אמרי שפר/הקדמת המחבר: הבדלים בין גרסאות בדף

<big>'''י''''</big>'''קר''' <big>'''ה''''</big>'''ערך''' <big>'''ו''''</big>'''עיקר''' <big>'''ה''''</big>'''מחשבה''' היתה בריאת המין האנושי במחשבת הבורא ית' בבריאת העולם, עד שהמשילו הבורא ית' בכל הנבראים השפלים, כדכתיב כל שתה תחת רגליו. כי כלם לצרכו ולתועלתו לטובתו ולהנאתו נבראו, ולכן קדמה בריאתן לבריאתו שקדמו לו צרכי מזונותיו ואח"כ נברא כאשר בא בדברי רז"ל, וכולנו מאמינים באמונה שלימה שהעולם נברא ומחודש חידוש רצוני לא מחוייב, ובראו ית' בחסדו הגדול בנדבה בלי שום הכרח, ומפני שמדתו להטיב ורצה להטיב לנמצאים ושיכירו גודלו ושיעבדוהו, כי זהו עיקר בריאת העולם ובחר במין האנושי ובראו בתחתונים משכיל הוא לבדו כדי שישכיל ויכיר ויעבוד את בוראו. ועכ"ז היה רצון הבורא וחפצו שלא לגזור על טבע בריאת האדם ותולדתו להיות טוב או רע ובחפצו וברצונו ית' מסר מעשה האדם בידו שיהיה בעל בחירה ורצון, כאשר כתב הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות תשובה וז"ל: רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כא' ממנו לדעת טוב ורע. כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע, וכיון שכן הוא ועתה פן ישלח ידו וגומר ע"כ:  

או נוכל לומר שכל הז' דברים שנבראו, מהם נבראו תבלין ליצה"ר, ומהם נבראו בסבתו, כי מאחר שעלה במחשבתו ית' לברוא את המין האנושי ולתת הבחירה בידו, והיצה"ר הוא המפתה והמסית אותו להטות משפט גבר מן הדרך הטובה והחיים אל דרך הרע והמות, הוצרך להקדים תעלה ומרפא להנצל מפח שלו, וידוע שהתורה היא סם חיים, כדגרסינן במס' קידושין פ"ק: תנו רבנן ושמתם, סם תם, נמשלה תורה בסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטייה על מכתו ואמר לו בני כל זמן שהרטייה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי, כך הב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים, שנאמר הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר לפתח חטאת רובץ. ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו. ואם אתה רוצה אתה מושל בו ע"כ. ואמרו עוד: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. הרי הכרחיות עליית התורה במחשבה לצורך המין האנושי שנתן האל הבחירה והרצון בידו כדי להטיב עמו שיהא מקבל שכר על בחירתו בטוב, שאם היה מוכרח במעשיו היה כמלאכי מרום ולא היה ראוי לשכר ועונש, לכן הוצרך התורה תבלין ליצה"ר. והתשובה היתה הכרחית כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כאשר כתב הרשב"א ז"ל: ואם לא נבראת התשובה לא היה עומד העולם אפילו דור א'. וידוע כי עיקר התשובה היא בעוד כחו בו בימי בחרותו, כמ"ש ז"ל: באותו פרק ובאותו מקום ובאותו אשה, כענין שנאמר וזכור את בוראך בימי בחורותיך. נמצא שהתשובה היא תבלין להכנעת יצה"ר וגם בסבתו. ג"ע וגיהנם - ידוע שהם בסבת יצה"ר, שאלמלא יצה"ר לא היינו ראויים לקבל שכר ג"ע ולעונש גיהנם. כסא הכבוד הקמתו מורה על ההשגחה כדי להשגיח על צאן קדשים שלא יפלו בידו של יצה"ר, כענין שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו. ודרשו ז"ל פסוק זה ביצה"ר, ולהורות שכסא הכבוד מורה על ההשגחה הפרטית אמר הנביא ישעיה: כה אמר ה' השמים כסאי וגו'. כוונת זאת הנבואה להורות על ההשגחה הפרטית ולבטל סברא כוזבת לאמר שהשי"ת לרוב רוממותו אינו משגיח בשפלים כי הוא יושב בשמי מרומים גבוה מעל גבוהים, ואיך ישגיח על הארץ בשפלים ונבזים, על כן אמר הנביא שאין הדבר כן, שאעפ"י שבשמים כסאי אני השגחתי בארץ כי היא הדום רגלי, ואם אני יושב בגבהי מרומים אני מביט בעמקי הדומים, ואין אני צריך לכסא רק דברה תורה בלשון בני אדם, כשהמלך רוצה לפקח בצרכי עבדיו מכינים לו כסא, כך אני מכנה השמים בשם כסא כדי להשגיח על בריּתי, כמו שאומר אחר זה ואל זה אביט וגו'. ולזה כיון מרע"ה באומרו אין כאל ישרון וגו'. כנה הכתוב ישראל בלשון ישרון שהוא לשון הבטה והשגחה, אמר לישראל ראו השגחתו ית' עליכם ששמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, והוא מצמצם שכינתו בשמים כאלו השמים כסאו והוא רוכב שמים, וכל זה למה, לפי שהוא בעזרך להשגיח עליך, אכן גאותו שהוא רוממותו ית' בשמי השמים, כמו שתרגם אונקלוס ובגאותו שחקים, ותוקפיה בשמי שמיא, שאין לו יתברך מקום מוגבל כי הוא יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומלא כל הארץ כבודו, וז"ש רז"ל: ברוך המקום. ומקו"ם הוא עולה קֶפ"ו, וכן שם של ד' עולה קפ"ו בזה האופן: עשרה פעמים עשרה הרי מאה, חמשה פעמים חמשה הרי חמשה ועשרים, ששה פעמים ששה הרי שלשים וששה, חמשה פעמים חמשה הרי חמשה ועשרים, הרי קפ"ו. על כן אמר הנביא שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, ואם השמים כסאו השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וכל הארץ הדום רגליו, ואחר שאין לו ית' מקום מוגבל אמר איזה בית אשר תבנו לי בארץ ואיזה מקום מנוחתי שאתם מגבילין בשמים לדירת קבע שלי, ואם תאמר מאחר ששמים וארץ אין לי שום צורך בהם לדירת קבע ולמקום מנוחה, מה צורך בברייתם, דע לך כי כל אלה ידי עשתה והיה לו הוייה, וזה אומרו: ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו וגו'. הכל לצורך המין האנושי כדי להטיב עמו, שכן דרך הטוב להטיב בפרט עם מי שצריך הטובה שהוא העני ונכה רוח והוא העני המתענה ללחום את יצרו ולהשפיל את רוחו, כמד"א זבחי אלקים רוח נשברה. וז"א ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, כי קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע, ובמה יזכה לזה השכר שאביט אליו ואטיב עמו, במה שיחרד על דברי: או יאמר כנגד העני בממון, ואמר ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה'. כלומר אני הוא שעשיתי לעני עני ולעשיר עשיר, כמד"א עשיר ורש נפגשו עושה שניהם ה'. ועכ"ז השגחתי בפרט וביחוד בשפל שבמין האנושי שהוא העני בממון בתנאי שיחרד על דברי: או יחזור ואת כל אלה ידי עשתה על השמים והארץ האמורים לעיל, שהוא להביא ראיה שהב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בשפלים, שהרי את כל אלה ידי עשתה, כלומר אני בעצמי ובכבודי עשיתי העולם ומלואו בשביל המין האנושי כדי להטיב עמו, וכן אל תתמה אל מה שאני מביט אל עני ונכה רוח וגו', כי כל מה שבראתי להטיב עם בריותי החרדים על דברי:

או יאמר ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה, כנגד יצה"ט ויצה"ר, ששניהם צריכים לעולם שיהיה להם הוייה, ע"ד אז"ל: והנה טוב מאד זה יצה"ר, שאם לאו הרי אנו כמלאכים. וא"כ מה צורך לעולם במין האנושי, הרי כבר נבראו מלאכים, והיאך נהיה ראויים לשכר ועונש, לכן ראוי שאל זה אביט אל עני ונכה רוח הלוחם עם יצרו ומדכא את רוחו כמו שזכרנו למעלה, מאחר שהוא חרד על דברי, ולכן ראוי שאביט אליו לסייעו, ע"ד אמרם ז"ל: הבא ליטהר מסייעין אותו כמו שפי' למעלה: העולה בידינו שהש"י היושב בגבהי מרומים על כסא הכבוד כדי להביט בעמקי הדומים ולהשגיח על צאן קדשים לסייעם במלחמתן של יצה"ר כמו שאמרנו, ואת כל אלה ידי עשתה שהם השמים שהם כסא כבודו, ואת הארץ שהוא הדום רגליו, כדי להביט אל העני ונכה רוח הנלחם עם יצרו, לסייעו ולהטיב עמו וליתן לו שכר טוב, הרי תועלת כסא הכבוד שהוקדם במחשבה לסייע לבאים ליטהר. תועלת בית המקדש בסבת יצה"ר, כדי שיכופר בקרבנות אף העבירות שלא נודעו לו לעשות תשובה עליהן, לכן לא תועיל קדימת התשובה לבדה בלא בית המקדש לפי שהם קלים בעיניו ולא יעשה תשובה, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא ואין בהם לא עשה ולא תעשה, כגון האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, והמתכבד בקלון חבירו, והחושד בכשרים, ואפשר וקרוב לודאי שלזה כיון הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות תשובה באומרו: אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. והוקשה להרב בעל כסף משנה ז"ל שזה הפסק לא אתי לא כר' ולא כרבנן, דלרבנן אפילו עבר אעשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר, ולר' אפילו עבר על החמורה שעיר מכפר, והניח הרב הנז' ז"ל בצריך עיון. ואולי יש לדחוק מ"ש הרמב"ם ז"ל שהשעיר מכפר על הקלות, יאמר על אותם הקלות שזכרנו שהם קלות בעיני האדם שנדמה לו שלא חטא מפני שאין בהם לא עשה ולא תעשה, ומהטעמים שזכר הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות תשובה, ומ"ש אח"כ הרמב"ם: ומה הן הקלות וכו', חוזר על הקלות שזכר כבר, המוזכרים במשנה פ"ק דשבועות ומפרש בגמרא דקלות היינו עשה ולא תעשה. העולה מדברינו כדי לישב דברי הרמב"ם ז"ל דבתרי מיני קלות משתעי, כי היכי דלא תקשי קושיית הרב בעל כסף משנה ז"ל שהיא באמת קושיא חזקה. עוד היה תועלת בית המקדש יותר מבזמן הזה, שבכל יום היתה מתעוררת כח התשובה אפילו ליחיד ולא היה אדם לן בירושלים ועון בידו, כאמרם ז"ל: תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שבלילה, תמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שביום. מה שאין כן בזמן שאין ב"ה קיים שאעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, מ"מ בעשרה ימים שבין ר"ה לי"ה היא ליחיד יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר דרשו ה' בהמצאו. אבל צבור כל זמן שעושין תשובה וצועקין הם נענים, שנאמר כה' אלקינו בכל קראינו אליו. הרי שב"ה היה בן גילה של תשובה, לפי שהיה מקום קדוש מעורר התשובה בכל יום ומתקבלת אפילו ליחיד, וא"כ הנה שגם ב"ה הוצרך להקדים במחשבה בסבת יצה"ר. ושמו של משיח הוקדם במחשבה לפי שהוא בערך ג"ע לפי שגיהנם כולל כל מיני יסורין שמייסר הב"ה את האדם בין בעה"ז בין בעה"ב. וכמו שיש גיהנם של אש רק לזכך וללבן ולצרף הנשמות כדאיתא בס' הזהר בפרשת כי תצא: ר"ש אמר: נפשא דהיא משפעא דיסודא עילאה, כד איהי חבת אשא דלעילא שלטא עליה זן בזיניה, ובגופא שלטא אשא דלרע. ‏ כן יש גיהנם של שלג, דכתיב תשלג בצלמון. וכנגדן בעה"ז נמשל השעבוד לתרתי גיהנם, דכתיב הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ובמים. וכנגד הגיהנם שבעה"ז שהוא השעבוד שברא הב"ה בסבת יצה"ר עלה במחשבה כנגדו, ולעומתו שמו של משיח כמ"ש ארז"ל: אין בין העה"ז לימות משיחנו אלא השעבוד שהוא בערך ג"ע של ע"ה שהוא מוצל מתרתי, גיהנם מאש ומים:

ואחשוב עוד לומר שלפי שקדמו ז' דברים אלו לעולם במחשבה, לכך נרמזו כלם בפ' בראשית כדי לאמר שקדמו במחשבה: כנגד התורה מצינו שנצטוה אדם הא' כמה צוויים כמו שבאו בדבריהם ז"ל, יש מי שאומר שש מצות נצטוה, ויש מי שאומר לא נצטוה כ"כ אלא קצת מהם. וגם נראה בב"ר פרשה כ"ד. על פסוק זה ספר תולדות אדם. שאדם הראשון ידע התורה כולה, שאמרו שם: רבנין אמרי אפילו סרגולו של ספר אדם הראשון למדו, שנאמר זה ספר הוא וסרגולו. ואעפ"י שלא הביאו לשם אלא לראיה שכל האומניות אדם הראשון למדם ואפילו סרגולו של ספר, מ"מ מילתא אגב אורחא אשמועינן, רבנן באמרם זה ספר הוא וסרגולו, משמע שגם הספר ידע אדם הראשון, עוד נרמזה התורה בה' פעמים שנאמר אור בפרשת בראשית, כדאיתא בב"ר פ' ג'. א"ר סימון ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד ה' חומשי תורה. תשובה אמרו רז"ל על פסוק ועתה פן ישלח ידו. א"ר אבא בר כהנא מלמד שפתח לו הב"ה פתח של תשובה, ועתה. אין ועתה אלא תשובה, שנאמר ועתה ישראל מה ה' וגו'. וכן בענין קין פסוק מלא הוא, הלא אם תטיב שאת וגו'. עוד אמרו בב"ר על פסוק ורוח אלקים מרחפת על פני המים, באיזה זכות ממשמשת ובאה, מרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה למים, שנאמר שפכי כמים לבך וגו'. ג"ע דכתיב ויטע ה' אלקים גן בעדן וגו'. גיהנם רמוז במה שלא נאמר כי טוב במלאכת יום שני. ועוד דרשו ז"ל בב"ר פרשה כ"א על פסוק ויגרש את האדם וישכן מקדם וגו'. מקודם לגן עדן נבראת גיהנם. גיהנם בשני וג"ע בשלישי. ואת להט החרב המתהפכת על שם ולהט אותם היום הבא. כסא הכבוד מוזכר בפסוק ראשון שבתורה, בראשית ברא אלקים את השמים, כמד"א השמים כסאי. ב"ה רמוז בפסוק וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. כמו שדרשו רז"ל מן האדמה. ר' ברכיה ור' חלבו בש"ר שמואל בר נחמן אמרו ממקום כפרתו נברא, המד"א מזבח אדמה תעשה לי. שמו של משיח רמז בפסוק ורוח אלקים מרחפת. כמו שאמרו ז"ל בב"ר פ' ב'. ורוח אלקים מרחפת, זו רוחו של מלך המשיח, המד"א ונחה עליו רוח ה'. באיזה זכות ממשמשת ובאה, מרחפת על פני המים. בזכות התשובה שנמשלה למים, שנאמר שפכי כמים לבך וגו'. ומפני שראיתי כוונת רז"ל בזה המאמר של ז' דברים להורות לנו מה גדלו מעשי ה' ית' מאד עמקו מחשבותיו, ויכלה הזמן ולא יכלה ביאור דבריהם אלו, על כן ראיתי כדי שלא להטריח על הקורא בהקדמתי זאת, לחלק לחצאין ביאור מאמר זה לפי דעתי הקלושה והחלושה חציו בהקדמה וחציו בדרוש ראשון, וכדי להביא גאולה לעולם ולא לימנע טוב מבעליו אזכיר עוד שאלה אחת ששאלתי בזה המאמר את פני האהוב למעלה ונחמד למטה ארי שבחבורה ראש המדברים בכל מקום האלוף מהר"ר יצחק גרשון נר"ו, והשאלה היא מנין לרז"ל שגיהנם קדם במחשבה, דבשלמא שאר הששה דברים כולהו כתוב בהו לשון קדימה, כגון ראשית וקדם ומאז וראשון וטרם ולפני שמש, אבל בגיהנם שהביאו רז"ל ראיית הקדימה מפסוק כי ערוך מאתמול תפתה, לא מצינו באותו פסוק שום לשון המורה על הקדימה, שלא יתכן לומר שמלת מאתמול תורה על הקדימה, כלומר אתמול ליום ראשון שנברא העולם, מפני שהדבר ידוע שאין הפה יכול לדבר ולצייר ולהגביל זמן ולומר היום ולמחר אתמול שלשום קודם שברא השי"ת סדר זמנים, ואמר ויהי אור, ויקרא אלקים לאור ולחשך קרא לילה, ואם כן איך יאמר אתמול על תוהו ובהו וחשך, ואם לא היה דברי רז"ל בב"ר אשר נזכיר בכאן המחזיקים קושיא זאת, היינו יכולים לדחוק ולומר שאעפ"י שלא יפול לשון תמול שלשום היום ולמחר במשך התהו עצמו, מכל מקום בערך יום ראשון מימי הבריאה שנקרא יום, יקרא כל משך התהו כיום אתמול כי יעבור, אבל דברי רז"ל בב"ר פ' ד'. שוללין את דברינו זה במה שאמרו שם: למה אין כתיב בשני כי טוב, ר' יוחנן תני לה בשם ר' יוסי בר חלפתא שבו נבראת גיהנם, שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה. יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום. הרי שרז"ל שללו להזכיר זמן שלשום קודם הבריאה וקודם סדר הזמנים באמרם ואין בו שלשום. עוד זכינו ומדבריהם למדנו ממה שאמרו יום שיש בו אתמול שהוא יום שני שבו נברא גיהנם, ושוללים שלא נברא גיהנם ביום ראשון, משם תבין שלא יקרא משך התהו אתמול, דאם לא כן מנא להו לרז"ל שבשני נברא גיהנם, דילמא בראשון נברא גיהנם, ומאי דכתיב מאתמול נאמר על משך התהו שנקרא מאתמול בערך הבריאה, אלא בודאי האמת יורה דרכו שאין שייך להזכיר שום אופן זמן על משך התהו. ועוד איתא בשמות רבה פרשה ט"ו. יותר מבואר שזה הפסוק אתי למעוטי דדוקא ביום השני נברא גיהנם ולא ביום הראשון, דאיתא התם: ומנין שנברא גיהנם ביום הב', שכן הנביא מפרש: כי ערוך מאתמול תפתה, מן היום שאדם יכול לומר אתמול, ואימתי יכול אדם לומר אתמול, ביום השני שיום א' בשבת לפניו, עד כאן. הרי על פי המדרש שבא הכתוב הזה להשמיענו איחור שנתאחר בריאת גיהנם עד יום השני ולמעט שלא נברא גיהנם ביום ראשון מפני שאינו יכול לומר ביום הראשון אתמול. ואם כן היאך למדו רז"ל מזה הפסוק עצמו שממעט הקדימה ללמוד ממנו עוד קדימה יתירה, קדימה לקדימה ולומר שעלה גיהנם במחשבה קודם שנברא מפסוק כי ערוך מאתמול תפתה, והנלע"ד שממלת ערוך קא דריש הקדימה, משום דבתר הכי כתיב גם הוא למלך הוכן. והיל"ל כי מאתמול תפתה גם הוא למלך הוכן, א"כ ערוך למה לי, אלא שמע מינה לקדימה במחשבה. אי נמי מהוכן קא דריש הקדימה, דהיל"ל כי מאתמול תפתה גם היא למלך ערוך. אי נמי [היל"ל] הכי כי ערוך מאתמול תפתה גם הוא למלך, תרתי למה לי ערוך והוכן, אלא חדא למחשבה וחדא למעשה, המעשה ביום ב' ממשמעות המקרא דכתיב אתמול, המחשבה הקדומה מיתורא דקרא או מערוך או מהוכן שמשמעותן קדימה ממשית קודם הבריאה ערכה שולחנה והוכנה, כי טבע לשון עריכה והכנה הוא קדימה לעצמות הענין, כד"א וטבוח טבח והכן והיה ביום הששי והכינו. הששי מכין לשבת, וכן נאמר וערכו בני אהרן את העצים וגו'. שהיא הקדמת עריכת דבר לצורך הקרבן שהוא עצמות הדבר, כן הדבר הזה העריכה או ההכנה היא המחשבה שעלתה לפניו ית' קודם המעשה, ומיתורא דקרא קא דריש בפרט שמשמעות היתור מסייע לדורשו אל הקדימה במחשבה. והרב הנז' כמהר"ר יצחק גרשון נר"ו השיב כי מ"ם מאתמול היא מיותרת והיל"ל כי ערוך אתמול תפתה, מאי מאתמול אלא אתיא לקדימה במחשבה ונכון הוא. עוד דרש בו ביום בשבתא דכלה, שבת שלפני ר"ה דבר נחמד בזה המאמר והנאני כי דבר נחמד הוא, על כן אסמוך דבריו לדבריו אחים ולא יפרדו, אמר דיוק נאה שמדקדקים המפרשים בזה המאמר למה אומר בעל המאמר: ושמו של משיח. ולמה לא אמר והמשיח עצמו. ותירץ ששמו של משיח מורה על האחדות אשר יהיה בימים ההם בזמן משיחנו, כדכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ושמו של משיח הוא כשם רבו כב-יכול, כדכתיב וזה שמו אשר יקראו לו ה' צדקנו. ולז"א ושמו של משיח שהוא שמו כב-יכול, לפי שינון - השני נוני"ן הם במספר קטן שני ההי"ן, הרי שם בן ד' אותיות רמוז במילת ינו"ן, על שם: וזה שמו אשר יקראו לו ה' צדקנו. לכן אמר ושמו של משיח ולא אמר ומשיח עצמו. והנה אחת שאלתי מאתו יתברך ושתים זו שמעתי, ושפתים ישק משיב דברים נכוחים, ודברי פי חכם חן, וערבים עלי דברי דודים, אח"כ מצאתי שזה הענין יסד הפייט בסליחות יום חמישי שבין ראש השנה ליום הכפורים: שֵׁם יִנּוֹן עָלֶיהָ חָקוּק בְּמִכְתָּבִים, תֺּאַר שֵׁם הַמְפֺרָשׁ בְּתִוּוּי גִּלּוּבִים: ואחר כל הכבוד הזה שנחצבו ז' עמודי עולם שזכרנו קודם שנברא העולם לתועלת המין האנושי להנאתו ולטובתו. ובריאת העולם בשבילו לטבוח טבחו ולמסוך יינו בימים ונהרות, אף לערוך שולחנו באילנות ודשאים עם כל מיני בשמים ושאר כל צרכי עולם להחיות נפשו, ונהג האל יתברך בחסדו הגדול ובטובו עמנו כאב רחמן האוהב ומחבב את בנו ובונה לו בית חתנות וציור וכיור ונטיעות של שמחה כאבורנקי של מלכים וכרם ופרדס רמונים עם כל מיני מגדים והדס ומור ואהלות וכל מיני בשמים, ואחר שבנה לו בית ונטע לו כרם ונטיעות לא יחסר כל בו, אחר כך משיאו אשה כן ניהג בחסדו אל הכבוד ית' כבוד עם בריותיו ותקן לו כל צרכי נשמתו וגופו עד שלא נברא האדם כאשר ביארנו בהקדמתינו זאת, ונבאר עוד בס"ד באורך בדרוש ראשון תועלת הז' עמודים שהם סממנים ותבלין לנשמת האדם. ע"כ היה ראוי לאדם לברך על כל הטובה הזאת ושלא להיות כפוי טובה כי על כן נברא משכיל כדי שיהא מכיר את בוראו ויחזיק לו טובה על כל החסדים והטובות שגמלוהו ולזכור תמיד נפלאותיו וגבורותיו בחדוש העולם ומלואו לשבחו לפארו להללו על שם כבוד מלכותו ולפרסם נפלאותיו לבניו ולבני ביתו ולבני דורו אחריו למען ישמרו דרך ה' ולקבל עול מלכותו ית' ולעבדו בלבב שלם מאהבה ומיראה כי לכך נוצר: וכאשר כפה בטובתו ולא לן ביקרו גזרה חכמתו ית' לטרדו לדונו בגלות וגרושין, כי לולי דנו בגלות ודנו בעונש אחר, עדיין לא היה נכוה בחמין להכיר בטובת בוראו ית' שהטיב עמו והיה חושב שהעונש שנענש היה בשביל החטא שתטא בעץ הדעת לבד בשביל שלא הכיר את בוראו לשבחו להללו ולפארו על הטובות שגמלוהו, כי על זה היה לו להתעורר מעצמו שהשכל מחייבו מדרך המוסר ודרך ארץ, ואין ראוי שיצטוה על זה, וזהו אצלי מה שרמזו רז"ל במסכת סנהדרין פ' א'. דיני ממונות להוסיף לאדם הראשון על חטאתו פשע, מלבד מה שנתפרסם חטאו בתורה מאכילת עץ הדעת, באמרם שם ז"ל: אמר רב יהודה אמר רב א"ה מין היה, אמר ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה. אן נטה לבך. ר' יצחק אמר מושך בערלתו היה, כתיב הכא עברו ברית. וכתיב התם את בריתי הפר. רב נחמן אמר כופר בעיקר היה, כתיב הכא עברו ברית. וכתיב התם את בריתי הפר. ואומר על אשר עזבו את ברית אלקי אבותם ע"כ. ופירש רש"י ז"ל: מין היה, נוטה לעכו"ם: וראוי לשים לב להתעורר אמאי פליגי, ומאחר דכולם מביאים ראיה לדבריהם מהפסוקים, למה לא הסכימו רז"ל לדעת אחת ונאמר כי כולהו איתנהו ביה. ועוד לפי סברת הרמב"ם קרובים דברי רב יהודה אמר רב לדברי רב נחמן, א"כ מאי בינייהו. ועוד תמיהא גדולה וקשה מכולם שמצינו פלוגתא רחוקה בדברי רז"ל בחטא א"ה, שהרי מצינו במדרש ב"ר פרשה כ"א. אם יעלה לשמים שיאו רומיה לעב יגיע עד מטי ענניא. אמר ר' יהושע בן חנניה ור' יהודה בר סימון בשם ר' אלעזר מלא כל העולם כלו בראו מן המזרח למערב וכו', כגללו לנצח יאבד, על שגלל מצוה קלה נטרד מגן עדן. הרי שרז"ל במדרש הקלו בחטא ארם הראשון באמרם מצוה קלה, וחכמי הגמרא הכבידו, והוא דבר תמוה להיות הפלוגתא כל כך רחוקה כמן המזרח למערב הלא דבר הוא, ואם נאמר דלא פליגי רז"ל במדרש, ומה שקראו אותו מצוה קלה ר"ל בזה שבשביל מה שעבר על הציווי לכך נטרד מגן עדן, ואותן הגירושין היו בשביל המצוה קלה שעבר, ולעולם אימא לך שהם מודים שגם שאר עבירות שזכרנו היו בידו, אי אפשר לומר כן כי זו קשה מן הראשונה, כי איך יעלה על הדעת שיענישנו השם ית' בעונש קשה כגלות וגירושין על הקלה ולא יענישהו על החמורה, וגם לא הוזכרה בתורה אלא ברמז מיתורא דאיכא למ"ד ולמ"ד מג"ש דברית ברית. ועוד למה הביא רב נחמן ג' פסוקים כאומרו כתיב הכא עברו ברית, וכתיב התם את בריתי הפר. ואומר על אשר עזבו את ברית ה' אלקי אבותם, כי פסוק את בריתי הפר אינו ענין לדרשא שלו ואין בו צורך. ולא עוד אלא שהוא עושה הפסוק שעיקר הדרשא ממנו טפל באומרו ואומר על אשר עזבו את ברית אלקי אבותם ולא אמר וכתיב על אשר עזבו וגו', וגם מזכיר את זה הפסוק באחרונה ומקדים להביא הפסוק שאין בו צורך לדרשת רב נחמן ועושה אותו עיקר באומרו כתיב הכא וכתיב התם וכו', וחפשתי בס' חכמת שלמה אולי נמחק זה הכתוב השלישי המכריע בין שני הכתובים ולא מצאתי שמחקו מפני שדרכו לכתוב נמחק דבר פלוני, ושם לא הזכיר שנמחק, אבל מ"מ מגיה במקום ואומר על אשר עזבו וכתיב ואמר על אשר וגו'. א"כ הדרא קושיא לדוכתין ג' כתובים הבאים כא' למה לי, ומה ענין כן מילה לכופר בעיקר:  

על כן לבי אומר לי שרז"ל כולם נתכוונו לדבר א', ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ושלש חלוקות מזכיר: א' מהות החטא, ב' מי גרם מהות החטא, ג' עד היכן מגיע פגם החטא. וידוע מה שארז"ל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאלו מעל, ומעל תרגומו שקר, והנהנה בלא ברכה כאלו משקר וכופר בטובת הקב"ה ואינו מאמין שהוא בראו ובורא אילנות נאים ופירות טובות להנאות בהן בני אדם, ומחדש בכל יום מעשה בראשית. שאלו היה מאמין כבר היה מברך על מה שנהנה מן העולם ולא היה כפוי טובה:

ומצינו בגמרא בדברי רז"ל שהיה אדם הראשון כפוי טובה, שאמר מרע"ה לישראל כפויי טובה בני כפוי טובה, דכתיב האשה אשר נתת עמדי. ופירש רש"י ז"ל: אשר נתת ‏ עמדי, לשון גנאי שתלה הקלקול במתנתו של מקום, והוּא עשאה לו לעזר עכ"ל. וכן בב"ר פרשה י"ט דרשו רז"ל על פסוק זה האשה אשר נתתה עמדי. אמר ר' שמעון בן לקיש אדם הראשון לא נטרד מגן עדן עד שחרף ומגדף וכו'. ואין הכונה בזה להסכים עם ר' אבא בר כהנא דאמר לעיל מניה ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל, אכלתי ואוכל. כלומר להכעיס ולמרוד בבוראו ית' שצוהו לא תאכל, ונאמר שזהו היינו דר"ש בן לקיש. שאמר שאדם הראשון חירף וגידף דאם כן הוה ליה למימר והיינו דאמר ר"ש בן לריש:  

ועוד שענין ואוכל אינו נקרא חירף וגידף כי אם מרד ולהכעיס, רק הכונה שבמה שאמר ברישיה דקרא האשה אשר נתת עמדי, היינו החירוף והגידוף לפי שהשרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, שנאמר לא טוב היות האדם לבדו ולא מבעיא שלא ברך על זאת הטובה ולא על שאר הטובות, ונהנה ממנה בלא ברכה, אלא שהיה בזה כפוי טובה ואמר האשה אשר נתתה עמדי לשון גנאי וקלקול במתנתו של מקום כמו שזכרנו בשם רז"ש ז"ל, זהו קלקולו וחירופו וגידופו, ואף על גב דאיתא בזוהר פ' תזריע ז"ל: ת"ח בשעת דאתתקנת חוה לגבי אדם, קב"ה בריך לון, הה"ד ויברך אלקים כחזן דמברך לכלה בז' ברכות. וכן איתא במדרש ובגמרא שבירכו ברכת חתנים. מכל מקום נקרא גם בזה אדם הראשון שנהנה ממנה בלא ברכה, מפני שבברכות צריך שיכוין המברך לברך בעין טוב ובלב טוב, כדאמרינן בזוהר פ' במדבר. ואי איהו מברך ליה הוא מתברך מלעילא וברכתא בעא לברכא ליה בעינא טבא ולא בעינא בישא ובכולא בעי קב"ה רחימותא דלבא, ומה מאן דמברך לחבריה בעי קב"ה די יברך ליה בעינא טבא בליבא טבא, מאן דמברך לקב"ה על א' כמה וכמה דבעא עינא טבא וליבא טבא ורחימותא דליבא, בגין כן ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו'. ואדם הראשון כיון שאמר האשה אשר נתת וגו' בלשון חירוף וגידוף וכפה טובה, נמצא שבעט בברכה ולא חפץ בה, וכתוהא על הז' ברכות. ואמרינן שם בזוהר: כל הנהנה מן העולם הזה, כלל דא איהו מאן דאדבק באנתו למהני מינה, ואע"ג דאיהי פנויה ואהני מינה בלא ברכה, כאלו גוזל קב"ה וכנסת ישראל וכו', מ"ט בגין דזווגא דילהון בשבע ברכות הוא, ואעפ"י שלא נאמר זה הענין על אדם הראשון, מ"מ שמעינן מינה עד כמה מגיע הפגם מי שנהנה מן העה"ז בלא ברכה, וכמו שאמרנו שזהו מהות חטאו של אדם הראשון בכל ברכת הנהנין שהיה נהנה בלא ברכה מן העה"ז, לכן ראוי לכלול גם הנאת אשתו מאחר שבעט וכפה בטובת הש"י הוה ליה כתוהא על הברכה שבירך עליהם ז' ברכות. ובס' ראשית חכמה בשער התשובה פ' ג' כתב וז"ל: ומה שאמר דוד חטא בבת שבע, סתם פי' בבת שבע התחתונה ובת שבע העליונה, ופגם בת שבע היה שאכלה פגה, והיינו שנהנה מן העולם בלא ברכה עכ"ל. ראה מזה עד כמה הוא פוגם הנהנה מן העה"ז בלא ברכה:  

ולהיות שאדם הראשון היה ראשון לנבראים במין האנושי ורך בשנים, עדיין לא הכיר גדולת בוראו ית' לברך בשמו לפי שנטה לבו למינות, לחשוב אולי עולם קדמון היה, ולא ידע למי מברכין נקל בעיניו עבור על הציווי כי לא ידע שהמצוהו ית' לבלתי אכול מעץ הדעת הוא הבורא ית', ולפי זה קראו במדרש מצוה קלה, כי שגגה היתה לפני אדם הראשון שנטה לבו למינות שעל כן לא ברך ברכת הנהנין, ונטיית לבו למינות בשגגה. משגגת לימוד הוא עיקר החטא אשר ממנו נמשך לעבור על הצווי, זאת היא החלוקה הא' אשר דבר בה רב יהודה בשם רב במהות החטא, שכיון שלא בירך על בריות טובות ואילנות נאות לפאר ליוצרם ולומר ברוך שככה לו בעולמו, לכך נקרא מין שנאמר לו איכה, לאן נטה לבך. החלוקה הב' היא שדבר בה ר' יצחק ואמר משוך בערלתו היה, שבא להשמיענו מי גרם ליציר כפיו ית' להטות לבו לפקפק למי מברכין, ואמר כי הערלה היא גרמא בנזקין ומביאה לידי ערלת הלב. רמז לנו ר' יצחק עוד באומרו משוך בערלתו היה, על אותן ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם ונתחממו בו רוחות נקבות, כדאיתא בב"ר. ובזה נפגם אות הברית ברשו נוכראה הגם שהיה לאונסו ושלא מדעתו, ושני ענינים רמז לגו ר' יצחק במאמרו זה, אחת שהיה ערל ממש, והיא גרמא בנזקין שנאטם גם כן ערלת לבו לחטוא. והב' שנפגם אות הברית הגם שהיה לאונסו. החלוקה הג' שבא רב נחמן להשמיענו הוא להודיע עד היכן מגיע פגם החטא של אדם הראשון במה שמעל ולא בירך על מה שנהנה, שהוא פוגם בזה בבת שבע העליונה מטעם שהיה כפוי טובה ובעט בשבע ברכות, שנאמר ויברך אותם אלקים, שבירכו ברכת חתנים, והאלקים חשבח לטובה, כי שרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, ואדם הראשון חשבה לרעה באומרו האשה אשר נתת עמדי. וכפה בטובתו של הב"ה, ובזה פגם בזווג כתוהא על השבע ברכות, נמצא פגם שלו הוא שוה לפגם של דוד, כי מה שאירע לאב היה סימן לבן שאכלה פגה ונהנה ממנה בלא ברכה, שבזה חטא דוד בבת שבע סתם כמו שזכרנו פירוש סתם בשם מהר"ר אליהו די וידאש זצ"ל בעל ס' ראשית חכמה, ובמה שהיה אדם הראשון משוך בערלתו ערל ממש, וגם הרמז שבא במשוך בערלתו שנתחממו ממנו הרוחות הנקבות ובזה נפגם אות הברית, כנגד כל אלו אמר רב נחמן שאדם הראשון כופר בעיקר היה, כי פגם שלו היה בשבת שלמעלה, כי כל המחלל את הברית כאלו מחלל את השבת, כי בשניהם נאמר ברית, כנגד שני בריתות אלו נאמר והמה כאדם עברו ברית. וזאת היא כוונת רב נחמן, ולא כמו שנראה מפשטן של דברים שהיה כופר בעקר ח"ו, אלא לרמוז באיזה מקום פגם שנקרא עקר ויסוד. ובשביל ששמר יוסף את הברית בטהרה נקרא יוסף הצדיק, כי הצדיק הוא היסוד, שנאמר וצדיק יסוד עולם. והוא עיקר דכל אינון זכאין, כמו שנעתיק מס' הזוהר לקמן בס"ד. לכן אמר רב נחמן אדם הראשון כופר בעיקר היה, ומזה תבין משז"ל: יוסף שמר את השבת עד שלא ניתנה. כי התיתסות גדול יש לשומר הברית בטהרה עם שמירת השבת, וכה"א שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי. וכן אליהו זכור לטוב ייחס מצות המילה למצות השבת כשהתפלל על הגשם ואמר לפני הב"ה, רבש"ע אפילו אין ביד בניך אלא זכות שתי מצות הללו שבת ומילה, כדאי שתרחם עליהם, כדאיתא במדרש קהלת בפסוק תן חלק לשבעה וגם לח'. שהוא שבת ומילה:

עוד מצינו שייחסו רז"ל המילה לשבת, בויקרא רבה פרשת ס"ז. ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אמר משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני ער שיראו פני המטרונה תחלה, כך אמר הב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת ע"כ. נראה מזה שכשעובר יום השבת על הקרבן והמילה, נתוספת בהם קדושת השבת, וממילא כשמחללין מתחלל קדושת שבת ששרה עליהם. ומצינו בזוהר שיוסף מפני ששמר את הברית בטהרה נקרא שבת וז"ל: זכור את יום השבת. ברזא דברית דאיהו יסוד דאחיד ביה יוסף, ועל דא אקרי שבת, דהא יוסף כל איקרי ושבת נמי איקרי, כל דכל עינוגא ותפנוקא נפיק מיניה לקיימא לעלמין כלהו, ועל דא שבת כלילא דעשה ולא תעשה, בגין דיוסף נמי בוכרא דנטיל תרין חולקין. תא חזי כתיב בהו בדברות במשנה תורה: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. הכא אוליף לן אורייתא רזא עלאה, דהא ההוא צדיקא דאיזדבן לעבדא למצרים ואחילו ליה, לקבליה איהו זכור את יום השבת, ובג"כ אמר לון קב"ה לישראל ברעו מנכון הוו דכירין ההוא צדיקא דאזדבן על ידייכו והוה לעבדא במצרים, ובההוא חובא אתגזר עלייכו לאשתעבדא בכו במצרים ולכפרא ההוא חובא דזבנתון ליה נטרו יומא דשבתא וישתביק לכון, דהא יומא דשבתא לקבליה איהו כדאוקימנא ברזא דמהימנותא, יומא קדמאה לקבליה דאברהם, הה"ד חסד אל כל היום. יומא תניינא לקבליה דיצחק ובג"כ ביה יתיב קב"ה למידן עלמא. יומא תליתאה לקבליה דיעקב דאיהו קו האמצעי, ובג"כ כתיב ביה בעובדא דבראשית יקוו המים. יומא רביעאה לקבליה דדוד דכתיב ביה יהי מאורות, מארת חסר, דהא כנסת ישראל לית לה נהורא מדילה אלא מה דאיתיהיב לה על ידא דצדיק, הכי נמי דוד דכתיב ביה עני ואביון אני. ולית ליה חיים אלא מה דאיתיהיב ליה מיומוי דאדם קדמאה שבעין שנין. יומא חמישאה לקבליה דמשה, יומא שתיתאה לקבליה דאהרן, ואינון ששת ימי בראשית לתתא לקביל ששת ימי בראשית דלעילא, ומאן אינון ששת ימי בראשית לעילא, אינון דרמיזי בקרא לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל, לך ה' הממלכה. ואינון חולקהון דצדיקיא ברזא דא, הגדולה דא אברהם, הגבורה דא יצחק, התפארת יעקב, הנצח חולקא דמשה, ההוד חולקא דאהרן, כי כל לקביל חולקא דיוסף, ממלכה חולקא דדוד, ויוסף שבת איקרי לתתא לקביל צדיק חי העולמים ואקרי שבת לעילא, ובג"כ כתיב על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. תא חזי כד בעו ישראל למכבש לארעא דכנען אקיפו ליה שתא יומין זמנא חדא בכל יומא, לקביל אינון זכאי קשוט דעליהון מקיים עלמא, וביומא שביעאה שבע זמנין לקביל יומא דשבתא דאיהו לקביל צדיק דאיהו זן לכלהו ומקיים להון, דכתיב חצבה עמודיה שבעה. וכתיב וצדיק יסוד עולם. איהו יסודא ועיקרא דכל אינון זכאין, דאי לא זכותהון דצדיקייא לא הוו יכלין למכבשה, הה"ד לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת כי אם למען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך. הגם שאין לי עסק בנסתרות ולא בינת אדם לי, מכל מקום מהנגלה שבו שעלה בידינו ממאמר הזוהר שזכרנו שבפ' תזריע. ומזה המאמר כמה ענינים נפלאים. ראשונה טוב טעם התייחסות השבת עם יוסף, כמו שאמרו ברזא דברית דאיהו יסוד דאחיד ביה יוסף, ועל דא איקרי שבת וכו'. ומזה נגלה לך בבירור מה שזכרנו כונת רז"ל באמרם יוסף שמר את השבת עד שלא נתנה. כי שמירת הברית בטהרה רמזו בזה מעלתו ושבחו עד היכן מגיע עד השבת שלמעלה, ואחיו שמכרו אותו, דאזדבן לעבדא במצרים ע"כ נאמר בהם וזכרת כי עבד היית וגו' על כן צוך ה' אלדיך לעשות את יום השבת. ולדעתי הטעם שציווי שמירת השבת היא כפרה על מכירת יוסף, הוא מהטעם עצמו שזכרנו. לפי שמכירת יוסף למצרים שהיה יפה תאר שנמכר לאנשים מכוערים שטופי זמה, היתה גרמא בנזקין שכמעט נתחללה בריתו, שמתוך כך נתגרתה בו אותו הדוב, ויבא הביתה לעשות מלאכתו וגו'. ופוטיפר לא קנה אותו כי אם לקלון שמתוך כך סירסו השי"ת לפוטיפר כדי שלא יגע באותו צדיק, לכן בא התיקון המתייחס לברית שהוא ברית השבת כמו שנתבאר. וכן תבין מזה מה שנאמר לעשות את יום השבת ולא נאמר לשמור את יום השבת, כי איך יפול לשון עשייה על היום עצמו, וכן בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת הארכתי בו במקומו ואין כאן מקומו להאריך בו, רק זאת הקושיא לבד שנתרץ אגב אורחין במה שזכרנו שהוא רמז כשישראל ישמרו שבת למטה מוסיף כח בשבת שלמעלה, שהוא ממש עושה אותו שמוסיף כח למעלה כדי שיבא משם השפע על שומרי השבת, כמו שאמרו רז"ל כשישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח למעלה. וז"א ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, ועל זה הדרך גם כן תפרש לעשות את יום השבת, דבמשנה תורה שבא לתקן את מה שעוותו אחי יוסף והיו גורמין כמעט ח"ו להוסיף מן הקדש אל החול, על כן נצטוו להוסיף מהחול אל הקדש, כנודע במה שזכרנו בשם הזוהר, שאמרו שם לעשות את יום השבת. הכא אוליף לן אורייתא רזא עילאה, דהא ההוא צדיקא דאזדבן לעבדא למצרים ואחילו ליה, לקבליה איהו זכור את יום השבת וגו'. נטירו יומא דשבתא וישתביק לכון כו'. נמצא שבזה עושין רצונו של המקום ב"ה, ובזה מוסיף כח ביום השבת שלמעלה, וז"א לעשות את יום השבת, שתוספת הכח נקרא עשייה ממשית, ולכן אמר השבת בה"א, דהל"ל לעשות יום שבת מאי השבת, יום השבת הידוע, וכן תבין מזה מה שמעולם נתקשיתי בו במ"ש ז"ל בב"ר פ' כ"ב. ששאל אדם לקין מה נעשה בדינך, אמר ליה עשיתי תשובה ופרשתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת עד כאן: ומעולם הוקשה לי מה ענין זה המזמור אצל התשובה, ומה שייכות והתייחסות יש לו עם התשובה, ועם מה שזכרנו יתיישב לך הכל, שרצה אדם הראשון לתקן במה שפגם בין מה שנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאשר ביררנו והוכחנו, בין במה שהיה משוך בערלתו על האופן שזכרנו, ובין מה שפגם ביסודא ועיקרא דכל אינון זכאין דאיקרי שבת, דהא יומא דשבתא לקבליה איהו, ויוסף שבת איקרי וכו'. וכאשר זכרנו כל זה במאמר הזוהר, על כן כשבא לעשות תשובה תקן ביום השבת ואמר מזמור שיר ליום השבת, וקודם לכן נהנה בלא ברכה, וּעתה אמר מזמור שיר והודייה, כאומרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. ראה כמה לשונות של שיר ושבח אמר בזה המזמור כדי לתקן מעוותו, ועל ידי זה התיקון השיב את הברכות העליונות שנגזלו ממקומם, כמו שזכרנו שכל הנהנה מהעה"ז בלא ברכה כאלו גוזל הב"ה וכנסת ישראל, ועתה שבו אל מקורם ומקומם, כמו שדרשו זה הענין בספר הזוהר בפסוק והשיב את הגזלה אשר גזל. ופירשו יפה בעל ספר ראשית חכמה בשער התשובה פרק ב' דף קנ"ו ע"א, עיין שם. וכנגד מה שהיה כפוי טובה ואמר האשה אשר נתת עמדי, אמר עתה בתשובתו במזמור זה, כי שמחתני ה' בפעליך, ששמחו באשתו, כמאמר רז"ל: כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, שנאמר ושמחת אתה וביתך, על כן במעשה ידיך ארנן, ואמר מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך הוא לומר שתשובתו היתה כל כך הגונה, ולא מבעיא שהיה מכיר ומודה בגדולת מעשיו ית' שהוא הבורא ואין העולם קדמון כמו שנטה לבו מקודם כשנאמר לו איכה אן נטה לבך. אלא שהיה מודה ג"כ ומכיר גדולתו ית' ועומק מחשבותיו על הז' דברים שזכרנו שעלו במחשבה קודם שנברא העולם, וזה נתפרסם בחוש לו ולקין בנו תועלת התשובה שהיא אחת מז' דברים שעלו במחשבה כמו שזכרנו, וכנגד זה אמר מאד עמקו מחשבותיך:  

עוד יתבאר לך מהצעה זאת וממאמרים אלו, להבין מה שאמרו בפרקי רבי אליעזר: בא' בשבת נכנס אדם במי גיחון העליון עד שהגיעו המים עד צוארו ונתענה ז' שבתות ימים עד שנעשה גופו כמין כברה, הרי לך שדברו רז"ל הכל ברמז ובהשכלה להעלים דבריהם בענין תשובת אדם הראשון כי הם עמוקים דברי רז"ל, עמוק עמוק מי ימצאנו, למה אמר במי גיחון העליון, ולמה דוקא ז' שבתות ימים לא פחות ולא יתר, אכל מ"מ הנגלה מזה שהיה רוצה לתקן במה שפגם בשבת כמו שזכרנו. ואפשר שהיו ז' שבתות כנגד ז' ימי בראשית שדרשו רז"ל בפ' אחד דיני ממונות בפסוק חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, חכמות בנתה זו מדתו של הב"ה שברא את כל העולם כלו בחכמה. חצבה עמודיה שבעה אלו ז' ימי בראשית, ופירשו בתוספות חצבה עמודיה שבעה, דבז' ימים נברא העולם, שאעפ"י שבששה ימים נברא העולם מכל מקום היה חסר מנוחה עד שבא שבת בא מנוחה, והיינו דכתיב ויכל אלקים ביום השביעי. כונת התוספות מבוארת שרצו ליישב משמעות הכתוב שאמר חצבה שמשמעותה שגם ביום השביעי נעשה בו דבר לצורך ותקון העולם, והרי כתיב וביום השביעי שבת וינפש. והשיבו שתקון המנוחה לצורך העולם נתקן ובא לאחר כניסת השבת עצמו, ואי אפשר לעולם בלא מנוחה והוה ליה כאלו בז' ימים ברא העולם, והיינו דכתיב ויכל אלקים ביום הז', כלומר ביום הז' עצמו ע"י המנוחה כלתה מלאכה. וכן קראו רז"ל בב"ר פרשה י'. למנוחת השבת לשון בריאה ז"ל: ומה נברא בו לאחר ששבת, שאנן ונחת ושלוה והשקט. והמדרש הזה מסייע לדברי התוספות לדקדק דב' ימים ממש נברא העולם, שקראו רז"ל למנוחה בלשון בריאה, וזה א' מן הדברים ששינו לתלמי המלך, ויכל אלקים ביום הששי וישבות בשביעי, מפני שאולי מדקות הענין לא יכנסו דבריהם באזני המלך. הנה שנתיישב לדברי התוספות ז"ל באר היטב כונת הגמרא, חצבה עמודיה ז' אלו ז' ימי בראשית, על דרך הפשט בדקדוק נאה. וכפי אשר הבינותי בספרים הגם שאין לי עסק בנסתרות ובמופלא ממני לא אדרוש, מכל מקום נראה לעינים הוא שרמזו רז"ל מלבד הנגלה בפשט דבריהם עוד עניני' נוראים והסתירו דבריהם לחכימא ברמיזא, ואין דורשין במעשה בראשית וכו'. ולפי דעתי שהמשכיל שיבין מה שזכרנו בשם הזוהר בפ' חצבה עמודיה שבעה, דאקיפו ישראל כד בעו למכבשה ארעא דכנען ביומא שביעאה ז' זמנין לקביל יומא דשבתא דאיהו לקביל צדיק דאיהו זן לכולהו ומקיים להון, דכתיב חצבה עמודיה שבעה, וכתיב וצדיק יסוד עולם, איהו יסודא ועיקרא דכל אינון זכאין, דאי לא זכותהון דצדיקייא לא הוו יכלין למכבשה וכו' ע"כ. יבין גם כן זה המאמר דפרק א' דיני ממונות, למה אמר חצבה עמודיה שבעה, אלו ז' ימי בראשית, אעפ"י שבששה ימים נברא העולם, כי כולם מקרא א' דרשו וכוונתם א', ובפירוש אמרו שם: ואינון ו' ימי בראשית לתתא לקביל ו' ימי בראשית דלעילא, ומאן אינון ימי בראשית דלעילא, אינון דרמיזין בקרא לך ה' הגדולה וגו', ואח"כ אמרו שם: ויוסף איקרי שבת לתתא ואיקרי שבת לעילא, ובג"כ כתיב על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת ע"כ. ויש להביא ראיה מס' התקונים למה שאמרתי בענין תענית שבע שבתות למה הם רומזים, וגם פירוש ז' ימי בראשית ומה שייכות לבעל תשובה כאדם הראשון להתענות מ"ט ימים. וז"ל: חיזו תמינאה אימא עילאה איתקריאת כן מראה הנוגה סביב, מט"ה האלקים, הנוגה מסטרא דימינא מטה כלפי חסד לרחם על מרי תיובתא דביה אתמר: כי ימינך פשוטה לקבל שבים, מסטרא דשמאלא מטה האלקים למחאה ביה לרשיעיא, הה"ד ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת, ושבע שבתות לכל חד שית יומין סלקין מ"ט והאי איהו וספרת לך שבע שבתות השנים אינון מ"ט שנים ומ"ט יומין ז' שבתות לקביל שבע שמהן אלין דאינון שם של מ"ב אינון ז' שמהן ולכל חד שיתא אתוון לקביל שית יומי שבוע לכל שבת ושבת, ואילין אינון דאיתמר שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים לאחד, וכלהו מ"ט ז' שבתות וארבעין ותרין יומין וז' שבתות ז' ספירן ולכל חד שית דרגין וסלקין מ"ט פנים טהור דאורייתא עכ"ל לענייננו. הנה נתבאר לך מתוך זה המאמר כל מה שאמרנו שרצה אדם הראשון לתקן את השבת במה שפגם בו בבעיטתו בשבעה ברכות באמרו האשה אשר נתת עמדי וגו', וענין הרוחות שנתחממו ממנו לאונסו, לתקן ע"י שביעיות התעניות ז' שבתות מ"ט ימים, להיות מט"ה כלפיו חסד לרחם על מרי תיובתא כאמור שכפי הפגם צריך התשובה כמו שרמזו רז"ל משה חטא באז ומאז באתי וגו' ועשה תשובה באז, שנאמר אז ישיר. ובמנין אלו התעניות היה מכוין לתקן כל המדרגות העליונות שנתקלקלו בחטאו להשיב את כל הברכות שנגזלו ממקומם אל מקורם שישובו למקומם אפשר שלפי שזה התיקון היה לקביל ז' שבתות, רמז לומר: טבל במי גיחון, כי ה'גיחון' סליק בחושבן שבעים ושבעה שכולו שביעיות, כלומר שנטהר לגמרי מחטאו שפגם בשבת שתקן כל מה שנתקלקל על ידו. ועוד נרמז במלת גיחון רמז חשוב מאד שאם תמנה ראשי תיבות דאינון ז' זכאין אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד עם א' דהוא ר"ת דאדם הראשון תמצא שבעים ושבעה אל השערה ולא יחטיא לא פחות ולא יותר כחושבניה דגיחון, ללמדך שעל ידו דאדם נתקנו המדות העליונות דאינון חולקהון דאינון ז' צדיקייא, כי כמו שהוא משלים השביעיות דגיחון כך תקן בתשובה הגונה את השבת שפגם כמו שהארכנו בביאורו למעלה, ורמז לך עוד בהשלימו מנין גיחון על ידי אדם לומר לך שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, שהרי האבות לא השלימו את המנין והוא השלים את המנין למנין גיחון שהז' תמיד הן חביבות לפניו ית', שבעה רקיעין, ז' ארצות וכו', ואין להאריך עוד בזה, כללו של דבר שהדברים ברורים ומבוארים שמה שזכרנו בדברי רז"ל מענין חטא אדם הראשון לא שבאו ח"ו להחמיר עליו באמרם מין היה, כופר בעיקר היה, רק להקל עליו ודברו דרך סוד ורמז כאשר ביארנו, שבין בפגם הברית היה לאונסו בין בפגם הברכות היה בשוגג מהטעם שזכרנו, רק מפני שהב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, ורצה לטהרו ולזככו ודנו בגלות וגרושין, והוא עשה תשובה גדולה הגונה וראויה ושלמה לאשר זכרנו וכל דבריהם בענין אדם הראשון נתכונו לדבר אחר, כי כולם ניתנו מרועה אחד יתברך ויתעלה לעד ולנצח ולדור דורים: ואחשוב עוד לומר שאף על פי שהיה חטאו קל לאנסו ובשונג כאשר הרחבנו בביאורו להיות הב"ה חפץ ביצור כפיו דכאו החלי, ודנו בדין הקשה שהוא גלות וגרושין לדונו בדינא דגרמי כדי לצרפו כצרף כסף, ודינא דגרמי בנזיקין היה חייב אדם הראשון כרוצח ומכה נפש בשגגה על ששפך דם האדם באדם במה שגרם מיתה לו ולתולדותיו, והגלות היא מדה כנגד מדה מתייחסת, שהגולה הגם שיהי' עשיר עני הוא באותה שעה בארץ נכריה, אין לו מכירין כל רואיו ילעיגו לו יפטירו בשפה יניעו ראש, בפרט אם הוא לובש שחורים ומתעטף שחורים כדי לתקן את אשר עות ולשוב מעבירות שבידו, וצריך להעיז פניו כנגד המלעיגים, אזיל סומקא ואתי חיורא, אשר בזה מתמעט חלבו ודמו תמיד נשפך ארצה פעם בחוץ פעם ברחובות, אין מקום ללון ולא ללין, דין אומר לו פרח, ודין אומר לו חלוץ מבית לבית ומבית לגג ומגג לחצר, ואין איש מאסף אותו הביתה, ואם יזכה יצפה על שולחן חבירו, ותבחר מחנק נפשו כי אז טוב מותו מחייו, כי כל התרנגולים מפוטמים וברבורים אבוסים נבזים בעיניו ומאוסים, בזכרו לבניו אשר בצלו חוסים, סביב לשלחנו כשתילי זתים, איכה ירעו ואיך מתפרנסים, אם על ידי אפוטרופוסים, או על ידי מעשה נסים, ואם מצרי"ם ולקראת אביהם נסים. או ילוו עליו והוא יפרע לנושים ירבו עליו נוגשים אצים ושוסים, אלו הן הגולין העשירים אשר לא יועיל הונם ביום עבר"ה ממקום למקום, הגם שבהיותו בביתו ברכת הבית מרובה ומושל בכל אשר לו, וכל אשר נברא בששת ימי בראשית לא נברא אלא לצוות לזה ולכיוצא בו במין האנושי כמו שהארכנו בהקדמה זו בדרוש זה מיקר ערך המין האנושי, וא"כ משפט הגולה במבחר המין האנושי אשר היקום ברגליו מה יעשו איזובי קיר אשר כלתה פרוטה מכסו ולבו בל עמו ואיננו שולט בכל עמלו כי אבד העושק ההוא וחייו אינם חיים, ועליו אמרו רז"ל: עני חשוב כמת. ולדעתי שזה א' מן הטעמים שנחשב כמת מאחר שהשי"ת עשה את הכל יפה בעתו וברא כל צרכי המין האנושי קודם שנברא האדם, ואחר שנברא את הכל מסר בידו והמשילו בכל מעשי ידיו מצפור השמים עד דגי הים לא יחסר על שלחנו לשמוח ולעשות טוב בחייו כי חייו הם חיים גמורים מאחר שיש לו כל צרכי חייו, ולכך נקרא הממון יקום כמו שאמרו רז"ל: ואת כל היקום אשר ברגליהם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. ומי שאין לו הוה ליה כאלו מת ואין בו רוח חיים לעמוד על רגליו, וכאלו לא נבראו צרכי המין האנושי בששת ימי בראשית בשביל זה כי מאומה אין בידו מכל צרכי המין האנושי, והוה ליה כאלו עבר ומת ובטל מן העולם, זאת ועוד כי בחייו מתאספין כחתיו וערו יסודותיו כדאזיל סומקא ואתי חיוורא, דמו וחלבו מתמעטין כי הדם הוא הנפש ולבו חלל בקרבו, ויגברו יסוד המים ועל כן פניו מתלבנין כמת וממנו פניו מוריקות, ובפרט אם הוא נע ונד גולה ומטולטל, יחוג וינוע כשכור וכל חכמתו תתבלע נע ועומד מרחוק רחוק מחכמה רחוק מבינה כמוני היום אני אני המדבר. אני אני הגבר. גולה מארץ בני עבר. ולבי בקרבי משתבר. ואיך מלין אחבר. כי עוונותי הטו את אלה זה לי ששה שנים אשר לא שלותי ולא שקטתי ויבא רוגז, על כן ריחי נמר וטעמי לא עמד בי על כי עונותי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' מארצי ארץ מולדתי ארץ החיים אשר שם שמשתי שמושה של תורה מימי קדם ויצקתי מים על ידי מור"י ורבותי תנצב"ה אשר היו אריות ובעלי תריסין כמנהג בשתי ישיבות אשר בק"ק אשכנזי אשר בעיר הקדש העיר המגדלת גבורים, וזהב הארץ ההיא טוב, ארץ הצבי צבי היא לכל הארצות צפת תובב"א, ומיום צאתי את העיר המהוללה הותז והותש כחי לצאת ולבא במלחמתה של תורה, וכאשר כחי אז אין כחי עתה בסבת הטלטול והגלות, וכמעט שנשכח למודי מחמת אונסי עד שעל כיוצא בי אמרי אינשי כד הוינא זוטר לסבי השתא דקשישנא לדרדקי. כי שמעתתא בעיא צלותא כיום דאסתנא. ועוד אמרו רז"ל במסכת גיטין: ג' דברים מתישין כחו של אדם: פחד, דרך, ועון. פחד דכתיב: לבי סחרחר עזבני כחי. דרך דכתיב: ענה בדרך כחי. עון דכתיב: כשל בעוני כחי. ופירש רש"י ז"ל: פחד: דאגה שדואג על דבר העתיד, כגון טירוד מזונות או פחד אויב. ואני בעניי תלתיהון איתנהו בי עד שתש כחי כנקבה במשאה ומתנה דשמעתתא. ואיתא בב"ר חד מן תלמידוי דרבי יוסי הוה יתיב קודמוי, הוה מסבר ליה ולא סבר, א"ל למה לית את סבר, א"ל דאנא גלאי מאתרי וכו'. וסוף הענין שארצו היתה גרועה מאד והיתה דעתו עליה ולא היה מבין מאי דמסבר ליה ר' יוסי, עאכ"ו לגולה ממקום תורה מנחלת ה' ארץ טובה ורחבה ארץ החיים אל ארץ אחרת נסתר מפני השכינה, כמו שפירש רבינו בחיי זצ"ל בפ' ומפניך אסתר וז"ל: יתכן לפרש ומפניך אסתר ממקום שכינתך, כלומר ממקום שמתראים שם פני האדון ה' אלהי ישראל, וזה יורה כי אדם הראשון נתיישב בהר המוריה ושם היו תולדותיו, ויאמר הכתוב הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה הקדושה כדי שאסתר מפניך, שכל מי שנתגרש ממנה נקרא נסתר מפניו וכו' עכ"ל. וידעתי בעצמי כי עונותי רבו מלמנות, ונאמן עלי הדיין ברוך הוא לעולמי עד ולנצח נצחים אמרתי בלבי אולי אחיש מפלט לי ועזר ותרופה לגלותי לקבל את היסורין מאהבה עבור יהיו לי לכפרה, ואלו הן כל שאין בהן ביטול תורה, וכל עת שהייתי רכוב מהלך או עומד או יושב בספינה או בקרון או באסדא הייתי מעיין במילי דאגדתא ובכניסתי את העיר הייתי נותן הודיה לשעבר וצועק לעתיד לבא ודורש ברבים חסדי ה' ית' ונפלאותיו כדי לזכות ולזכות את הרבים, וסדרתי שמועותי אשר נשארו בידי מעט מצער כמכחול בשפופרת מגרסא דינקותא, והיא שעמדה לי לצרף כל מלה ומלה כאשר עיינתי בה אל זה הספר אשר קראתיו אמר"י שפ"ר, ולא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, קנה לו ספר זה שם טוב, כי אם לכבוד שמים ולכבוד ארץ ישראל, כי ידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפתיחת חיבור פירוש המשנה ז"ל: וזה הענין הד' ר"ל הדרש הנמצא בגמרא, אין ראוי לחשוב שמעלתו מעוטה ותועלתו חסרה, אבל יש בו תכונה גדולה מפני שהוא כולל חידות פלאות וחמודות נפלאות, כי הדרשות ההם כשיסתכלו בהם הסתכלות שכלי יובן בהם מהטוב האמתי מה שאין למעלה ממנו ויגלה מהם מן הענינים האלהיי"ם ואמתת הדברים, מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו וכו' עכ"ל. ולהורות על הכונה הזאת לכבוד שמים לרוב מעלת ותועלת דברי האגדות הענינים האלקיים קראתיו אמר"י שפ"ר, ועל כן הארכתי בהקדמתי זאת, כי מינה ובה יתבאר לך ויתברר לך זה הענין, והפוך בה ומינה לא תזוע דכולה בה ואינה ספורי דברים, כי אם שפורי מאמרים. מדברי רז"ל וביאורן. הן הן הדברים הנקנים באמירה דניתנו בשופר ובתרועה, כמאמר רז"ל בב"ר פ' צ"ח. ר' יוסי ברי' דר' יעקב בר אידי בשם ר' אחא הנותן אמרי שפר, אמרי שופר שהן משפרין אמרין שנתנו בשופר ובתרועה עכ"ל. ואגב אורחא יתבארו קצת פסוקי תורה נביאים וכתובים נפרדים אחת הנה ואחת הנה כפי ההזדמן שנזדמן לי מן השמי' בהיותי מטלטל בלכתי בדרך בשבתי ובקומי, עוד קראתיו אמר"י שפ"ר על שם שעיקר יסודתו מהררי קדש, ההר חמד אלקים לשבתו, הלא היא העיר המהוללה ארץ מולדתי צפת תובב"א. אשר הורתי ולידתי היתה שם בקדושתה, ושם כל ימי גדלתי בין החכמים מורי ורבותי תנצב"ה אשר יצקתי מים על ידם וזכות קדושת תורתם וזכות קדושת ארץ ישראל ה'א שעמדה לי בגלותי ובעניי, הגם שבסבת הגלות קצרה ידי וכוליה תנויי דילי אתנזק בנזיקי"ן, דרכי ציוניה של תורה נתעלמו ממני מבלי באי מוע"ד. זרעתי זרעי"ם ולא חצדתי. נשיתי טובה מנ"שים. וקדש"ים בחוץ אינם קרבים. ומט"הרות טהר שמשא ואומר אך חשך ישופני בסבת טרדת הזמן שהממני וטלטלני טלטלה גבר, ועמוק עמוק מי ימצאנו, מ"מ תהיתי בקנקני אולי נשאר בי קצת כח במילי דאגדתא לבאר כעוללות בציר שנים שלשה גרגירים בראש אמיר אמר"י שפ"ר לתועלתי ולתועלת בני גילי, שמהידוע שהעם חפצים לשמוע יותר מילתא דאגדתא ממילי דשמעתתא כדמוכח מעובדא דרבי אבהו ורבי חייא בר אבא במסכת סוטה פרק אלו נאמרין, ויען שזכות גרסא דינקותא מתורת ארץ ישראל היא שעמדה לי, קראתיו על שם עירי אשר שמי בקרבה, כי שמי ושם עירי שוים צ"פת - נפתל"י, חושבניה דדין כחושבניה דדין, אל השערה ולא יחטיא, וכן במספר קטן וכן שם הספר אמר"י שפ"ר עולה במספר קטן כ"א כמספר שם העיר, והוא מספר מיוחס, וישראל א"ך טוב לישראל, להורות כי שם העיר לפנים ה' שמה כי עיני ה' אלהיך בה תמיד וגו':  

זאת אשיב אל לבי חסדי ה' ית' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו לולי תורתיך שעשועי אז אבדתי בעניי. ויהי לי למשיב נפשי ולכלכל את שיבתי בהשתעשעי בלכתי בדרך בשבתי ובקומי, ומצאתי תנחומין ללומדי תורה בצער והם היו שרי נפתלי, כדאיתא במדרש חזית בפסוק האלף לך שלמה. ר' יודן בשם ר' בון אמר הלומד תורה שלא במקומו נוטל שכר אלף ובמקומו נוטל שכר מאתים, וממי אתה למד משבטו של יששכר ומשבטו של נפתלי, שבטו של נפתלי על ידי שהיו למדין תורה שלא במקומן נטלו שכר אלף, הה"ד ומנפתלי שרים אלף. אבל שבטו של יששכר על ידי שהיו למדין תורה במקומן נטלו שכר מאתים, שנאמר ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם, עד כאן לשון המאמר. וראיתי מי שפירש שלא במקומן, שתמיד היו הולכין בשיירה בסחורתם. וצריך לדחוק אליביה שתמיד שאמר לאו דוקא, אלא עוסקים בתורה ובסחורה, ומכל מקום קשה בעיני זה הפירוש ואם קבלה הוא יש עליו תשובה, וכי שבטו של יששכר בשביל שהיו זכרים ולא היו הולכים תמיד בסחורה, אלא ההתמדה שלהם היתה בתורה לכך הפסידו. ועוד קשה אליביה מנא להו לרז"ל ששבט נפתלי היו הולכים לסחורה, ואם משום דכתיב אילה שלוחה, דילמא היו יוצאין ללמוד וללמד לאחרים, דהכי משמעותא דקרא: אילה שלוחה כדי ליתן אמרי שפר. לכן נראה לעניות דעתי ששבטו של נפתלי הוו עדיפי בשביל שהיו גולים תמיד למקום תורה ללמוד וללמד לאחרים ולא לסחורה, ומקרא מלא הוא: נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. כלומר שהיה נפתלי רץ כאילה שלוחה לדבר מצוה ממקום למקום כדי ליתן אמרי שפר דהיינו התורה, כמו שנדרש ברבה פרשת ויחי: ר' יוסי בר חנינא בשם ר' אחא הנותן אמרי שפר, אלו דברי תורה שנתנו לארבעים יום ע"י שופר ותרועה ע"כ. מה שאין כן שבטו של יששכר שהיו למדין תורה במקומן ולא היו גולין ממקום למקום, שנאמר יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. כפשוטו שהיה רובץ ללמוד תורה ולא היה גולה, ויט שכמו לסבול עול תורה במקומו, ואדרבה יותר נמצא במדרש רז"ל בב"ר פרשת ויחי: ששבטו של יששכר היו הולכין בסחורה קצתם, והיו מוליכין פירות גסים והיו אומות העולם תמהין על פירותיהן שהיו גסים, והיו אומרין להם על אלו אתם תמהין, אילו ראיתם לאדוניהם של אלו עוסקים בתורה הייתם מתמיהים עליהם, והיו אומות העולם מאומות העולם באים ומתגיירים. הרי שמצינו בשבטו של יששכר שהיו יוצאים בסחורה ופורשים בים מה שלא מצינו בדברי רז"ל בשבטו של נפתלי, ואעפ"י שבמקום אחר מביא המדרש ששבטו של זבלון היו מוליכין פירות יששכר ממקום למקום ולא שבטו של יששכר עצמו, מ"מ לא מצינו ששבטו של נפתלי היה הולך לסחורה. על כן נ"ל פירושי עיקר ודוק. ובס"ד במקומו נרחיב הביאור בזה המאמר, שהמאמר עצמו הוא יותר ארוך במקומו. ע"כ כל הדן אותי בחיבור הספר הזה ובקריאת שמו לכף זכות אשר באתי ס"פרה לשפר ה"ר ה"קדם, יען לא תשכח ולא תטוש ספר התורה מפי ומפי זרעי ומפי זרע זרעי עד עולם אמן סלה. ולזכות את בני גילי העושים אוזניהם כאפרכסת לשמוע דברי אגדה. כן ידינוהו מן השמים לכף זכות ונזכה כולנו לראות בנחמת ציון ובבנין אפריון. ונהיה מכלל וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך: