שו"ת הרא"ש/קא/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

'''והא''' דאיבעיא לך צער וחובל שמשלם אם הוא צער דהכאה בלבד או צער דמכה עד שתתרפא בדבר זה נשא ונתן רבי' שמשון וכתב כי רבינו יצחק מדקדק דצער הוא צער של שעת חבלה ולא מה שמצטער אח"כ מההיא דכתובות פ' אלו נערות (ל"ט) דתנן האונס נותן את הצער ובעי בגמרא צער דמאי ותימא מאי בעי דבר פשוט הוא דהבתולה מצטערת הרבה בביאה ראשונה בהסרת בתוליה ודחיק לשנויי התם צער של פיסוק הרגלים וקאמר נמי התם מפותות אין להם צער ורוב קטנות חולות מביאה ראשונה ועל כן פי' דאינו משלם מה שמצטערת אח"כ ולפיכך אינו יכול לומר צער של הסרת בתולים שאינה מרגשת באותו צער מחמת הנאת הביאה ולאחר הביאה היא מרגשת הצער אבל בשעת ביאה לא כדאמרינן התם פקחות שבהם אומרות מפותה אין לה צער היינו צער של שעת ביאה כדקאמר מיא חמימי ארישא דקרחא והא דאמרינן בפרק החובל (פ"ה) צער אומדין כמה אדם רוצה ליתן על ידו המוכתבת למלכות בין סם לסיף אף על גב דבכלל זה הוי צער שמצטער אח"כ מ"מ אין אומדין אלא בשעת חתיכה בלבד ור' שמשון דחה אותה ראיה שהביא רבינו יצחק מכתובות דלא מצי למימר התם צער דאחר הביאה משום דההוא תנא דכתובות חייש לכחש גופנא מדקתני שהאונס נותן הצער ומפתה פטור ומדפוטר מפתה אלמא חייש לכחש גופנא מה שסופה להצטער תחת בעלה [הילכך גבי אונס נמי אין משלם צער שאחר הביאה משום דסופה להצטער תחת בעלה] לכך הוא דוחק למצוא צער דמאי ולעולם אימא לך צער של חובל מצינא למימר כל הצער שיהיה לו עד שיתרפא ועתה יראה לומר אף על פי שרבינו שמשון דחה ראיית רבינו יצחק מ"מ סברת ר' יצחק היתה נוטה לומר כן משום דצער דבתר הכי דמי לגרמא בנזקין מידי דהוה אבושת שכל ימיו הוא מתבייש כשמזכירין לו הבושת שנתבייש באותה שעה אעפ"כ אין שמין אלא בושת של אותה שעה ולא דמי לריפוי דחיתה ונסתרה כמה פעמים חייב לרפאותה כל זמן שלא חיתה כל צרכה וכן עלו בו צמחים מחמת המכה וכן שבת שרואין אותה כאלו הוא שומר קישואין כל ימי משך חליו דשאני רפוי ושבת שאינם חלים עד אחר המעשה ולא דמי לצער ובושת שהם בשעת מעשה.