176,570
עריכות
דבר אברהם/ג/כ: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שיפורים והוספות
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (שיפורים והוספות) |
||
| שורה 34: | שורה 34: | ||
{{מרכז|ב{{ש}}'''בענין הזמה עם הכחשה'''}} | {{מרכז|ב{{ש}}'''בענין הזמה עם הכחשה'''}} | ||
'''כתב''' הרמב"ם | '''כתב''' הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/עדות/יח#ב|פי"ח מעדות ה"ב]]}} עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג את הנפש או לוה מנה לפלוני ביום פלוני במקום פלוני ואחר שהעידו ונבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא היו דברים מעולם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה ה"ז הכחשה ותפס הלח"מ דאף שלא שינו הכת השניה את המקום שהעידו הראשונים ויש כאן יסוד הזמה ואפ"ה אין זו הזמה משום דאיכא גם הכחשה בהדה. ותמה ע"ז ודעתו שהטור חולק עליו. והאו"ת {{ממ|[[תומים/חושן משפט/לח#א|סי' ל"ח ריש סק"א]]}} הביא משם [[קונטרס רבי חיים יונה|הגאון מהורח"י תאומים]] ז"ל שהקשה מסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/ט/ב|דף ט' ע"ב]]}} פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו, ולשי' הרמב"ם קשה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה שאם יזימום ויאמרו להם עמנו הייתם במקום אחר הרי הוכחשה ובטלה עיקר העדות שאם אין נרבע אין רובע. | ||
'''ויש''' ליישב עפי"מ דנימא בטעמא דמילתא דהזמה שיש הכחשה עמה לאו הזמה היא. שלכאורה אינו מובן דהא מ"מ נסתרה גופה של עדות ושפיר תיהוי הזמה, והוא משום דשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אין להאחרונה נאמנות יתר על הראשונה דרק בגופה של עדות האמינתן תורה שתסתור ולא בהכחשה כמבואר, וא"כ בהכחשה והזמה ביחד כיון שבטלה עדותן על ההכחשה בטלה גם מההזמה. ואין זה שייך אלא כשאין להם נאמנות על ההכחשה וכיון שאינן נאמנין ע"ז אין נאמנין אף על ההזמה, משא"כ בפלוני רבעני דאין המזימין מכחישין אלא את הנרבע אבל עד השני אפשר שהעיד סתם שראה שרבע, ואינו יודע את מי רבע וא"כ אין שניהם מוכחשין והוי בהכחשה תרי לגבי חד דנאמנין עלה ושוב שפיר הוי הזמתן הזמה. | '''ויש''' ליישב עפי"מ דנימא בטעמא דמילתא דהזמה שיש הכחשה עמה לאו הזמה היא. שלכאורה אינו מובן דהא מ"מ נסתרה גופה של עדות ושפיר תיהוי הזמה, והוא משום דשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אין להאחרונה נאמנות יתר על הראשונה דרק בגופה של עדות האמינתן תורה שתסתור ולא בהכחשה כמבואר, וא"כ בהכחשה והזמה ביחד כיון שבטלה עדותן על ההכחשה בטלה גם מההזמה. ואין זה שייך אלא כשאין להם נאמנות על ההכחשה וכיון שאינן נאמנין ע"ז אין נאמנין אף על ההזמה, משא"כ בפלוני רבעני דאין המזימין מכחישין אלא את הנרבע אבל עד השני אפשר שהעיד סתם שראה שרבע, ואינו יודע את מי רבע וא"כ אין שניהם מוכחשין והוי בהכחשה תרי לגבי חד דנאמנין עלה ושוב שפיר הוי הזמתן הזמה. | ||
| שורה 48: | שורה 48: | ||
{{מרכז|ג{{ש}}'''בענין יאוש בקרקע ועבדים'''}} | {{מרכז|ג{{ש}}'''בענין יאוש בקרקע ועבדים'''}} | ||
'''הרשב"ם''' | '''הרשב"ם''' בבבא בתרא {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/מד/א|דף מ"ד ע"א]]}} כתב דאין יאוש מועיל בקרקע, והתוס' שם (ד"ה דוקא) השיגו עליו דבפ' השולח משמע דיאוש מועיל בעבדים אע"ג דאיתקשי לקרקעות. ונראה ליישב בשנחקור תחילה אם יאוש מועיל מדבר שלא בא לעולם. והנה הרמב"ן במלחמות פ' אלו מציאות כתב דיאוש לא מהני אלא מדבר שאינו ברשותו, אבל דבר שהוא ברשותו לא מהני בי' יאוש. (ועיי' בקצוה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/רנט#א|סי' רנ"ט סק"א]] שביאר דבריו), ובהפקר הוי איפכא דדבר שאינו ברשותו אינו יכול להפקיר כמו שהעלה הקצוה"ח סי' רי"א סק"ד, וחולק בזה על הב"ח דסבר דיכול להפקיר דבר שאינו ברשותו ומשיגו הקצוה"ח מש"ס ערוך ב"ק ס"ט בסוגיא דצנועין. והחלוק שבין יאוש להפקר מבואר, ביאוש לא הוי בגדר הקנאה לכל מי שיזכה בו אלא בגדר סילוק שהבעלים מסתלקין מהחפץ וממילא יכול כל אדם לזכות בו. וכיון דהוי בגדר סילוק לא מהני בדבר שהוא ברשותו כמבואר בבבא בתרא {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/מג/א|דף מ"ג]]}} וש"ד. ודבר זה מבואר בהרבה אחרונים. והנה בבבא בתרא {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/מט/א|דף מ"ט]]}} מבואר דסילוק מהני מדבר שלא בא לעולם ולהאמור ה"נ מהני בי' יאוש, אבל בהפקר אינו כן. דהפקר הוי בתורת הקנאה כמתנה, אלא דמתנה היא לאיש מיוחד והפקר לכל העולם למי שיזכה בו, ובפרט לדעת רש"י בבא מציעא {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/יב/א|דף י"ב ע"א]]}} גבי זרק ארנקי כו' דהפקר הוי דעת אחרת מקנה. והנה בגזילה איכא תרי מילי. א) דיוצא מרשות הבעלים ב) דנכנס לרשות הגזלן להתחייב בדיני גזילה, והנה מה שיוצא מרשות הבעלים אינו דין מיוחד בגזילה דאבדה נמי יוצאת מרשות הבעלים וא"כ אין זה דין במילה אלא שבכל אופן שיצא, יצא מרשות הבעלים, ורק מה שנכנס לרשות הגזלן להתחייב באונסין זהו מדין הגזילה כדאמרי' רחמנא אוקמי' ברשותו כו', הלכך מיעוטא דקרא דקרקע אינה נגזלת דהוי מיעוט מדיני הגזילה דהיינו דלא יכנס לרשות הגזלן להתחייב בדיני גזילה, אבל מה שהדבר הגזול יוצא מרשות בעלים לא ידעינן מכאן דהא המיעוט לא קאי ע"ז, אלא מסברא ידעינן לה דבמציאות אין קרקע יוצאה מרשות הבעלים דכיון דאינה מיטלטלת ואינה מוברחת כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא, וא"כ עבד אע"ג דהוקש לקרקעות ואינו נגזל, היינו רק לענין שאינו נכנס לרשות הגזלן לחיובים, אבל מרשות הבעלים יוצא, דהא מידי דמיטלטל ומוברח הוא וליכא לדמותו לקרקעות בזה, ומשו"ה שפיר ס"ל להרשב"ם דבקרקע לא מהני יאוש משום דברשותו לא מהני יאוש כשי' הרמב"ן ועבד דלא הוי ברשותו מהני בי' יאוש. והתוס' שהק' על הרשב"ם לשיטתייהו אזלי דלא ס"ל כהרמב"ן כמ"ש האחרונים והוא מבואר להדיא מדבריהם בב"מ (כ"ו ע"א ד"ה בכותל) דהקשו מחציו ולפנים אמאי של בעה"ב הא כיון דשתיך טפי ודאי מייאש כבר, הרי להדיא דלא כהרמב"ן. ובשמ"ק בשם הרשב"א אמנם מתרץ לה משום דברשותו לא מהני יאוש. ובאמת קשה מכאן על הרמב"ן דהתוס' כאן (ד"ה לג' עכו"ם) הכריחו דמיירי דהשוכרים עודם בבית דאל"כ יקנה המשכיר דהוא בתרא, וא"כ למאי דמוקמינן לבתר הכי בג' ישראל נמי צ"ל שעודם בבית וקשה אמאי מהני יאוש השוכר והא הוי ברשותו. | ||
'''ויש''' ליישב קצת לפי פי' השמ"ק (ד"ה אם הי' משכירו) דהרי אלו שלו הוא לבעה"ב. אמנם משמע שם דהראב"ד לא ס"ל הכי וביאוש ברשות ס"ל כהרמב"ן. | '''ויש''' ליישב קצת לפי פי' השמ"ק (ד"ה אם הי' משכירו) דהרי אלו שלו הוא לבעה"ב. אמנם משמע שם דהראב"ד לא ס"ל הכי וביאוש ברשות ס"ל כהרמב"ן. | ||
'''ולענין''' הפלוגתא שבין הב"ח והקצוה"ח אי מצי להפקיר דבר שאינו ברשותו, יש להביא ראי' לכאורה מגיטין (י"ב:) דאמרינן לר"מ דס"ל תוב הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות אם זיכה לעבד שטר שיחרור ע"י אתר לא יצא לחירות, ופריך הש"ס הא אי בעי זרק לי' גיטא כו', שביק לי' ואזיל לעלמא כו', תינח עבד כהן עבד ישראל מאי איכא למימר כו', מפני שמפסידו משפחה כנענית. והנה רש"י ז"ל כתב לקמן (דף ל"ט ע"ב) דמפקיר עבדו אסור בין בשפה ובין בבת חורין, וא"כ להב"ח יקשה דמצי להפקירו ויהא אסור בין בשפחה בין בבת תורין ונמצא דאין שחרור זה תוב לו, אלא ודאי דברח ואינו ברשותו אינו יכול להפקיר. וכ"ת א"כ לכו"ע נמי קשיא דמצי להתייאש מיני' ויאוש בעבדים לכו"ע מהני, י"ל דלא יצא מרשותו עד שבא לרשות זוכה, ואף דבהפקר פלוגתא היא בפ' אין בן המודר, ביאוש כו"ע מודי דלא יצא מרשותו עד דאתא לרשות זוכה כמ"ש האחרונים ובראשם הנתה"מ, וכ"ז שהוא ברשותו עדיין מותר בשפחה כנענית, ורק בהפקירו אסור דיצא מיד מרשותו. אבל ז"א דלפי"ז יקשה מאי פריך הש"ס מקמי הכי אמאי דפסלו מתרומה אי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל לי' והרי אינו יכול למכור דבר שאינו ברשותו. וצריך לתרץ עפימ"ש השמ"ק בבדק (ל"ג ע"א ד"ה ולר"ע קדוש וכו' מני ר"ע וכו') וז"ל וא"ת והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים כו' וי"ל דאחר שגבאו ובא ברשותו ולא קבל הדמים לר"ע אנו רואין כאילו מעיקרא כשהקדישו הי' כבר בא ברשותו וכן בגזל גדול נמי אם הקדישו הנמל ואח"כ העמיד הגזלן בדין והוציאו מידו בבי"ד ה"נ דקדיש, והא דאר"י דאינו קדוש הוא היכא שלא הוציאו בבי"ד. עכ"ל. והלכך כשימכרנו לישראל יאסר לאכול בתרומה מיד שמא יבא אח"כ לרשותו ותחול המכירה למפרע וא"כ ה"נ בהפקר יאסר מיד בשפחה שמא יתפסנו ויחול ההפקר למפרע. (ובזה ניחא דלא תיקשי אר"י ממ"ד אדם מקנה דשלב"ל דהוי נמי אינו ברשותו, משום דלא קנה אלא עד שיבוא לעולם ובכה"ג באינו ברשותו מהני), אבל קשה לי על דברי השמ"ק מהא | '''ולענין''' הפלוגתא שבין הב"ח והקצוה"ח אי מצי להפקיר דבר שאינו ברשותו, יש להביא ראי' לכאורה מגיטין (י"ב:) דאמרינן לר"מ דס"ל תוב הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות אם זיכה לעבד שטר שיחרור ע"י אתר לא יצא לחירות, ופריך הש"ס הא אי בעי זרק לי' גיטא כו', שביק לי' ואזיל לעלמא כו', תינח עבד כהן עבד ישראל מאי איכא למימר כו', מפני שמפסידו משפחה כנענית. והנה רש"י ז"ל כתב לקמן (דף ל"ט ע"ב) דמפקיר עבדו אסור בין בשפה ובין בבת חורין, וא"כ להב"ח יקשה דמצי להפקירו ויהא אסור בין בשפחה בין בבת תורין ונמצא דאין שחרור זה תוב לו, אלא ודאי דברח ואינו ברשותו אינו יכול להפקיר. וכ"ת א"כ לכו"ע נמי קשיא דמצי להתייאש מיני' ויאוש בעבדים לכו"ע מהני, י"ל דלא יצא מרשותו עד שבא לרשות זוכה, ואף דבהפקר פלוגתא היא בפ' אין בן המודר, ביאוש כו"ע מודי דלא יצא מרשותו עד דאתא לרשות זוכה כמ"ש האחרונים ובראשם הנתה"מ, וכ"ז שהוא ברשותו עדיין מותר בשפחה כנענית, ורק בהפקירו אסור דיצא מיד מרשותו. אבל ז"א דלפי"ז יקשה מאי פריך הש"ס מקמי הכי אמאי דפסלו מתרומה אי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל לי' והרי אינו יכול למכור דבר שאינו ברשותו. וצריך לתרץ עפימ"ש השמ"ק בבדק (ל"ג ע"א ד"ה ולר"ע קדוש וכו' מני ר"ע וכו') וז"ל וא"ת והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים כו' וי"ל דאחר שגבאו ובא ברשותו ולא קבל הדמים לר"ע אנו רואין כאילו מעיקרא כשהקדישו הי' כבר בא ברשותו וכן בגזל גדול נמי אם הקדישו הנמל ואח"כ העמיד הגזלן בדין והוציאו מידו בבי"ד ה"נ דקדיש, והא דאר"י דאינו קדוש הוא היכא שלא הוציאו בבי"ד. עכ"ל. והלכך כשימכרנו לישראל יאסר לאכול בתרומה מיד שמא יבא אח"כ לרשותו ותחול המכירה למפרע וא"כ ה"נ בהפקר יאסר מיד בשפחה שמא יתפסנו ויחול ההפקר למפרע. (ובזה ניחא דלא תיקשי אר"י ממ"ד אדם מקנה דשלב"ל דהוי נמי אינו ברשותו, משום דלא קנה אלא עד שיבוא לעולם ובכה"ג באינו ברשותו מהני), אבל קשה לי על דברי השמ"ק מהא דבבא מציעא {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/ז/א|דף ז' ע"א]]}} מאי הוי עלה דמסותא ת"ש דא"ר כו' הא יכול להוציאו בדיינים הקדישו קדוש אע"ג דלא אפקי' והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' תה לפי שאינו ברשותו כו', ומאי פירכא היא והרי שפיר תיאסר המסותא מספיקא שמא יתפסנה אח"כ המקדיש ויחול ההקדש למפרע, וצ"ע. | ||
'''מיהו''' מסתפק אני אם גם בהפקר י"ל דכשיבוא לרשותו יחול למפרע, וצד הספק מבואר. ועל מה שתירצתי על יאוש דלא נפיק מרשותי' עד דאתא לרשות זוכה גמי יש לדקדק דהא העבד תפיס בעצמו וזכה מיד. מיהא איכא לתירוצי' דהא דאמרי' שהעבד זכה בעצמו הוא בגדר זכיי' ואליבא דרבנן דאבא שאול בגיטין (דף ל"ט ע"א) וא"כ אם אין העבד רוצה לזכות בעצמו אינו יוצא מרשות בעלים ועדיין מותר בשפחה. אולם נ"ל לחדש דהא דכתב רש"י ז"ל דאסור בין בשפחה כנענית בין בבת חורין היינו דוקא בשפחה גמורה דלא בת מינו שהרי הוא משוחרר במקצת, אבל בשפחה דכוותי' שהפקירוה הבעלים או נתייאשו ממנה מותר. ומתורץ מה שעמדנו בו דאכתי השחרור לחובתו שאוסרו בשפחה כזו. | '''מיהו''' מסתפק אני אם גם בהפקר י"ל דכשיבוא לרשותו יחול למפרע, וצד הספק מבואר. ועל מה שתירצתי על יאוש דלא נפיק מרשותי' עד דאתא לרשות זוכה גמי יש לדקדק דהא העבד תפיס בעצמו וזכה מיד. מיהא איכא לתירוצי' דהא דאמרי' שהעבד זכה בעצמו הוא בגדר זכיי' ואליבא דרבנן דאבא שאול בגיטין (דף ל"ט ע"א) וא"כ אם אין העבד רוצה לזכות בעצמו אינו יוצא מרשות בעלים ועדיין מותר בשפחה. אולם נ"ל לחדש דהא דכתב רש"י ז"ל דאסור בין בשפחה כנענית בין בבת חורין היינו דוקא בשפחה גמורה דלא בת מינו שהרי הוא משוחרר במקצת, אבל בשפחה דכוותי' שהפקירוה הבעלים או נתייאשו ממנה מותר. ומתורץ מה שעמדנו בו דאכתי השחרור לחובתו שאוסרו בשפחה כזו. | ||