שו"ת הריב"ש/ת: הבדלים בין גרסאות בדף

'''שאלה''' ראשונה אם חמץ של א"י מותר לישראל בהנאה בזמן אסורו אם לאו:

'''תשובה''' חמץ של א"י אסור הוא בהנאה בתוך הפסח מן התורה דחמץ האסור בפסח בין באכילה בין בהנאה אין חלוק בין של ישראל לשל א"י דהא באורייתא לא כתיב חמצך אלא חמץ סתמא בין דישראל בין דא"י ודוקא לענין לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא הוא דאיכא הפרישא בין חמץ של א"י לשל ישראל משום דכתיב ביה לא יראה לך ודרשינן {{ממ|בפסחים ה':}} שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים אבל אסור אכילה והנאה לא וכן לר"ש דס"ל {{ממ|שם כ"ח:}} דחמץ אין אסור מן התורה אלא בתוך הפסח משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצה בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ אבל לאחר הפסח בין דא"י בין דישראל מותר בין באכילה בין בהנאה מן התורה אלא דשל ישראל אסור בהנאה מדרבנן משום קנסא הואיל ועבר עליו בבל יראה {{ממ|שם כ"ט.}} אבל של א"י שלא עבר מותר אפילו באכילה אבל בתוך הפסח לכולי עלמא בין דא"י בין דישראל אסור בהנאה מדאורייתא דלענין זה ליכא הפרישא בין של ישראל לשל א"י וזה מתבאר בגמ' בפ' כ"ש דתנן התם חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור ומקשינן עלה מני לא רבי יהודה ולא רבי שמעון ולא רבי יוסי הגלילי מאי היא דתניא וכו' אי רבי יהודה חמץ סתמא כתיב ואפילו דא"י כלומר והיכי קתני' מתני' דחמץ של א"י מותר בהנאה לאחר הפסח דהא לרבי יהודה חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו וכיון שהוא אסור מן התורה לאחר הפסח ליכא הפרישא בין א"י לישראל ואפילו דא"י אסור בהנאה דהא באורייתא חמץ סתמא כתיב בין דא"י בין דישראל ואפי' לאסור הנאה ואי רבי שמעון אפי' דישראל משרא שרי דהא לרבי שמעון אין אסור חמץ כלל לאחר הפסח ואפי' דישראל מותר וא"כ מתניתין דאסר חמץ של ישראל אחר הפסח דלא כר"ש. הנה בכאן מפורש דלרבי יהודה דאית ליה מדאורייתא חמץ בין בתוך זמנו בין לאחר זמנו אסור לא שנא דישראל ולא שנא דא"י אסור בין באכילה בין בהנאה ולרבי שמעון נמי בתוך זמנו הכי הוא דעד כאן לא פליגי אלא בלפני זמנו ולאחר זמנו אבל בתוך זמנו ליכא פלוגתא בינייהו כלל דהא רבי יהודה לא קאמר במילתיה בין א"י בין ישראל אלא תלמודא הוא דקא אמר הכי אליביה דכיון דס"ל דאסור מן התורה לאחר הפסח ליכא לאפלוגי בין א"י לישראל דהא באורייתא חמץ סתמא כתיב לרבי שמעון נמי בתוך הפסח חמץ סתמא כתיב ורב אחא בר יעקב דהוה ס"ל דאליבא דר' יהודה חמץ דא"י מותר בין בתוך הפסח בין לאחר הפסח בין באכילה בין בהנאה משום דיליף שאור דאכילה משאור דראיה הא הדר ביה כדאיתא בגמרא {{ממ|שם כ"ט.}} וכיון דלא ילפינן שאור דאכילה משאור דראיה הדרינן דחמץ סתמא כתיב באורייתא בין דא"י ובין דישראל אסור מן התורה ואפילו בהנאה דהא אסור אכילה ואסור הנאה מחד קרא נפקי אי לחזקיה מדכתיב לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה אי לרבי אבהו משום דכ"מ שנא' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע. ועוד מתבאר זה שם באותה סוגיא דשקלינן וטרינן התם על ההיא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל ואמרינן התם {{ממ|כ"ט:}} דכולי עלמא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והכא בדבר הגורם לממון קא מפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומר סבר לאו כממון דמי פי' דכולי עלמא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וחמץ של הקדש א"א להקרא ממון אלא אם כן יש בו צד התר לישראל והני תנאי כולהו ס"ל כר"ש דחמץ של א"י או של הקדש שעבר עליו הפסח מותר לישראל אפי' באכילה. ומ"ד מעל סבר אע"ג דהשתא לא חזי הואיל ולקמיה חזי גורם לממון הוא וכממון דמי ומ"ד לא מעל סבר לאו כממון דמי אלמא בתוך הפסח לא חזי כלל לישראל חמץ של הקדש ואפילו בהנאה דאי הוה שרי בהנאה לכולי עלמא הוה לן למימר מעל ואע"פ שאסור באכילה דהא ממון גמור הוא ולאו גורם הוא כדאמרי' התם באוקימתא דרב אשי דמ"ד מעל כר' יוסי הגלילי דאמר חמץ אינו אסור בהנאה אפי' בתוך הפסח אלא ודאי חמץ של הקדש וכן של א"י אסור בתוך הפסח אפילו בהנאה כמו חמץ של ישראל כפשטה דמתני' דוקא חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר בהנאה דמשמע הא בתוך הפסח אסור וכן נראה מן התוס' ששנינו שם {{ממ|פ"ב ה"ח}} משכיר ישראל בהמה לכותי להוליך עליה חמץ ממקום למקום ואם היה חמץ של כותי מותר בהנאה לישראל פשיטא שהרי אף בחמץ עצמו מותר ליהנות כ"ש בשכרו שהרי אפי' באסורי הנאה שכרן מותר זולתי ביין נסך משום קנסא כדאיתא בר"פ בתרא דע"ז {{ממ|ס"ב.}} אלא ודאי אסור הוא בהנאה אלא שמותר בשכרו שהרי אינו תופס דמיו ולא אסרו אלא ביין נסך ומשום קנסא משום דחמיר שתופס דמיו. ומיהו בירושלמי {{ממ|פסחים פ"ב ה"ב}} נחלקו בזה אם חמץ של כותי מותר בהנאה בתוך הפסח אם לאו דגרסינן התם גבי מתני' דתנן חמץ של כותי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ואוקימו לה התם במקום שנהנו שלא לאכול פת של כותי ואמרו שם בתוך הפסח מהו רבי ירמיה אמר מותר רבי יוסי אמר אסור התיב רבי יוסי והא קתני לא ישכיר ישראל בהמתו לכותי להביא עליו חמץ פתר לה בבא עמו והא תני לא ישכיר ישראל את ספינתו לכותי להביא עליה חמץ פתר לה בבא עמו והא תני לא ישכיר אדם את ביתו לכותי ליתן לתוכה חמץ אית לך למימר בבא עמו ע"כ בירוש'. ומה שהקשו מדתניא לא ישכיר וכו' ובתוספתא תנינן משכיר אולי ברייתא אחרת היא ולמ"ד מותר בהנאה קשיא ליה מההיא דתני לא ישכיר ולמאן דאמר אסור לא קשיא ליה מדתניא משכיר משום דהתם אינו נהנה בגוף האסור עצמו ואף לא בדמיו אלא שהדבר האסור גרם לו הנאה ומשמע לפי הירושלמי דמסקנא כרבי יוסי דאמר אסור דהא אתותב מההיא דלא ישכיר את ביתו ולא אשכח פירוקא וכ"ש לפום גמרא דילן דליכא פלוגתא בהא מילתא כלל אלא סוגיא דשמעתא מוכחא בפירוש דאסור וכן מצאתי כתוב בהלכות הרב רבינו יצחק ן' גיאת ז"ל וז"ל הו"ל מסקנא חמץ של ישראל ושל כותי תוך הפסח אסור בהנאה וכ"ש באכילה בין איתיה בעיניה בין ע"י תערובות לאחר הפסח של כותי מותר אפילו באכילה ושל ישראל אסור אפי' בהנאה עכ"ל הנה זה מבואר כמו שכתב'{{הערה|רמ"א או"ח סי' תמ"ג ס"א וע"ש בחק יעקב סק"ב}}: