משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משתמש:עמד/ארגז חול (עריכה)

גרסה מ־20:51, 20 ביוני 2023

נוספו 12,532 בתים ,  20 ביוני 2023
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Beitzah
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Rosh Hashanah
 
פני משה על תלמוד ירושלמי ראש השנה
פני משה על תלמוד ירושלמי ביצה
 
merged
merged
 
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Rosh_Hashanah
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Beitzah
 
This file contains merged sections from the following text versions:
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


פני משה על תלמוד ירושלמי ביצה
פני משה על תלמוד ירושלמי ראש השנה
תחילתדףכאן א/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ביצה}} שנולדה בי"ט.''' וב"ה אומרים לא תאכל. המסקנא בבבלי דטעמייהו דב"ה כדרבה וכדמוקי למתני' דבתרנגולת העומדת לאכילה מיירי ובי"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן ומשום הכנה דקסבר כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ונמצא שהגמר שנגמר בשבת מכין הוא לי"ט וכתיב והיה ביום הששי והכינו וסתם ששי חול הוא ואמרה התורה חול הוא שמכין לשבת וכן לי"ט די"ט נמי קרוי שבת כדכתיב בפ' אמור שבתון גבי י"ט אבל אין י"ט מכין לשבת ולא שבת מכינה לי"ט והאי קרא דוהכינו על כרחך בא להשמיענו דאפי' הכנה בידי שמים כגון ביצה הויא הכנה ואסורה דאי על הכנה בידי אדם קאמר ולומר שיאפו ויבשלו מבעוד יום הא בהדיא כתיב קרא אחרינא אשר תאפו אפו וגו'. ודוקא סעודות שבת ודי"ט דחשיבי הוא דבעיא הזמנה והזמנתן בחול אבל סעודת חול לא חשיבא ולא שייכא בה הזמנה הלכך באחד בשבת דעלמא לית לן למיסר ביצה דאיתילדא ביה הואיל ונגמרה בשבת משום דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זימון מבעוד יום ואסרו חכמים ביצה שנולדה בכל י"ט גזירה משום י"ט שאחר השבת וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה גזירה משום ביצה בשבת שאחר י"ט וכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה ואם נתערבה אפי' באלף אסורה משום דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל במין במינו והרי למחר יותרו הכל. ושבת וי"ט הסמוכין זה לזה ביצה שנולדה בזה אסורה בזה וכן בשני י"ט של ר"ה משום דכקדושה אחת הן אבל בשני י"ט של גליות דממ"נ אחד מהן חול ביצה שנולדה בזה מותרת בזה. וביצה שהיא ספק אם נולדה בי"ט או בחול אסורה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מ"ט}} דב"ש מוכנת היא על גב אמה.'''כלומר בתרנגולת העומדת לאכילה מיירי ומכיון שהתרנגולת אינה מוקצית ביצתה נמי תאכל שהיא מוכנת אגב אמה:
 
'''{{עוגן1|מה}} טעמון דב"ה.''' אי הכי מ"ט דב"ה הרי אוכלא דאפרת היא:
 
'''{{עוגן1|נעשית}} כמוקצה שיבש ולא ידע בו וכו'.''' כלומר שאני גבי ביצה דלא ידע בה מאתמול דהיום היא שנולדה ונעשית כתאנים וענבים ששטחן לייבשן ולהעשות גרוגרות וצימוקין דאילו מוקצה כה"ג שייבש ולא ידע בו שנתייבש שמא אינו אסור בתמיה דאע"ג שכבר נתייבש וחזי לאכילה מ"מ הואיל ולא ידע הרי כבר אסחי דעתיה מיניה וה"נ בביצה כן דאסחיה דעתיה ממנה והואיל ולא ידע שתלד היום אסורה:
 
'''{{עוגן1|והא}} תני בתוספתא רפ"ק השוחט וכו' בי"ט.''' ושם ל"ג אע"פ. ואמאי מותרות ליחוש שמא אם לא שחטה היתה נולדת היום ואת אמרת דנעשית כמוקצה שיבש:
 
'''{{עוגן1|ר"ח}} ור' מנא.''' תרוייהו מתרצי טעמא דהתוספת' דלא דמיא לנולד ומר מפרש משום דלא דומה טעם אכילתה של הביצה כשנמצאת מבפנים לטעם אכילתה כשיצאת מבחוץ. ואידך מפרש לפי שאינה נגמרת שתהא ראויה ליצירת אפרוח ממנה עד שתצא לחוץ והלכך אף ב"ה מודו בה דהוה כאוכלא דאפרת:
 
'''{{עוגן1|מה}} הן בחלב.''' אלו בצים גמורות שנמצאו אם מותר לאכלן בחלב:
 
'''{{עוגן1|נאמר}}.''' דכך הדין אם היו מעורות לגידין כבשר חשיבי ואסורות בחלב ואם לאו מותרות:
 
'''{{עוגן1|הכל}} מודים בביצה שיצא רובה מעי"ט.''' וחזרה במיעיה וילדתה בי"ט שהיא נאכלת בי"ט דהויא כאלו נולדה מאתמול ובמאי פליגין ב"ש וב"ה בשיצא מיעוטה וכו' כלומר אפי' התחילה לצאת מבעוד יום אבל לא יצא אלא מיעוטה בהא נמי פליגי דמיעוטא שיצא מעי"ט לא חשיבא:
 
'''{{עוגן1|כשם}} שהיא אסורה וכו'.''' תוספתא היא שם:
 
'''{{עוגן1|מה}}.''' בעיא היא דבעי הש"ס אי נימא דקתני נתערבה אפי' אחת באלף כולן אסורות כמ"ד ספק הכן אסור ביו"ט ברם כמ"ד ספק מותר מה הוא דאפשר דפליג נמי בנתערבה באחרות דכל אחת ואחת ספיקא הויא. וספק מוכן פלוגתא היא לקמן פ"ג בהלכה ב':
 
'''{{עוגן1|מודה}} הוא וכו'.''' כלו' דמהדר הש"ס דלא היא דאפי' למ"ד ספק מוכן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור כדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|נשרין}}.''' כלו' פירות הנושרין מן האילן וספק אם מהיום נשרו או מאתמול בזה ובכיוצא בזה הוא דפליג דלא אתחזק איסורא ותלינן דמאתמול נשרו כולן ברם הכא בנתערבה באחרות יש כאן אחת לאסור בודאי והיא מוכחת לחוש על כולן דעל כל אחת ואחת חיישינן שמא היא שנולדה היום ולא שייך כאן ביטול ברוב מכיון דדבר שיש לו מתירין הוא:
 
'''{{עוגן1|מהו}} תאכל היא ואמה.''' וכי היתירא באמה אתא לאשמעינן ומפרש דה"ק אם היתה אמה מוכנת לשחיטה תהא מותרת אגב אמה ואם לאו אסורה. ופריך וכי אין כל התרנגולים מוכנין לשחיטה הן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' בא.''' ה"ק תאכל היא בהכינה של אמה ומשום דסתם תרנגולת לשחיטה ולגדל ביצים קיימא ואם נשחטה אמה היום הוברר הדבר דמוכנת לשחיטה היתה ואז תאכל גם הביצה בהכינה של אמה:
 
'''{{עוגן1|עגל}} שנולד ביו"ט מותר.''' ולא דמיא לביצה שאסורה משום מוקצה לפי שהעגל מתיר עצמו בלידתו ולהיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו וכיון דאיתקן לשחיטה איתקן נמי לענין מוקצה:
 
'''{{עוגן1|ר"ז}} בעי.''' עלה דמעתה נימא נמי דמדברי' תהא מותרת לשחטה ביו"ט ואנן תנן בשלהי מכלתין אין משקין ושוחטין את המדברית משום מוקצה. ואמאי הרי מיהת מתרת עצמה לאכילה בשחיטה ואזדא ליה נמי איסור מוקצה וכן צבייה שבאת לידו בי"ט תהא מותרת ולא תיאסר משום מוקצה לפי שהיא מתרת עצמה לאכילה בשחיטה בתמיה:
 
'''{{עוגן1|חזר}} ר' זעירא ואמר.''' דטעמא אחרינא איכא הכא להתיר עגל שנולד ביו"ט ולא דמי לביצה לפי שהעגל מאתמול הוא גומר כלומר שהרי היה יכול להיות נולד יום או יומים קודם י"ט וא"כ לא אקצי דעתיה מיניה ברם הכא בביצה אי אפשר שתלד עד שתהא הביצה נגמרת ובו ביום נגמרה בו ביום נולדה ויש כאן איסור מוקצה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' בא אתייא.''' האי טעמא דר"ז לחלק בין עגל לבין ביצה כמ"ד הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין דבהמה גסה טהורה יולדת לט' חדשים כדאמר בהאי תלמודא בפרק החולץ בהלכה י"א ופליגי התם אם יולדת נמי לחדשים מקוטעין או לשלימין דוקא ומילתא דר"ז לא אתיא אלא כהאי מ"ד דיולדת ג"כ למקוטעין וכשנכנסת לחדש התשיעי ראויה היא שתלד בכל יום ויום ודעתיה על הולד אבל כמ"ד בהמה יולדת לחדשים מסויימין וט' שלימין בדוקא א"כ הגע עצמך דבכה"ג שסיים לו היום אימתי שעלה עליה הזכר ולא כלו תשעה חדשים שלימין עד בו ביום שנולד העגל והוא יו"ט והשתא איכא איסור מוקצה עליה ודמי לביצה שבו ביום נגמרה ובו ביום נולדה ואנן סתמא אמרי' עגל שנולד בי"ט מותר ומשמע דבכל גווני מותר ושמעינן השתא דלא אתיא מילתיה דר"ז אלא כמ"ד הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין:
 
'''{{עוגן1|גוזל}} שנולד ביו"ט וכו'.''' כדלעיל גבי עגל. ופריך לא כן תני בברייתא ביצים שריקמו וכו' ואפי' שחטן אסורין משום שקץ :
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' דמיירי באלין דנפקין מקליפתן ועם כנפיהון עליהן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} אבהו וכו' שאיל.''' על האי ברייתא ששנינו כל שתשמישו ביום וכו' כהאי התיבון דלקמיה:
 
'''{{עוגן1|הרי}} התרנגולת וכו'.''' והיא יולדת בין ביום ובין בלילה כדאשכחן דלפעמים יולדת בלילה:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' היכא דיולדת בלילה שכן היא יולדת לפעמים בלא זכר אלא בספנא מארעא ודוקא אותה יולדת היא אף בלילה:
 
'''{{עוגן1|עגל}} שנולד מן הטריפה בי"ט מותר.''' דאע"ג דלא שייך כאן לומר דמוכן אגב אמו הוא אפ"ה מותר דנעשה כדבר מוכן שטמון בדבר שאינו מוכן וכשיוצא ממנו נשאר הוא מוכן:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ה דעדיות:
 
'''{{עוגן1|ביצת}} נבילה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק.''' שקליפתה קשה ונגמרת כשאר ביצים הנמכרות בשוק מותרת כדברי ב"ש וכו'. וגרסי' לסוגיא זו בפ"ב דע"ז בהלכה ז':
 
'''{{עוגן1|גמורה}} היתה.''' דמאחר שנמצאת נגמרת אמרינן גמורה היתה עד שלא נעשית נבילה:
 
'''{{עוגן1|מעתה}} אפילו אין כיוצא בה וכו'.''' דנימא נמי שנתהווה בה הביצה קודם שנתנבלה:
 
'''{{עוגן1|אם}} אומר את כן וכו'.''' כלומר באין כיוצא בה נמכרת אין להקל שמכיון שלא נגמרה הויא כבני מעיה וקשורה בשלל של ביצים ולא נתיר שלל של ביצים של נבילה:
 
'''{{עוגן1|וב"ש}} כמשנה אחרונה וב"ה כמשנה הראשונה.''' כצ"ל כלומר בתמיה דלמאי דחזינן דב"ש וב"ה פליגי בכיוצא בה נמכרת בשוק וב"ה אוסרין א"כ דברי ב"ה אזלי כמשנה הראשונה דע"ז שם דאסרו להעמיד הגבינה בקיבת נבילה דכגופה הואי וקס"ד דקיבה וביצה חדא דינא אית להו וקשיא דהרי חזרו בהן כדלקמיה ומשנה האחרונה לאו כגופה חשיבא היא:
 
'''{{עוגן1|דאמר}} ר' חייה בשם ר' יוחנן וכו'.''' כלומר משנה ראשונה ואחרונה מאי היא דאמר ר"ח וכו' וכדמסיק לקמן:
 
'''{{עוגן1|בראשונה}} היו אומרים אין מעמידין לא בקיבת הנבילה.''' של ישראל ולא בקיבת הנכרי ומטעמא דקיבת הנבילה כגופה חשיבא:
 
'''{{עוגן1|חזרו}} לומר.''' במשנה אחרונה:
 
'''{{עוגן1|מעמידין}} בקיבת הנבילה.''' של ישראל דסבירא לן דקיבה פירשא בעלמא היא אבל אין מעמידין בקיבת הנכרי משום דסתם שחיטת הנכרי לע"ז היא ובע"ז אפי' פירשה אסור:
 
'''{{עוגן1|שמואל}} בר אבא בעי.''' על הא דר' חייה בשם ר' יוחנן מאי האי דקאמרת בענין קיבת הנכרי הא האי מילתא כר"א דפ"ב דחולין היא דאזלא דקאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז והרי סתים לן תנא לעיל בפ"ב שם דלא כר"א. דתנינן שם בהלכה ג' בשר הנכנס לע"ז מותר ואמרינן התם זו להוציא מדברי ר"א שאומר מחשבת נכרי לע"ז:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בשם ר' יוחנן.''' אמר הכין ודלא כר' חייה בשמיה אלא ה"ק בראשונה וכו' חזרו לומר מעמידין בין בקיבת הנבילה בין בקיבת הנכרי וכלומר לפי משנה הראשונה היו שניהן שוין לאיסורא ולפי משנה האחרונה שניהן שוין להיתירא דסתם מחשבת נכרי לע"ז לא אמרינן:
 
'''{{עוגן1|לשון}} מתניתא.''' דפרק כל הבשר מסייעא לר' חייה בר בא דקאמר למשנה אחרונה אין מעמידין בקיבת הנכרי ששנינו שם קיבת הנכרי וקיבת הנבילה אסורה אלמא דקיבת נכרי לחוד ושל נבילה לחוד ואי טעמא דשל נכרי נמי משום נבילה הויא למה לי למיתני תרוייהו אטו לא ידעינן דשחיטת נכרי נבילה היא אלא דאשמעינן דשל נכרי טעמא אחרינא נמי איכא ואף משנה אחרונה דסברינן דפירשא בעלמא היא מ"מ של נכרי אסורה משום לתא דע"ז וכר"א והיינו דקאמר לשון מתניתא מסייעא לר' חייה בר בא דאפי' למשנה אחרונה חיישינן בשל נכרי מטעמא דאמרן:
 
'''{{עוגן1|כמשנה}} ראשונה כשירה שינקה מן הטריפה וכו'.''' מילתא אחריתא היא ואגב דמייתי רישא דהך מתני' מפרש לה לכולה ועוד דשייך נמי למסקנת הקושיא וב"ה כמשנה ראשונה בתמיה. וכלומר דהא חזינן דקתני בהאי מתני' כמשנה ראשונה והדר קתני כמשנה אחרונה כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|כמשנה}} ראשונה.''' כלומר רישא דמתני' דקתני קיבת נבלה אסורה אלמא לא כפירשא בעלמא אלא כגופה חשיבא זהו כמשנה ראשונה:
 
'''{{עוגן1|כשירה}} שינקה וכו'.''' וכן הא דקתני ברישא דסיפא כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה אלמא דמה שהוא בתוך הקיבה לאו כפירשא היא אלא כחלב ממש חשבינן ליה נמי כמשנה ראשונה אתיא וקודם חזרה נשנית דאכתי לא הוה אמרי דכפירשא בעלמא היא:
 
'''{{עוגן1|וטריפה}} כו'.''' והא דקתני בסיפא דסיפא וטריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת ולא אמרי' כגופה חשיבא זהו כמשנה אחרונה שלאחר חזרה ורישא וסיפא קודם החזרה נשנית ומשנה לא זזה ממקומה. שמעינן מיהת השתא שחזרו ממשנה ראשונה וקבעו להלכה כמשנה אחרונה והדרינן להקושיא דלעיל דב"ש כמשנה האחרונה וב"ה כמשנה הראשונה בתמיה הרי חזרו ממשנה הראשונה והיכי נשנית בעדיות להא דב"ה כוותה:
 
'''{{עוגן1|ואפילו}} דיסברון וכו'.''' כלומר דמשני דלא כדס"ד דקיבה וביצה דמיין אהדדי דלאו מילתא היא אלא דמצינן לאוקמי להא דב"ש וכן להא דב"ה כמשנה האחרונה בקיבה ולא קשיא מידי דשאני קיבה מביצה דביצה גידולי גופה היא ובהך סברא פליגי דב"ש סברי הואיל כיוצא בה נמכרת בשוק לאו כגופה ממש חשבינן לה ואם אין כיוצא בה נמכרת אז הוא דהויא כגופה וב"ה סברי אפי' כיוצא בה נמכרת מ"מ גידולי גופה היא שנתגדלה במעי נבלה ואע"פ שלא נגמרה לגמרי מיהת מקצת גידוליה בנבילה היא וכנבילה חשיבא אבל קיבה ממקום אחר באת ובין לב"ש ובין לב"ה אמרינן דלאו כגופה חשיבא דכפירשא בעלמא הבאה לה ממקום אחר היא ותרוייהו כמשנה האחרונה ס"ל:
 
'''{{עוגן1|ואתייא}}.''' הא דאמרן כהאי דאמר ר' יוסי בר בון בשם ר' יוחנן וכו':
 
'''{{עוגן1|שביקעו}} להם זאבים.''' שדרסום ואסרו אותם משום דרוסת הזאב ואף על פי כן התירו קיבותיהם וכך אמרו דלא דמיא קיבה לביצה:
 
'''{{עוגן1|נולדה}} בי"ט וכו'.''' תוספתא היא שם:
 
'''{{עוגן1|היא}} המחלוקת.''' במקומה עומדת ולב"ה נולדה בזה אסורה בזה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חנינא הורי לציפוראיי וכו'.''' בספיחי חרדל הא דתנינן ברפ"ט דשביעית ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין בשביעית שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה להיות זורעין או משמרין אותן בשביעית. ובביצה כר' יהודה היינו ר' יהודה דתוספתא דאמר משום ר"א דעדיין היא מחלוקת וי"ט ושבת הסמוכין זה לזה אסרו ב"ה בזה מה שנולד בזה:
 
'''{{עוגן1|עאל}} ר' יוחנן ודרש להיך.''' לאנשי ציפורי כרבנן דהכא דהת"ק דהתוספתא דנולדה בזה מותרת בזה לדברי הכל וכרבנן דתמן בשביעית דס"ל התם כל הספיחין אסורין:
 
'''{{עוגן1|וגרסי'}} להאי סוגיא בשביעית שם ובפ"ג דעירובין בהלכה ו'.''' מן קומוי וכו'. מפני אלו שני דברים ירד ר' יוחנן מצפורי והלך לו לטיבריה ולא היה רוצה לדור בציפורי משום הוראת ר' חנינה דחרדל וביצה ואמר מה זה שהביאו לי להדין סבא דמה דאני שרי בביצה וכרבנן דהתוספתא דלעיל והוא אסר וכר' יהודה דעדיין מחלוקת במקומה עומדת ומה דאנא אסר בספיחי חרדל וכרבנן דשביעית והוא שרי וכר' יהודה:
 
'''{{עוגן1|אתא}} עובדא קומוי ר' יסא.''' בביצה שנולדה בשבת אם מותרת בי"ט שלאחריה ובעא מיעבד כר' יוחנן דס"ל כרבנן שלא נחלקו ב"ה בנולדה בזה שמותרת בזה:
 
'''{{עוגן1|כד}} שמע.''' ר' יסא דרב ור' חנינא תרוייהון פליגין על ר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|שרע}} מיניה.''' הסיר ומנע עצמו מזה:
 
'''{{עוגן1|דאיתפלגון}}.''' והיכא איתמר הא דרב ור' חנינה אהא דפליגין בשירי פתילה וכו' שכבו בשבת מהו להדליתן בי"ט שלאחריו אם אסור משום מוקצה או לא:
 
'''{{עוגן1|מה}} אפכן לה פתילה גבי ביצה.''' מה זה שהם מהפכין ומחזרין לדמות דין פתילה לדין ביצה. ובעירובין גריס מה מכפלה פתילה גבי ביצה והיינו הך. דהא שאני ביצה דנולד הויא אבל פתילה הרי היא אותה בעצמה שהדליקו בה בשבת אלא שכבתה ונשתייר בה וכן מדורה ושמן:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} מן מה.''' דאנן רואין דרבנן מדמיין לה והן רב ור' חנינה שאוסרין בפתילה כמו בביצה ור' יוחנן דמתיר בפתילה מתיר נמי בביצה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה היא הדא היא הדא.''' שדין אחד להם:
 
'''{{עוגן1|משם}} ארבעה זקנים אמרו וכו'.''' איידי דאיירי בהאי עניינא מסיק לה לכולא מילתא כדגריס בעירובין הנאכל עירובו בראשון וכו'. התם במתני' פליגי ר"א וחכמים בי"ט הסמוך לשבת ר"א אומר מערב אדם שני עירובין וכו' דס"ל שבת וי"ט שתי קדושות הן וחכמים אומרים וכו' ועלה קאמר שם דמשום ד' זקנים אמרו אם נאכל עירובו בראשון הרי הוא כבני עירו בשני שאין עירובו לשני וקאמר רב הלכה כד' זקנים אלמא ס"ל שתי קדושות הן:
 
'''{{עוגן1|מחלפא}} שיטתיה דרב דתמן.''' בעירובין עבד לה שבת וי"ט שתי קדושות והכא בשירי פתילה עבד לה קדושה אחת:
 
'''{{עוגן1|דאיתפלגון}} וכו'.''' כדלעיל ואסר רב. והתם משנינן לה דלחומרא עבדינן בתרוייהו:
 
'''{{עוגן1|הכל}} מודים.''' אפי' ב"ש מודים בנשרין. פירות הנושרין מן האילן בי"ט שהן אסורין:
 
'''{{עוגן1|מה}} בין נשרין מה בין בצים.''' לב"ש. והשיב לו לא דמי דאלו נושרין באמותיהן כשהן מחוברות באילן שמא אינן אסורין בתמיה ואלו בצים במעי אמן שמא אינן מותרות שהרי לד"ה השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותרות כדלעיל וא"כ מוכנין הן אגב אמן:
 
'''{{עוגן1|מעתה}}.''' לב"ה דקי"ל כוותייהו דלא שרו אגב אמה נימא נמי נולדה בי"ט לא תאכל בשבת וכו' ואמאי קאמר הת"ק דהתוספ' דלעיל בי"ט ושבת הסמוכין דלד"ה נולדה בזה מותרת בזה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} וכיני.''' וכן אתה אומר בתמיה:
 
'''{{עוגן1|לא}} דייך וכו'.''' דאפי' בי"ט עצמו לא אסרו ב"ה אלא משום חומרא בעלמא כדקאמר טעמייהו בריש ההלכה נעשה כמוקצה שיבש ולא ידע בו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} ירמיה בעי עיטורי סוכה.''' שעיטרה בקרמים וסדינין מה הן לאחר שבעה אם מותרין הן ביום טוב האחרון:
 
'''{{עוגן1|חזר}} ר' ירמיה ואמר.''' דמסתברא כל שבעה הן בטלין על גב סוכה ואסורין בהנאה ומכאן ואילך כמוכנין הן דלא איתסרו אלא בשבעת ימי הסוכה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה.''' דלא היא דכל שבעה קדושת סוכה חל עליהן ומוקצין הן למצות סוכה ומכאן והילך בי"ט האחרון קדושת י"ט עליהן כלומר מחמת קדושת י"ט אסורין הן שהרי בין השמשות די"ט האחרון אכתי מוקצין משום קדושת סוכה הן דאי איתרמי ליה סעודתא בעי' למיתב בה ומיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצו לכולא יומא:
 
'''{{עוגן1|מה}} אתא מישאול י"ט שחל להיות ערב שבת.''' כלומר ואם באת לשאול ולהסתפק הכי היא דבעית למישאל אם י"ט האחרון חל להיות ע"ש מה הן בשבת:
 
'''{{עוגן1|כמ"ד}} שתי קדושות הן.''' כלומר וכן צריך אתה לשאול אי קי"ל כמ"ד י"ט ושבת הסמוכין זה לזה שתי קדושות הן והאסור בזה מותר בזה וא"כ עיטורי סוכה מותרין הן בשבת שאחר י"ט או דילמא קדושה אחת הן ואסורין אף בשבת שלאחריו:
תחילתדףכאן א/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרים שאור בכזית.''' בגמרא דהתם מסיק דלענין אכילה כ"ע לא פליגי דזה וזה בכזית מדפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת לומר לך זהו שאור וזהו חמץ כשיעורו של זה כן של זה כי פליגי לענין ביעור ב"ש סברי מדכתב רחמנא לתרוייהו שאור וחמץ ולכתוב חמץ שאין חימוצו קשה ואפ"ה חייב לבער ק"ו לשאור שחימוצו קשה אלא ש"מ דלענין ביעור שיעורו של זה לא כשיעורו של זה ולא ילפינן ביעור מאכילה וב"ה סברי דילפינן ביעור מאכילה. והני תלת מילי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה גבי י"ט לפיכך תני להו הכא גבי הדדי:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לא}} שנו.''' דפליגי ב"ש בחמץ אלא לביעורו וכו'. כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|בין}} לביעור בין לאכילה כזית.''' לפרש לדברי ב"ה קאי דלא תימא הואיל דר' יוסי בן חנינה מפרש דפלוגתייהו בביעור הוא ועל זה קאמרי ב"ה זה וזה בכזית. אבל באכילה לב"ה שאור מחייבי אף בפחות מכזית דהואיל וחימוצו קשה מחמירי ב"ה בשאור יותר מבחמץ לענין אכילה כדאשכחן דמחמירי גבי חמץ לענין ביעור ה"נ מחמירי גבי שאור לענין אכילה הלכך קמ"ל דלב"ה בין לביעורו בין לאכילה כזית בין שאור ובין חמץ:
 
'''{{עוגן1|מן}} הן שמע רבי וכו'.''' דרך כבוד אמר לר' חזקיה אם שמע כך וממי שמע לו זה בשם ר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|ואף}} אנן אמרין.''' כן דר' אבהו קיבל זה מר' יוחנן ומוכרח הוא לב"ה דאם לא כן אלא דמחמירין ב"ה באכילה בשאור אם כן קשיא ניתני בריש כריתות שלשים ושבע כריתות בתורה דקתני התם ל"ו כריתות וקחשיב האוכל חמץ בפסח ואם איתא דשיעורו של שאור חמיר באכילה מבחמץ א"כ ה"ל למיתני האוכל כזית חמץ בפסח וכחצי זית שאור אלא ודאי דשיעורן שוה לב"ה אף לאכילה וקתני האוכל חמץ ושאור נמי במשמע משום דשיעור אחד להן:
תחילתדףכאן א/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|השוחט}} חיה ועוף בי"ט.''' לישנא דהשוחט הוה משמע בדיעבד ומדקתני סיפא ומודים שאם שחט וכו' מכלל דרישא לאו דיעבד הוא הלכך מפרש התם בגמרא דה"ק הבא לשחוט חיה ועוף בי"ט ונמלך בב"ד כיצד יעשה. בש"א ב"ד מורין לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר שיש לו נעוץ והכינו מבעוד יום וכלו' שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה ודוקא כשהוא נעוץ בעפר תיחוח שראוי לכיסוי שאינו מחוסר כתישה:
 
'''{{עוגן1|וב"ה}} אומרים לא ישחוט.''' לכתחלה אא"כ היה לו עפר מוכן שמותר לטלטלו:
 
'''{{עוגן1|ומודים}} שאם עבר ושחט שיחפור בדקר.''' שהכין בעפר תיחוח ויכסה:
 
'''{{עוגן1|שאפר}} כירה מוכן הוא.''' מילתא באנפי נפשה היא ולאו אפלוגתייהו קאי וה"ק ואפר כירה מוכן הוא. שאם יש לו אפר כירה אינו צריך הזמנה דדעתו עליה. ולא שנו אלא שהוסק מעי"ט אבל הוסק בי"ט אסור דלאו דעתיה עליה מאתמול ואם היה רמץ חם שראוי לצלות בו ביצה אע"פ שהוסק בי"ט הואיל דחזי להפוכי ביה ולצלות בו שקיל נמי ומכסה בו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|המבשל}} נבילה בי"ט אינו לוקה.''' גרסי' להא לעיל בשבת פרק כלל גדול הלכה ב' עד מכל מקום הרי הוציא ציר ושם פירשתי:
 
'''{{עוגן1|זאת}} אומרת.''' מדקתני הכא גבי כיסוי שאפר כירה מוכן ש"מ שאינו מוכן אלא למצוה דלענין מצות כיסוי הקילו אף בסתמא ואמרי' דדעתיה עליה אבל לא לכסות בו שארי הדברים:
 
'''{{עוגן1|בשלא}} הכינו.''' בפירוש לעשות בו כל צרכו אבל אם הכינו מבע"י לכל צרכיו מכסין בו ומצוה כלומר מכסין בו לכל דבר הצריך לו כמו שמותר לו לכסות לכיסוי מצוה:
 
'''{{עוגן1|ואתייא}} כהאי דאמר ר' שמי.''' בשם ר' אחא דדרש בשם רב יהודה שאם הכינו למצות כיסוי בלבד אז אין מכסין בו אלא למצוה אבל אם הכינו לכסות בו צואה וכיוצא בה מכסין בו בין צואה בין למצות כיסוי וקמ"ל דבהכנה בלחוד סגי לכל דבר הצריך לו לכסות כמו דמהני הכנה לצורך מצות כיסוי:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בר בון אמר.''' דאשכחן פלוגתא בהא רב זירא וכו' יש הכן לצואה דבהכנה לחוד מהני. ואחרינא אמר אין הכנה לצואה אלא שצריך לייחד לו מקום שיהא מונח בשביל כך:
 
'''{{עוגן1|ויכסה}} בו את הכוי.''' לדידך דאמרת יש הכן אפי' אם הוא שלא לצורך מצוה אלמה תנן פ' כיסוי הדם כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואמאי לא יהא אלא כצואה הרי מכיון שיש לו אפר מוכן דבהכי מיירי דאי בשאין לו מאי איריא כוי שהוא ספק אפי' ודאי נמי לא וא"כ מ"ש מצואה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} כוי דרך בני אדם לטעות בו.''' שהרואה שמכסה את דמו בי"ט יאמר שהוא חיה ודאי ויבא להתיר חלבו אבל צואה מה יש לטעות בה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אם את אומר כן.''' דהואיל דליכא מידי למיטעי בה מותר א"כ אפי' הכנה בלחוד בשביל כך לא צריך אלא אף הוא חופר בדקר שיש לו נעוץ בשביל כיסוי הדם ומכסה בו ג"כ להצואה:
 
'''{{עוגן1|ותני}}.''' בתוספתא פ"ק כן. בנוסחא שלפנינו כתוב כאית תניי תני אין מכסין:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} מכסין לשעבר.''' אם שחט כבר מותר לכסות ומ"ד אין מכסין בבא לישאל אם לכתחלה ישחוט על מנת לכסות בעפר זה אין מורין לו היתר ולא פליגי:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|מה}} אם מילה וכו'.''' כלומר שהרי ק"ו הוא ממילה וכו'. ופריך ומותר לשחוט בשבת בתמיה ומאי האי דקאמר שאין כיסוי הדם ודאי דוחה את השבת והיכי משכחת לה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אמר לה סתם.''' ולא בשם ר' יוחנן ור' יוסי בר' בון קאמר לה בשם ר' יוחנן דמשכחת לה בשוחט לחולה ואין מכסין את הדם עד הערב:
 
'''{{עוגן1|מה}} ספק יש שם.''' דקאמר והרי ספיקו דוחה י"ט אם על ספק שהיום ר"ה או למחר קאמר מה נפשך מותר אם יום חול היום יתקע דמה בכך ואם י"ט היום א"כ מצותו בכך ויתקע ומשני ר' חנינה בשם ר' אחא דבאנדרוגינוס שתקע קאמר שהוא ספק אם חייב בשופר ואעפ"כ תוקע וכדתני כן בתוספתא דר"ה פ"ב דמוציא את מינו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בעי.''' עלה דמפרש ר' אחא באנדרוגינוס הוא דקאמר דא"כ מאי האי בדא דתני התם אין לו תשובה בתמיה וכלומר במה דסיים שם דעל האי דאמרו לו שופר שבגבולים יוכיח שאע"פ שאין ודאי דוחה שבת ספיקו דוחה יו"ט וה"ה לכיסוי הדם שאע"פ שאין ודאו דוחה שבת ספיקו יהא דוחה י"ט גריס עלה שם שהשיב ר' אלעזר בנו של ר"א הקפר על הק"ו ממילה דמעיקרא דדינא פירכא דמה למילה שאין ספיקה דוחה י"ט שאין ודאה דוחה את לילי י"ט. והכא דגריס ודאה דוחה את לילי י"ט בלשון בתמיה מיתפרשא וכי ודאה דוחה לילי י"ט והלא אינה נוהגת אלא ביום. תאמר בכיסוי הדם שודאו דוחה את לילי יו"ט והואיל וכו' דין הוא שיהא ספיקו דוחה י"ט ועלה קאמר ר' אבא שם זה א' מארבעה דברים וכו' והשתא לר' אחא דמפרש דספיקו דוחה י"ט דקאמרי על שופר שבגבולין היינו באנדרוגינוס א"כ אמאי קאמר ר' חייה שזה אחד מד' ק"ו שאין עליו תשובה עד שהשיב ר"א בנו של ר"א הקפר והרי בלאו הכי יש עליו תשובה דהא שופר שבגבולין יוכיח דבשלמא אם אנו מפרשים דהאי ספיקו דוחה י"ט דשופר בספק י"ט ספק חול היא דקאמרי שפיר קאמר ר' חייה דהאי ק"ו אין לו תשובה דהאי שופר יוכיח מיפרך פריכא היא וכדאמרי ממ"נ יום חול הוא יתקע וכו' אלא לר' אחא קשיא:
 
'''{{עוגן1|וקמת}}.''' האי מילתא במקומה בלי הכרעה וכמה דצרכת וכו' כמו שהיה ספק בדבר זה לרבנן ראשונים ונשאר קושיא בידם אם הק"ו ממילה מיפרך היא וא"כ קשיא לידחי ספק כיסוי הדם לי"ט או לא וכן נשאר הספק הזה לרבנן אחרונים והקושיא בידם:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' אחא וכו'.''' לפי פירושו של ר' אחא דהאי ספיקו דוחה י"ט דשופר באנדרוגינוס הוא דקאמר א"כ למדנו דהא דקתני אנדרוגינוס מוציא את מינו אפי' לכתחלה מוציא שהרי האי יוכיח על הק"ו ממילה קאי דבעי למימר דכיסוי הדם יהא ספקו דוחה י"ט לכתחלה ואע"פ שאין ודאי דוחה שבת כמו השופר שבגבולין דספיקו דוחה י"ט והיינו נמי לכתחלה. אבל על דעתיה דר' יוסי שהקשה על פירושו של ר' אחא ולא בעי לפרושי באנדרוגינוס איכא למימר דהא דקתני מוציא את מינו לשעבר הוא והיינו בדיעבד דוקא אם תקע להוצא את מינו יצא אבל לכתחלה לא:
 
ומודים וכו' הדא דאת אמר שאפר הכירה מוכן הוא ומכסה בו באפר שהוסק מערב י"ט אבל באפר שהוסק בי"ט כנולד הוא דמעיקרא הוה עצים והשתא אפר
 
לא יכסה בו אלא יחפור בדקר שיש לו נעוץ מבעוד יום ויכסה בו:
 
'''{{עוגן1|בד"א}} בשלא שחט.''' עדיין אלא שבא לשאול אומרים לו שאם אין לו אפר שהוסק מעי"ט אל ישחט אבל אם שחט ויש לו אפר שהוסק היום ואין לו דקר נעוץ מבעוד יום מה יעשה וקאמר הש"ס מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט שאינו אלא משום מוקצה ונולד ואל יחפור בדקר ויכסה דדמי למלאכה בי"ט:
 
'''{{עוגן1|חברייא}} אמרין.''' דלא איכפת לן בהא ואם ירצה יחפור בדקר ויכסה לפי שמצות עשה של כיסוי הדם דוחה למצוה בל"ת של י"ט והיינו טעמייהו דב"ה דמודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' יונה דהוא אמר וכו'.''' פלוגתייהו דר' יונה ור' יוסי לעיל בריש פ"ב דחלה ולקמן סוף פ"ג דנדרים:
 
'''{{עוגן1|אע"פ}} שאין כתובה בצידה.''' ממש או באותו ענין ניחא הא דחברייא אלא לדעתיה דר' יוסי דקאמר דבעינן דוקא שכתובה בצידה כמו לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דמינה ילפינן דכל מצות עשה דוחה ל"ת מאי איכא למימר הא כיסוי הדם אינה כתובה בצידה דל"ת די"ט:
 
'''{{עוגן1|מכיון}} כו'.''' וקאמר דאפ"ה שרי שמכיון שהתחיל במצוה ושחט לשם שמחת י"ט אומרים לו מרק המצוה ותכסה הדם:
 
'''{{עוגן1|קערה}} שחקקה קוף.''' בי"ט מהו להשתמש בה משום מוקצה:
 
'''{{עוגן1|נעשה}} כמוקצה שיבש ולא ידע בו.''' הבעלים מאתמול דאסור כדאמרי' בריש פרקין וה"נ כן:
 
'''{{עוגן1|נעשה}} כטבל שתיקנו שוגג.''' בי"ט דאע"ג דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט אם עבר ותיקנו מתוקן וה"נ כן:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} מותר מהו להשתמש ע"ג מקומה.''' כלומר אפי' למ"ד מותר להשתמש בהקערה מ"מ במקומה איכא למיבעי דאפשר אותו המקום שניטל ממנו הקערה כנולד הוא דמעיקרא היה אותה חתיכה עליו. וקאמר הש"ס כך אנו אומרים אסור להשתמש ע"ג הקרקע בי"ט בתמיה ומאי תיבעי לך:
תחילתדףכאן א/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך.''' בבבלי איכא תרי לישני לרב חנן בר אמי בפירושא דפלוגתייהו ללישנא קמא בר"ה היא דפליגי דב"ש אסרו שהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וב"ה שרו דסברי שובכו מוכיח עליו שניכר שהסולם של שובך הוא אבל ברשות היחיד לכ"ע מותר וללישנא בתרא ברה"י הוא דפליגי לב"ש אסור דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור וב"ה שרו אע"ג דבעלמא דינא הכי כאן התירו משום שמחת י"ט אבל בר"ה אפי' ב"ה מודו דאסור וכל זה דוקא בסולם של שובך אבל בסולם של עליה לכ"ע אסור בטלטול ואפי' בהטיה מחלון לחלון אסור:
 
'''{{עוגן1|ב"ש}} אומרים לא יטול.''' מיוני שובך ויוני עליה:
 
אא"כ נענע מבעוד יום ודוקא בבריכה ראשונה הוא דפליגי ב"ש שמדרך מגדלי יונים להניח בריכה ראשונה להיות צוות לאמה לפי שדרך היונים שיולדים בריכה בכל חדש וחדש והן שני גוזלות זכר ונקבה ומפסיקין בתקופת טבת וחוזרים ויולדים בניסן וקסברי ב"ש דחיישינן דילמא חייס אבריכה ראשונה והלכך בדבור בעלמא לא סגי דשמא כי אתא למישקל למחר מימלך וחייס עלייהו והוי טלטול שלא לצורך אבל משנענע וממשמש אותן מבעוד יום לשוחטן למחר תו לא חיישינן לאימלוכי ובית הלל סברי לא חיישינן לאימלוכי ובעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי ואפילו בבריכה ראשונה אבל בבריכה שניה אפי' לב"ש בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|יהודה}} בר חייה נפק לברא.''' הלך מחוץ לעיר בין הכפרים:
 
'''{{עוגן1|ואקים}} תניי קומוי.''' העמיד תנא אחד לפניו ותני ליה הך ברייתא בד"א דב"ה מתירין בסולם של שובך וכו':
 
'''{{עוגן1|סולם}} של שובך אם עשה הוא מלאכתו מאתמול כחישין הן.''' כלומר דהיינו טעמא דשל שובך שרו ב"ה משום דניכר הוא שאינו עומד למלאכה שאם עושה בו איזה מלאכה אינו יכול מפני שהשליבות שלו כחישין הן חלושין ואינן סובלין משא אבנים כדי להעלותן ולתקן גגו והיינו דקאמר מאתמול כלומר שאינו מתוקן לכך לעשות בו מלאכה לא קודם י"ט ולא מעולם ולא אתי למיחשדיה ולומר להטיח גגו הוא דצריך אבל סולם של עליה שעומד הוא לעולם לכך ועושה בו מלאכתו מאתמול וכן כל יום ויום אתו למיחשדיה שיאמרו שהיום ג"כ שהוא רואה שגגו אינו מתוקן ומטלטלו כדי להטיח גגו והלכך אסור:
 
'''{{עוגן1|כחישין}} הן.''' על השליבות קאמר וכלומר שבזה ניכר שהוא של שובך וכדפרישית:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי בר' בון וכו'.''' כצ"ל סולם של שובך אינו יכול לעמוד עליו ולעשות מלאכתו סולם של עליה יכול הוא לעמוד עליו ולעשות מלאכתו. וחילופי תיבות יש כאן בספרי הדפוס. ויש לפרש נמי לפי הכתוב לפנינו ולשון בתמיה הוא וכי זה יכול הוא לעמוד עליו בשעת מלאכה וזה אינו יכול לעמוד עליו. וכלומר דר' יוסי בר' בון נמי מפרש לטעמא דמחלקינן בין של שובך לשל עליה ומוסיף הוא בזה דלא צריך להאי דר' יעקב בר אחא שעומד מתחלה לכך אלא דהיינו טעמו כל שהוא ראוי לעמוד עליו ולעשות מלאכה חששו בו מפני מראי' העין שיאמר לעשות מלאכתו הוא צריך הלכך סולם של שובך שאינו ראוי לעמוד עליו ולעשות מלאכתו התירו בו לטלטלו משובך לשובך דליכא ביה משום מראית העין אבל סולם של עליה שחזק הוא ויכול לעמוד עליו ולעשות מלאכתו על הגג חששו בו ואסרוהו:
 
'''{{עוגן1|סולם}} של שובך וכו'.''' מילתא באנפי נפשה היא וכלומר הא דהתירו בסולם של שובך אע"פ שלפעמים משתמש הוא בו לעלות לעליה אפ"ה מותר וכן סולם של עליה אע"פ שלפעמים הוא עולה בו לשובך אסור דבתר מילתא שעומד לכך אזלינן:
 
'''{{עוגן1|ב"ש}} אומרים לא יטול וכו'.''' מחלפה שיטתון דב"ש דתנינן תמן. לקמן ספ"ד ועוד אמר ר"א וכו' ויאמר מכאן אני אוכל למחר אלמא דבהזמנה בעלמא סגי:
 
'''{{עוגן1|וכי}} ר"א לאו שמותי הוא.''' בתמיה הלא מתלמידי ב"ש הוא והכי אמרינן בכל מקום דר"א מב"ש הוא א"כ ס"ל לב"ש הכי ואמאי אמרו כאן לא יטול אא"כ עשה מעשה ונענע מבעוד יום:
 
'''{{עוגן1|חומר}} הוא בדבר שיש בו רוח חיים.''' דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי שמוקצה הוא ביותר ולפיכך עד שינענע בידו מעי"ט:
 
'''{{עוגן1|ב"ה}} אומרים וכו'.''' ופריך אכתי מחלפה שיטתון דרבנן דתמן דפליגי אדר"א ואומרים עד שירשום ויעשה סימן ויאמר מכאן ועד כאן אני אוכל למחר ונהי דמחמרי מדר"א מיהת סברי דבסימן מכאן ועד כאן סגי אע"פ שאינו פורש אלו הפירות ואלו הפירות אני אוכל למחר והכא קסברי ב"ה דמיהת צריך שיפרוט ויאמר זה וזה אני נוטל והא רבנן דר"א לא פליגי אדב"ה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} עוד אינון אית להון וכו'.''' כלומר דודאי גם לרבנן צריכין אנו לסברא זו דחומר הוא בבעלי חיים יותר מבמוקצה דפירות מיהו בהא פליגי דלר"א יש ברירה ולרבנן אין ברירה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי בר' בון.''' כך היה מנהגו של לוי שהיה מקיש על שובכו מבעוד יום ואמר יזכה לי שובכי למחר מה שארצה ליטול ממנו דס"ל שא"צ לפרוש ולומר זה וזה אני נוטל:
תחילתדףכאן א/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|זימן}} שחורים ומצא לבנים וכו'.''' בגמרא התם פריך פשיטא ומשני דה"ק זימן שחורים בקן זה ולבנים בקן זה ולמחר השכים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים מהו דתימא הני אינהו נינהו ואיתהפוכי איתהפוך קמ"ל דאימא הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו ומשום דספק היא וכל ספק מוכן אסור:
 
'''{{עוגן1|שנים}} ומצא שלשה.''' דממ"נ איכא חד דמערב בהו אסורין כולן וליכא למישרינהו משום ביטול ברוב דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ועוד דדבר שיש לו מתירין הוא לאחר י"ט ואפי' באלף לא בטיל:
 
'''{{עוגן1|שלשה}} ומצא שנים מותרין.''' דאמרי' האחד הלך והשנים נשארו ולא אמרינן כשם שהאחד הלך כך הלכו כולן והני אחריני נינהו ומשום דגוזלות עבידי דמנתחי אהדדי ואפי' כשהן מקושרין הלכך אמרינן דהני אינהו נינהו וחד מינייהו אזיל לעלמא:
 
'''{{עוגן1|בתוך}} הקן.''' זימן אותן שבתוך הקן ומצאם לפני הקן ובתוך הקן לא מצא כלום הרי אלו אסורין:
 
'''{{עוגן1|ואם}} אין שם אלא הן.''' שאין באותו שובך אלא קן אחד:
 
'''{{עוגן1|הרי}} אלו מותרין.''' וכגון שהן מדדין ואינן יכולין לפרוח וקמ"ל שאע"פ שיש שם שובך אחר קרוב לו בתוך חמשים אמה אם אין אותו שובך שוה בשורה אחת של שובך אלא עומד בקרן זוית אין חוששין שמא הן מאותו שובך לפי שכל הגוזלות כל זמן שאינן פורחין אלא מדדין ברגליהן אינן מדדין אלא כנגד הקן שלהם בשוה ואם רואין קניהן כשהופכין לאחוריהן מדדין ואם לאו אינן מדדין:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}} דרבי.''' דתני בתוספתא דמעשר שני פ"ה אם אמר לבנו הרי שם מאתים מעשר והלך ומצא מנה לא אמרינן דהמאתים ניטלו ומנה זו מעות אחרים הן ושל חולין אלא אמרינן מנה מונח ומנה ניטל והרי מנה זו מעשר וחכמים אומרים חולין דאמרינן מאתים ניטלו והני מעות אחריני נינהו ומתני' דקתני שלשה ומצא שנים מותרין לא אתיא אלא כרבי:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בסוף פ"ד דמעשר שני. וגרסי' להאי סוגיא נמי שם:
 
האומר לבנו מעשר שני בזוית זו ומצא בזוית אחרת הרי אלו חולין דאמרינן מעשר שני ניטל ומעות הללו חולין ואם אמר הרי שם מנה ומצא מאתים המנה השני חולין דלא אמרינן דכל המעשר ניטל ואלו מעות אחרים הן אלא אמרינן מנה מעשר מונח והשאר היא חולין:
 
'''{{עוגן1|מאתים}} ומצא מנה הכל מעשר.''' דלא אמרי' המעשר ניטל הכל ואלו מעות אחרים הן אלא אמרינן מנה מעשר מונח ומנה ניטל וקאמר ר' יעקב דהאי מתני' נמי דרבי דהתוספתא היא:
 
'''{{עוגן1|חזר}}.''' ר' יעקב ואמר דמתני' דגוזלות דהכא דברי הכל היא דשאני גוזלות שדרכן לפרוח והלכך אפי' רבנן מודו דאמרינן האחד הלך והשנים נשארו אבל גבי מעות דניטלין הן ס"ל דאמרי' הכל ניטל והני אחריני נינהו וחולין הן:
 
'''{{עוגן1|והא}} תנא ר' חלפתא.''' דאין חילוק בדינא דמתני' דהכא בין הניח וזימן גוזלות ובין בביצים שאם זימן והניח שלשה ביצים ומצא במקומן שנים שמותרין הן ולא חיישי' דשמא אחריני נינהו ונולדו בי"ט הן והשתא על כרחך דטעמא לא הויא משום דעשוין לפרוח דהא לא שייכא בבצים אלא הוי דעל כרחך דמתני' דהכא דרבי היא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי וכו'.''' כלומר לעולם אימא לך דמתני' דהכא כדברי הכל היא דאתיא דתמן גבי מעשר אביו הוא שהניח ובנו הוא שמצא והלכך ס"ל לרבנן דהתם דאמרי' אביו בעצמו הוא שנטלן אח"כ ושכח מלומר לבנו והלכך אלו מעות שנמצאו הכל חולין הן ורבי ס"ל דאם איתא שאביו נטלן היה אומר לבנו ובהאי סברא הוא דפליגי התם אבל הכא הוא הניח והוא בעצמו מצא הלכך אפי' רבנן מודו דהשנים הנשארים הן הן הראשונים שהזמין ואחד מהן נשמט או נאבד ולפיכך הוא הדבר בגוזלות הוא הדבר בבצים דלא שייך למיחש כאן שמא ניטלו דאילו ניטלו היה ניטל כולן שהוא בעצמו המניח והוא בעצמו שמצא השנים הללו:
 
'''{{עוגן1|הורי}} ר' בא בר זבדא במעשר שני כהדא דרבי.''' כסתמא דמתני' התם דאמרינן מנה מונח ומנה מוטל ושאני מתני' דהכא וכדאמרן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רב יודן הדא דאת אמר.''' בסיפא דמתני' בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין דוקא כשהיו שם שתי קינין דחיישינן שמא מקן אחר באו לכאן והרי לא הזמין אותם אבל אם אין שם אלא קן אחד לא בדא אמרו אסורין דלא חיישינן דלמא מעלמא אתו. ופריך והא תנינן בהדיא אם אין שם וכו' ומאי קמ"ל רב יודן:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי בר' בון.''' דממתני' לא שמעינן בהדיא דבקן אחד מותרין דאימא דה"ק אם אין שם אלא הן היינו אלא גוזל אחד או ב' גוזלות כפי שהזמין אי נמי אפי' בקן היינו שאין שם אלא קן אחד שחורים בלבד אלו שהזמין הלכך הוא דלא חיישינן למידי ואשמעינן ר' יודן שאפי' אין לו סימן באלו שהזמין אם אין שם קן אחר דאיכא למיחש מאותו קן אחר באו לכאן מותרין דלא חיישינן דילמא מעלמא אתו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|המלחם}} את התריסין.''' כמו המחלם ומלשון הדר חלים הוא לפי שהן עשויין כמין שני פרקים ומחוברין ע"י ציר וכשמסלקן מפתח החנות פותח אותן ומפרקן ומניחן על העצים שלפני החנות ונותן עליהן הדברים שהוא מוכר וכשהוא מחזיר מחלים ומחבר אותן הפרקים בציר הקבוע באחד מהן ותוחבו בחור שבהשני ומחזירן לסגור את פתח החנות וגרסי' להא לעיל בשבת פ' הבונה בהלכה א' ושם לא גריס בי"ט אלא סתם המלחם את התריסין חייב משום בונה ובשבת קאי דאלו בי"ט אין כאן אלא משום לאו:
 
'''{{עוגן1|וקשיא}}.''' לשמואל וכי דבר שאם נשאו בשבת חייב חטאת יהיו ב"ה מתירין אף להחזיר לכתחלה בי"ט בתמיה:
 
'''{{עוגן1|התירו}} סופו מפני תחלתו וכו'.''' שאם לא יפתח אף הוא ממעט בשמחת י"ט שלא יהא מצוי לקנות דברים הצריכים להיום ומשום שמחת י"ט התירו חכמים:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' אחא.''' דאיכא לשנויי ג"כ דכשאמר שמואל חייב בשמחזיר כל צרכו ותוקע הציר בחוזק וכי קשרו בית הלל להחזיר בעלמא ובלבד שלא יחזיר כל צרכו ולתקעו בחוזק:
 
'''{{עוגן1|כשאין}} שם פתח אחר.''' להחנות אבל אם יש שם פתח אחר בזה לא התירו לסלק ולהחזיר אלא משתמש הוא דרך אותו הפתח:
תחילתדףכאן א/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרים אין מסלקין את התריסין בי"ט.''' תריסין הן דלתות של חניות העשויות כמין תיבות כמו שיש לחניות של מוכרי בשמים ועומדות בשוק ואינן מחוברות לקרקע ובאותן דלתות סוגרין בהן אותן פתחי התיבות ולפעמים מסלקין אותן תריסין מפתח התיבה ונותנין עליהן הסממנין שבחנות:
 
'''{{עוגן1|וב"ה}} מתירין אף להחזיר.''' משום דבעי לאפוקי תבלין לצורך י"ט ואי לא שריית ליה לאהדורי לא יפתח אותן ואתי לאמנועי משמחת י"ט ובבבלי קאמר דבתריסין שאין להם ציר כלל כ"ע לא פליגי דשרי וכשיש להן ציר מן הצד כ"ע לא פליגי דאסור גזירה שמא יתקע וחייב משום מכה בפטיש כי פליגי בתריסין שיש להן ציר באמצע שהוא כעין בליטה ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות דב"ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד דדמי לבנין וב"ה סברי לא גזרינן:
 
'''{{עוגן1|ב"ש}} אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר.''' עלי הוא יד של עץ גדול הרבה ועגול הוא שכותשין בו את הריפות וכיוצא בהן ואין נוטלין אותו בי"ט לחתוך עליו בשר הואיל ומלאכתו לאיסור:
 
'''{{עוגן1|וב"ה}} מתירין.''' שאף על פי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו:
 
'''{{עוגן1|לפני}} הדריסה.''' שידרסו עליו בני אדם שלא יהא נפסד:
 
'''{{עוגן1|ולא}} יגביהנו.''' לטלטלו לאחר הפשטתו:
 
'''{{עוגן1|וב"ה}} מתירין.''' דאי לא שריית ליה לא שחיט כדי שלא להפסיד את העור וממנע משמחת יו"ט:
 
'''{{עוגן1|ב"ש}} אומרים וכו' וב"ה מתירין.''' ומפרש לקצב עליו בשר לצורך י"ט הוא דב"ה מתירין הא שלא לקצב עליו בשר אסור לטלטלו בי"ט והדא היא דאמר ר' חנינא וכו'. לעיל בשבת פרק כל הכלים בהלכה ב':
 
'''{{עוגן1|מודים}} חכמים לר' נחמיה.''' דאמר שם כל הכלים אין ניטלין אלא לצורך ובכלים דקחשיב לקמיה מודים לו חכמים:
 
'''{{עוגן1|בזיירה}} ומזורה ובוכנה.''' כדמפרש ואזיל בזיירה הוא כלי דהוא עצר ביה שעשוי הוא לעצור ולדחוק את המשקה שיצא ובמזורה דהוא חביט ביה את המוץ והפסולת ובבוכנא דהוא כתיש ביה ולפי שהכלים הללו מקפיד עליהן ואין נוטלין אלא לצורך מה שמותר לעשות היום:
 
'''{{עוגן1|ב"ש}} אומרים וכו' שוין שלא יגרדנו.''' אע"פ שב"ה מתירין שיגביהנו מודים שצריך ליזהר שלא יגרד את השער מן העור על ידי שמגביה אותן:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' פלוגתייהו בעור אם במחובר לו הבשר שעליו א"כ כגופו הוא ופשיטא דמותר:
 
'''{{עוגן1|אם}} בפרוש וכו'.''' כלומר אי מיירי בפרוש הבשר ממנו אלא שמונח עליו וקמ"ל דאף ב"ש מתירין להגביהו מפני הבשר שמונח עליו א"כ הדא היא דאמר ר' יעקב וכו' דיסקיא שק שיש בתוכה מעות נותן עליה ככר ומטלטלה אגב הככר וה"נ מטלטל העור אגב הבשר שעליו:
 
'''{{עוגן1|כהדא}}.''' עובדא:
 
'''{{עוגן1|אנטיכי}}.''' הוא כלי המוזכר לעיל בפ' כירה והוא כבד ונפל על ר' ירמיה בשבת:
 
'''{{עוגן1|וחשבון}} עליה ורימונה.''' ובאו אנשים וחשבו מה לעשות ולבסוף הרימוהו אותו ממנו ואע"פ שאין לטלטלו אגב כובדו. ולא שהלכה כר' הושעיה ותאמר שעשו כדקאמר ר' הושעיה בדיסקיא אלא בשביל שלא יסתכן ר' ירמיה הרימו אותו ממנו:
 
'''{{עוגן1|שוין}} שלא ימלחנו.''' להעור מפני שהוא כמעבד:
 
'''{{עוגן1|בשר}} לצלי.''' כלומר אבל מעט מלח כמליחת בשר לצלי מותר ליתן ולמלוח עליו דכה"ג לא מיחזי כעיבוד:
 
'''{{עוגן1|מולח}} הוא אדם.''' בי"ט:
 
'''{{עוגן1|דבר}} מרובה.''' חתיכה גדולה ואע"פ וכו':
 
'''{{עוגן1|ר'}} אחא.''' אמר הכי הורה רב שע"י הערמה מותר שהוא מולח כאן מעט וכאן מעט כלומר לזה אני רוצה עדשהוא מולח את כולו:
תחילתדףכאן א/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} מוציאין לא את הקטן וכו'.''' דמידי דלאו צורך אכילת נפש הן:
 
'''{{עוגן1|וב"ה}} מתירין.''' דמתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך וכגון שיש בו איזו צורך מצוה או צורך הנאה כגון מפתח ביתו לאפוקי הוצאות אבנים וכיוצא בזה דבהא מודו ב"ה דאסור:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} גדול אסור.''' להוציאו שהרי יכול להלך ברגליו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} בון אמר אפי' גדול מותר.''' ולאיזה דבר תנינן קטן משום שבא להודיעך כחן של ב"ש שמחמירין אף בקטן:
 
'''{{עוגן1|שמואל}} מיטען.''' היה מניח את עצמו לטוענו בכסא משכונה לשכונה. ערס לשון שורה הוא ודוגמתו פ"ק דגטין רבה בר אבוה מצריך מערסא לערסא משורת הבתים שבצד ר"ה לשורה שכנגדה:
 
'''{{עוגן1|נאמר}}.''' אפשר דהוה איסתניס ואין ללמוד לשאר בני אדם ממנו אמר ליה בריא וחזק הוה מיני ומינך:
 
'''{{עוגן1|אבנים}} שישבנו עלינו בנערותינו.''' ולא הרגשנו כלום עשו עמנו מלחמה בזקנותינו כלומר אח"כ הרגשנו בימי הזקנה את מה שהטרחנו בעצמנו בימי נערותינו וללמד דרך ארץ בא שצריך לשמור עצמו בימי הנערות ואף שאינו מרגיש בדבר מפני שסופו להיות מרגיש בימי הזקנה וכהאי דשמואל שאף שהיה בריא וחזק שימר עצמו להיות נטען ע"י בני אדם כדי להחזיק כחו לעת זקנתו וכהאי דלקמן והא דר' אבוהו:
 
'''{{עוגן1|על}} מסטוביתה.''' איצטבא החיצונה של בית המדרש דבר עולא לפי שהן צוננים ושל אבנים היתה שלא תצטננו עצמיכם:
 
'''{{עוגן1|טבלא}} ברייתא.''' דף החיצונה של בית המדרש דאסי ושל אבנים הי':
 
'''{{עוגן1|ר'}} אבהו.''' היה יורד לרחוץ עצמו בזה המרחץ של טבריה והיה מסתמך עצמו על תרין גוותיין הן נערים גדולים המשרתים אותו:
 
'''{{עוגן1|שרעין}}.''' והיה מטין ליפול לארץ וזקפון הוא שרעין והוא זקפן וא"ל מהו הכין אם כחך גדול כל כך מפני מה אתה מסתמך עלינו בהליכתך ואמר להן שימרתי כחי לעת זקנותי:
 
'''{{עוגן1|רב}} הונה לא נחת לבית וועדא.''' בי"ט שהיה תש כחו מלילך ברגליו:
 
'''{{עוגן1|רב}} קטינה שאל.''' וכי לא כך תני וכו' והיה לו להיות נטען בכסא ע"י בני אדם:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} תלמיד חכם.''' ואינו חכם ממש אינו טועה בדבר זה ורב הונא טעי בתמיה אלא בודאי טעם היה לו בדבר שאיסטניס היה או כיוצא בזה:
 
'''{{עוגן1|מיעול}}.''' לעלות לבקר חולים בשבת:
 
'''{{עוגן1|מיעול}} מידרוש.''' לעלות ולדרוש בשבת והיה נטען ע"י בני האדם בסדינים:
 
'''{{עוגן1|את}} שאיל לה.''' אם יש היתר בדבר הזה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} שמא יצרכו לו רבים.''' ג"כ מותר:
 
'''{{עוגן1|דילמא}}.''' מעשה וכו' שהורו לטלטל ולהביא פת לארכסקינס שר ומושל אחד בשבת שמא יצרכו לו הרבים:
 
'''{{עוגן1|תני}} וכו'.''' בתוספתא פ"ק וגריס שם יוצא אדם במפתח שבאצבעו לר"ה ואינו חושש:
 
'''{{עוגן1|אבל}} במפתח של כלים לא בדא.''' התירו:
 
'''{{עוגן1|ומפתחא}} דפלמנטרין בידיה.''' פלמנטרין היא כלי שעושין להניח בו חפצים ומטלטלין ועשוי כמין קינים קינים בהבדל דפין ומחיצות:
 
'''{{עוגן1|פילפלין}} הוה ליה בגווה.''' והרי זה כמפתח של אוכלין:
תחילתדףכאן א/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרים אין מוליכין חלה ומתנות.''' הזרוע ולחיים והקיבה לכהן בי"ט שאע"פ שמותר להפריש אותן ולתקן העיסה שנתחייבה היום לא התירו להוליכם אותם לכהן:
 
'''{{עוגן1|אמרו}} ב"ש גזירה שוה.''' לאו דוקא ג"ש שהרי מדרבנן היא שגזרו ואמרו אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט אלא דומיא דג"ש:
 
'''{{עוגן1|מתנה}} לכהן.''' מכ"ד מתנות כהונה:
 
כשם שאין מוליכין את התרומה וכו' בבבלי מסיק דמתני' כאחרים דברייתא הוא דאתיא ולית הלכתא כוותייהו אלא כר' יוסי דברייתא דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על החלה והמתנות שמוליכין על מה נחלקו על התרומה שבש"א אין מוליכין ובה"א מוליכין וכך היו ב"ה דנין חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שמוליכין את המתנות כך מוליכין את התרומה אמרו להן ב"ש לא אם אמרתם במתנות שזכאי בהרמתן היום שהרי לשין ושוחטין בי"ט תאמרו בתרומה שאין זכאי בהרמתה שאין חיוב תרומה אלא משיתמרח בכרי ואין ממרחין בי"ט וא"כ החיוב בא מעי"ט:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} וכו'.''' בתוספתא פ"ק:
 
'''{{עוגן1|וקשיא}} על דב"ה.''' דקאמרו סתמא תרומה אינו זכאי בהרמתה דמשמע דלא אשכחן שום גוונא שיהא זכאי בהרמתה בי"ט והרי הגע עצמך שיש עליה תנאי כלומר הרי מצינו שאם התנה עליה מעי"ט או מע"ש דבריו קיימין וכהאי דתנינן בדמאי פ"ז המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר וכו' אלמא דבכה"ג זכאי הוא בהרמתה ואמאי קאמרי סתם אין מוליכין את התרומה מפני שאינו זכאי בהרמתה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} זו מפני זו.''' גזרו על זו שמפרישה בי"ט ובשבת ע"י תנאי שהתנה מאתמול ואפ"ה אין מוליכין אותה היום לכהן:
 
'''{{עוגן1|מפני}} זו.''' מפני שאר תרומה שהופרשה מאתמול דאי שריית להוליך בזו אתי למישרי אף בזו:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} תנינן חלה מפני חלה וכו'.''' כלומר ובאיזה חלה אמרו שמוליכין. בחלה שהורמה בי"ט שבאה לה החיוב היום כגון שלשה בי"ט:
 
'''{{עוגן1|כהדא}} דתני וכו'.''' בתוספתא שם ומייתי לה לעיל בפ"ג דפסחים והתם שייכא הכל וכמו שפרשתי שם בס"ד ע"ש:
תחילתדףכאן א/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|תבלין}} נידוכין במדוך של עץ.''' אבל לא בשל אבן ובמדוך של עץ נידוכין כדרכן וא"צ שינוי מפני שהתבלין מפיגין טעמן כשנדוכין מאתמול:
 
'''{{עוגן1|והמלח}}.''' שאינו מפיג טעמו והיה לו לדוך מאתמול הלכך בעי שינוי ולדוך בפך או בעץ פרור הוא הכף שמגיסין בו הקדירה:
 
'''{{עוגן1|וב"ה}} אומרים וכו' כדרכן.''' ולא בעי שינוי והמלח במדוך של עץ ומיהו מטה המדוכה על צידה וידוך:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וידוך}} מאתמול.''' להתבלין ואמאי התירו לו לדוך בי"ט:
 
'''{{עוגן1|על}} סיטרא דמדוכתא.''' הטה אותה על צידה ומדיך:
 
'''{{עוגן1|אלונתין}}.''' משקה הנעשה מבשמים ויין:
 
'''{{עוגן1|חייב}} משום מרקיה.''' משום ממרק ששוחק הבשמים וממרקן:
 
'''{{עוגן1|קונדיטין}}.''' יין ודבש ופלפלין ואם מותר לשחוק הפלפלין בי"ט:
 
'''{{עוגן1|שרי}} ויהב לי ואנא שתי.''' אם אתה מפקפק ביה:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דעבד טבאות לא שחיק ליה מאתמול.''' אם מי שהוא רוצה לעשות בטוב לא יפה לו לנהוג ולשחקו מאתמול:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אין.''' זהו מנהג טוב:
 
'''{{עוגן1|הכא}} הוא אמר.''' בשם ריב"ל שרי והכא אמר אסור שהמנהג הטוב לשחקו מאתמול:
 
'''{{עוגן1|אלא}} וכו'.''' ומפני שידע שהן מחמירין א"ל כן מצד החומרא:
 
'''{{עוגן1|אית}} דבעי מימר.''' דלקולא אמר לו מאן דבעי דיהא טוב ויפה לא שחיק ליה מן דאתמול אלא היום דמותר הוא:
 
'''{{עוגן1|לקלה}} דרומה.''' קלה שמו ומרומה היה:
 
'''{{עוגן1|שחק}} הוא מרק וכו'.''' אם בבית הנשיא שוחק למרק הקונדיטין בי"ט. והגי' הנכונה שחק הוא מר קונדיטין וכו':
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אין וכל מיני סיקריקין.''' עושין ג"כ:
 
'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' במלח ליתן לצלי ומפני שהיא ג"כ צורך מחר הא לקדירה ולצורך היום לכ"ע מותר:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אטריתא.''' היא טרית המוזכר בפ' כיצד מברכין אם לייבש ולשמרו לזמן אסור לעשותו היום אם לקדירה לצורך היום מותר ואם הוא עושה על יד על יד צריכא ומספקא לן אם מותר מפני שנראה כמערים ועושה לשמרו:
תחילתדףכאן א/י
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרים בורר אוכל אוכל.''' מלקט האוכל אחד אחד מן הפסולת:
 
'''{{עוגן1|ובה"א}} בורר כדרכו בחיקו.''' ובלבד שלא יהא טורח ברירת הפסולת מרובה אבל אם טורח ברירת הפסולת מרובה כגון שהפסולת דק ביותר אע"פ שבשיעור מרובה היא האוכל על הפסולת מודים ב"ה שבורר את האוכל ומניח את הפסולת דלמעוטי בטירחא עדיף:
 
'''{{עוגן1|אף}} מדיח ושולה.''' שמביא כלי מלא קטנית ונותן עליו מים והפסולת צף על פני המים ומסיר אותו בידו:
 
'''{{עוגן1|שולה}}.''' מלשון של נעליך. ואין הלכה כר"ג:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} יונה בעי עשה כן בשבת.''' כל הסוגיא עד סוף הלכה כתובה לעיל בשבת פ' כלל גדול בהלכה ב' ושם פירשתי באר היטב בס"ד ע"ש:
תחילתדףכאן /יא
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בש"א}} אין משלחין ביום טוב.''' דורונות לרעהו:
 
'''{{עוגן1|אלא}} מנות.''' הוא דבר מוכן ושאינו עשוי להניחו למחר כגון חתיכות בשר ודגים:
 
'''{{עוגן1|ובה"א}} משלחין וכו'.''' ודוקא על ידי אדם אחד או שנים אבל לשלוח ע"י שלשה בני אדם או יותר אסור דאוושא מילתא טובא ונראין כמוליכין למכור בשוק:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא תבואה.''' שהרי אינה ראויה לאכילה בלא טחינה ואין טוחנין בי"ט:
 
'''{{עוגן1|ור"ש}} מתיר בתבואה.''' מפני שיכול לכתשה במכתשת קטנה ויעשה מעשה קדירה. ואין הלכה כר"ש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וקשיא}} על דב"ש.''' דלדבריהם ירך גדולה מותר לשלחה ואף על פי שאין יכול לאכול כולה היום וגדי קטן אסור לשלחו בתמיה:
 
'''{{עוגן1|לא}} מסתברא.''' לפרש דבריהם אלא בטוענו על כתיפו דמיחזי שמוליכו למכרו אבל אם היה מושכו והולך מותר דמה בין מושכו להוליכו אחריו למי אשר משתלח ומה בין מושכו להשקותו ואין כאן משום מראית עין שהרואה אומר להשקותו הוא מוליכו:
 
'''{{עוגן1|שמעת}} מאביך.''' אם תרנגולת מותר לטלטלה בי"ט והשיב לו מה יש כאן להסתפק אם היתה מוכנת וכו'. ופריך וכי אין כל התרנגולין מוכנין לשחיטה:
 
'''{{עוגן1|לכן}} צריכה אפי' אינה מוכנת.''' כלומר לא נצרכה אלא אינה מוכנת בפי' מאתמול לשחיטה כל זמן שאינה עומדת לגדל ביצים מותרת בטלטול:
 
'''{{עוגן1|אמרה}} לו בלחישה.''' שלא לפרסם הדבר:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא סוף פ"ק ר"ש אומר משלחין חטין וכו':
 
'''{{עוגן1|נדיות}}.''' והתם גריס לודיות והן מיני מאכלים שנעשין מחטין ומפולין:
 
'''{{עוגן1|לא}} כן וכו'.''' כלומר היינו טעמא דר"ש מתיר דדריש אך אשר יעשה לכל נפש לכל לרבות אף נפשות בהמה בכלל וכדדריש ג"כ ר"ע רבו:
תחילתדףכאן א/יב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|משלחין}} כלים בין תפורין.''' דחזו למלבוש ובין שאינן תפורין דחזו לאכסויי:
 
'''{{עוגן1|אע"פ}} שהן כלאים והן לצורך המועד.''' כך היא בנוסחת המשנה בבבלי. וכגון שהן קשין ואינם מחממין שמותר לשכב עליהן:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא סנדל המסומר.''' הוא סנדל של עץ מחופה במסמרים וגזרו חכמים עליו שלא לנועלו בשבת וי"ט משום מעשה שהיה כדאיתא בשבת פרק במה אשה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} מנעל שאינו תפור.''' ואפי' הוא מחובר ביתידות של עץ וכיוצא בהן:
 
'''{{עוגן1|אף}} לא מנעל לבן.''' באתריה דר' יהודה לא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחירים אותו:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שצריך אומן.''' להשחירו:
 
'''{{עוגן1|זה}} הכלל וכו'.''' האי בי"ט אדבתריה קאי וה"ק זה הכלל כל שנאותין בו בחול כמות שהוא ואינו צריך למלאכה אחרת ואע"פ שאין ניאותין בו בי"ט כגון תפילין שבחול לובשין אותן כמות שהן ובי"ט אין לובשין אותן אעפ"כ משלחין אותן בי"ט:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כיני}} מתני' מפני שצריך ביצת אומן.''' כלומר האי שצריך אומן לאו דוקא היא שאף ההדיוט יכול להשחירו אלא ה"ק שצריך ביצת אומן והוא השיחור שהאומן משחיר בו:
 
'''{{עוגן1|מתני'}}.''' דקתני ולא מנעל שאינו תפור ומשמע אפי' נגמר הוא אלא שמונח על הדפוס. דר"א דכלים היא דתנינן תמן בפכ"ז דכלים מנעל שעל האימוס הוא דפוס של עץ או של עור ובתוכו שער ותופרין עליו את המנעל ר"א מטהר דלאו כלי הוא ומשמע אפי' המנעל שעליו תפור דכל זמן שהוא על האמוס לאו כלי מיקרי וקאמר הש"ס דלא היא אלא מתני' ד"ה היא דאף חכמים דמטמאין התם מודו הכא דלענין טומאה הוא דפליגי שהרי יכול הוא לפרקו מעל האמום ושנייא היא הכא שאינו יכול לפרקו שהוא כמכשיר כלי בי"ט וכדתני בברייתא דלקמיה:
 
'''{{עוגן1|אם}} אומר את כן.''' להתיר מה שהוא לצורך י"ט אף הוא חולב הרבה ומעמיד מי"ט לחול הלכך אסור:
 
'''{{עוגן1|תנה}} ר' חלפתא בן שאול תכשיטין אסור לשלחן וכו'.''' כל זה עד סוף הפרק כתוב היא לעיל בשבת פ' במה אשה בהלכה א' ופרשתי שם:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך ביצה שנולדה'''</big>}}
תחילתדףכאן ב/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|יום}} טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה מי"ט לשבת.''' כלומר שלא יהא תחלת בישולו ועיקרו לשם שבת אלא תחלת בישולו יהא לשם י"ט ומה שמותיר יהא לשבת:
 
'''{{עוגן1|ועושה}} תבשיל מעי"ט וכו'.''' שעושה לשם עירובי תבשילין וטעמא משום כבוד שבת הוא שמתוך שמערב י"ט הוא זוכר להשבת יברור מנה יפה לשבת ולא ישכח שבת משום טרדת י"ט. ולאית דאמרי משום כבוד י"ט היא כדי שיראו שאין אופין ומבשלין מי"ט לשבת אא"כ התחיל מערב י"ט ומה שהוא עושה בי"ט כגומר הוא ק"ו מי"ט לחול שאין אופין ומבשלין כל עיקר ומברכין על עירובי תבשילין כדרך שמברכין על עירובי חצירות ומזכה ע"י אחר לכל מי שהוא רוצה לסמוך עליו בעירוב זה ואפי' שלא מדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו:
 
'''{{עוגן1|וב"ה}} אומרים תבשיל אחד.''' ומיהו מוכח לפי המסקנא דהתם דאף ב"ה מודו דבעי פת ובשר או דג וכן הלכה:
 
'''{{עוגן1|אכלו}} או שאבד.''' אותו תבשיל שעשה וקודם שבישל כל צרכי שבת:
 
'''{{עוגן1|שייר}} הימנו כל שהוא סומך עליו.''' לבשל בישולו בי"ט לצורך השבת. ובין בתחלה ובין בסופו אין עירובי תבשילין פחות מכזית. ואם התחיל עיסתו ונאבד עירובו גומר הוא מה שהתחיל:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כתיב}} את אשר תאפו וגו' ר"א אומר אופין על האפוי וכו'.''' מכילתא פ' בשלח בפסוק ויהי ביום הששי לקטו וגו':
 
'''{{עוגן1|את}} אשר תאפו אפו וכו'.''' משמע שאין אופין אלא על האפוי וכו' ועל י"ט שחל להיות ע"ש קאי והכי קאמר בהדיא במכילתא ומכאן סמכו חכמים לעירובי תבשילין מן התורה:
 
'''{{עוגן1|מ"ט}} דר' יהושע.''' הא מדכתיב את אשר תאפו אפו משמע שעל אפוי הוא שאופין ואין אופין על המבושל:
 
'''{{עוגן1|את}} אשר תאפו.''' חסר כאן וה"ג במכילתא שם ר' יהושע אומר מי שהיה רוצה אפוי היה מתאפה לו והרוצה מבושל היה מתבשל לו. וכלומר שאין ללמוד מכאן מריבוי הלשון בהכתוב שלא נאמר אלא לרמז על דרך הנס שנעשה להם:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' לעזר.''' הוא ר"א אמורא:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} כמ"ד במרה ניתנה השבת.''' על סדר המקראות קאי ואגב דנקט בהאי קרא את אשר תאפו קאמר נמי להא. דבכתוב בפרשת המן משמע שנאמר זה ביום הששי אחר שירד להם המן באחד בשבת באותו שבוע וזה היה באלוש וכדכתיב בסדר המסעות ויסעו ממרה ויבאו אילימה ויסעו מאילים וגו' ויחנו במדבר סין ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ויסעו מדפקה ויחנו באלוש ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים וגו' והמן ניתן להם במדבר סין כדכתיב בפרשת בשלח ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין בט"ו יום לחדש השני וגו' ושם ניתן להם המן ובשבת שאחריו היו באלוש והשתא קאמר דלהאי מ"ד שבמרה ניתן להם השבת וזה היה קודם לאילים ולמדבר סין שפיר נאמר האי קרא כדכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד וגו' ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר את אשר תאפו אפו וגו' משום שכבר הוזהרו על השבת כשהיו במרה והיינו דקאמר להם משה הוא אשר דבר ה' וגו' אבל למ"ד באלוש ניתנה השבת א"כ לא מיתוקמא שפיר הכתוב הזה שהרי עכשיו עומדין היו באלוש ומזהירן באלוש בתמיה דהיכי שייך לומר להם הוא אשר דבר ה' וגו' הרי עדיין לא נצטוו על השבת מקודם:
 
'''{{עוגן1|איתא}} חמי.''' ומתמה הש"ס בא וראה אם דבר תורה הוא אסור לתקן מי"ט לשבת כדדרשי לה מקראי ועירובי תבשילין מתירין בתמיה וכי אתי תקנתא דרבנן לעקר איסור דאורייתא:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אבהו וכו'.''' כלומר באמת אין כאן אלא תיקוני מילתא בעלמא. ובדין היה שיהו אופין ומבשלין מי"ט לשבת אלא שאם אתה אומר כן אף הוא אופה ומבשל מי"ט לחול והואיל ואינו אלא משום גזירה בעלמא מהני תקנתא דעירובי תבשילין דהויא ליה כמתחיל לבשל מערב י"ט ובי"ט גומר הוא:
 
'''{{עוגן1|איתא}} חמי.''' בא וראה הלא מותר להיות מציעין את המטות מי"ט לשבת כדתנן בסוף פט"ו דשבת וא"צ שום תקנה לכך ואין אופין וכו' מבלתי תקנתא דעירובי תבשילין בתמיה:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} מציעין וכו'.''' כלומר שאני הצעת המטות שהרי אפי' מלילי שבת לשבת מציעין שאין כאן משום מלאכה:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} שלא יערים.''' ויבשל הרבה כדי שיותיר לחול:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} דר' שמעון בן אלעזר.''' לאו הכא הוא דקאי אלא על מתני' דפ"ק דחלה הוא דקאי ושם היא דשייכא וגריס התם נמי להא דלקמן. דתנינן שם בהלכה ח' עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה וכו' ונעשית בי"ט וקאמר עלה מתני' דרשב"א היא כלומר דכוותיה נמי אתיא האי מתני' שאע"פ שיש בה קצת צורך לעצמו וכרשב"א דלקמן אפ"ה אם אין הרועים אוכלים ממנה אינה נעשית בי"ט:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פי"ב דמכלתין:
 
'''{{עוגן1|והא}} תני וכו'.''' סיומא דתוספתא היא וה"ג התם אבל ממלאה היא אשה קדירה וכו':
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' ותני עלה רשב"א אומר וכו' ומסיים שם אין עושין לא לאכילת נכרים ולא לאכילת כלבים והשתא מתני' דחלה דאמרה שאם אין הרועים אוכלים ממנה אינה נעשית בי"ט ואע"פ שיש בה לצורך עצמו שיהא התנור מלא ותהא הפת הנאפית עמה לצרכו נאפית יפה אפ"ה אינה נעשית וזהו נמי כרשב"א שאפי' בכה"ג ס"ל שאין עושין בי"ט מה שאין בו צורך אדם אלא לאכילת כלבים בלבד הוא:
 
'''{{עוגן1|אית}} דבעי מימר.''' שבתחלה דרש להם למעשה כרשב"א וכשבאו אח"כ לשאלו בשעת מעשה חזר בו ואמר לא אמרתי אלא להלכה ולא למעשה ושוב דרש להם סתם כרשב"א ולא ידעו אם להלכה אם למעשה:
 
'''{{עוגן1|צריך}} לומר וכו'.''' המערב עירובי תבשילין ורוצה שיסמכו אחרים על עירובו צריך לומר בפירוש עלי ועל מי שלא עירב לעצמו:
 
'''{{עוגן1|הרי}} שלא עירב.''' ולא עירבו אחרים עליו. אחרים שעירבו לעצמן מותרין לעשות לו בי"ט משלו:
 
'''{{עוגן1|במזכה}} להן משלו.''' שהוא מזכה עיסתו שלו להם ואז מותרין לעשות לו מעיסתו משום דהוי כאילו הוא שלהם דאם לא כן נמצאת שעושין לו משלו לגמרי והרי הוא לא עירב:
 
'''{{עוגן1|לא}} עירב ולא ערבו לו אחרים.''' ואין כאן אחר שיעשה בשבילו על ידי שיזכה לו משלו:
 
'''{{עוגן1|צולה}} לו דגה.''' דג קטן:
 
'''{{עוגן1|מחמם}}.''' כלומר אף מחמם לו חמין מי"ט לשבת אם אי אפשר לו בלא כך:
 
'''{{עוגן1|אנשינן}} מערבה.''' שכחנו מלהניח עירובי תבשילין ואמר אם יש כאן עדשים שנתבשלו מערב י"ט ואמרו לו הן וסמך עליהן:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה אפי' מין אחד.''' אם שמעת מינה שאפי' בתבשיל אחד סגי וקאמר דלא הוא אלא אית הוה בהון תרדין וכשני תבשילין הן:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה אע"פ שאין בהן כזית.''' אם תשמע מינה שא"צ כזית שהרי לא חקר ר' חייא אם יש בהן כשיעור וקאמר אית הוה בהון שיעורא וידע ר' חייא מזה שנשתייר בהן כשיעור:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה א"צ להתנות.''' אם תשמע מינה שאין צריך תנאי כדין מי ששכח ולא עירב בי"ט של גליות אם נזכר ביום ראשון מתנה ויאמר אם היום קדש א"כ למחר חול וא"צ עירוב ואם למחר קדש היום חול והרי זה עירובי ולא שמענו כאן שהתנה ר' חייא ואם ס"ל שא"צ להתנות:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רב חסדא.''' כך שמעתי תנאי היה לו לר' חייה הגדול שבאמת התנה על עירובו זה:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ב דלא כתנא דמתני' הא דאמר רשב"א וכו':
 
'''{{עוגן1|שאם}} פירפר ביצה.''' מבושלת בפני עצמה ע"ג המליח וכו' דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והן ב' תבשילין:
 
'''{{עוגן1|הלכה}} כדברי התלמיד.''' זהו רשב"א דברייתא ואליבא דב"ה:
 
'''{{עוגן1|לית}} הדא.''' דרב פליגא על ר' יוחנן וכי זה לא כחולק הוא על ר' יוחנן דלעיל. דאמר המערב אומר עלי ועל מי שלא עירב לעצמו ומסתמא אין בו כדי כזית לכל אחד ואחד ואפ"ה יוצאין בו וש"מ דר' יוחנן לית ליה הא דרב:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא חדא מסייעא לר' יוחנן דתניא עירוב וכו':
 
'''{{עוגן1|י"ט}} שחל להיות בערב שבת וכו'.''' תוספתא ריש פרק ב':
 
'''{{עוגן1|שכן}} אתה מתיר לו דבר שהוא מותר לו.''' שהרי איסור טלטול בחצירות ליתא ביום טוב אבל תחומין הוא דבר אסור לו בי"ט כמו בשבת:
 
'''{{עוגן1|אית}} תניי תני ומחליף.''' דרבי מאיר לדברי חכמים ודחכמים לרבי מאיר:
 
'''{{עוגן1|הואיל}} והן תנא מחליף.''' דברי ר"מ לחכמים א"כ צריכין אנן מיחוש לחומרא:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דעבד טבאות.''' מי שהוא עושה בטוב יערב הכל מעי"ט בין לחצירות ובין לתחומין:
 
'''{{עוגן1|מותר}}.''' לעשות עירובי חצירות ותחומין בי"ט:
 
'''{{עוגן1|ועירובי}} תבשילין מתירין את המחיצות.''' בתמיה ומה שייך עירובי תבשילין לטלטול חוץ למחיצות וחוץ לתחום:
תחילתדףכאן ב/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|חל}} להיות.''' י"ט אחר השבת:
 
'''{{עוגן1|מטבילין}} את הכל.''' בין כלים ובין אדם שחייב לטהר עצמו ברגל מטבילין מלפני השבת:
 
'''{{עוגן1|וב"ה}} אומרים כלים מלפני השבת.''' ואפי' כלים שנטמאו מעי"ט אין מטבילין אותן בי"ט וטעמא גזירה שמא ישהא דאי שרית ליה לאטבולינהו בי"ט אתי למישהי אף לאלו שנטמאו זמן הרבה קודם י"ט כדי להטבילן בי"ט לפי שהוא פנוי בי"ט ובתוך כך אתי לידי תקלה להשתמש בהן תרומה ולפיכך גזרו שלא להטביל שום כלי בי"ט ואפי' הנטמא מעי"ט והלכך י"ט שחל להיות אחר השבת מטביל הכלים מלפני השבת:
 
'''{{עוגן1|ואדם}} בשבת.''' משום דנראה כמיקר ומצטנן ולתענוג ולא לשם טבילה והלכך לא חששו לומר דמיחזי כמתקן גברא:
תחילתדףכאן ב/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ושוין}}.''' ב"ש וב"ה:
 
'''{{עוגן1|שמשיקין}} את המים בכלי אבן לטהרן.''' אם יש לו מים יפין לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותן אותם במקוה שהם מים מלוחים ועכורים שאינן ראוין לשתיה עד שנושקים מים למים ונמצא אלו כזרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי אגבייהו ונטהרו. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים בלבד ואין זה בתורת טבילה אלא בתורת זריעה כדאמרי' בפ"ב דפסחים דף ל"ד:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא מטבילין.''' שאין נותנין אותן בכלי אף הצריך טבילה ולהשיק בו כדי להעלות טבילה לכלי אגב השקת המים:
 
'''{{עוגן1|ומטבילין}} מגב לגב ומחבורה לחבורה בי"ט.''' מגב גיתו לגב בדו או איפכא כגון שהטביל כלים על דעת שידרוך בהן זתים בבית הבד לשמן של חולין ואח"כ נמלך לדרוך מהן ענבים בגת ליין של תרומה וצריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה או מתרומה לעשות בהם קדש ואין טבילה זו להעלותן מידי טומאה אלא ממעלות מדרבנן ומטבילין טבילה כזו בי"ט וכן מחבורה לחבורה שהיה נמנה לאכול פסח עם חבורה זו ונמלך לאכול בחבירה אחרת א"נ מחבורת אכילת חולין לחבורת אכילת מעשר שני:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}}.''' דלכ"ע אין מטבילין כלים בי"ט בכלים גדולים מיירי שאין דרך לשאוב בהן מים מן הבור כגון קופה גדולה וכיוצא בה ונרא' הוא שמתכוין להטביל מטומאתן אבל בכלים קטנים שראוין הן לשאוב בהן מים מן הבור כגון דלי וכיוצא בו מערים עליהן לשאוב מים בתוכן ובתוך כך מטבילן מטומאתן:
 
'''{{עוגן1|תני}} ר' הושעיה.''' כן ממלא הוא אדם מים בתוך כלי טמא ומערים עליו בכך ומטבילו:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' נמי הכי בברייתא אחריתא נפל דליו וכו' מערים עליהן ואומר שרוצה להעלותן ובתוך כך אם טמאין הן מטבילן מטומאתן. וגרסינן להאי סוגיא לעיל בפ"ב דתרומות בהלכה ג' ובסוף פ' במה מדליקין:
 
'''{{עוגן1|תרין}} אמוראין.''' פליגי באוקימתא דמתני' דחד מוקי לה בכלים שנטמאו באב הטומאה וקס"ד השתא דטעמא הויא משום הערב שמש דטומאה דאורייתא בעי' הערב שמש ולפיכך אין מטבילין לא בשבת ולא בי"ט שהרי אין ראוין להשתמש בהן היום אבל אם נטמאו בולד הטומאה וכגון שנטמאו במשקין ומדרבנן הוא שגזרו על משקין טמאין שיטמאו כלים גזירה משום משקה זב וזבה שהן אב הטומאה דהואיל והך טומאה מדרבנן היא אינה צריכה הערב שמש מטבילן בי"ט שראוין להשתמש בהן היום:
 
'''{{עוגן1|ואחרינא}} אמר בכלים שנטמאו בולד הטומאה.''' כלומר אפי' נטמאו בולד הטומאה אין מטבילין דסבירא ליה להאי מאן דאמר דלאו משום הערב שמש אלא דטעמא מפני שהוא מתקן את הכלי ביום טוב והלכך אפי' בטומאה דרבנן אסור דהא מיהת מתקן הוא שקודם לכן לא היו ראוין להשתמש בהן מדרבנן:
 
'''{{עוגן1|מתיב}} מ"ד בולד הטומאה למ"ד באב הטומאה אפילו בחול יהא טעון הערב שמש.''' ומהא דתנינן בשבת שם הוא דפריך להאי מ"ד. דתנינן ספק חשיכה אין מטבילין את הכלים ולדידך דמחלקת בין אב הטומאה לולד הטומאה ומטעמא דהערב שמש א"כ מאי אריא דקתני בשבת בין השמשות אין מטבילין את הכלים הא אפי' בחול אין מטבילין בין השמשות לאותן הטעונים הערב שמש שהרי בין השמשות ספק לילה הוא ושמא ירצה להשתמש בהן מיד:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ברוצה להשתמש חולין בטהרה.''' ולחולין א"צ הערב שמש דלא אמרו הערב שמש אלא בתרומה וקדשים ואפי' למעשר לא בעי הערב שמש כדתנן פי"ד דנגעים טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכו'. ואי קשיא דאי הכי גם בבין השמשות דשבת אמאי לא יטבול הרי לחולין א"צ הערב שמש די"ל דהכי נמי קאמר ליה דלא כדסלקא אדעתך דטעמא דידי גבי שבת וי"ט משום הערב שמש ולהכי קאמינא דבנטמאו בולד הטומאה מטבילן דאי הכי מאי אמרת ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה והרי לחולין א"צ הערב שמש והוה לך למיפרך פירכא דעדיפא טפי מדידך דהא במתני' דהכא וכן במתני' דספק חשיכה סתמא קתני דאין מטבילין ומשמע אפי' טבילה להשתמש בהן חולין בטהרה אסור ואמאי הא לא בעיא הערב שמש אלא דליתא כלל לס"ד דידך דטעמא דידי לאו משום הערב שמש אלא דטעמא דידי נמי משום מתקן הוא ובהא מיהת פליגנא עלך דסבירא לי דלא שייך תיקון אלא בנטמאו בטומאה דאורייתא שהיא אב הטומאה אבל אם נטמאו בולד הטומאה הואיל ומדאורייתא טהורין לגמרי הן לא מיקרי תיקון והשתא ניחא נמי מתני' דספק חשיכה דכשנטמאו באב הטומאה אין מטבילין אותן אף בין השמשות דשבת דמתקן הוא וכמ"ד דבר שהוא משום שבות גזרו עליו אף בבין השמשות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}} דלא כרבי דתני בתוספתא פ"ב אין מטבילין וכו'.''' ומסיים בתוספתא בדברי חכמים ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא להטבילן. ומתני' דקתני סתמא משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דמשמע אפי' בשבת דלא כרבי אלא כחכמים. ומפרשינן דמתני' בשבת איירי ושפיר אתיא כחכמים:
 
'''{{עוגן1|לא}} אמר אלא בכלי אבן.''' ולא אמרן אלא בשל אבן דוקא דביה לא שייך טבילה דאינו מקבל טומאה והשקה לטהר את המים בתורת זריעה מותר:
 
'''{{עוגן1|הא}} בשל עץ לא.''' דמקבל טומאה היא וכשנותן המים היפי שנטמאו בתוכו נטמא הכלי וא"כ השקתו היינו טבילתו ואין מטבילין כלי על גב מימיו בשבת:
 
'''{{עוגן1|לעשות}} עיסתו ע"ג גיתו.''' שהטביל בתחלה כליו לעשות בהן בגת בטהרה ונמלך לעשות בהן עיסתו ולהפריש חלה בטהרה ומטבילן טבילה אחרת שהחלה כתרומה היא או איפכא וכעין דפרישית במתני':
תחילתדףכאן ב/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרים מביאין שלמי'.''' בי"ט שלמי חגיגה ושמחה שהן חובות היום ויש בהן צורך אכילה לאדם:


'''{{עוגן1|ואין}} סומכין עליהן.''' בי"ט שהסמיכה היא בכל כחו ואסורה משום שבות דמשתמש בבעלי חיים אלא סומך הוא מעי"ט עליהן ולית להו לב"ש תיכף לסמיכה שחיטה:


'''{{עוגן1|אבל}} לא עולות.''' עולת יחיד אין מביאין לפי שאין בה אכילה להדיוט ואפי' עולת ראיה אין מביאין אותה בי"ט אלא בשאר ימות הרגל דב"ש דרשי לכם ולא לגבוה חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבנות צבור וזמנן קבוע:


'''{{עוגן1|וב"ה}} אומרים מביאין שלמים ועולות.''' שלמי חגיגה ושמחה ועולות ראיה דכתיב עצרת לה' כל דלה' אבל נדרים ונדבות לד"ה אין קרבין בי"ט משום דעיקר הקרבתן לגבוה הוא וכהנים משל גבוה קא זכו ואין זמנן עכשיו:
Chapter 1


'''{{עוגן1|וסומכין}} עליהם.''' דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|סמיכה}} שלא כדרכה.''' כדמפרש ואזיל סמיכה שהיא מאתמול ולא סמוך לשחיטה נקרא שלא כדרכה והותרה היא לב"ש ולפיכך אין סומכין בי"ט שיכול הוא לסמוך מעי"ט:


'''{{עוגן1|לא}} יצא.''' ואף דלא כתיב ביה וסמך ושחט:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|בזמנו}}.''' אם הביא בזמנו ביום השמיני:


'''{{עוגן1|מה}} אם בשעה שאני אוסר להדיוט.''' מלאכה כגון בשבת שכל מלאכה של הדיוט אסורה:


'''{{עוגן1|הרי}} אני מתיר.''' להקריב קרבנות לגבוה:
Segment 1


'''{{עוגן1|בשעה}} שהוא מותר להדיוט.''' מלאכת אוכל נפש בי"ט אינו דין שנתיר קרבנות לגבוה:
מתני' <b>ארבעה ראשי שנים הן.</b> מסקינן התם דארבעה ראשי שנים שהן בארבעה ראשי חדשים קתני וה"ק שלשה הן לדברי הכל ובאחד בשבט מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
<b>באחד בניסן ראש השנה למלכים.</b> רגילין היו למנות זמן בשטרותיהן לשני המלכים משנה שעמד בה למלכי ישראל מונין להם מניסן שאפילו עמד בעשרים ותשעה באדר כיון שהגיע א' בניסן עלה לו שנה ומונין לו מאחד בניסן ואילך שנה שניה. ומנין שאין מונין למלכי ישראל אלא מניסן דכתיב ויהי בשמוני' שנה וארבע מאות שנה לצאת בנ"י מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים מה יציאת מצרים מניסן מנינן אף מלכות שלמה מניסן ובדין הוא כך דמכיון שיציאת מצרים היתה תחלת מלכותן של ישראל שאם לא כן היינו משועבדים לפיכך נעשה זכר ליציאת מצרים שכל מלך ממלכי ישראל מונין לו מניסן ולמלכי אומות העולם מונין להן מתשרי. והא דאין מונין להם מיום שעמד בו לפי שאפשר שיעמוד איזה מלך ממלכי האומות בניסן וכשיראו שימנו לו מניה יחשבו שר"ה שלהם ניסן כשל מלכי ישראל ולפיכך קבעו להם ר"ה בפ"ע וקבעו באחד בתשרי מפני שהיא ר"ה לשארי דברים כדקחשיב לקמן במתני'. ונפקא מינה לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין והלכך אם עמד המלך באדר וכתב לו הסופר בניסן אחר שהוא לאחר י"ב חודש ניסן של שניה להמלך כיון דניסן ר"ה למלכי' הוי ליה האי שטר מוקדם ופסול משום דהאי ניסן של שנה שלישית היא ונמצא זה טורף לקוחות שלקחו השדה מן הלוה בין זמנו של שטר לזמן הלואה שלא כדין שהרי קדמה המכירה לזמן הלואה ולפיכך קנסוהו חכמים שלא יטרוף מהלקוחות אף מאותן שלקחו אחר זמן הלואה ואינו גובה אלא מבני חורין:
<b>ולרגלים.</b> הכי קאמר רגל שבו כלומר בהחדש שנכנס באחד בניסן והוא פסח ר"ה לרגלים ונ"מ לבל תאחר לענין הנודר שאם עברו עליו שלשה רגלים משעה שנדר ולא קיים נדרו ילפינן מקרא שהוא עובר בבל תאחר לא תאחר לשלמו ומשום דכתיב בפרשת חג הסוכות בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות ול"ל לאהדרינהו הא בהו איירי קרא אלא ש"מ לבל תאחר אהדרינהו וניסן ר"ה הוא לכך וכדר"ש היא דס"ל אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים כסדרן ויליף ליה מדכתב כאן בחג הסוכות דאע"ג דאהדרינהו לבל תאחר לא היה צריך למיהדר ולמיכתב בחג הסוכות שבו דיבר הכתוב ולא הוה צריך למיכתב אלא שלש פעמים בשנה וגו' ובחג המצות ובחג השבועות וממילא הוה ידעינן דשלש רגלים בעינן לענין בל תאחר דבחג הסוכות איירי ומהדר נמי לחג המצות וחג השבועות אלא מדהדר נמי לחג הסוכות לומר שזה אחרון וחג המצות תחלה כמו שהן סדורין במקרא. ואין הלכה כר"ש אלא משיעבור עליו שלשה רגלים עובר בבל תאחר ולא בעינן כסדרן ומיהו בעשה עובר משיעבור עליו רגל אחד בלבד ולא הביא נדרו דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וגו' רגל ראשון שאתה בא אתה צריך להביא:
<b>באחד באלול ר"ה למעשר בהמה וכו'.</b> סתם בהמות דקה מתעברות באדר ויולדות באב וילפינן נמי מקרא דכתיב לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר אימתי לבשו כרים הצאן כלומר שמתלבשות מהזכרים העולים עליהם ומתעברות בזמן שעמקים יעטפו בר והיינו באדר שהזריעה צומחת ונכרת יפה ויולדות הן באב שזמן עיבורה של בהמה דקה חמשה חדשים. וכן בהמה גסה שיולדת לט' חדשים ג"כ רובן יולדות באב או איזה ימים קודם אלא שזמן עיבורן קדים ובהא כ"ע מודים והכא בהאי קרא קמיפלגי דכתיב עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכתיב גבי בכור שנה בשנה וילפינן. מעשר בהמה מיניה שאין מעשרין משנה זו על חבירתה וקסבר ת"ק דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו שר"ה שלו תשרי והיא סמוך לגמרו שכל ימות החמה עומד בגורן להתייבש אף מעשר בהמה נמי סמוך לגמרו עישורו והיינו אחד באלול שאז נגמר זמן עיבורן שיולדות באב ורבי אליעזר ורבי שמעון סברי דהכי הוא דאיתקש מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי והלכך כר"א ור"ש וכך שנינו בפ"ט דבכורות:


'''{{עוגן1|והרי}} נדרים ונדבות יוכיחו.''' שהרי מותר להדיוט לעשות אוכל נפש בי"ט ואתם מודים שאסורין לגבוה להקריב נדרים ונדבות בי"ט:
Segment 2


'''{{עוגן1|אינו}} יכול לחוג אחר הרגל.''' שאין לו תשלומין אלא כל שבעה והלכך נקרא זמנה קבוע:
גמ' <b>כתיב החדש הזה לכם ראש חדשים וכו'.</b> כך הוא נדרש במכילתא ראש חדשים מגיד שניסן ראש לחדשים ומנין אף למלכים ת"ל הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל ומנין אף לרגלים תלמיד לומר בחג המצות חג השבועות וחג הסוכות ר' נתן ור' יצחק אומרים אף לשכירות בתים ולא לשנים ולא לשמיטין ויובלות ולא לנטיעה ולא לירקות. ומדייק הש"ס ומאי חזית דמרבית להני וממעט להני ואימא לכם הוא ראש ולאלו שאמרנו ולא למלכים ולא לרגלים:
<b>ר' יעקב וכו'.</b> מהכא דכתיב ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו הקיש שנת ד' למלכותו כלומר האי בשני דכתיב סמוך לשנת ד' למלכותו מקיש לשני קמא מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן אף שני שסמוך לבשנת ד' למלכותו אין מונין אלא מניסן דה"ק חדש שני לחדש שמונין בו למלכותו והוא ניסן:
<b>או אינו אלא האי בשני שני ימים בחדש הוא דקאמר.</b> ומשני כל מקום שנאמר שנים בחדש פירש הכתוב בהדיא בשני בחדש:
<b>או אינו אלא.</b> האי בשני בשני בשבת הוא:
ומשני לא מצינו חשבון זה מן התורה דלא נמצא חשבון של ימי שבוע בתורה:
<b>והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שני.</b> ומשני אין למדין מברייתו של עולם. דלא מצי קאי אשני בשבוע שעדיין לא היה שבוע אלא שהיה יום שני לברייתו של עולם:
<b>והיי דין הוא שני שבחדשים וכו'.</b> ואיזה הוא שני שבכתוב זה דקאי על שני שבחדשים ואיזה הוא דקאי על השנים ושני למנין חדש שמונין השנים למלכותו:
<b>חד אמר וכו'.</b> בחדש השני קמא זה הוא שני שבחדשים חדש השני למנין החדשים ובשני בתרא זה שני לחדש שמונין לשנים של מלכותו:
<b>ואחרינא אמר אפילו מיחליף מפרשת להו לית בה כלום.</b> דהא מיהת רמיזא בכתוב שניהן ומקיש זה לזה וכדאמרן:
<b>שמע לה מן הדא וכו'.</b> כלומר שאינו פותח בדרשה דדריש לעיל מדכתיב לכם היא ראש ואינו ראש לשנים וכו' אלא כך דריש מדכתיב שני פעמים לכם ולכם קמא מיעוט הוא לכם הוא ראש ולא לדבר אחר והדר כתיב ראשון הוא לכם מיעוט ומיעוט אחר מיעוט אינו אלא לרבות שהוא ראש למלכים ולרגלים:
<b>וירבה לשנים וכו'.</b> ומאי חזית דמרבית להני ולא להני:
<b>כהיא דאמר ר' יעקב וכו'.</b> כלומר דהשתא אתינן להא דרבי יעקב בשם ר' יוחנן דנפקא לן מהאי יקרא ויחל לבנותו וגו':
<b>תני שמואל ופליג.</b> דלא דריש כהאי דלעיל מקרא דהחדש הזה לכם כלל אלא כך בחדש השלישי לצאתם וכו' וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים:
<b>בשנת הארבעים לצאת וגו'.</b> גבי ויעל אהרן וגו':
<b>משנבנה הבית וכו'.</b> איידי דאיירי בהאי קרא דריש לה נמי להא:
<b>ואומר ויחל לבנותו וכו'.</b> דזה נמי מיבעי ליה למילף דמלכות מונין נמי מניסן:


'''{{עוגן1|אבא}} שאול אומר טעם אחר.''' בלשון אחר אמרו להן ב"ה לב"ש להק"ו מה אם בשעה שכירתך סתומה בשבת כירת רבך פתוחה וכו' ולהאי לישנא לא השיבו להן ב"ש נדרים ונדבות יוכיחו דס"ל נדרים ונדבו' קרבין בי"ט:
Segment 3


'''{{עוגן1|רשב"ל}} הוה עבר קומי.''' לפני בית המדרש ושמע קול הקוראים פסוק הזה ויזבחו לה' וגו' ופסוק הוא בד"ה א' כט:
<b>אף למלכי א"ה אין מונין להם אלא מניסן בששי וכו'.</b> דכתיב בריש חגי בשנת שתים לדריוש המלך בחדש הששי ביום אחד לחדש היה דבר ה' וגו' וכתיב אח"כ בריש זכריה בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש:
<b>נאמר וכו'.</b> כלומר אי איתא דמלכי א"ה לאו מניסן אלא מתשרי מנינן א"כ היה לו לומר בשמיני בשנת שלש אלא לאו דאף להם מניסן מנינן ובאותו השנה בעצמה היתה ג"כ נבואת זכריה אחרי נבואת חגי:
<b>חיפה אמר.</b> דאין ראיה מכאן משום דאיכא למימר נבואת זכריה שכתוב אחר כך נאמר תחלה קודם נבואת חגי אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ומתשרי התחילה שנת שתים ואחר כך בחדש אלול היתה נבואת חגי באותה שנה:
<b>אמר ר' יונה כתיב.</b> בנביאת חגי ועתה שימו נא לבבכם וגו' מטרם שים אבן אל אבן וגו' היתה קללה כדכתיב בתריה מהיותם בא אל ערמות עשרים והיתה עשרה וגו' וכתיב אח"כ שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם וגו' מן היום הזה אברך הא כיצד אימתי נאמרו מקראות הללו ואימתי נאמרה נבואת זכריה:
<b>בששי הוסד.</b> בתחילת נבואת חגי שהיתה בחדש ו' והוכיח אותם כמו שנאמר שם העם הזה אמרו לא עת בא את בית ה' להבנות וכו' ועל זה נאמר אח"כ וישמע זרובבל בן שלתיאל וגו' ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלהיהם וא"כ הוסד בו' מיד אחר התחלת נבואת חגי ובחדש ח' שהוא מרחשון מקודם נבואת חגי נאמר מקרא הזה של נבואת זכריה כדאמר חיפה והכל בשנה אחת היה:
<b>אין תימר כבר שמו יאות אמר חיפה.</b> כלומר והשתא האיך תפרש להכתוב של חגי שלאח"כ שכתוב בו מטרם שום אבן וגו' ודכתיב בתריה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר הוסד היכל ה' והתשיעי הזה הוא כסליו של אחריו ואמר להם אז למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם העוד הזרע במגורה וגו' יעץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך וא"כ קשו קראי אהדדי אליביה דחיפה דאם בחדש ו' שהוא אליל אמר להם מטרם שום אבן אל אבן דמשמע שעדיין לא שמו באותו הזמן ולא התחילו ליסד את הבית והרי כתיב בתשיעי שהיא קודם ואחר נבואת זכריה למן היום אשר יסד היכל והא כיצד אלא ע"כ תוכל לפרש דהאי מטרם שום אבן היינו שכבר שמו בשעה שאמר להם חגי המקרא הזה אז יאות אמר חיפה לפי שכבר הוסד מקודם כשאמר להם בחדש התשיעי אחר נבואת זכריה שהיא קודם ובשנה זו וכדאמרן אבל אם תימר לא שמו עדיין באותו זמן כשאמר להם חגי זה בחדש הו' א"כ לא אמר חיפה כלום שאין אתה יכול לפרשו שנבואת זכריה היה קודם ובשנה עצמה זו והתחילה מתשרי דא"כ האיך תפרש לנבואת חגי בחדש התשיעי שלאחריו דמשמע שכבר הוסד והרי חגי אמר להם בחדש הששי שהוא אחר כך באותה שנה מטרם שום אבן:
<b>התיב ר' יצחק.</b> על הא דקאמר ר' חנינה אף למלכי או"ה מניסן מנינן וקס"ד דטעמי' משום דס"ל כר' יהושע שבניסן נברא העולם ולפיכך כל שני הדורות וכל המנינים שבכתוב הכל מניסן מנינן ולפיכך פריך הכתיב ויהי באחת ושש מאות שלה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ולעיל מיניה כתיב ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ וגו' בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בי"ז יום לחדש ביום הזה וגו' והתחיל המבול:
<b>ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין.</b> לשש מאות שנה של חיי נח וכלומר שלא תטעה לומר מדכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' שהמבול היה באותה שנה עצמה של שש מאות שנה לחיי נח ואחר שעבר המבול היה ת"ר שנה לחיי נח הלכך קאמר דשנת המבול אינה מן המנין של שש מאות שנה לחיי נח אלא שכבר כלו לו שש מאות שנה לנח קודם שבא המבול וקרא דכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני וגו' נבקעו כל מעיינות וגו' זה הוא אחר שכבר היה לו לנח ת"ר שנה והשתא לכשתחשוב עוד לשנת המבול עצמה היה לו לנח תר"א שנים כשכלה המבול וזה הוא כשהגיע ניסן שהרי לדבריך כל שני הדורות מניסן מנינן ונמצאו מניסן מתחיל שנת תר"ב לחיי נח וקשה הא דכתיב' ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש הרי זה ניסן היא שהוא חדש הראשון והוה ליה למימר ויהי בשתים ושש מאות שנה ובשלמא אי אמרינן דשני הדורות מתשרי מנינן אפי' למ"ד בניסן נברא העולם וא"כ שנת המבול ג"כ מתחיל מניסן שפיר הוא דמפרשינן לקראי ולהך ברייתא דשנת המבול אינה עולה למנין של שש מאות שנה לנח ולא תיקשי שהרי כשהתחיל המבול כבר היו לו לנח שש מאות שנה תחשוב עוד שנת המבול היו לו לנח תר"א שנים כשהגיע תשרי וא"כ היך אומר הכתוב על ניסן שלאחר המבול באחת ושש מאות בתר"ב מיבעי ליה הא ליתא דכשאנחנו מחשבין שני הדורות מתשרי א"כ בתשרי שלפני המבול התחילה השנת השש מאות שנה של נח וכלו הת"ר שנים שלו בתשרי שבתוך המבול והתחיל שנת התר"א וכשכלה המבול וזה כשהגיע הניסן שאחר המבול עדיין היה נח בשנת תר"א שלו ודקתני בברייתא שנת המבול אינה עולה מן המנין לאו דכל שנת המבול אינה עולה למנין חיי נח קאמר שזה אי אתה יכול לפרשו דלכ"ע תיקשי דא"כ תר"ב מיבעי ליה למימר על ניסן שלאחר המבול אלא דה"ק כל שנת המבול אינה עולה מן המנין של חיי נח לפי שלא כלו לו השש מאות שנה אחר המבול אלא בתוך שנת המבול הוא שכלו לו ת"ר שנים והיינו בתשרי שבתוך המבול ונמצא ניסן שאחריו שאז כלה המבול עדיין הי' בשנת תר"א שלו שלא כלתה עד בא תשרי שלאחריו ומתרצי' קראי וכן הברייתא אלא לדידך דשני הדורות ג"כ לעולם מניסן מנינן קשיא:
<b>תיפתר כר"א דר"א אומר בתשרי נברא העולם.</b> כלומר לעולם לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם הכל מניסן מנינן ואף לשני הדורות ולדידיה ל"ק מידי די"ל דלא ס"ל כלל כהאי ברייתא דאין שנת המבול עולה מן המנין של חיי נח אלא עם שנת המבול עצמה תחשוב לו ת"ר שנה ובניסן שלאחר המבול התחילה שנת תר"א א"נ דהך ברייתא נמי אתיא כר' יהושע ולא כדקס"ד דאינה עולה לו מן המנין דקאמר דבלאו האי שנה היו לנח ת"ר שנה וא"כ צריך אתה לדחיק ולפרש כדלעיל אלא דה"ק אין שנת המבול עולה כלל למנין סדר השנים לא לשל עולם ולא לחיי נח וטעמא לפי שלא שמשו המזלות באותה שנה כלל כדאמרינן במדרש ולדברי רבי אלעזר דאמר בתשרי נברא העולם והתחיל המבול בתשרי ולדידיה פשיטא דמנין שני הדורות מתשרי מנינן והאי בראשון באחד לחדש דקרא גבי חרבו המים היינו בראשון בתשרי היא וכדאיתא בסדר עולם בהדיא לרבי אלעזר הכי ודתני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין היינו שאינה עולה למנין ולסדר השנים כלל וכדאמרן והא דקאמר תיפתר כרבי אלעזר הרי להך פירושא אפי' כר' יהושע אתיא היינו משום דאדלעיל קאי דבעי רבי יצחק למימר דטעמא דקאמר דאף למלכי או"ה מונין מניסן משום דסבירא ליה כר' יהושע דבניסן נברא העולם ולפיכך הותיב עלה מקראי דמבול ועלה קאמר תיפתר כרבי אלעזר וכו' וכלומר לא כדקס"ד דר' חנינה אליבא דר' יהושע קאמר להא אלא תיפתר כרבי אלעזר נמי דסבירא ליה בתשרי נברא העולם והא דקאמר למלכי או"ה מונין נמי מניסן טעמא אחרינא אית בהא ומשום דמכיון דגלי קרא דלמלכים מניסן מנינן תו לא מחלקינן בין מלכי ישראל לבין מלכי אומות העולם וכהאי דאמר לעיל לא זכו למנות לעצמן התחילו מונין למלכיות ומשמע דבאותו מנין עצמו הוא וקראי דמבול מיתרצי בין למר ובין למר וכדאמרן:
<b>והכתיב.</b> בנחמיה ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו וגו' וכתיב בריש נחמיה ויהי בחדש כסליו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה וגו' ודברים אלו שאמר חנניה לנחמיה בכסליו אמרן נחמיה לפני המלך בניסן ומדקאי בכסליו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים מכלל דר"ה לאו ניסן הוא וקשיא על רבי חנינא דקאמר אף למלכי או"ה מונין מניסן:
<b>תיפתר כר"א דאמר ר' אלעזר כל שנה וכו'.</b> והכא נמי מיירי שאמר נחמיה להמלך בתחלת ניסן ולפי שלא נכנסו לה ל' יום לשנת כ' ואחת קרי לה שנת עשרים ולעולם מניסן מנינן אף למלכי אומות העולם:
<b>והכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן.</b> והרי כאן באחד לחדש הוא וקרי לה בשנה השנית:
<b>אין תימר וכו'.</b> כלומר ואם תאמר דבאמת שנת שלישית היתה והא דקרי לה בשנה השנית נמי מהאי טעמא משום דע"י שלא נכנסו לה שלשים יום אין מונין לה שנה שלימה לומר בה שנת שלשים אכתי קשיא דהא כתיב ויהי בחדש השני בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן מעל המשכן והא אית כאן בשתא חמשין יומין ואפ"ה אין מונין אותה שנה שלימה א"כ הדרא קושיא לדוכתה מקראי דנחמיה:
<b>הדא מן תתובתה דר' יצחק דאינון קשיין.</b> הרי זה חד מן הני תיובתא דמותיב שהן קשין מלתרצן דאי אמרת אף למלכי או"ה מונין מניסן קשיא אלא דלא כר' חנינא דלא שנו למלכים מניסן אלא למלכי ישראל אבל למלכי או"ה מתשרי מנינן:


'''{{עוגן1|אמר}} מאן דמפסק לה כב"ש.''' מי שקורא ויזבחו לה' זבחים בטעם מפסיק כב"ש ס"ל דהכי משמע ויזבחו לה' זבחים היום ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא ולא הקריבו עולות היום לפי שי"ט של עצרת היה כדלקמן וזהו כב"ש שאין מביאים בי"ט אלא שלמים:
Segment 4


'''{{עוגן1|מאן}} דקרי כולה כב"ה.''' כלומר מי שקורא כל הפסוק עד למחרת היום ההוא כאחד מבלי טעם מפסיק דמשמעו ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה'. זה היה הכל ביום אחד. ולמחרת היום ההוא פרים אלף וגו' כדכתיב שם וזה כב"ה דאף עולות קריבין בי"ט. וגרסי' לכל הא לקמן בפ"ב דחגיגה בהלכה ד':
<b>מה ביניהון וכו'.</b> כלומר וכל כך למה דאנן שקלין וטרינן אם למלכי או"ה גם כן מניסן מנינן או מתשרי ומה נ"מ לדינא איכא הכא:
<b>שטרות.</b> איכא לדינא ביניהן וכדמפרש ואזיל:
<b>לוה מלוה באייר.</b> ושיעבד לו הלוה נכסיו וכתוב בשטר בשנה שנייה למלכות ומכר הלוה שדה במרחשון וכתוב גם כן בשנה שניה למלכות א"כ למאן דאמר מניסן מנינן והתחילה שנה שניה לאותו מלכות המלוה קדמה למכירה שהיתה אח"כ במרחשון ויכול המלוה לטרוף אותה מן הלוקח ולמאן דאמר מתשרי מנינן והתחילה שנה שניה א"כ המכירה שבמרחשון קדמה להלואה שהיתה אח"כ באייר באותה שנה ואין המלוה יכול לטרוף אותה מזה שקדמה המכירה להשיעבוד ואין אותה שדה משועבדת להמלוה:


'''{{עוגן1|ניחא}} עולות למחרת היום ההוא.''' למאן דמפסיק וקורא וכב"ש פריך דהניחא ריש הפסוק הזה דזבחים והן שלמים קרבו היום ועולות למחרת היום ההוא אלא דסיפיה דקרא קשיא דבתר למחרת היום ההוא כתיב פרים אלף אילים אלף כבשים אלף ונסכיהם וזבחים לרוב לכל ישראל וא"כ משמע דג"כ ושלמים למחרת היום הוא שהקריבו ואין שלמים באין כב"ש בתמיה וכי לא קאמרי ב"ש דמביאין שלמים בי"ט ולמה לא הקריבו כל השלמים לכל ישראל בו ביום שהתחילו להקריב שלמים:
Segment 5


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי בר' בון דוד המלך מת.''' בו ביום בעצרת אחר שהתחילו להקריב שלמים והיו כל ישראל אוננין ולא היו יכולין להקריב עד למחר כל הזבחים לרוב שהיו להם:
<b>כיצד למלכים וכו'.</b> תוספתא היא בפ"ק:
<b>נמנית שנה לזה וכו'.</b> אם רוצה כותב בכך וכך להמלך שמת ואם רוצה כותב בשנה הראשונה להמלך שעמד וקמ"ל דמנינן שתא לבי תרי:
<b>והוא שנכנס לניסן.</b> הא דאמרינן דמונין שנה אחת לזה ולזה דוקא אם יכנס השני לניסן ואז כשהגיע ניסן עלתה לו שנה וכותבין בניסן בשנה שניה למלך פלוני מפני שחדש אדר שעמד בו נמנית לו לשנה ראשונה אף על פי שנמנית ג"כ להמלך שקדם לו אבל אם לא נכנס לניסן לא נחשב לו חדש אדר לשנה שלימה וכלומר אם זה השני גם כן מת באדר אין מונין לו שנה כלל אלא למלך שהיה לפניו בלבד:
<b>די לא כן כהדא וימלך ירח ימים בשומרון.</b> דאי לא תימא הכי קשיא לן קראי דמלכים דכתיב בשנת שלשים ושמנה לעזריה מלך יהודה מלך זכריהו בן ירבעם על ישראל בשומרון ו' חדשים וגו' ויקשר עליו שלום בן יבש ויכהו וגו' וימלך תחתיו וכתיב שלום בן יבש מלך בשנת שלשים ותשע שנה לעזיהו מלך יהודה וימלך ירח ימים בשומרון ויעל מנחם בן גדי מתרצה ויבא שומרון ויך את שלום בן יבש וימיתהו וימלך תחתיו וגו' בשנת ל"ט שנה לעזריה מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל הרי שתמצא כאן שנת ל"ח למלך יהודה מלכו שני מלכים על ישראל זה אחר זה בשנה זו עצמה וזהו זכריהו ושלום בן יבש שהרי זכריהו לא מלך אלא ו' חדשים ואחריו מלך שלום בן יבש חדש אחד והיה זה משנת ל"ח למלך יהודה והדר קחשיב משנת ל"ט למלך יהודה מלכו שלום בן יבש ומנחם בן גדי באותה השנה הא כיצד וע"כ צריך אתה לומר שאלו ו' חדשים של זכריהו וחדש שלאחריו של שלום בן יבש לא היה הכל בשנה אחת אלא שזכריהו מלך בסוף שנת ל"ח לעזיהו והיינו בחצי השני של שנת הל"ח עד חצי אדר שבו ושלום בן יבש מלך אחריו ירח ימים והיינו בחצי אדר ובחצי ניסן שאז כשיצא אדר כלו הל"ח של עזיהו ובניסן התחילה שנת הל"ט לעזיהו ונמצא שמלך שלום בן יבש בשנת ל"ח ובשנת ל"ט לעזיהו ולמדין אנו ממקראות הללו שדוקא כשנכנס השני לניסן אז הוא שמונין לו מאדר ונחשב גם כן למנין שלו כמו שתמצא בשלום בן יבש וכדמוכח קראי:
<b>אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל וכו'.</b> שמתוך שמספר הכתוב בכך וכך למלך יהודה זה מלך זה וזה על ישראל אתה יודע לעמוד אימתי היה מנין שנותם ואימתי מלכו וכדאמרן:
<b>כתיב והימים וגו'.</b> איידי דאיירי בשנות המלכים דריש נמי לאלו הכתובים דבמלכים א' כתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך ל"ג שנים וכתיב בשמואל ב' בן ל' שנה דוד במלכו וארבעים שנה מלך בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלי' מלך ל"ג שנה על כל ישראל ויהודה כשתמצא בכלל הם חסרים ו' חדשים מהל"ג שמלך בירושלים וכשתמנה הפרט מהכתוב בשמואל אתה מוצא יתירים ו' חדשים על הכלל שהוא ארבעים בלבד:
<b>שלשים ושתים ומחצה היה.</b> באלו השנים שמלך בירושלים לפי שאלו ו' חדשים הראשונים בחברון היו אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלים מונה הוא אותן ל"ג שנים שלימות:
<b>חשבון מרובה בולע וכו'.</b> כלו' כשהכתוב מונה חשבון מרובה אינו מדקדק אם הן שלימות או לא ומונה אותן כמו שהן שלימות:
<b>אמר הקב"ה לדוד ימים מלאים אני מונה לך.</b> מיום אל יום ואיני מונה לך וכו' וגרסי' להא לעיל בפ"ב דברכות:
<b>כל אותן ששה חדשים וכו'.</b> שלא היה לו דין מלך ומתכפר היה בשעירה כדין ההדיוט:
חייך שאינן נמנין לך למלכות ששה חדשים כנגד אלו ששה חדשים:


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה וכו'.''' כה"ג גרסי' לעיל בפ' בתרא דמעשר שני בהלכה ה' גבי עובדא דר"א בן עזריה ור"ע והכי גריס שם הדא כשירותא בעיי מולייא סב דקיסא מיניה וביה. ודרך משל הוא זה. כשהכשורה זו שנותנין אותה לבנין חסירה איזה דבר וצריכה היא למלא אותה וכדי שלא יבא הדבר לשהייה ותשכח לתקן אותה טול קיסם אחד מיניה וביה גופה ותמלא אותה. וכן המשל אומר כל גחלת שאינה בוערת בשעתה אינה בוערת וכלומר כשמתחלת להיות בוערת ואין מנפחין אותה עד שתתלהב ותבעיר שוב אינה בוערת לפי שהולכת וכבת וכך הוא הדבר הזה של בבא בן בוטי. שמיהר ועשה מעשה מיד שלא יבא הדבר לידי שהייה ושכחה וכדי לקבוע הלכה כדברי ב"ה:
Segment 6
תחילתדףכאן ב/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו.''' לרחיצה שאוכל נפש התירה התורה ולא להבעיר האור בשביל הרחיצה:


'''{{עוגן1|וב"ה}} מתירין.''' דאמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה אף שלא לצורך אכילה כשיש בה צורך איזו הנאה. והלכה כך היא חמין שהוחמו בי"ט רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו שהוא דבר השוה לכל נפש אבל לא כל גופו שאינו אלא לבני אדם מעונגין וגזרינן י"ט אטו שבת וחמין שהוחמו מערב י"ט רוחץ בהן כל גופו בי"ט:
<b>מאן תנא רגלים.</b> שניסן ר"ה לרגלים:
<b>ר"ש וכו'.</b> כמפורש במתני' ותוספתא היא שם:
<b>אשכחת.</b> נמצא אתה אומר שלפעמים אין עובר בבל תאחר עד שיעברו חמשה רגלים כדמפרש ואזיל אם נדר לפני עצרת חמשה וכו':
<b>ובלבד חג המצות אחרין.</b> כלומר חג המצות הוא הגורם שהוא העיקר שבו פתח הכתוב תחילה ואם עברו עליו ג' רגלים יהיה חג המצות אחרון ולפיכך אשכחת אמר פעמים שהן שלשה כשנדר לפני עצרת ופעמים שהן שנים כשנדר לפני החג ופעמים שאינו אלא א' כשנדר לפני הפסח שאז כשיעבור עליו הפסח עובר מיד:
<b>רגל שפגע בו תחילה.</b> איזה שיהיה הוא הרגל הראשון של ג' רגלים ובלבד שיעברו עליו כל ג' רגלים של השנה כולה ואז הוא עובר:


'''{{עוגן1|עושה}} אדם מדורה ומתחמם כנגדה.''' בי"ט ודברי ב"ה היא דאמרינן מתוך:
Segment 7


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|פתר}} לה תרין פתרין.''' אתה יכול לפרש המתני' ופלוגתייהו דב"ש וב"ה בשני אופני פירושים הא' דנאמר לדעתייהו דב"ש דוקא והוא ששתה מהן דהא לית להו מתוך אלא דמיירי ששותה ג"כ מהן ומרבה במים שיהו ג"כ לרחוץ רגליו:
<b>כתיב מלבד שבתות ה' וגו'.</b> ברייתא היא בת"כ פרשת אמור:
<b>שהוקדשו ברגל וכו'.</b> כלומר בין שהוקדשו לפני הרגל או שהוקדשו ברגל:
<b>יכול רשות.</b> שלא נאמר אלא לרשות שמותר הוא להקריבן ברגל אף אם הוקדשו באיזה שעה שהוא:
<b>תלמוד לומר.</b> בפרשת פנחס אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם ואם להתיר אותן הנדרים ונדבות שיוקרבו ברגל כבר התיר כאן:
<b>אלא קבעם.</b> לחובה שחובה היא שיבאו ברגל כולן:
<b>אלא זה רגל ראשון שפגעת בו.</b> אחר שנדר ונדב:
<b>ת"ל וכו' במועדיכם.</b> רבים משמע:


'''{{עוגן1|על}} דעתין דב"ה והן שיהו ראוין לשתיה.''' כלומר הא דקתני בדברי ב"ש אא"כ ראוין לשתיה לאו בראוין לחוד הדבר תלוי אלא שצריך שישתה מהן בבירור אלא דלב"ה דמקילין כשהן ראוין לשתיה מותר אע"ג שהמחמה בעצמו אינו שותה מהן ראוין הן לשאר בני אדם ויש לו ג"כ איזו הנאה מזה שמכבד הוא לאחרים ואמרי' מתוך:
Segment 8


'''{{עוגן1|ועושה}} מדורה וכו' דברי הכל.''' היא דאף ב"ש מודים דהנאת כל גופו מותר:
<b>בעון קומי ר' אילא.</b> מנלן שעובר בלא תעשה דילמא עד כדון בעשה ובאת שמה וגו' ובלא תעשה מנין:
<b>תלמוד לומר ובאת שמה וכו'.</b> כלומר אם הכתוב הזה בא ללמד על עשה הרי כבר אמור כאן אלה תעשו וגו' וכדדריש ליה לחובה אלא אם אינו ענין בעשה תנהו ענין לעבור עליו בלא תעשה:
<b>פסחים בזמנן מהו שיעבור.</b> אם לא הקריב פסח בזמנו מהו שיעבור עליו מיד ולא צריך ג' רגלים:
<b>אשכחת תני.</b> בהדיא פסחים בזמנן עובר מיד:
<b>דלא כן מה אנן אמרין.</b> בתמיה פשיטא וכי צריכא ליה למיתני להא הא פסח זימנא קביעא ליה ואי לא אקרביה ודאי עובר עליו מיד:
<b>שלא תאמר וכו'.</b> כלומר איצטריך שלא תאמר הואיל ואם אבד הפסח ונמצא מאחר שכיפרו בו הבעלים בפסח אחר שדינו שגופו קרב שלמים כדתנן בפ"ט דפסחים אימא כשלמים דמי ועד שיעבור עליו ג' רגלים קמ"ל:
<b>עד כדון צריכה פסחים וכו'.</b> כלומר והשתא דאתית להכא אכתי קא מיבעיא לן פסחים בזמנן מהו שיעביר והיינו בכה"ג גופה דקאמרת שאם אבד הפסח וכיפרו הבעלים באחר ואח"כ נמצא ומי נימא דהואיל וגופו קרב שלמים אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים או דילמא דהואיל ומחמת פסח הוא בא כפסח גופיה הוא ועובר עליו מיד:
<b>בעון קומי ר' זירא בין רגל לרגל מהו שיעבור.</b> בעשה בכל יום ויום:
<b>התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון.</b> ברגל ראשון תיקרב בשני. ואי איתא דבין רגל לרגל עובר בכל יום בעשה וכי מתירין לי לעבור בעשה בכל יום בתמיה:
<b>ועוד מן הדא.</b> שמעינן דאינו עובר על הימים שבין רגל לרגל דדרשינן מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת. ועשית מכאן שהוא בעשה תשמור שהוא בל"ת וכלום הוא עובר על שתיהן עשה ולא תעשה עד שיעבור עליו ג' רגלים והשתא כמו שאינו עובר על שתיהן עד אחר ג' רגלים כך על עשה בלחוד אף על גב דאמרינן לעיל רגל ראשון שפגעת בו עובר בעשה דכתיב ובאת שמה וגו' והיינו דוקא ברגל עצמו אבל בימים שבין רגל לרגל אינו עובר:
<b>ר' אבין וכו'.</b> מילתא באנפי נפשה היא אם אומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת וכו' עובר. מאחר שקיבל עליו בפירוש להביאה בשני בשבת:
<b>שלמה שנתו את מפיל יום האחרון וכו'.</b> אם נדר להביא איזה קרבן והיה בתוך שנתו שראוי להביאו ולא הביאו עד ששלמה שנתו ושוב אינו ראוי כגון כבש את מפיל יום האחרון כלומר אותי יום ששלמה שנתו אתה מפילו את החיוב עליו והוא עובר על כל יום ויום שלא הביאו בשעה שהיה ראוי ועיכבו עד שאינו ראוי להקריבו:
<b>אין כיני.</b> ואם אתה אומר כן אם כן בעברו עליו ג' רגלים נימא נמי את מפיל את חיוב רגל האחרון ויהא עובר על כל רגל ורגל שלא הביא בתמיה אלא אינו עובר אלא עד שיעבור עליו כל הג' רגלים וה"ה בשלמה שנתו אין החיוב עליו לעבור אלא כמה שאמרו בבל תאחר:
<b>שלמה שנתו בעצרת וכו'.</b> זה קושיא אחריתי דלדידך שאתה אומר בשלמה שנתו את מפיל חיוב יום האחרון על כל יום ויום שלא הביאו והשתא אם שלמה שנתו בעצרת וה"ה בשאר רגל אלא דחדא מינייהו נקט וכגון שזהו רגל האחרון מג' רגלים וזהו ששלמה שנתו בעצרת ואי אפשר להקריבו שהרי עברה שנתו בתוך רגל זה והיאך תאמר שיהא עובר עליו והוא אינו כשר עכשיו להקריבו בתמיה:


'''{{עוגן1|והוא}} שיהא קומקום.''' של מים כנגד המדורה להחם המים כדי לשתות דאז אגב שמותר להחם המים כדי לשתות מותר ג"כ להתחמם כנגד המדורה:
Segment 9


'''{{עוגן1|פתר}} לה פתר אוחרן.''' וכן יכול אתה לפרש פתרא אחרינא דבענין שיהא קומקום כנגד המדורה פליגי בה דלב"ש הוא דצריך כך ואי לאו הכי לא יתחמם כנגדה ולב"ה לעולם מותר דהא ס"ל דאמרינן מתוך:
<b>כהדא לא ילין וכו'.</b> גרשינן לה לעיל בפ' אלו דברים בהל' א' וכמפור' שם דאין ה"נ קאמר שעובר עליו וע"ש:


'''{{עוגן1|חמין}} שהוחמו בי"ט וכו'.''' גרסינן להא לעיל בפ"ג דשבת בהלכה ד' ושם פירשתי:
Segment 10
תחילתדףכאן ב/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} טומנין את החמין מיו"ט לשבת.''' דקסברי ב"ש אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אלא א"כ עירב בתבשיל ואין טומנין אלא א"כ היו לו חמין טמונים מעי"ט וב"ה סברי דאופין ומבשלין וטומנין על עירוב של תבשיל בלבד. ולענין פסק הלכה נתבאר לעיל דהמסקנא שצריך בעירובי תבשילין פת ובשר:


'''{{עוגן1|ואין}} זוקפין את המנורה בי"ט.''' בגמרא מפרש דבמנורה של פרקים קאמר שאם נתפרקו הפרקים אין מחזירין אותן וב"ה סברי הואיל דחזרת החוליות אין בה אלא משום דהוי כבונה ואין בנין בכלים אלא בבית ואהלים הוא דשייך בנין:
<b>כתיב.</b> גבי בכור לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ודריש לשון הכפל ללמד שנה לו ושנה לתמורתו דתמורת הבכור והמעשר הרי אלו כמותן כדתנן בפ"ג דתמורה:
<b>שנה לתם ושנה לבעל מום.</b> כדתנן בפ"ד דבכורות הבכור נאכל שנה בשנה בין תם ובין בעל מום והיינו לשני ימים ולילה אחד כדדריש לקמן:
<b>שנה לבכור ושנה בקדשים.</b> בקדשים קלים כגון שלמים ומעשר שנאכלין לשני ימים ולילה אחד כדאמרי' בפ"ה דזבחים:
<b>שנה בשנה מלמד וכו' היך עבידא.</b> היאך נלמד מכאן:
<b>שוחטו בערב ר"ה.</b> כלומר ביום שלפני ר"ה שניה ואכלו באותו יום שהוא ערב ר"ה שלו ולמחרתו בר"ה השניה. א"נ ער"ה ממש וקמ"ל דלשנה דידיה מנינן ולא שנה של מנין עולם ואם שוחטו ער"ה אוכלו בער"ה ובר"ה שהרי נאכל לשני ימים ולילה אחד ואינו נפסל משנה לחבירתה:
<b>תני ר' ישמעאל נולד לו בט"ו יום וכו'.</b> דבמתני' ריש פ"ד דבכורות תנן נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום ועלה קאי האי תני ר' ישמעאל דלא תימא הא דקתני במתני' לאחר שנתו וכו' אנולד לו מום בתוך שנתו קאי שמותר לקיימו כל שנתו ואחר שנתו שלשים יום הלכך קתני שאם נולד לו מום ט"ו יום בתוך שנתו נותנין לו להשלים ט"ו יום אחר שנתו ותו לא ומתני' ה"ק נולד לו מום לאחר שנתו נותנין לו ל' יום:
<b>א"ר אילא זאת אומרת שאין שנתו של בעל מום מחוורת.</b> אינו מחוור לנו בהדיא שנותנין לו שנה שלימה קודם שיאכלנו דהא דדריש שנה לתם ושנה לבעל מום אינו מפורש בהדיא לבעל מום אלא מלישנא יתירה דרשינן הכי ולפיכך אין נותנין לו אלא השלמה לאחר שנתו ואחר ששלמה שנה מיום שנפל בו מום אינו רשאי לקיימו אלא צריך שיאכלנו:
<b>מתני'.</b> ברייתא דלקמיה מסייעא לר' אילא דקתני הבכור בזמן הזה שאינו ראוי להקרבה רשאי לקיימו אפי' ד' וה' שנים עד שלא הראהו למומחה כלומר עד שלא נפל בו מום וראוי להראותו למומחה אם הוא מום שראוי לשחוט עליו וש"מ דמשעה שראוי לשוחטו אין רשאי לקיימו אחר שנתו וכדמפרש ר' אילא להא דתני ר' ישמעאל וכדמסיק דמה אנן קיימין אליבא דהאי ברייתא:
<b>אם לתם.</b> כלו' דהכי דרשינן לקרא דכתיב שנה בשנה ומה אנן קיימין אם בתם הרי כבר אמור ברישיה דקרא ולמה לי למיהדר ולכתוב בשנה אלא אם אינו ענין לתם תנהו ענין לבעל מום הלכך הואיל דמייתורא דקרא היא דנפקא לן לבעל מום אינו נותנין לו שנה אלא מיום שנפל בו מום בתוך שנתו וכדאמרן:
<b>אחד בכור ואחד כל הקדשים וכו'.</b> תוספתא היא בפ"ג דבכורות ופריך ניחא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים בתמיה והיכי משכחת לה:
<b>תמן.</b> בבבל אמרין תיפתר שהיה מחוסר זמן לפסח כלומר בפסח שהיה רגל הראשון לנדרו היה זה מחוסר זמן ואינו ראוי להקרבה וכשבא חג הפסח האחר שנה מלאה רגלים לא מלו שחג הפסח הראשון אינו בכלל ופריך ואמאי כמה דאמר תמן גבי ראוי להקריב בשנה זו שאם ראוי למקצת השנה כאלו ראוי לכולה וזהו כדאמרי' לעי' שאם שלמה שנתו בעצרת שהי' רגל האחרון מהשלשה רגלים מאחר שאם עבר והביא כשר עובר וטעמא דבדיעבד כשר משום שהראוי למקצת השנה קודם ששלמה שנתו ברגל הזה הוי כראוי לכולה וא"כ ה"נ נימא הראוי למקצת הפסח כראוי לכולו שהרי בימים אחרונים של הפסח כבר אינו מחוסר זמן וראוי הוא להקרבה והרי זה כראוי מתחלת חג הפסח ואכתי רגלים נמי איכא:
<b>תיפתר שהיתה עצרת הבאה בחמשה וכו'.</b> לפי שעצרת פעמים היא בחמשה בסיון כגון שניסן ואייר שניהם מלאין ושלמו חמשים יום לעומר בחמשה בסיון ופעמים בששה שאחד מלא ואחד חסר ושלמו החמשים יום בששה בסיון ופעמים בשבעה שהיו שניהן חסרין ושלמו החמשים יום בז' בסיון והשתא משכחת לה שהיתה עצרת הבאה בחמישי כלומר הבאה עכשיו בשנה זו הוא בה' בסיון ונולד בששה זה הקרבן והיתה עצרת הבא בשנה הבאה בז' בסיון ונמצא השנה מליאה בששה בסיון משעה שנולד ועדיין לא עברה עצרת עליו:


'''{{עוגן1|ואין}} אופין פיתן גריצות.''' ככרות עבות אלא רקיקין דקין שאין אופין פת מרובה בי"ט משום טירחא וב"ה סברי אופין פת מרובה שבזמן שהפת מרובה היא נאפית יפה:
Segment 11


'''{{עוגן1|וחרי}}.''' בגמרא מפרש חד אמר מלשון חרי האף הגדול הזה כלומר עיסה גדולה הנאפית ונחרכת ע"ג גחלים של אש דבעיא היסק גדול וחד אמר מלשון שלשה סלי חורי על ראשי כלומר חררות גדולות הראויות על שלחן המלך. ואין הלכה כר"ג בכל הא דמחמיר כב"ש:
<b>כתיב.</b> גבי מעשר העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע בין שיבא בעל מום לעשירי ובין תמים ואם עבר וביקר שעשה תחבולה שהעשירי יהיה תמים מהו שיעבור על לאו דלא יבקר:
<b>כל דבר שבא להתיר.</b> כל מקום שבא הכתוב להתיר כדמפרש לקמיה שהתורה התורה כאן להקדיש בעלי מומין אינו עובר אם ביקר דלא נאמר לא יבקר אלא שאינו צריך לבקר ואם ביקר לא הקפידה התורה:
<b>תמן תנינן.</b> בפרק בתרא דנגעים דמיירי בטהרת מצורע ביום השביעי מגלח וכו' ביום השמיני מביא שלש בהמות וכו' והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף תחת חטאת ועולת בהמה ומביא כבש אחד לאשם כדכתיב:
<b>ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם.</b> בתמיה שהרי אשם מצורע קודם הוא לחטאת וכדתנן בפ"י דזבחים כל חטאות שבתורה קודמות לאשמות חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא ע"י הכשר להכשיר את המצורע לאכילת קדשים ולביאת המקדש וכל זמן שלא קרב האשם הרי חטאת העוף כמחוסרת זמן היא והאיך יכול להקדישה דבשלמא מצורע עשיר שמביא שלש בהמות שפיר הוא דמשכחת לה דאין כאן מקדיש מחוסר זמן מפני שהוא יכול להקדישן לפי סדר הקרבתן שהוא מקדיש האשם ומקריבן ואח"כ החטאת והעולה אלא בקרבן מצורע עני זימנין דמקדיש לחטאת העוף ומחוסרת זמן היא אצל אשם שעדיין לא הוקרב וכגון שהיה עשיר והעני אחר שהפריש ג' בהמות לקרבנו דהדין הוא שכל זמן שלא קרב אשמו מביא הוא החטאת והעולה של עני וכדתנינן שם מצורע עשיר והעני הכל הולך אחר האשם וכר' יהודה דהלכתא כוותיה ונמצא שהכבש שהפרישו לאשם בתחלה הרי הוא לאשמו ובלבד שעדיין לא קרב שאז הוא יכול להביא חטאת ועולה של עני שאם קרב האשם צריך הוא להביא כל השאר כקרבן עשיר והשתא משכחת לה בקרבן מצורע עני שמקדיש הוא לחטאת העוף מחוסרת זמן מפני האשם שעדיין לא הוקרב. ולהכי נקט חטאת העוף בלחוד משום שהיא קודמת לעולת העוף וכדתנן בזבחים שם חטאת העוף קודמת לעולת העוף וכך בהקדשה:
<b>כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן.</b> מפני שא"א בענין אחר:
<b>כתיב בשמיני יביא.</b> גבי מצורע עני והביא אותם ביום השמיני לטהרתו אל הכהן ואם עבר ולא הביא בשמיני מהו שיעבור עליו בבל תאחר:
<b>א"ל כל דבר שבא להתיר וכו'.</b> וכדמסיק ואזיל ומה בא להתיר כהאי דאמר ר"א שכאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן ומכיון שמצינו שמותר כאן להקדיש מחוסר זמן משום טהרתו של מצורע כל זמן שמביא לטהרתו מביא ואינו עובר שרשות בידו לשהות קרבנותיו ולא נאמר ביום השמיני אלא להוציא לפניו שלא יביא בשבעת ימים שלפניו:
<b>א"ר יוסי בר' בון כל שבעה וכו'.</b> ר"י בר' בון פליג וס"ל שכל שבעה שלפניו אין אומרים לו הבא קרבנות שלך מכאן ואילך אומרים לו צריך אתה להביא ואם לא הביא בשמיני עובר היא:
<b>מתניתא.</b> ברייתא חדא פליגא היא על ר' יוסי בר' בון דקתני כולהם מתכוונין וכו' על המתני' דריש פרקין ואלו מגלחין במועד מיתניא דתנינן ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים וכו' והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו ותני עלה וכולן מתכוונין ומביאין קרבנותיהן ברגל אפי' לכתחלה יכולין להתכוין ולשהות קרבנותיהם עד הרגל ומביאין אלמא יכולין להשהות קרבנותיהן ודלא כר' יוסי בר' בון:
<b>ניחא נזיר.</b> אמתני' דהתם קאי ולמאי דגריס הכא שיכולין לשהות קרבנותיהן עד הרגל בכדי שיכולין לשמוח ברגל ופריך דהניחא נזיר שפיר הוא שאפי' בראשון שעדיין לא קרב קרבנו יכול הוא לשמוח ברגל ולאכול בשר עד שיקריב קרבנו והותר לשתות יין אלא מצורע וכי לא מחוסר כפורים הוא ועד שיביא קרבנותיו אסור הוא לאכול משלמי שמחה והיאך יכול לשהות קרבנותיו עד הרגל הא אנן תנן ההלל והשמחה שמונה ואין שמחה אלא בבשר שלמים וזה שלא יכול לשמוח עד שיביא קרבנותיו ונמצא שאין כאן אצלו שמחת שמונה:
<b>פתר לה בנזיר.</b> הא דקתני כולן מתכוונין להביא קרבנותיהן בנזיר ואינך דרישא דמתני' הוא דקאמר אבל לא במצורע שאינו יכול לשהות קרבנותיו עד הרגל ולמנוע ממנו שמחת הרגל עד שיקרבו:
<b>רישא אתון פתרין במצורע וסיפא בנזיר.</b> כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות. וכלומר לדידך דהברייתא לא קאי אמצורע א"כ לא דמיא הסיפא וזו היא הברייתא דמיתנייא על המתני' וקרי לה רישא דרישא תני נמי מצורע בהדי אינך ובברייתא דהיא הסיפא לא תפרש לה אלא בנזיר לא במצורע:
<b>אמר ר' חנניה בריה דר' הלל.</b> ומאי קושיא מהאי מתני' דסוכה וכי לא כבר איתותבת תמן לעיל בפ' לולב וערבה בהלכה ד' דפריך נמי מהאי מתני' אמ"ד התם דאין זביחה אלא בשעת שמחה ואם חל יום ראשון להיות בשבת היאך אתה מוצא השמחה שמונה ואמר ר' יוסי התם דקיימא ר' אבודמא נחותה דמשכחת שמונה בכהנים ובשעיר של רגלים אלמא אי אשכחן השמחה אף בכהנים לחוד שפיר קרינן השמחה שמנה אוף הכא נמי כן:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הדא}} דתימר בשלא עשה לו ע"ת.''' בהא קסברי ב"ש דאף ע"ג דמי שלא הניח ע"ת מתירין לו לאפות פת אחת ולבשל קדירה אחת כדאמרינן לעיל בהלכה א' מ"מ לטמון לו חמין לא התירו וטעמא כדמפרש לקמיה מה בין חמין ובין תבשיל שהתבשיל דרכו לאכול ממנו כלומר גם היום יכול לטעום ולאכול ממנו אבל חמין כשמטמין אין דרכו לשתות מהם היום ומוכחא מילתא דאדעתא דשבת קעביד והרי לא הניח עירובי תבשילין:
Segment 12


'''{{עוגן1|אבל}} אם עשה לו עירובי תבשילין.''' אף לב"ש מותר ומה בין תבשיל ומה בין חמין בשלא הניח עירובי תבשילין תבשיל דרכו וכו' כדפרישית:
<b>עבר ולא מל.</b> ביום השמיני מהו אם עובר בבל תאחר:
<b>א"ל.</b> בהאי קרא דכתיב ביה. לא תאחר כתיב לשלמו דמשמע דבר שניתן לתשלומין שהוא משלים למחר או באיזה יום והוי כמי שהקריב בו ביום שנתחייב להקריבו יצא. זה מילה ביום השמיני שאינו ניתן לתשלומין להיות כביום שנתחייב שאף שחייב הוא למולו אח"כ מ"מ יום השמיני א"א להשלימו והלכך אין חיוב מילה בכלל מקרא הזה כולל:
<b>לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו.</b> היינו חליפיו דלא חזי למיקרב וכדמסיק ואזיל כהדא דתני ואל פסח אהל מועד לא הביאו כתיב גבי שחוטי חוץ ודריש ולא את חליפיו. לא מצאתי ברייתא זו כלשונה וראיתי בפסיקתא פרשת אחרי מות דמייתי בכל מקום ברייתות דספרא וספרי ובקצת נוסחאות שונות וגריס התם ואל פסח אהל מועד לא הביאו להקריב וגו' הכשרין ולא הפסולין יצאו בעלי מומין. והיינו נמי ולא את חליפיו דממעט בעלי מומין דהתמורה חיילא עלייהו כדתנן בפ"ק דתמורה ואינן קריבין ופטור עליהן משום שחוטי חוץ והכא נמי ולא את חליפיו שאם לא מכרו כדי שיפול דמיו לנדבה אינו עובר משום בל תאחר:
<b>פירשה לוי בן סוסי קומי רבי.</b> בדרך אחרת כגון באומר הרי עלי עולה ועברו עליה ג' רגלים והביא אחרת שהראשון אבד והקריבה מיד הייתי אומר יפטר בזה מן הראשונה לפום כן וכו' ולא חליפיו שאין החליפין משלים לראשונה:
<b>אמר ר' יוסי.</b> מאי האי דקאמרת אם באומר הרי עלי מיד הוא עובר וכלומר מיד שעברו עליה ג' רגלים עובר הוא ומהיכי תיתי לומר שיפטור באחרת שהקריבה הלא זה קרבן אחר הוא:
<b>אלא כן אנן קיימין.</b> את הדרש הזה באומר ה"ז עולה ועברו עליה שני רגלים והביא אחרת תחתיה שהמיר בה ולא הקריבה מיד עד שעבר עליה רגל שלישי והייתי אימר תצטרף מה שעברו על הראשונה עם התמורה ויהיה שלשה רגלים לפום כן צריך מימר וכו':


'''{{עוגן1|במנורה}} של פרקים.''' דמיחזי כבנין:
Segment 13


'''{{עוגן1|לא}} בדא.''' אסרי ב"ש לזקפה בי"ט:
<b>אלו חטאות ואשמות.</b> שהן נדרשין ממך לפי שהן חובה מוטל עליך:
<b>מעמך זה לקט שכחה ופאה.</b> שהן חלקו של עני דכתיב בה את העני עמך:
<b>ולא בקרבנך חטא.</b> כדמפרש ואזיל:
<b>דלא כן מה אנן אמרין.</b> ואם לא מיעוט הכתוב לזה מה הייתי אומר:
<b>א"ר שמואל שלא תאמר שמא ימצא זבח פסול.</b> כלומר שמא הואיל והוא עובר ויש בו. חטא נמצא גם כן הזבח פסול לפום כן וכו':
<b>מכאן למשכון.</b> מכאן למדו לומר חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן כדתנן בסוף פ"ה דערכין:
<b>ויש נדר קרוי נדבה.</b> הרי הפריש בין זה לזה ואם הוא נדר אמאי קרוי נדבה אלא מכאן לחייב על כל נדר ונדר וכו' בפני עצמו:
<b>אמר הרי עלי וחזר ואמר הרי זו.</b> מהו שיחול לשון נדבה על לשון נדר:
<b>ר' חיננא בעי.</b> הקשה לא מסתברא למיבעיא דאלא כך אם אמר הרי זו וחזר ואמר הרי עלי אם חל לשון נדר על לשון נדבה וטעמא דמסתברא היא מפני דא"ל איסור חמור חל על איסור קל וזהו נדר שהוא חמור מנדבה שהנדר חייב באחריותו משא"כ בנדבה ואין איסור קל חל על איסור חמור ואם אמר בתחלה הרי עלי כבר נתחייב באחריות ולא מהני לשון נדבה שאח"כ:


'''{{עוגן1|נפלת}} מנרתא קומיהן.''' ושל פרקים הוה ונתפרקו החוליות מחמת הנפילה והיה כל אחד ואחד נשמט וברח משם שלא רצו להחזירה הואיל ור"ג מחמיר כב"ש:
Segment 14


'''{{עוגן1|מתוך}} וכו'.''' כלומר דטעמא דאסרי לאפות פת גריצין דמתוך שאתה מייגעו לעשות רקיקין דקין אף הוא אינו אופה אלא כדי צורכו היום ואם אתה מתירו לאפות פת מרובה חיישינן שמא יאפה יותר מכדי צרכו בי"ט וטרח טירחא שלא לצורך היום:
<b>הוסיפו עליה.</b> על המתני' שאחד בניסן ר"ה לשכר בתים ובאומר לשנה זו השכרתי לך וכדר' יונה:
<b>כהיא דאמר ר' שמואל בר יצחק בתחלתה וכו'.</b> גרסי' להא לעיל בריש מסכת שקלים עיין שם:


'''{{עוגן1|ר'}} אחא שמע לה מן הדא וכו'.''' לפרש לשון חרי קאי וכדפרישית במתני':
Segment 15
תחילתדףכאן ב/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אף}} הוא.''' ר"ג היה אומר ג' דברים להקל:


'''{{עוגן1|מכבדין}} בין המטות.''' שהיו רגילין להסב על המטות ולאכול והואיל ומקום מיעוט הוא מכבדין בי"ט שם ולא חיישינן משום אשוויי גומות כדחיישינן גבי בית שהוא גדול וא"א שלא יהיה שם גומא:
<b>תמן תנינן.</b> בפ"ט דבכורות וגרסי' להא עד סוף הלכה לעיל בריש פרק ג' דשקלים ושם מפורש ע"ש:


'''{{עוגן1|ומניחין}} את המוגמר בי"ט.''' לבונה ע"ג גחלים כדי להריח בה אבל לגמר את הכלים לכ"ע אסור:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|גדי}} מקולס.''' כרעיו ובני מעיו תלוין חוצה לו בצידו וצולהו והיו עושין כך זכר לפסח כדכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו:


'''{{עוגן1|מקולס}}.''' כגבור שכלי זיינו עמו. וכובע נחשת תרגומו וקולסא דנחשא. פ"א מקולס מכובד מלשון קילוס:


'''{{עוגן1|וחכמים}} אוסרין.''' בשלשתן בכיבוד משום אשווי גומות ובמוגמר משום דלאו שוה לכל נפש הוא שאינו אלא למפונקים ולמי שריחו רע וגדי מקולס מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|של}} בית ר"ג וכו'.''' הכל בתוספתא פ"ב:
מתני' <b>באחד בתשרי ר"ה לשנים.</b> לדין השנים שהקב"ה דן בתשרי את כל באי עולם כל הקורות אותם עד תשרי הבא דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה מר"ה נידון מה יהא בסופה וממאי דתשרי הוא דכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב:
<b>ולשמיטין וליובלות.</b> שמשנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:
<b>ולנטיע'.</b> משעת נטיעה וכלומר שאין מונין מר"ה לר"ה אלא ל' יום בשנה חשובין שנה והוא שתקלוט הנטיעה קודם ל' יום וסתם קליטה לכל האילנות ב' שבתות נמצאת למד שהנוטע ארבע וארבעים יום קודם ר"ה עלתה לו שנה ואעפ"כ הפירות של נטיעה זו שחנטו לאחר ר"ה של שנת השלישית אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט ואע"ג שזהו כמו שעברו עליהן ג' שנים שלימות שהרי הג' יום שלפני ר"ה הראשון נחשב לשנה אפ"ה אסורין הן משום ערלה עד ט"ו בשבט לפי שאחד בתשרי ר"ה היא לנטיעה דוקא וזה כבר נעשה אילן ור"ה שלו לצאת מידי ערלה ט"ו בשבט הוא שהוא ר"ה לאילנות וכן הפירות שחנטו אחר ר"ה של שנת הרביעית אסורין הן משום רבעי עד ט"ו בשבט וצריכין פדיון כדין נטע רבעי וכדילפינן לה מקראי דכתיב ג' שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש וגו' ודרשינן וי"ו מוסיף על ענין ראשון שלפעמים יהיה לכם ערלים אף בתוך שנה רביעית שלו וכגון זה שלא יצא מדין ערלה עד ט"ו בשבט ואז יש לו דין רבעי להפירות שחנטו אח"כ ומותרין בפדיון וה"נ דרשינן לקרא דאבתריה ובשנה החמישית תאכלו את פריו דוי"ו מוסיף אדלעיל שלפעמים דין רבעי לו אף בשנה החמישית וצריך פדיון לאותן שחנטו מקודם ט"ו בשבט וכל זה דוקא לפירות נטיעה זו אבל אם נטע פחות משלשים יום לפני ר"ה ואינן נחשבין לו שנה אז כשיגיע אחד בתשרי מונין לו ג' שנים שלימות מיום ליום לערלה וכן הוא לרבעי:
<b>ולירקות.</b> למעשר ירק שאין תורמין ומעשרין מן הירק הנלקט לפני ר"ה על הירק שנלקט לאחר ר"ה ותני התנא לירקות שמעשר שלהן מדרבנן ומכ"ש לדברים שמעשרותיהן מדאורייתא ודתני ירקות בלשון רבים משום דתרי גווני ירק הן כדתנן גבי גורנן הירק הנאגד משיאגד ושאינו נאגד משילקט כל צרכן:
<b>ר"ה לאילן.</b> לענין מעשר שאין מעשרין פירות שחנטו קודם ט"ו בשבט על הפירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט וכן נמי לענין שני המעשרות ששני שנים הראשונים של שמיטה מעשר ראשון ומעשר שני ובשנה הג' נוהג מעשר עני תחת מעשר שני ואותן פירות שתנטו מר"ה של שנה הג' עד ט"ו בשבט עדיין תורת שנה שניה עליהן ונוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני ומכאן ואילך נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר עני בשנה הזאת ובאילן אזלינן בתר חנטה:


'''{{עוגן1|במגופה}}.''' כלי כמגופה העשוי לכך:
Segment 2


'''{{עוגן1|פרדיסקים}}.''' ובתוספתא גריס ערדיסקאות והוא כלי מלא נקבים והעשן שהיו מכניסין שם מערב יום טוב כשפוקקין הנקבים ובי"ט היו פותחין אותן:
גמ' <b>שנים מנין.</b> שר"ה שלהן תשרי:
<b>כתוב אחד אומר וכו'.</b> במשפטי' כתיב בצאת השנה ובפ' כי תשא כתיב תקופת השנה ואיזהו חדש שיש בו אלו הג' חג ותקופה ואסיף והשנה שעברה יוצאת בו ומתחיל שנה אחרת הוי אומר זה תשרי דאם תאמר טבת וכו' וא"ת ניסן דאית ביה חג ותקופה אבל לית ביה אסיף ואם תאמר תמוז דאית ביה תקופה ואסיף וזהו מקציר חטים שביכורי קציר חטים היא בסיון כדכתיב וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים ואסיף שלהן בתמוז אבל לית בי' חג ועל כרחך איזה שיש בו כולן זה תשרי:
<b>אמרין חברייא קומי ר' יונה ויהא תמוז.</b> וכסבור היה ר' יונה ששואלין על ר"ה ועל החג דאימא לך דחג האסיף בצאת השנה על תמוז הוא נאמר דהשתא אית ביה נמי שלשתן ולפיכך השיב להן בלשון תמיה כתיב בחדש השביעי ואתון אמרין הכין הא כתיב בפרשת אמור אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' וגו' ואיך ס"ד שיהא תמוז:
<b>אמרין ליה ויהא תמוז.</b> דאפי' כן אנן שואלין ויהא תמוז אז הבין ר' יונה קושייתם שהן שואלין על שם החדש דמנא לך דחדש השביעי נקרא תשרי דאימא שמו הוא תמוז והיינו דאמר לון מכאן ואילך הבינותי שעל שמות החדשים אתם רבים כלומר מריבין עלי דלמה נקרא שמו תשרי ויהא תמוז שמו אבל היינו דאמר ר' חנינא דאף שלא מצינו שמות החדשים מפורשים בתורה מ"מ כך קבלנו ומצינו ששמות החדשים עלו בידם מבבל בשעה שעלה עזרא עמהן שלאח"כ תמצא שמות החדשים שאנחנו קוראים מפורשין המה בכתוב שבראשינה היו אומרים בירח האיתנים וכו' הכתוב אצל שלמה דלמ"ד בניסן נולדו אבות הוא ניסן ולמ"ד בתשרי הוא תשרי והאתנים לישנא דתקיפי הוא:
<b>בירח בול.</b> הוא מרחשון שבו העלה נובל מן האילנות:
<b>בולות בולות.</b> מקומות חלולין ושבו בוללין מאכל לבהמה מתוך הבית שכבר אין מצוי בשדה:
<b>שבו זיוו של עולם.</b> הוא אייר:
<b>מכאן ואילך.</b> מצינו בכתובים ויהי בחדש ניסן וכו':
<b>אף שמות המלאכי'.</b> שאנחנו אומרים היום עלו בידם מבבל שבראשונים לא מצינו אלא סתם מלאך ה' ויעף אלי אחד מן השרפים וכו':


'''{{עוגן1|שלק}} מקצת.''' או בישל מקצת אין זה גדי מקולס:
Segment 3


'''{{עוגן1|מכניסין}} עגל מקולס.''' ולא גזרינן אטו גדי מקולס:
<b>מה שנים.</b> מנינן מתשרי כדאמרן אף לשמיטין המנין מתשרי וכן ליובלות וכו' דילפינן שנים שנים:
התיבון והכתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים וגו' וא"כ בעשרה בתשרי היא:
<b>כדי שיהו כל חדשי השנה שוין.</b> לפיכך קבעוה לומר באחד בתשרי ר"ה ליובלות ומר"ה הוא דחייל יובל שלא יהא חדש אחד נחלק לב' שנים אם לא יתחיל היובל עד י' בחדש:
<b>והתנינן באחד בשבט וכו'.</b> ולב"ה דאמרי בט"ו בו א"כ הרי אין כל חדשי השנה שוין וכו' ולא משני הכא מידי:


'''{{עוגן1|מהו}} תודוס.''' מה שבחו ששלחו לו אלולא שאת תודוס:
Segment 4


'''{{עוגן1|לידי}} אכילת קדשים בחוץ.''' כלומר שנראה כאוכל קדשים בחוץ:
<b>כיצד לנטיעה.</b> לענין מאי ובאיזה ענין אמרו שבא' בתשרי ר"ה הוא לנטיעה:
תחילתדףכאן ב/ח
<b>תני וכו'.</b> בתוספתא פ"ב דשביעית ומייתי לה להאי סוגיא לעיל בפ"ב דשבועות בהלכה ו' ושם היא הגירסא נכונה ועיקרת וכאן יש ט"ס וכדלקמן:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|פרתו}} יוצאה וכו'.''' לא פרתו היתה אלא של שכנתו כדאמר בגמרא ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו:
<b>עלתה לי שנה שלימה.</b> כשיגיע א' בתשרי שהוא ר"ה לנטיעות ועלתה לו שנה למנין שני ערלה ומותר לקיימו בשביעית אם ערב שביעית היא:
<b>פחות וכו'.</b> לא עלתה לו שנה לערלה עד אחד בתשרי הבא ואם ערב שביעית היא אסור לקיימן בשביעית הואיל ונטעה בתוך ל' יום לפני שביעית:
<b>אבל אמרו פירות נטיעה זו.</b> שנטעה ל' יום לפני ר"ה אם חנטו אחר ר"ה של שנת הג' אסורין הן משום ערלה עד ט"ו. בשבט ואף על גב שזה כמי שעברו עליהן ג' שנים שהרי ל' יום לפני ר"ה הראשון נחשב לשנה אפ"ה אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט כדפרישית במתני' לפי שאחד בתשרי ר"ה לנטיעה הוא שאמרו וזה כבר נעשה אילן ור"ה שלו לצאת מידי ערלה ט"ו בשבט הוא שהוא ר"ה לאילנות וכדקאמר לקמיה דילפינן לה מקרא:
<b>ובשנה הרביעית.</b> כתיב וכדמסיים ואזיל:
<b>מה את שמע מינה.</b> מהאי ובשנה וקאמר ר"ז מדכתיב לקמיה ג' שנים וגו' לא יאכל ובשנה הרביעית וי"ו דובשנה מוסיף על ענין הראשון דלפעמים בשנה הרביעית ג"כ אסורין משום ערלה וכן מובשנה החמישית דאבתריה פעמים שבחמישית אסורות עדיין משום רבעי וכדפרישית במתני':
<b>נראין הדברי' בשנטעו שלשים יום לפני ר"ה.</b> כלומר שלא תטעה לומר הואיל וט"ו בשבט ר"ה היא לאילנות וקאמרת דמשום הכי אע"פ שעברו עליהן ג' שנים עדיין אסורין משום ערלה עד ר"ה לאילנות א"כ אף בגוונא שעברו עליהן ג' שנים שלימות נימא נמי הכי וכגון שנטעה פחות מל' יום לפני ר"ה דאז אין נחשבין לשנה אלא דתנינן לשני ערלה מר"ה עד ג' שנים וה"א שיהו ג"כ הפירות שחנטו אחר ר"ה שעברו כבר ג' שנים אסורין עד ט"ו בשבט לפיכך קמ"ל דהא לא אמרי' אלא דנראין הדברים דבדוקא אמרו בשנטעו ל' יום לפני ר"ה דפירות נטיעה זו הוא דאסורין אחר ר"ה של שנה הג' עד ט"ו בשבט:
<b>אבל אם נטעו פחות מג' יום לפני ר"ה איתא חמי שנה שלימה עלתה לו ואת אמר הכין.</b> כצ"ל וכך היא הגי' בשביעית שם וכאן שכתוב בספרי הדפוס לא עלתה לו ט"ס הוא ואין להעמידה. וכלומר דמסיק בטעמא דאי אפשר לומר דג"כ בנטעו בפחות מל' יום לפני ר"ה שיהו הפירות של שנת רביעית אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט דבוא וראה הרי שנה שלימה עלתה לו ואת אמר הכין בתמיה וכלומר דמכיון שעברו עליהן ג' שנים שלימות מהיכי תיתי יהי' אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט:
<b>א"ל.</b> ר' זירא:
<b>ואין כיני.</b> אי הכי דבאיכא ג' שנים שלימות תו לא אסרינן משום ערלה עד ט"ו בשבט וא"כ קרא דובשנה לא דרשינן אלא על גוונא דלא עברו ג' שנים שלימות אלא ב' שנים שלימות ושלשים יום שלפני ר"ה של שנת הנטיעה דאז אסורין עד ט"ו בשבט א"כ מעתה איקשי לך דאימא כוליה לחומרא דרשינן שאף אם נטעו שלשים יום לפני ר"ה יהא אסור עד שלשים יום שלפני ר"ה שלאחר ט"ו בשבט ובשנה הרביעית דשלש שנים שלימות מיום אל יום ליבעי דאימא דקרא ה"ק ובשנה הרביעית יהו לפעמים ג"כ אסורין ואע"פ שעברו עליהן ג' שנים והיינו שתי שנים עם אותן שלשים יום שלפני ר"ה הקודמין והן נחשבין לשנה אפ"ה אסורין הן כל שנה הרביעית עד שלשים יום האחרונים שנפני ראש השנה שאז הן ג' שנים שלימות מיום אל יום:
<b>מאי כדון.</b> והשתא בעינן טעמא דקאמרת שאינו אסור אלא עד ט"ו בשבט שלאחר ראש השנה של שנה השלישית שהיא רביעית עם הל' יום הקודמין:
<b>אמר רבי מנא.</b> היינו טעמא שמכיון שעומד בתוך שנתו של אילן כלומר מכיון שהגיע לט"ו בשבט שהוא שנתו של אילן משלים הוא שנתו והיינו כמו שעברו עליהן ג' שנים מיום אל יום דמי ודי לנו בזה שנחמיר לאסור מר"ה של אחר שנת השלישית שהיא רביעית עד ט"ו בשבט וטפי מהכי לא מחמרינן:


'''{{עוגן1|וחכמים}} אוסרין.''' בין שהוא לנוי בין שהוא לשמר דכל נטירותא יתירתא כמשאוי הוא:
Segment 5


'''{{עוגן1|ומקרדין}} את הבהמה בי"ט.''' כדמפרש בגמרא קירוד אלו הקטנים כמין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומגרדין בה הבהמה אע"ג דעביד חבורה התיר:
<b>כיצד לירקות.</b> שיהא נראה שאחד בתשרי הוא ראש השנה והרי לירק בתר לקיטה אזלינן והיכי משכחת לה שילקוט לכתחלה היום ושישתנה השנה למעשר הלא לא ילקוט ביום טוב ואם לאחר י"ט אמאי נקט באחד בתשרי ומפרש דהכי משכחת לה שליקט ממנה ישראל ערב ראש השנה עד שלא חשיכה ועכו"ם לקט משחשיכה את של ישראל ואין מעשרין את שנלקט מבעוד יום על שנלקט משחשיכה דהוי משנה זו על שנה זו וכן הנלקט מבעוד יום נוהג בו מעשר של שנה שעברה והנלקט משחשיכה נוהג בו מעשר של שנה הבאה וכגון אם היתה שניה נכנסת לשלישית:


'''{{עוגן1|ברחיים}} שלהן.''' רחים קטנות העשויות לכך:
Segment 6


'''{{עוגן1|אבל}} מקרצפין.''' במגירה של עץ ושיניה גסות ואין עושה חבורה:
<b>רבי זעירה רבי אילא.</b> פליגי בטעמא דאמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיא מפני מה אמרו בשבט הוא ר"ה לאילן חד אמר דהיינו טעמא דקאמר מפני שכבר יצאו רוב גשמי שנה כולה של ימות הגשמים ועלה השרף באילנו' ונמצאו הפירות חונטין מעתה:
<b>וכבר רובה של תקופה מבחוץ.</b> שבסתם שנים עברו מימי תקופת טבת כמה וכמה ורוב דקאמר לאו דוקא היא:
<b>ואחרינא אמר.</b> דהיינו טעמא דקאמר ר' אלעזר מפני שעוד האילנות הן חיין ממי שנה שעברה ומכאן ואילך כלתה הלחלוחית ממי שנה שעברה וצריכין הן לגשמים וחיין ממי השנה הבאה:
<b>ולא ידעין וכו'.</b> אלא מן מה דאמר ר' יסא שמקובל הוא דר' אילא הוא דאמר דרבי אליעזר בשם ר' יהושע קאמר לטעמא קמייתא א"כ רבי זעירא הוא דאמר לטעמא בתרייתא:
<b>מעשה בר"ע שלקט אתרוג וכו'.</b> גרסי' להא לעיל בפ"ב דבכורים בהלכה ו' וגי' דהכא עיקרית כדפרישי' שם:
<b>חומרי בית שמאי וחומרי בית הלל.</b> שהיה קודם ט"ו בשבט ונהג בו שני עישורין אחד כבית שמאי לפי השנה שנתחדשה דלדידהו אחד בשבט ראש השנה וחומרי בית הלל שעדיין לא נתחדשה השנה ועישר לפי השנה שעברה:
<b>ולמה לי אתרוג.</b> אי כחומרי בית שמאי ובית הלל נהוג אפילו בשאר כל האילן אתה מוצא כן דלמר ראש השנה שלו באחד בשבט ולמר בט"ו בו וא"כ היה צריך לנהוג כן אף בשאר פירות האילן ומאי קמ"ל בהאי מעשה דאתרוג:
<b>תני.</b> כלומר אלא כהאי תנא דתני דלא כחומרי ב"ש וב"ה הי' המעשה אלא כחומרי ר"ג וכחומרי ר"א הוא דנהוג וכדתנן בבכורים שם אתרוג שוה לאילן בג' דרכים. בערלה וברבעי ובשביעי' שהולכין בו אחר החנטה כבשאר כל האילן ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו דברי ר"ג ר' אליעזר אומר שוה לאילן בכל דבר ונהוג בו שני עישורין אחד בשנת הלקיטה כר"ג ואחד בשנת החנטה כר"א:
<b>ר"ג ור"א על דב"ה אינון הוי.</b> בתמיה כלומר ואם כך הוא דכר"ג ור"א הוא דעביד ונהג בו ב' עשורין א"כ דלא כבית הלל הוא דעביד שהרי להאי מ"ד דכחומרי בית שמאי וב"ה הוא דעביד ע"כ הוה המעשה בתחילת שבט וקודם ט"ו והשתא להאי מאן דאמר דכר"ג וכר"א הוא דעביד גם כן בתחילת שבט היה דבהא לא פליגי הני תנאי וא"כ למאי דנהוג ב' עישורין כר' גמליאל וכר"א ס"ל לר"ע דכבר נתחדשה השנה מאחד בשבט וזה כדברי ב"ש ולא כב"ה:
<b>תיפתר.</b> כב"ה וכגון שחנט קודם לט"ו בשבט של שנה שניה ונכנס לשנה שלישית ולקט אחר ט"ו בשבט דעל דעתיה דר"ג עישורו עני כדין שנת השלישית שנוהג בו מעשר עני ועל דעתיה דר"א עישורו מעשר שני כדין שנה שניה שחנט בו דשוה לאילן לכל דבר ס"ל ונהג בו כשתיהן והכל אליבא דב"ה:
<b>מה עשה.</b> במעשר עני הזה שהרי ודאי מחמת ספיקא דהלכתא הוא דעביד כך שנסתפק לו אליבא דר"ג היכי סבירא ליה דאל"כ היאך עביד כחומרי דתרוייהו דסתרי אהדדי ואם ספוקי מספקא ליה מה יעשה במעשר עני דילמא הדין בו שמעשרו מעשר שני ואפשר דכך סבירא ליה לר"ג דהלכתא כוותיה לגבי ר"א והעני הזה יאכלנו חוץ לירושלים הילכך קאמר דכך עשה ר"ע שקראו שם של מעשר שני בו ופדאו והעלה המעות לאכול בירושלים ונתנו להמעשר שהפריש לעני ואין כאן בית מיחוש כלל:


'''{{עוגן1|וחכמים}} אומרים אין מקרדין אף לא מקרצפין.''' והכי גריס בגמרא ובמשנה נדפס בטעות. דסברי גזרינן קירצוף אטו קירוד. ואין הלכה כר"א בן עזריה אלא במקרדין את הבהמה בלבד משום דבהא קם ליה בשיטתיה דר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר והכי קי"ל וחכמים סברי כר' יהודה בהא דאמר דבר שאין מתכוין אסור ופליגי אי גזרינן קירצוף אטו קירוד או לא:
Halakhah 3


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דברי}} חכמים אפי' להמשיך בה אסור וכו'.''' גרסי' להא לעיל סוף פרק במה בהמה וע"ש:


'''{{עוגן1|איזהו}} קירוד וכו'.''' כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|שלא}} יבא לידי תלישה.''' השער וס"ל דבר שאין מתכוין אסור:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|של}} בית ר"ג וכו'.''' תוספתא סוף פ"ב:
מתני' <b>בארבעה פרקים.</b> בשנה העולם נידון:
<b>בפסח על התבואה.</b> מה שהוא נוגע להכלל וזה נלמד מדאמרה התורה להציבור הביאו לפני עומר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות ש"מ דבפסח נידונין על התבואה:
<b>בעצרת על פירות האילן.</b> מדאמרה התורה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שאברך לכם פירות האילן וחטה עץ קרייה רחמנא דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע וכמ"ד עץ שאכל אדם הראשון חטה היה:
<b>בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו.</b> א' א' כבני מרון כבני אימרנא כבשים הללו שמוציאין אותם בפתח קטן זה אחר זה לעשרן ואין שנים יכולין לצאת כאחד כך עוברין לפניו כל באי העולם וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו:
<b>שנאמר היוצר יחד לבם.</b> ה"ק היוצר והוא הקב"ה רואה יחד לבם והוא המבין אל כל מעשיהם שאף על פי שעוברין לפניו אחד אחד מ"מ כולם נסקרין בסקירא אחת:
<b>ובחג נידונין על המים.</b> מדאמרה התורה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה:


'''{{עוגן1|אינגורין}}.''' הוא אניגרין המוזכר בכמה מקומות:
Segment 2


'''{{עוגן1|ויעשה}} ר' צדוק כשוגג אצל ר"ג ויאכל.''' כלומר הרי אפי' למאן דאוסר לשחוק הפלפלין בי"ט דוקא לכתחלה ובמזיד הוא דאסור אבל אם כבר נשחקו מותרין הן וא"כ יעשה עצמו ר' צדוק כשוגג שהרי בדיעבד הוא ולמה לא אכל:
גמ' <b>אית תניי תני כולהם.</b> דקחשיב במתני' נידונין וכו' שגזר דין שלהם גם בר"ה מתחתם:
ואית תניי תני וכו' ומתניתא דידן אתיא כמ"ד כולהם נידונים בר"ה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו דהא תנינן ובחג נידונין על המים וזה ודאי קאי אגזר דין דמכאן ואילך תו ליכא זמן דין ומיהו נידונים הם בר"ה דדומיא דאינך קתני וא"כ העולם נידון דרישא נמי אגזר דין קאי:
<b>מילתא דרב אמרה.</b> ממילתיה שמעי' דס"ל דהכל נידונין בר"ה וגזר דין שלהם ג"כ בר"ה שכך יסד בברכות דתקיעת' שהתקין רב ועל המדינות בו יאמר וכו' ויאמר משמע דהיום גוזרין שיהא כך ולרעב ולשובע היינו על התבואה ועל הפירות וצרכי העולם:
<b>מה טעמא.</b> דר' יוסי דכתיב ותפקדנו לבקרים זה פרנסתו מבקר נפקד הוא על כל היום ולרגעים תבחננו זו רגע ועת אכילתו שלא יארע לו שום קילקול בסעודה ויתחזק בריאות גופו:
<b>מי שהוא דן את ישראל.</b> לאחר שהוא דן את ישראל דן את האומות באותו יום ומה מקיים שמואל וכו' והיינו במישרים שבהן:


'''{{עוגן1|אלא}} שלא להתיר מלאכה על ידי ר"ג.''' הראה אותו שלא להתיר מלאכה בפעם אחרת בבית ר"ג לפי שכסבור היה שנשחקו היום ולפיכך אפי' בדיעבד לא רצה לאכול עד שאמר לו אל תחוש מעי"ט שחוקין הן:
Segment 3
תחילתדףכאן ב/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הרחיים}} של פלפלין טמאה משום שלשה כלים.''' ואם פירש אחד מהם אינו נקרא שברי כלים אלא כל אחד מהם חשוב כלי וטמא ואע"פ שבעודן ברחיים מחוברין הן ונראין ככלי אחד:


'''{{עוגן1|משום}} כלי קיבול.''' היא התחתונה שמקבלת אבק שאיקת הפלפלין דרך נקבי הכברה והיא של עץ וכלי עץ שיש לו בית קיבול מקבל טומאה:
תבואה שלקה בערב פסח ולמחר דנין על התבואה ומאיזה דין לקה זו ביום שלפניו וא"ת משתא דעלת שיכנס זה ודאי לא דעד כאן לא נכנסה וא"ת משתא דנפקת מפסח שעבר אכתי לא ניחא דא"כ כל שתא הכין הוות מורבה נתגדלה בלי שום קילקול וכדון ביום ע"פ דוקא מלקי היא וזה דבר תימא אם נגזרה עליה משנה שעברה שלא יארע לה כלום עד כלות השנה וכן קשה אלי שמתים מר"ה ועד יום הכפורים מאיזה דין נגזר עליהם ומתים בזה הזמן דווקא:
<b>הכן הוון מורבין.</b> מתגדלין והולכין בבריאות כל השנה וממית כדון דוקא. ולא שמיע וכו'. וכי לא שמע ר' חייה בר בא להא דא"ר קרוספא בשם ר' יוחנן וכו' וא"כ מבני אדם לק"מ שאלו ימי' ניתנו שיחזרו בתשוב' אם זכו ואם לא זכו וכו' וכל השנה ממתינים להם עד אלו ימים שבנתיים:


'''{{עוגן1|ומשום}} כלי מתכות.''' היא העליונה שכותשין וטוחנין בה הפלפלין טמאה משום כלי מתכות דמשום כלי עץ ליכא לטמוייה דאינה אלא כפשוטי כלי עץ וטהורין הן שהרי אין הפלפלין מתקיימין בתוכה אלא משום צפויה התחתון שהיא של מתכות ובטל העץ אצלו:
Segment 4


'''{{עוגן1|ומשום}} כלי כברה.''' היא האמצעית שמקפת את הכברה ומשום כלי עץ לא מיטמאה דאין קיבולה קיבול אלא שחכמים גזרו טומאה על הכברה משום כלי אריג ואפי' אין הכברה של מתכות טמאה משום כלי כברה:
<b>למה ששנאת כל פועלי און.</b> פועלי און משמע באותו שעה שפועל הוא שנוי ולא מקודם אף על פי שהקב"ה רואה את הנולד:
<b>וירא און וגו'.</b> כלומר אף על פי שרואה את הנולד ויודע שיעשה און עם כל זה ולא יתבונן לפי שאינו דן אלא לפי מעשיו כאותה שעה שעומד בה:
<b>אם זך וישר היית.</b> הוה משמע מעולם ואין כתב כאן אלא אתה דמשמע כעת אם אתה זך וישר:
<b>לא לנצוח יריב.</b> אין דעתו לנצוח לבני אדם וכביכול רוצה הוא בעצמו לקיים אומרו לחסד ולרחמים:


'''{{עוגן1|התחתון}}.''' אשלשה כלים קאי לפרושי וכדפרישית במתני':
Segment 5
תחילתדףכאן ב/י
'''{{עוגן1|עגלה}} של קטן.''' כלי שעושין לקטנים להתלמד להלוך והיא עומדת על שלשה אופנים ואוחז בו בידיו והיא מתגלגלת לפניו:


'''{{עוגן1|טמאה}} מדרס.''' אם היה הקטן זב נעשית אב הטומאה דהא סמיך עלה:
<b>פרא בסיליוס.</b> כביכול מחזיק עצמו פחות מהבסיליוס שהוא המושל הגדול אלא כמו נומיס או גריפיס והן מיני שררות וממונים תחת ממשלת הבסיליות והוא גוזר גזירה ומקיימה בעצמה תחיל' כדמסיים בנוהג שבעולם וכו':
<b>רצה מקיימה רצה אחרים מקיימין אותה.</b> כצ"ל:
<b>ארלוגין.</b> מורה שעות וכך נקרא בלע"ז ארלוז"י:
<b>נרתיק.</b> כיס שמשימין בו מיני רפואה וכלים השייכים לרפוא':


'''{{עוגן1|וניטלת}} בשבת.''' דתורת כלי עליה:
Segment 6


'''{{עוגן1|ואינה}} נגררת אלא ע"ג הכלים.''' ע"ג בגדים מפני שעושה חריץ בקרקע וחופר חייב משום חורש:
<b>כהדין דירין.</b> של צאן:
<b>כהדא במגנימין.</b> מגנימין היא כלי שמשתמשין בו חוזי הכוכבים להסתכל ולהביט במשטרי המזלות ורואין ומחשבין לפי סדר המזלות וכפי השעה ביום שנולד בו האדם ומגידין לו את קורותיו את שעבר והעתיד לבוא עליו. וזהו לפי הנוסחא דהכא במתני' כבני מרון בוי"ו והוא לשון חשבון כך הקב"ה ראה והבין את כל מעשיהם וכדמסיים מה טעמא וכו'. וכדדריש ר' לוי דהו"ל למיכתב ומבין מאי המבין אלא שכבר הבין משעה שנוצר הבין לכל מעשיהם ואת אודות הקורות אותם:
<b>א"ר אלעזר בנוהג שבעולם וכו' לא להסתכל בהן.</b> כלומר ודאי נוח לו יותר להסתכל בהן אחר שכבר נעשו ובשעה שהוא עושה א"א לו להסתכל בכולן ומדת הקב"ה אינו כן אלא יוצר הוא אותן ומבין לכל מעשיהם ודריש לה נמי מדכתיב המבין דעל שעת היצירה קאי המבין בשעה שיוצר אותם בתחלה:
<b>א"ר ברכיה יוצרן רוצה וכו'.</b> היוצר יחד לבם קא דריש מאי יחד אילימא דמייחד לבייהו בהדדי הא קא חזינן דלאו הכי הוא דלא לבו של זה כלבו של זה אלא כביכול רוצה הוא בכך שיהא לבם יחיד אליו אלולא שגזרה חכמתו יתברך ליתן הבחירה לבאי העולם:
<b>א"ר אבון וכו'.</b> ר' אבון דריש יחד איוצר קאי שהיוצר והוא יחיד בעילמו כבר הבין את כל מעשיהם וכדלעיל מדלא כתיב ומבין:


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר וכו'.''' מסיק התם בגמרא דת"ק נמי ס"ל כר' יהודה בענין דאסור דבר שאין מתכוין ותרי תנאי נינהו ואליבא דר' יהודה והאי תנא בתרא קאמר דלא אסר ר' יהודה בעגלה של קטן מפני שאינה עושה חריץ בהילוכה אלא כובשת הקרקע ונידוש תחתיה ונעשה עפרה נמוך אבל אינה מזיזה עפר ממקומה. וכבר איפסקא הלכתא כר"ש דאמר גורר אדם מטה וכסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:
Segment 7


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא סוף פ"ב לא יגרר אדם את המטה וכו' ור"ש מתיר דדבר שאין מתכוין הוא. והובא זה לעיל בפ' כירה בהלכה ג' ועיקרה דהאי מילתא התם הוא דשייכה להא דקאמר ר' יוסי לקמן אוף אנן תנינן וכו'. דלעיל מינה גריס שם פגה שטמנה בתבן וכו' אם היו מקצתן מגולין ניטלין בשבת אם לאו אינן ניטלין ר"א בן תדאי אומר בין כך ובין כך תוחב בשפוד ובסכין ונוטל אתייא דר"א בן תדאי כר"ש דתני לא יגרר אדם את המטה וכו' ור"ש מתיר דקס"ד דטעמיה משום דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ודר"ש כר"א בן תדאי דס"ל נמי הכי:
<b>מתניתא דר"ע וכו'.</b> כדאמר לעיל בפ' לולב וערבה והלכך אמור מעתה ג"כ התורה אמרה ניסוך המים בחג כדי שיתברכו המים בשנה:
<b>מורידין כדי הארץ.</b> די הצריכה להארץ:
<b>מה טעמא תלמיה רוה וגו'.</b> אף שברביבי' תמוגגנה שהוא מעט מעט מ"מ צמחה תברך לפי שבאין בזמן הצריך:
<b>עונות שעשו ישראל בקיץ.</b> שלא הפרישו תרומות ומעשרות כהוגן:
<b>מראשית כתיב.</b> חסר אלף:
<b>מדוה לה בראשה.</b> עושה לה כאב וצער בראשה בכדי דיהב לה אחרית טבא בסופה:


'''{{עוגן1|ר'}} בא וכו' מודים חכמים לר"ש בכסא שרגליו משוקעות בטיט שמותר לטלטלו.''' דמכיון שרגליו משוקעות בטיט אינו עושה חריץ ואי משום טלטול ליכא דטלטול מן הצד הוא:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|ודכוותה}} מותר להחזירו.''' קמ"ל שאף שעשה בו צרכו מותר להחזירו:


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי אוף אנן תנינן ונטלין בשבת.''' כלומר דר' יוסי קאמר דלא צריכת לאוקמי להא דר"א בן תדאי כר"ש אלא דבטלטול מן הצד אף חכמים מודים לר"ש דמותר וכדתנינן בסתם מתני' דפ"ק דכלאים הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים וכו' וניטלין בשבת א"כ שמעינן דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול:


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי בר' בון דר"ש היא.''' כלומר דמהאי מתני' לא ש"מ מידי דחכמים מתירין בטלטול מן הצד דאיכא למידחי ולומר דהאי סתמא דמתני' דכלאים כר"ש היא דאתיא ומטעמא אחרינא הוא דמותר דדבר שאין מתכוין הוא:
Segment 1


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי מתניתא אמרה כן.''' ממתני' דידן שמעינן דלכ"ע טלטול מן הצד לאו שמיה טלטול דהא קתני ר' יהודה אומר כל הכלים וכו' מפני שהיא כובשת ואינה עושה חריץ אלמא כל היכא דליכא למיחש לא פליג ר' יהודה וכהאי דאמרי' נמי לעיל מודים חכמים לר"ש בכסא שרגליו משוקעות בטיט שמותר לטלטלו ומשום טלטול ליכא למיחש דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול ושפיר ש"מ דהכל מודים דטלטול מן הצד לאו כלום הוא וכדקאמינא אנא ולא כדמדחי ר' יוסי בר' בון:
מתני' <b>על ו' חדשים השלוחין יוצאין.</b> ששולחין אותם להודיע לגולה לאחר שקדשו ב"ד את החדש. ולפעמים יוצאין אף מבערב וכגון שנראה בעליל ביום כ"ט או בליל ל' דודאי יקדשו ב"ד את החדש למחר א"נ בחדש מעובר דפשיטא לן שיתקדש ביום ל"א מלבד ניסן ותשרי אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וכדלקמן וכדי לידע אם ביום ל' קדשוהו וחדש שעבר עשו חסר או ביום ל"א וחודש שעבר מלא ואין השלוחין מחללין את השבת ולא את י"ט כדדריש לקמן בשלהי פרקין אשר תקראו אותם במועדם על קריאתם את מחלל את השבת והן העדים שיבאו ויעידו דכתיב במועדם ומדכתיב אשר תקראו למעט שאין את מחלל השבת להודיע שנתקיימו:
<b>ועל אב מפני התענית.</b> לפי שהוכפלו בו צרות יותר משאר תעניות ואף דגם בי"ז בתמוז אירעו בו ה' דברים מ"מ חורבן בהמ"ק תקיפא טובא וצרה אחת הוכפלה בו:
<b>ועל אלול מפני ר"ה.</b> מודיעין מתי קדשו לחדש אלול ועושין בגולה ר"ה ביום ל' באלול לפי שרוב השנים אין אלול מעובר ואע"פ שעדיין יהיה ספק בידם שמא עיברוהו ב"ד שנה זו מפני הצורך על כרחם הולכים אחר רוב השנים שהרי זה א"א להודיעם ומודיעי' להם מתי מתחיל אלול כדי שידעו יום ל' שלו:
<b>ועל תשרי מפני תקנת המועדו'.</b> לאחר שקדשו ב"ד לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להיות שמגיעין עד החג ומודיעין אותם אם עיברו ב"ד לאלול אם לאו כדי שלא יהא לבן נוקפן ביה"כ ובסוכו':
<b>מפני פסח קטן.</b> פסח שני לטמא או בדרך רחוקה שהיו בראשון:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך יום טוב'''</big>}}
Segment 2
תחילתדףכאן ג/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} צדין דגים מן הביברין.''' בי"ט דאע"ג דשחיטה ואפיה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך י"ט צידה וקצירה וטחינה וכה"ג שדרך לעשות הרבה ביחד לא הותרו בי"ט דדמי לעובדא דחול. ביברין הן בריכות של מים שהדגים מתגדלים שם:


'''{{עוגן1|ואין}} נותנין לפניהם מזונות.''' שאפשר להן בלא מזונות ואיו מזונותן עליך:
גמ' <b>ויצאו אף על העצרת.</b> ולמה אין יוצאין בסיון להודיע מתי יעשו עצרת:
<b>עצרת חתוכה היא.</b> ברור הדבר וחתוך שיודעין יום נ' לעומר עצרת היא:
<b>אשכחת אמר.</b> דתני בברייתא חדא דגם עצרת אינה חתיכה דלפעמים היא בה' בסיון וכו' כדלעיל בהלכה א':


'''{{עוגן1|אבל}} צדין חיה ועוף מן הביברין.''' והן קרפיפות מוקפות גדר סביב ומביאין שם חיות ויולדות ומתגדלות שם וצדין מהן המוכנים מאתמול:
Segment 3


'''{{עוגן1|רשב"ג}} אומר לא כל הביברין שוין.''' לא לאפלוגי את"ק אתא אלא לפרש דבריו דלא כל הביברין קאמר אלא מן הביברין קטנים דוקא שאינן מחוסרין צידה:
<b>לא כבר יצאו באלול.</b> וא"כ יודעין הן דר"ה ביום ל' שלו ואמאי חוזרין ויוצאין על תשרי:
<b>אלא בגין מודעא להון דאיתקדש ירחא דתשרי בזמנו.</b> שאפשר בשנה זו עיברו ב"ד לאלול כדפרישית במתני':
<b>אנא עריב לאילין דאזלין לנימורין.</b> שם מקום בסוריא ולשם מקדימין והולכין להודיע להגולה והיה ריב"ל אומר אני ערב לאלו:
<b>דלית מיית חד מנהון מי אזיל.</b> שלא ימות אחד מהן משהלך לשם עד שיחזור לביתו דשלוחי מצוה הן ואינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן:
<b>תמן חשין לצומא רבא תרין יומין.</b> בבבל היו אנשים שחששו לעשות מספק ב' ימים יה"כ ולהתענות ואמר להן רב חסדא למה לכם להכניס עצמיכם למספק הזה שתוכלו להסתכן מחמת כך הלא חזקה היא שאין הב"ד מתעצלין בו מלשליח שלוחים להודיע לכל הגולה אם עיברו אלול ואם אין שלוחין באין תסמכו על הרוב שאין אלול מעובר. ומייתי להאי עובדא דאבוה דר' שמואל בר רב יצחק והוא רב יצחק גופיה שחשש ע"ע וצם תרין יומין ואפסק כרוכה ודמיך. כשהפסיק מן התענית ורצה לכרוך ולאכול נתחלש ונפטר. ועל שהכניס עצמו לסכנה מספק לא הזכירו שמו להדיא ואמרו אבוה דר' שמואל בר רב יצחק. וגרסי' להא לעיל בפ"ק דחלה בהלכה א':


'''{{עוגן1|זה}} הכלל כל המחוסר צידה אסור.''' שצריך לבקש תחבולה כדי לתפסו. וכל דרהיט בתריה ומטי בחד שחיה לא הוי מחוסר צידה ואי לא הוי מחוסר צידה:
Halakhah 5


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' חיננא מתניתא דלא כר' יהודה.''' גרסי' להא לעיל פי"ג דשבת בהלכה א' ושם מפורש עד סוף הלכה ע"ש:
תחילתדףכאן ג/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מצודות}} וכו' לא יטול מהן בי"ט.''' דשמא היום ניצודו וספק מוכן אסור:


'''{{עוגן1|מעשה}} בנכרי אחד וכו'.''' בבבלי מפרש חסורי מחסרא והכי קתני ספק מוכן אסור ור"ג מתיר ומעשה בנכרי אחד וכו' ואמר מותרין הן בטלטול ומודה ר"ג דבאכילה אסור. ואין הלכה כר"ג אלא דכל מין מחובר ספק נלקט היום ספק מאתמול או ספק ניצוד היום ספק מאתמול אסור וכל שאסור לאכלו אסור לטלטלו ואם צורתן מוכחת עליהן כגון פירות דכמישין שאי אפשר שנלקטו היום וכן דגים שהובאו ממקום רחוק שא"א שניצודו היום מותרים. ודבר מוכן שבא מחוץ לתחום בשביל ישראל אסור לאותו ישראל שהובא בשבילו ולכל בני ביתו ומותר לישראל אחר:


'''{{עוגן1|אלא}} שאין רצוני לקבל הימנו.''' שאני שונא אותו:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מי}} מודיע.''' אם ניצודו מעי"ט או לא:
<b>על שני חדשים מחללין את השבת.</b> העדים שראו את החדש כדי לילך ולהודיע לב"ד:
<b>שבהן השלוחין יוצאין לסוריא.</b> להודיע לגולה ליום קביעותם ואע"ג דתנינן ברישא על ששה חדשים השלוחין יוצאין התם לא בעינן דוקא עד שישמעו מפי ב"ד מקודש ולפעמים יכולין לצאת מבערב כדפרישית לעיל אבל בניסן ותשרי אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וטעמא דמלתא דחיישינן דילמא מימלכי ב"ד ומעברי ליה ואתי לקלקולי מועדות והיינו דקתני ובהן היו מתקנין את המועדות ומן התורה מחללין על כולן וכדקתני וכשבית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן של ר"ח שיהא קרב בזמנו ולאחר חורבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שלא יחללו על כולן שהרי אין קרבן מלבד ניסן ותשרי העמידו על דין תורה לפי שכל המועדות תלויין בהן:
מתני' <b>בין שנראה בעליל.</b> גלוי לכל שנראה למעלה מן הארץ ולישנא דקרא הוא כדקאמר בגמרא דכתיב אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ:
<b>ובין שלא נראה בעליל.</b> שהוא למטה ונראית סמוך לארץ ואדמומית החמה מכסה אותה ואינה ניכרת כל כך מחללין עליו את השבת ומשום דמצוה לקדש על פי הראיה:
<b>ר' יוסי אומר וכו'.</b> דמסתמא ראו אותה בירושלים ואין הלכה כר' יוסי:
<b>יותר מארבעים זוג.</b> כתי עדים:
<b>ועיכבן ר"ע בלוד.</b> שאין לב"ד צורך בהן:
<b>אם מעכב אתה את הרבים.</b> הואיל ועכשיו אין צורך בהן נמצאת מכשילן לעתיד לבא ושמא לאחר זמן יהיה עדות מועיל אצל אחד מהם וימנעו מלבוא להעיד מתוך שיראו שדבריהן לא היו נשמעין והלכה כר"ג:


'''{{עוגן1|אם}} נתקלקלה המצודה וכו' אבל אם לא נתקלקלה המצודה.''' כצ"ל. וכך הוא בפ"ק דשבת וגרסי' שם לכל הסוגיא ושם פירשתי ע"ש:
Segment 2
תחילתדףכאן ג/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בהמה}} מסוכנת.''' שהוא ירא שמא תמות והוא אינו צריך לה שכבר סעד סעודתו:


'''{{עוגן1|לא}} ישחוט אא"כ ידוע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום.''' כלומר שיש שהות כל כך שעוד היום יכול לאכול ממנה כזית צלי:
גמ' <b>מהו בעליל מפורסם וכו'.</b> כדבמתני':


'''{{עוגן1|ר"ע}} אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה.''' שהוא מופשט מעורו ומזומן ועומד הוא ואין הלכה כר"ע:
Segment 3


'''{{עוגן1|שחטה}} בשדה.''' לאו אמסוכנת בלחוד קאי אלא כל ששחט בהמה בשדה בי"ט לא יביאנה במוט ובמוטה כדרך שנושאין משא בחול במוט או במוטה שהוא כמשאוי שני בני אדם לפי שצריך לשנות מעובדא דחול אלא מביא בידו אברים אברים:
<b>מעשה וכו' מפני שהן ארבעים זוג.</b> כלומר דמיירי שבאו זוג אחר זוג עד ארבעים זוג ועיכבן אותן שבאו אחר זוג הראשון שכבר נתקבל עדותן דשוב אין צורך בהן:
<b>אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו.</b> כלומר לא שאם לא היה אלא זוג א' קאמר דפשיטא שלא היה מעכבו ומאי קמ"ל אלא דה"ק שאם אותן ארבעים זוג היו באים כולם כאחד וכמו זוג אחד שבאין ב' העדים כאחד דזה בלא זה לא מהני כך היו באים כל הארבעים זוג כאחד לא היה מעכבו לשום זוג מאותן הארבעים וטעמא דאכתי אינו ידוע איזה זוג מהן יכשר שיהא עדותן מכוונת ושלא יהו נתפסין בדבריהן ונמצא שיש צורך לכולם ולא היה מעכבו לשום אחד מהם:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} בא בשם רבנן דתמן.''' מבבל:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|שחטה}} וכו'.''' גרסי' להא לעיל בברכות בפ' הרואה בהלכה ג' ולאו בי"ט קאי אלא איידי דאיירי במסוכנת מייתי להא דאין חוששין לחומרא:


'''{{עוגן1|ואכלו}} זאבים וכו'.''' ואין כאן לבודקן ושמא היה נמצא בהן איזה ספק טריפה אפ"ה כשירה:


'''{{עוגן1|לכושר}}.''' בחזקת כשרות:
Segment 1


'''{{עוגן1|וחש}} לומר שמא ניקבו.''' אע"ג דכבר קאמרי שחזקת בני מעיים לכושר מ"מ פריך אם אתיליד איזה רעותא כגון שהחזירן כשהן נקובים ניחוש שמא ניקבו בתחלה היו ועלה קאמר דאפ"ה אין חוששין ותלינן בזאב דחזקת בני מעיים כשרין הן ובכל מקום דאיכא למיתלי תלינן:
מתני' אב ובנו שראו את החדש :
<b>ילכו.</b> לפני הב"ד:
<b>ולא שמצטרפין זה עם זה.</b> להעיד אלא שאם יפסול אחד מהן שיכשל בפיו כשיבדקו אותו כיצד ראית וכו' כדלקמן בפ"ו א"נ שמא ימצא אחד פסול שהוא גזלן וכיוצא בו משאר הפסלנות שבגופו:
ר"ש אומר אב ובנו וכו' כשרים לעדות החדש טעמא דר"ש מפרש בגמרא דאמר רחמנא למשה ולאהרן החדש הזה לכם ודריש ר"ש עדות זו של חדש תהא כשירה בכם ואע"פ שאתם אחים ורבנן סברי דה"ק עדות זו תהא מסורה לכם וכן לגדולים ומומחים בכל דור ואין יחיד מומחה ראוי לקדש דאין לך מומחה יותר ממשה רבינו וא"ל הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך:
<b>ועבד משוחרר.</b> והרי הוא כישראל לכל דבר:
<b>וקבלו הכהנים וכו'.</b> דהוה סבירא להו כר"ש:
<b>ופסלו את עבדו.</b> אע"פ שהוא משוחרר משום דהוה דרשי אתך בדומין לך מיוחסין וכשרין כמותך ולמעוטי אלו שאינן מיוחסין כמותך:
<b>וכשבאו לב"ד וכו'.</b> ואין הלכה כר"ש:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בברייתא:
Segment 2


'''{{עוגן1|אבל}} מביאה הוא על גב עורה.''' כלומר עם עורה דאע"ג דאין העור ראוי היום אפ"ה מטלטלין העור אגב בשרה וכדמפרש ואזיל כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר אחד ואינו מפשיטו ואגב האבר מביאו להעור עמו:
גמ' <b>טעם דר"ש כתחילתה.</b> כמו שנצטוו בתחילת קידוש החדש דכתיב החדש הזה לכם וכו' כדפרישית במתני':
תחילתדףכאן ג/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בכור}} שנפל לבור.''' בכור בזמן הזה שאינו נשחט בלא מום מפני שקדשים הוא דמאיליו הוא קדוש והשוחטו כשהוא תם שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת ומתני' שנפל בו מום מעי"ט מיירי אלא שלא נראה למומחה אם הוא מום עובר או מום קבוע דאי לאו הכי לא הוה ר' יהודה שרי ליה דהא אית ליה מוקצה ולא הוה דעתיה עליה מאתמול אלא ודאי דה"ק בכור בעל מום שלא הראהו מבעוד יום לחכם להתירו ונפל לבור בי"ט וירא שמא ימות שם:


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר ירד המומחה ויראה.''' אם המום שהיה בו מאתמול מום קבוע הוא יעלה וישחוט דמשום מוקצה ליכא דדעתיה עליה מאתמול וס"ל לר' יהודה דרואין מומין בי"ט:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|ואם}} לאו.''' שהמום של אתמול אינו מום קבוע לא ישחוט ואפי' עבר והעלהו וקמ"ל דאפי' נעשה בו היום מום קבוע לא ישחוט דלא אמרי' דעתיה עליה מאתמול אא"כ אותו מום בעצמו יהיה מום קבוע מאתמול וראוי לישחט עליו:


'''{{עוגן1|ר"ש}} אומר וכו'.''' ר"ש ס"ל אין רואין מומין בי"ט וטעמא שאם אתה מתיר לראות המום שנפל בו מערב י"ט אתי לראות אף המום שנולד בו בי"ט והאי אסור משום מוקצה דאע"ג דלית ליה לר"ש מוקצה בכי הא מודה כדתנן בשלהי מכלתין אין משקין ושוחטין את המדבריות ואמרי' דאתיא נמי כר"ש דהני כגרוגרות וצמוקין דמי דאסחי דעתיה מינייהו וה"נ לא הוי מאתמול דעתיה עילויה והלכך אפי' נולד בו המום מעי"ט לא היה דעתיה עליה דמי יימר דמזדקיק ליה חכם לראותו:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר' יהודה וכו'.''' דהא התם בשלהי מי שהחשיך גבי מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים קאמר ר' יהודה אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה אלמא הואיל דמאתמול לא הוה דעתיה עליה אסור משום מוקצה לדידיה:
Segment 1


'''{{עוגן1|והכא}} הוא אמר הכין.''' בתמיה דירד מומחה ויראה וכו' ואמאי הא מאתמול לא הוה דעתיה עליה דמי יימר דמזדקק ליה חכם לראות ובין השמשות אסחי דעתיה מיניה ומוקצה הוא:
מתני' <b>אלו הן הפסולין.</b> לעדות החדש:
<b>המשחק בקוביא.</b> עצמות שמשחקין בהן או במיני פספסין שהן שברי עצים ומשחקין בערבון זה עם זה ומדאורי' לא הוי גזלן אלא שחכמים פסלוהו ומטעמא לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם ואסור לו לאדם להתעסק בדברי' כאלו אלא או בתורה ובג"ח או בסחורה ואומנות שיש בהן ישובו של עולם:
<b>והמלוה ברבית.</b> מלוה הבאה ברבית לפי שאחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין ואם רבית קצוצה היא מה"ת פסולין הן:
<b>ומפריחי יונה.</b> אית דמפרשי מין ממיני שחוק אם תקדים יונך ליוני אתן לך כך וכך ואם יוני תקדים תתן לי ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים אחרים לבית בעלה בעל כרחן ויש בהן גזל מפני דרכי שלום אבל לא גזל גמור שלא זכה בהן בעל השובך דממילא קאתו ורבו להתם:
<b>וסוחרי שביעית.</b> עושין סחורה בפירות שביעית ורחמנא אמר לכם לאכלה ולא לסחורה ומכל מקום מדאורייתא אינם פסולין משום דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא בסחורה מכיון דהדר אכלי ליה בקדושת שביעית:
<b>ועבדים.</b> שאינן משוחררין ק"ו מאשה ואף על גב דפסולי עדות מדאורייתא נינהו איצטריך למיתני דלא תימא כיון דלאו מחמת עבירה מיפסלי מתכשרי לעדות החדש מידי דהוה אקרובים לר"ש:
<b>זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה וכו'.</b> לפי שיש עדות שהאשה כשירה כגון להעיד על אשה שמת בעלה להתירה להנשא וכן להעיד על הסוטה שנטמאת שלא תשתה וכן בעגלה ערופה להעיד על ההורג ושלא יהו עורפין. והנך פסולי עדות מן דבריהם נמי כשרים לכל עדות שהאשה כשירה לה אבל בפסולי עדות מן התורה לא הכשירו חכמים לעדות אשה ואע"פ שהכשירו עבד ואשה לעדות אשה והן פסולין מן התורה לשאר עדות התם טעמא אחרינא איכא משום עיגונא וכו' כמפורש בגיטין ובשארי מקומות:


'''{{עוגן1|ר'}} יודה כדעתיה דר' יודה אמר אין המומחה תורה.''' בפ"ד דבכורות דתנינן שם השוחט את הבכור ומראה את מומו ר' יהודה מתיר דראיית המומחה אינה תורה לומר דדוקא המומחה שנטל רשות לראות הבכורות הוא שיתיר אלא אפילו ג' הדיוטות יכולין לראות אם הוא מום קבוע להתירו ונטילת רשות מהני לראותו אף ביחיד והלכך לא אסחי דעתיה מיניה דמימר אמר אי לא מזדקיק ליה חכם בג' הדיוטות סגי:
Segment 2


'''{{עוגן1|ר'}} הונא בשם ר' אבא דר' יודה הוא וכו'.''' כלומר אין דודאי ר' יהודה כדעתיה ובהא מודינא לך אלא דאכתי בעינן לפרש טעמיה דר' יודה דהכא דנהי דרומיא דר' יהודה אדר' יהודה ל"ק כדשנינן מיהו טעמא בעינן אגופה דדינא דמתיר לראות מומי הבכור בי"ט ולא אמרי' דמיחזי כדן את הדין הלכך קאמר דהיינו טעמיה דר' יהודה עביד ראיית הבכור כראיית טריפה כמה דאת אמר תמן כלומר גבי טריפה ודאי מותר לראות בהמה שנשחטה בי"ט ונולד בה איזה ספק אם היא טריפה או לא וה"נ לר' יהודה בראיית מומי הבכור בי"ט:
גמ' <b>המשחק בקוביא זה המשחק בפספסין.</b> תוספתא היא בפ"ה דסנהדרין וגרסי' לכל הסוגיא דהכא בפ"ג דסנהדרין בהלכה ה':
<b>בקליפי אגוזים וכו'.</b> אע"פ שאינן עשוים לכך:
<b>משישבור את פספסיו ויבדק.</b> שלא יעשה עוד ויחזור בו חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבדי:


'''{{עוגן1|ר'}} יודן בעי.''' לא שייכא הכא אלא אגב דאיירי בראיית טריפה בי"ט מייתי הא דר' יודן שהקשה על הא דתנן אין מפרישין תרומות ומעשרות בי"ט ושל דמאי נמי בכלל וכדתנינן דספק חשיכה הוא דמעשרין את הדמאי הא בשבת ובי"ט לא ואמאי הא דמאי מדבריהן הוא מספק שמא לא עישר העם הארץ תבואה זו וראיית הטריפה כלומר לבדוק אחר טרפיות ג"כ מדרבנן הוא וא"כ כמה דאת אמר רואין את הטריפה בי"ט נימא נמי ודכוותה מפרישין את הדמאי בי"ט ולא משני מידי:
Segment 3


'''{{עוגן1|ר'}} אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה כל שמומו ניכר וכו'.''' לפרש דברי ר"ש במתני' קאמר דלא תימא הא דקתני כל שאין מומו ניכר מעי"ט היינו שלא היה בו מום מעי"ט דלא היא אלא אפי' היה מומו ניכר מעי"ט ולא התירו מומחה אלא בי"ט אין זה מן המוכן ואסור לשוחטו בי"ט וכטעמא דפרישית במתני' וכל שאין מומו ניכר דקאמר שאין ניכר להתירו מעי"ט הוא:
<b>משיקרע את שטרותיו ויבדק.</b> אם חוזר בו חזרה גמורה דאפי' לנכרים לא מוזפי ברבית:


'''{{עוגן1|והא}} תני.''' בברייתא חדא עגל בכור וכו' האי מן הטריפה לאו דוקא הוא דמה ענין זה אצל מומי הבכור אלא לרבותא הוא דנקיט שאפי' נולד היום מן הטריפה דליכא למימר ביה מוכן אגב אמו הוא וה"ה כל שנולד היום מותר קתני מיהת עגל בכור שנולד היום וע"כ שנולד מומו עמו היום הוא שהרי אין הבכור נשחט בזמן הזה אא"כ היה בו מום וקתני מותר אלמא שרואה הוא המומחה היום להתירו וקשיא להא דר' אבהו:
Segment 4


'''{{עוגן1|תיפתר}} שעבר המומחה וראהו.''' היום והואיל ולא היה בחזקת איסור מותר בדיעבד לשחטו אבל לכתחלה אסור לראות המום היום ואפי' נולד הוא ומומו עמו:
<b>ממרה יונים.</b> כדפרישית במתני' משישבור את פגימיו. הן הדפין שמזרז אותן בהן:
<b>חזרה גמורה.</b> להאי לישנא דמין שחוק הוא הויא חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבד. ולאידך לישנא דגזל הוא וכדפרישית במתני' מקבלי עלייהו דאפי' במדבר לא עבדי:


'''{{עוגן1|אתא}} עובדא קומי ר' אימי.''' בדינא דמתני' וכסבור היה דהלכה כר' יהודה כפי הכלל ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה ואייתי רב הושעיה מתניתא וכו' דשנה לדברי ר"ש בלשון חכמים ש"מ דהלכתא כוותיה וקיבלה ר' אימי וחזר בו ממה דאמר מעיקרא:
Segment 5


'''{{עוגן1|אותו}} ואת בנו שנפלו לבור וכו'.''' גרסי' להא לעיל בפרק ג' דפסחים בהלכה כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט וע"ש:
<b>זה תגר שביעית.</b> שנישא ונותן בפירות שביעית:
תחילתדףכאן ג/ה
<b>ואיזהו סוחר שביעית.</b> כלומר ובאיזה סוחר שביעית אמרו זה שהוא יושב בטל וכו' לזה הוא שקראו תגר שביעית ולפיכך חזרתי ושיהא מקבלין אותו משתגיע שביעית אחרת ויבדק שחוזר חזרה גמורה שאינו נושא ונותן בפירות שביעית לגמרי ולא מהני חזרת ממון שבין שביעית לשביעית לענין שיבדק בזה:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בהמה}} שמתה לא יזיזנה ממקומה.''' בגמרא מסיק לאוקימתא דמתני' בבהמת קדשים מיירי דקתני עליה ועל החלה שנטמאת מה זו קדש אף זו קדש דמכיון דבהמת קדשים שמתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה נפדית דבעיא העמדה והערכה א"נ אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפי' למ"ד פודין בי"ט לא פרקי לה הלכך לא יזיזנה ממקומה דלא חזיא אבל בהמת חולין שמתה מחתכין אותה לפני הכלבים ודוקא שהיתה מסוכנת מאתמול דדעתיה עלה אבל לא היתה מסוכנת מאתמול אף בהמת חולין לא יזיזנה ממקומה דהכא בי"ט איירינן וקיי"ל בי"ט כר' יהודה דמוקצה אסור:
<b>תני ר' יוסי אומר ב' שביעיות.</b> צריך שיעברו ויבדק בהן:
<b>חזרת ממון.</b> צריך ג"כ ולא חזירת דברים בלבד אלא שאמר הא לכם וכו':
<b>והחמסנים.</b> דיהבי דמי בעל כרחן דבעלים ופסלינהו רבנן:
<b>והגזלנים.</b> לאו גזלנים ממש דפסולין מן התורה הן אלא בהני דאית בהו גזל מפני דרכי שלום כגון מציאות חרש שוטה וקטן וכיוצא בהן:
<b>ובלבד ברועים בהמה דקה.</b> רועים שאמרו בבהמה דקה אמרו לפי שהן עשויין להשתמש ורצים לשדות אחרות אבל גסה אפשר לשומרה:


'''{{עוגן1|ועל}} החלה שנטמאת.''' ואינה ראויה לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתו לכלבו אסור בי"ט דאין מבערין קדשים בי"ט ואפי' על ידי בהמה דגזירת הכתוב הוא שאין מבערין קדשים טמאין בי"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך כמלאכה הוא:
Segment 6


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שמואל}} אמר טעו ה' זקנים שהורו לר"ט בלוד.''' ר"ט בלוד היה כדתני בפ' הזהב הורה ר' טרפון בלוד וכשנכנס כאן לבית המדרש ושאל והיו שם חמשה זקנים והורו לו לא יזיזנה ממקומה וקאמר שמואל דאותן הזקנים טעו בהוראה זו דהורו ליה כר' יהודה דאית ליה מוקצה ואנן כר"ש הוא דקי"ל:
<b>מאן תנא מפריחי יונים.</b> פסולין לעדות:
<b>ר' אליעזר דתנינן תמן.</b> בפ"ב דעדיות ג' דברים אמרו לפני ר' עקיבא שנים משום רבי אליעזר ואחד משום ר' יהושע שנים משום רבי אליעזר יוצא' היא האשה וכו' ומפריחי יונים פסולין לעדות ומתני' דהכא כר"א היא:
<b>כל ההיא דסנהדרין כר"א.</b> אם מתני' דתנינן בפ"ג דסנהדרין אלו הן הפסולין וכו' ג"כ כר"א היא ולא כרבנן דקתני נמי התם מפריחי יונים:
<b>א"ל.</b> לא היא אלא מתני' דהתם כדברי הכל מתנינן לה וכדמפרש ואזיל:
<b>מהו ד"ה.</b> ומאי שנא דמתני' דהכא מוקמינן כר"א דוקא' ומתני' דסנהדרין כד"ה:
<b>הכא.</b> בר"ה אמר ר' יוסה היינו טעמא דמוקמינן כר"א דוקא משום דכל עדות שהעידו בעדיות משום ר"א בענין זה בעדות נפשות מיירי כדמסיק ואזיל:
<b>יודעין אנו שהוא פסול מעדות ממון.</b> בלאו האי עדות שאמרו משום רבי אליעזר היינו יודעין שפסול הוא מעדות ממון הואיל דחשוד על ממין הוא:
מאי בא להעיד האי עדות משום רבי אליעזר מה בא להוסיף ולהעיד אלא לאשמועינן דכשם שהוא פסול עדות ממון כך פסול אף לעדות נפשות דלא תימא נפשות חמירא ליה ולא חשדינן ליה קמ"ל והשתא עדות החדש כדין עדות נפשות הוא דלאו לעדות ממון קא מסהדי והלכך מוקמינן למתני' דהכא כרבי אליעזר דסבירא ליה פסול הוא לכל עדות שבעולם אבל התם בסנהדרין בעדות ממון מיירי דברי הכל הוא דפסול:
<b>והא תני.</b> הכא בסיפא זה הכלל כל עדות וכו' דמשמע אבל עדות שהאשה כשירה לה וכדפרישית במתני' אף הן כשרין לה ומאן תניתה הך סיפא רבנן היא דאלו לר"א פסולין הן לשאר עדיות וכמו מפריחי יונים דקתני ברישא ומוקמת לה כרבי אליעזר דאפי' בעדות דלאו ממון פסול הוא והשתא קשיא רבנן כר"א מודיי ליה פליגין עלוי וכלומר דודאי לא מצית אמרת דרבנן מודו לר"א דאף בעדות דלאו ממון מיפסל דהא רישא כר"א מוקמת לה וש"מ דרבנן פליגין עליה וסברי דלא מיפסל אלא לעדות ממון וא"כ תו לא מצינו לאוקי סיפא דמתני' כרבנן דרישא כר"א וסיפא כרבנן בתמיה ועוד דלרבנן דפליגי אדר"א לא מצינו לאוקמי הסיפא כוותייהו כלל דהיכי קתני זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה וכו' הא איכא עדות נפשות שאין האשה כשירה לה והן כשרין לה דהא את אמרת דרבנן לא פסלי להו אלא בעדות ממון דוקא ולא בעדות נפשות ומשום דחמירא להו ולא משקרי:
<b>ר' יונה בשם רב הונא.</b> קאמר דלא צריכית לאוקמה להסיפא כרבנן אלא כולהן בין הרישא ובין הסיפא דמתני' דרבי אליעזר היא דמודה רבי אליעזר דפסולי עדות מדרבנן אלו כשרין הן לעדיות אלו שהאשה כשרה לה כגון להעיד על אשה שמת בעלה וכו' ולא הוסיף בעדות משום ר"א במפריחי יונים וכיוצא בהן אלא בעדות דלאו ממון וכי הא דהכא בעדות החדש שגם האשה אינה כשרה לה:
<b>אתיין אילין פלוגוותא.</b> דר"א ורבנן. כאילין פליגוותא דר"מ ור' יוסי דלקמיה:
<b>דתני.</b> בתוספתא דמכות סוף פ"ק:
<b>עד זומם פסול בכל עדות שבתורה.</b> אפילו לא הוזם אלא בעדות ממון פסול הוא אף לעדות נפשות ולא אמרינן דאפשר נפשות חמירא ליה ולא אתי למישקר דברי ר"מ:
<b>וממון נפסל.</b> בלבד דס"ל לר' יוסי דנפשות חמירא ליה ולא מיפסל וזהו כרבנן דר"א ודר"מ כר"א דפסול אף בעדות דלאו ממון הוא:


'''{{עוגן1|אמר}} רב מתנא.''' לא טעו דבבכור הוה עובדא וכדדייק ר' אבין נמי ממתני' דאמרה כן עליה וכו' הלכך אפי' לר"ש לא יזיזנה ממקומה דטעון קבורה הוא וכדפרישית במתני':
Halakhah 8


'''{{עוגן1|מהו}} לראות את הטריפה בבית אפל.''' קס"ד דבחול קאי ומטעמא דשמא לא יוכל לדקדק בראייתה:


'''{{עוגן1|ואמר}} לוי לאפקה לבר.''' ועל זה הקשה ר' אימי ואמר אנחנו שמענו אין רואין את הנגעים בבית אפל כדתנן בפ"ב דנגעים בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו אבל היכא שמעינן אין רואין את הטרפה בבית אפל בתמיה:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי בר' בון.''' לא מטעם הזה כדקס"ד אלא בי"ט הוה עובדא וציוה לוי לאפקה לבר ולראותה דשמא תמצא טרפה ויהא אסור לטלטלה אחר כך ויבשלו בה הואיל דהבית אפל הוא:
Segment 1


'''{{עוגן1|אתייא}} דרב מתנא כשמואל.''' רב מתנא דאוקי למתני' דבבכור הוה עובדא אבל אם היתה בהמת חולין מותר לטלטלה וזה כשמואל בענין מוקצה בי"ט דפסק בפ"ק כר"ש ודלוי דאמר להוציאה לחוץ לפי שאח"כ יהא אסור לטלטלה אתיא כרב דאית ליה מוקצה וכר' יהודה:
מתני' <b>מי שראה את החדש ואינו יכול להלך.</b> שהוא חולה וכיוצא בו:
<b>מרכיבין אותו על החמור.</b> אף בשבת ולא עוד אלא שנושאין אותו אפילו במטה דאע"ג דחולה ככפות דמי יחייב על המטה אפ"ה לעדות החדש שרי:
<b>אם צודה להם.</b> שיש אורב ומלשון ואתה צידה את נפשי לקחתה:
<b>והבייתוסים.</b> והכותים היו עורבים להם לעכבם כדי להטעות החכמים:
<b>שעל מהלך לילה ויום וכו'.</b> אבל אם היה יותר על כך אין מחללין לפי שאין עדותן אחר ל' יום מועלת שכבר נתעבר החדש:
<b>שנאמר אלה מועדי ה' וגו'.</b> ור"ח איקרי מועד וכל מקום שנאמר מועד במועדו דוחה את השבת:


'''{{עוגן1|אמר}} רבי בא.''' אני שמעתי מרב יהודה בשם שמואל דאמר הלכה כרבי יהודה במוקצה בי"ט:
Segment 2
תחילתדףכאן ג/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} נמנין על הבהמ' לכתחל' בי"ט.''' אין פוסקין דמים בין שנים או שלשה בני אדם על הבהמה ולומר בהמה זו בכך וכך ומגיע על כל אחד ואחד כך וכך דמקח וממכר הוא:


'''{{עוגן1|אבל}} נמנין עליה וכו' ושוחטין וכו'.''' כלומר ובי"ט אם לא נמנו עליהן מעי"ט עושין כך מביאין שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין אחת מהן ומחלקין ביניהן ולמחר שמין כמה דמי השניה וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו:
גמ' <b>דברה התורה בכל לשון.</b> כלומר תמצא לפעמים שהתורה משתמשת בנרדפים שיש להמלה כוונה על ל' אחר שבמקרא ואפי' כן דברה בלשון זה וכן בל' המשנה וכמו והאיש משתאה לה והוא מל' שאיה כמו תשאה שממה וא"כ פי' משתאה משתומם הוא והיא ג"כ לשון מקרא שמו שמים והדומה לו והיה לו לכתוב גם כאן והאיש משתומם אלא שדברה בכל לשון שהכוונה אחת היא וכן בל' המשנה תמצא כן כל גרב וכו' בפ' עשירי דתרומות ופירושי אבית והיה לו לומר כל חבית. וכן כאן ואם צודה ופירושו אורב והיה לו לומר ואם אורב להם אלא שדברו בכל ל' שהכוונה אחת היא:


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר וכו'.''' אע"פ שאסור לשקול בי"ט בליטרא דהוה עובדא דחול מותר לשקול בשר כנגד הכלי או כנגד הקופץ ולמחר יראו כמה משקל הכלי והקופץ:
Segment 3


'''{{עוגן1|וחכמים}} אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר.''' אין מעיינין בכף מאזנים. וכלעיקר דנקטי אפי' ליתן בו בשר לשומרו מן העכברים אסור אם היה המאזנים תלוים מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים והלכה כחכמים:
<b>יכול כשם שמחללין וכו'.</b> ברייתא היא בת"כ פ' אמור והבאתי לעיל בהל' ד':


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} להוסיף מוסיפין.''' דדוקא למנות עליה מתחלה בי"ט הוא דאסור אבל אם כבר נמנו כמה בני אדם עליה מעי"ט ורצו להוסיף בני אדם עליה בי"ט מותר לפי שא"צ להזכיר פיסוק דמים לכך כדמפרש ואזיל שאם היו חמשה בני אדם שנמנו עליה מעי"ט מוסיפין בי"ט ונעשין עשרה ואומרים החמשה הנוספין הרי אנו בבהמה זו כפי שנמנו אתם הראשונים עליה:
Segment 4


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ג לא יאמר וכו' הרי אני עומד למחצה לשליש ולרביע מותר שאינו מזכיר פיסוק דמים:
<b>קצירת העומר מהו שתדח' את שבת ביום.</b> לפי שמצותו לקצור בליל י"ו ואם לא קצר בלילה מהו שתדחה בששה עשר ביום את השבת:
<b>התיב ר' אביי.</b> ומאי תיבעי לך והא תנינן בהדיא במנחות בסוף פ' ר' ישמעאל מצותו לקצור בלילה ואם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת ומאי ודוחה את השבת דקתני לאו דאיום קאי:
<b>ולא קיבלה.</b> רשב"ל לתשובה זו דאימא לך דלא קאי איום י"ו אלא דה"ק מצותו לקצור בליל י"ו אם נקצר ביום שלפניו כשר ודוחה את השבת דקתני אעיקר מצותו קאי שאם קוצרו בלילה הוא דדוחה השבת הא ביום י"ו אינו דוחה:
<b>חזר ביה.</b> רשב"ל אח"כ ופשוט ליה דדוחה את השבת אף ביום י"ו מן הדא דתנינן שם לעיל כיצד היו עושין וכו' כיון שחשיכה אומר להם בא השמש וכו' בשבת אומר להם שבת זו וכו' ומה אנן קיימין למתני' זו אם ללילה קאי שאם קוצר בליל י"ו דוחה השבת כדקתני בשבת וכו' הרי כבר אומר למעלה ריש הפרק שם העומר היה בא בשבת וכו' וחכמים אומרים אחד שבת יאחד חול וכו' אלמא לכ"ע דוחה שבת מיהת בליל י"ו ולמה חזר ושנה כאן ללמד שדוחה שבת אלא אם אינו ענין ללילה תנהו ענין ליום דקמ"ל כאן דאף ביום י"ו דוחה קצירתו את השבת:
<b>דבר שהוא דוחה וכו'.</b> הואיל ואיפשט ליה דהקצירה דוחה את השבת אף ביום י"ו הדר מיבעיא ליה מכשירין שלו מהו שידחו את השבת בלילה שלפניו כגון להביא את המגל והקופה וכיוצא בזה:
<b>והתנינן.</b> בפ"א דתמיד העמידו עושי חביתין וכו' מאי לאו בשבת דהואיל והקרבת החביתין דוחה את השבת מכשירין לעשותן ג"כ דוחה. ודחי לה תיפתר דבחול קא ותני ר' חייא בר אדא דלאו מילתא היא לאוקמי להא דבחול דוקא קתני דהתנינן בשלהי תמיד זה סדר תמיד וכו' ומשמע בין בחול בין בשבת עשו כסדר הנזכר למעלה:
<b>והתנינן.</b> במנחות שם בתר המתני' דלעיל קצרוהו וכו' והיבהוב באור הוא מכשירין שלו אלמא דמכשירין דוחה השבת בלילה שהרי זה היה מיד אחר הקציר':
<b>רבי יוסי אומר וכו'.</b> האי לאו ר' יוסי התנא אלא ר' יוסי אמורא הוא דדחי לה דשאני התם דמכיון שהתחיל במצוה אומרין לו מרק וכי קא מיבעיא לן אם המכשירין שלפני הקצירה דוחין שבת בלילה:
<b>התיב רבי יודן קפודקיא.</b> והוא אמורא. לפני רבי יוסי חבירו דאמר להא מכיון שהתחיל במצוה וכו' והיינו מכיון שקצירתו דוחה שבת מכשירין שאח"כ נמי הגע עצמך שבא העומר מן התבואה שבעליה אם לא מצא לקצור וא"כ אין כאן קצירה כלל והרי הכא מכיון וכו' אין אומרין לו מרק כלומר דלא שייך כאן האי טעמא מכיון שהתחיל במצוה ולומר לו מרק שהתחלת המצוה אין בה דחיית שבת וא"כ אם חל י"ו להיות בשבת לא היו מקיימין בו מצות קלי לדבריך בתמיה:
<b>התיב ר' יעקב וכו'.</b> גם כן ממתני' לסייעתא דמכשירין שלפניו דוחה השבת דתנינן שעל מהלך לילה. ויום וכו' והרי העדות היה ביום דוקא דמשפט כתיב ביה ואם מהלך לילה ויום היה א"כ דוחה השבת בלילה והרי זה כמכשירין שלפני המצוה וקתני דוחה השבת:
<b>אמר להן ר' יוסי.</b> שאני הכא שהרי מכיון שהלילה צריך ליום וכו' כמי שכולו יום כלומר כמי שהכל בו ביום הוא של עדות החדש שהרי אי אפשר לקיים המצוה של עדות החדש ביום אם לא יחלל שבת בלילה שלפניו ולבא להעיד ומקודם לא היה יכול לבא שעדיין לא ראה החדש אבל הכא היה יכול המכשירין להביא מקודם השבת להמגל והקופה וכיוצא באלו:
<b>אמר ר' יוסי בר' בון ולא למפרע הוא קדיש וכו'.</b> ר' יוסי בר' בון נמי מהדר בכה"ג דר' יוסי דמתני' דהכא לאו סייעתא היא שהרי העדים שראו את החדש בתחלת הלילה של שלשים הן שבאין להעיד לפני הב"ד שיקדשוהו למחר ביום ואם יקדשו למחר וכי לא למפרע הוא קדוש משעה שראו אותה אם כן הוא יום הוא לילה דהכל א' הוא ולפיכך מחללין השבת גם בלילה שלפניו לבא להעיד ולקדשו:
הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים


'''{{עוגן1|שקלו}} מנה כנגד מנה בבכור.''' כדתנן בפ"ה דבכורות שאע"פ שאין הבכור והמעשר נשקלין בליטרא מפני שהוא כמזלזל בקדשים אבל שוקלין מנה כנגד מנה בבכור שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה ובמעשר אפי' מנה כנגד מנה אין שוקלין דמיחזי כאלו מוכרו ובהמת מעשר אסור למכור כלל לפי שנאמר בו לא יגאל וגמרינן גאולה גאולה מחרמים:
Chapter 2


'''{{עוגן1|בד"א}} בחול.''' גבי בכור הוא שהתירו כדאמרן הא בי"ט בבהמה שנשחטה לצורך י"ט אסור אף מנה כנגד מנה לפי שאין משגיחין וכו':


'''{{עוגן1|אפי'}} לתלותו וכו'.''' כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי בר' בון לא מטעם הזה וכו'.''' כלומר לא מפני שאמרו חכמים אין משגיחין בכף מאזנים אתה בא לאסור אפי' בא לשומרו מפני העכברים דלא היא אלא בגין דתנינן וכו' הואיל ור' יהודה מתיר לשקול בשר כנגד הכלי והקופץ ועלה אמרו חכמים אין משגיחין בכף מאזנים:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|הא}} תנייא קדמייא וכו'.''' כלומר משום דת"ק והוא ר' יהודה ס"ל משגיחין לפיכך נקטו חכמים בהאי לישנא וקאמרי אין משגיחין בכף מאזנים והיינו לאסור מה דמתיר ר' יהודה הא לתלותו בכף מאזנים מפני העכברים לכ"ע מותר דהאי לא מיחזי כשוקל:


'''{{עוגן1|אף}} מפייס הוא אדם את עצמו בליטרא.''' אם לקח אדם בשר בי"ט יאינו יודע כמה הוא משקלו לפי שאסור ליקח במשקל יכול הוא לפייס עצמו ולשקלו בביתו בליטרא להנחת דעתו ולידע מה הגיע לו מהבשר הזה:


'''{{עוגן1|כהדא}} ר' מנא זבן חרובין דשמיטה.''' ותנן בפ"ח דשביעית אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין כי היכי דלא ליתי לזלזולי בהו ואתא ר' מנא ושאל לר' חזקיה אם מותר לשקול בינו לבין עצמו להפיס דעתו ולידע כמה הוא וא"ל נהגין רבנן כהדא דרשב"ג ומותר:
Segment 1


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם:
מתני' <b>אם אינן מכירין אותו.</b> אם אין הב"ד מכירין את העד מהעדי' אם נאמן וכשר הוא:
<b>משלחין.</b> ב"ד שבעירו:
<b>אחר עמו.</b> זוג אחר של עדים להעיד עליו לפני ב"ד הגדול שמקדשין את החדש:
<b>משקלקלו המינין.</b> ששכרו להעיד עדות שקר להטעות את החכמים:
<b>בראשונה היו משיאין משואות.</b> לאחר שקדשו את החדש ולא היו צריכין לשכור שלוחין לשלוח ולהודיע להגולה שהמשואות היו מודיעין אותן:
<b>משקלקלו הכותים.</b> והשיאו גם הם משואות שלא בזמן כדי להטעות לפי שב"ד לא היו משיאין משואות אלא על החדש חסר שנתקדש ביום שלשים והיו משיאין בערב נגהי שלשים וא' וטעמא משום ר"ח חסר שחל להיות בע"ש שאז היו משיאין במוצאי שבת שהרי אין יכולין להשיא בזמנו מפני השבת ואי אמרת נעביד משואות נמי אמלא אתו למיטעי דלא ידעי אם חדש חסר הוא והא דלא עבדי מאתמול משום דלא אפשר או דלמא מלא הוא ובזמנו הוא דעבדי וכ"ת אכתי נעביד בין אמלא ובין אחסר וכי איקלע ר"ח חסר בע"ש לא ליעבד כלל הא ליתא דאכתי איכא למיטעי דסברי דילמא מלא הוא ואיתנוסו הוא דאיתניס ולהכי לא עבדי אבל כי לא עבדינן אמלא כלל ליכא למימר דאתו למיטעי דלמא חסר הוא ובשבת לא הוה אפשר ובמו"ש איתנסו דמכיון דאמלא לא עבדי ושכיחא הוא תלו בשכיחא ולא תלו באונס ואיפכא נמי לא מצי למיעבד שישיאו אמלא ולא אחסר וכי מיקלע ר"ח חסר בע"ש ולא עבדי מידע ידעי דחסר הוא דלא תלו באונס אלא בשכיח דא"כ ביטלת את העם ממלאכה שני ימים משום ר"ה שיהו צריכים לצפות ביום שני שמא עיברוהו לאלול ובערב ישיאו משואות אבל כי עבדי משואות לחסר בלחוד ידעי שלמחר חול הוא ולפיכך לא עבדי אלא אחסר וכשלא היו משיאין בערב של יום שלשים היו הכל יודעין שהחדש מעובר. ופעם אחת עיברו ב"ד את החדש ולא עשו משואות בערב של יום שלשים והכותים השיאו בהרים שלהם והטעו את בני הגולה לעשות החדש חסר והתקינו שיהו שלוחין יוצאין:


'''{{עוגן1|הטבח}} לא יהא שוקל בידו ומניח.''' לפי שידו כליטרא היא שהוא אומן בכך ויודע לכוין המשקל בידו:
Segment 2


'''{{עוגן1|אבל}} חותך הוא בסכין ונותן וכו'.''' אע"פ שיודע לכוין בחתיכה שאין זה דרך משקל:
גמ' <b>אמר ר' יונה הכין צורכה מיתני וכו'.</b> מתני' נשנית שלא כסדר וכן היה צריך לשנות בראשונה היו מקבלין וכו' משקילקלו המינין התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין אם אינן מכירין וכו' וכדאשכחן בפ"ב דיומא דתני לה כסדר בראשונה כל מי שרוצה לתרום תורם וכו' ומשאירע המעשה התקינו שלא יהו תורמין אלא בפייס וכך צריך למיתני נמי כאן:
<b>אפי' כמתני' אתיא היא.</b> אפילו כמו שנשנה לפנינו במתני' נמי אתיא שפיר דמה ששנה בראשונה וכו' נתינת טעם הוא על הא דתני אם אינן מכירין אותו משלחין וכו' ולמה הוצרכו לכך לפי שבראשונה וכו':
<b>ועד אחד נאמן.</b> להעיד עליו בתמיה ומשני משלך נתנו לך כלומר הם אמרו והם אמרו לפי שבדין היה שלו יהו צריכין עדים להעיד עליו שכל ישראל בחזקת כשרות ונאמנות הם ואמרו חכמים דאפי' כן צריך עדים להעיד עליו והן אמרו עד אחד נאמן על זה:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ב:
Segment 3


'''{{עוגן1|אין}} מרגילין בי"ט.''' אסור להפשיט הבהמה דרך הרגלים כל העור שלם כדי לעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש ושמן שנותנין אותן בעורות כבשים המופשטין שלימים ומשום דטירחא יתירא הוא:
<b>עד אחד מהו שיהא נאמן כשנים.</b> דאע"ג דאמרינן דכאן עד אחד גם כן נאמן להעיד עליו הינו אחד מן השוק ושמשלחין אותו הב"ד שבעירו כדי להעיד עליו אבל הבעיא היא באחד מן העדים המעידים על עדות החדש וכדמפרש ואזיל וכדמפרשינן לקמן:
היך עבידא היו שנים המעידים על החדש אחד מהן הכל מכירים אותו שאדם כשר הוא ואחד מהן אין אדם מכירו אלא שחבירו מכירו והוא לבדו אינו נאמן להעיד עליו לפי שנוגע בעדותו הוא שרוצה שתתקיים עדותו על החדש והשתא הבעיא היא חבירו זה שמכירו מהו שיצטרף עם אחד מן השוק להעיד עליו דאע"פ שזה האחד מן השוק לבדו היה נאמן עליו וכדאמרינן דהן אמרו והן אמרו שכאן עד אחד נאמן היינו שהב"ד שבעירו הוא שמשלחין אותו להעיד עליו והן מוחזקין בו שאדם נאמן הוא לפיכך ב"ד הגדול סומכין עליו ומקבלין העדות שמעיד על האחד מעדי החדש שאינן מכירין אותו לסמוך על עדותו אבל הכא בגוונא דהבעיא דילן מיירי שלא שלחו ב"ד שבעירו שום אחד עמו להעיד עליו וכשבאו לפני ב"ד הגדול לאחד מכירין אותו ולהשני אינן מכירין אותו ובכה"ג מסתברא שצריך שיהו שנים מעידין עליו ומשום דאיכא למיחש הואיל ובית דין שבעירו לא שלחו אדם עמו אפשר שהוא מעצמו בא אל חבירו זה והסכימו שניהם להעיד על החדש ואף שזה לא ראה כלום והלכך מיבעיא לן אם חבירו זה שמכירו מצטרף עם אחד מן השוק להעיד עליו והרי כאן שנים או דילמא חבירו נוגע בעדותו ואינו מצטרף עם האחר ואין כאן אלא אחד ואנן בכה"ג שנים הוא דבעינן. והיינו דקאמר עד אחד מהו שיהא נאמן כשנים כלומר מהו שיצטרף זה האחד מעדי החדש להאחד מן השוק שיהא על ידי כך כשנים להעיד על זה שאינן מכירין אותו. א"נ י"ל דהך בעיא בדרך את"ל מיתפרשא דקאמר עד אחד נאמן בעדות זו ומאי אחר חד כמשמעו והדר בעי ואת"ל דהאי אחר זוג אחר ושנים בעינן מיבעיא לן עד אחד מהו שיהא נאמן כשנים היך עבידא וכו'. א"נ ה"ק דמספקא ליה דמכיון דעדי החדש ע"כ שנים בעינן דמשפט כתיב ביה ואם אחד מהעדים הכל מכירין אותו וא"צ להעיד עליו ואחד וכו' מהו שיצטרף זה עם אחד מן השוק להעיד עליו ולא אמרינן דהשתא מתקיימת רוב העדות בעד אחד שזה מעיד על החדש ומעיד ג"כ על חבירו שהוא מכירו לאדם נאמן דמכיון שיש כאן אחד מן השוק להעיד על חבירו וא"צ לעדותו ועל עצמו גם כן א"צ עדות שהרי הכל מכירין אותו שפיר דמי או דילמא דהואיל דשזה העד מעיד ג"כ עליו אף על פי שעכשיו אין אנו צריכין לעדותו זה מ"מ הואיל ומצטרף הוא להעיד עליו הוי כאילו כל העדות והיינו רוב העדות מתקיימת בעד אחד. ר' זעירה וכו'. גרסי' להאי מלתא בפ"ב דכתובות בהלכה ד' ומייתי לה הכא כדי למיפשט בעייא דילן וכדלקמן דגרסינן שם על המתני' דמיירי בעדים המעידי' על חתימת ידם שבשטר זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין לצרף עמהם אחר דברי רבי וחכמים אומרים אינן צריכין שיצטרף עמהן אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי וקאמר התם ר' זעירה בשם רב אין הוא ואחר מצטרפין על חתימת עד השני וכדמפרש שם היך עבידא היה א' מכיר כתב ידו וכתב ידו של חבירו ואחד אין אדם מכירו וחבירו מכירו. שזה המעיד על חתימת ידי עצמו הוא מכירו וזה האחר אינו בפנינו ובהאי קאמר רב אין הוא ואחר מצטרפין על חתימת חבירו וטעמו דכיון דקי"ל כרבנן דהתם דעל מנה שבשטר הן מעידין וזה המעיד על כתב ידו נפיק פלגא דממונא אפומיה וכי הדר מצטרף עם אחד מן השוק להעיד על חתימת חבירו הרי דנפיק עוד ריבעא דממונא אפומיה ואישתכח דכולא ממונא נכי רבעא נפיק אפומא דחד סהדא והתורה אמרה על פי שנים עדים יקים דבר חצי דבר ע"י זה וחצי דבר ע"י זה. ובתר הכי גריס שם וחסר הוא כאן. חבירו מהו שיצטרף עם אחד מן השוק להעיד עליו ומתמה הש"ס שם. הדא היא דאמר ר' זעירא רב הונא בשם רב אין הוא ואחר מצטרפין על חתימת עד השני. דקס"ד דאין כאן מכירין לחתימת העד שבפנינו אלא הוא בעצמו מעיד על חתימת ידו ולפיכך מתמה הלא הדא הוא דאמרינן בשם רב שאין מצטרפין ומאי תיבעי לך ועלה הוא דגרסינן לא צורכה. די לא וכו' כדמייתי הכא כלומר לא צריכא דקמיבעיא לן דאלא בכה"ג כגון שהיו שנים ואחד מהן שהוא בפנינו הכל מכירין כתב ידו ואין אנו צריכין לעדות עצמו וזה שאינו בפנינו אין אדם מכירו אלא חבירו זה ובהא הוא דקמיבעיא לן חבירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו כלומר שהוא לא יעיד על כתיבת יד עצמו מכיון שהכל מכירין כתיבת ידו אלא שיצטרף עם אחד מן השוק להעיד על חתימת חבירו או דילמא מכיון שהוא בפנינו ואין אנו צריכין לעדות אחרים על כתב ידו אכתי מיחזי כדנפיק תלתא רבעי דממונא אפומיה דחד סהדא:
<b>אם כן נמצאת וכו'.</b> ופשיט לה דאפי' בכה"ג נמי לא שהרי הוא בפנינו ומכיון שאין להאחרים המכירין חתימתו אם אתה אומר שיצטרף נמצא כל העדות מתקיימת בעד אחד. וכל העדות לאו דוקא אלא כלומר רוב העדות וכדאמרן:
<b>אמר רבי יודן ויאות.</b> הוא דאפי' בכה"ג אינו מצטרף עם א' בשוק להעיד על חבירו דמה אלו שנים שיצאו מעיר שריבה עכו"ם ואיכא לספוקי אם ישראלים הם:
<b>וכגון הדא סוסיתא.</b> עיר אחת שרובה עכו"ם ונזכרת בכמה מקומות בהש"ס הזה:
<b>אחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל וכו'.</b> כלומר הא לא דמיא אלא להא שאם אינן מכירין שהוא ישראל אלא על פי זה אם כזה ג"כ תאמר שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו שהוא ישראל ותהא חתימתו כשרה זה ודאי אינו לפי שכל העדות תתקיים בעד אחד וא"כ ה"נ כן דמה לי אם כאן מכירין אותו שהוא ישראל ואין מכירין חתימת ידו אלא ע"י זה ונמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד:


'''{{עוגן1|ולא}} בחול בבכור וכו'.''' כדמפרש ר' אבון טעמא שלא יהא כעובד בו עבודה בחייו כלומר שלא יהא נראה שמשמרו בחייו לכך ולעשות עבודה בעורו:
Segment 4


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסטה בר שונם.''' בבכור ובפסולי המוקדשין טעמא אחרינא איכא שגזרו עליהן כדי שלא ירעו אותן עדרים עדרים שאם אתה מתירו להרגילו גזירה דאתי לשהוייה מלשחטן עד שימצא בני אדם המבקשין עורות שלימין ובין כך יגדל עדרים מהן ואתי בהו לידי תקלה לגיזה ועבודה:
<b>תמן תנינן.</b> ריש פ"ג דיומא ומפורש שם עד שמשא הוות על סוסיתא וע"ש:


'''{{עוגן1|כל}} עמא מודיי מינפוח שרי.''' הני תנאי דפליגי לקמיה בהא כ"ע מודים שאם עשוי לעשות ממנו מנפוח לנפחים שהוא מותר דשכיחא הוא לקנותן ולא אתי לשהויי כי פליגי למיחבוט אם הוא עשוי בשביל לקבל בתוכו שמן ודבש שדרך לחבוט אותו כדי לנקותו דבהא לא שכיחי הקונים כל כך ור' חייה רבה ור' שמעון ברבי פליגי חד וכו':
Segment 5


'''{{עוגן1|ור'}} יוסי בר' בון.''' אמר איפכא דטפי שכיחא למיחבוט ולמינפוח הוא דפליגי:
תחילתדףכאן ג/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} משחיזין את הסכין ביו"ט.''' ברחיים או במשחזת:


'''{{עוגן1|אבל}} משיאה ע"ג חבירתה.''' דשינוי הוא:


'''{{עוגן1|לא}} יאמר אדם לטבח וכו'.''' לפי שאסור להזכיר שם דמים וסיפא איצטריך ליה שאע"פ שהוא טבח ורגיל למכור לא מיחזי כדרך מקח וממכר כששוחט ומחלק סתם בלי פסוק דמים:
Segment 6


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אין}} משחיזין וכו' א"ר חסדא דר' יהודה היא.''' והכי גריס להא לקמן בפ"ה על מתני' אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ור' יהודה קאמר בברייתא אף מכשירי אוכל נפש מותר ומתני' דמתיר להשיאה ע"ג חבירתה וקס"ד כדי לחדדה והלכך קאמר רב חסדא דר' יהודה היא ובמשחזת הוא דאסור דעובדא דחול הוא:
<b>מכיריו מהו לחלל את השבת להעיד עליו.</b> מכירי קמא הנמצא בספרי הדפוס ט"ס היא:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> דתני בתוספתא פ"ק מעשה בר' נהוראי שבא עם העד בשבת באושא והעיד עליו. כך היא שם:
והכתוב לפנינו אמר ר' נהוראי כאן שנייה וכו' היא ג"כ ציון על ההוא תוספתא וכלומר כאן נשנית הברייתא שאפי' בשבת בא להעיד עליו. א"נ כאן שנייה אדבתרה קאי וכלומר כאן ועל זה נשנית ברייתא חדא שאמר ר' נהוראי בעצמו מעשה שירדתי להעיד וכו' ושמעינן שאפי' בשביל עילה כגון זה שרצה להקביל פני חביריו אלא שידע גם כן להעיד עליו מותר לחלל את השבת ולהעיד עליו:


'''{{עוגן1|אמר}} רב יהודה וכו'.''' לא היא אלא דברי הכל היא ומיירי שעושה כדי להעביר שמנונית שעליה ואפילו הכי במשחזת לא דעובדא דחול היא:
Segment 7
תחילתדףכאן ג/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אומר}} אדם לחנוני מלא לי כלי זה.''' אם הכלי לאו מיוחד למדה היא:


'''{{עוגן1|אבל}} לא במדה.''' אם הכלי מיוחד למדה היא:
<b>ומה קלקול הוה תמן.</b> על המתני' קאי דקתני משקלקלו המינין:
<b>שהיו.</b> המינין אומרים עצרת לעולם אחר השבת והיו יוצאין להעיד על החדש מבערב בחזקת שנתקדש כדי שעל פי חשבון זה יהא עצרת ממחרת השבת כפי מינות טעותם:
מעתה על חדש לא יקבלינון אלא מן המכירין דהדבר תלוי מחשבון העומר שהוא בי"ו בניסן אבל על שאר ירחייא יקבלינון מהכל שאין לחוש לחשבון המינין:
<b>עיקר קלקלתהון מן חדש אדר הוות.</b> שבאותו חדש עשו זה כהאי מעשה דלקמן וסבורין היו שע"י חדש אדר יעשו הניסן של אחריו לפי חשבונם ויהא עצרת לאחר השבת:
<b>מעתה כד היא כוותהין יקבלינון.</b> שהרי הב"ד הגדול המקבלין עדות החדש יודעין הן לחשוב אם האמת הוא כך שנראית הירח בזמן שמעידין שראו ואם האמת היא כך יקבלינון מהכל ואפי' אינן מכירין אותם ואם הם רואים שאין הדבר כמותם אל יקבלינון ומשני זו מפני זו שאם אתה אומר כך סוף סוף שיכול לבא לידי טעות והתקינו על זו ואף שהאמת הוא כך שלא יקבלו מסתם בני אדם מפני זו שלפעמים שקר הוא והלכך לא פלוג רבנן:
<b>מעשה ששכרו וכו'.</b> תוספתא שם:


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר אם היה כלי של מדה.''' אפי' אינו מיוחד למדה עכשיו אלא שעומד לכך אם ישבר כלי המיוחד יעמיד זה תחתיו לא ימלאנו ואין הלכה כר' יהודה:
Segment 8


'''{{עוגן1|ממלא}} מדותיו מערב יום טוב.''' לפי שאין מודדין ביום טוב:
<b>ומה קילקול הוה תמן.</b> גבי משואות:
<b>דהוון אילין מסבין יום דין וכו'.</b> שהיו אלו שעושין על פי ב"ד ניטלין ועושין המשואות יום זה ואלו הכותים נוטלין למחר ועושין והיו סבורין העם שנמלכו ב"ד לעברו וע"י כך הן מתקלקלין:
<b>מי ביטל את המשואות.</b> באיזה דור אירע הקלקול שמתוך כך בטלו:
רבי ביטל וכו' והתיר רוצח להיות שליח והתיר עד מפי עד לומר שקידשו ב"ד את החדש כדי שיהו יוצאין השלוחין להודיע והתיר גם כן שיהו שלוקין יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש כגון שנראה בעליל בכ"ט סמוך לחשיכה או בתחלת הלילה דבחזקת שיקדשו למחר את החדש ואינן צריכין להמתין עד שישמעו למחר מפי הב"ד מקודש ואף בניסן ובתשרי דאמרי' בפרק דלעיל דאין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש התיר רבי לפי הוראת שעה כדי שימהרו הליכתן:
<b>לא ביטלו מים טיבריה.</b> מקום האחרון שהוא בית בלתין הנזכר במתני' דלקמן הוא סמוך לים טבריה והוא ים כנרת ושם לא ביטלו שהוא היותר קרוב לגולה:
<b>אילין דחמיין צפת.</b> שהוא להלן מן טבריה מהו שיהו הן נוטלין להשיא משואות. א"ל אם רבי ביטל את המשואות א"כ צפת למה יטלו שם ומ"ש דשאלית על צפת:
<b>אלא בגין מודעה דאינון ידעין.</b> כלומר וכי בשביל להודיע שהן יודעין שנתקדש החדש הלא מ"מ היו שלוחין יוצאין לאחר שביטלו המשואות:
<b>אין משיאין לילי זמנו אלא ליל עיבורו.</b> ובתוספתא שם מאימתי משיאין על החדש לאור עיבורו והיינו הך שמשיאין ביום שלשים לערב שהיא אור עיבורו והיינו של יום ל"א ואין משיאין בכ"ט לערב שהוא לילי זמנו יום שלשים:
<b>לילי זמנו אין משיאין מפני יום טוב.</b> בחדש אלול שהוא חסר ואם כן יום שלשים ר"ה ואי אפשר להשיא בלילי י"ט ולפיכך לא נהגו בכל ראש חדש להשיא בליל זמנו אלא בלילי עיבורו שהוא מוצאי יום טוב להודיע שלא עיברו את אלול וכן בכל החדשים:
<b>המיושבין בזמנן.</b> שהוקבעו ביום ל' מפני י"ט וכו' כלומר משום חדש חסר שחל להיות בע"ש וי"ט של ר"ה הוא בע"ש וזהו בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה דאפשר דמיקלע כן וא"כ בלילי זמנו אי אפשר שהוא יום טוב כדלעיל וכן בלילי עיבורו שהוא מוצאי יו"ט א"א מפני כבוד השבת שאם אתה אומר וכו' כלומר דהשתא לא היו יכולין להשיא אלא במוצאי שבת שהוא ביום ל"א לערב ואם אתה אומר שמשיאין בין אחסר ובין אמלא אם אתה אומר כן אתי למיטעי שיהו סבורין שמא נמלכו ב"ד לעברו לאלול ונמצא שהן מתקלקלין ולפיכך עבדינן אחסר לעולם ולא אמלא והשתא ליכא למיחש למידי וכדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|במועד}}.''' בחול המועד היה גם כן עושה כך מפני ביטול בית המדרש שהיו רבים באים לשאול ממנו במועד שאינם טרודים במלאכה והיה ממלא מדותיו בלילה שאינו זמן בית המדרש כדי שיהא פנוי ביום:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|מפני}} מיצוי המדות.''' כשהיה מוכר שמן היו לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לכל אחד ואחד במדה לעצמו והן מתמצות והולכות כל הלילה כדי שלא ישאר לו השמן המדובק בשולי המדה ובצדדיה ונמצא גוזל את הלקוחות:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|או}} חסר או יתיר.''' שלא יאמר מלא לי כלי זה במלואו אלא תן לי בתוכו ואם הוא חסר או יתיר מהמדה:


'''{{עוגן1|מלא}} לי אהן מנא.''' היום:
Segment 1


'''{{עוגן1|ולמחר}} אנן מכילין ליה.''' נמדוד כמה מדות יש בו והכלי הזה היה מכיל כמה מדות:
מתני' <b>כיצד משיאין משואות.</b> אע"פ שבימי רבי בטלו המשואות כדאמר בגמרא לעיל מ"מ מפרש כיצד היו עושין בשעה שהיו נוהגין בהן ונ"מ שאם יתבטלו המינין שיחזרו למנהג שלהם:
<b>כלונסות.</b> עצים ארוכים וגבוהים כדי שיראו מרחוק:
<b>וקנים ועצי שמן ונעירת של פשתן.</b> שכל אלו מרבים שלהבת:
<b>ומוליך ומביא ומעלה ומוריד.</b> בתכיפה אחת ולא יפסיק ביניהן שלא יטעו בכוכב כדקאמר בגמרא:
<b>מהר משחה.</b> זהו הר הזיתים שהוא נגד ירושלים במזרחה עד שרואין שעושין כן בהר סרטבא ומסרטבא וכו':
<b>עד שהוא רואה כל הגולה.</b> זהו בבל:
<b>כמדורת האש.</b> שכל אחד ואחד נוטל אבוקה ומעלהו לראש גגו:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ג מעשה וכו' אף הוא כונס וכו' ג' מאות חביות. והעלום לגזברים אמרו להן חכמים וכו' כן הוא בתוספתא:
Segment 2


'''{{עוגן1|אתין}} חמון.''' תראו היום יד ימין הזה שהיה רגיל למדוד ביושר ובאמת ועם כל זה החליתי בו:
גמ' <b>מהו עצי שמן דדנין.</b> כך שמו וזהו לכש המוזכר בריש במה מדליקין כדקאמר שם:
<b>כהדין מקזנה.</b> כמי מגזנה כגוזז הזה שגוזז הצמר מעט לאורך ומעט לרוחב בתכיפה אחת כך מעלה ומוריד מיד אחר שמוליך ומביא מבלי הפסק וכן בכל פעם ופעם וכדמפרש ר"ז דלא יהוון סברין דהוא כוכב הנראה באויר רקיע וכדר' יוסה דקאמר חמינן כוכב אחד סליק ונחית וחמינן לכוכב אחר דאזיל ואתי ואם יפסיק בין הולכה והובאה לבין עליה. וירידה יש לטעות שמא זה הוא הכוכב דאזיל ואתי וזה הוא הכוכב דסליק ונחית ולפיכך היה עושה הכל בתכיפה אחת זה אחר זה שעכשיו אין לטעות דאין כוכב אחד עושה הכל:


'''{{עוגן1|מאן}} דאמר רחמנא וותרן וכו'.''' גרסי' להא לעיל בפ"ה דשקלים בהלכה גבי עובדא כי האי ולומר שאין להרהר אחר מדותיו של הקב"ה:
Segment 3
תחילתדףכאן ג/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אומר}} אדם לחבירו וכו' להיות מונה בתוך ביתו.''' ולא מוכחא מילתא דמשום דמים מדכיר לו המנין אלא שכך הוא צריך:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} וכו'.''' כלה מדה של תבלין וכו'. ואין זה כמזכיר המדה ומדקדק בכך אלא שכן בעל הבית דרכו בכך:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך אין צדין'''</big>}}
תחילתדףכאן ד/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|המביא}} כדי יין ממקום למקום.''' בתוך התחום או חוץ לתחום ע"י עירוב:


'''{{עוגן1|לא}} יביאם בסל ובקופה.''' לתת ג' וד' כדות לתוך הסל או הקופה ונושאם שאע"פ שהותרה הוצאה בי"ט אפילו שלא לצורך לא ישא כדרך שהוא עושה בחול אלא מביא הוא על כתיפו או לפניו בידו אחד או שנים דמוכח שלצורך י"ט הוא מביאם. ואם אי אפשר לו לשנות מותר:
Segment 4


'''{{עוגן1|וכן}} המוליך את התבן.''' להיסק או לבהמה:
<b>תני.</b> בתוספתא פ"ק אף בהרי מכוור וגדר היו עושין משואות:
<b>כד סלקינא להכא.</b> מבבל לארץ ישראל ועלינו לראש בית בלתין וראינו לדקלים של בבל:
<b>כאילין חגייא.</b> כאלו הקוצים והקנים קטנים כל כך הוא גבוה ההר הוה שהדבר הגבוה כמו הדקל נראה מעליו למרחוק קטן הרבה ולפיכך מהר בית בלתין לא היו זזין ממנו עד וכו':


'''{{עוגן1|לא}} יפשיל את הקופה לאחוריו.''' שהוא כדרך חול אבל נוטלה בידו ומביאה:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|ומתחילין}} בערימת התבן.''' להשתמש ממנה ואע"ג שלא הכינה מבעוד יום ולא היה רגיל להסיק ממנה דהאי תנא לית ליה מוקצה:


'''{{עוגן1|אבל}} לא בעצים שבמוקצה.''' רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהוקצה הוא לאחור ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה ואין נכנסין ויוצאין בה תדיר והנך עצים דאיירי בהו הכא בקורות גדולות של ארזים עסקינן שעומדות לבנין והן מוקצה מחמת חסרון כיס שדמיהן יקרים ואפי' ר"ש דלית ליה מוקצה מודה בהא. ולדידן דקי"ל במוקצה בי"ט כר' יהודה מוקמינן למתני' כולה כר' יהודה ורישא דקתני מתחילין בערימת התבן מיירי בתיבנא סריי' ואית ביה קוצים דאפילו לטינא לא חזי ובההיא אפילו ר' יהודה מודה דלית ביה משום מוקצה שאינו עומד אלא להסקה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}}.''' דקתני אבל מביא הוא על כתיפו או לפניו בידו:
Segment 1


'''{{עוגן1|באילין}} קורפדייא דקיקתה.''' בכדים קטנים מיירי שהן נטענים תרתי ותלת בתוך ידו בפעם אחת והואיל ויכול לנושאן כך לא התירו להביאן בסל ובקופה כדרך שנושאין בחול:
מתני' <b>חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת.</b> לישנא דקרא ויעזקהו ויסקלהו וכדאמר בגמרא ששם היו עוזקין את ההלכה שהיו בוררין לההלכה ומעמידים אותה על בורי' כדרך שנאמר ויעזקהו מנקהו מן האבני' והפסולת ומסקל אותן החוצה כדי שיהא הכרם יפה ומתוקן:
מתני' <b>בראשונה לא היו זזין משם כל היום.</b> העדים שבאו בשבת להעיד מחוץ לתחום:


'''{{עוגן1|}} היתה אחת גדולה.''' אבל אם היתה גדולה שאינה ניטלת ביד:
Segment 2


'''{{עוגן1|לפניו}} כך היא דרכו לאחריו כך היא דרכו.''' כלומר בין לפניו בין לאחריו כך היא דרכו להביא בסל ובקופה ובכה"ג שא"א לשנות מותר הוא אף בסל ובקופה:
גמ' <b>מהו בית יעזק וכו'.</b> כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|היך}} מה דאת אמר וכו'.''' סיומא דמילתא היא דכשם שאמרו לעיל בפ"ק גבי שחטה בשדה שמביאה על גב עורה אם יש עליה מעט בשר מביא העור ג"כ ע"י כך וה"נ כאן דכוותה מביאה ע"ג קנקנה כלומר שמביא בסל ובקופה הכל ע"ג הכדים בתוכן:
Segment 3


'''{{עוגן1|כמה}} דאת אמר.''' וכשם דאמרו התם מביאה אברים אברים וה"נ דכוותה כאן מביאה צלוחיות צלוחיות קטנות הרבה בסל ובקופה:
גמ' <b>בראשונה לא היו זזין משם כל היום ממקומן.</b> ואפי' באותה חצר:
<b>בכלים.</b> שבאו מחוץ לתחום משחשיכה. בלילי שבת:
<b>ככלים ששבתו בחצר שמותר לטלטלן בחצר.</b> כולו:
<b>תני.</b> בחדא ברייתא אף בא למול את הקטן מחוץ לתחום יש לו ג"כ אלפים אמה לכל רוח וכדמסיק ואזיל דהך ברייתא דר"א היא דאמר בפרק המילה כורתין עצים וכו' ולעשות כלי ברזל דס"ל מכשירי מילה דוחין את השבת כמילה עצמה והלכך משכחת לה שזה בא לכתחלה מחוץ לתחום ומביא כלי ברזל בידו למול את הקטן או שאין כאן אחר למול כ"א זה:


'''{{עוגן1|מהו}} להוציא תבן.''' בי"ט מרה"י לר"ה. ומתמה הש"ס מאי קמבעיא ליה ולא מתני' היא דקתני המוליך את התבן וכד' וממקום למקום איירי כדקתני ברישא וש"מ מיהת דשרי להוציא התבן:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|מתניתא}} כמ"ד לכל נפש וכו'.''' דפליגי לעיל בסוף פ"ק אם לכל נפש שהתיר הכתוב לצורך י"ט אף נפשות הבהמה בכלל או לא ותנא דמתני' ס"ל כמ"ד דאף נפשות בהמה בכלל:


'''{{עוגן1|מה}} צריכא ליה.''' כי קא מיבעיא ליה להאי מ"ד אין נפשות בהמה בכלל והכי קמיבעיא ליה אי נימא דהואיל וסתם תבן למאכל בהמה היא אין להוציא התבן ביו"ט מרשות לרשות דהוי שלא לצורך כלל לגבי אדם ונפש בהמה אינה בכלל היתר בי"ט או דילמא מכיון דתבן ראוי נמי להיסק היא הרי זה כלצורך אדם ומותר:


'''{{עוגן1|ברם}} כמ"ד נפשות בהמה בכלל פשיטא ליה.''' לישנא יתירא הוא וכמי דמהדר מה דקאמר מעיקרא הוא:
Segment 1


'''{{עוגן1|מתניתא}} במוציא להאכיל.''' כלומר אי נמי דאפילו למ"ד נפשות בהמה בכלל ומתני' אזלא נמי כוותיה דמיירי במוציא לצורך בהמה אפ"ה איכא למיבעי דאיכא למימר מתני' מיירי במוציא התבן להאכיל לבהמה ומה צריכא ומיבעיא ליה לר' יודן במוציא להיסק ולאו בשביל אוכל נפש דזה ודאי מותר אלא לשאר איזה צורך. א"נ להיסק לצורך הבהמה אם בכה"ג ג"כ אמרינן אף נפשות בהמה בכלל:
מתני' <b>כיצד בודקין וכו' לפני החמה או לאחר החמה.</b> מפרש בגמרא דאפגימתה קאי אם פגימתה של לבנה נראית שנוטה לצד החמה או לאחר החמה ועלה קתני אם אמר שפגימתה לצד החמה לא אמר כלום. שמעולם לא ראתה החמה פגימתה של לבנה אלא חלק המאיר ממנה לעולם הוא לצד השמש והחלק הפגום נוטה הוא לצד האחר:
<b>לצפונה או לדרומה.</b> לפי שהלבנה מתרחקת מן השמש פעם לצד צפון פעם לצד דרום ואם הב"ד רואין לפי דרכי החשבון שבאותו הזמן ראוי שתהיה לצד צפון והוא אומר שראה נוטה לצד דרום או איפכא בידוע ששקר הוא:
<b>כמה הי' גבוה.</b> מן הארץ לפי ראות העין ואם אחד מן העדים אומר גבוה ב' קומות ואחד אומר ג' עדותן קיימת דעביד אינש דטועה בא' ואם אחד אומר ג' ואחד אומר חמש עדותן בטלה:
<b>ולאין היה נוטה.</b> ראשי הפגימה לאיזה צד היו נוטין לצפון או לדרום:
<b>וכמה היתה רחבה.</b> לפי שהלבנה משתנית שיעורה כפי שהיא רחוקה מן החמה או קרובה אליה:
<b>ואח"כ היו מכניסין את השני.</b> כשיצא זה ורודקין אותו וכו':


'''{{עוגן1|רבי}} אמר לר' שמעון בריה עלה והבא לנו וכו'.''' גרסי' להא לעיל בסוף פ"ק דמעשרות ובי"ט היה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ואינו}} אסור משום מוקצה.''' דכסבור היה דאף אותן המכונסין בחביות ומונחין בעליה ג"כ מוקצין הן:
גמ' <b>אמר ר' יוחנן אפילו טועה שבטועים אינו טועה בדבר זה וכו'.</b> כלומר להיות טועה בכך ולומר לפני החמה בזמן שהכל יודעין שאינו כן וכן כלאחר החמה שהרי הלבנה לעולם בחידושה בקרן מערבית דרומית ומתוך דקותה אינה נראית אלא סמוך לשקיעת החמה וא"כ בימים ארוכים שהחמה שוקעת במערב הרבה סמוך לצפון היא לאחר החמה שהחמה קדמה לה במערב ובימים קצרים שהחמה שוקעת במקצוע דרומית היא לפני החמה:
<b>לא צורכה די לא פגימתה וכו'.</b> לא צריכא לומר אלא כך אם פגימתה לצד החמה וכו' כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|א"ל}} רבי ואדיין את לזו.''' אם עדיין אתה מסופק בזה דחיישת משום מוקצה להמכונסין בחביות דליתא שאין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד כשמוציאין אותן לייבשן ולעשות מהן גרוגרות וצמוקין דאסח דעתיה מינייהו עד שיתייבשו אבל אלו שכבר מכונסין הן בחבית לית בהו משום מוקצה:
Segment 3


'''{{עוגן1|מפני}} שהן מסריחות בנתיים.''' טעמא דתאנים וענבים שמניחין לייבשן הוא מפרש דאית בהו משום מוקצה מפני שהן מסריחות בנתיים קודם שנתייבשו ומסחי לדעתיה מינייהו:
<b>כאילין דסלקין בסולמא הפיך.</b> פניו פונות לצד מטה ולא לצד מעלה שמתוך כך שלום ביניהן ואינו מקנא למזל שלמעלה הימנו לפי שרואה עצמו שהואי למעלה מחבירו וכן כל מזל ומזל:
<b>אמר ר' יונה לית כאן שעורא.</b> אין השיעור של שלשים יום מכוון:
<b>אלא אפי' פרא מכאן.</b> פחות מזה מהלכת מה שהחמה מהלכת לי"ב חדש שחדשה של הלבנה כ"ט י"ב תשצ"ג ולא יותר:


'''{{עוגן1|לא}} מסתברא באילין פיצולייא הוה עובדא.''' ודאי לא מסתברא בענין אחר אלא דהמעשה שהיה שאמר לו רבי להביא מאלו גרוגרות של תאנים שנתפצלו והלכך הוה ס"ד דר"ש שיש בהן משום מוקצה דאי בשאר גרוגרות מאי מספקא ליה לר"ש:
Segment 4


'''{{עוגן1|א"ל}} אוף אנא סבר כן.''' דכך היה המעש' וכן כי אתא ר' יוסי בר' בון אמר נמי משום ר' יוחנן כן:
<b>נראה באשש.</b> בעששית קנדילה בלע"ז:
<b>ונכנס לתוך ענן אחר מעידין עליו.</b> כלומר שנראית מתוך הענן אע"פ שאינה מאירה כל כך אלא כנראית מתוך הכברה מעידין עליו כהדא מעשה דר' חנינה:
<b>למימנא.</b> לקידוש החדש ששם היה ב"ד קבוע לכך. לעיל גריס לסימנא וזהו לקידוש החדש וע"ש שהיו נותנין סימן שנתקדש:
<b>אמר כדון אמרין.</b> עכשיו יאמרו הבריות:
<b>מה נטיל אוירא דהן סבא.</b> כמה הוא צלול ונטול האויר של זקן הזה ודרך לעג יאמרו כך מפני שהאויר מעונן הוא ובא לקדש החדש ע"פ ראיה ונעשה לו נס שהקדיח לו הקב"ה ע"י נקב כנקב הכברה ונראה הלבנה מתוכה:
<b>לאורו של ישן.</b> של הלבנה ישנה שעדיין לא נתכסית ומאירה והם היו רוצין לראות החדשה ולקדשה והיה ר' אבון זורק עליו צררין ואמר לא תבייש בני קונך שבערב אנו רוצין שתתראה מכאן ממקום שנראית בחידושה ואת נראית עכשיו ממקום שהישנה נראית ומיד איתבלע ונכסית מלפניו:


'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' דגרוגרות שבתביות לית בהו משום מוקצה לענין שבת דוקא אבל לענין מעשרות כל הדברים יש להן מוקצה. כלומר הוקצו למעשרות שחל החיוב עליהן:
Segment 5


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי מתניתא אמרה כן.''' מתני' דמעשרות שם אמרה בהדיא כן גרוגרות משידוש ובמגורה משיעגל. דרך הגרוגרות משנתייבשו דשים אותן במקלות לתוך החבית או מכניסין אותן למגורה והוא אוצר ומעגלין אותן במעגילה בידים והוא גמר מלאכתן למעשרות:
<b>מן טבת ועד תמוז.</b> נקראו ימות הגשמים ולצפונה דבריו קיימין ומן תמוז ועד טבת נקראו ימות החמה ולדרומה דבריו קיימין:
תחילתדףכאן ד/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} נוטלין עצים מן הסוכה.''' לאו בסוכה של מצוה בלבד אלא אפי' שאינה של מצוה כגון בפסח או בעצרת ויושב בגינה או בפרדס אין נוטלין ממנה עצים בי"ט משום סתירת אהל:


'''{{עוגן1|אלא}} מן הסמוך לה.''' כגון קנים הזקופין סמוך לדפנות ומכיון שלא נארגו עם הדופן לא בטלו לגבי דופן:
Segment 6


'''{{עוגן1|מביאין}} עצים מן השדה.''' עצים תלושין ומכונסין בשדה והן בתוך התחום מביאין מהן בי"ט:
<b>מאן דאמר דבריהן קיימין כהינין דהוון קיימין חד מלעיל וחד מלרע.</b> שהאחד מהעדים היה עומד במקום גבוה כגון בהר או מקום שמשפע והולך וזה העומד מלמעלה נראית לו שהיא גבוה שני מרדעים גבוה מן הארץ וזה שהוא עומד למטה הימנו נראית לו מרדע אחד גבוה מן הארץ ומ"ד אין דבריהן קיימין מיירי באינין שהן עומדין במקום שוה וא"כ מכחישין זה את זה:


'''{{עוגן1|ומן}} הקרפף אפילו מן המפוזר.''' דמוכנין הן ומסיק בבבלי דמתני' יחידאי הוא ולית הלכתא כוותיה אלא אין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף ומן השדה לא יביא כלל אפילו מן המכונס דהואיל ואין משתמרות שם לאו דעתיה עלייהו אבל מן הקרפף שהוא משתמר שמוקף סביב וכשהן מכונסין דעתיה עלייהו:
Segment 7


'''{{עוגן1|איזהו}} קרפף כל שסמוך לעיר.''' ממש דברי ר' יהודה. ותרתי בעי סמוך ויש לו פותחת והיינו מסגרת והא דלא הזכיר פותחת משום דסתם קרפיפות יש להן פותחת:
<b>בשעורה ויותר מכשעורה.</b> אם הוא כפי השיעור לפי דרכו החשבון בקשת הראיה או יותר מכשיעור ובודקין אותן אם מכוונין כפי קשת הראיה או אומרים יותר מכשיעור הזה ואינו כלום:


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר וכו'.''' כלומר בפותחת הדבר תלוי שכל שנכנסין לו בפותחת לא בעינן סמוך לעיר אלא אפי' הוא בתוך תחום שבת וכלומר לא סמוך ממש לעיר אלא אם הוא עד תחום שבת מביאין ממנו והלכה כר' יוסי:
Segment 8


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שמואל}} אומר בשלא נתכוין לעבותה.''' הא דקתני דמן הסמוך לה נוטל הוא היינו בשנתן חבילות של קנים על הסכך ולא התיר אגדן שלא נתכוין לעבות הסכך אלא להצניעם שם ולא בטלינהו לגבי הסכך והלכך מותר ליטול מהן אבל אם נתכוין לעבות את הסכך ובטלי לגבי הסכך אסור משום סתירת אהל:
<b>ואם אמר וכו'.</b> הוי כאומר לפני החמה ולא אמר כלום:


'''{{עוגן1|בשלא}} התנה.''' ובנתכוין לעבותה דאמרי אסור היינו בשלא התנה בתחלה ליטול מהן אבל אם התנה בתחלה כשנותנן על הסכך שיהא נוטל מהן בי"ט מותר:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|רב}} נחמן בר יעקב בעי.''' הקשה על זה וכי התנה עליהן מאי מהני וכי יש אדם מתנה לסתור אוהלים בי"ט:


'''{{עוגן1|ותומר}}.''' ויש מי שהיה אומר בפני שמואל לתרץ המתני' דהא דמשמע דמן הסמוך לה נוטל הוא היינו בטפול לה כלומר לאו מן הסכך מיירי אלא מן הטפל לה וסמוך לדפנות והוה רב נחמן בר יעקב הוי בה. כלומר דמכל מקום הקשה אף על אוקמתו זו דהיכי דמי אם לא נארגו כלל עם הדופן פשיטא מאי למימרא ואין צריך תנאי לכך ואי דנארגו עם הדופן אכתי איכא משום סתירת אהל ומאי מהני תנאי לזה:


'''{{עוגן1|תני}} אמר ר"א בר"ש וכו'.''' תוספתא הוא בפ"ג. ודברי ר"א בר"ש ור' נתן לאו היינו הך כדהתם דגריס לא נחלקו ב"ש וב"ה על המכונסין שבקרפף שיביאו ועל המפוזרין שבשדה שלא יביאו ועל מה נחלקו על המפוזרין שבקרפף ועל מכונסין שבשדה שב"ש אומרים לא יביאו וב"ה אומרים יביאו אמר ר' נתן לא נחלקו ב"ש וב"ה על המפוזרין שבקרפף ועל מכונסין שבשדה שיביאו על מה נחלקו על המפוזרין שבשדה שב"ש אומרים לא יביאו וב"ה אומרים יביאו:
Segment 1


'''{{עוגן1|הלכה}} כדברי מי שהוא מחמיר.''' זהו כר"א בר' שמעון אליבא דב"ה. וכגירסת התוספתא שהבאתי דהמפוזרין שבקרפף והמכונסין שבשדה בהא הוא דפליגי ב"ש וב"ה אבל המפוזרין שבשדה אף לב"ה לא יביאו דאיכא תרתי לריעותא שהן מפוזרין והן בשדה ולאו דעתיה עלייהו ודלא כר' נתן דלדידיה אף המפוזרין שבשדה מותר לב"ה והיינו דקאמר כדברי מי שהוא מחמיר במפוזרין שבשדה:
מתני' <b>ראש בית דין אומר מקודש.</b> דכתיב וידבר משה את מועדי ה' מכאן שראש ב"ד אומר מקודש:
<b>וכל העם עונין אחריו.</b> דכתיב מועדי ה' אשר תקראו אותם קרי ביה אתם דחסר כתיב בלא וא"ו:
<b>מקודש מקודש תרי זימני.</b> דכתיב מקראי קדש שני מקראות:
<b>בין שנראה בזמנו.</b> בליל ל':
<b>בין שלא נראה בזמנו.</b> שאז יהיה ר"ח ביום ל"א ואין נזקקין לירח ביום ל"א שאף אם לא נראה אין לך חדש לבנה יותר על ל' יום:
<b>ר' אליעזר בר' צדוק אומר אם לא נראה בזמנו.</b> וקובעין ר"ח ליל אחד ושלשים אין מקדשין אותו לפי שאין קדוש החדש חובה דילפינן מדאמר קרא וקדשתם את שנת החמשים שנים אתה מקדש שחובה על הב"ד בשנת היובל לומר מקודשת השנה ואין אתה מקדש חדשים שאין חובה מוטל על הב"ד לומר מקודש החדש אלא כשנראה בזמנו מקדשין אותו מפני שצריך חיזוק והל' כר"א בר' צדוק:


'''{{עוגן1|ובלבד}} מן המפוזרין שבקרפף.''' חוץ מן המפוזרים שבקרפף דלית הלכתא כוותיה דר"א בר' שמעון דלדידיה לב"ה מותר וכדקאמר במתני' ומן הקרפף אפי' מן המפוזר והיינו כר"א בר"ש לב"ה ואינה הלכה אלא אף מן הקרפף בעינן שיהו מכונסין דאיכא תרתי לטיבותא ובהא הוא דאמרינן דדעתיה עלייהו:
Segment 2


'''{{עוגן1|מחלפא}} שיטתיה דר' יהודה.''' דהכא קאמר במתני' איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר והא לעיל בפ"ב דעירובין בהלכה ג' משמע דפליג ר' יהודה אסמוך לעיר ולא חשיבא ליה קרפף לענין היתר טלטול בתוכה:
גמ' <b>תני ר' שמעון בן יוחי אומר וקדשתם וכו'.</b> וכר' אליעזר בר' צדוק דמתניתין. וגרסינן לכל הסוגיא עד סוף הלכה בפ"ק דסנהדרין הלכה ב' וגי' דהכא עיקרית:
<b>והתנינן ראש ב"ד אומר מקודש.</b> וילפינן ליה מקרא כדפרישית במתני':
<b>מהו מקודש מקוים.</b> אחר שהעידו העדים שראו את החדש אומר מקוים הדבר אבל אין חובה להיות מקדשין ממש כמו שמקדשין שנת היובל:
<b>לקידוש החדש מתחילין מן הגדול.</b> כדתנן ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו:
<b>לעיבור השנה מתחילין מן הצד.</b> הקטן שבהן אומר בתחלה מקודשת השנה:
<b>וההן בייתא דלרע.</b> וזה הבית של מטה ועל בית הנשיא רמז שהם אין מניחין לנהוג כן:
<b>ולא שמיע וכו'.</b> מתמה על זה וכי לא שמעו דכל הני אמוראי מסכימים לדבר אחד שאמרו בשם ר' יוחנן כן:
<b>וכבר נכנס ר' יוחנן.</b> לעיבור שנה והוא היה הקטן שבהם וציוו לו לומר הרי השנה מקודשת בעיבורה:
<b>אמר הרי השנה מקידשת בעיבורה.</b> דיקדק לומר בעיבורה במפיק ה"א:
<b>ראה לשון שלימדני בן הנפח.</b> ר' יוחנן קרי ליה בר נפחא ולימדם במוצא פיו להוציא את הה"א בכח להבין הכוונה שאילו אמר בעיבורה בלא מפיק ה"א אפשר לטעות שאין הכוונה שמעברין אותה השנה בעיבור חדש אחד אלא על סתם עיבור של כל שנה ושנה והן י"א יום שיתירין ימות החמה על ימות הלבנה אבל עכשיו שאמר בעיבורה במפיק ה"א אין הכוונה אלא על העיבור שלה מאותה השנה שהוסיפו לה חכמים חדש אחד:
<b>לעיבור הולכין אחר המינוי.</b> להכניס למנין עיבור שנה הולכין אחר מי שנתמנה לחכם בתחלה ומכניסין אותו קודם לחבירו שנתמנה אחריו:
<b>לבית הועד.</b> בבית המדרש לפתוח בהלכה:
<b>הולכין אחר הרגיל.</b> מי שהוא מורגל ביותר הוא פותח בתחלה וכדמפרש ואזיל:
<b>והוא.</b> וזכו שיהא כל אחד ואחד מדבר במקומו המיוחד לו וחותם ועונה אחר מי שפתח בתחלה כגון ר' חנינה הוא היה הראש והרגיל שבכולם היה פותח בהלכה ור"י ור"ל חותמין ועונין אחריו ואח"כ האחרים וכן ר' בא בר זבדא וכו' וכן כולם וכעין דאמרי' בפ' יש נוחלין בישיבה הלך אחר החכמה:
<b>כהנא.</b> רב כהנא סמכו אותו ונתמנה מקודם שסמכו לר' יעקב בר אחא ואף על פי כן נכנס ר' יעקב מקודם לרב כהנא למנין עיבור שנה:
<b>אמר הכין.</b> אמר רב כהנא וכי כן הוא הדבר דר' יעקב בר אחא גופי' הוא מרה דשמעתתא דאמר לעיל לעיבור הולכין אחר המינוי ולא מקיים ליה לשמעתיה שלא היה לו לקבל עליו להיות נכנס מקודם:


'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' אהא דקתני שם ועוד אמר ר' יהודה בן בבא הגינה והקרפף שהוא שבעים אמה ושירים וכו' מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר ר' יהודה אומר אפי' אין בה אלא בור ושיח ומערה מטלטלין בתוכה וקס"ד דר' יהודה פליג נמי אהא דמתיר ר' יהודה בן בבא בסמוכה לעיר:
Segment 3


'''{{עוגן1|והכא}} הוא אמר הכין.''' בתמיה דכל שהוא סמוך לעיר דין קרפף הוא לו לכל דבר:
<b>הוה קאים ומצלי.</b> היה עומד ומתפלל ונכנס רב כהנא לשם ועמד לו מאחוריו דר' חייא להתפלל:
<b>מן דחסל ר' חייא.</b> משגמר תפלתו והיה צריך לו לישב כלו' להתעכב מלפסוע אחוריו שלא יעבור לפני רב כהנא לפי שאין עוברין לפני העומדין בתפלה והתחיל רב כהנא להאריך בתפלתו ולאחר שסיים רב כהנא תפלתו אמר לו ר' חייה וכי כך אתם נוהגין להאריך ולצער רבכם שהייתי מוכרח להמתין כל כך:
<b>א"ל רבי.</b> אל ירע בעיניך שאני מאריך ומרבה בתפלה דאנא מבית עלי קאתינא וזכות התפלה יגן עלי להאריך ימים והתפלל עליו רבי חייה וזכה להזקין עד שנעשו צפרניו אדומות כמו של התינוק הזה:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא כבית דירה עביד לה ר' יודה.''' כלומר לא כדקס"ד אלא דר' יהודה לא פליג התם אחלוקה דסמוך לעיר אלא למאי דקאמר ר' יהודה בן בבא ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה עלה הוא דפליג וקאמר אפי' אין בה אלא בור ושיח ומערה נמי מותר דעביד להו כבית דירה לענין היתר טלטול בתוכה. וגרסי' נמי להא שם:
Segment 4
תחילתדףכאן ד/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} מבקעין עצים מן הקורות.''' הסדורות על הארץ ועומדות לבנין וה"ל מוקצה מחמת חסרון כיס ובהא אף ר"ש מודה:


'''{{עוגן1|ולא}} מן הקורה שנשברה בי"ט.''' ואע"ג דהשתא להסקה קיימא משום דבין השמשות לא הוה דעתיה עלה. והאי סתמא דמתני' כר' יהודה דאית ליה מוקצה וקיי"ל כוותיה בי"ט:
<b>ר' שמעון בן לקיש אקדמון ליה חד סב בעיבור.</b> הקדימו לפניו זקן אחד להכניסו למנין עיבור שנה ואותו זקן לא היה ראוי לכך:
<b>ואעלוניה מן ההיא תרעא דלהלן.</b> ולבסוף העלוהו לאותו הזקן משם ודחפוהו מהשער ולחוץ שראו שלא היה חכם וראוי לזה:
<b>אמר.</b> ריש לקיש כן יהא בשכרן כך ראוי להן בשכרן שעברו והקדימו לזקן הזה לפני:
<b>ולא שמיע.</b> ומתמה הש"ס וכי לא שמיע להו מה דאמר ר' יוחנן דאפי' ע"י ג' רועי בקר עיברו את השנה כדלקמיה ומידי דהוה הזקן הזה כאחד מרועי בקר ומפני מה דחו אותו:
<b>בכיר ולקיש מינץ.</b> הסימן הוא אם זהו אדר צריך שיהא בו חום שיכולין זרע הבכיר והיא השעורה וזרע הלקיש ואפילה והן החטים לצמוח ולהנץ כאחת:
<b>תור באדר בעדריה ימות.</b> אם הוא אדר דרך השור למות ממש בעדריה בבקר מחמת הקור ועם כל זה אין הקור מאריך כל היום שבצהרים בטול תאינתא משכיה ישלח שצריך לו לילך להיות מצל בצל התאנה ויפשיט עורו כלומר יתחכך שם מחמת החום:
<b>ואורנה.</b> ואחרינא יאמר:
<b>קידום באדר.</b> אם הוא אדר דרך להיות תש כח החורף כל כך שאפי' רוח קדים החזקה נושבת יהיה פח לחייך הבל החום היוצא מפיך יוצא לנגדו ומחממו:
<b>ואנן חמיין.</b> ואנחנו רואין בשנה זו שאין בו אחד מכל הסימנין הללו וא"כ אין זה אדר אלא שבט ועיברו חכמים אותה השנה על פיהם:
<b>והסכים ב"ד עמהן.</b> בתמיה וכי לא אמר ר"ז שצריך דוקא שיהו האומרים שצריכה השנה להתעבר הכל מודים מטעם אחד ואלו הרועי בקר זה אומר כך וזה אומר כך. ומשני מכיון דאלו מודים לאלו ואלו לאלו הוי כמי שכולן מסכימין מטעם אחד:


'''{{עוגן1|אין}} מבקעין וכו'.''' בבבלי קאמר והאמרת רישא אין מבקעין כלל חסורי מחסרא והכי קתני אין מבקעין מן הסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב י"ט וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום. ולא במגל הוא מגל יד שעשוי לשבר בו עצים והוא חלק. ולא במגירה שהוא כעין סכין ארוך ועשוי בפגימות ולנסר בו עצים עבים ומשום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
Segment 5


'''{{עוגן1|אלא}} בקופיץ.''' והוא יש לו שני ראשים ראשו אחד חד וקצר ונקרא צד זכרות וראשו אחד רחב ונקרא צד נקבות ומבקע בצד זכרות שלו אבל לא בצד הרחב מפני שהוא כקרדום:
וריש לקיש מקפיד על הדא מילתא ומאי טעמיה שהקפיד כל כך שלא הכניסו אותו למנין העיבור וקאמר דהיינו טעמיה שחשש להא דאמר ר' אלעזר דדריש לה מן הכחוב שהוא אחד מכלל העונשין למי שאינו זוכה להכנס במנין סוד העיבור:
<b>זה המינוי.</b> הסמיכות:
<b>הא גביי חדא.</b> הרי אצלי האחת שהיא ראשונה לי שזכיתי לבא לארץ ישראל:


'''{{עוגן1|בית}} שהוא מלא פירות.''' מוכנין והוא סתום ונפחת מאליו:
Segment 6


'''{{עוגן1|נוטל}} ממקום הפחת.''' ולא אמרינן מוקצין מחמת איסור הן שאין יכול לפותחו בי"ט ואסח דעתיה מינייהו דכיון דלא הוה פתיחתו איסור דאורייתא כדמוקמינן התם בגמרא דבאוירא דליבני מיירי שאין הבית בנוי בטיט ובסיד אלא סידור של לבנים בלא טיט הלכך לאו מוקצין נינהו כדאמרינן גבי טבל שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ומפני שאינו אלא איסור דרבנן וה"נ כן:
<b>טעמא דר"א בר' צדוק.</b> דמתני' שמכיון שב"ד שלמעלן רואין שאין ב"ד שלמטן מקדשין אותו עומדין הן ומקדשין אותו ביום ל"א:


'''{{עוגן1|ר"מ}} אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל.''' דמכיון שאין כאן אלא סידור לבנים זו על זו לא הוי סותר ומותר אף לכתחלה ואין הלכה כר"מ:
Halakhah 6


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אין}} מבקעין וכו' אבל בקורה שנשברה מעי"ט מותר.''' דדעתיה עליה מאתמול להסקה:


'''{{עוגן1|בשאין}} בהן תואר כלי.''' לאחר שנשברה דלא חזי אלא להסקה אבל אם יש עליה תואר כלי וחזי למידי אפי' נשברה מעי"ט אסור דאכתי לאו דעתיה עליה להסקה אלא לתת בה איזה דבר. ואתיא כמ"ד אין מסיקין בכלים בי"ט:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ד:
Segment 1


'''{{עוגן1|סוכי}} תאינים.''' ענפי תאני' ובהן תאני' והכניסן לאוכלין להתאנים שיש בהן:
מתני' <b>דמות צורות לבנה.</b> שיעור הירח כפי שאפשר להיות בשעה שנראית ולאיזה צד קרנותיה נוטית היו לו לר"ג וכו' שזה מותר לעשות כדי ללמד להבין ולהורות:
<b>מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב.</b> מפרש הכא בגמרא שאמרו ראינו את הישנה בשחרית במזרח ואת החדשה ערבית במערב וזה דבר שאי אפשר שהרי עד אחר ו' שעות מהמולד אין כח בעין לראות החדשה בשום מקום ואם ראו החדשה בערבית א"כ היה המולד קודם ו' שעות לשקיעת החמה ואז א"א שיתראה הישנה בו ביום בשחרית בשום פנים ולפיכך אמר ר' יוחנן בן נורי עדי שקר הם:
<b>וכשבאו ליבנה.</b> לפני ב"ד הגדול שהיה שם באותו הזמן קיבלן ר"ג. וטעמו לפי שלא היה חושש למה שאמרו שראו את הישנה בשחרית שאין אני אחראין לראיית הישנה כלל ושמא טועים היו ומחמת העננים נראית להם כדמות ירח ברקיע ובענין ראיית החדשה בערבית היו מחולקין בזה דר' יוחנן בן נורי לפי דרכי החשבון שלו שחשב לא היה כל כך שעות בין המולד ובין שעת הראיה שאמרו שיהא אפשר שתהא נראית הלבנה ועדי שקר הן בכל מה שאמרו ור"ג קיבלן דמכיון שאין אנו חוששין לראיית הישנה בשחרית שאמרו א"כ ראיית החדשה בערבית יכול להיות אמת ומפני שכך היתה מסורת בידו מאבותיו שהזמן שבין המולד ובין שעת הראייה שיהא אפשר שתתראה איננו זמן קצוב לעולם לפי שע"י סדר חכמת המזלות פעמים שמהלך בקצרה ופעמים מהלך בארוכה. וביאור הדבר בתכלית הקיצור כך הוא. שהסכימו חכמי המזלות היודעים סוד בחכמת העיבור שיש להירח ב' מהלכים אמצעים וזה שהירא עצמו הוא מסבב בגלגל קטן שאינו מקיף את כל העולם כולו ונקרא גלגל ההקפה לפי שהירח בו הוא מקיף ומסבב תמיד ומהלכו ממזרח למערב ולמהלך הזה קראו חכמי תכונה אמצעי המסלול. ואותו גלגל הקטן עצמו קבוע מוצקו בגלגל גדול המקיף את העולם כולו ומהלכו כמהלך גלגל החמה ממערב למזרח ולאותו מהלך של גלגל גדול עם הגלגל הקטן הקבוע בו והירח בתוכו קראו חכמי התכונה אמצע הירח. ומעתה נדע שכל זמן שהירח הוא בחצי העליון מגלגל הקטן והוא חוצה מגלגל הגדול הסובל אותו ואותו גלגל הקטן מהלכו ממזרח למערב כמו שאמרנו שהוא בחילוף מהגלגל הגדול הסובלו ובחילוף מהלך גלגל החמה אז מהלך הירח במתינות לאט לאט וזהו פירוש פעמים בא בארוכה לפי שהגלגל הגדול הסובל להקטן ומכריחו כפי מהלכו ממערב למזרח ומהלך הקטן עצמו והירח בו מהלכו בחילוף ממזרח למערב נמצא שמהלך הירח במיתון אבל כשהירח הוא בחצי התחתון של גלגל הקטן א"כ הוא לפנים מהגלגל הגדול הסובלו ואז מהלכו כמו גלגל הסובלו שהוא ממערב למזרח ואין כאן שני מהלכים בחילוף זה מזה אלא הכל אחד הוא ומהלך הירח במרוצה וזהו פי' פעמים שבא בקצרה ובזה תבין כל מה שאמרו בגמרא בענין זה:
מתני' ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו בליל שלשים ובליל שלשים ואחד שהוא ליל עיבורו לא נראה:
<b>וקיבלן ר"ג.</b> לא מפני שנאמר שנתרחק הירח מן השמש בליל ל' עד שיתראה ובליל ל"א חזר לאחוריו ונתקרב אל השמש עד שנתכסה זה ודאי אינו שאין הירח חוזר לאחוריו אלא סובב והולך בגלגל שלו אבל ר"ג הוא שידע לפי החשבון שלו שבאותו הלילה שאמרו העדים שראוהו כבר נתרחק הירח מן השמש עד שאפשר שיתראה ולפיכך קבל עדותן ובמה שאמרו שבליל עיבורו לא נראה אפשר שזה מחמת שכיסה אותו הענן או סיבה אחרת גרמה להם שלא ראו אותו:
<b>א"ל לר' יהושע רואה אני את דבריך.</b> לעבר החדש:


'''{{עוגן1|הכניסן}} לעצים.''' ודעתיה על הסוכות להסיק בהן ולא בשביל התאנים שבהן אין אוכל מן התאנים בי"ט לפי שאינן מן המוכן:
Segment 2


'''{{עוגן1|רב}} אמר מסיקין בכלים.''' בי"ט לפי שהוכנו לאיזה מלאכה מבערב ולית בהו משום מוקצה ופליג אהא דלעיל:
גמ' <b>אמר ר' שמלאי טעמיה דר' יוחנן בן נורי וכו'.</b> כבר מפורש הכל במתני':


'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' אין מסיקין בשברי כלים:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|מותר}}.''' לפי שמאתמול דעתיה עלייהו להסקה:


'''{{עוגן1|בשאין}} עליהם תואר כלי.''' לאחר שנשברו הוא דאסור בשנשברו בי"ט אבל אם נשאר תואר כלי על השברים אפילו נשברו בי"ט מותר שהרי מסיקין בכלים:


'''{{עוגן1|מסיקין}} באוכלין.''' דאגב דמטלטל להו לאכילה חזו נמי להסקה:
Segment 1


'''{{עוגן1|אבל}} לא בקליפיהן וכו'.''' לאחר שאכל הפירות בי"ט משום דהוו להו נולד:
<b>שלח לו ר"ג.</b> לר' יהושע גוזר אני וכו':
<b>הלך ומצאו ר"ע מיצר.</b> הלך ר"ע לרבי יהושע ומצאו שהוא מיצר על שגזר הנשיא עליו לחלל את יה"כ לפי דעתו:
<b>אשר תקראו אותם.</b> חסר כתיב קרי ביה אתם אפי' שוגגין או מזידין או מוטעים הלך אחר אותו הב"ד שבימיך:


'''{{עוגן1|והוה}} אכיל.''' רב תמרים וזרק הגרעינין:
Segment 2


'''{{עוגן1|והוה}} מתחמי זרק גו תפייה וכו'.''' כלומר שהיה נראה כמתכוין לזרוק תוך הכירה שיש בה אש אלא שנזדמן לו שזרק לפני הכירה. תפייה היא כירה מקום שפיתת שתי קדירות מלשון בי תפי:
גמ' <b>אצל מי שלח.</b> ר"ג לר' דוסא שהוא החולק הראשון על דבריו או אצל ר' יהושע שהסכים לר' דוסא:
<b>מן מה דתני.</b> בברייתא א"ר יהושע וכו' הדא אמרה אצל ר' יהושע הוא ששילח:
<b>ביד מי שלח.</b> זה וקאמר מן מה דתני בברייתא שר"ע השיב לר' יהושע על שהיה מיצר על הדבר ואמר לו כתיב אותם קרי ביה אתם וכו' וכל' הזה אמר לו ר' יהושע עקיבא נחמתני הדא אמרה ביד ר"ע שילח לו והיה מיצר ודואג וכשא"ל ר"ע שאל יהי מיצר א"ל נחמתני כלומר אתה שגרמת לי להיות מיצר ואתה הוא שעכשיו חזרת ונחמתני:
<b>מה היה לו ללמד.</b> לר"ע לפי שאינו מפורש במתני':
<b>א"ר יוסה יודעין אנו וכו'.</b> כלומר זה ודאי ידוע היא שאם קידשו ב"ד את החדש שלא בעדים שלא באו להעיד שהחדש מקודש שלכתחלה מצוה היא לקדש ע"י עדים המעידין על הראיה ובדיעבד מקודש הוא אף בלא עדים ומה בא להעיד ר"ע שאמר יש לי ללמד מה שאינו מפורש בהדיא במתני' זהו מה דתנינן בתוספתא ריש פ"ב שאם קדשו ע"פ העדים ואח"כ נמצאו העדים זוממין אפי' כן ה"ז מקודש דאתם אפי' מוטעים וא"כ אפי' לדידך שטעות הוא אין לנו מועדות אלא אלו של ר"ג ובית דינו:
<b>והא תנינן.</b> לעיל בפ"ק מעשה שעברו וכו' וקס"ד דטעמיה דר"ע מפני שבארבעים זוג א"א שלא יהא זוג אחד שלא יכוונו עדותן ויכול הב"ד לבא לידי טעות ע"י עדותן ונמצא שלא קידשו כראוי והא אמרת אפי' מוטעין מה שעשו עשוי:
<b>על ידי שהיו ארבעים זוג וכו'.</b> כלומר לא כדקס"ד אלא הטעם על ידי שהיו ארבעי' זוג ובאו זוג אחר זוג וכדפרישנא שם שאחר שבאו זוג הראשון והעידו ונתקבלה עדותן באו עוד זוג אחר זוג עד מ' זוג אבל אם היה זוג אחד וכלומר שהיו באים כולם יחד כזוג אחד לא היה מעכב לשום זוג מהן ואין זה שייך להא דקאמר אתם אפי' מוטעין:


'''{{עוגן1|א"ל}} ר' חייה רבה הכא זרוק.''' שתהא נזהר ולא תזרוק אלא לפני הכירה כאשר נזדמן לך עכשיו ולא כפי אשר התכוונת לזורקן לתוך הכירה:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|מה}} בין הכא ומה בין הכא.''' אמאי לתוך הכירה אסור:


'''{{עוגן1|בן}} פיחה.''' בן גדולים:


אחריהם ראוי לילך והם אמרו אין מסיקין בגרעינין:
Segment 1


'''{{עוגן1|אמר}} ר' חנינא.''' כך היה המעשה אוכלה הוה זריק וזה מותר שמסיקין באוכלין:
<b>בא לו.</b> ר' יהושע אצל ר' דוסא וא"ל ר' דוסא אם באים אנו לדון וכו':
ולמה לא נתפרשו שמותן וכו' שאם יבא אדם לדון אחר ב"ד שבימיו לומר וכי כמשה ואהרן או כאלדד ומידד הוא אומרים לו אפשר שהוא חשוב כאותן האחרים שלא נתפרשו שמותן:


'''{{עוגן1|א"ר}} אימי.''' לרבי חנינא בבלייא לא כך ולא כך היה המעשה אלא רב חולה הוה ואכל תמרים להברותו וזרק הגרעינין לתוך הכירה ולא בי"ט הוה אלא שר' חייה אמר לו כנגדו בי"ט אסור:
Segment 2


'''{{עוגן1|מבקעין}} בקרדום.''' והיינו בנקבות שלו אם הוא עשוי כקופיץ שיש לו צד חד וצד רחב ולא גזרינן דהאי גיסא אטו האי גיסא:
<b>כתיב ה' אשר שלח וכו'.</b> זה גם כן ראייה שאין לדון אחר כל ב"ד וב"ד שבימיו:
<b>והקטנים באמצע.</b> הוא יפתח ללמד ששקול הוא כזה שלפניו וכזה של אחריו ולפיכך הקדים לבדן אף שהיה יפתח קודם לו:


'''{{עוגן1|תני}} ר' יוסי בן כיפר וכו'.''' פלוגתא דב"ש וב"ה היא:
Segment 3


'''{{עוגן1|מ"ד}} מבקעין במגל של יד.''' שאינו מעשה אומן כמגל של קציר ומפרש למגל דמתני' במגל של קציר איירי:
<b>אלא אלופינו מסובלים.</b> משמע שהקטני' אומרים כך בשעה שהגדולי' סובלים את הקטנים אין פרץ וגו' שאלופינו מסובלים ממנו בטורא ובמשא בדינים ובמשפטים שמטריחין אותם והם מקבלים על עצמם בענוה ובנחת:
רשב"ל מסרס הדין קרייא וכו' כלומר שדורש בהיפוך דה"ק שאלופינו מסובלים כמו מסבלים שמטריחין וגוזרין על הקטנים והם נשמעין ונסבלים אז אין פרץ וכו':


'''{{עוגן1|אית}} תניי תני מפספסין בקלקוס וכו'.''' גרסי' להא בפ"ו דנזיר סוף הלכה ג' אהא דשנינו שם נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. קילקין היא בגד העשוי משער העזים לפספס בו ומותר הנזיר לפספס בו שערו דדבר שאינו מתכוין הוא:
Segment 4


'''{{עוגן1|מ"ד}} מפספסין בבריא.''' ושערו חזק ואין חושש לתלישת השער דלא הוי פסיק רישא:
<b>משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים.</b> כלומר שע"י שיש כאן כך וכך שקיעת החמה בכך וכך מהזמן אז מחשבין ויודעין לעשות מועדים ע"פ חשבון הירח וכלל החשבון הוא לעולם משקיעת החמה וכדדריש נמי ר' ברכיה לקמיה:
כתיב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל והלא מרעמסס בלילה הוא שנסעו כדכתיב בפרשת בא ויהי בחצי הלילה וגו' ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו' וכתיב אבתריה ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה וגו' אלא ש"מ מכאן כד יטמע. כשתשקע החמה בלילי מועדא ואז ארבעה עשר מטמיעין אית בה' שכבר כלו י"ד שקיעות מתחלת החדש ומיד נחשב אח"כ ליום ט"ו וא"כ יצאו בט"ו והמועד בט"ו הוא הוי משקיעת החמה אתה מונה ללבנה וכלומר החשבון הוא משקיעת החמה וכדאמרן:
<b>אמר רבי סימון והיו.</b> כתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים והרי המועדים לחשבון הירח אנו מונים אלא לומר לך ע"י זה וע"י זה אנו מונים שהחשבון משקיעת החמה היא:
א"ר יוחנן ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כתיב על ידי שקיעת החמה שהוא תחלת הערב הוא יום אחד עם יום שלאחר כן:
<b>רשב"ל אומר החדש.</b> הזה לכם כתיב גבי קידוש החדש כדדרשינן הזה כזה ראה וקדש וללמד עד שיהא כולו מן החדש וכלומר שצריך שיהא היום כולו מן חדש של לבנה שנתחדש ואכתי לילה שלפניו אין אנו יודעין אלא מן מה דאמר ר' יוחנן ויהי ערב וגו' וכדמסיק ואזיל:
<b>אשכחת.</b> נמצאת למד דצריך ללימוד תרוייהו דאלו מדר' יוחנן לחוד ולא שמעינן מה דאמר רשב"ל ה"א דלא אמר אלא אם אפי' היא כולו מן החדש דלא שמעינן מהכתוב שהביא ר' יוחנן דלענין קידוש החדש הוא דמיירי אלא הוה דרשינן לקרא דהחדש שאף שהוא כולו וכו' שפיר דמי ולא הוה דייקינן שצריך שיהא כך הלכך צריך לדרשיה דר"ל דדייק הכי ואי מדר"ל לחוד לא הוה ידעינן שאף הלילה צריך שיהא מן החדש ומדרשיה דר' יוחנן דדריש ויהי ערב וגו' הוא דלמדנו שאין נחשב יום כולו אלא אם כן בחשבון גם הליל שלפניו עמו הוי דצריכא לתרוייהו ללמד שצריך שיהא הלילה והיום כולו מן החדש:
<b>הדרך עלך אם אינן מכירין ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים.</b> מפרש התם בגמרא דאי נמי נחקרו העדים קאמר וכל חלוקה דהאי בבא דרישא רבותא באנפי נפשה קתני דבראוהו ב"ד וכל ישראל ס"ד אמינא דאע"פ שלא הספיקו לומר מקודש עד שחש כה ליל ל"א לא יעברוה הואיל ואיפרסמא מילתא שנראית הלבנה ויהי' ר"ח יום שלשים קמ"ל דאף שנראית בליל שלשים ולא קידשו ב"ד היום מכיון שכבר חשכה ליל ל"א והוא אחר צאת הכוכבים ה"ז מעובר ויהיה ר"ח למחר ביום ל"א דלאו בראיה לחוד תליא מילתא אלא עד שיקבעו ב"ד ויאמרו מקודש ביום שלשים ובחלוקה דנחקרה העדים איצטריך דסד"א תהוי חקירת העדים כתחילת דין ומקודש כגמר דין וליקדשיה בלילא קמ"ל דלא דאמר קרא כי חק לישראל הוא וגו' אימת קרוי חק בגמר דין וקרי ליה משפט מה משפטו היינו תחלת דין ביום אף הכא נמי ביום:


'''{{עוגן1|מ"ד}} אין מפספסין בתש.''' שתש כחו ובפספוס כל שהוא בא לידי תלישת שער והוה כסורק שהיא כפסיק רישא:
Chapter 3


'''{{עוגן1|בלחים}}.''' ומוללן להריח בהן ואינו מתכוין לפורכן וביבשין מסתמא נפרכין הן ואין מוללין:


'''{{עוגן1|ממתקין}} את החרדל בגחלת.''' שדרך לכבות את הגחלת או אבן ניסוקת לתוכו כדי למתקו:


'''{{עוגן1|בשנתנו}} על גבי הגחלת.''' מלמעלה ואין כל הגחלת נכבה:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|בשנתן}} את הגחלת עליו.''' כלומר לתוכו דאז מכבה הוא:


'''{{עוגן1|שפין}} את הכסף בקרטיקין.''' גרטיקין הוא משמרי יין כשנתייבשו ונתקשו וחפין ושפין בו את הכלים לנקותו:


'''{{עוגן1|בשנתנו}} מערב י"ט.''' על כלי הכסף ונתרכך ואין כאן משום ממתק וכשנתנו בי"ט על הכלי ושף בו ועדיין קשה הוא הוה ליה ממחק:
Segment 1


'''{{עוגן1|ר"מ}} אומר וכו' ובלבד כנגד הפתח.''' הוא נוטל אבל לא מן הצדדים שלא התיר ר"מ אלא מה שהוא צריך לכבוד יו"ט:
מתני' <b>ראוהו ב"ד בלבד.</b> הך מציעתא בב"ד של כ"ג מיירי דאלו ב"ד של שלשה בסיפא הוא דקתני והכא קמ"ל דאע"פ שכל הב"ד של סנהדרי קטנה ראוהו אפ"ה צריך שיעמדו שנים ויעידו לפניהם דמיירי שראוהו בלילה ליל שלשים דאי לאו הכי לא תהא שמיעה גדולה מראייה ולא היה צריך לעדות כלל אלא דהואיל ובלילה ראוהו ואין מקדשין את החדש בלילה יעמדו שנים מהם ויעידו למחר בפניהם ויאמרו מקודש:
<b>ראוהו שלשה והן ב"ד.</b> כלומר שהן ראוין לכך להיות ב"ד לקדש החדש וכדתנן בפרק קמא דסנהדרין עיבור החדש בשלשה והיינו קידוש החדש והך סיפא קמ"ל דאע"ג דבדיני ממונות ביחיד מומחה סגי הכא בקידו' החדש שלשה שהן ב"ד בעינן דאין לך מומחה לרבים יותר ממשה רבינו וקאמר ליה הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם:


'''{{עוגן1|והא}} תני.''' בתוספתא פ"ג. והובאה לעיל בשבת פ' ואלו קשרים בהלכה א' ובסוף פ' תולין ולקמן בפ' משילין בהלכה ב'. וגי' דהכא עיקרית וכמו שכתובה באלו המקומות שציינתי ובגי' התוספתא יש ט"ס:
Segment 2


'''{{עוגן1|מודים}} חכמים לר"מ בחותמות שבקרקע.''' דברים שעשויים לסגור על מה שהוא בקרקע כגון דלתי פתחי בורות ומערות והן סגורים בקשרי חבלים:
גמ' <b>כיני מתניתא.</b> כן מפרשינן להמתני' דאו או קתני או ב"ד ראוהו או כל ישראל ומשום דקשיא ליה ליתני כל ישראל בלחוד וב"ד בכלל היא הלכך מפרש דה"ק ראוהו ב"ד וסד"א דהואיל דהוי כמי שהעידו בפניהם שהרי אין שמיעה גדולה מראיה ותו לא ליעברוה. א"נ ראוהו כל ישראל ואפי' הב"ד לא ראוהו סד"א איפרסמא מילתא ולא לעברוה קמ"ל:


'''{{עוגן1|שמפקפקין}}.''' מרככין ומפקיעין אותן בי"ט:
Segment 3


'''{{עוגן1|ומתירין}} את הקשר.''' דלאו קשר של קיימא הוא:
<b>ר' זעירה וכו.</b> אמרי בשם ריב"ל דהכי אמר מעמעמין על הנראה לעברו. לשון מגמגמין הוא כדקאמר בפ"ק דשבת פיתן מהלכות של עמעום הוא וכלומר מאיימין על העדים להיות מגמגמין על החדש שנראה יום שלשים שלא יעידו שראו וכדי לעברו להחדש אם צריך הוא לכך אבל אין מאיימין עליהם על שלא נראה שיאמרו ראינו היום וכדי לקדשו ולעשות החדש חסר אם צריך לכך מפני שהוא שקר:
ור' בא ור' חייא קאמרו איפכא בשם ריב"ל מאיימין לומר ראינו אע"פ שלא נראה כדי לקדשו דהאי לא מיחזי כשיקרא שאפשר שהם ראו ואם שלא נראה לכל ואין מאיימין עליהן שיחרישו אם נראה הוא לכל דמיחזי כשיקרא:
<b>מתני'.</b> דידן פליגא על ר"ז דקאמר בשם ריב"ל דהא קתני ראוהו ב"ד וכל ישראל וכו' ודייקינן ה"ז מעובר. כצ"ל:
מפני שחשיכה ואי אפשר לקדשו הא אם לא חשיכה לא עבדינן מעובר אלא צריך לקדשו הואיל ונראה לכל וקשיא על דר"ז דהרי הדא אמרה אין מעמעמין על הנראה וכדי לעברו:
<b>מתניתא.</b> ברייתא פליגא על ר' בא דקאמר בשם ריב"ל:
<b>יכול וכו'.</b> תוספתא היא בריש פ"ב והכי איתא התם לא נראית לבנה לשני ימים יכול יקדשוהו לאחר שני ימים ת"ל יום אין לו אלא יום אחד בלבד. וזו היא הגי' הנכונה דלגי' דהכא ת"ל אותו היכן מצינו דכתיב אותו גבי א' בחדש ויום הוא דמצינו. בחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועה יהיה לכם ולמדנו שאין לו אלא יום אחד בלבד להיות נמנה להתחלת החדש משנראה ביום כ"ט סמוך לשקיעת החמה ולא שימתינו לקדש החדש אחר שני ימים והיינו ביום ל"א שהיא לאחר ב' ימים משנראה. א"נ לאחר ב' ימים ממש כדלקמן שאפי' רוצין לקדש את יום שלשים הואיל ועברו ב' ימים בחדש אין מקדשין. אלמא דאין מאיימין על שלא נראה ולומר שנראה כדי לקדשו. מפני הצורך ודלא כר' בא דהא שמעינן מהאי ברייתא דאחר שנראה הוא דהולכין:
<b>מתניתא.</b> וכן האי ברייתא נמי פליגא על ר' בא דקתני יכול כשם וכו' וכן אידך ברייתא יכול אם לא נראתה הלבנה עד לשני ימים בחדש שנמצא שמעובר החדש ויכול יקדשהו כך לאחר ב' ימים ויעשו חסר ת"ל אשר תקראו אותם אלה הם מועדי אבל אין אלה מועדי. וטעמא מפני שלא נראתה בזמנו הא אם נראתה בזמנו לא אמרו כזה דה"א שימתינו מלקדשו משום דהכל אחר הראייה אנו הולכין אם כן הדא אמרה אין מאיימין על שלא נראה לומר שנראה כדי לקדשו ודלא כר' בא:
<b>הוון.</b> בני הישיבה בעיי מימר דלא פליגין. אלא מה דאמר ר' זעירא דאין מאיימין על שלא נראה לקדשו בשאר החדשים ומה דאמר ר' בא מאיימין על שלא נראה לקדשו על ניסן ועל תשרי הוא דקאמר שבהן תקנת המועדות תלויין הן:


'''{{עוגן1|וחותכין}}.''' דקסבר האי תנא דאין סתירה בבנין שהוא בקרקע ומשום שמחת י"ט התירו:
Segment 4


'''{{עוגן1|בשבת}} מפקפקין התירו אבל לא מפקיעין וכו'.''' אבל שבכלים כגון תיבה סגורה על ידי קשר מותר הכל דאין בנין וסתירה בכלים קתני מיהת מודים חכמים לר"מ בחותמות שבקרקע מותר בי"ט ולא מחלקינן לענין מה שהוא נוטל אם כנגד המקום שחותך הקשר או אם מן הצדדים ומינה דלר"מ מה שהוא מתיר לפחות הבית וליטול נמי אין חילוק בין אם הוא נוטל ממה שכנגד הפתח או אם מן הצדדין וקשיא להא דקאמר לר"מ ובלבד שכנגד הפתח. ולא משני מידי:
<b>רבי אומר ניסן לא נתעבר מימיו.</b> מעולם לא הוקבע ר"ח ניסן ביום ל"א ולפי שהאדר הסמוך לניסן לעולם חסר הוא. וגרסי' להא לעיל בשביעית פ"י ובנדרים פ"ו ובסנהדרין פ"ק:
תחילתדףכאן ד/ד
<b>והתנינן אם בא החדש בזמנו.</b> עיקרא דמילתא בתוספתא פרק קמא דר"ה היא דתני ניסן ר"ה למלכים ולתרומת שקלים וכו' כיצד לתרומת שקלים כל קרבנות צבור קריבין בא' בניסן אם בא חדש בזמנו קריבין מן החדשה ואם לאו קריבין מן הישינה וכעין דתנן בפ"ד דשקלים גבי מותר הקטרת מה היו עושין בה וכו' אם בא החדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה ומפני שבאחד בניסן היו צריכין להביא כל קרבנות הצבור מתרומה חדשה כדאמרי' חדש והביא קרבן מתרומה חדשה וקס"ד דה"ק אם בא החדש בזמנו היינו שלא בא התרומה חדשה עד זמנו שהוא יום שלשים קריבין למחר מתרומה חדשה וכלומר שעל כרחם היו צריכין לעבר החדש ולקבוע ר"ח ניסן ביום ל"א כדי שיקריבו תמיד של שחר וכן הקטרת באחד בניסן מתרומה חדשה ואם לאו שלא בא עדיין החדשה קריבין מן הישנה שא"א בענין אחר שמעינן מיהת דלפעמים מצינו שר"ח ניסן ביום ל"א הוא ומשני אם בא קאמר אבל באמת מעולם לא בא שלא נזדמן להיות כך לפי שהיי מקדימין להביא שקליהן כדתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ומעולם לא נתאחר תרומה חדשה עד זמנו להביא קרבנות מהחדש שיצטרכו לעבר משום זה כדי להקריב באחד בניסן מן החדש:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} פוחתין את הנר.''' ליטול אחד מן הבצים של יוצר חרש ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר מפני שהוא עושה כלי. ונוסחת המשניות אין פותחין וכך הוא נוסחת הרמב"ם ופירש שני כוסות או שתי נרות שהן מחוברין בתחלת עשייתן אין פותחין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי:
<b>תשרי לא נתעבר מימיו.</b> לקבוע ר"ה ביום ל"א לפי שאלול לעולם חסר הוא:
<b>והתנינן.</b> בפ"י דשביעית השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החדש מעובר משמט דשביעית אינה משמטת אלא בסופה:
<b>אם היה.</b> אבל באמת לא היה שלא נזדמן להיות כך:


'''{{עוגן1|ואין}} עושין פחמין.''' דאינהו נמי כלי לצורפי זהב:
Segment 5


'''{{עוגן1|ואין}} חותכין וכו'.''' דפתילה נמי כלי הוא להדלקה שצריכה עשייה ותיקון:
<b>וכשקידשו את השנה באושא.</b> תוספתא היא בפ"ש דמכילתין ולקמיה פריך אהא דאמר רבי תשרי לא נתעבר מימיו:
<b>כדברי ר' יוחנן בן נורי.</b> לקמן בפ"ד דקאמר כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע:
<b>ואמר כדברי ר"ע.</b> דקאמר כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע:
<b>והא תני קידשוהו בראשון ובשני.</b> כלומר שמעינן מיהת מהאי ברייתא שעשו שני ימים ראש השנה ועיברוהו לאלול. ומשני אותה השנה נתקלקלה קלקול וטעות בחשבון אירע להם באותה שנה ועל ידי כך עשו. ב' ימים מה בין ראשון לשני. כך גריס בשביעית וסיומא דמילתא היא שהטעות היה כך ולגי' דהכא וכן בנדרים ובסנהדרין כמו ואיבעית אימא הוא. מהו בראשון מהו בשני כדר' בא בשנה הראשונה ובשנה השני' ודחי לה הש"ס והתני ביום הראשון וביום השני אלא מחוורתא כדר' זעירא:


'''{{עוגן1|ואין}} חותכין אותה לשנים.''' לפי שהוא מתקן כלי ולמעכה ביד שתהא חלקה מותר:
Segment 6


'''{{עוגן1|חותכה}} באור לשתי נרות.''' שנותן שני ראשי הפתיל' בפי שתי נרות שצריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע ונמצאת הפתילה נחלקת בפי שתי נרות. והלכה כר' יהודה:
<b>קידשוה קודם לזמנו.</b> כדמפרש לקמיה קודם לזמנו בכ"ט ולאחר עיבורו ביום ל"ב ואע"פ שקידשוהו ליום זמנו שהוא יום שלשים או עיברוהו ליום העיבור:
<b>יכול יהא מקודש.</b> וא"צ לקדשו עוד:
<b>ת"ל אותם.</b> אם תקראו בזמנן אלה הם מועדי ואין אלה מועדי שנקראו שלא בזמנן:
<b>על הגליות שיצאו גריס בנדרים.</b> שיצאו לעלות לרגל ואינן יכולין להגיע לירושלים לעשות הפסח בזמנו:
<b>והן שהגיעו לנהר פרת.</b> דוקא כשכבר נשמע שהגיעו לגבול א"י:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ג:
Segment 7


'''{{עוגן1|אין}} פותחין לפסין סתומין ורשב"ג מתיר.''' לפסים כלי חרס סתומות והן עשויין כמין כדור חלול מבפנים ולאחר שמלבנים אותן בכבשן פותחין אותן באמצע ונעשין שני כלים:
<b>אין מדקדקין בעדות החדש.</b> אע"פ שאח"כ נודע ששקר העידו מה שעשו עשוי:


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ב דעדיות:
Segment 8


'''{{עוגן1|ג'}} דברים אמרו לפני ר' ישמעאל וכו' ועל לפסים ארוניות.''' כמו ערוניות שמשתמשין בהן בעיירות ועשויין כדלעיל:
<b>ב"ד שראו את ההורג וכו'.</b> גרסינן להא ריש פרק עגלה ערופה:
<b>מכל מקום.</b> והרי ראו אע"פ שאינן מכירין אותו:
<b>וב"ד שראו את ההרוג.</b> כצ"ל דאמרינן התם לעיל שצריך שיראו העדים את ההרוג ואם ב"ד ראו אותו ובב"ד של כ"ג מיירי:
<b>יעמדו שנים.</b> מהן ויעידו לפני השאר שראו אותו:
<b>אית תניי תני יעמדו כולן ויעידו.</b> לפני ב"ד אחר דמכיון שראו והן עדים אינן ראוין להיות עכשיו ב"ד אלא שנים מכולן יעידו במקום אחר:
<b>כשם שהן חלוקין כאן.</b> לענין אם עד הרואה נעשה דיין כך חלוקין הן בעדות החדש ותנא בתרא פליג אמתני' דהכא:


'''{{עוגן1|שהן}} טהורות באהל המת.''' כל זמן שלא פתחו אותן דכלי חרס אינו מטמא מגבו אלא מאוירו דכתיב וכל כלי פתוח זה כלי חרס שהטומאה מקדמת לפתחו לפי שאינו מיטמא אלא דרך פתחו ואינו מיטמא מגבו וכלים אלו אין להן אויר:
Segment 9


'''{{עוגן1|וטמאות}} במשא הזב.''' בטומא' היסט שאם ניטלטלו או נתנענעו במשא הזב טמאים אע"פ שאין להן אויר:
<b>ויקים חד ויתיב חד.</b> להאי תנא בתרא מפרש אמאי מעידין בפני אחרים ויקים חד ויעיד בפני השני שיושב ואח"כ ויקום זה ויתיב זה וכלומר שהרי יכולין שנים מהן להעיד בפני השאר ואפי בעמידת שנים בבת אחת לא צריך אלא ויקים חד וכו' ואח"כ ישבו. ומשני שאני היא הכא הואיל וכולן ראו ואף עד הרואה אין נעשה דיין:
<b>אזל.</b> האי ובעי מידון קמיה דרב הונא וכפר בבעל דינו ואף שהיה יודע דרב הונא יודע עדות לחבירו:
<b>בגין דאתידע דרב הונא בר נש רבה.</b> ואין כבודו לילך ולהעיד בפני בית דין אחר אתה סומך על זה וכפר ביה בפניו:
<b>מה אילו יוזיל.</b> ומה תעשה אם ירצה רב הונא לילך ולהעיד עלך לפני ב"ד אחר:
<b>א"ל רב הונא.</b> לר' שמואל ועבדין כן אם יכול אני לסלק עצמי מן הדין הזה כדי ליעשות עד בדבר וא"ל אין ומיד סילק רב הונא עצמו מן הדין והלך והעיד לפני ב"ד אחר:


'''{{עוגן1|מפני}} שלא נגמרה מלאכתן.''' דס"ל מה שחותכין אותן זו היא גמר מלאכתן ועד שלא נחתכו לשנים לא נגמרו:
Segment 10


'''{{עוגן1|אתייא}} דיחידאה דהכא כסתמא דתמן.''' יחידאה דהתוספתא דהכא והוא רשב"ג דמתיר דס"ל דשם כלי עליו אע"פ שעדיין לא נפתח ולפיכך מתיר הוא לפתחו בי"ט דאין כאן מתקן מנא וזהו כסתמא דהתם ת"ק דעדיות דמטמא במשא הזב דנגמרה מלאכתן חשיב ליה מאחר שכבר נתלבנו בכבשן:
<b>קרא ערר.</b> אם הבע"ד קרא ערער על השטר היוצא עליו בחתימת עדים ומקויים בב"ד וטוען זה מזויף הוא:
<b>ר"ב בשם ר' יהודה.</b> אמר אם רצה לקיימו זה השטר או בחתימת ידי העדים או בחתימת ידי הדינים היוצא ממקום אחר מקיים:
<b>ואני אומר.</b> דלאו דוקא בחתימת שני העדים או בחתימת כל הב"ד אלא אפילו בחתימת ע"א ובחתימת אחד מהדיינים מצטרפין. עם זה ומקוים הוא. ואיידי דאיירי הכא בעד שמצטרף להיות דיין בדבר מייתי נמי להא:
<b>ביומו דר' אבוהו.</b> אירע שבאו אנשים להעיד שקידשו ב"ד את החדש ורצה לנסותם אם כשרים ומהוגנין הן ואמר להם שיאמרו פסוק זה גואלינו ה' צבאות ומפני שלא רצה להשביעם בשם ה' הזכיר לפניהם זה כדי שיתבוננו ויאמרו האמת ורצו לומר גואלינו וטעו ואמרו גאולתינו ואפי' כן קבלום ר' אבוהו וטעמא דעדות זה אינו אלא גילוי מלתא בעלמא ואפי' בא אחד בסוף העולם ואמר קדשו בית דין את החדש נחמן וכן ביומי דרב ברכיה אירע שבאו להעיד שנתקדש החדש ונשתתקו ואמר להן ר' ברכיה שמעתם דאיתקדיש ירחא והרכינו בראשיהם הן וקיבל אותם דבהרכנת הראש סגי לעדות כזו:


'''{{עוגן1|ודיחידאה}} דתמן.''' ר"א בר' צדוק דלא משוי להו כלי עד שיפתחו זהו כסתמא דהכא והוא ת"ק דהתוספ':
Halakhah 2


'''{{עוגן1|בקעת}}.''' בוערת שעל הכירה לאחר שנסתלקה הקדיר' ואינו יכול לכבותה סומכה לכותל שתהא נכבית מאליה ובשביל שלא תכסכס מחמת האש שבתוכה ותתפרק ותתקלקל:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם:


'''{{עוגן1|בשביל}} לחוס עליה.''' שלא תבער כולה:
Segment 1


'''{{עוגן1|בשאין}} שם אויר.''' כלומר שאין לו מקום להשליכה לחוץ על הרוח:
מתני' <b>כל השופרות כשרין.</b> בר"ה:
<b>חוץ משל פרה.</b> מפני שהוא נקרא קרן כדכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וקמ"ל דשל פרה נקרא ג"כ קרן כשל שור ולא נקרא שיפר וגבי ר"ה שופר בעינן דכתיב ביובל והעברת שופר תרועה וגמרי' ר"ה מיובל:
<b>והלא כל השופרות נקראו קרן שנאמר והיה במשוך בקרן היובל.</b> ויובל דכרא הוא כדקאמר ר"ע בגמרא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא אלמא אפי' שופר איל נקרא קרן וכתיב כשמעכם את קול השופר. ורבנן אמרי כל השופרות אקרו קרן ואקרו שופר דכתיב במתן תורה במשוך היובל וכתיב ויהי קול השופר אבל דפרה קרן אקרי שופר לא אקרי והלכה כחכמים:


'''{{עוגן1|ודיו}}.''' כלומר והיא נכבית מחמת הרוח ואין כאן חשש:
Segment 2


'''{{עוגן1|א"ר}} נסא ויאות.''' בתמיה וכי כן אנן אמרין הדא קלוריתא וכו'. כלומר הרי זה דומה לקילורית של עין שאסור לכחול עינו ממנה בי"ט משום רפואה וכי תאמר בה שמשיף ממנה חוץ לעין וכדי שיכנס הכחול לתוך העין מאליו זה ודאי אסור וה"נ היכי נאמר שמשליכה לחוץ על הרוח שמא נכבית והרי זה כמכבה הוא:
גמ' <b>הוון.</b> בני הישיבה בעיין מימר מעיקרא:
<b>ולא פליגין.</b> ר' יוסי ורבנן לדינא אלא ר' יוסי כמקשה על טעמייהו דרבנן הוא דקאמריתו מפני שהוא קרן והלא כל השופרות נקראו קרן אבל לדינא מודה ר' יוסי דשל פרה פסול ומטעמא אחרינא וכדאמרי' לקמן שאין קטיגור נעשה סניגור:
<b>אשכחת.</b> אלא דאשכחת לה דתני בברייתא בהדיא דפליגי דר' יוסי מכשיר בשל פרה דלית ליה כל הני טעמי לפסול וחכמים פוסלין וכדמסיק לטעמייהו:
<b>מ"ט דר' יוסי וכו'.</b> כדפרישנא במתני':
<b>מ"ט דרבנן.</b> דאע"ג דקאמר לקמן טעמייהו דכל השופרות וכו' דפרה קרן אקרי ולא נקרא שופר מכל מקום הרי מצינו דפרה נמי אקרי שופר דכתיב ותיטב לה' משור פר ומאי משור פר דקאמר אלא משופר הוא וכתיב כאן שור הלכך קאמר דרבנן דרשי להאי קרא דקאי על שור שהקריב אדם הראשון והיינו שור פר שור שהוא גדול כפר דכל מעשה בראשית בקומתן נבראו:
<b>מקרן כתיב חסר קרן אחד.</b> וכלומר זהו ראיי' דעלי' האי שור קאי וכדאמרי' שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו:
<b>התיבון.</b> על טעמייהו דרבנן דקאמר בברייתא והרי של יעל דכשר הוא כדתנן במתני' דלקמן והלא אינו קרוי לא קרן ולא שופר דלא אשכחן דכתיב גביה לא זה ולא זה:
<b>מאי כדון.</b> והשתא מאי טעמא דרבנן גבי פרה:
<b>כהיא.</b> אלא כהאי דאמר לר' לוי דעיקר טעמייהו דשניא היא פרה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור דמכיון דשופר לזכרון הוא בדין הוא שלא יזכר להם מעשה עגל:


'''{{עוגן1|א"ר}} מנא.''' לא דמי למשיף בכחול חוץ לעין לפי שכאן לשימור שאינו מתכוין אלא שתהא הבקעת משומרת לו לכשיצטרך ולא עביד מידי שהרי מאליה היא נכבית אבל כאן גבי קילורית אפי' אם משיף הוא בכחול חוץ לעין סוף סוף לרפואה הוא מתכוין שבודאי יכנס לתוך העין וכמאן דעביד רפואה בידים הוא:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|ג'}} דברים נאמרו בפתילה וכו'.''' תוספתא סוף פ"ג:


'''{{עוגן1|ואין}} מפספסין.''' אין מהבהבין אותה באור להסיר הצמר והשער סביב:


'''{{עוגן1|מועכין}} אותה.''' ביד לחלוק הצמר והשער דכלאחר יד הוא:
Segment 1


'''{{עוגן1|בצריך}} לשניהן.''' כדפרישית במתני':
מתני' <b>שופר של ראש השנה של יעל.</b> חיה אחת שמה יעל וקורין אותן אשטיינבו"ק:
<b>פשוט.</b> שהוא פשוט מן הסתם ומשום דלתפלה בעינן פשוטות וכדכתיב נשא לבבינו אל כפים:
<b>ופיו מצופה זהב.</b> בשל מקדש קאמר. ושלא במקום הנאת פה אבל בגבולין לא עשו כך דחסה התורה על ממונם של ישראל:
<b>ושתי חצוצרות מן הצדדין לפי שמצות היום בשופר.</b> לפיכך הוא באמצע ואף על גב דתרי קלי לא מישתמעי' איידי דדבר חדש הוא וחביבא עלייהו משתמעי:
<b>שופר מאריך וכו'.</b> לאחר שפסק מתקיעת חצוצרות מאריך הוא בשופר כדי להודיע שמצות היום בשופר:


'''{{עוגן1|מוחטין}} את הפתילה בי"ט.''' כשנעשה פחם בראש הפתילה ומחשיך האור מסירין הפחם ביד:
Segment 2
תחילתדףכאן ד/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} שוברין את החרס.''' כשצולין דגים על האסכלה חותכין קנים או קש או שוברין חרסית או חותכין נייר ושורין במים וסודרין אותן על גב האסכלה מפני שהמתכת מתתמם ושורף את הדג:


'''{{עוגן1|לצלות}} בו מליח.''' דג:
גמ' <b>אמר רבי יונה.</b> לכך שופר של ראש השנה של יעל פשוט כדי שיפשטו לבם לעשות בתשובה:


'''{{עוגן1|אין}} גורפין תנור וכיריים.''' אם נפל מתוכו מן הטפל והטיח אין גורפין אותו דמתקן מנא הוא וכרבנן דס"ל מכשירי אוכל נפש אסורי:
Segment 3


'''{{עוגן1|אבל}} מכבשין.''' משכיבין את האפר והעפר כדי שיהא חלק ומשווהו שלא יגע בפת שמדובקים בדפנותיו וישרפו ואם אי אפשר לאפות אא"כ גורפו מותר:
<b>פיו מצופה זהב.</b> ותני בתוספתא פ"ב ציפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ כשר אם אינו נשתנה קול התקיעה מכמות שהיה:
<b>ציפהו מקום הנחת פיו וכו'.</b> ומתני' שלא במקום הנחת פיו תנן:


'''{{עוגן1|ואין}} מקיפין שתי חביות.''' אין מקרבין זו אצל זו. כמו אין מקיפין בריאה:
Segment 4


'''{{עוגן1|לשפות}} עליהן.''' לערוך ולהושיב את הקדירה משום דדמי לבנין:
<b>אמר ר' יוסי וכו'.</b> אהא דקתני שופר מאריך קאי הדא אמרה פשוטה תקיעה ששמע מקצתה מן המתעסק בעלמא ולא משום לצאת ידי חובתו לא יצא ופריך והיידא אמרה והיכן שמענו לזה ממתני' דידן אדרבה ממתני' משמע דלכך מאריך בשופר כדי לצאת מסוף התקיעה ששומע א"כ אפי' שמע מקצת התקיעה נמי יצא:
<b>תקע בראשונה וכו'.</b> כלומר מהאי מתני' דפרק דלקמן הוא דאיכא למידק דקתני שאף על פי שמשך בשנייה והיינו בתקיעה של אחר התרועה היה מושך ומאריך כשנים של תקיעה הראשונה והיה סבור שתעלה לו תקיעה שנייה זו כשתים ולצאת בה גם כן לפשוטה שלפניה של הסדר שאחר זה אפי' כן אין בידו אלא אחת לפשוטה של אחריה של סדר הראשון ומפני שאין כאן אלא מקצת תקיעה בלבד והלכך לא יצא בה לפשוטה שלפניה של הסדר של אחר זה:
<b>ר' אבא בר זמינא בשם רבי זעירה.</b> אמר בכה"ג דקאמרת בדין הוא שאפילו אחת אין בידו:
<b>למה משום ראשה וכו'.</b> כלומר ראשה של תקיעה זו גבי סופה מצטרף הוא וכן סופה גבי ראשה מצטרף ואת אמרת דסופה של זו לא כלום הוא שתעלה לשל אחרים א"כ ג"כ ראשה לא תעלה לפשוטה של אחריה של סדר הראשון שהרי הכל מקצת תקיעה היא ומקצת ראשה הויא כמקצת סופה א"כ לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אית לה ראש. וכלומר כמו שסופה לא כלום היא כך ראשה לא כלום ובדין הוא שזה שנתכוין למשוך לצאת לפשוטה של אחרי' והסדר הראשון ולפשוטה שלפניה של הסדר של אחריו שלא עשה כלום בתקיעה זו ואפי' אחת אין בידו:


'''{{עוגן1|ואין}} סומכין את הקדרה בבקעת.''' של עצים וכן הדלת אין סומכין אותה בבקעת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ולשארי תשמישין עצים מוקצים הן:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|אין}} מנהיגין את הבהמה במקל בי"ט.''' שנראה כמוליכה למכור בשוק:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הדא}} אמרה.''' מדקתני אין שוברין את החרס וכו' אלמא דכל כה"ג תקוני מנא הוא ואע"פ שא"צ לתיקון החרס אלא כדי להניחו על האסכלא בשביל שלא ישרף את הדג וכן בגריפת התנור וכיריים אינו אלא בשביל שלא ישרף הפת מ"מ כתיקון כלי הוא א"כ ש"מ מכאן:


'''{{עוגן1|ההן}} סיקורה אסור מיעבד ביומא טבא.''' סיקירה הוא אבן מאבני הצבע כמו ששנינו בסם ובסיקרא וסודרן אבנים אלו זו אצל זו למלאכתן. ונזכר זה לעיל פ' כלל גדול בהלכה ב' דקחשיב שם כמה חטאות הוא חייב עד גמר מלאכה. ההן סיקורא וכו' כד מקטע בגומא משום מחתך וכו' והכא לענין סידורן בלבד הוא דקאמר שאף לסדרן אסור בי"ט משום דהוא מקטע בגומין כשמסדרן ודוחקן להיות מונחין בשוה מקטע הגומין והחידודין היוצאין מהן וזה אסור בי"ט דומיא דשבירת כלי חרס וגריפת תנור וכיריים דמתני':
Segment 1


'''{{עוגן1|אתת}} מיפה גו תנורא.''' היתה רוצה לאפות בהתנור בי"ט:
<b>ובתעניות.</b> שבית דין גוזרין על הצבור כדתנן במס' תענית:
<b>תוקעין בשל זכרים.</b> והיא של אילים:
<b>כפופין.</b> סתמן כפופין הן וטעמא דבתעניות כמה דכייף אינש טפי מעלי על דרך והיו עיני ולבי שם וצריך לבן אדם שיהו עיניו למטה לארץ:
<b>ופיו מצופה כסף.</b> משום דתענית יומא דכינופיא וכל כינופיא דכסף היא כדאשכחן בחצוצרות של משה דלכינופיא עבידי והיו של כסף. א"נ דהתורה חסה על ממונן של ישראל ובראש השנה משום כבוד יום טוב עבדי דזהב:
<b>ושתי חצוצרות באמצע.</b> מפני שמצות היום בחצוצרות דסתם תענית על צרת צבור הוא וכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרו':
<b>וחצוצרות מאריכות.</b> כדי להודיע לכל שמצות היום בחצוצרות:


'''{{עוגן1|ואשכחת}} כיפה של עפר.''' בתוכו ובאת ושאלה לאביה וא"ל בתחלה איזלין גרפין התנור ולנסותה בא אם יודעת היא שאסור וכשאמרה לו לית אנא יכלה לפי שאסור זה בי"ט אמר לה איזלין כבשין את העפר. וקאמר הש"ס ידעה הוות שזה אסור וזה מותר אלא שהיתה רוצה לשמוע הדבר מפי אביה:
Segment 2


'''{{עוגן1|מצילין}} מן התנור לכירה.''' נוטלין הקדרה מן התנור לאחר שנתבשלה ומתיירא שלא יקדיח התבשיל מחמת חום התנור שהוא מרובה מציל אותה ומניחה ע"ג הכירה שאין חומה כמו התנור אבל לא מן הכירה לתנור:
<b>אמר ר' יונה.</b> טעמא דבתעניות בכפופין כדי שיכופו וכו' כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|רב}} אבא בר חנה.''' מתיר בשתיהן אבל לא מניחין מערבית לשחרית של מחר ור' אבון בשם רב קאמר דאף זה מותר אבל לא מניחין בתחלה מיו"ט לחול אא"כ נשאר ממה שנתבשל לצורך י"ט:
Segment 3


'''{{עוגן1|אין}} מקיפין וכו'.''' ומפרש דטעמא משום בונה:
<b>קומי ריב"ל.</b> הוו תקעין בתעניתא בשופר:
<b>ויתקעין קומוי.</b> גם בחצוצרתא כדתנן במתני' וקאמר הש"ס ומאי תבעי ליה לר' יוסה וכי לא שמיע ליה ותני וכו' שאין חצוצרות בגבולין דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' בדווקא:
מתפלל בט' באב עשרים וארבע ברכות כדתנינן בפ"ב דתענית גבי תענית צבור שגוזרין על הגשמים שמוסיף ו' ברכות על ח"י שבכל יום והיה ר' יוחנן נוהג גם בט' באב כן ומצוה לתלמידיו שלא ילמדו ממנו לעשות מעשה כזה:
<b>דצריכה ליה.</b> משום דספוקי מספקא לי' בענין ט' באב אבל הוא תענית צבור הוא כלומר אי משום אבלות בלבד התענית הזה הוא או כשאר תענית צבור על הגשמים דינו:
<b>אינו תענית צבור.</b> אין לט' באב דין תענית צבור שעל הגשמים וכן א"ר יונה וכו' בשם ריב"ל שדין אבל הוא ואינו תענית צבור כשל גשמים:
<b>מילתיה דר' יוחנן אמרה.</b> שמענו ממנו יחיד בט' באב מתפלל ארבע כלומר ארבע מאלו שש ברכות דתנינן שם הוא מוסיף ולא אמר אלא ארבע הא כ"ד של שאר תענית צבור לא כמו דהוה מפקיד לתלמידיו לעיל:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ג:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|לא}} יצא סומא במקלו וכו'.''' דהוי דרך חול ואיכא זילותא לי"ט:


'''{{עוגן1|הואיל}} והוא מותר בדבר אחד.''' לצאת במקלו יהא מותר בכל הדברים דחשיב ת"ק בברייתא שאין יוצא בכסא. א"נ דאמקל קאי הואיל ומותר לסומא לצאת במקל הותר במקל גם כן להנהיג את הבהמה. ובנוסחת המשניות גריס במתני' על זה ור"א בר"ש מתיר:
תחילתדףכאן ד/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|נוטל}} אדם קיסם לחצות בו שיניו.''' כמו לחצוץ ליטול הבשר החוצץ בין שיניו ואף מן החצר נוטל הוא:


'''{{עוגן1|ומגבב}} מן החצר ומדליק.''' וכן אם רוצה להדליק מגבב הוא מכל החצר שכל מה שבחצר מוכן הוא:
Segment 1


'''{{עוגן1|וחכמים}} אומרים מגבב משלפניו ומדליק.''' דוקא משלפניו אבל לא מן החצר דאיכא טירחא יתירה ומאתמול לאו להכי קיימי וכן להדליק דוקא דלא ניתנו עצים אלא להסקה ולא לחצוץ בו שיניו ובתרתי פליגי וכן הלכה שאין מותר ליטול קיסם לחצוץ בו שיניו אלא מאבוס של בהמה ולא יחתכנו ולא יתקננו לכך אא"כ היה לח וראוי הוא למאכל בהמה שכל דבר הראוי למאכל בהמה מותר לחתכו בין בי"ט בין בשבת ואין בו משום תיקון כלי:
מתני' <b>שוה היובל לר"ה לתקיעה.</b> לענין באיזה שופר ולתנא דמתני' לעיל מה ר"ה בפשוטים אף יובל בפשוטים ואע"ג דהתקיעה ביובל לא לתפלה ולא לזכרון היא אלא סימן לשלוח העבדים וחזרת שדות לבעליהן אפ"ה כעין ר"ה בעינן דגמרינן בג"ש ז' ז' שיהו כל התקיעות של חודש השביעי זו כזו וכן לענין מנין התקיעות ילפינן ר"ה ויובל בהאי ג"ש שיהו שוין זה כזה כדאמרינן בגמרא:
<b>ולברכות.</b> למלכיות זכרונות ושופרות אומרים ביה"כ של יובל כמו בר"ה:
<b>ר' יהודה אומר בר"ה תוקעין בשל זכרים כפופין.</b> דבר"ה אמרינן כל כמה דכייף אינש טפי עדיף וביובל בשל יעלים פשוטים שהוא לקרות דרור טפי עדיף וס"ל דלא גמרינן ג"ש אלא למנין התקיעות בלחוד דבזה שוין הן וכן לענין הברכות אבל באיזה שופר דסברא בעלמא הוא וכדאמרן אינן שווין ואין הלכה כר' יהודה ולא כת"ק דמתני' אלא הלכה כר' לוי דגמ' דהתם דקאמר בין בר"ה בין יוה"כ של יובל בשל זכרים כפופין וטעמא דכי גמרינן ג"ש לכולא מילתא גמרינן דקיי"ל אין ג"ש למחצה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} ביניהון.''' במאי קא מיפלגי:
Segment 2


'''{{עוגן1|לעשות}} ציבור ביניהון.''' אם יכול לעשות ציבורין צבורין בחצר דעל דעתיה דר"א מותר דקסבר דאין חוששין שלא יהא נראה כמכין למחר ועל דעתייהו דרבנן אין עושין ציבור משום דמיחזו כמכין אותן למחר:
גמ' <b>אני ה' אלהיכם אלו המלכיות.</b> הכי דריש לה בת"כ פ' אמור דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלהיכם וסמיך ליה בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש וגו' ודריש מהסמיכות רמז לאלו פסוקי המלכיות זכרון תרועה וכו':
תחילתדףכאן ד/ז
<b>עד כדון ר"ה יובל מנין תלמוד לומר וכו'.</b> עד כדון כר"ע זו דברי ר"ע אבל לר' ישמעאל יליף ג"ש ממדבר כדדרי' בספרי פ' בהעלותך ותקעתם תרועה וכו' ומסיים שם אין לי אלא במדבר בראש השנה מנין נאמר כאן ונאמר להלן תרועה מה תרועה האמורה להלן תוקע ומריע ותוקע אף תרועה האמורה כאן תוקע ומריע ותוקע:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} מוציאין את האור לא מן העצים.''' שחותכין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש משום דמוליד וכבורא האש בי"ט:


'''{{עוגן1|ולא}} מן האבנים.''' ובנוסחת הבבלי ולא מן העפר שיש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אש ממחפורת שלה:
Segment 3


'''{{עוגן1|ולא}} מן המים.''' שנותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותן בחמה וכשהשמש חם מאוד הזכוכית מוציאה שלהבת מביאין נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת:


'''{{עוגן1|ואין}} מלבנין את הרעפים.''' הן כלי חרס שמכסין בהן את הגגות אין מלבנין אותן באור כדי לצלות בהן מפני שהן מתחסמין ומתחזקין על ידי האור:


'''{{עוגן1|ועוד}} אמר ר"א.''' משום דתני לעיל אחת לקולא במוקצה והדר אמר אחריתא קאמר ועוד אע"ג דאפסיק בינייהו במילתא אחריתא:
Segment 4


'''{{עוגן1|עומד}} אדם על המוקצה.''' הצריך הזמנה וכשמזמין מהני:


'''{{עוגן1|ערב}} שבת בשביעית.''' שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה וה"ה במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דסתם מוקצה גרוגרות וצמוקין הן ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכתן כמפורש בפ"ק דמעשרות:


'''{{עוגן1|ואומר}} מכאן אני אוכל למחר.''' וסגי בהכי דקסבר ר"א יש ברירה:
Segment 5


'''{{עוגן1|וחכמים}} אומרים עד שירשום.''' בסימן ויאמר מכאן ועד כאן דקסברי אין ברירה והלכה כחכמים:
<b>יובל היא וכו'.</b> ברייתא היא בת"כ פ' בהר ודריש קרא יתירא דהא לעיל מינה כתיב והעברת שופר תרועה וגו' וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור והדר כתיב יובל היא תהיה לכם ודריש יובל מ"מ אע"פ שלא השמיטו השדות לחזור לבעליהן ואעפ"י שלא תקעו בשופר אפי' כן שם יובל עליו להיות אסור בזריעה בקצירה ובצירה:
<b>דברי ר' יהודה.</b> דס"ל דשילוח עבדים מעכב ביובל ור' יוסי ס"ל תקיעת שופר הוא דמעכב כדמפר' טעמיה א"ר יוסי מאחר שהכתוב א' משמע שתולה העיכוב בענין זה וכתוב א' וכו' שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים שפעמים אין עבד עברי בישראל שיהא טעון שלוח אבל אי אפשר שלא יהא שופר בעולם ותלינן העיכוב בדבר המצוי:
<b>תלויה בב"ד.</b> והם יכולים לצוות לשלוחם לתקוע אבל שילוח עבדים תלוי בכל אדם ואם ימאן לשלוח יבטל היובל הלכך אמרינן דלא תלה הכתוב בו:
<b>הדא הוא דכתיב מקץ שבע שנים וכו'.</b> והוכיחן ירמיהו כשלא קיימו ואמר שסופן להענש על כך:
<b>דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר.</b> שבמקומן לא מצינו שענש הכתוב על זה ולמדין אנו מקראי דירמיה:
<b>אבל דברי חכמים וכו' משמיטין.</b> כלומר אלו הן העיקר שמעכבין ביובל והן הן המשמיטין להיו' היובל נוהג כדינו:
<b>ניחא.</b> הוא דקחשיב הני תרתי קידוש ב"ד ותקיעת שופר שהן נוהגין בתחלת יובל אלא השמטת כספים וכי לא בסוף השנה הוא שהן משמיטין כדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה וילפינן ג"כ ליובל שאין משמט כספים אלא בסוף השנה והיאך יהיה שנת היובל כולו תלוי בו:
<b>ר"ז שמע לה.</b> לתרץ זה מן הדא מקרא דדניאל ויאמר אלי וגו' כבר נשמע דבריך מיום הראשון אשר נתת לבך וה"נ כן מתחלת השנה שנותנין לבם להשמט כספים בשנה זו הרי הן כאלו מקיימין מיד ונוהג היובל בכל דיניו:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מאן}} דאמר מלבנין בבדוקין.''' שהן ישנים וכבר נבדקו שיכלו לקבל ליבון ולא חיישינן דילמא פקעי ואשתכח דטרח שלא לצורך י"ט ומ"ד אין מלבנין בשאינן בדוקין שהן חדשים והלכך חיישינן דילמא פקעי:
Segment 6


'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר' אליעזר וכו'.''' כתובה היא לעיל בפ"ק בהלכה ד' ושם פירשתי ע"ש:
<b>טעמיה דר' יהודה.</b> במתני' דמחלק בענין השופר בין ר"ה לבין היובל כדי ליתן המצוי וזהו של זכרים שהן מצוין בכל מקום למצוי זה ר"ה ואת שאינו מצוי של יעלים שאינן מצוין בעיר ליובל שאינו מצוי אלא פעם אחת לנ' שנה:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך המביא כדי יין'''</big>}}
Halakhah 6
תחילתדףכאן ה/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|משילין}} פירות דרך ארובה בי"ט.''' מי שיש לו פירות או תבואה שטוחין על הגג להתייבש וראה גשמים ממשמשין ובאין התירו לו לטרוח ולשלשלם דרך הארובה שבגג לארץ או ממקום למקום באותו הגג ודוקא דרך ארובה דכל ארובה היא מלמעלה למטה בתקרת הגג אבל לא דרך החלון כגון גג שמוקף מחיצות וחלון בכותל וצריך להגביה עד החלון ולהשליכן דכולי האי לא שרו רבנן למטרח:


'''{{עוגן1|ומכסין}} את הפירות מפני הדלף.''' גשמים הנוטפין מן הגג מכסין אותן ולא אמרי' טרחא שלא לצורך היא דמשום הפסד ממון שרו ליה רבנן:


'''{{עוגן1|וכן}} כדי יין וכן כדי שמן.''' מכסין אותן מפני הדלף:


'''{{עוגן1|ונותנין}} כלי תחת הדלף.''' לקבל את המים שלא יטנפו את הבית ואף בשבת ובדלף הראוי דאי בשאינו ראוי הוא מבטל כלי מהיכנו הוא ועוד דהוי כגרף שנ רעי ואין עושין גרף של רעי לכתחלה:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}} באותו גג.''' דוקא מותר לפנות ולהשילן דרך הארובה אבל אם היו הפירות בגג אחר ובא לפנותן מגג לגג ולהשילן דרך הארובה אסור דטרחא יתירא לא התירו לו:
מתני' <b>שופר שנסדק.</b> לארכו ודיבקו בדבק שקורין גילו"ד פסול דהוי ליה כשני שופרות:
<b>דיבק שברי שופרות.</b> ועשה מהן שופר אפי' יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר פסול:
<b>ניקב וסתמו אם עיכב את התקיעה.</b> לפי נוסחא דהכא אם עיכב משמע דאקודם שסתמו קאי וכן מפרש הכא בגמרא כיני מתני' אם היה מעכב את התקיעה פסול שאם היה מעכב את הקול מקודם שסתמו אע"פ שלאחר שסתמו חזר קולו לכמות שהיה אפ"ה פסול משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שתים שופרות וכאן דסתימה זו מסייעה לקול הוה ליה כשני שופרות:
<b>ואם לאו.</b> שלא היה מעכב את התקיעה שלא נשתנה קולו קול מתחלה מחמת הנקב הרי הוא כאלו לא נקב וכשר שאין לחוש במה שסתמו ואם לא סתמו כלל כשר מדינא ואפי' נשתנה קולו כדקאמר הכא בגמ' לפי שכל הקולות כשרים בשופר. ולענין הלכה למעשה בדין סתמו כך הוא המסקנא שאם סתמו במינו ונשתייר רובו שלם ולא נשתנה קולו לאחר שסתמו אלא שחזר לכמות שהיה קודם שניקב כשר ואם חסר אחת משלש אלה שסתמו שלא במינו או אפי' במינו ולא נשתייר רובו שלם או אפי' נשתייר רובו ג"כ אלא שנשתנה קולו ולא חזר לכמות שהיה פסול:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ד. והתם גריס אין משלשלין אותן דרך חלונות:
Segment 2


'''{{עוגן1|רב}} ירמיה בשם רב פורשין מחצלת וכו'.''' גרסי' להא לעיל בשבת פ"ד בהלכה ב' עד ושרי לכון מטלטלתון ושם מפורש:
גמ' <b>למי נצרכה לרבי נתן.</b> הא דקתני שופר שנסדק ודבקו פסול לא איצטריך אלא לר' נתן בברייתא דלקמן דקאמר גבי נקב אם סתמו במינו כשר שלא במינו פסול דמהו דתימא התם דניכר הסתימה שלא במינו שהיא מחתיכה אחרת הוא דפסול אבל הכא שמחבר הסדק בדבק לא מיקרי שלא במינו מכיון שאין הדבק ניכר בין הסדקים והרי הוא כמו שהיה אימא מכשיר הוא רבי נתן קמ"ל דאף לר' נתן פסול דהוי ליה כשני שופרות דאלו לרבנן דלקמן דסבירא להו בניקב אפילו סתמו במינו פסול אם מעכב את התקיעה פשיטא דבנסדק ודבקו בדבק שהוא פסול:
<b>דיבק שברי וכו'.</b> עוד היא דר' נתן. גם האי בבא לר' נתן הוא דאיצטריך דאלו לרבנן פשיטא ופשיטא דפסול מכיון שלא נעשה השופר אלא ע"י השברים שדיבקן:
<b>נקב וסתמו וכו' דר' נתן היא.</b> כלומר הא דמחלק במתני' דאם מעכב את התקיעה פסול אף ר' נתן מודה בזה והא דקאמר ר' נתן אם סתמו במינו כשר לא תטעה לפרש דבמינו לעולם כשר דלא היא שהרי האי מעכב דקתני במתני' היינו שהיה מעכב בתחלה לאחר שניקב וקודם שסתמו כדמפרש ר' חייה בשם ר' יוחנן גופיה לקמן וא"כ מה לי שסתמו לאח"כ במינו או שלא במינו הא כיון שעיכב לאחר שניקב תו לא מהני ליה סתימה אלא ע"כ לר' נתן נמי אם היה מעכב לאחר שניקב פסול הוא ולא פליג ר' נתן אדרבנן אלא בחלוקה דסיפא דלרבנן אם אינו מעכב את התקיעה כשר אף בשסתמו שלא במינו כדקאמרי סתמא ואם לאו כשר ולדידהו אין חילוק בין הסתימה במינו או שלא במינו ועלה קאמר ר' נתן אם סתמו במינו הוא דכשר אם לא היה עיכוב להתקיעה לאחר שנקב אבל אם הסתימה שלא במינו פליגנא עלייכו דמכיון שהסתימה מין אחר היא אעפ"י שלא היה מעכב בתחלה את התקיעה פסול הוא:
<b>דתני וכו'.</b> השתא מייתי האי ברייתא דפליגי ר' נתן ורבנן וכדאמרן:
<b>ר' חייה וכו' כיני מתני'.</b> כן צריך לפרש המתני' אם עיכב וכו' היינו אם היה מעכב לאחר שניקב וקודם הסתימה דאז פסול לכ"ע כדפרישית דלא מהני סתימה כלל. אלא שאם לא היה מעכב בהא הוא דפליגי דלרבנן אפי' הסתימה שלא במינו כשר ולר' נתן דווקא אם הסתימה במינו היא בהא הוא דמכשרינן בשלא היה מעכב בתחלה וכדאמרן:
<b>והוא שסתמו.</b> דאז מחלקינן בין אם היה מעכב התקיעה או לא. אבל אם לא סתמו כלל כשר אפי' נשתנה קולו מחמת הנקב שכל הקולות כשרין בשופר:


Segment 3


<b>שופר קדוח.</b> שקדחו בזכרותו והוא עצם הבולט מן הראש ונכנס לתוכו כשהוא מחובר בבהמה ומוציאין אותו מתוכו ואם לא הוציא אלא נקבו בזכרתו מהו שיהא חוצץ:
<b>א"ל בזה תוקעין ביבנה.</b> משום דמין במינו אינו חוצץ וכן שאל ר' בא לרב וכו' בזה תוקעין בעין טב ששם היו ב"ד קבועין כמו ביבנה:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דשבת פ"ד. חבית של טבל שנשברה וכו':
Halakhah 7


'''{{עוגן1|זאת}} אומרת וכו'.''' שהרי הטבל מוקצה הוא ועושין לו תקנה להצילו שלא כדרכו כלומר כלאחר יד וליתן כלי אחר תחתיו ולא לפנותו מחבית זו לחבית אחרת. ודוקא במוקצה כמו טבל שאינו מוקצה אלא לכתחלה אבל אם עבר ותיקנו מתוקן הוא הא בשאר מוקצה לגמרי לא כדלקמיה:


'''{{עוגן1|והא}} תני.''' סיפא דהתוספתא שם עביט של ענבים ומעטן של זתים שמשכן אחר שנתן לתוכן הענבים והזתים כדי שיתחממו משכן למקום אחד עד שיהו ראוין לגת ולבית הבד:


'''{{עוגן1|לא}} יטול מהן בי"ט.''' משום דאסח דעתיה מינייהו וקשיא רישא וסיפא אהדדי:
Segment 1


'''{{עוגן1|אמר}} רב חסדא.''' לא קשיא שאע"פ שזה טבל. חבית של טבל דרישא:
מתני' <b>התוקע לתוך הבור או לתוך הדות.</b> בור הוא חפירה בקרקע ודות הוא מקום מחיצות הבנוי בבור:
<b>או לתוך הפיטם.</b> הוא כלי גדול של חרס:
<b>אם קול שופר שמע.</b> זה העומד חוץ לבור על שפתו ושמע קול התוקע בבור ואם שמע התקיעה יצא ואם קול הברה בעלמא שמע לא יצא אבל אלו שעומדין בתוך הבור לעולם יצאו שהן שומעין קול השופר:
<b>וכן מי שהיה עובר וכו' אם כיון לבו.</b> לצאת יצא אע"פ שלא ידע התוקע ממנו משום דהכא בחזן הכנסת שהוא תוקע עסקינן שהוא מכוין להוציא לכל השומעים תקיעתו אבל התוקע להוציא להיחיד ידי חובתו לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע:


'''{{עוגן1|וזה}} טבל.''' דהסיפא שהרי עדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר כדתנן בפ"ק דמעשרות מ"מ לא דמו:
Segment 2


'''{{עוגן1|לפי}} שזה יש לו מוקצה וכו'.''' כלומר ענבים וזתים דהסיפא יש לו מוקצה לגמרי דלא נגמרה מלאכתן למעשר ואי אפשר לתקנן אבל טבל דרישא אין לו מוקצה לגמרי אלא מוכן הוא לענין דיעבד שאם עבר ותיקנו מתוקן:
גמ' <b>לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר אחורי בה"כ.</b> דמספקינן ביה אם כיון לבו או לא ואומרים לו אם כוונת לבך לצאת בהיותך עובר ושומע טוב אבל אם רואין שעמד אחורי ב"ה ושומע חזקה שהוא כיון לצאת וא"צ לשאול אותו:
<b>אם קול חיצון שמע לא יצא.</b> לפי שמחיצת הפנימי מפסקת התקיעה:
<b>הפכו.</b> להשופר שקוצר את הרחב והרחיב את הקצר מהו לצאת בו:
<b>נישמעינה.</b> לזה מן הדא ברייתא דתני בתוספתא פ"ב והכי גריס שם גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ כשר. וחסר הוא כאן:
לא אמר אלא גרדו שהוא כשר הא אם הפכו פסול דאל"כ לישמעינן אפי' הפכו והרי גרדו בכלל דכשמרחיב את הקצר ומקצר הרחב ע"כ צריך הוא לגרדו:
<b>מה בין זה לזה.</b> ומ"ט דזה כשר וזה פסול הא שניהן נשתנו מכמות שהיו:
<b>זה ביטל חללו.</b> כשהפכו צריך לבעל את חללו שהרי מקצר את חלק הרחב ומרחיב הקצר ואין זה חללו שבתחלה אבל גרדו אינו מבטל חללו שאפי' מגרדו מבפנים נתקיים החלל מיהת לאורך ולרחב כבתחלה:


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה וכו'.''' כדפרישית דלמוקצה כמו טבל שאינו מוקצה לגמרי עושין לו תקנה כלאחר יד כדי להצילו:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|תני}} נר שכבה.''' בי"ט או בשבת מצילין את שמנו כופה עליו את הכלי וכיוצא בזה שלא ישפך השמן:


'''{{עוגן1|דר"ש}} היא.''' דפליגי בתוספתא שם לר"מ כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת כבה מותר לטלטלו וא"כ ההיא ברייתא נר שכבה וכו' כר"ש היא:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' שמואל בר רב יצחק.''' לא היא דאפי' ר"מ מודה בזה דלא אמר ר"מ אלא לטלטלו אסור דמאחר שהדליקו בו באותה שבת אקצי דעתיה מיניה הא להציל השמן במקומו בלא טלטול הנר מצילין אותו לדברי הכל:
Segment 1


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דשבת שם נותנין כלי וכו' ואינו חושש מלטלטלו:
מתני' <b>והיה כאשר ירי' משה ידו וגבר ישראל.</b> איידי דאיירי לעיל בכוונת הלב תני נמי להנך דבשעה שמתכוונים ומשעבדים לבם לשמים הם מתגברים ומתרפאים:


'''{{עוגן1|עשו}} אותו בנהרות ומעיינות וכו'.''' כלומר אע"פ שהן באו מחוץ לתחום לא אמרינן דלאו דעתיה עלייהו הואיל ודרכן להיות מושכין לכאן וה"נ אע"פ שנתמלאו מן הדלף שלא היה דעתו לכך שופך ושונה ואינו חושש:
Segment 2


'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' בתוספתא דמכילתין פ"ד הנהרות והמעיינות המושכין הרי הן כרגלי כל אדם:
גמ' <b>עמלק כישפן היה.</b> מכשף שהיה יודע לכוין השעות והיה מעמיד בחיילותיו בני אדם שהן ביום גנוסיא שלו נולדו לפי שלא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא ולידה שלו מה עשה משה ערבב את המזלות וכו' כדדרשי להו מקראי ומתוך כך לא ידע לכוין להיום ממש:
תחילתדףכאן ה/ב
<b>מרום ידיהו נשא.</b> מחמת שמשה הרים את ידו נתן תהום קולו שגבר ישראל ונפל עמלק וירד עד שנתן התהום קולו:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} שהוא משום שבות.''' שחייבין עליו מדברי סופרים משום שבות או משום רשות והוא שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה. או משום מצוה. ואסרו חכמים לעשותו בשבת:
<b>בפשעה של תורה.</b> בשעה שפושעי' מתעצלים ומשליכים התורה אז צבא תנתן עליהם ומפני שכך נדרש גם כן קראי ויחנו ברפידים שרפו ידיהם מן התורה לפיכך ויבא עמלק דריש נמי הכא להני קראי כעין זה ועשה לך שרף ולא פי' ממה יעשה אלא משה למד מעצמו וכי עיקרה של השרף לא נחש הוא שהארס שורף הגוף לפיכך עשה מנחושת לשון נופל על לשון:


'''{{עוגן1|חייבין}} עליו.''' שלא לעשותו ביום טוב:
Halakhah 9


'''{{עוגן1|ואלו}} הן משום שבות.''' שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה:


'''{{עוגן1|לא}} עולין באילן.''' גזירה שמא יתלוש:


'''{{עוגן1|ולא}} רוכבין על גבי בהמה.''' מפרש בבבלי גזירה שמא יחתוך זמורה להכותה להנהיגה:
Segment 1


'''{{עוגן1|ולא}} שטין על פני המים.''' גזירה שמא יעשה חבית של שייטין והוא חבית של חרס שאין לה פתח ואינו יכול להשתקע במים וכדתנן בפרק ב' דכלים הטהורין שבכלי חרס וכו' וחבית של שייטין:


'''{{עוגן1|ולא}} מספקין.''' כף על ירך:


'''{{עוגן1|ולא}} מטפחין.''' כף על כף ובגמרא כאן אמרו ולא מספקין סיפוק שבא מחמת חמתו ולא מטפחין טיפוח שהוא לרצונו:
Segment 2


'''{{עוגן1|ולא}} מרקדין.''' ברגל. והני תלתא גזירה שמא יתקן כלי שיר:
<b>הובא לכון מיניה.</b> הרחיקו עצמכם ממנו ותנו לכם להלאה דבר נש ביש הוא דכתוב כי דור וגו':


'''{{עוגן1|אלו}} הן משום רשות.''' משום דאינך דסיפא הוו מצוה קרי לגביהן להנך רשות:
Segment 3


'''{{עוגן1|לא}} דנין.''' דין וזמנין דלא הוי מצוה כגון שיש בעיר גדול ממנו וכן לא מקדשין אשה זמנין דלא הוי מצוה גמורה כגון שיש לו אשה ובנים:
<b>אלא כל הנשוך.</b> לרבות אפי' מנשיכת כלב הוא נשוך נרפא כשראה אותו:
<b>אפי' נשיכת נחש.</b> כלומר אפי' נשיכת כלב כמו נשיכת נחש הוא:
<b>ולא דמיא.</b> ומכל מקום לא היו שוין ברפואתן דמנשיכת כלב וראה אותו וחי מיד כשראה אותו בראיה בעלמא נרפא אבל מנשיכת נחש היה צריך והביט שההבטה היא יותר בהשגחה מהראייה ולפיכך כתיב כאן וראה אצל כל הנשוך ובנשיכת נחש כתיב והיינו אם נשך הנחש וגו' והביט אל נחש הנחושת וחי:
<b>ר' יודא וכו'.</b> מפרשין טעמא נשיכת כלב שאינו ממינו של נחש הנחושת שעשה וראה אותו סגי ונשיכת נחש שהוא ממינו היה צריך והביט כדי שישימו אל לבם שנענשו על לה"ר שהוא מעשה נחש ורבנן סבירא להו לפי הצורך לרפואתן היה שנשיכת כלב אין בו ארס המתחלחל בגוף וראה סגי ונשיכת נחש שהארס מתחלחל צריך והביט:


'''{{עוגן1|ולא}} חולצין ולא מייבמין.''' נמי כגון שיש כאן אחיו הגדול ממנו להכי קרי רשות דמצוה בגדול לייבם. וטעמא דהני כולהו גזירה שמא יכתוב:
Halakhah 10


'''{{עוגן1|אלו}} הן משום מצוה.''' שיש בהן מצוה גמורה ואסרום חכמים לעשות בשבת וביום טוב:


'''{{עוגן1|לא}} מקדישין.''' הקדש שאינו קבוע לו זמן:


'''{{עוגן1|ולא}} מעריכין.''' האומר ערכי או ערך פלוני עלי:
Segment 1


'''{{עוגן1|ולא}} מחרימין.''' לומר הרי בהמה זו חרם לשמים או לכהנים. וכולהו הני אסרו רבנן משום דדמי למקח וממכר שיוצא מרשותו לרשות הקדש:
מתני' <b>חרש שוטה וקטן וכו'.</b> הואיל והן אינן מחויבין בדבר:


'''{{עוגן1|ולא}} מגביהין תרומות ומעשרות.''' מפני שהוא כמתקן ואפי' ליתנם לכהן בו ביום דמיחזי משום שמחת יום טוב דכהן שצריך להן הוא מפרישן אף על פי כן אסור ודוקא בפירות דטבילי מאתמול אבל לאלו דטבילי האידנא כגון עיסה שנילושה בי"ט לאפרושי חלה ממנה מפרישין לה ויהבינן לכהן:
Segment 2


'''{{עוגן1|אין}} בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד.''' מסקינן דהך סתמא אין בין וכו' כבית שמאי היא דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים דסברי לא הותרה הוצאה ביום טוב אלא לצורך אוכל נפש בלבד אבל אנן קיימא לן כבית הלל דסברי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך ועוד איכא הך דריש פרקין משילין פירות דרך ארובה דבי"ט מותר ובשבת אסור:
גמ' <b>תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה וכו'.</b> כתוב זה לעיל פ' לולב הגזול בהלכה י וע"ש:
הדרן עלך פרק ראוהו ב"ד


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שבות}} שהיא רשות וכו'.''' כלומר דמפרש אמאי קרי להני שבות ולהני רשות הרי כולהו משום שבות הוא דאסרו חכמים דלית בהו מלאכה להכי קאמר לפי דמתני' קא חשיב להני דרישא שיש בהן משום שבות והן אינן אלא רשות שאין בהן שום מצוה ולאינך קרי רשות לגבייהו שיש בהן מצוה כגון דנין וכו' אלא שאין בהן מצוה גמורה לעולם כדפרישית במתני' ולגבי הני דסיפא נמי קרי להו רשות:
Chapter 4


'''{{עוגן1|תני}}.''' בברייתא אין עולין באילן וכו'. ופריך ניחא לח דאיכא למיגזר שמא יתלוש אלא יבש אמאי וכי כך אנו אומרים אסור לדוש על גבי זמורה יבשה בשבת בתמיה הלא משנתייבש אין דינו כאילן:


'''{{עוגן1|אלא}} כר"מ.''' כלומר לא אתיא אלא כר"מ דפ"ז דכלאים דתנינן התם גפן שיבשה אסורה שאסור לזרוע זרעים בתוך עבודתה ואם זרע אינה מקדשת הזרעים לאסרן בהנאה ר"מ אומר אף צמר גפן אסור ואינו מקדש ואמר עלה ר"א התם דרישא גפן שיבשה נמי דר"מ היא וכן גריס בהדיא לעיל בפ"ב דכלאים בהלכה ד' דר"מ היא דס"ל צמר גפן אוסר וה"ה לגפן שיבשה אבל לרבנן גפן שיבשה אינה אוסרת וא"כ האי ברייתא דמשוי ליה לאילן יבש כאילן לח נמי אליבא דר"מ דכלאים היא:


'''{{עוגן1|דברי}} הכל.''' ודחי לה הש"ס דליתא אלא האי ברייתא כדברי הכל אתיא לפי שאסרו אילן יבש מפני אילן לח דלא ליתי לאחלופי:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|אתא}} ופרי קומי רב.''' היה רץ לפני רב כשהיו מטיילין בי"ט והביא בידו זמורה יבשה:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' רב:


'''{{עוגן1|וויידא}} אתיתה.''' מאיזה מקום הבאת אותה:
Segment 1


'''{{עוגן1|א"ל}} בההיא תמרתא עמיקתא.''' במקום שהתמרים גדילין בעמק ומשם לקחתיה:
מתני' <b>יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת.</b> אף על פי שמן התורה מותר לתקוע לא היו תוקעין אלא במקדש דרבנן הוא דגזיר ביה לפי שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאן בתקיעת שופר גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות בר"ה:
במקדש היו תוקעין שהרי אין בו אלא משום שבות ואין שבות במקדש:
<b>אבל לא במדינה.</b> שאר ארץ ישראל חוץ מירושלים קרוי מדינה:
<b>בכל מקום שיש בו ב"ד.</b> מפני שב"ד זריזין הן ולא יבואו התוקעי' בפניהם להעביר השופר לפי שהם מודיעים את העם ומזהירין אותן:
<b>אלא ביבנה בלבד.</b> שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכל מקום שגלתה שם סנהדרי גדולה אבל לא בשאר ב"ד:
<b>אמרו לו אחד יבנה ואחד.</b> כל מקום שיש בו בית דין. איכא בינייהו בין הת"ק לאמרו לו דלת"ק לא בעינן בית דין קבוע אלא אפי' באקראי שבמקרה באו שם תוקעין בו ותנא דאמרו לו סבירא ליה דווקא בבית דין קבוע שם ולהכי קאמרי אחד יבנה וכו' כלומר בית דין קביע כמו ביבנה הוא דבעינן ולא בב"ד של אקראי והל' כתנא דאמרו לו:


'''{{עוגן1|א"ל}} רב.''' מאן שרא לך זה לעשות בי"ט ורב לטעמיה כדאמר לקמיה שאף זמורה יבשה אסור להשתמש בה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ר'}} אחא בשם רב אסור לדוש וכו'.''' גריס להא לעיל בפ' בתרא דעירובין בהלכה ח' וגריס שם אסור לתלוש שרשי זמורה בשבת. וגי' דהכא יותר נכונה היא:
גמ' ר' אבא בר פפא אמר דר' יוחנן ורשב"ל הוון יתבין ומקשין בהא דתנינן וכו' אם ד"ת הוא שדוחה את השבת אף בגבולין ידחה וכו':
<b>אמר לון כתוב אחד אומר וכו'.</b> כלומר ודאי דיש לנו ללמוד מהכתובים הללו דכאן אומר יום תרועה וכאן אומר זכרון תרועה דזה מיירי בחול וזה מיירי בשבת אלא דקשיא דא"כ אף במקדש לא ידחה יעל כרחינו צריכין אנו להאי דרשא דר"ש בן יוחי כדלקמן אלא דאכתי לא אסיק להקושיא ולהתירוץ עד דמייתי להאי דר"ז דלקמיה דה"נ דריש ר' לוי ולבתר הכי מקשה ומפרק:
<b>מפקד.</b> מצווה לחברייא עולון לבית המדרש ושמעו קולו דר' לוי מה הוא דורש היום דלית אפשר שהוא מוצא פרשה שלו כמה שדורש דלא יהא איזה לימוד ודבר חדש ונכנס ר' לוי לבהמ"ד ואמר לפניהם הדרש הזה כתוב אחד אומר וכו' ואמור מעתה אפי' במקדש לא ידחה ומתרץ דתנא דהיינו טעמא דכתיב באחד לחדש יום תרועה וגו' וזהו במקדש ששם היו קובעין החודש ויודעין מתי הוא באחד לחדש אלא דאכתי קשיא מעתה אפי' במקום המדינה שהן יודעין שהוא באחד לחדש שהרי שלוחין יוצאין וכ"ת הרי היום אין השלוחין יוצאין מ"מ מאי שנא במקדש דנקט אפי' בירושלים ידחה. שהרי הן יודעין שקבעו ב"ד את החודש היום וע"כ דאתינן להאי דתני ר"ש בן יוחי דכתיב בתר דהאי קרא. יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה וגו' ודנקט כאן והקרבתם אגב אשגרת לישנא הוא דהאי והקרבתם דפ' אמור בתר שבתון זכרון תרועה הוא דכתיב וקרא דפ' פנחס דבתר יום תרועה הוא ועשיתם כתיב והיינו הך דהתורה מרמזת לנו דבמקום שמקריבין קרבנות הוא דלעולם יום תרועה יהיה לכם ואפי' בשבת ומשום דועשיתם דפ' פנחס סמיך ליה ליום תרועה יהיה לכם וקרא דזכרון תרועה על גבולין הוא דנאמר ואף בירושלים לפי האי דרשא:
<b>והכתוב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים.</b> ומאי שנא שופר דר"ה בשבת משופר דיובל ביום הכפורים ונימא נמי דלא דחיא יה"כ בגבולין וקרא כתיב בכל ארצכם:
<b>א"ל.</b> הכי דרשינן זו. שופר דיובל את מעביר בארצכם הא אחרת וזה שופר של ר"ה לא נוהגת בכל ארצכם בשבת:
<b>אמרין ליה.</b> חברייא או דילמא נאמר דה"ק קרא זו אתם מעבירין בארצכם אבל לא בחו"ל הא אחרת של ר"ה בין בארץ ובין בחו"ל נוהג אף בשבת:
<b>אילו הוה כתיב.</b> גבי יובל תעבירו שופר בארצכם הייתי דורש כאן מיעט לח"ל ובמקום אחר והוא ראש השנה ריבה אף בחוץ לארץ אבל השתא דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם ובכל ריבויא הוא ועל כרחך דהכי דרשינן כאן ריבה אף בגבולין ובמקום אחר בר"ה מיעט גבולין דלא דחיא שבת:


'''{{עוגן1|היא}} שרשי אילן היא שרשי קולסי כרוב.''' הכל דין אחד להם ובגבוהין שלשה דמשתמש באילן הוא אבל אם אינן גבוהין שלשה כארץ הן ודשין עליהן שכל פחות מג' מהקרקע כקרקע הוא:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|מפני}} מה אמרו אין עולין באילן.''' אפי' בשאינו משתמש בו אם דטעמא שמא ישכח ויתלוש ויאכל מן הפירות שעליו או דטעמא הוי שמא ישכח וירעיד את האילן ונמצא משתמש במחובר הוא ונ"מ באילן סרק שאין לו פירות נשמעינה מן הדא דתני בברייתא היה רוכב ע"ג בהמה בי"ט אומרים לו רד א"כ ש"מ דטעמא הוי שמא ישכח וירעיד את הבהמה ונמצא משתמש בבעלי חיים הוא וא"כ ה"ה באילן טעמא משום הכי הוא ואי באילן סרק אסור:


'''{{עוגן1|מפני}} מה אמרו היה רוכב וכו'.''' שמא תינוק הבהמה מאמה בעוד שהוא יושב עליה והוי ליה כמניק אותה בידים וזה אסור בי"ט:


'''{{עוגן1|הגע}} עצמך שהיה הוגן אחד גדול.''' בן חמור גדול ושוב אינו יונק וא"כ נתת דבריך לשיעורין:
Segment 1


'''{{עוגן1|תנא}} ר' אחא וכו'.''' דשנייא היא גבי בהמה דטעמא אחרינא איכא שהוא מצוה על שביתת בהמה כמוהו עצמו דכתיב למען ינוח וגו' וס"ל דאדם מצוה על שביתת בהמתו בי"ט כמו בשבת:
מתני' <b>ועוד זאת.</b> מתני' חסורי מחסרא והכי קתני בירושלים הי' תוקעין בכל העיר כל זמן שהיו בית דין יושבין בלשכת הגזית במקדש ששם ב"ד יושבין עד ו' שעות ביום וביבנה לא היה תוקעין אלא בזמן ב"ד ובפני ב"ד ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבניינה יתרה בתקיעת שבת על יבנה:
<b>שכל עיר שהיא רואה.</b> כדמפרש בגמרא פרט לעיר שיושבת בנחל ואינה רואה ירושלים ואעפ"י שהיתה קרובה לא היו תוקעין בה בשבת:
<b>ושומעת פרט לעיר שיושבת בראש ההר.</b> וקרובה פרט ליושבת חוץ לתחום. ויכולה לבא פרט למפסיק לה נהר:
גמ' <b>והן.</b> ודווקא שיהו כל הדרכים האלו השנוים בה ומפרש ואזיל:
<b>רואה ואינה שומעת.</b> כלומר אע"פ שהיא רואה ירושלים כגון שירושלים היא מלמעלן לנגדה והעיר היא מלמטן ויכולה לראות למקום הגבוה ממנה שהיא יושבת במישור אלא שאינ' שומעת להשופר שבירושלים וזו נמעטת מדקתני שומעת:
<b>רואה ושומעת וקרובה.</b> אלא שאינה יכולה לבוא מחמת שהנחל של מים מפסיק וזו אימעוט מיכולה לבא:


'''{{עוגן1|נשענים}} בבהמה.''' סומכין עצמן על הבהמה בי"ט:
Segment 2


'''{{עוגן1|בבריא}}.''' אם הוא בריא מותר שאינו צריך לכך אלא כלאחר יד הוא עושה ולא הוה ליה משתמש בבעלי חיים:
<b>ושומעת.</b> אעפ"י ששומעת אלא שאינו רואה ירושלים וכגון שההר מפסיק ביניהם:
<b>רואה וכו'.</b> אף על פי שיש לה אלו השנים אלא שאינה יכולה לבא וזו היושבת חוץ לתחום ואימעוט מקרובה:
<b>ר' יונה בעי היתה יכולה לבא על ידי עירובין.</b> מהו אם קרינן בה יכולה לבא או דילמא אפי' כן קרינן בה אינה יכולה לבא דזימנין יאבד העירוב א"נ דבעינן דלעולם יכולה לבוא אפי' בלא עירוב הוא דבעינן ולא איפשיטא:
<b>היך מה דאת אמר וכו'.</b> קושיא היא אמאי לא אמרינן דכמו דגבי ירושלים שכל עיר וכו' ואימר אף ביבנה כן ואמאי לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא זה גם ביבנה שכל עיר שהיא רואה וכו' ומשני דלא דמי דבשלמא ירושלים ד"ת שתוקעין בה בשבת והעיירות הסמוכות לה ד"ת כלומר שנוסף הוא על מקום שהוא ד"ת שם וכדמסיים ואזיל ורבן יוחנן בן זכאי מתקין על ד"ת כלומר דשפיר שייך שמתקינין ומוסיפין על המקום שהוא מד"ת אבל יבנה היא גופה מדבריהן הוא והעיירות הסמוכות לה מדבריהן בתמיה וכדמסיים ורבן יוחנן בן זכאי יהא מתקין להוסיף על דבר שהוא מדבריהם וכי יש תקנה אחר התקנה:


'''{{עוגן1|בתש}}.''' שהוא אדם חלוש וצריך הוא לכך:
Segment 3


'''{{עוגן1|ר'}} יוסה אומר וכו'.''' וקאמר הש"ס דהכי מפרשינן לומר דלא פליגי דמ"ד נשענים בהוא דמיסתמך ציבחד שאינו סומך עליה אלא מעט בלט ומ"ד אין נשענים בכובש את כובד גופו עליה ואין חילוק בין אדם בריא או תש:
<b>יצאו ב"ד ממקום.</b> שהן יושבים למקום אחר לא היו תוקעין ור' יוסי בעי לפני ר' סימון אם אפי' מבית לבית או מטרקלין לקיטון והוא החדר שמבפנים נמי בכלל או לא:
א"ל ר' סימון בי רבי שלי והוא ריב"ל עד כאן שמעתי ממקום למקום ותו לא שמעתי ממנו:


'''{{עוגן1|ולא}} ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא.''' אליבא דר' יוסה קאמר הש"ס דהוא אמר איתפלגון ר' בא בר ממל וחברייא ולא ס"ל לתרץ דבריהם ולומר דלא פליגי דלא מיסתבר ליה לחלק בין סומך מעט או הרבה עליה דמ"מ משתמש בבעלי חיים הוא. והשתא לא ידעינן מי הוא האומר נשענים ומי האומר אין נשענים דר' יוסי סתם קאמר ר' בא בר ממל וחברייא חד אמר וכו' וכן נמי מסופקין אנחנו היאך מתרץ להני ברייתות דאית תנא תני נשענים ואית תנא תני אין נשענים אי ס"ל לר' יוסה לתרץ הברייתות כדשנינן לעיל או לא דס"ל דהברייתות ג"כ פליגי אהדדי:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|מן}} מה דלא אמר וכו'.''' כלומר דפשיט לה הש"ס ממה שאנו רואין דלא אמר ר' יוסה בשם ר' בא בר ממל בהדיא כלום לגלות להיכן דעתו נוטה אלא סתמא קאמר איתפלגון וכו' חד אמר וכו' והשתא מאי בעי ר' יוסה בזה דקאמר איתפלגון ר' בא וכו' הלא פלוגתא דתנאי בברייתות היא ומה חידש בכך אלא הוי דש"מ דהוא אמר נשענים בבריא וכו' וכלומר דעל כרחך דרבי יוסה נמי כרב חסדא ס"ל לתרץ הברייתות דלעיל דמ"ד נשענים בבריא מיירי ומ"ד אין נשענים בתש מיירי ול"פ והלכך קאמר איתפלגון ר' בא וכו' לומר דאמוראי הוא דפליגי בהא אבל תנאי דברייתות לא פליגי אהדדי:


'''{{עוגן1|זאת}} אומרת.''' מדאסור לשוט אע"ג דלא קעביד מידי אלא שמחלק המים ע"י כך א"כ אסור לאדם להשיט דבר מעל פני המים ולהביאו אצלו:


'''{{עוגן1|חמון}} לחד בר נש.''' שהיה מפצל ומחלק המים הילך והילך מן הקיסמין ושותה:
Segment 1


'''{{עוגן1|הדא}} היא דאמר ר' יעקב וכו'.''' וא"כ זה ג"כ אסור:
מתני' <b>בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה.</b> דכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים:
<b>ובמדינה יום אחד.</b> דכתי' ולקחתם לכם ביום הראשון ולא כתיב כאן לפני ה' אלהיכם:
<b>זכר למקדש.</b> דמצוה לעשות זכר למקדש דאמר קרא ציון אין דורש לה מכלל דבעי דרישה:
<b>ושיהא יום הנף.</b> של העומר שהוא ט"ז בניסן כולו אסור לאכול חדש כמפורש הטעם לעיל בפ' לולב הגזול בהל' י"א:
מתני' <b>בראשונה.</b> קוד' שאירע הקילקול היו מקבלין עדות החודש כל היום ל':


'''{{עוגן1|א"ל}} הדא היא דתנינן שובר אדם וכו'.''' כלומר מאי חזית דמדמית לה להא דר' יעקב בר זבדי ולאסור תדמה טפי להדא דתנינן שובר אדם את החבית לאכול הימנה וה"נ דזה עושה כן כדי לשתות וכי שבירת המים חמירא טפי משבירת החבית:
Segment 2


'''{{עוגן1|סיפוק}} שהוא מחמתו.''' מחמת החימה והכעס כמה דאת אמר ויחר אף וגו':


'''{{עוגן1|טיפוח}}.''' קרי מה שהוא עושה לרצונו:


'''{{עוגן1|חד}} אמר הכין שרי.''' היה מראה אם עושה הוא כן שמטפח לאחורי ידיו והוי כלאחר יד שרי והכן אם מטפח מקמי ידיה אסור:
Segment 3


'''{{עוגן1|וחורנא}}.''' ואחרינא אמר בין מקמי ידיה ובין לאחורי ידיה אסור:
גמ' <b>כתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם וכו'.</b>גרסינן להא לעיל פ' לולב הגזול שם עד סוף הלכה ומפורש היטב וע"ש:


'''{{עוגן1|ולא}} ידעין.''' מי הוא האוסר ומי המתיר לאחורי ידיה. אלא מן מה דאמר ר' יונה יש זקנים בימינו שהיו מטפחין לאחורי ידיהון בשבתא הוי ר' יונה דהוא אמר הכין שרי והכין אסור:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|רבי}} הוה מסב.''' היה משיא לר"ש בריה ובסעודת הנשואין היו מטפחין לאחורי ידיהון בשבת לשמחה:


'''{{עוגן1|רבותינו}} הותרה בשבת.''' בתמיה דס"ל הכין והכין אסור:


'''{{עוגן1|מי}} הוא זה שבא לרדותינו.''' להוכיחנו בתוך בתינו. ואית דאמרי שכך אמר רבי מי הוא זה שבא לצנעינו למחאות אותנו:
Segment 1


'''{{עוגן1|שמע}} ר"מ קליה.''' דרבי שהיה כועס על כך וערק משם:
<b>פעם אחת נשתהו העדים מלבוא.</b> עד בין הערבים ונתקלקלו הלוים בשיר של תמיד של בין הערבים שלא אמרו בו שירה כלל לפי שרוב פעמים היו העדים באים קודם המנחה ולפיכך היו נוהגים בו לומר שיר של י"ט בתמיד של בין הערבים ולתמיד של שחר שעל הרוב עדיין לא היו העדים באים ולא ידעו אם יתקדש היום אם לאו לא תיקני לו שיר של יו"ט אלא שיר של חול היו אומרים ואותו הפעם הגיע שעת הקרבה של תמיד של בין הערבים ועדיין לא באו העדים לא ידעו הלוים מה שיר יאמרו אם שיר של חול או של יום טוב שאפשר שיבואו העדים מיד ויתקדש היום ולא אמרו שירה כלל והתקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה ואם לא באו עד מן המנחה ולמעלה אע"פ שלא יתקדש היום ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר מכל מקום הואיל והתחילו לנהוג בו קדושה דשמא יבואו עדים ויתקדש היום נוהגין בו קדושה ואסור בעשיית מלאכה ומשום דילמא אתי לזלזוליה ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה בתחלת היום שיאמרו אשתקד נהגנו בו קודש ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול לפיכך גומרין אותו היום בקדושה ולמחר קודש שזהו י"ט:
<b>משחרב ביה"מ.</b> ואין כאן חשש קלקול השיר ולא קרבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיחזור הדבר ליושנו ושיהו מקבלין עדות החודש כל היום ולקדשו היום ולא עשו ב' ימים:


'''{{עוגן1|נפקין}}.''' בני הנשואין:
Segment 2


'''{{עוגן1|פריי}} בתרי' מיפרי.''' היו רוצין אחריו במרוצה להחזירו ובהדי דערק אפריח רוחא פיקלייה. הסודר שלו מעל צווארי' דר"מ והצין רבי מן החלון וראה צוארו דר"מ:
גמי' <b>מפני מעשה שאירע.</b> באותו הפעם לפיכך נשתהו העדים מלבוא שפעם אחת נפלה קול הברה בעיר ובאו וכו' כלומר שנפלה הברה שבאו הסרקיים והן ישמעאלים הגזלנים ונטלום להעדים ונתעכבו בידיהם וע"י כך נשתהו מלבוא ומתוך כך נתקלקלו הלוים בשיר:
<b>בשם מאן רבי אמר לה.</b> רבי שסידר את המשנה וסתם דבריו ולא פי' מה היה הקלקול בשם מי אמר לה:
<b>אמר לון דכוותכון.</b> אפשר כמו שאתם נוהגין בהלכה דאית לכון רברבין סגין הרבה רבנים זה אומר בשם רבו כך וזה בשם רבו לא כן רבי אלא בשם רבי יהושע בן לוי אמר לה אלא ורבי לא מייתי לה לטעם דהלכה בהמתני' במה היה הקלקול דתני וכו' וכלומר ומברייתא זו שמעינן לה מה היה הקלקול:
<b>שירו של חמישי.</b> בשבת בכל השנה היו אומרים הרנינו ובראש השנה לא היו פותתין מהרנינו אלא אומרים הסירותי מסבל מפני שבר"ה יצא יוסף מבית האסורים ואם חל יום טוב של ראש השנה להיות בחמישי היו אומרים בשחרית הרנינו לפי שעל הרוב עדיין לא באו עדים והיו אומרים בשיר של ה' בחול ובמנחה דעל הרוב כבר באו עדים היו אומרים הסירותי וגו' שיר של יו"ט ועכשיו אם באו עדים מן המנחה ולמטן כלומר אחר המנחה ובתמיד של בין הערבים שהקריבו ועדיין לא היו העדים והיו אומרים עוד פעם אחד הרנינו שלא היו אומרים הסירותי שאפשר שלא יבואו עדים כלל היום וא"כ לא נמצאו אומרים שיר וכופלין אותו שהיו אומרים הרנינו ב' פעמים והוא שיר של חול היום וזהו הקלקול באותו פעם:


'''{{עוגן1|אמר}} לא זכית אנא לאורייתא וכו'.''' על דרך ועיניך רואות מוריך שבכך אתה זוכה למאור החכמה של התורה:
Segment 3


'''{{עוגן1|אצבעתיה}} דרבי מן גולגיקין דידיה.''' מן הבית יד שהיה תמיד על ידיה דרבי וזהו אמרם למה נקרא רבינו הקדוש שמעולם לא הניח ידו מטיבורו ולמטה וכי האיך אפשר זה אלא שהיה תמיד מכוסה בבית ידו ובלא בית יד לא היה נזהר בכך:
<b>כבר עבר רובו של היום בקדושה.</b> לפיכך נוהגין אותו היום לגמרי בקדושה וכדפרישי' במתני':


'''{{עוגן1|קיפוץ}}.''' נקרא אם עוקר שתי רגליו כאחת וקופץ וריקוד נקרא בעוקר אחת ומניח אחת כדרך המרקדין בבית משתאות:
Segment 4


'''{{עוגן1|סבר}} מקושה דכנישתא חדתא.''' להקיש על בה"כ חדשה שהיה שם שיפתחו לו:
<b>ר' יוחנן מפקד לאילין דכנישא דכיפרא סבין.</b> היה מצוה לאלו הזקנים של בה"כ דמקום כיפרא מטול ומיעל עד דהוא יממא שיהו מטיילין והולכין אנה ואנה בעוד שהוא יום וביום ל' היה ולא באו עדיין העדים ושלא יתפללו מנחה כל זמן שיכולין להתעכב:
<b>ואתון מדכרין זמנו ועיבורו.</b> כלומר דשמא בין כך ובין כך יבואו עדים ואז תתפללו מנחה ואתם מרויחין שתזכרו במנחה כמו שנתקדש היים בזמנו ויכולין אתם לומר יום ר"ח או יום הזכרון הזה וכן בעיבורו שהוא למחר ביום ל"א כדתנינן נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וקמ"ל בזה שיכולין הן להמתין מלהתפלל מנחה כל זמן שהוא יום ואם שלענין קדושה כבר תנינן שנוהגין ב' ימים בקדושה אם יבואו אחר זמן המנחה שהוא זמן תמיד של בין הערבים אלא שרבי יוחנן בא לומר שימתינו מלהתפלל מנחה כל זמן שהוא עדיין יום כדי שיזכירו במנחה קדושת היום וכדאמרן:


'''{{עוגן1|מקיש}} על כסא.''' כלאחר יד:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|עני}} בסידרא.''' נתאחר בבית המדרש ועלה לביתו ומצאן ישנים ורבץ לו על הסולם ובשביל שלא להקיש על הדלת בשבת לא רצה להקיצם:


'''{{עוגן1|הוה}} פשיט.''' היה רגיל לשנות עם בריה דר' אימי והלך ורצה להקיצו לר' ירמיה בהשכמת הבקר בשבת והתחיל להקיש על השער א"ל אבא ר' אימי מאן שרא לך להקיש בשבת:


'''{{עוגן1|מהו}} מקשה על כריסא בשובתא.''' להקיש על בני מעיים שלו שיפתחו א"ל בחול מאן שרא לך לעשות כן מפני הסכנה:
Segment 1


'''{{עוגן1|נהגין}} רבנן.''' להתיר בחולה מפני הרפואה ולהקיש על בני מעיים מן הטיבור ולמעלן בידיו ואם מקיש בבגדיו כנגד כריסו אף מן הטיבור ולמטה מותר:
מתני' <b>אמר ר' יהושע בן קרחה וכו' שאפי' ראש ב"ד בכל מקום.</b> שנצרך לפרוש ממקום הועד למקום אחר והרי עיקר מצות קידוש החדש תלויה בו כדתנן בפרק ב' ראש ב"ד אומר מקודש אפ"ה לא היו העדים צריכין לילך אחריו אלא ילכו למקום הועד שסנהדרין יושבים שם והם יקדשוהו בלא ראש בית דין:


'''{{עוגן1|והא}} מתני'.''' דסנהדרין פ"ד פליגא דקתני גבי דיני נפשות לפיכך אין דנין וכו' משמע דיני נפשות דוקא הא דיני ממונות דנין ותני ר"ח כן וכו':
Segment 2


'''{{עוגן1|אמרי}} כאן להלכה וכאן לד"ת.''' כלומר מתני' דהתם מד"ת מיירי דדיני נפשות אין דנין ודיני ממונות דנין והא דרבי אבהו להלכה שמד"ס אין דנין לכתחלה בע"ש. וגרסי' להא ריש כתובות ובסנהדרין שם:
גמ' <b>כיני מתניתא.</b> כן צריך לפרש המתני' למקום הוועד של חדש ששם מקדשין אותו וכלומר דלא תנינן אלא לענין קידוש החודש בדווקא שאינן צריכין להלך אחר הראש בית דין וטעמא דאם אתה מטריחן נמצאת מכשילן לעתיד לבא אבל בדיני ממונות צריך הבעל דין לילך אחר ראש ב"ד שהזמינו לבא לפניו לדין:


'''{{עוגן1|אסור}} לארס וכו'.''' לקדשה וכדמפרש ואזיל דהיינו שלא לעשות סעודת אירוסין וטעמא משום שאין קובעין סעודה בע"ש הא לארס בלא סעודה יארס:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|מחלפא}} שיטתיה דשמואל דתמן הוא אמר.''' לקמן בפ"ק דתענית דהזיווג מן השמים הוא דכתיב אלהים מושיב יחידים ביתה וגו' כדדריש בויקרא רבה עד שהן הבל במעי אמן נגזר להם זיווגם:


'''{{עוגן1|והכא}} הוא אמר הכין.''' בתמיה:


'''{{עוגן1|שלא}} יקדמנו אחר.''' ומשני בתפלה אפשר שיקדמנו אחר:
Segment 1


'''{{עוגן1|ואפילו}} כן לא קיימה.''' לא תקיים הזיווג הזה:
מתני' <b>סדר ברכות אומר אבות.</b> אומר ברכת מגן אברהם וגבורות אתה גבור וקדושת השם אתה קדוש עם הג' קדושות וכולל לברכת מלכיות עמם ואינו תוקע:
<b>קדושת היום.</b> אתה בחרתנו שבו נזכר לקדישת היום ותוקע שלש תקיעות של שלש שלש כדתנן לקמן:
<b>זכרונות וכו'.</b> כדיליף בגמרא מקראי דכתיב זכרון תרועה זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות וכתיב והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם אני ה' אלהיכם ומה ת"ל אני ה' אלהיכם לימד על כל מקום שיש שם זכרונות ושופרות יהיו מלכיות עמהן ומקדימין המלכיות כדקאמר בגמרא אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה לפני זכרוניכם לטובה ובמה בשופר:


'''{{עוגן1|איתפלגון}} ר"י ור"ש בן לקיש חד אמר מקדישין וכו'.''' גרסי' להא לעיל בפ"א דפסחים בהלכה ג' עד משום שבות שהתירו במקדש ושם מפורש הכל:
Segment 2


'''{{עוגן1|כל}} אלו בי"ט אמרו וכו' ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד.''' ופריך וכי אילין אינין בלבד שבין י"ט לשבת דלא קחשיב אלא אוכל נפש והא אית לך חורנין והרי יש ביניהן עוד דברים אחרים כדקא חשיב ואזיל. סקילה בשבת. להעובר במזיד ובהתראה ואין חיוב מיתה בי"ט וכן כרת להעובר במזיד בלא התראה. מכות בי"ט דכל המלאכות בי"ט בלאו הן וחייבין עליהן מלקות בהתראה אבל אין מכות בשבת דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו. וגרסי' להא לקמן בפ"ק דמגילה בהלכה ח':
גמ' <b>ביהודה נהגו וכו' עבר ועשה ביהודה.</b> כמנהג בגליל או איפכא יצא שבדיעבד אינו מעכב:


'''{{עוגן1|אין}} תימר.''' וכ"ת בדברים שיש בהן אוכל נפש אתינן מיתני. במתני' דבהא קאמר אין בין י"ט לשבת וכו' אבל במילי אחרינא איכא טובא אכתי קשיא והא תנינן משחילין פירות וכו' וזה נמי שייך לאוכל נפש ולמה לא קחשיב להא. ולא משני מידי:
Segment 3


'''{{עוגן1|ועוד}} מן הדא.''' כלומר דהשתא קחשיב ואזיל עוד דיש בין י"ט לשבת:
<b>וכשקידשו את השנה וכו'.</b> תוספתא היא בפ"ב ומייתי לה לעיל בפ"ג. בכל מקום. בברכת כל ימות השנה אם עבר והזכיר אדיר במלוכה לא יצא כלומר אם חתם ברוך אדיר במלוכה במקום האל הקדוש חוץ מן ברכת האל הקדוש של ר"ה אם חתם ברוך אדיר במלוכה יצא. ובלבד אם זה הוא במוסף ואתיא האי כר' יוחנן בן נורי דאמר כולל מלכיות עם קדושת השם הלכך הואיל ושניהם נכללים בברכה אחת יצא:


'''{{עוגן1|דתניא}} שוחקין וכו' והוא שמל.''' כבר וצריך לשחוק סמנין לרפואה ולא דקשיא ליה אמאי לא חשיב נמי להא דעצי בשמים דלא שייך לאוכל נפש:
Segment 4


'''{{עוגן1|ועוד}}.''' יש ביניהון מן הדא דתני מודים חכמים לר"מ וכו' כמפורש בפ' דלעיל סוף הלכה ב':
<b>רשב"ג אומר אומר קדושת היום עם הזכרונות ואתייא כר"ע.</b> וענין תקיעה שתוקע לקדושת היום שכולל זכרונות עמה:
<b>אמר רשב"ג מה מצינו בכל מקום אומרה רביעית אף כאן אומרה רביעית.</b> וכך הוא בתוס' ובת"כ פ' אמור:
<b>רבי אומר מה מצינו בכל מקום באמצע אף כאן אומרה באמצע.</b> כך הוא שם. ובספרי הדפוס נתחלף והיא גרסא אחרת:


'''{{עוגן1|מה}} ביניהון.''' חסר כאן דברי ר' יהודה וכמו דגריס לקמן במגילה שם על המתני' אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד תני בשם ר' יהודה אף מכשירי אוכל נפש התירו. ועלה קאמר מה ביניהון כלומר באיזה מכשירין פליגי ר' יהודה וחכמים:
Segment 5


'''{{עוגן1|לחדד}} ראשו של שפוד.''' לצלות בו ביניהון דר' יהודה מתיר אף זה לתקן בי"ט:
<b>צריך לומר.</b> בר"ה האל הקדוש ומרבה לסלוח:
<b>בתפלה.</b> בכל יום הוא אומר אלהי דוד ובונה ירושלים שכולל ברכת צמח דוד בברכת ירושלים כדלעיל בברכות פ"ד ובנביא בברכת הפטרה מסיים אלהי דוד מצמיח ישועה:
<b>וחותם בשבת ויו"ט בינתים.</b> שחותם בשתיהן:


'''{{עוגן1|להוציא}} אש מן העצים ביניהו.''' דאע"ג דמוליד הוא מתיר ר' יהודה דמכשירי אוכל נפש הוא וכדי לבשל ולצלות בו:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|הוא}} הדבר.''' ביניהון ולא פירש מהו ולפיכך שואל הש"ס מהו הוא הדבר דתנא ר' יהודה בר פזי אם על דרב חסדא או על הא דר' חנינא קאמר הוא הדבר ולמה סתם דבריו אלא ודאי לא קאי אלא על הדבר הנזכר במתני' ולית לך אלא כהדא דתנינן לעיל בפ"ג בהלכה ז' אין משחיזין את הסכין בי"ט אבל משיאה ע"ג חבירתה וקאמר עלה רב חסדא שם דר' יהודה הוא דאמר אף מכשירי אוכל התירו ומשיאה על גבי חברתה כדי לחדדה:


'''{{עוגן1|דאמר}}.''' ואמר רב יהודה בשם שמואל וכו'. כלומר אף זה לא מתוקמא דהא דאמר רב יהודה לעיל אדרב חסדא דלא היא דהך מתני' דברי הכל היא דלאו לחדדה מיירי אלא כדי להעביר שמנונית שעליה ואפ"ה במשחזת לא דעובדא דחול הוא:


'''{{עוגן1|מהו}} להדליק.''' בי"ט נר של אבטלה נר בטילה שאינו צריך לו:
Segment 1


'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא במכילתא פליגא על חזקיה דאוסר דדריש לא תבערו וגו' בשבת אין אתה מבעיר אבל את מבעיר בי"ט ובמאי עסקינן אם תאמר שצריך לדברים שיש בהם אוכל נפש הא בהדיא כתיב אך אשר יאכל וכו' וכל המלאכות השייכין לאוכל נפש בכלל ולמה ליה למידרש מביום השבת אלא ודאי כי אנן קיימין להאי דרשא בנר של אבטלה להתיר בי"ט וקשיא לחזקיה:
<b>אמר לו ר"ע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר.</b> ה"ק למה הוא מזכיר עשר נימא תשע דהואיל וישתנו מלכיות מזכרונות ושופרות לענין תקיעה לישתנו נמי לענין מנין הפסוקים אלא אומר וכו' והלכה כר"ע:
מתני' אין פוחתין מי' מלכיות וכו' ג' פסוקים משל תורה וג' משל כתובים לפי שספר תהלים קדם לנביאים וג' משל נביאים ואחד משל תורה שמשלים בו:
<b>ר' יוחנן בן נורי אומר אם אמרו ג' ג'.</b> אחד משל תורה ואחד של כתובים ואחד של נביאים יצא וכן הלכה שיצא בדיעבד:
<b>אין מזכירין מלכות זכרון שופר של פורענות.</b> כגון אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם. ויזכור כי בשר המה. תקעו שופר בגבעה וכיוצא בהן וזכרון של יחיד אף על פי שהוא לטובה כגון זכרה לי אלהי לטובה וכיוצא בו אין מזכירין אותו:
<b>רבי יוסי אומר אם השלים בתורה יצא.</b> מפרש בגמרא דה"ק רבי יוסי ומשלים בתורה ואם השלים בנביא יצא וכן הלכה:


'''{{עוגן1|ותני}} תמן.''' לעיל בפ"ק גבי אין מוציאין את הקטן וכו' דקתני פלוגתא דב"ש וב"ה בהא כדמפרשינן שם דפליגי אי אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכן בהבערה וזה נמי קשיא לחזקיה דהא ב"ה מתירין בהבערה שלא לצורך:
Segment 2


'''{{עוגן1|בעא}} קומי ר' יוחנן.''' אם נר של בטילה מותר בי"ט:
גמ' <b>אין פוחתין מעשרה מלכיות כנגד עשרה קילוסין.</b> של הלל בפרשה זו שאמר דוד הללויה הללו אל בקדשו וגו' שנאמר כאן שופר מה כתיב בתריה לכו נא ונוכחה וגו' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו' וכנגד זה זכרונות שיעלו לטובה ותקובל תשובתם:
<b>כנגד ז' כבשים וכו'.</b> שמקריבין בראש השנה:


'''{{עוגן1|לא}} תאסור.''' אם אתה רואה אחד מדליק נר של בטילה ולא תישרי לכתחלה:
Segment 3
תחילתדףכאן ה/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הבהמה}} והכלי' כרגלי הבעלי'.''' אין אדם יכול להוליכה בי"ט אלא במקום שבעליה יכולים לילך ואם לא עירב יש לה אלפים לכל רוח העיר כמו הבעלים ואם עירב לצפון גם היא תלך לצפון ולא לדרום:


'''{{עוגן1|המוסר}} בהמתו לבנו או לרועה הרי הוא כרגליו.''' של הבעלים והכי מוכח בגמרא. ובנוסחת המשנה של הבבלי כתוב בהדיא הרי אלו כרגלי הבעלים ואוקימנא מתני' בשיש שם שני רועים ומסרה להם דלא קנה אחד מהם ולפיכך הרי אלו כרגליו אבל אם מסרה לרועה אחד הרי הוא כרגלי הרועה ואפי' לא מסרה לו אלא ביו"ט. ודקתני לבנו הרי הוא כרגליו אע"ג דיחיד הוא לא קנה לפי שדרך בני אדם למסור כליהן וחפציהן לבניהן ואינם מחשבין אותם כאלו הוציאם מרשותם:
<b>אלוהות.</b> פסוקים שנאמר בהן השם אלהי. אלהינו וכיוצא:
<b>ר"ז בעי ביה ובדבתריה פליגין.</b> בקרא דזמרו ובקרא דאבתריה כי מלך כל הארץ אלהים פליגי אם נחשבין הם לשנים אבל בקרא דזמרו לחוד שוין שלאחד הוא נחשב או דילמא ביה לגרמיה פליגין בפסוק דזמרו בעצמו פליגי אם עולה לשנים דכתיב בה אלהינו ומלכנו ופשיט לה מן מה דתני בברייתא הכל מודים במלך אלהים על גוים אלהים ישב על כסא קדשו דכתיב בתר כי מלך כל הארץ ושוין בזה שאין נחשב אלא לאחד ואע"ג דכתיב ביה תרי אלהים א"כ ה"ה בפסוק דזמרו מודים שאינו אלא אחד והדא אמרה ביה ובדבתריה פליגין אם נחשבים לשנים:


'''{{עוגן1|כלים}} המיוחדים לאחד מן האחין שבבית הרי הן כרגליו.''' וקמ"ל שאע"פ שעדיין לא חלקו ביניהן אלא אחד מהן יחד לו כלים אלו לכשיגיע החלוקה הרי הן כרגליו:
Segment 4


'''{{עוגן1|ושאינן}} מיוחדין.''' לאחד מהן אלא לכולן הרי אלו כמקום שהולכין כולן אבל אם עירב אחד לסוף אלפים אמה לצפון והשאר לא עירבו הוא מעכב על ידן להוליכם לדרום אפי' פסיעה אחת והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים שהן מותרים בהן:
<b>הוינן סברין.</b> מעיקרא מימר שלש מכל אחד קאמר אשכחת ברייתא דתני בהדיא אפי' ג' מכולן יצא כדפרישית במתני':


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}}.''' דקתני מסרו לרועה הרי הוא כרגליו של הבעלים בשמסרה לו ביו"ט דלא קנה שביתה אצל הרועה אבל אם מסרה לו מערב יו"ט וקנה שביתה אצלו הוא כרגלי הרועה:
Segment 5


'''{{עוגן1|בשיש}} שם רועה אחד.''' כלומר שיש בעיר עוד רועה א' דבשני רועים לא קנה אחד מהן לפיכך הרי הוא כרגלי הבעלים אבל אם אין שם עוד רועה אחד אלא זה לבדו לעולם הוא כרגלי הבקר והוא הרועה וכמו שקורין חמר למוליך החמורים כך קורין לרועה הבהמות בקר שמוליך את הבקרים:


'''{{עוגן1|ותני}} כן וכו'.''' בתוספתא פ"ד ר' דוסא אומר הלוקח בהמה מן הרועה אעפ"י שלא הודיעה עליה לרועה הרי היא כרגלי הרועה:
תחילתדףכאן ה/ד
'''{{עוגן1|השואל}} כלים מחבירו מערב י"ט כרגלי השואל.''' מפני שבשעת קנין שביתה והוא בין השמשות שהוא כניסת היום קונה השואל וקמ"ל שאע"פ שלא נתנו לו הכלי אלא בי"ט ובין השמשות לא היה ברשותו אפ"ה קנה והרי הוא כרגליו של השואל:


'''{{עוגן1|בי"ט}}.''' שאלו ממנו בי"ט הרי הוא כרגלי המשאיל לפי שקנה שביתה אצל בעליו וקמ"ל שאעפ"י שדרכו תמיד לשאול ממנו כלי זה בכל י"ט אפ"ה כרגלי המשאיל משום דמימר אמר המשאיל דילמא אשכח השואל אינש אחרינא ואזל ושאיל מיניה:
Segment 6


'''{{עוגן1|האשה}} ששאלה מחברתה תבלין.''' לקדרתה או מים או מלח לעיסתה ולשה בהן עיסתה או בישלה בהן תבשיל הרי אלו העיסה או התבשיל כרגלי שתיהן ואין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות לילך דכיון דבי"ט שאלה קנו התבלין או המים או המלח שביתה אצל בעליהן:
<b>מה לשעבר.</b> לר' יוסי הוא דבעי דקאמר אם השלים בתורה יצא ומאי קאמר אם השלים יצא לשעבר. והיינו דיעבד. הא לכתחלה לא בתמיה הרי ודאי יותר משובח אם משלים בתורה:
<b>אמר ר' יוחנן כיני מתניתא.</b> כן צריך לומר לר' יוסי צריך לכתחלה להשלים בתורה ואם השלים בנביא יצא:


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה פוטר במים מפני שאין בו ממש.''' שאין ניכרות לא בקדירה ולא בעיסה וכגון שהתבשיל עבה ואין המים ניכרין בה והלכך אין מעכבות הולכתן ובמלח לא פליג ר' יהודה משום דמיירי במלח גסה ועבה שהיא נכרת ויש בה ממש ואין הלכה כרבי יהודה:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|אמר}} ר' בא תחומין וכו'.''' בעניינא דהסיפא הוא דקאמר האשה ששאלה מחברתה וכו'. והש"ס קיצר כאן ועיקרה דהסוגיא בפ"ב דמעשר שני בהלכה א' היא דנשנית על דקתני התם במתני' עיסה של מעשר שני שאפאה בעצים של חולין והשביחה השבח לשני זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני. ופליגי התם ר' יוחנן ורשב"ל בפירושא דמילתא כל ששבחו ניכר ור' יוחנן ס"ל דבעינן שיהא ניכר בתוספת המדה ולא מהני נתינת הטעם בלבד שיהא השבח לפי חשבון ופריך התם על ר' יוחנן מתניתא פליגא על ר' יוחנן האשה ששאלה מחברתה תבלין וכו' הרי אלו כרגלי שתיהן משום שקנו שביתה אצל בעליהן אלמא דאע"פ שאלו נבלעין הן בעיסה ואינן נכרין ואין כאן אלא נתינת הטעם בלבד מכל מקום נגררין הן אחר שתיהן וקשיא לר' יוחנן דקאמר נתינת הטעם בלבד לא מהני שיהא חלק למעשר שני ולחולין בהשבח. ועלה קאמר שם אמר ר' בא תחומין עשו אותן כמידת הדין כלומר שאני איסור תחומין שעשו אותן חכמים כמו למידת הדין וזהו לענין ממון ולמקח וממכר דכל שיש לשנים חלק בדבר לא בטיל האי לגבי האי ולאו משום דנותן טעם זה בזה הוא:


'''{{עוגן1|תדע}} לך שהוא כן.''' גבי תחומין דתמן בבבל אמרין בשם רב חסדא ולא ידעין אם קיבל זה מן השמועה או מן איזו ברייתא דתני לה שאפילו עצים ששאלה מחברתה לאפות עיסתה הולכין אחר רגלי שתיהן והא סברין מימר עצים אין בהן ממש וכלומר הא ודאי מסתברא הוא שהעצים אין בהן בנתינת טעם ושיהא בהן ממשות שיהא ניכר בפת ואפ"ה הולכין אחריהן ש"מ דטעמא הויא משום דתחומין עשו אותן כדיני ממונות. ע"כ שם:


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה פוטר במים וכו'.''' ניכר החסרון בכאן שחסר העתקת התוספתא והכי גריס בתוספתא פ"ד ר' יהודה פוטר במים מפני שנבלעין בעיסה. ועלה הוא דשייך להא דקאמר מה נפק מביניהן. כלומר אם כטעמא דבמתני' או כטעמא דגריס בתוספתא וקאמר הש"ס המים עצמן ביניהן והיינו המים בתבשיל בקדירה ולא בעיסה וכדמסיק ואזיל:
Segment 1


'''{{עוגן1|מ"ד}} מפני שאין בהן ממש הרי אין בהן ממש.''' כצ"ל. שאף שהמים נראין בתבשיל שאינו עבה מ"מ אין שום ממשות בהן אבל למ"ד דזהו הטעם דר' יהודה מפני שהן נבלעין בעיסה הרי אינן נבלעין הן בתבשיל וא"כ להאי טעמא מודה ר' יהודה להת"ק בששאלה מחברתה מים לתבשיל שהולכין אחר רגלי שתיהן:
מתני' העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה השני מתקיע המתפלל תפלת המוסף הוא המתקיע להיות אחר תוקע ולא המתפלל תפלה של שחרית וכלומר שבתפלת המוסף תוקעין ולא בתפלת שחרית ובשעת גזרת השמד תיקנוה שהיו אורבים עליהם כל זמן השחרית וכדקאמר בגמרא ותיקנו לתקוע במוסף ואעפ"י שבטלה הגזירה נשארה התקנה דשמא יחזור הדבר לקלקולו ובתחלה היה אומרים כל סדר הברכות בשחרית ותוקעין על הסדר ולאחר התקנה אומרים ותוקעין במוסף:
תחילתדףכאן ה/ה
<b>ובשעת ההלל.</b> משום דבר"ה וי"כ אין אומרים הלל תני בשעת ההלל בשאר י"ט שקורין הלל:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הגחלת}} כרגלי הבעלים.''' שיש בה ממשות:
<b>הראשון.</b> המתפלל שחרית הוא המקרא את ההלל משום דזריזין ומקדימין למצות:


'''{{עוגן1|והשלהבת}}.''' כגון שהדליק הנר בשלהבת חבירו אינו מעכב באיסור תחומין שאין בו ממש והוא כבכל מקום:
Segment 2


'''{{עוגן1|הגחלת}} של הקדש מועלין בה.''' הנהנה ממנה מביא אשם מעילות:
גמ' <b>מפני מעשה שאירע.</b> תיקנו שיהי' תוקעין במוסף שפעם אחת היו תוקעין בתפלה ראשונה בשחרית והיו השונאים וכו' ואחר כך מתוך שרואין שקוראין ק"ש ומתפללין וקיוראים בתורה וחוזרין ומתפללין מוסף ותוקעין אומרו בנמוסיהון הן עוסקין והניחום ולפיכך נשאר כך שיהו תוקעין במוסף:


'''{{עוגן1|ושלהבת}} לא נהנין.''' בהן לכתחלה מדרבנן ואם נהנה לא מועלין אינו חייב קרבן מעילה דלית לה מששא:
Segment 3


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|חמשה}} דברים נאמרו בגחלת.''' תוספתא היא בפ"ד והובאה לעיל בפ"ח דברכות בהלכה ו':
<b>ואימר אף בהלל כן.</b> ולמה לא חששו אף בימים שקוראין את הלל שיתקנו לומר במוסף דשמא יהו השונאים סוברין שמתקבצים עליהם ואף שאינן תוקעין מ"מ מחמת קיבוץ רוב עם יהו סבורין כך ומשני לית כל עמא תמן שאין כל העם מתקבצין כל כך לבא אל בה"כ בימים שקוראין ההלל:
<b>ואימר אף בתקיעה כן לית כל עמא תמן.</b> ונימא אף בר"ה ביום תקועה ג"כ אין כל העם מתקבצין והרי עיקר החשש היה שיאמרו הן מתקבצין כולן למלחמה ונותנין סימן מלחמה בתקיעתן ואם אין כל העם שם לית כאן חששא:
<b>א"ר יונה.</b> שאני בר"ה דודאי כל העם מתקבצים ובאים לבה"כ דכתיב ואותי יום יום ידרושון זו יום של תקיעה ויום של ערבה שהכל באים להתפלל יחד בביה"כ:
<b>שמע לה מן הדא.</b> שהעיקר הוא בשעת תפלת מוסף ולפיכך תיקנו התקיעות במוסף כדדריש לה מהאי קרא שמעה ה' צדק זו ק"ש שצדקה היא להם שמשכימים לקרות ק"ש בעונתה:
<b>הקשיבה רנתי זו רינון תורה.</b> ועל שקורין בתורה האזינה תפלתי זו תפלה של שחרית ואף על פי שהתפלה קודמת לרינון תורה מכל מקום דריש הכתוב לפי משמעות ושנוי המלות שהשמע שייך לקריאת שמע שא"צ כוונה כל כך כמו התפלה דרחמי היא ובעי כוונה טפי והקשבה שהיא קרובה יותר מן השמיעה שייך לרנון תורה והאזנה שהיא עוד קרובה ביותר שייך לתפלה:
<b>בלא שפתי מרמה.</b> משמע לרבות עוד תפלה אחרת זו מוסף:
<b>מלפניך משפטי יצא.</b> שאז היא שעת רצון שיצא זכאי במשפט ולפיכך תוקעין במוסף שבו עולה הזכרון לטובה וכדאמרינן ובמה בשופר:
<b>א"ר אחא בר פפא קומי ר"ז.</b> בלאו הכי איכא טעמא אחרינא לתקיעה במוסף ולא בשחרית כמו הלל דשאני היא תקיעה ששייכה למצות היום בקרבן מוסף וכדר' תחליפא דאמר קרייא אמר כן מקרא דתקיעה גופה למדנו כן דכתיב יום תרועה יהיה לכם וכתיב בתריה ועשיתם עולה לריח ניחוח לד' וגו' ובקרבן מוסף משתעי:
<b>וכאן.</b> אצל קרבן מוסף בפ' פנחס כתיב ועשיתם בריה חדשה. כאלו עשיתם עצמכם בריה חדשה:


'''{{עוגן1|ואין}} מברכין על הגחלת.''' שאינו נהנה לאורה:
Segment 4


'''{{עוגן1|אם}} היו הגחלים לוחשות.''' בוערות הרבה וכדמפרש ר' יוחנן ובלבד בנקטפת שהאש מהגחלים לוחשות נקטפת מעט למעלה ושיעורו אם מכניס הקיסם ביניהם דולק הוא מאליו:
<b>בכל הקרבנות.</b> מוספי רגלים כתיב בשעיר חטא ושעיר חטאת אחד ושעיר עזים אחד חטאת לכפר מלבד בעצרת כתיב שעיר עזים אחד לכפר עליכם אמר להם הקב"ה מכיון שקבלתם עליכם עול תורה שניתנה בעצרת להיות עמל ויגע בה כל צרכיכם מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם ואין החטא נזכר לפני לפי שהתורה מכפרת עליכם:
תחילתדףכאן ה/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בור}} של יחיד כרגלי יחיד.''' אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור:


'''{{עוגן1|כרגלי}} אנשי אותה העיר.''' אלפים אמה לכל רוח:
Halakhah 9


'''{{עוגן1|ושל}} עולי בבל.''' שהוא עשוי לעוברי דרכים באמצע הדרך ובני הגולה עשאום לשתות בעלותם לרגל והן מסורים לכל כרגלי הממלא מהם שכל מי שמילא מהן מוליכן למקום שהוא מהלך:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|עושין}} לה מחיצה של ברזל.''' להפסיק בין חלק בעלי תחום זה לבין חלק בני תחום זה שלא יתערבו המים מתחום לתחום ולא יוכלו לשאוב ממנו בי"ט:


'''{{עוגן1|אפי'}} מחיצה של קנים.''' סגי אעפ"י שמלמטה מתערבין המים ובלבד שלא יהו המים מלמעלה נמשכין לכאן ולכאן להדיא:
Segment 1


'''{{עוגן1|החמירו}} בדבריהן.''' שהתחומין מדבריהן והחמירו בהן לעשות היכר שלא יתערבו מים מזה לזה:
מתני' <b>שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום.</b> לא לילך חוץ לתחום כדי להביא השופר וכן לילך לשמוע התקיעות ואין מפקחין וכו' משום דלא אתי עשה דשופר ודחי יו"ט דעשה ול"ת הוא וכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם נמי אינו דוחה דחכמים עשו כאן חיזוק לדבריה' כשל תורה:
<b>ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות.</b> שאין בו אלא משום שבות כגון לחתכו במגל שאין דרך לחתוך בו ולא בדבר שהוא משום לא תעשה כגון לחתכו בסכין דאורחיה הוא בכך וזו ואין צריך לומר זו קתני:
<b>אבל אם רצה ליתן יין או מים.</b> כדי לצחצחו מותר ולא הוי כמתקן מנא:
<b>אין מעכבין את התינוקות מלתקוע.</b> ואפי' בשבת אבל מתעסקין בהם עד שילמדו כלומר אף הגדול מתעסק עמהן כדי ללמדן לתקוע:
<b>והמתעסק.</b> תקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא לפי שצריך עד שיתכוין השומע לצאת מן המשמיע שנתכוין להוציאו ידי חובתו:


'''{{עוגן1|ולא}} מין במינן הוא.''' ואמאי קאמרת יותר מדברי תורה הלא אף בדברי תורה כך הוא למ"ד מין במינו לא בטל אלא אימא החמירו בדבריהם כדברי תורה:
Segment 2


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' מדקתני ושל עולי בבל כרגלי הממלא הואיל והן מופקרין לכל אדם ש"מ המוצא כלי בדרך בי"ט הרי זה כרגלי המוצא משום דהפקר הוא ועכשיו הוא זוכה בו והרי זה כרגליו ולאפוקי ממ"ד חפצי הפקר קונין שביתה במקומן הן:
גמ' <b>כיני מתניתא.</b> כן צריך לפרש הא דקתני ואין חותכין אותו וכו' אסור משום שבות ובלא תעשה וכלומר לא בדבר שחיתוכו אסור משום שבות ולא בדבר שחיתוכו אסור משום לא תעשה וקמ"ל דיש דבר שחיתוכו נמי משום שבות בעלמא הוא דאסור וכגון במגל דלאו אורחיה היא ודבר שחיתוכו אסור בל"ת כגון בסכין וכדפרישית במתני':
תחילתדףכאן ה/ז
'''{{עוגן1|מי}} שהיו פירותיו בעיר אחרת.''' מופקדין אצל אחד מהן:


'''{{עוגן1|לא}} יביאו לו מפירותיו.''' מפני שפירותיו כמוהו ואע"פ שהן ביד אלו שעירבו לבא אצלו ודוקא כשייחד להם קרן זוית או פירותיו כמוהו אבל אם לא ייחד להן הרי הן כרגלי זה שהן מופקדין אצלו:
Segment 3


'''{{עוגן1|רב}} ושמואל.''' פליגי במפקיד פירות אצל חבירו אחרי רגלי מי הולכין:
<b>אמר ר' אלעזר מתניתא בגדול בי"ט וכו'.</b> כלומר דלא תיקשי מעיקרא קתני אין מעכבין את התינוקת מלתקוע משמע עכובא הוא דלא מעכבין כשהן תוקעין מעצמן הא אין מתעסקין עמהן לכתחלה לתקוע והדר קתני אבל מתעסקין בהן וכו' הלכך מפרש דה"ק דרישא מיירי בשבת דלאו יו"ט של ראש השנה ואפ"ה אין מעכבין אותן מלתקוע כדי שילמדו והואיל ותינוקות הן ולא הגיעו לחינוך לא איכפת לן מידי וסיפא דקתני אבל מתעסקין בהן היינו אפי' בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת והרביתא דהגדול מותר להתעסק עמהן עד שילמדו וכגון בזמן שמותר לתקוע בשבת והיינו לאחר תקנת ריב"ז בכל מקום שיש בו ב"ד דאז מתעסק הגדול עמהן ואפי' אם הגיעו לחינוך מכיון שתוקעין היום שם וכן עם הקטן שלא הגיע לחינוך שהרי אין התקיעה אסורה בשבת אלא משום שבות:
<b>ותני כן.</b> בתוספתא פ"ב והכי גריס שם מתלמדין לתקוע בשבת ואין מעכבין את הנשים ואת הקטנים מלתקוע בשבת ואין צריך לומר ביום טוב ופירושה מתלמדין לתקוע בשבת אפי' בשבת דעלמא מותר הגדול להתעסק עמהן להתלמד ובשלא הגיעו לחינוך ואין מעכבין את הנשים ואת הקטנים מלתקוע בשבת שחל בו ר"ה ובמקום שתוקעין ואצ"ל ביו"ט של ר"ה שחל להיות בחול ורישא דסיפא מיירי בקטנים שלא הגיעו לחינוך דדומיא דנשים קתני דלעולם לאו בני חיובא נינהו וכן הרישא דברייתא מתלמדין וכו' וכדפרישית. וסיפא דסיפא ואצ"ל ביו"ט פשוט הוא דבין הגיעו לחינוך ובין לא הגיעו לחינוך אין מעכבין וכן נמי מתעסקין עמהן:


'''{{עוגן1|מתניתא}} פליגא וכו'.''' וקשיא דאם תימר כרגלי מי שהיו מופקדין אצלו א"כ יביאו לו מפירותיו שהרי הם עירבו לבוא אצלו ואת אמרת דהולכין אחרי רגלי הנפקד:
Halakhah 10


'''{{עוגן1|תיפתר}} שהיה המפתח.''' מן החדר שמונחין שם הפירות ביד הבעלים או שלא מסרו להן הבעלים רשותו מבעוד יום וכגון שייחד להן רשות ואינן תחת רשות הנפקד ולפיכך הפירות ברשות הבעלים הן ולא ש"מ מהכא מידי לבעלמא:


'''{{עוגן1|ויי}} דא אמר.''' אלא מהיכא שמעינן דין זה אם כרגלי המפקיד או כרגלי מי שהן מופקדין אצלו:


'''{{עוגן1|דא}}.''' מכאן הוא דשמעינן מהסיפא מי שזימן אצלו וכו' והרי מכיון שזיכה להן מנותיהן ע"י אחר מערב י"ט לאו כרגלי מי שהיו מופקדין אצלו הן שהרי זה כמו שהופקדו המנות שלו אצל הבעל הבית ואי אמרת אחרי רגלי הנפקד הולכין אמאי מהני בזיכה להן מעי"ט שיוכלו להוליך בידיהם המנות למקום שהן הולכין אלא ש"מ אחר רגלי המפקיד הולכין הן:
Segment 1
תחילתדףכאן ה/ח
'''{{עוגן1|מי}} שזימן אצלו אורחים ביו"ט.''' לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך לשם. לפי שכל הסעודה הכל כרגלי בעל הסעודה לא כרגלי האורחים:


'''{{עוגן1|אלא}} א"כ זיכה להן אחר וכו'.''' כלומר שזיכה להן בעל הסעודה ע"י במנות אלו מערב י"ט ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני דזכין לאדם שלא בפניו:
מתני' <b>סדר תקיעות שלש.</b> למלכיות ולזכרונות ולשופרות והן של ג' ג' ותקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחד ואחד ובגמרא למדו לפי שבר"ה נאמרו ב' תרועות וביובל תרועה אחת וילפינן ג"ש שביעי שביעי ליתן את האמור של זה בזה וכל תרועה צריך פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה דכתיב והעברת שופר תרועה הרי פשוטה לפניה דהעברת קול פשוט הוא ותעבירו שופר כתיב הרי פשוטה לאחריה ולמד ר"ה מיובל בג"ש:
שיעור תקיעה דכלהו בבי כדי ג' תרועות ושיעור תרועה כדי שלש יבבות ויבבא הוא ג' כחות של כל שהוא נמצא שיעור תרועה ט' כחות של כל שהוא:
תקע בראשונה פשוטה שלפני התרועה ומשך בשניה בפשוטה של אחריה כשיעור שתים שהיה רוצה לצאת בה גם לפשוטה שלפניה לסדר שאחר זה אין בידו אלא אחת לפשוטה של אחריה של סדר הראשון דפסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן:
<b>מי שבירך.</b> ט' ברכות בתפלת המוספין:
<b>כשם שש"ץ חייב.</b> בין בברכות של ר"ה ובין בשאר ימות השנה כך כל יחיד ויחיד הבקי חייב ואין הש"ץ יורד לפני התיבה אלא להוציא לשאינו בקי:
<b>ר"ג אימר וכו'.</b> לעולם הש"ץ מוציא את הרבים י"ח והלכה כר"ג בברכות של ר"ה ושל יובל ביה"כ לפי שהן ברכות ארוכות ואין הכל בקיאין בהן והלכה כחכמים בברכות של כל השנה:


'''{{עוגן1|אין}} משקין ושוחטין את המדבריות.''' לפי שמוקצה הם. ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט משום סרכא דמשכא שתהא נוחה להפשיטה. וכן ע"י השקאה נשמטו הסירכות החלושות מן הריאה:
Segment 2


'''{{עוגן1|הלנות}} באפר.''' באחו והוא חוץ לתחום דלאו דעתיה עלייהו:
גמ' <b>אמרן בנפיחה אחת.</b> כלומר שיעשה תר"ת בנשימה אחת ואשכחת אמר לחד' ברייתא דתני וכו' יצא ולא שצריך לעשותן בנשימה אחת והא תנינן סדר תקיעות וכו'. וקס"ד דצריך שיהא ניכר שהן ג' בכל סדר ואי אמרת שיעשה בנשימה אחת הלא אינו ניכר ומשני שלא יפחות מג' קאמר וכלומר מכדי ג' ולעולם אם עשאן בנשימה אחת יצא:
<b>צריך להריע מתוך פשוטה.</b> כלומר שלא יפסיק בין התקיע' לבין התרועה ור' בא פליג שא"צ:
<b>חד אמר אהן טרימוטה.</b> כהאי טרומיטה אחת ודקתני במתני' כדי ג' יבבות שיעשה הטרומיטה כשיעור ג' יבבות ואחרינא אמר תלת דקיקין ג' כחות קטנות:
<b>ר"ח חשש וכו'.</b> ולהדא דידן כמו שאנו נוהגין ומשך בתקיעה כג' תרועות וכל תרועה כג' כחות מלבד שיעור הטרומיטה נמצא שיעור תקיעה כט' כחות ועוד:


'''{{עוגן1|אלו}} הן המדבריות וכו'.''' תוספתא היא בשלהי מכלתין:
Segment 3


'''{{עוגן1|אלו}} הן מדבריות הגדילות באפר.''' שחוץ לתחום לעולם. אע"פ שנכנסות לתחום בי"ט אין שוחטין אותן מפני שהן מוקצין:
<b>והיידא אמרה.</b> והיכן מצינו זה דנוהגין להמשיך כך ויש שיעור בהמשך התקיעה. דאי מהסיפא דמתני' תקע בראשונה וכו' אלמא דיש שיעור להמשכת התקיעה מדקתני ומשך בשניה כשתים:
<b>ר' אבא בר זמינא וכו'.</b> מפורש בפרק דלעיל בהלכה ג' ע"ש:


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' מדברי רבי דקאמר דכל שאינו חוץ לתחום לעולם כאלו המדבריות אע"פ שבאו עכשיו מחוץ לתחום לתוך התחום בי"ט מותרים הם לשחוט ש"מ כלי הבא מחקי לתחום לתחום משחשיכה מותר לטלטלו וא"צ להמתין כלל:
Segment 4


'''{{עוגן1|ובלבד}} בארבע אמות.''' וחוץ לד' אמות לא יטלטלו:
<b>במקום אחד תוקעין וכו'.</b> אם יש לפניו מקום אחד שתוקעין בו ואינן יודעין לברך סדר הברכות מלכיות זכרונות ושופרות ובמקום אחר מברכין ואינן תוקעין אית תניי וכו':
<b>מאן דאמר הולך לו אצל התוקע וכו'.</b> בעיא היא דבעי הש"ס מי נימא דהני תנאי לא פליגי אלא דמ"ד הולך לו אצל התוקע בשאין שהות ביום כדי לתקוע שאם ילך בתחלה אצל המברך לשמוע סדר הברכות ואחר כך לילך אצל התוקע לא יהיה שהות ביום כדי לתקוע בהא הוא דקאמר שהולך אצל התוקע וקמ"ל שאע"פ שמתוך כך יעביר הזמן ולא יהיה לו שהות ביום לילך לשמוע הברכות אפ"ה תקיעה דמדאורייתא היא עדיפא והלכך בשאין שהות כדי הליכה לקיים שתיהן ילך לו אצל התוקע ואף שיכול להיות שמא מתוך כך לא יהא סיפוק בידו לילך אח"כ אצל המברך ומ"ד הולך לו אצל המברך בשיש שהות ביום כדי לתקוע כלומר דאיהו מיירי בשיש שהות ביום כדי לקיים שתיהן והלכך קאמר שהולך לו בתחלה אצל המברך שאף על פי שאין הברכות אלא מדרבנן מכל מקום לענין קדימה אמרינן דהואיל ואין הכל יודעין הברכות מוטב שיקדים לילך לשמוע הברכות שאם ילך בתחלה לשמוע התקיעה שמא לא ימצא אחר כך מי שיודע הברכות והמברך הראשון כבר בירך ואינו חוזר ומברך והלכך הולך בתחלה אצל המברך ואח"כ ילך אצל התוקע שהרי יש שהות ביום והכל יודעין לתקוע וא"כ בודאי ימצא אחד שיהא תוקע לפניו או התוקע הראשון יחזור ויתקע להוציא אותו והשתא הני תנאי לא פליגי כלל או דילמא דפליגי וכדלקמן:
<b>נישמעינה מן הדא וכו'.</b> כלומר דס"ד דהש"ס מעיקרא למיפשט מדמסיים רבי יהושע בן לוי וקאמר ואינו הולך אצל המברך דלישנא יתירא היא אלא דקמ"ל דלעולם הולך לו אצל התוקע וא"צ לילך כלל אצל המברך ואפילו יש שהות ביום וטעמא דמכיון דהברכות מדרבנן הם לא הטריחו חכמים אותו הואיל ומתעסק הוא במצוה דאורייתא לילך לשמוע התקיעה פטור הוא לגמרי מברכות דרבנן והשתא שמעינן דרבי יהושע בן לוי דקאי בשיטתיה דת"ק דהולך לו אצל התוקע ומשום דתקיעה עדיפא סבירא ליה נמי דאפי' יש שהות ביום כדי לקיים שתיהן א"צ לילך להמברך והאי תנא בתרא סבירא ליה דמכיון דיכול לקיים שתיהן ילך לו אצל המברך ובהאי סברא דאמרן הוא דפליגי הכי הוה בעי הש"ס למיפשט מעיקרא:
<b>והיידא אמרה.</b> כלומר דמהדר הש"ס ודחי לה דהאיך נלמד זה מכאן דפליגי בהא דאמרן דילמא לעולם לא פליגי בשיש כדי לקיים שתיהן ומר אמר חדא ומר אמר חדא וכדלעיל והא דמסיים רבי יהושע בן לוי וקאמר ואינו הולך לו אצל המברך ה"ק דהואיל ואין שהות ביום כדי לתקוע אחר כך הלכך הוא דאמרינן דאינו הולך אצל המברך והיא גופה הוא דקמ"ל דתנא דברייתא קמייתא בשאין שהות ביום לתקוע אחר כך היא דמיירי ואכתי לא פליגי הני תנאי:
<b>דא.</b> כלומר ומאיזה מקום נוכל לפשוט בעיין דא מהאי ברייתה דלקמי':
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת ובמקום אחד יש תוקעין וכו' וכדמפרשינן לקמן:
<b>שהכל יודעין וכו'.</b> כדפרישית לעיל:
דבר אחר וכו' ואין אדם מוציא ידי חברו בברכה אלא הש"צ הוא שמוציא הרבים וכרבן גמליאל דקי"ל כוותיה בברכות של ראש השנה אבל בתקיעה מוציא הוא היחיד את חבירו ולפיכך הולך לו אצל המברך שהוא הש"צ ומוציאו ושלא יעבור הזמן:
<b>יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת וכו'.</b> השתא מסיק למילתיה דהא מדקאמר שחל להיות בשבת על כרחך לומר דהא קמ"ל שאף על פי שאין שהות ביום כדי לתקוע אח"כ אפ"ה ברכה עדיפא שהרי במקום שתוקעין אף בשבת ודאי משום דמקום שיש בו בית דין הוא וכתקנת ר' יוחנן בן זכאי והשתא וכי לאו כמי שאין שהות ביום כדי לתקוע אח"כ הוא דהויא שהרי אם יעבור זמן בית דין שוב אין תוקעין אפי' באותו מקום בית דין ומכל שכן במקום אחר ואפ"ה את אומר הולך לו אצל המברך ולא אצל התוקע א"כ ע"כ דהאי תנא סבירא ליה דלעולם ברכה עדיפא יהלכך הוא דקאמר שחל להיות בשבת לאשמועינן היא גופה דכך ס"ל לעולם וכי היכי דלא נטעי ביה בדעתיה ואידך תנא סבירא ליה דלעולם תקיעה עדיפא והדא אמרה דפליגין הני תנאי דלעיל וכדאמרן:


'''{{עוגן1|אוקריה}} חד סרקיי.''' סוחר ערבי כיבדו ושלח לו כמהין ופטריות לדורון ובא ושאל לר' מנא אם מותר לקבלו הואיל ובא מחוץ לתחום היום וא"ל קבלין אותן מחמת שהוא שכן שלך ואוכלן בד' אמות:
Segment 5


{{מרכז|<big>'''סליק מס' ביצה'''</big>}}
<b>הלכה כר"ג באילין תקיעתא.</b> באלו הברכות של ר"ה מלכיות זכרונות ושופרות דנהגין בתקיעתא שהש"ץ מוציא אף למי שהוא בקי ומשום דאוושי ברכות:
וגרסינן להא לעיל בסוף פ"ד דברכות:
<b>הוון יתיבן תמן.</b> בבבל ביומא דתקיעתא מן דצלין אחת וכו' לאחר שהתפללו בפ"ע הגיע שעת תפלת הצבור וקם רב חסדא לחזור ולהתפלל עם הצבור:
<b>דנחתין מערבייא.</b> בני א"י שירדו לכאן ואמרין תמן בשם ר' יוחנן דפסק הלכתא כר"ג בברכות דר"ה והואיל ואנא לא כוונית בתפלה לפיכך אני חוזר ומתפלל:
<b>אילו כוונית נפקה ידי חובתי.</b> כלומר דקמ"ל דאף על מי שהוא בקי אמרו כן והלכך קאמר ואנא שאני בקי אלו כוונתי בתחלה בתפלתי הייתי יוצא ידי חובתי ומאחר שלא כיוונתי הש"ץ מוציא אותי עכשיו:
<b>ויאות.</b> האי פסקא דפסקו כר"ג דאע"ג דרבים פליגי עליה משום דכל תנאי הוא דתני לה בשם ר"ג אבל ר' הושעיה בברייתא דיליה תני להא דר"ג בשם חכמים דאמרי להא והלכה כרבים:
והוא שיהא שם מראש התפלה מי שהוא רוצה לצאת במה ששומע מהש"צ צריך שיהא שם מראש התפלה וישמע כל הברכות כולן על הסדר:
<b>מתני' אמרה כן.</b> וממתני' נמי שמעינן הכי דקתני סדר ברכות וכו' אלמא דצריך שישמע כסדרן אבות וכו' וכולל מלכיות עם קדושת היום וזכרונות ושופרות:
סליק פני משה מס' ר"ה
אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/מיוחד:השוואה_ניידת/446092"

תפריט ניווט