גליוני הש"ס/שבועות/לב/א: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עוגנים ועיצוב
(גרסה ראשונית)
 
(עוגנים ועיצוב)
שורה 1: שורה 1:
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
ל"ב א' עד אחד כי אתא לשבועה הוא דקא אתא, נ"ב סנהדרין ל' א' וע' ב"ק מ"א ב' תוד"ה מודה דדבריהם ג"כ לפי הסברא דלשבועה אתי דאי לממונא קאתי ורק שבידו לפטור עצמו מממון ע"י השבועה א"כ עכ"פ כ"ז שאין נשבע הרי העד מחייבו ממון ושפיר אין לו להחשב מרשיע עצמו ודו"ק וע"ע ב"ק קי"ג ב' האי בר ישראל דידע סהדותא לעכו"ם אישראל חברי' ואזל ואסהיד לי' בדיני דעכו"ם משמתינן לי' דאינהו מסקי ממונא אפומא דחד ומשמע ג"כ דאין ע"א בא לממון רק שהנתבע יכול לפטור עצמו בשבועה א"כ כ"ז שאין נשבע הרי עדות העד טובה לממון וא"כ אמאי משמתינן לי' הרי לא הפסידו כלום דהא חייב באמת דהא העד נאמן כ"ז שאין נשבע להיפוך וגם בדיני ישראל הא הי' נאמן וא"כ הא הי' ראוי שלא יתחייב העד שמתא רק עד שישבע הישראל שהעיד עליו להכחיש את העד ואח"כ הוא דיתחייב שמתא וע"כ דע"א מיד אין בא לממון רק לחייב שבועה וע"כ אם מעיד בדיני עכו"ם שמוציאין ממון שפיר הוא מפסיד בעלמא לממון ישראל למוסרו ביד עכו"ם ושפיר חייב שמתא מיד ודו"ק היטב מאוד כי עמוק וע"ע לקמן מ"ח א' דיליף דשביעית משמטת שבועה מדכתי' וזה דבר השמטה אפי' דיבור משמטת וע' שו"ת הרשב"א ח"ד סי' ר"ח דקאי גם אשבועת עד אחד וה"הא דהואיל ואין כאן ממון דשבועה הוא שנתחייב לו ולא ממון לכן אין נשמט דשמטה רק ממון הוא דקמשמט ומש"ה איצטריך קרא ע"ש ומבואר ג"כ דע"א לשבועה הוא דקא אתי דאי לממונא א"כ הרי ממון ממש יש לו אצלו כ"ז שלא נשבע ומאי ה"א דלא ישמט וגם מדוע נקרא רק דיבור ועש"ה בתשובת הרשב"א דמפורש שם כן והנה לפי הסברא הי' מקום לכאורה לומר דיש חילוק בזה בין ע"א סתם לע"א המוחזק לב"ד נאמן כבי תרי דבמוחזק לב"ד נאמן כו' הי' ראוי באמת להוציא ממון על ידו כי היכא דמותר לשנוא על ידו דדמי נמי לעון ולחטאת וכמו שהקשתי בגליון קידושין ס"ו א' עש"ה אלא די"ל דממון שאני דכיון דע"א בעלמא מחייב שבועה א"כ עצם עדותו מלבד נאמנותו היתיר' לב"ד הרי מחייבת שבועה וע"כ שפיר נשבע הנתבע מכח זה ואחרי שנשבע טוב סרה נאמנות העד מפאת קים לי בגווי' דלא מצינו דקים לי בגווי' יועיל גם נגד שבועת הבע"ד דנחזיק ע"י קים לי' בגווי' דאדם אחד לומר שזה נשבע לשקר דבהך דשנאה דפרק בתרא דפסחים שם הרי אין שם שבועה להיפוך וע"כ שפיר נפטר הנתבע אחרי שנשבע ולפי"ז ע"א דמהימן לב"ד כבי תרי הנה הוא בא לממון אלא שהנתבע נפטר ע"י השבועה ומשא"כ ע"א דעלמא דאינו קם לעון ולחטאת רק לשבועה א"כ מיד לא בא לחייב ממון רק לחייב ממון רק לחייב שבועה לחוד ודו"ק היטב ויש לחדש בזה הרבה ואכ"מ וע"ע שו"ת הרא"ש כלל ח' אות ג' דמחויב שבועה וא"י לישבע דמשלם חיובו הוא מיד ממון ולכן אין התובע יכול לומר השבע כדי לגלגל עליו שבועה ממקום אחר ע"ש ונ' דזה ג"כ תלוי בספק אם כל חיובו שבועה מחויב באמת ממון אלא דנתנה לו תורה זכות לפטור עצמו בשבועה וא"כ באינו יכול לישבע חיובו שפיר ממון ומשא"כ אם החיוב רק שבועה רק באינו נשבע מתחייב עי"ז ממין א"כ גם באינו יכול לישבע סוף סוף החיוב העצמיי הוא שבועה ושפיר יכול התובע לומר השבע כדי לגלגל וראיית הרא"ש שם מקרא דשבועת ד' תהי' בין שניהם וגו' אינה מובנת דאדרבה משם משמע דהחיוב העצמיי הוא שבועה דהא ה"ק קרא שבועת ד' תהי' בין שניהם ואם אינו יכול לישבע ישלם וזה הדין דבא"י לישבע ישלם לא ינהיג בין היורשין וא"כ עכ"פ החיוב העצמיי הוא שבועה הנזכרת בהדיא ובראשונה ודו"ק וע"ע רשב"א קידושין ס"ו א' ד"ה אין דבר שבערוה פחות משנים דמוכח ג"כ דעד המחייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם אין חיוב התשלומין מכח העד רק מכח עצמו דמשאי"ל משלם עש"ה ותבין וע"ע שו"ת הרשב"א ח"ג סי' מ"ט אי אמרי' דהוחזק כפרן ע"י ע"א עש"ה ונ' דזה תלוי ג"כ בהנ"ל אם הע"א נאמן לגמרי על הממון כ"ז שאין נשבע או רק לשבועה הוא דנאמן ודו"ק היטב:
{{מרכז|'''דף ל"ב ע"א'''}}


שם דהוא גורם דגורם, נ"ב ע' מה שדן מזה בשו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תתמ"ד:
'''{{עוגן1|עד}} אחד כי אתא לשבועה הוא דקא אתא.''' נ"ב סנהדרין ל' א' וע' ב"ק מ"א ב' תוד"ה מודה דדבריהם ג"כ לפי הסברא דלשבועה אתי דאי לממונא קאתי ורק שבידו לפטור עצמו מממון ע"י השבועה א"כ עכ"פ כ"ז שאין נשבע הרי העד מחייבו ממון ושפיר אין לו להחשב מרשיע עצמו ודו"ק וע"ע ב"ק קי"ג ב' האי בר ישראל דידע סהדותא לעכו"ם אישראל חברי' ואזל ואסהיד לי' בדיני דעכו"ם משמתינן לי' דאינהו מסקי ממונא אפומא דחד ומשמע ג"כ דאין ע"א בא לממון רק שהנתבע יכול לפטור עצמו בשבועה א"כ כ"ז שאין נשבע הרי עדות העד טובה לממון וא"כ אמאי משמתינן לי' הרי לא הפסידו כלום דהא חייב באמת דהא העד נאמן כ"ז שאין נשבע להיפוך וגם בדיני ישראל הא הי' נאמן וא"כ הא הי' ראוי שלא יתחייב העד שמתא רק עד שישבע הישראל שהעיד עליו להכחיש את העד ואח"כ הוא דיתחייב שמתא וע"כ דע"א מיד אין בא לממון רק לחייב שבועה וע"כ אם מעיד בדיני עכו"ם שמוציאין ממון שפיר הוא מפסיד בעלמא לממון ישראל למוסרו ביד עכו"ם ושפיר חייב שמתא מיד ודו"ק היטב מאוד כי עמוק וע"ע לקמן מ"ח א' דיליף דשביעית משמטת שבועה מדכתי' וזה דבר השמטה אפי' דיבור משמטת וע' שו"ת הרשב"א ח"ד סי' ר"ח דקאי גם אשבועת עד אחד וה"הא דהואיל ואין כאן ממון דשבועה הוא שנתחייב לו ולא ממון לכן אין נשמט דשמטה רק ממון הוא דקמשמט ומש"ה איצטריך קרא ע"ש ומבואר ג"כ דע"א לשבועה הוא דקא אתי דאי לממונא א"כ הרי ממון ממש יש לו אצלו כ"ז שלא נשבע ומאי ה"א דלא ישמט וגם מדוע נקרא רק דיבור ועש"ה בתשובת הרשב"א דמפורש שם כן והנה לפי הסברא הי' מקום לכאורה לומר דיש חילוק בזה בין ע"א סתם לע"א המוחזק לב"ד נאמן כבי תרי דבמוחזק לב"ד נאמן כו' הי' ראוי באמת להוציא ממון על ידו כי היכא דמותר לשנוא על ידו דדמי נמי לעון ולחטאת וכמו שהקשתי בגליון קידושין ס"ו א' עש"ה אלא די"ל דממון שאני דכיון דע"א בעלמא מחייב שבועה א"כ עצם עדותו מלבד נאמנותו היתיר' לב"ד הרי מחייבת שבועה וע"כ שפיר נשבע הנתבע מכח זה ואחרי שנשבע טוב סרה נאמנות העד מפאת קים לי בגווי' דלא מצינו דקים לי בגווי' יועיל גם נגד שבועת הבע"ד דנחזיק ע"י קים לי' בגווי' דאדם אחד לומר שזה נשבע לשקר דבהך דשנאה דפרק בתרא דפסחים שם הרי אין שם שבועה להיפוך וע"כ שפיר נפטר הנתבע אחרי שנשבע ולפי"ז ע"א דמהימן לב"ד כבי תרי הנה הוא בא לממון אלא שהנתבע נפטר ע"י השבועה ומשא"כ ע"א דעלמא דאינו קם לעון ולחטאת רק לשבועה א"כ מיד לא בא לחייב ממון רק לחייב ממון רק לחייב שבועה לחוד ודו"ק היטב ויש לחדש בזה הרבה ואכ"מ וע"ע שו"ת הרא"ש כלל ח' אות ג' דמחויב שבועה וא"י לישבע דמשלם חיובו הוא מיד ממון ולכן אין התובע יכול לומר השבע כדי לגלגל עליו שבועה ממקום אחר ע"ש ונ' דזה ג"כ תלוי בספק אם כל חיובו שבועה מחויב באמת ממון אלא דנתנה לו תורה זכות לפטור עצמו בשבועה וא"כ באינו יכול לישבע חיובו שפיר ממון ומשא"כ אם החיוב רק שבועה רק באינו נשבע מתחייב עי"ז ממין א"כ גם באינו יכול לישבע סוף סוף החיוב העצמיי הוא שבועה ושפיר יכול התובע לומר השבע כדי לגלגל וראיית הרא"ש שם מקרא דשבועת ד' תהי' בין שניהם וגו' אינה מובנת דאדרבה משם משמע דהחיוב העצמיי הוא שבועה דהא ה"ק קרא שבועת ד' תהי' בין שניהם ואם אינו יכול לישבע ישלם וזה הדין דבא"י לישבע ישלם לא ינהיג בין היורשין וא"כ עכ"פ החיוב העצמיי הוא שבועה הנזכרת בהדיא ובראשונה ודו"ק וע"ע רשב"א קידושין ס"ו א' ד"ה אין דבר שבערוה פחות משנים דמוכח ג"כ דעד המחייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם אין חיוב התשלומין מכח העד רק מכח עצמו דמשאי"ל משלם עש"ה ותבין וע"ע שו"ת הרשב"א ח"ג סי' מ"ט אי אמרי' דהוחזק כפרן ע"י ע"א עש"ה ונ' דזה תלוי ג"כ בהנ"ל אם הע"א נאמן לגמרי על הממון כ"ז שאין נשבע או רק לשבועה הוא דנאמן ודו"ק היטב:
 
'''{{עוגן1|דהוא}} גורם דגורם.''' נ"ב ע' מה שדן מזה בשו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תתמ"ד:


<noinclude>{{דיקטה}}
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

תפריט ניווט