אילת השחר/בבא בתרא/קכז/א: הבדלים בין גרסאות בדף

'''בן ולא טומטום בכור ולא ספק.''' אין להקשות דנמעט טומטום מבכור ולא ספק, דמבכור ממעטינן רק אם הוא ספק ראשית אונו, אבל בטומטום הא ברור דהוא בכור דהיינו ראשית אונו, והספק הוא רק אם הוא בן, ולכן צריך למיעוט דבן ולא טומטום.

'''הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זל"ז.''' והוא משום דבאמת מי שהוא אליבא דאמת הבכור יש לו דין בכור אע"פ שאינו אלא ספק, ובקובץ שיעורים (אות ת"ז) הק' דאמאי בעשירי או בממזר דרשינן ודאי ולא ספק, ומסתבר דאפי' אם הוכרו ולבסוף נתערבו ג"כ נתמעטו, ואמאי הכא מחלקינן בין הוכרו ולבסוף נתערבו או לא הוכרו כלל. ונראה דהנה בעשירי או ממזר אפי' אם כעת לא נחייבו לעשר או דנתיר אותו בבת ישראל, ואח"כ נתגלה שהוא עשירי נחייבו במעשר, וכן אם יתגלה שהוא ממזר ייאסר בבת ישראל, וזה לא יהיה סתירה למה שהתירו אותו בתחילה לבת ישראל או במה שלא חייבו אותו בתחילה במעשר, דההיתר והפטור היה רק כל זמן שזה ספק, דאנחנו אין אומרים דאינו ממזר, אלא דכעת אינו אסור בבת ישראל ואין מצוה לעשר, אבל בממון שייך רק או לומר דמחמת זה נתבטל כל דין בכור ממנו, או שאם אינו מתבטל דין בכורתו הרי כשיתגלה שהוא באמת הבכור יקבל פ"ש, א"כ ע"כ דדין ספק בכור עליו עדיין, ובשלמא בטומטום או בלא הוכר כלל דאז בטל ממנו כל דין בכור, דאפי' אם יצוייר שיתברר שהוא הבכור במציאות מ"מ אין לו דין בכור, אבל בהוכר ולבסוף נתערב דודאי לא שייך שיתבטל דין הבכורה שכבר היה עליו, לענין דאפי' שהוכר אח"כ שוב לא יהיה לו פ"ש, ודין כזה הא גם בממזר ועשירי אין, דאם באמת יבורר יתחייב במעשר וייאסר בבת ישראל, ויש לו דין ספק ממזר באמת וכן עשירי ספק, אלא דספק אינו אסור וספק אין מצוה לעשר כעת, וכיון שגם כעת ידוע דאם יוודע לנו שהוא הבכור יטול פ"ש, א"כ בהכרח יש לו עדיין דין בכור מספק.

'''ולפי"ז''' יש גם לדון במה שכ' דגם בספיקא דדינא נימא דלא יהא בכור, וכמו דמצינו לענין מעשר בהמה בבכורות דף נ"ה, ומכח זה רצה להעמיד דמיירי שידעו קודם שהוא בכור, ולכך פסק דמהני הרשאה, וצ"ע דבב"מ (דף ו') אמרינן דהספיקות אחד בכור אדם וכו' המוציא מע"ה, ומשמע התם דמיירי גם בספיקא דדינא, ואעפ"כ לא אמרינן דאינו בכור כלל. ולפי מש"כ שאני התם במעשר בהמה דכל מה דפטרינן ליה אינו קובע את הדין לכשיתברר, ושפיר פטרינן ליה עתה ממעשר, משא"כ הכא אם באנו לפוטרו נצטרך לומר דאינו בכור כלל, אפי' אם יתברר אח"כ שהוא בכור ע"פ דין, וזה בודאי לא שייך לומר דכשיתברר ע"פ דין שהוא בכור, אז מה שהת"ח הזה לא ידע כעת זה לא יבטל ממנו כבר דיני בכור, וכמו שודאי לא יועיל כל ספק דין על כל הבכורים דעלמא שיהיו מכאן ולהבא, ה"נ לא יוכל לגרום על הבכור שהדיין הזה נסתפק עליו, ולכך נשאר בכור ספק, ובודאי גם בשנים שילדו במחבואה אם יש אפשרות שיבואו עדים ויעידו דא' נולד קודם, לא נימא דבשעת הלידה היה ספק וכבר אבד דין בכורה, משא"כ לענין עשירי ודאי וכן לענין ממזר, לא נחייב ולא נאסור כ"ז שלא ידוע לנו איסורו, אע"פ שלא בטל ממנו דין ממזר באמת, וכן לענין מעשר אע"ג דלא בטל ממנו הדין לגמרי וכשיתוודע יהיה חייב באמת.

'''תוד"ה מדדרש.''' דהלכתא שליח שוויה. והיינו מתקנ"ח כמבואר בראשונים, וצ"ע דלמה לי קרא למעט בכור ולא ספק למ"ד אין לו לבכור קודם חלוקה, הא בלא"ה לא יצוייר שיוכל לתבוע הבכורה, דהא ידחו אותו לאו בכור אתה, והרשאה לא מהני מה"ת. ולפי מש"כ התוס' בבכורות (דף מ"ט) להסתפק דבשניהם לפנינו לא יוכלו לדחותם אפי' בלא הרשאה, שפיר איצטריך קרא למעט שאפי' אם יבואו שניהם לפנינו לא יקבלו פ"ש, אבל להצד דגם זה לא מהני, מאי צריך קרא למעט ספק בכור, ונראה דיצוייר אם א' מהם מת בלא בנים והשני ייבם את אשתו, דבלי המיעוט היה נוטל פ"ש ממנ"פ, דאם הוא לאו בכור הא הוא יורש נכסי המת כדין יבם, ולכך צריך קרא למעט בכור שלא הוכר כלל, דאין לו דין בכורה.

'''בא"ד.''' דהלכתא שליח שוויה. והיינו כמו שביארו בתוס' ב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/#|דף ע') דעשו תקנה דיועיל כדין שליח. והנה בכל הרשאה לגבות חובות הקשה ברא"ש (פ"ט דב"ק) למה צריך הרשאה ולא סגי בשליחות גרידא, ותירץ משום דשמא יבטל את השליח ובינתיים יאנס בדרך והמלוה יתבענו עוד פעם חובו, אבל כאן כששולחו לתבוע חלוקה למה לא נימא דשלוחו של אדם כמותו ולא צריך להרשאה ולא לחידוש, דהא הוא פשוט שליח, ואם משום כיון דהוא בעצמו לא הי' יכול לתבוע לכן גם שליח לא יועיל, א"כ גם הרשאה איך תועיל כאילו שליח דהא לא מצי משוי שליח, ונצטרך לחדש דגם זה הי' תקנה שיועיל אע"ג דהוא לא מצי תבע. וצע"ק.

{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}