רשב"א/מנחות/נ/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

'''נטמא או אבד ת"ל מחציתה בערב''' מחצה משלם הוא מביא ולא שיביא חצי עשרון מביתו, וא"ת והא אפיקתיה, י"ל דמשלם בכל גווני משמע בין שלא יביא בתחלה חצאין בין אם הביא ואבד חציו שלא יביא חצי אחר ובכל גווני דריש להו בברייתא והוו לא זו אף זו לא זו שלא יביא חצאין בתחלה אלא אפי' הביא שלם ואבד חציו לא יביא חצי אחר, אלא יביא שלם ויקח חציו:

'''ומינו אחר תחתיו.''' קודם תמיד של בין הערבים ת"ל ומחציתה, פי' מרבוייא דו"ו משמע אפי' כהן העומד בין הערבים ואע"ג דאיכא חצי עשרון דראשון, ל"ה. <br>''' אין'''  להקשות למה הוצרך ליתורא דוי"ו אלא משום דאמרי' דצריך להביא מחצה משלם ולא שיביא מחצה, י"ל משום דהוה אמינא דמאי דקאמר קרא דלא יביא חצאין היינו דוקא מחצה בבקר כדכתיב מחציתה בבקר ומחציתה בערב שצריך שיביאנה בבקר שלימה ואח"כ יחצנה אבל היכא דהביא שלימה בבקר ואבד חציו בין הערבים אימא דבכה"ג לא איירי קרא דלא יביא חציה מאחר דלא שייך ביה לומר מחציתה בבקר קמ"ל דאפ"ה לא יביא מחציתה, ואי אשמועינן באבד ונטמא אפ"ה ה"א דוקא בכה"ג לא יביא מחציתה מפני שאותו ליכא להביא מחצה שהוטל עליו להביאה שלימה בבקר שהרי היה כ"ג בבקר, אבל מי שנתמנה בין הערבים ולא הוטל עליו להביא בבקר אימא דיכול להביא מחצה בין הערבים קמ"ל דאפ"ה דלא דנהי דקרא לא מיירי כ"א במי שהיה כהן גדול בבקר אפ"ה מיתורא דוי"ו דומחיצתה אתא לרבויי אפי' נמי היכא דלא שייך ביה להביאה שלימה באותו יום ואינו ראוי להביא כי אם מחצה דאפ"ה צריך שיביא מחציתה של שלימה:

'''ר' יוסי אומר תאפינה רבה.'''  פי' אפיות הרבה אופה ומטגנה ואופה. אית ליה נא, פי' ומ"ה אופה אחר טיגון, ואית ליה נאה משו' הכי אופה תחלה, ל"ה: <br>''' וקשיא''' למה צריך לטעם דאית ליה נא ואית ליה נאה והלא כבר פי' ממשמעות תופיני אפיות הרבה. וי"ל דאע"ג דתופיני משמע אפיות הרבה מ"מ לא הוה ידעי' מתי יעשו אותן האפיות או שמא יעשו שניהם קודם טיגון או לאחר טיגון ור"ל דתופיני דמשמע אפיות הרבה גלי דיהיה בו ב' משמעיות נאה ונא ושאחת תעשה קודם טיגון הילכך אצטרי' לתרי טעמי דאי מתופיני דמשמע הרבה אפיות לא הוה ידעינן מתי יעשו הילכך אצטרי' לטעם דדריש נא ונאה, וגם מטעם דדריש נא ונאה בלא טעם דתופיני משמע אפיות הרבה לא הוה סגי משום דאי לאו טעמא דתופיני משמע אפיות הרבה לא הוה דרשינן נא ונאה כי אם חדא מנייהו נא או נאה, אבל משום דמשמע (נא ונאה) תופיני אפיות הרבה אמרי' דר"ל נא ונאה:

'''עריכתן'''  פי' תיקון החלות אשטנדר"א בלעז. בפנים, בעזרה דתנור של מתכת היה בעזרה, (ל"ה), ולישה ועריכה אע"ג דקודם מתן שמן והאי תנא סבר דמדת יבש לא נתקדשה מדלא מצריך לישת שאר מנחות בפנים מ"מ האי בעיא פנים דקסבר חצי עשרון שבו היה חולק חביתי כה"ג נמשח, והאי דלא משחו עשרון השלם מפני שכל אדם מודד בו מנחתו ופעם שמוציאו לחוץ אבל זה אינו מסור אלא לכהנים, ל"ה. ר"ל מוציאו לחוץ ומודד בו שהרי מפני יציאת הכלי לחוץ אין קפידא שהרי הכלי אינו נפסל ביציאת חוץ אלא מה שימדדו בו בחוץ יפסל מאחר שהכלי נמשח מקדש הנכנס בתוכו בחוץ והרי כאלו יצא חוץ מקודש דנפסל ביוצא דמה לי מקודש בפנים ויצא חוץ ונפסל מה לי מתקדש בחוץ כמו כן נפסל ולכך לא היו מושחין כלי שמודדין בהם המנחות כדי שלא יפסלו כשמוציאין אותן בחוץ אלא חולין הוו ואינם נפסלין ביוצא ולכך היה לישתן בחוץ לפי שלא נתקדשו ליפסל ביוצא ושימדדו בו בין בפנים בין בחוץ היו יכולין להוציאו מבחוץ וללוש אותו בחוץ (לולא שנפסלו) שאינם נפסלים ביוצא, אבל זה אינו מסור אלא לכהנים, ור"ל דאין מודדין בו אלא מבפנים ואעפ"י שהיה כהן גדול מביא אותה שלימה מתוך ביתו היה מביאה ואין מוציאין אותה לחוץ ליפסל (עד שימדדו בו בחוץ) ביוצא אלא הכהן גדול שהיה מביאה שלם מביתו היה מביאה בכלי שלא נתקדש כדי שלא תפסל. המנחה שבו ביוצא וכשחלקה בזה שנמשך אינו יכול להוציאה עוד לחוץ שהרי תפסל ביוצא מאחר שהיתה בכלי שנתקדש שלכך אופה בפנים: <br>''' וא"ת'''  מפני מה קדשוהו יותר מכלי שאר מנחות שלא קדשוהו כמו כן לא יקדשוהו ותאפה גם בחוץ, הרי ז"א דלפי שכל זמן שיכולין לקדשן יש להן לקדשן הילכך בזה שהיה מסור לכהנים שנזהרין שלא יצא לחוץ היו יכולין לקדשו אבל בכלי שנמסר לכל אדם ואין יכולין ליזהר שלא יוציאו לחוץ לא קדשוהו: <br>''' גם''' נוכל לומר דאם היו מודדין בכלי שנתקדש בחוץ דלא תפסל ביוצא שאינו נקרא יוצא, ולכך כ"ג מביא מתוך ביתו בכלי מקודש דאין פסול יוצא אלא למי שנתקדש בפנים ויצא לחוץ אבל מי שנתקדש בחוץ אין בו פסול יוצא, אלא מה שפירש"י לפעמים היו מוציאין אותה לחוץ דלאחר שנתנה בכלי הי' מוציאין אותה לחוץ ולא היו זהירין בה והרי גם נתקדשה בכלי במקדש ותפסל ביוצא כשיוציאנה לחוץ אבל בזה שחלקו החביתין זהירין שלא יוציאוהו לחוץ, וכן נראה מדעת תוס':