שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות/פא: הבדלים בין גרסאות בדף

'''{{עוגן1|ע"ד}}''' סך ר"ן שקיבל עליו במפורש כל האחריות המעות בהליכה לפ"פ. הנה אם הי' זה בדרך הלואה בהיתר שימוש מעות בהליכה, מ"מ י"ל דכשנותן המעות בפ"פ בעד הסחורה דקונה להמשלח מקרי פרעון כיון דנותן ע"פ דעת המלוה ואח"כ הוי דרך מקח וממכר דהמשלח זוכה על ידו בסחורה וחוזר ומוכר לו לכך וכך. ולכאורה יש לדון דהא היסוד בסוגיא דבב"ק ק"ב ע"ב לפ"מ דקיי"ל דלא כחוכא דמערבא ומטעם דא"ה אפי' חטים וחטים נמי אע"כ דהמוכר מקנה לבעל המעות עיי"ש היטב, ומה"ט כתב הרי"ו והביאו הב"ח סימן קפ"ג דאם קנה במעותיו ומכוין לזכות לחברו דלא קנה. א"כ בנ"ד נמי נהי דהוי כפרעון חוב דלא גרע מזרוק לים והפטר מ"מ לא נעשו מעותיו של המלוה דבמה זכה בהם, ע' בשיטה מקובצת בב"מ בדף ע"א ע"ב שהביא דעת גדולי פוסקים דבאמר זרוק לרה"ר והפטר דמצי אחר לזכות בהם דהוי כהפקר דלא נעשו מעותיו דהמלוה, וא"כ בנ"ד לא מקרי מעות המשלח ואינו בעל המעות, מ"מ זה נסתר מההיא דבב"מ דע"ג ע"א ד"ה והחמרים מעלי' במקום היוקר כבמקום הזול ועיין בתוס' שם דכיון דאין האחריות התבואה על החמרים נקנה התבואה להמשלם במקום הזול, ומלישנא דתוס' שם והחמרים היה משתכרים במעות ההליכה מבואר דהחמרים היו עוסקים במעות לצורכם בהליכה ובוודאי כן הוא בפשוטו דאם לא לאיזה תועלת עשו כן החמרים, הרי דמ"מ זוכה המשלח את התבואה וע"כ אי משום דברבית הקילו דקנין קצת מותר אי דמ"מ לענין דעת המקנה מקרי זה בעל המעות כיון דמ"מ הגיע לו המעות שנפרע בזה המשלח ומכחו הגיע לו המעות.

'''{{עוגן1|ואולם}}''' מטעם אחר יש לדון דבשלמא אם לא נעשה לוה רק מקניית הסחורות ואילך דהוי לוה על דמי הפרעון בזה באם לא אמר אם מעכשיו וגם אין שומם ידוע דנין דהוי דמי מקח ולא מקרי דרך רבית דאינו משלם לו רק מה שנתחייב בתחילת הלואה אבל אם נעשה לוה בתחלת קבלת הסך ר"ן ולבסוף מחזיר לו יותר אף דנדון דבעת קניית הסחורת פרע חוב ההוא והתחיל אח"כ חוב אחר דמי פרעון הסחורה מ"מ כיון דלא היה זמן בנכסים דתיכף כשפרע החוב חלה החוב של דמי סחורות ניכר כאלו הלואה אחת ופורע יותר מה שקיבל, אך מ"מ נראה דבנ"ד לא הי' דרך הלואה כלל והי' רק שליחות לקנות סחורה אלא דקיבל אחריות על המעות להיות כשואל ואין לו היתר שימוש בהם, אף דעתה הוי כ"ע כשלחני מ"מ על זמן מועט שימסרם בפ"פ להסוחרים ולקנות לו אסור להשתמש במעות לעצמו וכמ"ש הב"י יו"ד סי' קס"ט ד"ה ומדברי הרמ"ה וכו' אלא דזהו אלים וקוץ בה דהא שם כיון דקיבל עליו אחריות יותר מדיני מותר להשתמש בהם, ועיין בחות דעת סימן קס"ט סקל"א דפקפק בזה וכתב בפשיטות דאף להב"י אם אמר במפורש שלא ישתמש בהם דלא נעשה לוה, ובנ"ד דפירש באחריות להיות כשואל, מלישנא להיות כשואל מדוקדק שלא ישתמש בהם שיהי' רק כשואל ולא כלוה. ולענ"ד טוב לפרש להדיא שאינו רשאי להוציא המעות בהליכה, ואף דתוס' בב"מ כ"ט ע"א כתב בהא דאמרינן הוי שואל היינו לוה, מ"מ בלשון בנ"א ומיתורא דלישנא מדלא כתב סתם דמקבל כל האחריות או דמלוה לו המעות. נראה דהמכוון דאין לו רשות להוציא דאולי לא יהי' אח"כ בידו מזומן לקנות סחורה ולפ"ז לא צריך גם לדבריו הראשונים דכיון דלא נעשה לוה מקרי המשלח בעל המעות וזכה הסחורה, ומה שפקפק רחימי הרב מו"ה זעליג נ"י דלא שייך לומר דימכר השליח עבורו בסחורה ואח"כ יזכה לעצמו דדמי' לסימן קפ"ה ס"ב, ז"א דהתם הוא שליח לדבר זה למכור והוא רוצה למכור לעצמו בזה אמרינן כיון דהוא שלוחו למכור הוא כבעלים ואינו יכול להקנות לעצמו כיון דבאותו שעה הוא כבעלים ושם בעלים עליו אבל בנ"ד השליחות הן לזכות לו בסחורה ולאחר שעשה כן פקע השליחות ממנו, ומה שזוכה הוא אח"כ בסחורה לעצמו לא בדרך שליחות מהמשלח למכור ורק דהמשלח בעצמו אמר לו כן מכבר שמוכר לו הסחורה ויעשה קנין לזכות בה.

'''{{עוגן1|ואולם}}''' מטעם אחר יש לדון דהוי כמוכר לו דבר שלב"ל וכאומר הסחורה שאקנה יהא מכור לך. ובאמת הייתי נבוך די"ל דזהו דווקא כשעושה הקנין עתה על דבר שלא בא לעולם אבל באומר לכשאקחנה תעשה בו קנין ותזכה אז ועשה אח"כ קנין י"ל דמהני דהאמירה היה רק גלוי דעת ורשות שיעשה אז קנין ויזכה בו ובאותו שעה הוא בא לעולם. אך לכאורה דברי הטור חוה"מ סי' רמ"ג סט"ו והרמ"ה כתב דאפ"ה יכול לחזור בו עיי"ש. משמע שגם כה"ג לא מהני אבל לפי דברי הדרישה שם אין סתירה משם לסברתינו הנ"ל, וגם אם נידון לדבר שלא בא לעולם מ"מ אחר שנודע להמשלח בבוא השליח מהיריד ונתרצה בזה יקנה הסחורה להשליח.