אבני נזר/אבן העזר/לה: הבדלים בין גרסאות בדף

{{עוגן|לט.}}{{עוגן|לט־א}}

ב"ה אור ליום ב' נח תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשאב.

בדבר האשה שיש עלי' עידי כיעור וקלא דלא פסיק ואין לה בנים, אך שיש אויבים, וכבוד מעלתו מסופק דאין אדם שאין לו אויבים בפרט בעתים הללו ונפל פיתא בבירא:

ב) מ"מ בעיקר הדין מאחר שהמחבר פסק בעידי כיעור וקלא דלא פסיק נידון להוציאה מבעלה לקולא, ורמ"א כתב יש אומרים ולא סיים וכן עיקר, ופרמ"ג יו"ד בכללי הוראה הביא בשם מהר"מ זיסקינד דנקטינן כמחבר והוא סיים בדאורייתא צריך עיון, וא"כ בנ"ד למהר"ם זיסקינד מותר לקיימה, ולפרמ"ג אפשר מותר לקיימה כפסק המחבר , או אפשר הואיל ודאורייתא היא מחוייב לגרשה מספק:

ג) הגם כי לכאורה גם לי"א ברמ"א הואיל ומתירין בשיש לה בנים על כורחין גם באין לה בנים הוא רק איסור דרבנן וא"כ ניזל לקולא, וכמו בספק מים שאין להם סוף דפסק הטו"ז דאזלינן לקולא, יש לומר שאני משאל"ס שאם נשאת לא תצא על כן אף שאסור לכתחילה הוא רק חשש דרבנן, משא"כ כיעור ואין בנים שתצא ע"כ חכמים עשאוהו כשל תורה, ודומה לספק גבינות של גוים דכתב הש"ך סי' ק"י בכללי ספיקות אות י"ח בשם או"ה דספק דאורייתא חשבינן לה, הואיל ואסרוהו מחשש איסור תורה, ודווקא ספק מים שאין להם סוף דומה לספק בשר שנתעלם מן העין הוי ספק דרבנן הואיל וחומרא בעלמא הוא, ה"נ משאל"ס כיון שאם נשאת לא תצא, הא דלא תנשא הוא חומרא בעלמא:

ד) נשוב לנ"ד דחשוב פלוגתא בדאורייתא, מיהו בנ"ד שהבעל אומר שאינו מאמין על אשתו שום דבר ושקר ענו בה אפשר לדמותו לספק תרי ותרי, שאם הוא והיא אומרים ברי לא תצא ופירש"י שאף ברי מחמת אומדנא חשוב ברי ולא תצא, והח"מ וב"ש כתבו מחלוקת רש"י והר"ן ולא הכריעו:

ה) אך יש לומר באיסור סוטה דהוי טומאה ברשות היחיד אף בספיקא דפלוגתא היא טמאה ודאי, כמו לענין חזקה דהסכמת רוב ראשונים ר"ן פ"ק דקידושין, רא"ש פ"ד דכתובות סי' ה', ספר האשכול טריפות סי' י"ז דאזלינן בתר חזקה, דלא כתוס' חולין (פ"ו.) בד"ה מאי טעמא, וכן דעת נקה"כ יור"ד סי' ט"ו סק"ב דבספק דפלוגתא אזלינן בתר חזקה, ה"נ יש לומר כן בספק טומאה ברשות היחיד, ואף לדעת התוס' חולין הנ"ל יש לומר שאני חזקה שמברר ואין החזקה מברר הדין, משא"כ טומאה ברשות היחיד שאין סברא לומר שמשום שהי' ברשות היחיד נחשוב שהמעשה הי' כך, רק שגזה"כ ברשות היחיד אף אם אמת שלא נטמא הואיל ומסופקינן יהי' טמא ודאי וכמ"ש תוס' סוטה (כ"ח) ד"ה מה דאפי' טהורה היא נענש עלי' בב"ד של מעלה כאילו בא על חייבי עשה, א"כ גם בספיקא דפלוגתא כן:

ו) אך לפי זה יש לומר דאפי' בספק טומאה ברשות היחיד מהני ברי, ולא דמי לברי נגד חזקה משום דחזקה מברר ואנו תופסין שעדיין הוא כבתחילה ולא מהני ברי, אבל ספק טומאה ברשות היחיד כיון שעדיין ספק הוא כנ"ל מהני ברי דידי' שאומר שודאי טהורה בעיניו, ולא עשתה תורה כודאי כיון דלדידי' ליכא ספק טומאה כלל, אך הר"ן בתרא נגד רש"י ולא מהני ברי שעל ידי אומדנא וגם לדעת רש"י יש לדחות וק"ל:

ז) מ"מ לדעת מהר"ם זיסקינד דהלכה כמחבר אינה אסורה לו כלל, והפרמ"ג ג"כ סיים בצ"ע ועל כן נראה לי ברור שאף שמב"ש מבואר דמסקנא בעידי כיעור וקלא דלא פסיק תצא, עכ"פ אין כופין, שוב ראיתי להב"מ בתשו' רעק"א סי' ק' כתב כן שאין כופין, כ"ש בנ"ד שהבעל אומר שאינו מאמין עלי' שום דבר והיא כשירה בעיניו דלא גמר ומגרש:

ח) ואף הרחקה דר"ת המבואר ברמ"א סי' קנ"ד סעיף כ"א אין לעשות כמבואר בכנה"ג שם בהגהת ב"י סעיף ל"ד, אך נראה לי מסברא שיכולין לכופו שלא יתייחד עמה ואם ע"י זה יגרשנה לא יחשב גט מעושה רק גט ברצון אף לדעת הפוסקים שמותרת לו דמ"מ כיון שאין יכול לדור עמה מחמת כפיית ב"ד ואין לו תועלת ממנה מגרשה מרצונו, ואפי' אם באמת מותרת סוף סוף אינו יכול לדור עמה מחמת הכפי', ואפשר יותר עדיף מאיסור גרידא דבאיסור גרידא יש לומר לדעת הפוסקים שמותרת הוי גט מוטעה שאילו ידע שמותרת לא הי' מגרשה, אבל אם כופין אותו על הפרישה לא הוי מוטעה דמ"מ אינו יכול לדור עמה, ומעושה לא הוי כיון שאינו אנוס על הגט:

ט) שוב ראיתי להכנה"ג שם בהגהת הטור סעיף ס"ד כרות שפכה ע"י חולי אין כופין אותו לגרש אבל כופין אותו לפרוש ממנה (והיינו כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אין כופין לגרש מחשש גט מעושה שלא כדין אבל כופין לפרוש, ואם ע"י זה יגרשה מאליו אין זה מעושה] וכתב כן בשם ספר תומת ישרים בשם מהר"י אבוהב ומשמי' דנפשי' כתב בסי' ח"י שגם הא לא עבדינן יעיי"ש, ולדעתי ברור דאין זה קרוי מעושה:

י) עוד יש לי לומר בעיקר הדין דאין כופין מחשש גט מעושה שלא כדין דזה אינו אלא בכופין אותו מחמת האשה שרוצית בגירושין דבזה נחשב כאילו היא כפאתו ודומה לתלוה ויהיב, אבל בכופין אותו מחמת האיסור שאין האונס מחמתה, בזה אמרינן גמר ומגרש. וכזה ראיתי למחו' הגאון מקוטנא זללה"ה בספרו סי' כ"ה, אלא שראייתו אינה מחוורת בעיני, שהוא מדמה אונס אחרים שלא מחמת המקבל מתנה לאונסא דנפשי', וזה אינו דמיון, שהחילוק בין אונסא דנפשי' לאונסא דאחריני דאונסא דאחריני לולי השדה לא הי' האנס מכריחו. ולא הי' עושה לו דבר רע, רק מחמת שאינו רוצה ליתן נמצא שבנתינה אינו מציל עצמו כלום רק במה שאנו {{עוגן|לט:}}{{עוגן|לט־ג}}מסרב שלא ליתן, ואילו הי' אנוס שלא הי' יכול ליתן לו לא הי' עושה לו דבר, הנה שאינו מציל עצמו כלום בנתינה רק בשלילה שאינו מסרב, ע"כ לא גמר ומקני, אבל אונסא דנפשי' שדחוק למעות הוא מציל עצמו מדוחק בהמכירה ורוצה בהמכירה, וזה פשוט, וגדולה מזה כתב הב"י סוף סי' ר"ה דכשאנס רוצה להורגו והוא אומר טול קרקע זו ותניחני גמר ומקני אף שבא מחמת האנס, רק משום שמציל עצמו בנתינה שבלא השדה הי' רוצה להורגו, ואין ראי' משם, מ"מ יש סברא לומר כן:

יא) שוב ראיתי שזה אינו, שהרי כתב במישרים נתיב כ"ג חלק ת', הובא ב"י סי' קנ"ד, בשהה עשר שנים ולא ילדה יש פלוגתא דרבוותא אם כופין בשוטים ויש להחמיר שלא לכוף בשוטים דלא ליהוי גט מעושה, והא בשהה עשר שנים אפי' רוצית לדור עמו לא שבקינן ואין האונס בא מחמתה, ואעפי"כ יחשב גט מעושה, וזה ברור:

יב) רק זאת נראה לי דלכוף שלא לדור עמה אין בו חשש גט מעושה, מ"מ הואיל בכנה"ג יש בו מחלוקת אין רצוני לסמוך עלי בדבר חמור כזה, זולת אם יסכים עוד גדול אחד:

יג) סיומא דפסקא שאם יש קצת רגלים לדבר שאויבים אפקוהו לקלא אין לאוסרה עליו, רק מצוה עליו לגרשה ואף בע"כ, ואי אין רגלים לדבר אוסרין אותה עליו, אבל אין כופין על הגירושין רק שלא לדור עמה, וזה אם יסכים גדול אחד: