תורה תמימה/במדבר/כט: הבדלים בין גרסאות בדף

== ב ==

'''צו את בני ישראל. ''' למה נאמר {{תוספת|א|ר"ל מה מקום פרשה זו בכאן, ויותר היה נכון לכותבה בס' ויקרא בעניני קרבנות.}}, לפי שאמר משה (כ"ז ט"ז) יפקוד ה׳ איש על העדה אשר יצא לפניהם, אמר לו הקב"ה למשה, עד שאתה מפקדני על בני פקוד בני עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר, לכך נאמר צו את בני ישראל וגו׳ {{תוספת|ב|בס' התוה"מ פירש דרשה זו מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש שהיו העובדי כוכבים משתחוים ועובדים אותה פעמים ביום, בזריחתה ובשקיעתה, ועבודת הבקר היתה פונה למזרח ועבודת בין הערבים למערב, וצוה הקב"ה להקריב לפניו שני תמידים ותהיה שחיטת תמיד של שחר על קרן צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית, היפך עבודת השמש. והנה אמרו חז"ל שאם היה נכנס משה לארץ היה מבטל יצר דעבודת כוכבים ולא היה צריך לעבודת התמיד, וכיון שביקש יפקוד ה' איש על העדה ונתמנה יהושע שהיה ענינו להנהיג מלחמות ולא היה בכחו לבטל יצרא דעבודת כוכבים, לכן אמר הקב"ה למשה שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי נכר ולא יעבדו לשמש כאשר עובדים האומות, ולתכלית זו צוה פרשת התמיד להורות היפך עבודת השמש, כמבואר, וזה באור דרשה זו. וע"ע מש"כ בפ' בא בפ' משכו וקחו לכם ולקמן אות ז' ובפ' ג' אות י'.}} [ספרי].

'''את קרבני וגו׳. ''' והאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, לפיכך תקנו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות ועל כל משמר ומשמר היה מעמיד בירושלים וזה הוא מעמדות {{תוספת|ג|כי כל ישראל בעלים לקרבן התמיד, וא"א שיהיו כולם עומדים ע"ג הקרבת תמידין פעמים בכל יום ואלו האנשי מעמד הוו שלוחי כל ישראל ובאי כחם.

אך אינו מבואר מניין הוא כן שהבעלים צריכין לעמוד אצל קרבנם, ועיין בסוטה ח' א' אין קרבנו של אדם קרב אלא א"כ עומד על גביו, ופירש"י וז"ל, מצוה שיעמוד וישמור על קרבנו ונפקא לן בספרי מתשמרו להקריב לי במועדו, עכ"ל. אך אינו מבואר טעם עמידה ושמירה זו, ואולי הוא מפני שצריך לסמוך, ולפי"ז ידויק לשונו שכתב מצוה ולא חובה, יען כי סמיכה גופא אינה אלא מצוה ולא חובה דבדיעבד אם לא סמך אינו מעכב, כמבואר לפנינו ר"פ ויקרא.

ומה שכתב דנפקא לן בספרי מן תשמרו להקריב לי במועדו, צ"ע שלא הביא זה מגמרא דתענית שלפנינו. –

ודע דבקדושין מ"א שקיל וטרי הגמרא איפה מרומז בתורה ענין שליחות בכלל, יעו"ש. ולכאורה הוא דבר פלא שאינו מביא מכאן שאנשי המעמד היו שלוחי כל ישראל, וצ"ל משום דאין ראיה מוחלטת מכאן משום דהשלוחים עצמן ג"כ בכלל החיוב עם כל ישראל, והרי יש להם חלק בקרבן, ומגו דזכי לנפשייהו זכו נמי לחברייהו משא"כ בשליחות דעלמא, וכהאי גונא אמרו בגמרא שם לענין הלמוד משחיטת הפסח. וזולת זה י"ל דאין ללמוד מכאן, משום דלא יתכן שיהיו כל ישראל עומדין על שחיטת התמיד, ואין דנין אפשר משאי אפשר.}}. (תענית כ"ו א')

'''תשמרו להקריב. ''' תניא, בן בג בג אומר, מניין לתמיד שטעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה, שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו ובפסח הוא אומר (פ' בא) והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש, מה להלן טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה אף כאן טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה {{תוספת|ד|והתם בפסח היה הביקור ד' ימים, שהרי לקיחתו היתה בעשור לחודש. וענין הביקור הוא אם אין בו מום, ומה שאינו די ביום אחד הוא משום דיש מומים כאלה שאין נראין ונבדקין מהר, כמו תבלול עין וכדומה מהנחשבים בפ' אמור.

ועיין בטורי אבן למגילה ל' ב' שכתב שענין הביקור הוא רק למצוה ולא לעכוב. ותמיהני על זה ממ"ש בסוכה מ"ב א' השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת וצריך להקריב תמיד אחר, ואם היה כשר בדיעבד הלא היה פטור בשבת וגם לא היה צריך אחר, אך כפי הנראה מדבריו דרך אחרת לו בפי' הגמ' הנ"ל, וצ"ע.}}. (פסחים צ"ו א׳)

'''תשמרו להקריב. ''' תניא. צדוקים היו אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, שהיו דורשים את הכבש אחד תעשה, ואהדרו להו רבנן את קרבני לחמי לאשי תשמרו – שיהיו כולם באים מתרומת הלשכה {{תוספת|ה|נראה דלאו דוקא שרק מלשון זה נצחום, שהרי מאי אולמא הלשון תשמרו מלשון תעשה שנסמכו בו הצדוקים, אלא ר"ל שהם הכריעו דעתם ע"פ סברות אחרות, והלשון תשמרו שהביאו הוא רק לעומת זה שהוכיחו הצדוקים מלשון תעשה אמרו שאין מזה ראיה, שהרי כנגד זה כתיב תשמרו בלשון רבים, וקצת משמע כן גם מפירש"י שהנצוח היה ממקום אחר, שכן כתב על לשון הגמרא מאי אהדרו רבנן וז"ל מאי אהדרו רבנן כשנצחום, עכ"ל.}}. (מנחות ס"ה א׳)

'''להקריב לי. ''' אמר רב טוביה בר מתנה א"ר יאשיה, מניין למוקצה מן התורה {{תוספת|ו|שהבהמה הנקצה לעבודת כוכבים פסולה לקרבן מן התורה.}} שנאמר תשמרו להקריב לי, לי ולא לאדון אחר, ואיזהו אחר שמקריבין לו הוי אומר זה עבודת כוכבים {{תוספת|ז|ואע"פ דכבר נפקינן איסור מוקצה בין שאר הפסולין בר"פ ויקרא, בכ"ז נראה דאיצטריך לאשמעינן זה כאן בפרשת תמידין עפ"י המבואר באגדות דתכלית ומטרת התמידין בבקר ובערב היתה כדי לבטל לעבודת השמש שהיו נזקקין לה לעבדה בזריחתה ובשקיעתה, וכמש"כ בריש פסוק זה אות ב', יעוי"ש. ולכן רמז כאן תשמרו להקריב לי במועדו, היינו את הכבש אחד תעשה בבקר וכו' ולא לאדון אחר שעובדים כהאי גונא, דהיינו עבודת השמש, וממילא נתבאר שכל ההקצאות למיני עבודת כוכבים פסולים, ועיקר הדיוק הוא מן המלה,,לי" המיותרת אחרי דכתיב לעיל מזה קרבני לחמי לאשי ודריש לי ולא לאחר.}}. (תמורה כ"ט א')

'''במועדו. ''' במועדו ואפילו בשבת, במועדו ואפילו בטומאה {{תוספת|ח|ע"ל בפ' בהעלותך מש"כ בפסוק ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, דיש שדורשים לשון במועדו אפי' בשבת ובטומאה ויש שלא דרשי, אמנם זה הוא רק בפסח, אבל בתמיד הכל מודים דדרשינן כן משום דכאן מפורש שתמיד דוחה שבת כדכתיב וביום השבת שני כבשים ובפסוק י' עולת שבת בשבתו, וממילא שכן גם בטומאה, ומכאן ילפינן למועדו דפסח שגם שם דוחה שבת וטומאה, וע"ע מש"כ שם.}}. (פסחים ע"ז א׳)

== ג ==

'''שנים ליום. ''' מהו ליום – כנגד היום {{תוספת|ט|יתכן דהדיוק הוא מדלא כתיב לְיום (בשו"א) וכמו מיום לְיום (אסתר ג', ז') כה עשו לְיום ביום (דה"ב כ"ד, י"א), וכתיב לַיום (בפת"ח הידיעה) אף שלא הזכירו מקודם, משמע דעל דבר ידוע או נראה לכל יכוון, (וכמו שכתב בכגון זה הראב"ע בפי' לתורה בפסוק את השמים ואת הארץ, דלכן באו בה"א הידיעה להורות כי על אלה הנראים ידבר, ע"ש), ולכן דריש דהכונה כנגד השמש הנראה לכל, יהשמש נקרא גם יום, וכמ"ש ביחזקאל ל', ועיין באות הסמוך.}}, או אינו אלא חובת היום, כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר וגו׳, הרי חובת היום אמור, הא מה אני מקיים שנים ליום – כנגד היום, הא כיצד, תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן מזרחית צפונית {{תוספת|י|וכתבו המפרשים שדבר זה קבלה היא, וסמכוהו איתור לשון שנים ליום, אחרי דכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, וממילא מבואר דהוו שנים, אבל לפי מש"כ בריש פסוק הקודם אות ב' ואות ז' שכל ענין ותכלית התמידין היה כדי להמשיך את הלבבות מעבודת השמש שהיו משתחוים ועובדים לה האומות פעמים ביום בזריחתה ובשקיעתה, יעוי"ש, וידוע שהשמש זורח מצד מזרח ושוקע לצד מערב, לכן כונת המצוה לשחוט את התמיד של שחר על קרן מערבית ושל בין הערבים על קרן מזרחית, דבאופן כזה פונים כנגד היום, כלומר שפונים עורף לשמש, ובזה יחלש כח האמונה בעבודת השמש, וכ"כ בס' התוה"מ.}}. (תמיד ל"א ב׳)

== ד ==

'''את הכבש אחד. ''' שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול, אם נאמר כבש למה נאמר אחד, אמר לו, אחד – מיוחד שבעדרו {{תוספת|יא|ר"ל ממובחר שבעדרו, ועיין ביומא ל"ד ב' דיליף הא דבעינן מן המובחר מפסוק דפרשה ראה ממבחר נדריכם, ומפרש שם דצריכי שני הפסוקים, חד בנדר וחד בנדבה, משום דיש צד לומר שהנדבה צריך ליפותה כדי שתתרצה לדורן, וכנגד זה יש סברא לומר שהחובה המוטלת צריך לפרוע בעין יפה, ולכן קמ"ל זה בשניהם. –

ודע דנראה לומר דט"ס קל יש בדרשה זו, וצ"ל אם נאמר הכבש למה נאמר אחד, ור"ל אחרי דכתיב הכבש בה"א הידיעה הול"ל האחד ג"כ בה"א הידיעה, וכן הוא מדרכי הלשון, ועיין תוס' ריש כתובות ב' א'. ונראה שזו היא כונת רש"י שציין על מ"ש אם נאמר כבש וכו' וז"ל את הכבש אחד תעשה בבקר, עכ"ל, והוא הפסוק שלפנינו, ולכאורה מנין לו שכוון לפסוק זה ודילמא כוון לפסוק דפרשה תצוה (כ"ט ל"ט) או לפסוק דפ' מצורע (י"ד י"ב), אך משום דשם כתיב הכבש האחד, וא"כ הלשון מכוון, משא"כ כאן דכתיב בלשון שאינו דבוק, הכבש אחד, ודו"ק, וע"ע מש"כ השייך לענין זה בפ' מצורע (י"ד כ"א).}}. (מגילה כ"ח א׳)

'''את הכבש אחד וגו'. ''' תניא, רבנן אמרי, תפלות מתמידין גמרו, תפלת השחר מתמיד של שחר, את הכבש אחד תעשה בבקר, תפלת המנחה מתמיד של בין הערבים, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים {{תוספת|יב|ותפלת ערבית אין לה עיקר במה לתלות, ורק בהמשך מקרבנות היום והם האברים ופדרים שמתאכלין כל הלילה, ולכן קי"ל דתפלת ערבית רשות. והנה עיקר הדבר בא גם בבבלי ברכות כ"ו ב', רק שם לא הובאו הכתובים כמו שהעתקנו, ועוד כתבנו מענין זה בפ' לך ובר"פ ויצא ובר"פ צו, וכאן אין מקומו להאריך.}}. (ירושלמי ברכות פ"ד ה"א)

'''אחד תעשה בבקר. ''' אחד בבקר ולא שנים בבקר {{תוספת|יג|זה מפרש אליבא דחד מ"ד דהלשון בין הערבים פירושו בין שני ערבים, כלומר מעלות השחר עד שקיעת החמה, דהיינו בין סוף ערב דאתמול ותחלת ערב דאורתא, ופריך על זה א"כ תמיד דכתיב ביה בין הערבים ה"נ דכולא יומא כשר, ומשני התם מדכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר מכלל דבין הערבים בין הערבים ממש [ובגה"ש הגיהו דצ"ל הכבש האחד, וא"צ לזה דבאמת כתיב לפנינו הכבש אחד, אך אולי כוונו לפ' תצוה דשם כתיב כן], ופריך עוד אימא חד בבקר ואידך כולי יומא, ומשני אחד בבקר ולא שנים בבקר, ור"ל אי ס"ד אידך כולא יומא, א"כ גם בשחרית מותר להקריבו דגם שחרית בכלל כל היום ויהיה אפשר לפי"ז שנים בבקר והכתוב אומר רק אחד בבקר. –

'''בין הערבים. ''' אמר רבא, מצותו דתמיד משינטו צללי ערב, דאמר קרא בין הערבים, מעידנא דמתחיל שמשא למערב {{תוספת|יד|והיינו אחר ו' שעות ומחצה שאז ינטו צללי ערב שהחמה נוטה למערב, וזה הוא מדין תורה, אבל חכמים אחרוהו לזמן השחיטה שתי שעות, דהיינו בשמונה שעות ומחצה כדי שיהיה פנאי להקריב קודם עשייתו נדרים ונדבות שאסור להקריבם אחר תמיד של בין הערבים כמבואר לפנינו ר"פ צו. ואמנם אין זה עקירת דבר מן התורה, יען כי הלשון בין הערבים סובל עוד כונה בין שני ערבים, ולכן חלקו אותן ו' שעות של אחר חצות שיהיה באמצען, שעה אחת לעשייתו וב' שעות ומחצה לאחר עשייתו, ולכן קיי"ל דתמיד בכל השנה נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשעה ומחצה וסמכוהו אקרא זה, ורק בערב פסח מקדימין שעה להשחיטה ושעה להקרבה מפני רבוי הפסחים.}}. (פסחים נ"ח א׳)

 

'''העשיה בהר סיני. ''' תניא, רבי עקיבא אומר, עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי, דכתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני, קרבה ולא פסקה {{תוספת|טז|הא דהקריבו ישראל עולות במדבר מבואר ס"פ משפטים ויעלו עולות, וס"ל דפסוק זה סמיך על ההיא עולה, כלומר לעשות לדורות כמעשיה.}}. (חגיגה ו׳ ב׳)

'''ונסכו רביעת ההין. ''' ת"ר, ונסכו רביעית ההין – [בשל ערבית איירי] ושל שחרית ילמד משל ערבית {{תוספת|יז|הנה כאן כתיב פעם אחת שטעון נסכים וצריך ללמוד אחד מחבירו או של שחרית משל ערבית או של ערבית משל שחרית, וס"ל לרבנן דמה דכתיב ונסכו רביעית ההין לכבש האחד קאי אכבש של ערבית משום דמיניה סליק כדכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ועשירית האיפה וגו' ונסכו וגו', וא"כ ילפינן של שחרית משל ערבית, ודעת רבי בגמ' דילפינן של ערבית משל שחרית ומפרש המשך הכתובים באופן אחר, ועיין בבאור פלוגתתם בפירוש רבינו חננאל בגה"ש ובהגהות הגר"ב רנשבורג לש"ס.}}. (יומא ל"ד א׳)

ורמב"ם השמיט כל ענין זה דראב"צ, ובפ' ב' מבית הבחירה העתיק המשנה דמדות (פ"ג מ"ג) לענין השיתין שהיו מנקין מקבוץ הדמים הנקרשים, אבל מענין הנסכים לא ביאר מאומה, וקשה לומר דס"ל דהלכה כחכמים שהבאנו שהשיתין היו מחוללין עד התהום, וא"כ לא נקרש ולא נקבץ מאומה, יען שהרי הוא בעצמו פסק שהיו מנקין מקבוץ דמים וא"כ גם מקבוץ יין היו צריכין לנקות, וגם כפי שביארנו משקלא וטריא של הגמרא מתבאר דהלכה כראב"צ ולכן לא נתבאר לי דעתו בזה, ובכלל פליאה גדולה היא שהשמיט לבאר כל ענין זה.}}. (סוכה מ"ט א׳ ב׳)

'''בקדש. ''' תניא, רבי אומר, אומר אני אף משנכנסו ישראל לארץ אין נסכים קרבים אלא מבפנים {{תוספת|יט|ר"ל באהל מועד ולא בבמה.}}, מאי טעמא, דכתיב בקדש הסך נסך {{תוספת|כ|וסמיך על סוף הפסוק נסך שכר לה', ודריש לה' כמו לפני ה' והבמות אין נקראות לפני ה', כמו שבארנו בר"פ ויקרא, ועיין מש"כ לעיל בפ' שלח (ט"ו א') לענין נסכים בבמת יחיד.}}. (ירושלמי מגילה פ"א הי"א)

'''הסך נסך שכר לה'. ''' אמר ריש לקיש, בזמן שמנסכין יין על גבי המזבח פוקקין את השיתין {{תוספת|כג|סותמין את נקב שבראש המזבח שהנסכים יורדין בו לשיתין.}} לקיים מה שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה', מאי משמע, אמר רב פפא׳ שכר לשון שתיה, לשון שביעה, לשון שכרות {{תוספת|כד|יתכן כי דרשו שכר מלשון עושי שכר (ישעיהו י״ט:י׳) במובן סתימה ופקיקה, וכמו ויסכרו מעינות תהום, והכונה בהשאלה מאי משמע כלומר איזה תועלת יוצאת מזה, ומפרש למען יתראה כשתיה שביעה וכו', ולכן צריך שיהיה היין עליו כגרון מלא ושבע, שכן גם דרך בני האדם שהנאת השתיה באה מהגרון, כלומר ע"י ששותין בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע, ולא ע"י שמכניס הרבה יין למעיו ע"י לגימות דקות, ולא דמי לאכילה שהשובע שלה באה רק במלוי כרס.}}. (סוכה מ"ט ב׳)

== ח ==

'''ואת הכבש השני וגו'. ''' למה נאמר {{תוספת|כה|ר"ל אחרי דכבר כתיב בפ' ד' את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, א"כ למה חזר עוד הפעם מעשה הכבש של בין הערבים.}}, לפי שהוא אומר את הכבש אחד, יכול לא הקריבו של שחר שומע אני שלא יקרבו של בין הערבים {{תוספת|כו|דהו"א דהכי נדרש קרא אם את הכבש אחד תעשה בבקר אז תעשה השני בין הערבים, ואם לאו, יתבטל התמיד כל אותו היום.}}, ת"ל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, מגיד שאם לא הקריב תמיד של שחר מקריב של בין הערבים {{תוספת|כז|ומבואר בגמ' מנחות נ"ח א' דזה דוקא במזבח ישן אבל במזבח חדש שעדיין לא קרבו עליו כלום לא יקריבו עליו תחלה את של בין הערבים, מפני דקי"ל שאין מחנכין את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר. והנה דרשה כזו באה לפנינו בפ' תצוה כ"ט מ"א, ושם איירי לענין מזבח חדש, ומה שיש לבאר בענין זה בגמ' פירש"י התמוה מאד ביארנו שם.}} [ספרי].

'''וביום השבת. ''' הובא לפנינו בפ׳ תשא בפסוק מחלליה מות יומת.

'''שני כבשים. ''' [מעוט כבשים שנים, ומה ת"ל שני, שיהיו שניהם שוין] {{תוספת|ל|במראה ובקומה ובדמים, ובארנו ענין דרשה כזו בפ' מצורע בפ' ולקח שתי צפרים חיות ובפ' אחרי בפ' שני שעירי עזים ובכ"מ. והרמב"ם בה' תמידין השמיט דין עיקר כזה והוא פלא, ואולי דעתו דכיון דקיי"ל בפ"ד דמנחות דכבשי מוספין אין מעכבין זא"ז ואם אין שנים כשר גם אחד, וא"כ לא גרע שנים ואינם שוים מאחד יחידי, ועדיין צ"ע, שהרי עכ"פ הוא דין מפורש בגמ'.}}. (יומא ס"ב ב׳)

'''עלת שבת בשבתו. ''' אין שורפין קדשים ביו"ט {{תוספת|לא|כגון נותר מפסח ומקדשים שמצוה לשורפו.}}, מנה"מ, אמר אביי, דאמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט {{תוספת|לב|אצטריך ליליף בזה משום שהסברא החיצונית מורה להיפך שמותר לשרוף מפני ששריפת קדשים מ"ע באש תשרפו ומלאכת יו"ט ל"ת, ועשה דוחה ל"ת. –

ועיין בתוס' כאן הקשו כיון דקרא בשבת איירי מנ"ל לדרוש על יו"ט ודילמא דוקא ולא עולת חול בשבת דחמיר, ותרצו בדוחק רב. ולי נראה ע"פ מה שכתבנו בחבורנו שגם יו"ט נקרא שבת על שם השביתה שבו [ע"ל בפ' בא בפ' והיה לך לאות], ובכ"ז אם היה כתוב עולת שבת בשבת הו"א דקאי על סתם שבת יום השביעי בשבוע דבזה איירי וסליק מיניה וביום השבת שני כבשים, דהתם בודאי שבת ממש שהרי ביו"ט מביאים קרבנות מיוחדים, אבל מדכתיב בשבתו דריש בכל יום ששובתין בו, כלומר שלא ישנו בקרבנות הקבועים כל יום ששובתין בו, וממילא גם יו"ט בכלל שהרי שובתין גם בו, ולפי"ז נתמעט הקרבת עולת חול לא בשבת ולא ביו"ט, וכגון אברי תמיד של ערב יו"ט שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלין אותן מחשיכה, וכש"כ קדשים פסולין לא שרפינן ביו"ט, ודו"ק. ומה שנוגע עוד מענין זה לדין בזה"ז בארנו בפ' בא בפסוק אך אשר יאכל לכל נפש.}}. (שבת כ"ד ב')

 

 

 

'''על עולת התמיד. ''' מגיד שאין מקריבים מוספים אלא בין תמיד של שחר ובין תמיד של בין הערבים {{תוספת|לז|מדלא כתיב על עולות התמיד, דאז היה משמע שאחר תמיד של בין הערבים מקריבין קרבן מוסף, וכן בכל קרבנות המוספין בפרשה זו ובהבאה כתיב לשון זה להורות ענין זה.}}. (שם)

== יד ==

'''ונסכיהם וגו׳. ''' בלוג היה מודד לכל המנחות {{תוספת|לח|ר"ל מדת ההין וחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין היה מחזיק לפי ערך י"ב לוגין ההין כדמפרש שההין היה מחזיק י"ב לוגין וחצי ההין ששה וכו', אבל אין הפירוש שבמקום שהיה צריך למדוד חצי ההין היו מודדין ששה לוגין ורביעית ההין היו מודדין שלשה לוגין, יען כי באמת היו כלים אלו מיוחדים במקדש, חצי ורביעית ההין, אלא ר"ל שהכלים אלו היו מחזיקין לפי ערך י"ב לוגין ההין וכמש"כ.}}, ששה לפר, ארבעה לאיל, שלשה לכבש, דכתיב ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין, הין י"ב לוגין, דכתיב (פ׳ תשא) ושמן זית הין, וכתיב (שם) שמן משחת קודש זה לי לדורותיכם, זה – בגימטריא י"ב {{תוספת|לט|סימן בעלמא הוא לדבר ידוע בקבלה.}}. (מנחות פ"ט א')

'''עלת חדש בחדשו. ''' ת"ר, באחד בניסן ר"ה לתרומת שקלים {{תוספת|מ|להקריב תמידין ומוספין מכסף מחצית השקל הנתקבץ מחדש בתרומת הלשכה מר"ח אדר והלאה שאז משמיעין על השקלים כמבואר בסמוך.}}, דאמר קרא זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה הדשה, וגמר שנה שנה מניסן, דכתיב (פ׳ בא) ראשון הוא לכם לחדשי השנה {{תוספת|מא|ומהאי טעמא מבואר בריש מס' שקלים שבאחד באדר מכריזין, להביא שקלים לתרומת הלשכה, משום דמצות ההקרבה מתרומה חדשה היא באחד בניסן ולכן מכריזין שלשים יום מקודם דזהו זמן ב"ד שנותנים לאדם למלא חובתו.

וטעם הדבר שדוקא בחודש ניסן מתחילין להקריב מתרומה חדשה, הנה לבד גז"ש זו שלפנינו יש עוד טעם לזה בירושלמי ריש שקלים מפני שתחלת הקרבת קרבנות בכלל היתה בר"ח ניסן שבו הוקם המשכן כמבואר בפ' פקודי, ולכן גם לדורות נוהגין כן, יעו"ש. ואפשר לומר דשני הטעמים האלה אינם חלוקים זמ"ז, אלא דמאן דדריש בגז"ש הוא מוסיף עוד לסמך ולחיזוק טעם הראשון שתחלת הקרבת קרבנות היתה בר"ח ניסן, אשר באמת רק סברא חיצונית היא, ואין צורך למה שעשו המפרשים מחלוקת בטעמים אלו, יעו"ש.}}. (ר"ה ז׳ א׳)

'''עלת חדש בחדשו. ''' תניא, יכול יהא תורם בכל חודש וחודש, ת"ל עולת חודש בחדשו לחדשי השנה, בחודש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה, יכול באיזה שירצה, נאמר כאן לחדשי השנה ונאמר להלן (פ׳ בא) ראשון הוא לכם לחדשי השנה, מה התם ניסן אף הכא ניסן {{תוספת|מב|היינו הך דדרשה הקודמת בתוס' ענין, ועיין מש"כ שם.}}. (ירושלמי שקלים פ"א ה"א)

'''ושעיר עזים אחד. ''' הנדמה פסול לקרבן המוספים, מאי טעמא, דאמר קרא אחד, אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית {{תוספת|מד|הנדמה הוא רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין כבש שאע"פ שאין בזה משום כלאים אך נדמה הוא למין אחר, ודריש מלשון אחד שיהא ממשפחת עזים מדורותיו. וכפי המבואר מדייק כן משום דמלת אחד מיותר, שכן מצינו כ"פ כתיב כלשון פסוק זה בלא מלת אחד, כמו וישחטו שעיר עזים, אנכי אשלח גדי עזים, שעיר עזים זכר תמים (פ' ויקרא) קחו שעיר עזים לחטאת (פ' שמיני), אך צ"ע דהא כהאי גונא מצינו כ"פ בתורה כתיב גם מלת אחד, וגם בפרשה זו כתיב ג"כ כ"פ כן, ואולי גם שם יש איזו כונה בזה, ועיין לפנינו בפ' אמור בפ' שור או כשב או עז כי יולד באה עוד דרשה לפסול נדמה, ושם עיקר דין זה ושם בארנוהו.}}. (בכורות י"ז א׳)

'''לחטאת לה׳. ''' ידיעות הטומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף {{תוספת|מה|משכחת לה בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים ולא שמע מעולם שהנוגע בשרץ נטמא אף שידע שנגע בשרץ ונכנס למקדש ואכל קודש ולא נודע לו דין זה גם אחר שנכנס למקדש ואחר שאכל את הקודש.}} שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין {{תוספת|מו|ר"ל או שעיר חטאת שבמוסף שמקריבין בכל הרגלים או שעיר חטאת מוסף של ר"ח.}}, יאמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה', חטא שאין מכיר בו אלא המקום יהא שעיר זה מכפר {{תוספת|מז|עיקר הענין ששעיר של ר"ח מכפר על עונות טומאת מקדש וקדשיו ילפינן מדכתיב ביה (פ' שמיני) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, ושאר הרגלים ילפינן מר"ח דכתיב ס"פ זו אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים זל"ז, ופריך בגמרא והא ר"ח לאו מועד הוא ומשני ר"ח נמי איקרי מועד, וכמ"ש בתענית כ"ט א' עה"פ קרא עלי מועד וקאי על ר"ח כמבואר שם ולפנינו בפ' שלח בפסוק ויבכו העם בלילה ההוא, וע"ע מש"כ בזה בפ' תשא בפ' ויתפרקו. –

והנה אע"פ שמבואר ששעיר של ר"ח מכפר על חטא שלא נודע בכ"ז אינו מכפר רק על חטא טומאת מקדש וקדשיו, היינו על אכילת קדשים בטומאה ועל ביאה למקדש בטומאה, וטעם הדבר, דילפינן כפרת שעיר זה מכפרת שעיר של יוהכ"פ שאינו מכפר רק על כאלה כדכתיב ביה (פ' אחרי) וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל.}}. (שבועות ט׳ א׳)

'''לחטאת לה׳. ''' אמר ריש לקיש, מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה', אמר הקב"ה, יהא זה כפרה עלי על שמעטתי את הירח {{תוספת|מח|כמבואר בפ' בראשית דבתחלת הבריאה כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, הם החמה והלבנה, והיו שניהם שוין בכמותם, ואחר כך כתיב את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, הקטין את הלבנה, ומבואר ענין זה לפנינו בפ' בראשית. ויש בענין אגדה זו כמה דברי אגדה ודרוש, והנה אע"פ דבדרשה הקודמת כבר נדרשה המלה לה', מפרש בגמ', דאי משום דרשה זו שלפנינו היה אפשר לכתוב על ה', ומדכתיב לה' ש"מ תרתי, ועיי"ש עוד. -

ורמב"ם בס' מורה נבוכים ח"ג פמ"ו כתב טעם מש"כ בשעיר ר"ח לה' בביאור ארוך, ותמצית הדברים, מפני שהמצריים היו נוהגים להקריב ללבנה בראשי חדשים, וחששה התורה שלא יאמרו שגם קרבן שמקריבין ישראל בראשי חדשים הוא ללבנה, לכן כתב בו לה', ע"כ תוכן דבריו, וכנראה כתב זה מסברא ומטעם דנפשיה, כי לא מצאתי ענין זה באגדות חז"ל, ואע"פ דבגמרא אמרו טעם אחר בזה כמבואר לפנינו, לא חשש הרמב"ם לפרש עוד טעם ע"פ סברא הנראית לו, כיון דאין נוגע הפירוש לדינא וכמש"כ הוא בפי' המשניות פ"ה דנזיר מ"ה דהיכי שאין נ"מ לדינא הרשות נתונה לפרש כפי הדעת הנוטה כל זמן שאינו סותר דין שבגמרא, וכמו הבאור במקרא, ועיין בתוי"ט שם.}}. (חולין ס׳ ב׳)

'''על עולת התמיד. ''' תניא, שעיר של ר"ח קורם לפר של ר"ח, דאמר קרא על עולת התמיד ונסכו – סמכו לעולת התמיד {{תוספת|מט|עיקר טעם קדמות השעיר להפר הוא משום דהשעיר הוא חטאת והפר עולה, וקיי"ל חטאת קודמת לעולה כמבואר לפנינו בפ' ויקרא, אכן כדי שלא יסתור הדין מסדור הכתובים שמקדים כאן העולה [הפר] להחטאת [השעיר] מביא סמך לגוף לשון הפסוק שמרומז בו שצריך להקדים השעיר, והוא דכתיב ושעיר עזים אחד לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו, סמכו הכתוב לעולת התמיד שיעשה סמוך אחריו קודם לעולת הפר למוספין.}}. (ירושלמי הוריות פ"ג ה"ד)

'''על עולת התמיד. ''' מגיד שאין מוספין קריבין אלא בנתיים {{תוספת|נ|עיין מש"כ בענין זה לעיל בפסוק י'.}} [ספרי].

'''והקרבתם אשה וגו'. ''' תניא, הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים יכול לא יקריב עד שיהיו כולם ת"ל (פ׳ אמור) והקרבתם אשה – אפילו אחד מהם, יכול אפילו כולם מצויין, ת"ל פרים בני בקר שנים ואיל אחד {{תוספת|נא|ר"ל בפ' אמור בקרבנות ר"ה ויוהכ"פ כתיב רק והקרבתם אשה ולא פירש מה להקריב, ש"מ שדי להקריב מה שנמצא ואין אחד מעכב חבירו, וכאן מפרש בפרטיות מה להקריב בא להורות שלכתחלה מצוה להקריב שניהם. ובסוגיית הגמרא מנחות מ"ה א' שקלא וטריא אם פרים ואלים וכבשים מעכבים זא"ז, וקיי"ל כדרשת הספרי כאן דאין מעכבים.}} [ספרי].

'''עשרון עשרון. ''' מה ת"ל עשרון עשרון – לרבות חצי עשרון {{תוספת|נב|ר"ל לרבות שבין כלי המדות שהיו במקדש היתה גם מדה המחזקת חצי עשרון, ואינו מבואר מניין מוכח זה, וי"ל מדכפל הכתוב לכתוב עשרון עשרון משמע ליה שמרמז שצריך למדוד בכלי המחזקת עשרון שלם ולא בשתי חצאי עשרונים, דאי לגוף הענין שהיה צריך לכל כבש עשרון היה די לכתוב רק ועשרון לכבש והיינו יודעים דלכל כבש עשרון אחד אחרי דכבר כתיב בפסוק י"ג ועשרון עשרון סלת וגו' לכבש האחד, וצורך המדה חצי עשרון היה צריך במקדש למדוד בה חביתי כהן גדול שהיה מביא עשרון שלם והיו מקריבין אותו מחצה בבקר ומחצה בערב כמבואר בפ' צו, והיו חוצין אותו בחצי עשרון.}}. (מנחות פ"ז ב׳)

 

 

 

 

 

 

'''מנחה חדשה. ''' [מהו חדשה – שתהא חדשה לכל המנחות שלא תקדמנה מנחה אחרת], ואין לי אלא חדשה של חטים, חדשה של שעורים מניין, ת"ל חדשה חדשה (פ׳ אמור) אם איני ענין לחדשה של חטים תנהו ענין לחדשה של שעורים {{תוספת|נה|הלשון הנוסף במוסגר הוא מספרי כאן, ומבואר ענינו לפנינו בפ' ויקרא ב' י"ב דמפרש הלשון מנחה חדשה שתהיה חדשה [כלומר ראשונה] לכל המנחות משום דא"א לפרש מתבואה חדשה דלפי"ז הול"ל מנחת חדש, ועיי"ש עוד בבאור הענין, ומפרש כאן אין לי אלא חדשה של חטים, חדשה של שעורים מניין, כלומר אולי רק מנחות של חטים אין להביא קודם להם מפני שגם הם של חטים ואין להקדים מה שבמינם, אבל אולי מותר להקריב קודם להם מנחה של שעורים והיא מנחת סוטה, ת"ל שתי פעמים חדשה חדשה, כאן ובפ' אמור, ובא לרבות. –

 

ועיין לעיל בפ' ט"ו בענין ר"ח דרשינן מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' וכו', ויש להעיר דלא דייקינן כזה בפסוק זה מה נשתנה קרבן שתי הלחם שנאמר בו מנחה לה', וי"ל ע"פ דרשה זו שקודם שתי הלחם אין להקריב שום קרבן, וידוע דבשבועות יש שני מתירים, האחד בא להתיר לבני אדם לאכול תבואה חדשה כמבואר בפ' אמור, ושתי הלחם באים להתיר להקריב קרבנות לה' כמבואר כאן, ולכן כתיב בהקריבכם מנחה חדשה, שהיא שתי הלחם, לה', כלומר שבאה לתכלית היתר קרבנות לה', ומה ששייך עוד לפסוק זה עיין לפנינו בפ' ויקרא ב' י"ב.}}. (מנחות פ"ד ב׳)

 

 

'''שעיר עזים אחד. ''' א"ר משרשיא בשם ר' אידא, בכל הקרבנות כתיב שעיר לחטאת ובעצרת אין כתיב לחטאות, אמר הקב"ה לישראל, מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם {{תוספת|נו|ומכאן י"ל המקור להא דקיי"ל בעצרת נתנה תורה, ועיין במג"א סי' תצ"ד ולפנינו ס"פ משפטים.}}. (ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ח)

 

 

'''תמימים יהיו לכם ונסכיהם. ''' מקיש נסכים לבהמה, מה בהמה נפסלת במומין בחסר ויתר, אף נסכים נפסלין במומין בחסר ויתר {{תוספת|נז|עיין במשנה מנחות פ"ו ב', אין מביאים יין לנסכים לא מתוק ולא מעושן [שנתעשנו הענבים כדי שיתמתקו] ולא מבושל ואם הביא פסול וכו', ר' יוסי ב"ר יהודה אומר, יין שיש בו קמחין פסול שנאמר תמימים יהיו לכם ומנחתם תמימים יהיו לכם ונסכיהם, ע"כ, ופירש"י ואם היו בו קמחין הוי כבעל מום, עכ"ל. והנה זה פשוט דלא קיי"ל כר"י בר"י נגד חכמים, אבל זה צ"ע, כי כנראה מדברי רש"י הפסוק המובא הוא מדברי ר' יוסי ולא מדברי חכמים, וזה תימא, דלמה אין חכמים מביאים מקור לדבריהם לפסול מעושן ומבושל ויתר הפסולים דחשיב שם, וזולת זה הנה פסוק כזה שמביא במשנה לא נמצא כלל, ואף אינו מבואר לאיזה צורך מביא גם פסוק תמימים יהיו לכם ומנחתם אחרי דאיירי בנסכים.

 

 

 

ומה שראה הכתוב להורות ענין תמימות היין בנסכים בענין עצרת ולא בחג אחר י"ל פשוט משום דמעצרת מתחיל זמן קלקול היינות כמ"ש במשנה ב"ב צ"ח א', ולכן רמז הכתוב בעצרת שישגיחו על שלמותם.}} [ספרי].