אבני נזר/אבן העזר/עז: הבדלים בין גרסאות בדף

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>

ב"ה אור ליום ג' תרומה תרס"ה לפ"ק פה סאכאטשאב.

אתמול בלילה עיינתי במכתב הרב מבענדין ובתשובתו דמר על כל פינה, והנה ראשית דבריו של הרב הנ"ל דהשתי אותיות שעל חלוקו בשוליו הוא סימן מובהק כמו נקב בצד אות פלוני, וכבודו חולק עליו כמו שביאר במכתבו:

ב) גם לשון שוליו אינו צמצום לגמרי, ואלו הי' צמצום לגמרי הי' אפשר לדונו כסימן אמצעי אבל עכשיו אינו סימן כלל, וכל אדם רושם, יש באמצע. ויש בשוליו, ויש למעלה, ודומה לחיוורי וסומקי או ארוך וגוץ דפירש"י משום דהרבה יש כן, ה"נ בזה, ונוב"י סי' מ"ג שכתב דהוי סימן אמצעי לא כתב בכעין נ"ד רק שהי' רשום שמו ושם אשתו בחלוקו ושם אשתו נוסף על הזכרת שמו הוא דבר יתר, דלמה זה, לא הזכרת שמו וכינוי משפחתו לבד, וברור דלא הוי סימן כלל, רק אם הי' רושם כל שמו וכל שם משפחתו מבואר בקונטרס עגונות סי' ש"ל דסגי. אבל בנ"ד שלא רשם רק ר"ת והאותיות משמשים לכמה תיבות לא שמענו:

ג) עוד כתב הרב הנ"ל בשם נוב"י שפירש דברי הח"מ דחשש מכירה ואבידה הוא לפרש דברי ב"י דחייש אפי' בכלים דלא מושלי, ופירש בח"מ משום חשש מכירה ואבידה, ותמה הוא על הנוב"י הלא הב"י התיר בכליו מופקדין אצלו משום דאין הנפקד רשאי להפקיד, והרי אכתי איכא חששא דאבידה, והנה הרב הזה כתב בשם הנוב"י מה שלא עלה על רוחו כי הוא כתב רק ליישב דברי הח"מ דקשה עליו מה משני הש"ס באוכף וכיס וארנקי דלא מושלי אינשי הא אכתי איכא חששא דאבידה, ותירץ הנוב"י דבאמת אבידה ג"כ לא שכיח כמו שלא שכיח שאלה באתרא דלא מושלי, אך כמ"ש הב"י בכלים דלא מושלי לדידן דסימנים דרבנן חיישינן גם בזה לשאלה, כן אמר הח"מ דלדידן דסימנים דרבנן חיישינן גם לאבידה, אבל הב"י בעצמו לית לי' חששא דאבידה כלל, גם תירוץ מעלתו נכון ואין נ"מ בזה לנ"ד רק שלא יחשוב הרב הנ"ל שהשיג על הנוב"י:

ה) מה שכתב כבודו שיש בסימני כליו או בעידי כליו גרעון מחמת שאינם בגוף ההרוג ודומה למ"ד מאן דמכשיר בה פוסל בבתה, אינו דמיון דחזקה דמעיקרא אינו מחמת ראי' רק גזירת הכתוב, אבל סימנים וכ"ש עדים שהוא מחמת ראי' וכך הראי' כשמעיד על האוכף שהחמור שלו כמו שמעיד על החמור עצמו, ואפי' קרובים דלית בהו גזה"כ להכשירן אמרינן דלא משקרי אלא שגזה"כ לפוסלם, וזה פשוט:

ו) אך עדיין צריכין למודעי דאפי' בגזה"כ יש חולקים, דהנה במתעלף דכשהוא ברשות היחיד ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור חולק ר"ש ואומר רה"ר {{עוגן|ע:}}{{עוגן|ע־ג}}מפסק דכשבא אח"כ לרה"ר מטהרין הטהרות שברה דכיון שאח"כ מחזיקין אותו חי ע"כ בתחילה הי' חי, ואף דגזה"כ הוא מועיל שברה"ר לטהר גם שברשות היחיד, וה"נ כשרות האם יועיל להכשיר גם הבת וקשיא למ"ד מאן דמכשיר בה פוסל בבתה, ואין לומר דאדמותבת לי' מר"ש תסייענו מת"ק, ליתא, דהיטב דיבר בזה השב שמעתתא דת"ק לשיטתי' ברשות היחיד טמא ודאי כמו שברה"ר ודאי טהור, ואיך תטהר שברה"י משום שברה"ר תאמר להיפוך, על כן כל חד תיקום אדוכתי', ור"ש לשיטתו ברשות היחיד תולין ברה"ר טהור, על כן הודאי מכרית את הספק, וה"נ כיון דבת לית לה לא חזקת איסור ולא חזקת היתר והאם יש לה חזקת היתר, הודאי יכרית את הספק:

ז) אך התירוץ בזה דשניא דין חזקה מספק שברה"ר לכולי עלמא ושברשות היחיד לרבנן שחולקין על ר"ש דספק טומאה הוא בתורת ודאי שכן וגזירת הכתוב להחליט, אבל חזקה אינו כן רק שאנו מחזיקין אותו בחזקתו הראשונה, על כן דווקא בספק טומאה אין אומרים ברה"ר טהור אלא בדבר שיכול להיות, דאי אפשר שיהי' ודאי כך וודאי להיפוך, משא"כ חזקה באמת ספק ומניחין כל דבר על חזקתו הראשונה וכמו שביאר בש"ש שמעתא ז' פ"ב עיי"ש היטב, וזה טעם מאן דמכשיר בה פוסל בבתה כיון שבאמת ספק הוא, האם שיש לה חזקת כשרות מכשירין ולא כן בתה, אבל ספק טומאה ברה"ר לטהר בתורת ודאי הוא לטהר, וכיון שעכשיו ודאי חי איך תחוש לומר למפרע מת, וה"נ בנ"ד בסימנים ועדים שבתורת ודאי:

ח) וא"ת הא דרה"ר מפסקת הוא לבתר דגלי קרא דחמור דמהני אוכף לחמור התם נמי מהני שברה"ר לשברה"י, ליתי' דסימנין ועדים דמתורת ראי' אין ללמוד מזה לספק ברה"ר שמגזירת הכתוב, אלא ודאי מסברא ידעינן הא דרה"ר מפסקת וכ"ש בסימנים ועדים שמתורת ראי' שמסברא נדע וקרא למה לי: