חובת התלמידים/שלשה מאמרים/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המשך הקלדה
(קישור)
(המשך הקלדה)
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 180: שורה 180:
לפני המלך, ורק אח"כ כשפוסק מלעיין, ומרחיב את תבונתו, כל  
לפני המלך, ורק אח"כ כשפוסק מלעיין, ומרחיב את תבונתו, כל  
עוד שמוסיף להוריד אותה להדעת שהיא התקשרות הבינה בהמדות
עוד שמוסיף להוריד אותה להדעת שהיא התקשרות הבינה בהמדות
יכול יותר להתעורר באהבה ויראה, וגם אז לא דבר קל הוא לאיש
פשוט להתעורר בחכמתו בינתו ודעתו ביראה ואהבה בלתי אנושית
התגלות והתלהבות של נפש גלוי' ומרוממה, אם אינו מוסיף
להתעורר אחר זה גם בעניני הרוח והנפש בפועל כתפלה שהיא
עבודה שבלב וכדומה.
ענין הזה שקל יותר להאדם להתעורר ברוחו ונפשו מאשר
בחכמתו, מובן מעט בזה שדברנו לעיל בהקונטרס [[חובת התלמידים/י|פרק י']] שיוצא
משם, שהמדות נבדלות בזה מן החכמה והכח, שהחכמה והכח
מתעוררות באיש גם מעצמם, והמדות רק ע"י זולתו. זאת אומרת,
שהחכמה האנושית באיש עומדת יותר תחת רשות האנכיות שלו
מאשר המדות, וכן רואים שלפעמים האיש מתעורר באהבה יראה
ורחמנות אף נגד רצונו, שלא רצה מעצמו לאהב ולרחם ורק בריות זולתו
עוררוהו ולא נכריחהו כן בחכמתו, שירצה לעיין בתורה וחכמה אם
אינו רוצה מעצמו. וכיון שהחכמה יותר משועבדת לצד האדם
ולהאנכיות שלו, לכן קשה יותר שתתגלה בה ההרשאה, ואף שיש
בה המשכת הנשמה ממרום, יותר צד האדם המושל עלי' ומכסה
אותה ניכר בה, והרוח והנפש כיון שאינם כל כך תחת אנכיות
האדם, יותר קל שיתעוררו בהשראה. והלא ראי' ברורה לנו
ממעשה דהלל שאמר, ישראל אם אינן נביאים הן בני נביאים הן
למחר וכו', ולא אמר שישאלו אותם ויאמרו להם ע"י הבחי' בני
נביאים שבהם, מפני שגם הם בדעתם לא ידעו, כי בעשייתם ורוחם
קל יותר שיתלבש רוח בני הנביאים מאשר בידיעתם וחכמתם.
{{מרכז|'''{{עוגן1|ב}}.'''}}
וכיון שרוצים אנו לדבר עתה מעט בעניני התעוררות הרוח
והנפש לא בשכל, לא נוכל לבאר את דברינו בשכל וסברא כ"כ,
רק לקחת דברים מן העובדות. כי האם יכולים לבאר עובדא זו
למשל בשכל, יש שהאיש נפשו פזורה, ומחשבותיו נפררות וקטנות
בלא קשר אחד קשר עליון, רוצה הוא לעורר ולהגבי' את נפשו
ולאחד את מחשבותיו אל אחד וקשה לו, ובא אל ההקפות בשמ"ע
ושמח"ת ורוקד הרבה בכל כחו ורפא לו. אילו לא הי' רוקד הי'
נשאר בחולשת נפשו גם אף אחר ההקפות כמקדם, וכשרקד אף
אם לא הי' לו כל כך מוחין דגדלות ורק כונה אחת פשוטה היתה
לו, לאמור הנה התורה של ד' שאנו שופכים את דמינו עלי' תמיד,
אשמח וארקד באלהי שלי ובתורת נפשי וחיי, ואז כבר הרגיש
בעצמו שכמו שמנערין את הבגד מן החול והאבק, שהחול והאבק
נופל והבגד מתגהץ, כן גם הוא, החולניות ברקידותיו נפלה, ונפשו
נזדככה ועלה ופנימיותו ומחשבותיו וכו' כעצם השמים נטהרו.
ומה פעלה בזה פעולת הגוף ברקידותיו גם על נפשו גם על
מחשבותיו, לא דבר שכל הוא וא"א לבארו בסברא רק עובדא הוא
שפעולות הגופניות מעוררות את נפש האדם, מחזקים ומעט מגלים
אותה.
או האם יוכל מי להבין ולהשכיל מה זאת, שלפעמים כשרוצה
האיש להתפלל בהתעוררות הלב והנפש ולא יכול כי אטומים הם,
ומתחיל להתפלל בקול, כמו שאיתא בסה"ק מזה, לא להגביה קולו
בתפלתו לבד, רק כמי שרוצה לגול בחוזק את האבן ממקור לבו
ונפשו, ומכוון את הדברים אשר הוא מדבר בתפלתו כמו שהם
בעצם לא את פירושם בלבד, היינו כשאומר הודו לד' קראו בשמו
לא פירוש כל מלה ותרגומה לבד הוא מכוון, רק כאילו עומד הוא
עתה נגד כל העולם פנים מול פנים ובקול קורא הוא להם ומכריז
הודו לד', האם ישנים אתם, קראו בשמו וכו'. ואילו הי' מכוון את הדברים הללו בלבד בלבד או אמרם בלחש לא הי' מועיל לו,
וכשקראם בקול הקיץ את נפשו מעט, עוררה והלהיבה לתפלה
טובה. ומה יפה כחו של הקול לעורר את נפשו יותר מכח חכמתו
שלא עורר אותה, כל הדברים הללו של הנפש והרוח למטה
ולמעלה מן שכל האנושי הם. למטה מפני שהם מרוח והנפש,
והשכל מהנשמה היא, ולמעלה, מפני שכח בהם לגלות מעט את
הנפש יותר מכח חכמתו.
----
----
{{ביאורים}}
{{ביאורים}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{ניווט כללי תחתון}}

תפריט ניווט