שו"ת פני יהושע/א/אורח חיים/יד: הבדלים בין גרסאות בדף

ונראה ברור דהרשב"א מפרש הירושלמי דלא כדברי הטור שמפרש הערמה דירושלמי שמא לא יפקור ואומר הפקרתו אלא הוא מפרש הערמה שיכוין לחזור ולזכות בו אחר פסח וא"כ אפילו מבטלו אין יוציאנו לגמרי מרשותו כמ"ש זה הלשון בביאור והביא ע"ז הירושלמי ואם כדברי הטור למה נקט טעם אחר ולא נקט טעם דהירושלמי כיון דס"ד בתחילה דנדון דידן דומה לירושלמי אלא ש"מ שהוא מפרש הירושלמי ג"כ הכי והנה בתחילה ס"ד דאוצר דומה למפולת דלא שייך הערמה דמאי הוי ליה למיעבד כיון שיש אוצר עליו או מפולת וא"כ הירושלמי דאוסר מיירי בחמץ כפשוטו שיש לו בביתו ומבטלו ואסור לאחר פסח מטעם הנ"ל ואח"כ דחה הרשב"א דלא דמי אוצר למפולת דהתם אין דעתו לחטט עליו אחר פסח משא"כ מפולת דעתו לפנותו וא"כ לדברי הרשב"א נפל טעם מכ"ת בבירא דאע"ג שכ"א מבטלו מ"מ אסור דנראה כמבטלו ומכוין לחזור ולזכות בו דאסור. הנה לדעתי כל הנביאים פה אחד בחמץ הידוע אסור בביטל לדברי הרשב"א הוא מן הירושלמי לפי טעם שכתב ואף על פי שאיני כדאי להכריע מ"מ נראה פירושו יותר נכון מדברי הטור דלדברי הטול אין זה לשון הערמה אלא עבריין שאינו מבטל ואומר שביטל ועוד היכא חיישינן להערמה כזו דמה טירחא יש בביטול ולמה ניחש שלא יבטל. אבל לדברי הרשב"א ניחא. יהיה איך שיהיה מ"מ לדברי הר"ן הוא תלמוד ערוך ואסור בלא הערמה מטעם שעבר על בל יראה דרבנן שצוו לבערו כמבואר בלשונו וזהו חמצן של עוברי עבירה בלי ספק שמבטלין ולא מבערין כמ"ש בתשובתי ולדידי מיירי הירושלמי בחמץ שאינו ידוע ונמצא אחר פסח וא"כ אפשר שגם הרא"ש והטור ס"ל הכי ואין ראיה מדבריהם דפליגי עליו. כללא דמילתא בהא סליקנא ובהא נחיתנא דבחמץ הידוע אם ביטל ולא ביער אסור או מטעם הרשב"א או מטעם הר"ן שעבר אדברי חכמים והוי כעובר בדאורייתא וא"כ אפילו היה אנוס אסור כמו מדאורייתא שכתב הרמב"ם דאפילו באונס שלא עבר על בל יראה שהרי אנוס היה ואפ"ה אסור ה"ה אם עבר אדרבנן אסור אפילו באונס דכל דתקון וכו'. אלא שבזה יש פתחון פה למכ"ת בנדון דידן דלא עבר אדרבנן שעשה מה שציוו חז"ל למכרו שהרי שלח ליה למכרו ושלוחו הוא דעוית ולהערמה דביטול לא חיישינן דאפשר דר"י לשיטתך לערמה דמכירה ליכא למיחש דאל"כ כל החמץ דנשאר בבתינו שמוכרים אותו ניחש שמא לא ימכרנו ויאמר שמכרו זהו שאפשר להתיר בנדון דידן אלא שאין דעתי נוחה לסמוך על סברא זו דאכשר דרי דכבר הוכחתי בתשובתי דתקנת ר"י היתה אפילו בימי התנאים ואצ"ל בימי אחרונים הרא"ש והטור ואפ"ה חיישינן להערמה. ועוד דבנדון דידן גרע טפי כיון שנודע לי מאחר שעבר אדרבנן ולא בערו כמ"ש גם מכ"ת. ומכ"ת כתב דמ"מ מכרו והוציאה מביתו אח"כ התימא על מכ"ת שרוצה לזכותו ולעקר תקנות חז"ל מהכל שהרי בעצמך ובכבודך כתבת למטה גבי המוציא חמץ בי"ט דכופה עליו כלי ולאחר יום טוב שורפו ופירשת לאחר יום טוב ראשון הרי שמחויב לשרפו וכל התלמוד מלא מזה וא"כ מה עשה בהוצאתו והירושלמי שהבאת הוא תיובתיך אדרבה שהרי הירושלמי לא קאי לאחר פסח כי אם בתוך הפסח שהרי על לא יראה לך דרשא הברייתא אבל אתה רואה בפלטיא ובפסח גם מכ"ת מודה דצריך ביעור דווקא אלא ש"מ הירושלמי מן התורה קאי דבביטל לא עבר על בל יראה ומ"מ נראה דהירושלמי ס"ל דאפילו אם בטלו צריך מן התורה להוציא מן הבית שלא ימצא בבית ולכן נקט אבל אתה רואה בפלטיא משמע דבבית עכ"פ אסור. ואפשר דס"ל גבי לא ימצא כיון דלא כתב לך משמע אפילו בטלו דלא הוי לך עובר אבל ימצא דלא כתלמודא דידן דס"ל חמץ של נכרי סגי במחיצה ושל הקדש א"צ ותלמודא דידן מתרץ באופן אחר הא דלא כתב לן גבי לא ימצא עיין בפסחים ואפשר דהירושלמי מסייע לסברת החכם אביך זלה"ה דהוי כטובל ושרץ בידו. ומה שהקשית לשאול דזה הוי מפקפק בדברי חז"ל לא צדקת במחילה אענך דכוונתינו בחמץ הידוע דווקא שם לא מהני ביטול דזה מקרי טובל ושרץ בידו ולא דמי למכירה בדבר מועט דהתם הרי מוכרה ורשות ביד גוי ליקח שהרי נותן לו המפתח אבל זה שמבטל בלבו לבד וסגרו בחדרו ומצנע המפתח פשיטא דלא ניחא למרייהו למיעבד הכי ואין זה הפקר כלל ואע"ג דלא בעינן הפקר גמור דהא שרי אפילו הפקר בינו לבין עצמו מ"מ בחמץ ידוע שמוחזק בביתו ומצניע בחדרו פשיטא דאין זכיה גדולה מזה ואפשר שזהו חמצן של עוברי עבירה שעושין כזה שמבטלין ומצניע אותו ולדעת ירושלמי אסור זה אפילו התלמודא שלנו סובר כן לא היה לנו ראיה מחמצן של עוברי עבירה דאסור אחר פסח בבטלו אבל כבר כתבתי בתשובתי הראשונה והבאתי ראיה מהרבה פסוקים דאפילו להטמין בבור שרי מדאורייתא ומה לי להטמין בבור או בחדרו ודאי כיון שטמנו בבור מטמינו היטיב ואפילו נאמר כיון שמוציאו להטמינו בבור עדיף טפי הא בדברי הטור מבואר בסימן תמ"ו גבי המוצא חמץ בביתו שכתב ואפילו אם בטלו ואין כאן איסור דאורייתא וכו' הרי משמע דאפילו בבית שרי להטמינו. ואפשר לדחות דהתם שאני שמצא חמץ ולא ידע בו אבל חמץ הידוע לו מחויב הוא להוציאו מ"מ בנדון דידן וכן בכל חמץ שלנו שהוא כך שיש להם יין שרף ושאר חמץ לאלפים ואינן מוציאין מן הבית פשיטא דצדקו דברי אביך וקרוב הוא דאסור דאורייתא הוא לפי הירושלמי ואחר זמן איסורו אפילו מוציאו כיון דלא מהני הביטול צריך ביעור גמור ועכ"פ מדרבנן ואסור פשיטא לסמוך ע"ז אפילו בדיעבד וחלילה לך להתיר בדיעבד דבר זה דודאי הוי רבים המערימים וקרוב מעשיהם לחמצן של ע"ע ומ"מ הירושלמי סובר דצריך לעשות מעשה לשם הפקר וע"כ צריך לפרש הירושלמי כן דוודאי הוצאות פלטיא לא הוי ביעור כלל אפילו רבנן דפליגו אר"י מ"מ מצריכו ביעור גמור לברר ולזרות לרוח או לים ודי בזה. ועוד בנדון דידן גרע כיון דמצוה למכרו א"כ לא בטלו ולא היה בדעתו לבטלה כיון דסבר שנמכר ואם אח"כ נתגלה שלא נמכר א"כ אין כאן לא הפקר ולא מכילר ודומה נדון זה ממש לדרב ספרא דאמרינן דאדעתיה דידיה אפקריה שלא נתייאש ממנה אלא ליתנו לגוי ואולי היה מצפה שהגוי יהיה אוהבו ויחזור ויתן לו אף על פי שמוציא מרשותו לגמרי אף אם לא (יתן ויחזור) [יחזור ויתן] לו מ"מ יש תקוה אבל להפקיר לגמרי אין רצונו וזה להיפך דברי מכ"ת שכתבת שנתייאש במכירתו המפתח אמת שנתייאש בתורת מתנה ולא בתורת הפקר ואם המתנה בטילה אין כאן הפקר דהא אפילו אם קבלו המקבל מתנה ואמר אח"כ לשון שהמתנה היתה בטילה מעיקרא ולא היתה מתנה לא הוי הפקר כדאיתא בתוספות והרא"ש ריש פרק השולח וב[[טור/חושן משפט/רמה|טור חושן משפט סי' רמ"ה]] ק"ו כאן שלא נתנה הבעלת בית במתנה לעולם ואע"ג דהתם אם אמר לשון להבא הוי הפקר היינו מטעם דאמרינן דהמקבל מתנה הפקירו כיון שזכה בו ואח"כ מבטלו להבא הרי הוא מפקירו אבל הנותן לא הפקירה מעולם אלא שנתנה לבד וזהו ראיה ברורה לנדון דידן דבחמץ לא בעינן הפקר ממש כמו בהפקר דעלמא מ"מ גילוי דעתא דלא ניחא ליה בשום זכות בגויה בעולם בעינן והכא אין כאן גילוי דעת אלא ליתן ודילמא בהפקר לא ניחא ליה וכמ"ש. ותדע דאלו שלח למכרו בשויו או בחצי שוויו ולא נמכר מי אמרינן דניחא ליה בהפקר ה"נ כיון שחלקו חכמים ואמרו דניחא ליה בהפקר לזה דווקא ולא בהפקר אחר כדאמרינן גבי רב ספרא א"כ לא הוציאו לגמרי מרשותו וא"כ פשיטא בנדון דידן שנתנו לבעלת הבית ודאי היה להגוי המכירה שמוכרות לו חמצה בכל שנה ומחזיר לה וסמך ג"כ שיחזור לו ולא ניחא לה בהפקירא דכ"ע. ומה שכתב מכ"ת שמצא בפסקי הרקנ"ט דמותר להפקיר חמצו ע"מ לזכות בו אחר הפסח וכו' הנה מפרש מכ"ת דבריו שמיירי בביטל ודבר גדול נקט מכ"ת בדעתיה לעקור הביעור מדרבנן לגמרי ולפתוח פתח ההיתר לגמרי וא"כ לא הוצרכו לדברי מכ"ת לשום מכירה ולא לשום טירחא שהרי היתר הרקנ"טי אפילו לכתחילה לעשות כן ואם ישמע זאת בחוץ שכר גדול יטול מכ"ת מכל הראנדו"ס מכל מדינות וכמ"ש הריב"ש ז"ל לחכם אחד חסדאי שלמה ז"ל שאם נדון בטריפות ע"פ הרופאים שכר הרבה תטול מן הטבחים וזה פלא גדול ממכ"ת שלא נשמרת מזה שלא יבאו התלמידים הבאים אחריך וישתו דין זה ונמצא שם שמים מתחלל ח"ו אלא ודאי חס ליה להמקובל ז"ל שיאמר כן ואתה הראית לדעת מתשובת הרשב"א שהבאת בעצמך דאסור לבטל ולכוין לזכות בו אחר פסח וכמ"ש לעיל אלא ע"כ הרקנ"טי בהפקר ממש מיירי שמפקירו לגמרי לכל אדם ומוציאו לשוק ומפקירו בלא ביטול בלב ומכוין שיזכה הוא בעצמו אח"כ כגון שיודע שלא יגע בו אדם מאהבתו או מיראתו וזה ממש כמו מכירה שלנו לגוי המכירו ויודע שישמור לו חמצו עד אחר החג ויחזור לו זהו כונת הרב לא שיאמר כל חמירא ויחזיק בחדרו ואל אלקים הוא יודע כי בשעה שכתבתי זאת לא עיינתי בדברי הרקנ"טי כ"א תחילת דברו ואח"כ גמרתי לקרות וראיתי שהביא הירושלמי שכתב מפיק ליה לשוקא ומפקרין ליה וברוך המקום שזיכני לכוין לדעת הירושלמי ולדעת הרב ז"ל וכן התרתי פעם אחת שבא מעשה לידי באחד ששכח למכור חמצו לגוי ונזכר אחר שש שעות ואמרתי שישלכנו בפני גוים מכיריו לחזירים דלאחר שש השבתתו בכל דבר לדעת הרבה פוסקים וילך משם והגוים לא יניחו להחזירים לאכול וישמרנו לו עד אחר הפסח שהם אוהביו וכן עשה ועלתה בידו בפני רבים מישראל וזהו דשרי לדעת הרקנ"טי וברור הוא. ועוד נראה מדבריו שהוא מפרש הפקיר חמצו בי"ד דהירושלמי נמי בהפקר ממש. ומה שהביא מכ"ת ראיה{{הערה|בדפוס מאוחר נוסף כאן: (עיין מארי' תמ"ז ס"ק מ"ו).}} מדברי הריב"ש סימן ג' גם בזה דברי מכ"ת תמוהים דלדבריך תקשי דברי הר"ן אהדדי שהוא כותב בפירש בפרק כל שעה גבי ר"ש קנסא קא קניס הואיל ועבר על בל יראה דפירושו אפילו בל יראה דרבנן ובפרק אלו עוברין כתב בפירוש דחמץ נוקשה הואיל ואינו אלא מדרבנן אם השהא אותו שרי לאסר פסח אלא ש"מ חמץ נוקשה דעיקרו מדרבנן שאני וזהו דברי הריב"ש עצמן ונראה לי בלי ספק דמ"ש בנוסחאות הריב"ש שלנו וכתב רבינו נחמן בפי' הלכות >>>>>