבשוק אף לקנין גמור כגון אג"ק משום דהוה כברשותו דמצוי לקנות וחד תי' ל"מ אלא לענין מי שפרע ובקצה"ח הביא שהוא פלוגתת ראשונים בשמ"ק פ' הזהב אולם בנתיבות הוכיח כשיטת הש"ך דפוסק על השער ל"ק אלא למש"פ דאי קנה קנין גמור א"כ קשה למאן דס"ל בסי' קצ"ח דבמקום דליכא חשש דנשרפו חיטך קונה כסף קנין גמור במטלטלי א"כ בפוסק על שער דליכא חשש נשרפו חיטך ליקנו קנין גמור אלא וודאי דפוסק על השער לא קנה רק למי שפרע וכן נראה בפוסק על שער הזול מחמת שיש לו דל"ק אפי' בקנין רק למש"פ כמש"כ תוס' ב"מ דף ס"ז ד"ה האי בקרוב לשכר דיש לו הוא רק משום היתר פסיקה ויכול לאוכלם וליתן אחרים ואי נשרפו מחויב ליתן אחרים כיון שאין לו קנין גמור בגוף החיטין שיש לו לא קנה רק למי שפרע מכח הוכחה הנ"ל דאלת"ה אף במעות ליקני ק"ג כיון דל"ש החשש נשרפו חיטך בעלי' יעוש"ה ומעתה לפי"ז נראה לפרש בשמעתין דפריך בפשיטות וכי אין לו יין מאי הוה והתניא יצא השער פוסקין אעפ"י שאין לזה יש לזה היינו משום דס"ד דבנתן מעות כשיצא השער דקני היינו דקני ק"ג דהוה כברשותו מטעם שאם אין לזה יש לזה כשיטת הסמ"ע א"כ קנה החיטין ק"ג דהוה כברשותו וא"כ כשאמר לו חיטך עשויין עלי בשלשים והרי לך בהם יין הנה הוה כבא באיסורו דהרי חייב להעמיד לו החיטין שקנה בקנין גמור א"כ אף דעושה עתה דמי החיטין בחוב הנה הוה מלוה הבאה

יד

מעמידין

ממונה אחד ומרפא וכו'. והנה הרמב"ן פ' בחוקתי העלה שאין מעשה רפואות בבית צדיקים וכן אמרו כל כ"ב שנה דמלך רבה אפי' אומנא לביתי' לא קרא ובטו"ז סי' של"ו הביא דברי גאון שכ' לפרש דהכי קאמר הזכות ענוה של רב יוסף גרמה שלא הוצרך כלל לאומן וקשה לי א"כ הכי יקטן זכות של הכהנים העובדים בבית המקדש מזכות של רבה ואין לומר דבאמת לא הוצרכו מעולם לרופא דא"כ אמאי לא חשבו במס' אבות בין העשרה ניסים שנעשו לאבותינו במקדש שלא הוצרכו לרופא וצ"ע:
ונראה לישב דהכי שאני כיון שאכלו הרבה בשר הגורם מחלה כמש"כ רבינו ע"כ לא הספיקה זכותם כמו שהספיק זכות של רב יוסף שנתקיים בו וברך את לחמיך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך דהיינו כיון שקיים בעצמו פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה נתקיים בו ההבטחה והסירותי מחלה מקרבך אבל הכהנים שאכלו בשר לרוב ששכיח חולי לא הספיקה זכותם ומדוייק הכתוב וברך את לחמך לאפוקי אם ירבה בתענוגים אין כאן הבטחה:
ואמנם לי נראה דכבר קדמו להטו"ז רבינו הגדול בפירוש המשנה ספ"ד דפסחים אהא דחזקי' גנז ספר רפואות דרש"י ברכות דף י' כ' לפי שלא הי' לבם נכנע אל חוליים דמתרפאין מיד ורבינו בפי' המשנה כ' לתמוה ע"ז דא"כ כשירעב האדם וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריח מאתו חולי הרעבון א"כ כבר נויאש ולא ישען בד' אלא נאמר כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסור רעבוני ואחי' ואתקיים כן אודה לד' שהמציא לי רפואה ירפא חוליי ואתרפא ממנו עכ"ל הרי דשרי לרפא רק יודה לד' שהמציא לו רפואה והאי דגנז ס' רפואות אוקי לה רבינו במילתא אחריתא שהי' הספר רפואות איך לרפא ע"ד צורת הככבים והטלמסאות אמנם רש"י לשיטתו יפה פירש דמשנה שלימה סוף קידושין טוב שברופאים לגיהנם פירש"י אינו ירא מן החולה ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום א"כ לא רחוק הוא לומר שאז כשספר הרפואות הי' ביד כל אדם שג"כ לא הי' נשבר לבו וסופו לירש גיהנם:
עוד נראה לי לישב מה שהקשיתי עפ"י מש"כ מהרש"א בח"א גיטין דף ס"ח דמ"ט כתבו חכמי הש"ס דבר רפואה בתלמוד כיון ששבחוהו לחזקי' שגינז ספר רפואות וכ' דבוודאי ליכא איסור לידע רפואות אלא שאין לגלות בספר לכל אדם דעי"ז יבטחו ברפואתם ולא יבטחו בד' אבל בע"פ הי' מסורה שפיר בידם ולא הי' מגלין אלא לצנועין אבל כשגבר השכחה עד שהתירו ליכתוב דברים שבע"פ בכתב התירו נמי ליכתוב הרפואות בספר כדי שלא ישכחו לגמרי א"כ ניחא מה שהקשיתי דבאמת לא הקפידו רק שלא ימסרהו בכתב אבל בע"פ הי' רשאין למסור לצנועין להשתמש בהן שלא יסורו עי"ז מלבטוח בד':
והנה רבינו בפי' המשנה פ"ח דיומא כ' דרפואה שאינה דרך הטבע אלא בדרך סגולה לא הותר לחולה שיש בו סכנה ונראה דדעתו כיון שזה דרשאי לעסוק ברפואה מדכ' רפא ירפא דתורה נתנה רשות לרפאות יען שהוא בדרך הטבע אבל בדרך סגולה עיקרא דמילתא מנ"ל היתר לרפאות דמאחר שאין בדרך הטבע יש לומר דשוב החיוב להיות בוטח בד' ולא לחזור אחר רפואות שאינו בדרך הטבע ואף שנהגו היתר גם בזה אבל אין דוחה איסורין שבתורה אולם הרמב"ן והרשב"א חולקין על רבינו וס"ל דגם בדרך סגולה הותר כל איסורין שבתורה לחולה כמו שביאר בברכ"י סי' ש"א:
ובאמת קשה לי לדעת רבינו דלא הותר איסורין שבתורה לרפאות בדבר איסור בדרך סגולה א"כ הא דאיתא בב"ק פ' המקבל דף קי"ד דאלי' כהן הוה והקשו תוס' א"כ איך טימא עצמו לבן הצרפית ותי' דהי' ברור לו שחייהו לכן רשאי לטמא עצמו מפני פ"נ ולהנ"ל הא זה דהחי' בן הצרפית לא הי' בדרך הטבע אלא דרך נס וסגולה א"כ אין איסורין שבתורה נידחין מפני פ"נ:
אולם לפמש"כ דהא"ט דרבינו משום דסובר דלא הותר לדרוש ברופאים מה"ת אלא שירפא בדרך הטבע וא"כ כאן שכבר הי' מת ואין שום דרך הטבע להחיות אותו בוודאי הותר לרפאות בדרך סגולה ממילא שפיר הי' רשאי אלי' הנביא לטמא עצמו להחיותו בדרך נס ובדרך סגולה:

יז

א')

י"ג

פרוכת הי' במקדש.

ומשל"מ שכ' די"ג פרוכת הי' במקדש שגם להיכל הי' פרוכת ובאמת הוא תוספתא שקלים פ"ג אחרת היתה שם ארכה עשרים אמה ורחבה עשר אמות והיתה נארגת תכלת וארגמן וכו' הרי דגם להיכל הי' פרוכת:

יח

היתה חדשה שוטחין אותה על גב האיצטבא כדי שיראה העם את מלאכתה שהוא נאה. וקשה לי לפמש"כ רבינו בפ"ז מבה"ב דכשהיו נכנסין להיכל לבנות נכנסין דרך תיבות כדי שלא יהנו בראית עין מהיכל כמו בקדה"ק כדאיתא בפ"ד מבהב"ח א"כ איך שרי כאן ליהנות מפרוכת בראיית עין בשלמא אי רק בקד"ק נכנסין דרך תיבות כדמשמע מגמ' דפסחים כמש"כ הכ"מ ניחא דרק משום מעלה עשו אבל לרבינו שגם בהיכל כן א"כ מדינא אסור קשה מכש"כ לעשות כן לכתחלה כדי ליהנות מקודש וכבר הקשיתי כן שם ונראה דיש להבין כיון דקאמר כדי שיראו מלאכתה שהוא נאה א"כ למה דוקא בחדשה גם בישנה נוכל לראות מלאכתה נאה ובשלמא אי הוה תני כדי שיהא נאה ישינה אינה נאה כ"כ אבל כיון דקאי אמלאכתה גם בישינה מלאכתה נאה וי"ל דאיתא בכתובות דף ק"ו שהי' לוקחין האומנין של פרוכת שכרן מן בדקה"ב ובמעילה דף י"ד איתא דהי' מחללין מעות הקדש שנותנין לשכר אומנין על המלאכה דבונין בחול א"כ י"ל ה"ה הפרוכת הי' מלאכתה בחול ולא היתה מלאכתה קדושה עדיין ושייך לומר שיראו מלאכתה נאה דעדיין לא נתקדשה המלאכה ולכן דוקא בחדשה ולא בישינה שנתקדשה כבר דאז באמת אסור ליהנות לכתחלה ממלאכתה ושפיר קתני שיראו מלאכתה נאה שעדיין אינה קדושה:
ולכאורה קשה מהא דאיתא ביומא דף נ"ב דמראין לעולי רגלים הכרובים לומר ראו חיבתכם לפני המקום דשרי ליהנות מקודש אך י"ל ש"ה שרק הי' מסלקין פרוכת והראי' בא ממילא אבל ליקח דבר הקדש כדי שיבואו לראות ליהנות זהו אסור (כמש"כ המק"ח בה' חנוכה כהא"ג אהא דריח אין בו מעילה) אלא דלכאורה קשה אכתי מהא דמראין להם לחה"פ כדאיתא סוף חגיגה דלאו ממילא הוא לכן נראה דשאני הני דל"ש הנאת הגוף והעין בראייתן רק שיראו הנס וזהו הנאה שכליית הנאת הנפש ודמיא להא דאמרינן מצלה"נ דהוה רק הנאת הנפש ואולי י"ל באמת מהא"ט גם בפרוכת שרי לראות מלאכתה דגם מלאכת פרוכת הי' חוץ מדרך הטבע רק בחכמה אלקית מעשה רוקם ארי מכאן ונשר מכאן והוא ג"כ רק ראיית הנס וחכמת האלקית והוא הנאת הנפש:
והנה ראיתי במ"ח יור"ד סי' ס' הקשה מהא דלחה"פ וכרובים והעלה דלהוסיף חכמה שרי כמו דמותר להראות כל להתלמד בבהמת קדשים איזה מום הוה מום עובר או מום קבוע ובמ"כ אין הנידון דומה דלהתלמד בבהמת קדשים דשרי הוה מצוה וללה"נ והוה הנאת הנפש אבל להתלמד לעשות כמוהו להרויח בוודאי חשוב הנאה ובזה נסתר מה שדן שם להתיר להתלמד במת מהא"ט דלהוסיף חכמה ל"ח הנאה ולפמש"כ ז"א כהא"ג בפסחים אמרו לא הי' ימים מועטים עד שחיפו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב ולרגל הי' מקפלין אותן ומניחין אותן על גג מעלה בהר הבית כדי שיהא עולי רגלים רואים שמלאכתם נאה ואין בה דופי:
ב')

כדי

שיראו העם את מלאכתו שהוא נאה.

ולכאורה תמוה הא איתא במשנה דמידות דמשלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם א"כ איך רשאין להביט ולהנות ממלאכתו שהוא נאה דקול ומראה עכ"פ איסורא איכא:
ולכך נראה שהכונה מה דאמר כדי שיראו העם את מלאכתו שהוא נאה עפמש"כ בפ"א מה' בהב"ח הי"א דהא דצווה להשתמש במשכן ובמקדש בכסף וזהב כדי שעי"ז ירגילו עצמן לירא את ד' מפני גדלות כבודו א"כ מעשה הכפורת הא נעשה בו ג"כ פלאים במלאכתו ולכן ע"י שמביטין במלאכתו שהוא נאה שהוא ע"ד הפלא והנס מזה יבואו ליראה את ד' כל הימים:
והנה בירושלמי מע"ש איתא דבית המקדש עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד והקשה בספר מאמר פתיל תכלת לפמש"כ המפרשים דבזה"ז אין לנו תכלת דנשתכחה הלכה לידע איזה הוא תכלת האמורה בתורה והא לבנין ביהמ"ק צריכין תכלת לפרוכת המבדילות בין קודש הקדשים דהפרוכת צריכה שתהא נארגת מד' מינים תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ואף שבספר כפתור ופרח הביא דעת הר"ח דאפשר להקריב בזה"ז אף דאין לנו תכלת משום דסובר דנהי דאבנטו של כה"ג הוה כלאים היינו רק שיהא רקום בצמר אבל תכלת לא הי' בו כמו שנראה דעת רבינו אע"כ דאפשר להכיר ע"י סימנים איזה תכלת האמורה בתורה גם קודם שישובו הבי"ד הגדול וכבר הארכתי בזה בפ"א ובפ"ו מבהב"ח:
ג')

פרוכת

שנטמאת בולד הטומאה וכו'.

הנה תוס' ביצה דף י"ד הוקשו הא איתא התם דוילון אין מטמא רק משום שהשמש מתחמם כנגדה וזה ל"ש בפרוכת המקדש ותי' יען דכ' וסכות על הארון ואמנם לי נראה לישב בפשיטות דאיתא בכתובות דף ק"ה דפרוכת המקדש הי' נעשין משירי הלשכה רק הפרוכת שהי' מבדיל בין קודש הקדשים דתחת בנין עשוי הוה כבנין א"כ לפי"ז י"ל דל"ד לוילון דבטלו לגבי פתח הבית ע"כ אין מקבל טומאה דהוה כבנין אבל פרוכת המקדש דל"ש דבטיל לגבי הבית לכן שפיר מקבל טומאה ואין לומר הא עכ"פ הפרוכת שבין קודש הקדשים דתחת בניין עשוי הוה כבנין וע"כ דבטיל לגבי הבית א"כ אמאי מטמא ז"א דהא תוס' דתי' דסוככין על הארון הא האי סברא סגי בפרוכת שבאוהל אבל בפרוכת שבין קודש הקדשים ל"ש דמאהיל על הארון כך י"ל לפי דרכי דהאי דמטבילין לא קאי אפרוכת שנותנין לפני הקודש הקדשים ושפיר מקבלין טומאה:
אלא דיש לתמוה אדברי רבינו דמשמע להדיא דקאי אפרוכת שבין קודש הקדשים כמש"כ שם לעיל מיני' וכיון דרבינו בפ"ד משקלים כתב דהפרוכת שמבדיל בין קודש הקדשים תחת בניין עשויי' וכבניין דמי ע"כ יקשה איך כ' רבינו כאן דמטבילין אותה:
אמנם נראה לישב דבמשנה דכלים פכ"ד ג' סדינין הן לוילון טמא ושל צורת טהור מכלום וכ' בתו"ח שהם סדינין שמחברין בכותל לנוי ויש עליהם צורות והם בטלים לכותל גם אין שייך שהשמש מתעטף בהם שהם מחוברים מלמטה למעלה לפי"ז אני אומר גם וילון דקחשיב אייריא במחובר למעלה לכן הוה בטל לגבי הפתח אי לאו שהשמש מתעטף בשוליו ומתחמם בו אבל פרוכת שבין קודש הקדשים הא לא הי' מחובר כלל אף למעלה דהי' ביוהכ"פ הי' פרופה לצפון ולדרום לכן שפיר מקבלת טומאה:

כ

א')

הממונה על מעשי בגדי כהונה וכו'.

וכ' הראב"ד אומר אני שהוא פנחס המלביש וכ' הכ"מ דאיני יודע מה מלמדנו ובמראה הפנים כ' דמלמדנו שכונתו להשיב מאין לו לרבינו לומר זה שהוא הי' עוסק בהכנת הבגדים ומתחת ידו נעשה הכל ובמשנה משמע שרק הוא הי' מלביש בגכה"ג והקשה לדעת רבינו דס"ל דהוא הי' עוסק בהכנת הבגדים א"כ הי' לו מינוי יחידי בדבר שבממון ואמאי לא קתני חוץ מפנחס המלביש וכ' דרבינו יצא לו כן מהא דתנן בפ"ק דמידות ושתי לשכות הי' שם אחת פנחס המלביש ומדקבעו לו לשכה ונקראת על שמו משמע שהי' המכין הבגדים ג"כ:
ב')

זה

הממונה על מעשי בגדי כהונה וכו'.

הנה רבינו בריש פרקין קחשיב ט"ו ממונים במקדש ולפמש"כ רבינו בפ"ד כל ענין שררות בישראל זוכה לו ולזרעו אחריו ולפי"ז גם זה שמנה רבינו אחד על החולין והוא הרופא חולים ג"כ בנו קודם ולפי הכלל שכתב רבינו לעיל בפ"ד צריך שיהא ממלא מקום אבותיו ביראה א"כ בוודאי גם הרופא צריך להיות ממלא מקום אבותיו ביר"ש אבל פשיטא שהוא גם מומחה ברפואות דמי שאין מומחה ברפואות בוודאי לא יתעסק בהן וא"כ אם מת זה הממונה על החולים ואיכא אחר דעדיף מיני' נכנס אחר לפקח על החול' כדמו' ביור"ד סי' של"ו שכ' ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי ולא יהא שם גדול ממנו שאם לא כן הרי הוא שופך דמים מזה יש להוכיח דאף דיש בזה גם כן שררות אבל כיון דעיקר התמנות לא לשררות אזלינן בתר עיקר התמנות ולפי"ז בענין רבנות נמי עיקר התמנות להורות הוראה וללמד תורה אף דיש בזה ע"כ ענין שררות ל"א אלא בתר עיקר ההתמנות שלו וכאשר הבאתי לעיל דברי הח"ס דאין בכתר תורה ירושה אף שיש בזה ג"כ ענין שררות אזלינן בתר עיקר התמנות שלו:
וכעת בשעת הדפסה יצא לאור שו"ת לבושי מרדכי הביא שם תשובה אחת מרבו הגאון מגוו"ד ז"ל שהשיג על הח"ס שכ' דבכתר תורה אין בו דין ירושה ולכן ל"ש דין ירושה ברבנות והשיב הגאון הנ"ל דהא יש בו גם שררות ומי גרע משאר שררות ולפמש"כ ניחא דבוודאי גרע משאר שררות שעיקר לשררות נתמנה משא"כ ברבנות עיקר התמנותו אין אלא להרבות גבולי התורה והיראה לכן מצד זה שיש בו גם ענין שררות ל"ה שייך בו דין ירושה ועוד דלפי דבריו שמהא"ט יזכה ברבנות משום צד זה שיש בו ענין שררות א"כ אם אין בו הכשרונות שצריכין שיהא מקוים בו איש אשר רוח בו שיודע להיות מנהיג הקהלה אזי אין שייך בו דין ירושה דלפי דברי התשו' הנ"ל עיקר הטעם שיש ברבנות ענין שררות א"כ אי א"י להנהיג השררות אין יכולין לירש הרבנות אלא וודאי אין זה עיקר הטעם אך בוודאי צריך שיהא לו כשרונות אלו ג"כ אלא דהנפ"מ כן אי אין ממלא מקום אבותיו ביראה אז בוודאי אפי' יחיד מוחה לקבלו ואיכא איסור להעמידו אבל אי ממלא מקום אבותיו ביראה רק שאין ממלא מקום אבותיו להנהיג בשררות הרבנות אם רוב הציבור רוצין בו יחיד א"י למחות כיון דלא מטעם זה זוכה בירושה אבל אי רוב הציבור אין רוצין בו מהא"ט אם יבוררו הדבר לפני בי"ד שכן הוא הדבר אין הבי"ד יכולין להורות להם שחייבין לקבל אותו להם לרב ומנהיג ויצא מזה מש"כ לעיל בפ"ד שבוודאי בלי רצון הציבור אין שום אדם יכול לירד לשררות אלא דצריכין להודיע להם שיש כאן יורש שרוצה והגון הוא לירד לנחלת אבותיו והציבור חייבין לכפוף ראשם לקבל עליהם ד"ת ומי שיקבל עליו משרת רבנות כזה הוא מסייע לעושה עול א"כ אם יבררו רוב הקהל לפני בי"ד שאין יודע להנהיג בשררות הרבנות ושאין נוחה עם הבריות אזי אין הבי"ד יכולין להכריח אותם שיתרצו לקבלו ומי שיכנס למשרה זו אין עושה עול (וזה הי' טעמו של הח"ס בסי' י"ג שהעלה דברבנות דמדינה ל"ש דין ירושה בשאין ממלא מקום אבותיו בכל ענינים כי ברבנות דמדינה שיש בה בוודאי ענין שררות ומי שאין יודע להנהיג שררות הרבנות יכולין למחות שלא למלא מקום אבותיו) והבן:
ואמנם באפסקי אחר הנה לעיל בפ"ד הוכחתי מהא דיומא דבכה"ג שנכנס אחר תחתיו אין שייך עוד שוב דין ירושה לכאורה יש להשיב דשאני כה"ג דאי לאו דכתיב קרא ל"ה שייך בו דין ירושה משום דכהונה גדולה ענין עבדות לפני המקום ברוך הוא לכן אף דגלי קרא דבנו קם תחתיו וקודם לכל אדם אבל באפסקי אחר כבר פקעה כח הירושה אבל במידי דיש בו שררות דהירושה הוא כמו בבן יורש המלוכה אז אפי' באפסקי אחר לא פקעה כח הירושה אבל באמת ז"א דאיך אפשר לומר אי אפסקי אחר בכל זה חזרה כח ירושה לבניו הא אי הוה לזה שנכנס אחריו לשררות ג"כ בן הראוי הי' בן מהשני היורש המלוכה ואז ע"כ דפקעה לגמרי הזכות מבנו של הראשון וכיון דפקעה איך אפשר שאם אין בן לשני ששוב בנו הראשון חוזר לשררותו של אב (ער"ן נדרים דף כ"ט דקנין לזמן הוה רק קנ"פ דאי הוה קנה"ג כיון דפסק פסקה והוה לעולמית) וטעמא דמילתא יתכן מאוד לפמש"כ דאין יכול לירד לנחלת אבותיו בלי רצון הקהל אלא דעליהם החיוב מוטל להוריש לו זכות נחלת אבותיו עכ"פ אין זה כירושה הבא מאליו לכן אם אפסקי' אחר מעולם לא זכה בזכות זה לכן אם הי' להשני בן זוכה בן השני ופסקה לעולמית א"כ שוב אמרינן כיון דפסקה פסקה וכן כ' באשל אברהם או"ח סי' נ"ג דבאפסקי אחר ל"ש דין ירושה וראיתי בשו"ת דברי חיים סי' נ"ג דיבר בקדשו דגם באפסקי אחר שייך דין ירושה והביא ראי' מההוא עובדא דברכות בר"ג וראב"ע ולא זכיתי להבין דש"ה דר"ג כבר זכה והשתמש בנשיאות שזכה בו מאבותיו ואולי גם הוא אייריא בעובדא כזו שכבר זכה בו והשתמש ברבנות רק שרחקוה בעלי זרוע א"כ אין לדון מזה בעלמא כשלא זכה עדיין:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.