מעשה רקח/שחיטה/ג

מעשה רקח ‏ שחיטה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ג מהלכות שחיטה

א

בין בהמה בין חיה בין עוף. מבואר בחולין דף פ"ה דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ומשו"ה נאסרה גם החיה דאי אמרת דרבנן היא גופא גזרה וכו' אך בקדושין דף נ"ז מפיק לה מקראי דכל מידי דבר שחיטה ועוף בכלל הוי דאורייתא וכבר נתעוררו התוס' בזה עיין עליהם. ומבואר עוד שם דאף בעלי מומין במשמע ואין להקשות דכיון דרבינו פסק כר' שמעון משום דשקיל וטרי תלמודא אליביה וקראי מסייעי ליה מעתה למה פסק דדינם בקבורה הא ר"ש קמחייב שריפה כדאיתא התם ולזה י"ל דפסק כסתם מתני' דתמורה ולקולא כמ"ש בסוף הלכות מעשה הקרבנות עיי"ש.

ב

ואסור בהנייה כבשר וחלב וכו'. הדברים מגומגמים דכיון שכתב שאסרו בהנייה מה צריך לדמותו לבשר בחלב אם לא שנאמר דכוונתו להורות שאיסור הנאתו הוי מן התורה כבשר בחלב אף שאין נראה כן ממ"ש פ"ב דהל' גניבה ששם כתב דהוי מדבריהם ולולא זה היינו יכולין להעמיס דרבינו ס"ל דאיסור אכילתם הוא דהוי מן התורה אך ההנאה אינה אלא מדבריהם ואין להקשות מן הכלל שפוסק רבינו דכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו וכו' איסור הנאה במשמע דהרי הכא לא הוציא הכתוב איסור זה בלשון אכילה כמבואר מדברי רבינו ואיך שיהיה האמת נראה דרבינו פוסק כמ"ד דהוי דאורייתא וצ"ל דמשום שאינו מפורש בתורה קרי ליה מדבריהם ומ"ש וקוברין אותו ואפרו אסור קצת קשה דמי לא ידע דכיון דהוא לקברות יובל דאפרו אסור וכמ"ש בסוף מעשה הקרבנות דכל הנקברין אפרן אסור ובדוחק י"ל דכיון דלא פסק כר' שמעון להחמיר בשריפה וגם אין איסורו מפורש בתורה שמא הייתי מיקל באפרו קמ"ל ועיי"ש ברש"י ד"ה ישרף וכו'.

והשוחט ונמצא טריפה וכו'. הכא משמע דנמצא טריפה לא שמה שחיטה כלל. וקשה דבפ"ב דהל' גניבה דין ח' פסק דאם נמצאת טריפה משלם תשלומי ארבעה וחמשה הרי דקרי לה שחיטה הגונה וביותר יש לתמוה דע"פ מ"ש כאן דאינה שחיטה אינו בדין לחייב הגנב ד' וה' דמצי טעין אייתי ראיה דהוי שחיטה והמוציא מחבירו עליו הראיה ואולי שזה כוונת מרן ז"ל שהרגיש דצריך טעם למה פסק רבינו כר' שמעון בהא ע"כ כלומר דמלבד דהו"ל לפסוק כחכמים תו קשה מהא דהל' גניבה ואין לומר דכיון דהתם כתיב וטבחו משמע טביחה מ"מ אף אם היא טריפה דאם כן גם הכא כתיב ושחטו ושחט אותו וכו' דרשינן בקדושין שם ותו דמדיוקא דוטבחו מפקינן מנבל בשחיטתו וכו' כמ"ש רבינו שם ואם איתא הרי הויא שחיטה מ"מ ותו דטעמא דנמצאת טריפה משום דטריפה אינה חיה והו"ל כמחתך בשר מתה וכיון שכן איך נחייב אותו ד' וה' וכעת צ"ל ישוב.

ג

ולא בהמה וחיה וכו'. הרמ"ך בכת"י השיג על רבינו ז"ל עיין עליו וזו היא סברת התוס' בב"ב דף פ"א ובחולין דף ק"ל ד"ה אי אגוואי וכו' ובתמורה דף כ"ג אך רש"י ז"ל פי' שם דמידי דלא אתעביד ביה צורך גבוה הוי חולין בעזרה וזו היא דעת רבינו זולת בדבר אחד נראה שחולק עליו גבי ההיא דתמורה דגבי שיירי מנחה שהיו אוכלין הכהנים שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע ופי' רש"י שם וז"ל ואי קשיא הא אין מכניסין חולין לעזרה הא לא קשיא יאכלום מבחוץ ואח"כ יכנסו ויאכלו המנחה וכו' ע"כ. אך רבינו בפ"י מהל' מעשה הקרבנות דין י"א העתיק הברייתא בסתם ולא פירש אפשר שסמך אמ"ש כאן או אפשר דס"ל דכיון שהוא לצורך אכילת הקדשים וקפיד קרא שיאכלו על השובע מעתה הותר להם להכניס החולין כדי לאכול הקדשים על הדרך שציותה תורה. ומה שהקשה הרמ"ך ז"ל דאיך יכנס הכהן בבגדיו לעזרה וכו' הנה התוס' כתבו זה להכריח דמה שאינו צורך קרבן אינו בכלל חולין בעזרה אך להרמ"ך ז"ל שבא בדרך השגה אחרי מחילה הראויה אין זה כדאי להקשות על רבינו דהן אמת דבגמרא לא מצינו גילוי בדבר זה אך מכיון שלא חייבה תורה ללבוש בגדי כהונה אלא בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה לא אסרה על הכהנים ליכנס מעתה איך יכנסו אם לא בבגדיהם ומוכרח לומר שלא הקפידה התורה אלא להכניס דבר שלא לצורך והכרח גמור כגון פרי או חתיכת בשר דכיוצא בו הוי דרך קרבן אבל המחובר לאיש עצמו כגון בגדיו פשיטא ודאי שאין בו שום איסור וכי ס"ד שיכנסו ערומים וק"ל למעיין היטב.

מעתה אפנה על ימין לדברי מרן הקדוש דלכאורה מרפסן איגרי במ"ש ומאחר שכתב כאן שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה א"כ אם קדש בהם אינה מקודשת ומדמשמע מדבריו כאן דלא מתסר אלא מדרבנן אם קדש בהם אינה מקודשת וכו' על כרחך דממ"ש תחילה דרבינו אתי דלא כמאן משמע דאם קדש בהם מקודשת לדעת רבינו כיון דלא מתסר אלא מדרבנן וכיון שכן היכי כתב אח"כ ומאחר שכתב כאן וכו' אינה מקודשת הרי לפי הנחתו בתחילת דבריו למאי דמשמע מדברי רבינו אם קדש בהם הויא מקודשת ותו דמאי זה שסיים ומדמשמע מדבריו כאן דלא מתסר אלא מדרבנן אם קדש בהם אינה מקודשת כלפי לייא הוא דהרי לפי הנחתו דאי לא מתסר אלא מדרבנן אם קדש הויא מקודשת. ולזה נ"ל פשוט שט"ס הוא וצ"ל מקודשת גם במ"ש ז"ל דרבינו לא חילק בפ"ה דהל' אישות בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה דמשמע דר"ל דאם איתא כמ"ש כאן דחולין שנשחטו בעזרה דרבנן הו"ל לחלק שם בהכי ולומר דאם קדש בהם מקודשת וגם זה קשה טובא דהוא עצמו הכריח שם דדעת רבינו דאם קדש באיסורין דרבנן שאין בהם שום צד דאורייתא הרי זו מקודשת. מעתה אמאי הו"ל לחלק בחולין בעזרה. ומאי דנראה לענ"ד ליישב דברי מרן אלו משום דלא פסיקא ליה מלתא בדעת רבינו ומצדד הוא דקא מצדד בהכי ומשו"ה לא דקדק כל כך בלשונו (או שאיזה ט"ס נפל בדבריו) ומדויק ג"כ מ"ש וי"ל דלעולם אימא לך וכו' כלומר מצינן לפרושי הכי אך לא בהחלט גמור ודו"ק.

ד

האומר וכו'. הדין והטעם מבואר בפ"ק דתמורה דף י"ב ועיין לרש"י והתוס' שם.

ו

ואם שחט לגומא בשוק וכו'. חולין דף מ"א תניא אין שוחטין לגומא כל עיקר והרוצה לנקר חצירו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו ע"כ. ופירש"י ובשוק לא יעשה כן שאין אדם חש לנקר את השוק. בדיקה אחריו שמא מין הוא לע"ז ויבדלו מפתו ומיינו ע"כ. מדדקדק לכתוב ויבדלו מפתו ומיינו משמע דכ"ש משחיטתו וא"כ כל עוד שלא בדקוהו שחיטתו פסולה ודאי. וזו היא דעת רבינו שכתב שאסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו וכו' אכן מפשט הברייתא נראה שאפי' בשחט חוץ לגומא בשוק צריך בדיקה אחריו וכן נראה מפירוש רש"י ג"כ שכתב ובשוק לא יעשה שאין אדם חש לנקר את השוק וניקור זה לא נאמר אלא כלפי שוחט חוץ לגומא כמבואר וא"כ קשה על רבינו שלא הזכיר הבדיקה אלא בשוחט בתוך הגומא דמשמע דחוץ לגומא שחיטתו כשרה וא"צ בדיקה ודוחק לומר דמ"ש ואם שחט לגומא בשוק וכו' ר"ל חוץ לגומא כמו שהזכיר תחילה. חדא דכדי לאשמועינן ריבותא הו"ל לבארו להדיא דאפי' בשחט חוץ לגומא צריך בדיקה וכו' ועוד דלישנא דברייתא הכי הוא אין שוחטין לגומא כל עיקר ושם ודאי דבתוך הגומא קאמר וכל עיקר דקתני היינו בין בבית בין בשוק ועוד דמרן ז"ל כתב ומ"ש רבינו שאם שחט בגומא בשוק וכו' נראה להדיא דהבין בדברי רבינו דבתוך הגומא דוקא קאמר וכן הבין הטור והרב ב"י יו"ד סי' י"ב וכן הבינו המפרשים ז"ל דרבינו לא הצריך בדיקה אלא בשוחט לתוך הגומא דוקא.

לכך נראה דרבינו קשיתיה בדברי הברייתא דקאמרה ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו דקשיא רישא אסיפא דמדקתני ברישא אין שוחטין לגומא כל עיקר דהיינו בין בבית בין בשוק משמע דהקפידה היא בתוך הגומא דוקא והכי משמע נמי מדקיהיב היתרא למי שרוצה לנקר חצירו דהתקנה היא לעשות מקום חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא כלומר דבהכי ליכא קפידא ובסיפא תני דאפי' בדרך זה יש בו משום ובחוקותיהם לא תלכו וצריך בדיקה אחריו ותו דאם איתא כפשטא דברייתא דבחוץ לגומא צריך בדיקה משמע דאם שחט בתוך הגומא להדיא אפי' בדיקה א"צ ושחיטתו פסולה להדיא דדיינינן ליה למין גמור וזה פלא דכיון שהוא בחזקת כשרות איך יתכן לפוסלו להדיא ולהוציאו מכלל ישראל בלי שנבדוק אחריו דשמא עשה כן לאיזה סיבה ולא נתכוון לחטוא מכ"ש להפקיע חזקתו ומכח זה הבין רבינו דמ"ש בסיפא ובשוק לא יעשה כן וכו' היינו בתוך הגומא דוקא וארישא קאי דקתני אין שוחטין לגומא כל עיקר ומה שהוצרך לשנותו פעם אחרת ולא סגי ליה במ"ש ברישא היינו משום דבעי לאשמועינן טעמא דמלתא ודין הבדיקה ומדקתני והרוצה לנקר חצירו כיצד הוא עושה וכו' מינה נפיק לן איסורא דבשוק אפי' בכי האי אסור דבשוק אין שייך ניקור ואיכא למגזר טפי ובהכי נתיישבו דברי רבינו והנמשכין אחריו.

אכן ראיתי להרב ברוך אנג'יל ז"ל בשיטתו למס' חולין שם שרצה להבין הברייתא כפשטה ומכח זה נתעצם הרבה בדברי רבינו והטור והרב ב"י איך לא שתו לבם לדבר זה והניח בצ"ע. ולענ"ד נראה פשוט טפי מביעתא בכותחא ודוק. שוב ראיתי להרב כנה"ג יו"ד סימן י"ב בהגהת הטור אות ג' שנראה בדברי רבינו דאפי' בשחט חוץ לגומא צריך בדיקה אחריו שהרי כתב וז"ל ולענ"ד נראה דאף אם שחט וכו' אלא שלכתחילה א"צ בדיקה אלא בשוחט בשוק וירד לגומא לדעת הרמב"ם או אפילו בשוחט תוך הגומא תוך הבית או חצירו לדעת רבינו בעל הטור ע"כ וזה תימא דא"כ הו"ל לרבינו לבארו וכמ"ש בפתח דברינו ומכ"ש שהרב ב"י לא הבין כן וגם בשו"ע כתב סברת רבינו וז"ל וי"א שאם שחט בגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו וכו' ע"כ ודבר זה תימה.

ז

כיצד שוחטין וכו'. נראה משום דאם לא מתח הסימנין יש לחוש לדרסה ועוד הוצרך לכתוב זה כדי להודיענו דאף כשהבהמה עומדת שפיר דמי וק"ל.

ח

שאם היה צואר וכו'. נראה פשוט דאף בדיעבד קאמר דפסולה שמא דרס והתוס' כתבו שם שאם אמר בריא לי שלא דרסתי שרי ורבינו שסתם אפשר דס"ל הכי ואפשר דס"ל כסברת הרא"ה ששחיטתו פסולה משום קנס שמא פעם אחרת יעשה כן וידרוס ולאו אדעתיה.

לפיכך אם היה עוף וכו'. יש קצת ספק מה דין החיה אם נדמייה לבהמה כפי הכלל או דלמא כיון דתלי מלתא בכבדות הרי החיה סתמה קלה מן הבהמה הרבה ולא מצאתי לשום פוסק שהזכיר דין החיה בזה. לבד ראה זה מצאתי להרב ב"י יו"ד בסוף סי' ו' שכתב שכל מין עוף קאמרינן אף אם ימצא כבד וכן בבהמה אף אם תמצא קלה וכו' ע"כ מעתה אף אנו נאמר דחיה בכלל בהמה.

ט

השוחט וכו'. משנה וגמרא שם ופשטן של דברי רבינו דדוקא בחתך כל הראש הוא דבעינן הולכה והבאה אי נמי מלא שני צוארים אבל לשחיטת הסימנין לחוד בהולכה לחודה או בהבאה לחודה סגי דכיון שהם דקים בכל שהוא הם נחתכים וכפשטא דמתני' וגמרא דלא בעינן שיעור שני צוארים אלא בשוחט ובשחיטתו התיז את הראש דכן דעת הרמב"ן ז"ל וכמ"ש מרן הקדוש עיין עליו. אלא שראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקשה קושיא חזקה הרבה ממ"ש פ"ק דחולין דף י"ב דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר"נ והא בעינן מוליך ומביא שהלכה ובאה כדרכה ופי' רש"י והא בעינן מוליך ומביא כדתנן בפ"ב ע"כ והיינו מתני' דהכא נראה דס"ל לסתם תלמודא דהך מתני' דקתני היה שוחט והתיז את הראש לאו היינו שחתך הראש ממש והתיזו אלא לחתיכת הסימנין קרי התזת הראש ומכח קושיא זו נדחק בדברי רבינו ופי' דכוונתו דבין בהתזת הראש בין בחתיכת הסימנין בעינן הולכה והובאה אי נמי מלא שני צוארין וכו' ע"כ. והן אמת דמצינו כיוצא בו שם דף כ"ז מנין לרבות את הראש שכבר הותז והיינו חתיכת הסימנין וכן הכריח הר"ן ז"ל וחלק על הרמב"ן ז"ל עיין עליו וכן הסכימו הפוסקים והמפרשים ז"ל רובם ככולם.

אך אנן מה נענה לדברי מרן הקדוש ופשטן של דברי רבינו לכך נראה להצדיק דבריהם ע"פ האמת והצדק וזה משום דבסוגיין מייתי תלמודא עובדא דרבא הוה בדיק להו גירא לר' יונה בר תחליפא ושחט בה עופא בהדי דפרח ופריך ודילמא עביד חלדה ומתרץ חזינן גדפי דמיפרמי ופריך והא בעי כיסוי וכו' ע"כ. ומדלא פריך נמי הא בעינן הולכה והובאה כי קושיין דר' נתן שמע מינה דלא ס"ל לתלמודא הך מלתא לפי האמת ומאי דמותיב לה התם מצינן לדחויי דלא הקשה כן אלא לגלות דעת התרצן וכו' והתרצן נתחכם ותירץ לו לפי דרכו איך שיהיה סוגיא בדוכתא עדיפא ומעשה רב וגם בדף ל"א מייתי להא דר"נ ולא פריך עלה מידי משמע דניחא ליה ותו איכא לאוכוחי הכי מלישנא דמתני' גופה דקתני היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת וכו' ואם איתא דחתיכת סימנין בלחוד קאמר אמאי נקט בלישניה התזת הראש לימא היה שוחט וחתך הסימנין בבת אחת וכו' וכי תימא דאי הוה קתני הכי הוה אמינא דאם היה שוחט והתיז את הראש ממש אפילו היה בסכין מלא שני צוארין פסולה משום דרסה הא ליתא דמכיון דקתני ברישא התיז את הראש בבת אחת פסולה משמע דדוקא דרך התזה הוא דהויא פסולה אבל בדרך שחיטה לא אלא ודאי דס"ל למתני' וגמרא דדוקא בשחתך כל הראש הוא דבעינן מלא שני צוארין אבל לחתיכת הסימנין לא בעינן אלא מלא צואר אחד ותו לא ובהכי צדקו דברי רבינו והרמב"ן ז"ל ומרן הקדוש ודו"ק כי נכון הוא שבח להשי"ת ועיין מ"ש עוד בדין י"א.

יא

אין שחיטת החולין וכו'. עיין לרבינו פ"א דפסולי המוקדשין וראיתי להרב כנה"ג יו"ד סי' ג' שכתב וז"ל וראיתי להרמב"ם זלה"ה שכתב נשחטה בהליכתה ולפי הדקדוק דקאי לסכין הו"ל למימר בהליכתו ונ"ל דהרמב"ם מפרש שחטה כדרכה כלומר בהליכתה של הבהמה בעוד שהבהמה הולכת כדרכה שחטה כההיא וכו' ע"כ ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן דאי ממ"ש רבינו שחטה בהליכתה בהכרח להסכין קאי שהרי הקדים שזרק סכין לנועצה בכותל וכו' הרי שהזכיר בלשון נקבה בסכין אלא נראה דבכל גווני איירי והחידוש הנכון דאף שהסכין שחטה מעצמה דרך הליכתה אפ"ה כשרה דאילו בבהמה מה לי שהיא רבוצה מה לי שהיא עומדת או הולכת. ובעיקר דינו של רבינו ראיתי למרן ז"ל שהביא דברי הגמרא ופירוש רש"י ז"ל ולפי מ"ש הוא עצמו לעיל דין ט' דדעת רבינו דלחתיכת סימנין לחוד א"צ הולכה והובאה ולא מלא שני צוארין וכמ"ש שם בס"ד לא הוה ליה לאתויי הא אלא הו"ל לאתויי הך דר' נתן דאיתא בדף ל"א ורבינו נמי לא הוצרך שהלכה ובאה כדרכה אלא כתב סתם דמשמע דא"צ להולכה והבאה אפילו במלא צואר לחוד וק"ל.

יד

אף על פי שלא נתכוון וכו'. מרן ז"ל הביא משם הר"ן ז"ל דדעת רבינו דלא נתכוון לעובדם דאי הכי אפי' בהנאה מתסרא וכו' ע"כ וקשה דא"כ לא הו"ל למימר לשון אע"פ אלא הו"ל למימר אם לא נתכוון לעובדם וכו'. שוב ראיתי בב"י יו"ד סי' ד' שחלק על הטור שרצה להבין דברי רבינו שאם נתכוון לעבדם בהנאה נמי מתסר וכתב עליו שאינו מוכרח מן הטעם האמור עיי"ש. ולענ"ד נראה עוד דכיון דבגמרא חלקו בין הר לגדא דהר משמע דחדא מלתא איירי וכי היכי דגדא דהר בין נתכוון בין לא נתכוון נאסר בהנאה ה"נ בהר בין נתכוון לעובדה בין לא נתכוון שחיטתו פסולה לחוד ומצאתי להרב כנה"ג שם שהכריח באופן אחר עיין עליו.

טו

השוחט וכו'. מסתברא דאפי' לא זרק ולא הקטיר כיון שחשב לעשות כן נאסרו וכ"כ ז"ל וידוע דבע"ז אפי' מחשבה לחודה דיינינן ליה כמעשה דלמען תפוס את בית ישראל בלבם כתיב ועיין לרבינו פי"ד דפסולי המוקדשים.

טז

הרי זו אסורה מספק. נראה פשוט דגם בהנאה קאמר משום ספק ע"ז דאיסורא דאורייתא.

יח

כיצד השוחט וכו'. ופרטי הלשונות עיין לרבינו פי"ד דמעשה הקרבנות עוד נראה מדברי רבינו שכתב לעיל דזה כשוחט קדשים בחוץ כלומר שאין הדבר מפני מראית העין וכסברת רש"י ז"ל אלא הטעם דחיישינן שמא עכשיו הוא מקדישן והו"ל קדשים בחוץ וכדעת הטור ז"ל אמנם ראיתי להב"י יו"ד סי' ה' שכתב דמדברי הרמב"ם נראה כדברי הראשונים דהיינו רש"י והרשב"א והר"ן דאינו אלא מפני מראית העין ולא ידעתי מנ"ל הא מדברי רבינו ומ"ש רבינו לשם אשם תלוי במשנה שם מנה זה בהנך דנידר ונידב אך מדברי רבינו שם בפי' המשנה נראה דאינה הלכה משום דכר' אליעזר אתייא ולית הלכתא כוותיה גם הרב ב"י כתב שם דכיון דבדוכתא אחריתי במסכת כריתות במחלוקת היא שנויה נקטינן כחכמים דפליגי אדר"א ולא חיישינן להאי סתמא דדילמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ע"כ. עוד בגמרא שם אפליגו ר' ינאי ור' יוחנן אי בעלי מומין בכלל גזירה זו אם לאו ומדסתם רבינו משמע שאינו מחלק בזה וכ"כ הרב ב"י שם עיין עליו.

הואיל והפסח וכו'. מבואר בגמרא שם וק"ל.

יט

שהרי המיר בו. כתב הרב פר"ח שם שזה הלשון אינו מדוייק והכי קאמר שהרי הרואה יאמר שהמיר בו ע"כ ולפי מ"ש לעיל דרבינו נראה דס"ל כדברי הטור וכו' מעתה דברי רבינו מדוייקין היטב וק"ל.

כא

שהשוחט לו שחיטתו אסורה. מדכתב אסורה ולא כתב פסולה נראה דאף בנתכוון לע"ז קאמר והכי דייק לשונו דלעיל בשוחט לשם מזל וכו' ובשוחט לזרוק דמה לע"ז כתב לשון איסור ובאינך כתב לשון פיסול וא"כ מצינן למימר דדעתו דאפי' שנתכוון אחד לשם דבר שאסור בהנאה כיון שהאחד נתכוון לדבר הכשר אין בו כח לאוסרו כי אם באכילה לא בהנאה ג"כ וזה הוא שסיים שחיטתו פסולה ולא כתב אסורה כן נראה לענ"ד ועיין להרב לח"מ והב"י שם.

כב

שאין חוששין וכו' לפיכך וכו'. הלשון מגומגם דנראה דטעם נכרי ששחט היינו משום דאזלינן אחר מחשבתו וזה אינו דרבינו פ"ד דין י"א כתב דשחיטת נכרי פסולה משום קרא דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו לא משום פיסול מחשבה ואין לומר דכוונתו דאפילו למאן דאזיל בתר מחשבה דהיינו ר' אליעזר דס"ל בגמרא דף י"ג דסתם מחשבת נכרי לע"ז זהו דוקא לגבי שוחט גופיה לא לגבי אידך וכלומר שדין זה מוסכם דא"א לומר כן דהרי ר"א פוסל אפילו בשחט זה וחשב זה כדאיתא במשנה וגמרא שם ואפשר שכוונתו כלפי המחשבות שהזכיר לעיל וכלומר דאפילו אינהו לא פסלי אלא בשוחט לא לבעל הבהמה דמחשבת בעל הבהמה אינו מעלה ולא מוריד ולכוונה זו רמז לנו במ"ש כמו שיתבאר פ"ד כנ"ל וק"ל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---