אבני נזר/אבן העזר/לא: הבדלים בין גרסאות בדף

{{עוגן|לו:}}{{עוגן|לו־ג}}

ב) מ"ש רו"מ על מה שכתבתי דהכא לא שייך שוויא אנפשי' חתיכה דאיסורא כמו בשוחט, וכתב רו"מ מ"מ אם יודע בעצמו שאמת הדבר הם דברי התב"ש סי' ב', ואנכי כתבתי כלפי מ"ש מעלתו דלא שייך שוויי' אנפשי' חתיכה דאיסורא דאין אדם משים עצמו רשע, ע"ז כתבתי דבלא"ה לא שייך שוויא אנפשי' חד"א, ומ"מ אם יודע בעצמו אפשר דאסור כדברי התב"ש, אך ראיתי תשובה לבעל פנים מאירות שהתיר לגמרי בכזה, ולפי שאין אנחנו עכשיו בדין זה לא אדבר בזה כי הזמן דחוק מאוד:

ג) מ"ש דמאחר שלא כתבו הפוסקים בעידי כיעור צריכה התראה, ודאי א"צ, אינו כלום, דבשלמא אם הי' הדין בעידי כיעור שמפסדת כתובתה ולא ביארו שדווקא אחר התראה הי' כדבריו, אבל לא נזכר כלל, ומעוברת על דת נלמד, א"כ די להיות כנידון ומ"ש מרמ"א באשת איש שהמירה ואחר שאין חשש זנות צריכה התראה, משמע הא אם הי' חשש זנות לא היתה צריכה התראה, ודאי חשש זנות במקום שנאסרה עליו א"צ התראה, וחידוש דין של הרמב"ם מאחר שאינה נאסרת, וכן לדידן כשיש לה בנים, וביש"ש חולק על הרמב"ם (וכ"כ בפשיטות הצ"צ החדש שדעת שאר פוסקים דלא כרמב"ם] להדיא יע"ש:

ד) ומ"ש מה התראה שייך דהא הי' קינוי וסתירה, מה בכך, מ"מ יכתבו שבלא התראה אינה  מפסדת:

ה) מ"ש שבענין אומדנא אינו יודע אם שום פוסק חולק עליו למה לא עיין בהמקומות אשר כתבתי בתשובתי הקודמת והי' רואה כולם חולקים עליו:

ו) מ"ש בענין אומדנא דנחבל משמע בתוס' שבועות דלדיני נפשות לא מהני, נוראות נפלאתי איך יכתוב המפורש בדברי תוס' להיפוך:

ז) אשר הוקשה לו הא דמשיראו כמנאפים איך סומכין על אומדנא בדיני נפשות, וניחא לי' כי הורגין על תחילת המעשה, כי אח"כ הוא אונס כמו גבי דידה תחילתה באונס וסופה ברצון לא מיחשב רצון דיצרה תקפה, וכמו כן גבי דידי', וכיון דברור שהי' מזיד סומכין בגמר המעשה על אומדנא, בגוף החידוש יש להביא קצת סיוע לדבריו מהא דסנהדרין (ס"ט) אך עיקר היסוד דמשהתחיל במעשה חשוב מזיד, מתניתין דשבועות תיובתי', הי' משמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי ופירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו, ונימא אונס הוא, שבאמצע ביאה הוא עומד אנוס הוא להנאת יציאה, וברמב"ם פ"ד מה' איסורי ביאה הלכה י"א דה"ה בשאר עריות, ועיקר מה שהוקשה לו איך מועיל משיראו כמנאפים למה ניזל  בתר אומדנא, כבר יישב רש"י במ"ש דרך עדים לדקדק כזה, ולא הזקיקתם תורה להסתכל בטוב, והוא כעין סברת הש"ס חולין  דבעי למילף דאזלינן בתר רובא, ודחי שאני התם דלא אפשר:

ח) אשר פקפקתי על הגביות עדות דלא מהני בדיני נפשות שלחו אחריו ולא בא, והקשה רו"מ א"כ כשלא תרצה לבוא ידור עמה באיסור, חלילה לומר כן כי בוודאי אוסרין אותה עד שתבוא עם העדים לב"ד, גדולה מזה כתב הנוב"י סי' ע"ב באיש ואשה אלמים אם לא יבואו העדים להגיד בפניהם, אסורים זע"ז עד שיביאו הם העדים לב"ד, כ"ש כזה, אך הכוונה דכל זמן שתבא והעדים יחזרו בהם או לא ירצו להגיד חוזרת להתירה:

ט) מה שכתבתי דאין היתר בכיעור עד שתאמר בפירוש טהורה אני, וכתב רו"מ שזה חדש, מלבד שחדש זה התירו עומר ראיות שכתבתי, עוד הוא ניתר בהשרשה, שורשו מבואר בתוס' יבמות כ"ה. במה שכתבו אבל באומרת טהורה אני שריא, מבואר דאמירתה טהורה אני מתירתה, רק דיש ספק שמא תחילת דבריהם עיקר דאמירתה טמאה אני אוסרתה, לזה הוכחתי שבגמר דבריהם הם נתפסים, מ"מ לאו חדש הוא: