אילת השחר/גיטין/ד/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

'''והנה''' לקמן דף ה' ד"ה מינקט נקיט לי', כתבנו דלרש"י אע"ג דמה דצריך בפ"נ לרבה הוא משום דחיישינן באמת שמא לא נעשה לשמה, מ"מ גם באופן שאנו מכירין את הבעל והעדים שהם בקיאין בלשמה מ"מ צריך לומר בפ"נ ובפ"נ משום חשש שמא יערער שנעשה שלא לשמה. והנה לכאורה משמע קצת כן מכאן, דאי איתא דהיכא דידעינן דנעשה לשמה לא שייך לחייב לומר בפ"נ, א"כ מארץ ישראל הא ידעינן ודאי דנכתב לשמה מה שייך להצריך לומר בפ"נ כיון דכה"ג גם מחו"ל לא הי' צריך.

'''ואינו יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו וכו' לרבא ניחא לרבה קשיא.''' הנה בתוס' לעיל {{ממ|דף ג' א' בד"ה חד}} מבואר דגם על לשמה שייך אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, כמבואר בתוס' הרא"ש, דמבואר בדבריו קושית הגמ' חד אתי בעל ומערער ופסיל לי' דלס"ד הזה הא דתנן ואם יש עליו עוררין קאי נמי אמביא ממדינת הים, ואח"כ כתב דגם קושית הגמ' אח"כ לרבא ג"כ יתפרש כן, הרי דקודם ביאר לפי רבה ומ"מ קאי נמי אמדינת הים דאם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו [והמהר"ם לא פירש כן], וביאר במהר"ם שיף דהכוונה אם יש עוררין יתקיים ע"י שחותמיו יעידו שנעשה לשמה, אלא דהעיר שם מכאן דמשמע דיתקיים בחותמיו לא מתפרש על לשמה, וכוונתו דא"כ מאי קשיא לרבה דהא אפשר דיתקיים בחותמיו שנעשה לשמה, ובאמת העירוני דסתם קשה מה דקאמר אם יש עליו עדים, דהא כל מה דאיירינן במביא גט ממדינת הים הא ע"כ איירי בחתום, דאז מן הדין יש גט ונוכל לתלות שנעשה הכל בהכשר וגם שמסתמא הבעל שלחו, אלא דהיכא דאיכא חששא דרבנן ומה"ת אין חוששים עליהם, מהני אמירת בפנ"כ ובפנ"ח, אבל אם אינו חתום בעדים הא לא שייך כלל להכשיר הגט ולגרש בו ולא יועיל כלל אמירת בפנ"כ ובפנ"ח. וע"כ יתפרש אם יש עליו עדים היינו אם יש מי שיעיד עליו לקיימו, ואע"פ שזה הלשון דחוק מ"מ מוכרח לפרש כן, א"כ אם זה על לשמה שכתוב שיעידו שנחתם לשמה, נמצא דלגבי הכתיבה לא נאמר כלום, וגם איך שייך שידעו שזה נחתם לשמה, ע"כ משום שחתמו בפניהם, וא"כ הא אומרים בפנינו נחתם ומה שייך לומר דאם אינו יכול לומר הא יש שנים שיאמרו בפנינו נחתם, וע"כ מתפרש רק על קיום מחשש זיוף, דאם אין עדים שראו ואין יכולין לומר בפנינו נחתם אז יקיימו אותו ככל קיום בעלמא, ולכן מזה קשה לרבה.

'''ולקמן''' דף ה' ע"א פרכינן מהברייתא דאם נתקיים בחותמיו כשר ואם לאו פסול הוי לא הוצרכו לומר בפנ"כ ובפנ"ח להחמיר וכו' לרבה קשיא, וגם התם לרבא דהעיקר הוא קיום יש סברא דקיום באמירת בפנ"ח עדיף שראה שחתם, משא"כ קיום היינו עדים שמכירים חתימות ידי העדים דאינו כ"כ כמו ראי' שחתמו, וס"ד דבפני נחתם עדיף מה"ט אע"ג שזה יחיד וקיום הוא משנים, ובא להשמיענו דאינו כן רק דקיום עדיף אלא הקילו דסגי בפנ"ח של השליח אע"פ שהוא יחיד, אבל לרבה אם נפרש שם אם נתקיים בחותמיו שהחותמים העידו שהי' לשמה מה שייך שלא החמירו אלא הקילו, וכי הי' ס"ד ששנים אומרים בפנינו נכתב ונחתם לשמה לא יועיל ורק השליח שאמר בפנ"כ ובפנ"ח יהני, דאיך יגרע שנים עדים ממש משליח יחיד, וע"כ מתפרש שם נתקיים בחותמיו על קיום שאינו מזוייף וקשיא לרבה.