אבני נזר/אבן העזר/קמ: הבדלים בין גרסאות בדף

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>

א) ראיתי שפקפק באיזה דברים ואשיבהו על סדר מכתבו, הנה הבאתי ראי' דקרובי אם מה"ת מדלא מהני בדיני נפשות לזכות, ומעלתו דוחה כיון שאין מקבלין עדותן הויין כאלמים, והביא דברי המגיה בט"ז סי' ט"ו הוא הח"צ דהמקדש בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת מה"ת כיון שאין מקבלין עדותם הוי כמקדש בעדים אלמים שאין ראויין להגיד, אינו דמיון מכמה טעמים, הא' דמשמעות הש"ס דיליף מלא יומתו דאפי' בדיעבד שכבר העידו אינו מועיל, ועוד דוודאי מחוייב מדאורייתא לקבל גם עדות המזכים גם כן, ודיינים המקבלים עדים המחייבים ולא עדים המזכים וגומרים הדין האי גמ"ד כחירגא דיומא דלית בי' מששא, ואפי' לא חקרו עדים ואיימו כראוי אין קבלת עדותן כלום, כ"ש בזה שמעשה כזה לא יעשה בסדום בשלוותה לקבל עדים המחייבים ולא המזכים ואפי' עדים המחייבים מחוייב לשמוע כולם כמ"ש הרמב"ן בפירוש התורה דכשיש שלשה עדים מחוייב לשמוע כולם אף דסגי בשנים, כ"ש בזה שלא לקבל עדים המזכים שאין עוות הדין גדול מזה, והגומר דין זה והורג על פיו הוא רוצח גמור ואין ב"ד יכול להתנות בזה כיון שהיא עקירת דבר בקום ועשה, ואף דעדים המזכים כשאין מגידים חשוב קום ועשה כמ"ש התוס' שבועות (דף למד:) דכשרוצים להתיר אשה להנשא ות"ח יודע שבעלה חי מחוייב להפריז על כבודו ולילך דחשוב קום ועשה מה שיעשו איסור אם לא יעיד, והחכ"צ שכתב שלא יקבלו עדותן, היינו לפי שיטתו דכשאסורים להגיד לא יחולו הקידושין אין כאן עקירת דבר מה"ת במה שמתקנים שלא לקבל עדותן, אבל ודאי אם פסולים דרבנן ראו שנתקדשה בפני אחרים ודאי מחוייבין לקבל עדותן, ה"נ כשבאים לזכות בדיני נפשות מחוייבים ב"ד לקבל עדותם ולא ישפך דם נקי ואין ב"ד יכול להתנות בזה:

ב) ומה שהביא ראי' מבן סורר ומורה שאכל דבר שאסור מדרבנן שאינו נעשה בן סורר ומורה, ומסתמא ההורגו נהרג עליו אף דמדאורייתא מחוייב מיתה וההורגו פטור, זה שיבוש דכיון שהדין שאינו נעשה בן סורר ומורה ואין גומרים דינו למיתה, אף {{עוגן|קכה.}}{{עוגן|קכה־א}}אם באמת מחוייב מיתה ההורגו חייב כיון שהוא קודם גמר דין כדאיתא במכות (ה') בעדים שאמרו בב' בשבת הרג פלוני נפש ובאו אחרים והזימום שבאותו יום עמנו הייתם אבל קודם לכן הרג נפש הניזומין נהרגין דבעידנא דמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא כיון שלא נגמר דינו, ובודאי ההורגו נהרג עליו, שאם הי' ההורג פטור כ"ש שהעדים ה' פטורין כמ"ש הרמב"ם בטעם עדים שהעידו בטריפה והוזמו אין נהרגין כיון שאפי' הרגוהו בידים פטורין ה"נ בזה, אלא ודאי ההורגו נהרג עליו, וכן הוא בתוס' שם דלאחר גמר דין ההורגו פטור מכלל דקודם גמ"ד ההורגו חייב ופשוט:

ג) ומה שהקשה מטורי אבן אינו ענין לכאן, ובסוף פ"ק דר"ה כתב להדיא כדבריי, שכתב דפסול דרבנן כמו משחק בקוביא נאמן לזכות בדיני נפשות, ואם זה בפסול מחמת עבירה שיש בזה סברא שמשקר, וכתבו תוס' ביבמות (    ) דבמקום שיש טעם יכולין לעקור אעפי"כ נאמן לזכות, מה נאמר בקרובים שאין חשודים למשקר אלא שגזירת מלך הוא ובקורבה שאינה פוסלת אין שום טעם לפוסלו והוא עד גמור ככל העדים והוא עקירת דבר מה"ת גמור וללא צורך מיגדר מילתא, וראייתי ברורה ואין מקום לנטות ממנה:

ד) מה שכתב דברמב"ן לא בא הדבר מבואר דקרובי אם ע"י אישות פסול מה"ת, מבואר היטב, שכתב שאין אשה כבעלה מה"ת כו' אבל בשני קידושין מתורת משה רבינו לא למדנו מדבריהם למדנו, מבואר דעד כאן מה"ת וקחשיב אחי אביו ואחי אמו יש להם נשים, הנה שגם באחי אמו אמרינן בעל כאשתו מה"ת, וכן כתב מחו' הגאון זצ"ל מקוטנא בספרו ישועת ישראל שברמב"ן מפורש דלא כנוב"י בזה:

ה) ומה שכתב עוד וז"ל ומ"ש מחינוך פרשת כי תצא דחורגו פסול מה"ת אף שהוא קרוב אם שע"י אישות, לא הבינותי דחורגו ערוה גמורה בעצם ולא משום בעל כאשתו או אשה כבעלה עכ"ל, למה ידבר דברים האלה, מה ענין ערוה אצל עדות, הנה בעל חורגו כשר כדתנן חורגו לבדו פירש"י אבל בן תורגו כשר אף דערוה גמורה, ומה דבגמרא מייתי להא דאשה כבעלה רק לאשת חורגו, דבגמ' מייתי לי' למפשט מיני' אשת חורגו דלא תנן אבל חורגו הא תנן במתני' ודברי בעה"מ אין ענין לכאן כמובן] ופשוט שאין בחורגו פסול יותר משאר קרובים שע"י אישות, ואם איתא דקרובי אם שע"י אישות דרבנן גם חורגו דרבנן, ובחינוך מפורש שהוא דאורייתא, וכן בתשו' [הרשב"א] שהעתיק בשה"ג פרק זה בורר [שהעתיק סוף התשובה ריב"ש סי"ד וכתב שהוא תשו' הרשב"א וכ"כ הש"ך סי' ל"ג] כתב שכל הקרובים השנויין במשנה פרק זה בורר דאורייתא הם ושם חשוב כמה קרובי אישות מן האם בעל אחות אמו וכו' ואין להקשות הא חשוב שם גיסו, וגיסו מפורש במלחמות ובחי' הר"ן שהוא דרבנן יען שהוא בתרי קידושין, לא קשיא שזה לר' יוסי דקי"ל כוותי' דמכשיר בחתן גיסו, בזה כתב הטעם משום דבתרי קידושי הוא דרבנן וחכמים לא תקנו בראשון בראשון, אבל לתנא דמתני' דבתר גיסו קאמר הן ובניהם וחתניהם, הנה דפוסל חתן גיסו, לדידי' שפיר הוא מה"ת, ובזה פליגי תנא דמתני' עם ר"י, תנא דמתני' סובר דתרי קידושין נמי אמרינן, בעל כאשתו מה"ת, על כן אין לחלק בין ראשון בראשון בין שאר קרובים, ור"י ס"ל דמדרבנן, ורבנן לא תקנו רק בראשון בראשון:

ו) מ"מ מפורש ברשב"א דקרובי אישות מן האם נמי מה"ת, וכן בריב"ש סי' י"ד שהיתה בת אחי אמו של הראשון אשת השני, וכתב הריב"ש שהוא פסול תורה, הנה כל ראשונים פה אחד דאין חילוק בקורבה שע"י אישות בין מן האב בין מן האם וכן כתב בדברי ריבות, וכן מסתבר דהא בטעמא תליא מילתא מדילפינן מעריות לעדות, ומה טעם לומר יותר אשה כבעלה בקרובי אב מקרובי אם, וא"ת גזירת מלך הוא, וטעם לא נדע איך ילפינן לעדות, וקושיית הנוב"י תרצתי בטוב טעם כמבואר בתשובתי הקודמת באריכות והלואי שיהי' כל שמעתתא ברורין כהדא דאין חילוק בקורבה שע"י אישות בין מן האב בין מן האם, וגם זה ברור דקורבה שע"י אם דאורייתא כמו שהוכחתי בתשובתי הקודמת, רק עיקר דין קורבה שע"י. שהוא דאורייתא זה אינו מפורש בגמ' רק שאנו סומכין על הרמב"ן והבאים אחריו שהוא דאורייתא:

ז) ובאמת במלחמות כתב וז"ל בעל כאשתו ואשה כבעלה מסמך הכתוב והוא כלשון אסמכתא, אך מדכתב בתחילה שאין בעל כאשתו ואשה כבעלה מה"ת אלא בחד קידושין מפורש שהוא מה"ת וע"כ לשון מסמך אין לשון אסמכתא רק שסומכין על לשון הכתוב דודתך היא שאשה כבעלה, והנה כל הבאים אחריו ראו לשון רמב"ן מסמך ואפעי"כ כתבו שהיא דאורייתא, ע"כ ס"ל כן, ואנחנו הולכין בעקבותיהם, ומפני שאינו ברור כל כך:

הגהה ושוב ראיתי דמלשון מסמך אין ראי' שיהי' אסמכתא דכהאי גוונא ריש מגילה (ג:) משפחה ומשפחה להביא משפחת כהונה ולוי' שמבטלין עבודתם ובאין לשמוע מקרא מגילה מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה קו"ח מעבודה מה עבודה שחמורה מבטלין ת"ת לא כ"ש, הנה דאף שקו"ח לדרוש מן התורה נקט לשון סמכו ואין הוכחה מלשון מסמך כלל, ועוד רמב"ן בפי' התורה פרשת בהר גורס בהא דפרק מקום שנהגו (נ"א:) אמר רע"ק מכאן סמכו לספיחין שאסורין בשביעית וחכ"א אין ספיחין אסורין מד"ת אלא מדברי סופרים א"כ למה נאמר כו' עיי"ש, הנה דלרע"ק אסורין מן התורה ומ"מ נקט לשון סמכו ע"כ הגהה:

ח) וגם מה שתרצתי על הקושיא מקרובי ארוסה אינו ברור כל כך, כתבתי שישאל עוד גדולי הוראה ואם יסכימו מדעת עצמם לא שיסמכו עלי אצטרף עמהם:

ט) עתה אשיבהו במה שהשיג על חלק ב', מה שכתב על מה שכתבתי דכיון שאמר תיכף אח"כ ראו שקדשתי מוכח שלקידושין נתכוין, דמ"מ שמא אח"כ כששמעה דברים אלו לא נתרצית פעכ"ל, הלא בתחילה נתרצית ולמה נחוש שכמעט רגע חזרה בה, והא דציפתא דאסא דחשבינן לי' שתיקה דלאחר מתן מעות אף דמתחילה נתרצית להתקדש בציפתא מ"מ כשאמר תקדש בד' זוזי דאית בה זה קידושין חדשים ולאחר כדי דיבור, אבל הכא הם אותם קידושין עצמם ובתכ"ד, ועוד דכיון דהוכיח סופו {{עוגן|קכה:}}{{עוגן|קכה־ג}}על תחילתו הרי מעיקרא נתקדשה, אך משום שנסתפקתי שמא נחשב תחלה דברים שבלב ומקדש בלא עדים הוכחתי מהא דגיטין, וכשדחיתי הראי' מגיטין כתבתי מתב"ש דכשאמר בתוך כדי דיבור נחשב כשעת מעשה וזה לאו הוכיח סופו כו' רק שהוא כבשעת מעשה ממש, וכהא דנדרים (פ"ז) באמרו לו נדרה בתו והפר, ובאמת הי' אשתו, כשנודע לו תוך כדי דיבור שהיא אשתו מהני הפרה ראשונה, וא"צ הפרה חדשה, וכן לענין קריעה שקרע ואח"כ מת יצא ידי קריעה, וכתב הר"ן דכמאן דקרע השתא דמי, וכן לענין הפרה כמאן דהפר השתא דמי, שהוא רוצה גם בהפרת אשתו, ועי' נמק"י שם] וה"נ מהני ריצוי דידה מתחילה כאלו רצתה עכשיו, רק אם זרקה באותו רגע עצמו ששמעה דאז הוי חזרה, אבל לולי זה מהני ריצוי ראשונה, ואף שלא ידע זה העד מריצוי שמתחלה על זה כתבתי אח"כ טעם דלא חשיב מקדש בלא עדים, והא פשיטא דלא בעינן עדים שלא חזרה:

י) ומה שכתב עוד בשם תב"ש באמר אח"כ ששחט לע"ז לא מהני, אנכי לא ראיתי כן בתב"ש, ותב"ש אמר רק אם אמר אחר כך ששחיטה ראשונה תהי' לע"ז לא מהני, ואף זה לא אמר באמר תוך כדי דיבור:

יא) מה שכתב במה שהבאתי מהא דגיטין, הלא שאני התם דאמר כתבו. אנכי הרואה שכד ניים ושכיב קרא תשובתי, כי אנכי לא כתבתי כלל להוכיח מהא דגיטין הוכיח סופו כו' רק מהא דחולין, ומפני דהא דחולין עלה בספק הבאתי דברי התב"ש דבתכ"ד הדבר פשוט שהוא כאלו אמר בשעת מעשה, והא דגיטין הבאתי רק להוכיח מזה אם חשוב כאלו דיבר מתחילה וידוע לעדים, ומזה מוכח דבכל מקום דאמרינן הוכיח סופו כו' חשיב כאלו ידוע לעדים, אך הראי' מהא דגיטין דחיתי, רק מסברא כיון דחשוב הכל בזמן אחד, ועיין תוס' כתובות למד:) ד"ה לא צריכא וריצב"א פירש כו' חשוב באין כאחת אעפ"י שאין באין כאחת ממש כדאשכחן פרק ד' אחין יעי"ש:

יב) ומ"ש מדברי הריב"ש הובא בד"מ גבי שתיקה דלאחר מתן מעות אפי' אמר תיכף לאחר נתינה ושתקה לא מהני, אין ענין לכאן כלל, דהתם מ"מ לא עשתה שום מעשה אחר ששמעה דיבור הקידושין ואין ראי' משתיקתה. יג) באמת אם לא אמר הרי את מקודשת לי ואמר אחר הנתינה ראו שקדשתי כו' יש לומר לצחוק נתכוין כיון שלא נהג כדרך המקדשים, אבל זה שבאמת אמר, אין לומר שמ"מ העד שלא שמע אינו עד קידושין כיון שדן בדעתו מאחר שלא אמר לצחוק נתכוין, כיון שהודית שבאמת אמר, וע"כ מה שלא שמע משום שעמד במקום רחוק קצת או שהסיח דעתו לדברים אחרים, וא"כ אין ממה שלא שמע ראי' שלא אמר, ואם כן מה ששמע אחר כך אמירתו ראה עדות קידושין:

<noinclude>{{דיקטה}}

{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>