חות יאיר/צד: הבדלים בין גרסאות בדף

הלכה כמר ב"ר אשי בר ממיפך שבועה ואוריתא וי"ג וחיוורי. וי"ג לית הלכתא וכו' בר וכו' בר וכו' ע' יומא דפ"ג ע"א כתובות דצ"ו ע"א. סנהדרין דכ"ט ע"ב. חולין דע"ו שבועות דמ"א ע"א:

כל מקום שאר"י אימתי אם הוא לחלוק או לפרש נ"מ ג"כ להלכה עי' גיטין ד"ז ע"ב. ובתוס' חולין דפ"ח ע"א ושבועות דמ"ח ע"א דדווקא במשנה ולא בברייתא ונ"ל דאישתמיטתי' זה להרב ב"י וגם לבעל מג"ד בסוגיא דעקירות בא"ח סי' קע"ח. ובתוס' חולין ספ"ה השאירו בתימא מ"ש שם מודה ר"י (ע"ש מ"ג בתיו"ט) ובספר יראים מצוה קכ"ח דס"ה ע"ב כתב דע"כ יש גר' שם בד"א ואפשר מפני דסוף כל סוף ר"י ביאר החילוק יתכן לשון מודה ול"ק מודה למאן כדהקשה בפ"ב דכתובות:

ובאמת צ"ע על פירש"י מפני שברכוהו גבי תנור של עכנאי בב"מ דלמה יפסיד בשביל זה ואפי' מי שנעשה זקן ממרא ונידון למה לא נפסוק כוותי' אם אמר דבר הגון וכיון אל האמת. [והרב הגאון הגדול בדרושו פה לפי דרכו זכר בשם מפרשים שמפני שאם היה ר"א בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא וחייב מיתה והיה כלא היה וכמת ובטל הוא ובטלו שמועותיו לכן לא קל כוות' וזכר עוד מה דקשה ליה קושיא נפלאה על דברי הרמב"ן במ"ש שאלו היה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא הלא ס"ל להרמב"ן דאינו נעשה זקן ממרא אלא א"כ למד מפי עצמו ולא מפי השמועה וכבר ידוע מגמ' דסוכה דכ"ח שלא אמר מימיו דבר שלא שמע מפי רבו. ומפני שהרב הנ"ל מופלג בחסידות נוסף על הפלגתו בתורה כתבתי לו שורתיי' על שני הקדמות הנ"ל כי זרים הם בעיני ולא שמעתי ולא קריתי עד היום בשום ספר כי הראשון לא יתכן בשום פנים לשנות אמיתות ההלכות מפני כך ואלו היה נעשה באמת ז"מ חלילה שלא נקבע מפני כך הלכה כמותו אם דבריו נכונים ולא קנסו ר"מ בקביעות ההלכה משום קבלתו מאחר. ועל השני שניתי וקריתי ולמדתי ת"ל ברמב"ם ובג' מפרשי משנותיו מ"מ וכ"מ ול"מ ומימי לא שמעתי חולק על הרמב"ם בזה והכי מזבח סוגיא דשמעתת' דפי' הנחנקין דאין חילוק בין אמר הז"מ מפי השמועה או מפי הקבלה כמ"ש מפרשים ופוסקים הנ"ל גם בספר מגילת אסתלר שזכר השגות הרמב"ן על הרמב"ם לא זכר ולא פקד זה. והגאון השיב לי ג"כ בכתב כי יודע גם הוא שדבר זה שהרמב"ן חולק לא זכרוהו המפרשים המפורסמים גם לא במ"א הנ"ל רק אמת וצדק והוא שקרא זה באיזה ספר (והראה הגאון פנים לדעת הרמב"ן מפני דס"ל דהתיובתא דרב כהנא דבש"ס אינו קושיא אלימתא ע"פ איזה דקדוקים קלושים וחזרתי והשבתי לו דהא תינח אם נשאר בקשיא י"ל דלא נדחה מש"כ דבר דקאי בתיובתא נדחה לגמרי בכל הש"ס וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי ובעירובין ד"י וט"ז ע"ב וב"ק דט"ו ע"ב מקשה הש"ס תיובתא והלכתא ובמסכ' שבת ד"מ כשיטא דלא עביד דהא איתותב מש"כ קושיא ועמ"ש תשובה צ"ד ד"נ ע"א. גם על שאר דבריו השבתי בכמה פנים) גם בטעם דלא פסקינן הלכה כר"א מפני דשמותי הוא ע"פ טעם הנ"ל קרא בספר וכשיבא אל ביתו יחפש ויודיעני מקומו. וכל הנ"ל לא כתבתי לולי שמצאתי מ"ש הנ"י בשם הרמב"ם שנ"ל שמהם יצא הקושיא של הגאון וז"ל הנ"י שם בשם הרמב"ן ואפשר שם היו אומרים מפי השמועה והוא אמר כך הוא בעיני ולכך לא קבלו ממנו כל הראיות שבעולם ואלו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה ז"מ וכו'. ולדעתי זה מקור שיצא ממנו קושיא של הגאון הרי מימיו של ר"א לא אמר דבר הלכה למעשה כהנך דמס' יומא ומס' סוכה ועל זה אמרו לו תלמידיו כל דבריך ר"ל בהוראה אינו אלא מפי השמועה מש"כ כשדן עם רבותיו או עם חביריו בהלכה כמו בתנורו של עכנאי היה אומר דעתו וטעמו כדמוכח רפ"ו דפסחים שאמר ועלי' אני דן וע"ע במשנה ספ"ג דכריתות ולא היה אומר אותן הלכות בקבלה כי אז אפשר לא היו חולקין עליו עי' יבמות פ"ח מ"קג. ובפרק ד' מיתות אמר שלא חיסר מרבותיו רק ככלב המלקק מן הים. וגם קושיא החזקה נ"ל דל"ק מידי כי מ"ש הרמב"ן ואלו תורה למעשה בזמן הבית היה נעשה ז"מ לא נמשך למ"ש מקמי הכי שהוא היה אומר כך הוא בעיני דס"ל כרמב"ם דאין חילוק לענין ז"מ ולא מצאתי חולק על זה. רק על מ"ש מחזי כאפקרותא כתב דאפשר דהיה באופן דנראה כאפקרותא מפני שהיה אומר כך הוא בעיני כאלו לא חש לכל דברי חכמים וקבלתם ועל זה סיים ולכך לא קבלו ממנו ומ"ש ואלו הי' הורה למעשה וכו' ר"ל באיזה ענין אפילו אמר ג"כ מפי הקבלה וזה מדוקדק בלשונו שאמר בתחל' לשון ואפשר ולבסוף בהחלט ואלו הי' וכו' והל"ל מקמי ולכך לא קבלו לכן אלו הורה וכו' ותו לא מידי]:

והנה ל"ד מנשת דה"ה בשנזכר בברייתא הכי מוכח בתוס' קידושין ס"ד ס"ב וכ"כ הרשב"ם בב"ב דקל"ח ע"א. דמשנת כולל הכל מש"כ בדאתמר במשנתינו עי' בתוס' כתובות דק"ט ע"א ומנחות דל"א ע"ב. אבל אין ראי' דע"כ משנת לאו דוקא לפי' ק"ב מקומית הנ"ל כי לא נזכר חלק המעשר מזה כי י"ל שהיו אז בימי התנאים משניות מרובים מאד משלנו כבגמ' דחגיגה:

ומ"ש מחבירו כתב התי"ט בפשיטות בנגעים פ"א מ"ד דלא מחביריו וכ"כ בפשיטות בשו"ת שער אפרים תשובה קס"ט דצ"ה סע"ג. אכן בתי"ט ספ"ק דשביעית משמע דס"ל אפילו מחבריו והכי משמע גם בתוס' יומא ד"ד ע"ב וע"ע מ"ש בחידושי משניות בג"ה מס' פאה פ"ג מ"ח:

וי"ל אפילו אם ק"ל אפילו מחבריו היינו בדיחידים פליגי עלי' מש"כ בדנחלק עם חכמים:

והרשב"ם בב"ב דקל"ג ע"ב כתב דשמואל לית לי' הא כללא וכן רבא (ע"ע מס' ע"ז דל"ב ע"ב) וכ"פ הרי"ף בס"ד דב"ב דלא ק"ל הכי וכ"כ הרא"ש בב"ק ר"ד קל"ג. ע' שו"ת רשב"א סי' מ'. ובהרא"ש פרק השולח גט. ובר"ן פ' מי שאחזו. ובפי' עץ החיים כתובות פ"ה מ"ה ופ"ו מ"ד. ובתי"ט פ"ח דעירובין מ"ז. ועירובין פ"ו מ"א. ובב"מ דל"ח ע"ב וכתובות דע"ז ע"א דאמוראי ננהו אליבהי' דר"י אי ס"ל כלל הנ"ל א' לא ומשם נ"ל להוכיח דלא ק"ל כר"נ דגם שם פסק כחכמים נגד רשב"ג וש"מ דלא ס"ל הך כללא וא"ת א"כ מה איצטרך ליפסק כחכמי' י"ל משום דמיסתבר טעמי' דרשב"ג (עי' תי"ט פסחים פ"ד מ"ה ובכה"ג כתבנו לעיל) וע"כ פסק רב אבא אליבי' דר"י כוותי' וכ"כ הרי"ף בפרק ג"פ דהיכא דמיסתבר טעמי' ק"ל כרשב"ג. וצל"ע דבבכורות דכ"ד ע"א משמע דכ"ע ס"ל לזה הכלל. וע"ע סנהדרין דל"א:  

הלכה כרבה נגד רב יוסף לבד משדה ענין ומחצה ויש שינוי גר' וליכא בינייהו מידי והוא בב"ב דקי"ב ע"ש בתוס' ובחידושי הרשב"א ודקמ"ג. ובתוס' קידושין ד' ט' ע"א די"א דוקא במס' ב"ב וכך נלפענ"ד שהרי ק"ל סיני עדיף כמ"ש לעיל גבי ר"ש ור"ח (וע"ע תוס' ב"ק דנ"ו ע"ב אכן בתוס' דגיטין דע"ד ע"ב משמע בכל מקום וברא"ש ס"פ ב"מ בשם ר"י (נ"ל שהוא ר' יונה שכ"כ בש"י דל"ח ע"ב בשמו) דדוקא בדפליגו אליבי' דנפשיהו ונ"ל דמשום הכי איצטרך הש"ס לפסוק כרבה בספ"ק דברכות מפני דכבר פליגו שם רב ור"ח ע"ש בהרא"ש:

בה"ע דל"ד ע"א והוא מתוס' סוכה ד"ג ע"א שרב עמרם פסק בו' מקומות כב"ש וע"ע במבוא הגמ' לר"ש הנגיד:

ומכלל זה קשה לי על גמ' ספ"ח דיבמות דאמרי משמיה דרב הלכה כר"י באנדרוגינוס ובהרכבה ושמואל אמר בקושי למאי איצטרך הלכה (עי' תוס' קידושין דע"ט ע"ב) הא אפי' ר' יוסי לבדו בכל מקום הלכה כוותיה נגד ר"י ונגד ר"מ כ"ש אם ר"י עם ר"ש בכל ההלכות ההם נגד יחיד והוא ר' יודא או ר"מ דהלכה כרבים כ"ש נגד ר"מ דג"כ ס"ל כר"ש נגדו לדעת ר' שמואל הנגיד. ובכה"ג מקשה הש"ס בכתובות דע"ז על דפסק שם ר"י כרשב"ג וב"מ דל"ח ע"ב ובעירובין דמ"ז ע"ב יע"ש במ"ש דלמא רב לית לי' להנהו כללי ובעירובין דס"ב ע"ב א"ל אביי לר"י ק"ל משנת ראב"י קב ונקי ואר"י אמר שמואל הלכה כראב"י וכו' משמע דניחא לי' בתרוייהו וקשה למה ליה לפסוק הלכה ולדעת ר' חננאל דפי' בק"ב מקומות אתי שפיר רק דקשה א"כ הוראה גדולה היא ולא הוי כביעות' בכותחא ע"ש ודו"ק:

כתב בס' כריתות ר"א ור"י הלכה כר"י ועש"י דל"ח ע"ב ובה"ע דל"ד ע"א יש טעות ועי' במס' נדה דז"ח דמשמע דר' בד' הלכה כוותיה זכרנוהו לעיל שהרי בשניהם כר' אליעזר ועמ"ש בסמ"ק והנה שניהם היו רבותינו של ר"ע כבספ"ז דסנהדרין וצ"ע שם דמה קשיא לי להש"ס דדלמא דהדין למד מר"י כבמשנה והחכמה עצמו למד מר"א ודמסיק להבין ולהורות. גם יש לי תימא על שפסק הרמב"ם בכריתת פ"ג והוא דפ"ח ע"א גבי ה' תמחווי' כר"ע והתי"ט כ' שם בשם הכ"מ מפני דשתק ליה ר"י ותמהתי שהרי הרע"ב כ' דלא איתברר ובאמת בגמ' משמע דלא קיבלה ר"ע מיני' דר' יהושיע ועוד את"ל דקיבלה מיני' מ"מ נשארה מהשאלה במקומה ומידי ספק לא יצתה ולמה פסק גם לקולא דאין תמחווין מחלקין ולעד"ן מפני דאין סברא לומר דר"ג לא שמע אותה הלכה פסוקה של האוכל מזבח וכו' ולכן ממה שבשני משניו' קודמות שם השיבו שניהם בכה"ג לר"ע ופה שבק ר"ג לבר זוגיה ושתק ש"מ שלא רצה להסכים עם ר"י בתשובתו מפני קושיית ר"ע ומ"מ לפי זה נשאר קשה מ"ש דמ"מ מידי ספק לא יצא. לכן טפי נ"ל דפסק כר"ע מפני דמסיק בש"ס דברייתא ס"ל כר"ע בזה: