ביאורי מהר"י קורקוס והרדב"ז/כלי המקדש/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

{{ניווט כללי עליון}}

 

''' ועשייתו מצות עשה כו'. ''' כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל כ"כ למעלה {{תוספת|ד| בפ"א מכהמ"ק ה"א.}} שאין עשייתו עיקר המצוה אלא הקטרתו ולפיכך לא מנה הרב ז"ל עשייתו בכלל מנין המצות אלא הקטרתו. למה הדבר דומה לעשיית סוכה ולולב ציצית ותפילין שאין עשייתן עיקר המצוה. ומה שכתב ועשייתו מצוה לאו דוקא, אלא עשייתו והקטרתו:

'''ומוסיפין בלא משקל כו'. ''' כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ברייתא שם, ומ"ש והשאר הוא מותר הקטורת שאמרנו בשקלים, תניא בכריתות מותר הקטורת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנים ומחללין אותה על מעות האומנים ונותנים אותה לאומנים בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. ותניא התם אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין, לפי שמותר ס' או ע' שנה הי' מתקבץ ממנו חצי הקטורת והכל לפי החפנים. והנה נשאלה בזה שאלה לפני החכמים אשר היו בדור הזה לפני וזהו והלא סתם חפניו של כהן גדול לא היה פחות מחצי מנה אפילו שלא יהיו חפניו גדולים נמצא המותר בכל שנה שני מנים וחצי לשבעים שנה, יעלו קע"ה מנים. ועדיין לא יגיעו לחצי הקטורת שהוא קפ"ד, נמצא חסרים ט', וכ"ש אם הכהן היה גדול, וכ"ש לששים דודאי לא יגיע לחצי הקטורת. ואפילו תרצה לפרש מ"ש רש"י ז"ל או סמוך להם היינו סמוך לאחוריו למעלה משבעים ולמעלה מששים, הא ניחא שבעים אבל ששים מאי איכא למימר. ורבו בזה התשובות והמשא ומתן ביניהם ולא עלה להם כהוגן, וגם אני נמניתי עמהם בשאלה ותמהתי עליהם איך שכחו במלח שהרי היה נותן בה רובע הקב מלח סדומית נמצא לששים שנה, ט"ו קבין מלח, ובשעה שהיה שוקל פרס בבקר ופרס בין הערביים הרי היה בתוכו קצת מהמלח, והוא לא היה מכלל משקל הסימנים וא"כ יקשה לך לאידך גיסא דאפילו בפחות מס' שנה היה שם מותר חצי הקטורת, אלא שי"ל כי בשעת שחיקה ובשעת שיפה בע"כ היה חסר מהמשקל, והמלח ממלא כל החסרונות. וזה שכתב רש"י ז"ל או סמוך להם לששים או לשבעים שנה. וגם את בעלי התוס' אני חושד שלא זכרו את המלח. ועיין בפ"ק דשבועות, {{תוספת|ה|י' ע"א תוס' ד"ה מותר יעו"ש ובמהרש"ל ומהרש"א שם ומאירי רפ"ד דשקלים ובתוס' ישנים ובאר שבע שם בכריתות בזה.}} ואם תשאל למה בא המלח, דע כי המלח מחזיק פעולת הסממנים. ועוד כדי שלא תתעפש, וקרא דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. {{תוספת|ו|הנה לעיל הבאתי מ"ש התוס' ישנים וכ"כ הב"ש שם בכריתות דמלח סדומית הוא כדי לשרות הצפורין אבל לא בעי שיערב מלח בקטורת. ואפי' למ"ד במנחות כ"א ע"א דגם קטורת בעי מלח מקרא על כל קרבנך תקריב מלח היינו רק בשעת הקטרה בראשו של מזבח כדין כל קרבן אבל לא בעשיית הקטורת. אמנם המל"מ כאן הוכיח דהרמב"ם סובר דבעי שיערב המלח בקטורת וכמ"ש הרמב"ן עה"ת מקרא ממלח טהור וגו' יעו"ש היטב. והנה הרדב"ז כאן דהוא בשיטה זו וכתב הטעם דמלח מחזיק פעולת הקטורת. א"כ מה שהוסיף טעם דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח, הוא תמוה. דמקרא זה ילפי' דבעי מלח רק בשעת הקטרה ככל קרבן. אבל לא שמעינן דבעי שיערב מלח בעשיית הקטורת ועוד דמטעם זה אם מלח כ"ש כשר כמ"ש הרמב"ם פ"ה מאס"מ הי"ב. ובעשיית קטורת בעינן רובע הקב מלח. והרדב"ז אזיל כאן בחשבון זה. וצ"ע.}} ואם תשאל עוד למה היה צריך שלשה מנים יתרים והלא חפונת אדם בנוני הוא פרס, {{תוספת|ז|ע' ירושלמי פ"ב דיומא ה"א דכהן שאין ידו מחזקת ב' זיתים פסול לכל העבודות יעו"ש בשי"ק שם ובמל"מ פי"ג ממעה"ק הי"ד בזה.}} במנה יתר הוי סגי. דע כי אי אפשר לחפון מלא חפניו אם לא יהיה שם יתר הרבה, ולפיכך היה צריך שלשה מנים יתרים:{{תוספת|ח|(השמטה מהערות) ע' שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקל"ד שביאר באריכות יותר.}}

'''וזהו משקל אחד עשר סמניה כו'. ''' כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש פ"ק דכריתות ברייתא כלשון רבינו, וכתב רבינו וכפת הירדן ומעלה עשן כל שהוא. נראה דכל שהוא אתרווייהו קאי. וכר' נתן שאמר שם אף כפת הירדן כל שהוא. גם שם בברייתא אמרו דקה מת"ל והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק, אלא שתהא דקה מן הדקה, וכל השאר מפורש שם:

''' ומקטיר ממנה בכל יום מנה ''' {{תוספת|ח|ברמב"ם שאצלנו ומקטיר ממנה כו' מנה.}}''' כו'. '''  

''' כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ואין שיעור זה מפורש בתורה {{תוספת|ט| ע' ברש"י זבחים ק"ט ע"ב דשיעור פרס הוא רק מדרבנן, אבל התוס' ישנים שם בכריתות ז' ע"א ובפסקי תוס' שם כתבו דהשיעור של פרס הוא הלמ"מ ובדיעבד יצא בכזית יעו"ש, ובמל"מ פי"ט ממעה"ק הי"א ובפ"ג מתומ"ס ה"ב. - וע' מ"ש הרדב"ז לקמן פ"ט מביאת המקדש ה"ד ובהערה י"ט שם בזה.}}

''' ואם הקטר ממנה כזית בבקר וכזית בין הערבים יצא. ומהאי טעמא זר שהקטיר כזית חייב מיתה וביום הכיפורים אם הקטיר כזית הזר פטור, עד שיקטיר מלא חפניו דכתיב בקרא:

'''נטף האמור בתורה כו'. ''' כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל שם בברייתא די"א סימנים ואלו הן הצרי וכו', רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. וכתב רש"י ז"ל רשב"ג לפרושי אתא, וא"כ נטף האמור בתורה הוא באלסמו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בפי' החומש {{תוספת|י|שמות ל' ל"ד.}} ואין נראה זה דעת רבינו אלא רשב"ג לפלוגי אתו, וה"ק דהצרי אינו אלא שרף כו' ובקטורת לא היה נכנס אלא העץ עצמו ולא השמן. ות"ק נמי מודה בהכי שלא היה נכנס בקטורת אלא עץ הקטף, לא השרף, אלא שהוא סובר שהעץ נקרא צרי. ובהא הוא דפליג רשב"ג ואמר הצרי אינו אלא שרף וכו'. ובזה לשון רשב"ג מדוקדק כהוגן. וזהו שכתב רבינו נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף, דלכ"ע הכי הוא, וכולם מודים בזה. ומ"מ בפי' מלת צרי נראה שפוסק כרשב"ג דאינו נקרא צרי אלא השרף והוא השמן החשוב הנקרא באלסמו. ולכך כתב שיוצא מהם הצרי וכו'. נראה שהכריח כן מפני מה שאמרו פ' במה מדליקין {{תוספת|יא|שבת כ"ו ע"א. וע' בתוס' נדה ח' ע"א ד"ה קטף שכתבו דגם לרשב"ג דהצרי הוא השרף, שרף עצמו נקרא קטף על שם העץ יעו"ש. וכמ"ש מהר"י קורקוס בסמוך כעי"ז.}} אין מדליקין בצרי כו', מוכח דצרי הוא השמן שיכולים להדליק בו לא העץ. ומפרשי אמוראי טעמא מפני שהוא עף א"נ שמא יסתפק ממנו. מוכח דהכי קי"ל והלכה רווחת הוא, דצרי הוא השמן הנוטף לא העץ. והרמב"ם ז"ל כתב שדעת אנקלוס ויונתן ב"ע נראה שהוא שמלת צרי סובלת שניהם, כמו הגפן והתאנה שהאילן והפרי שניהם נקראים כן ולכך גבי נכאת וצרי תרגום אנקלוס שעף וקטף כי נכאת פירושו השמן הטוב וקטף הוא העץ. וכן מעט צרי תרגום זעיר קטף, והוא העץ. ובתרגום נטף כתב נטופא ונראה שהוא השמן ונקרא כן בעבור שנוטף וקראו אותו בגמרא צרי. ובפסוק הצרי אין בגלעד תרגום יונתן שעף והוא שם לשמן שמושחים בו כמו דשייף לי' מההוא מינא. ולפי שיטה זו אף אם נפרש נטף האמור בקטורת שהוא העץ כדברי רבינו, היה אפשר לומר דכת"ק אתי שקרא אותו צרי שגם העץ נקרא צרי, אלא שאין נראה דעת רבינו שיכלול שניהם במלת צרי, אלא אם העץ נקרא צרי כדעת ת"ק, אין השמן נקרא צרי, ואם השמן נקרא צרי, כדעת רשב"ג אין העץ נקרא צרי. וכיון דמוכח מההיא דבמה מדליקין שהשמן נקרא צרי מוכח דבפי' מלת צרי כרשב"ג קי"ל, וא"כ נטף אינו צרי. וכיון דאתינא להכי אפשר שגם זה דעת אנקלוס, ולכך תרגום צרי קטף דהיינו העץ וגם נטופא אפשר שהוא העץ ונקרא נטף על שם שממנו נוטף השמן הטוב ומפני זה תרגום אותו נטופא. והוא כדעת ת"ק שסובר שצרי נקרא העץ. ורבינו פוסק כרשב"ג בפי' מלת צרי שאינו אלא שרף ומן ההכרח שכתבתי. ומסכים הוא עם אנקלוס בפי' הברייתא כנ"ל:<br>''' ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ''' נטף הוא הנקרא בערבי עוד אל בלסם. והנוטף ממנו שהוא כמין שרף האילנות הוא הנקרא צרי הנתן בקטורת והוא דומה למיצטכא:

'''כיצד מפטמין וכו'. ''' כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש בורית כרשינא ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה. וכתב רש"י ז"ל שפין מושחין שתהא נאה ששחורה היא. עוד שם, יין קפריסין ששורין בה את הצפורן כדי שתהא עזה. וכתב רש"י ז"ל שתהא עזה שיהיה ריחה נודף. ובספרים שלנו גרסת הברייתא בטעות. והגרסא שכתבתי היא האמיתית. וכ"ה בירושלמי דיומא פ' אמר להם הממונה. {{תוספת|יב|ט"ס וצ"ל פ' טרף בקלפי הוא פ"ד ה"ה.}} וכ"ה בילקוט וכן מוכיח לשון רש"י ז"ל שכתבתי. ופי' יין קפריסין, יש מי שפי' ממקום ששמו קפרס והיה יינם חזק ביותר. וכן נראה דעת רבינו כפי גרסת ספרינו. ובעל הערוך פי' שהוא מאילן של קפרס. ובספרי רבינו המוגהים כך הוא הגרסא כ"א קב של יין קפריסין חזק או יין ישן לבן חזק ביותר, והיא הגרסא האמתית כדאיתא בברייתא אם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיוור עתיק. ולפי גרסא זו אין להכריע דבר מלשון רבינו. ופי' בורית כרשינא צאבון ממקום ששמו כרשינא. ורש"י ז"ל פי' עוד שכרשינא הוא מין עשב שממנו עושים הצאבון:<br>''' ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ''' ובורית כרשינא באה ליפות את הצפורן והיין לחזק את ריחה לאפוקי מאותם שגורסים מפני שהיא עזה, {{תוספת|יג|ע' ב"י או"ח סי' קל"ג בזה.}} והגרסא הנכונה היא, כדי שתהא עזה וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה: {{תוספת|יד|שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' אלף ק"י.}}

'''וכל מעשיה כו'. ''' כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש קדש הוא קדש תהיה לכם. כל מעשיה לא תהיינה אלא בקדש. והוא כולל שני דברים לעשות אותו במקום קדש, דהיינו בתוך העזרה ושתהא ממעות הקדש ולא מן החולין. וכן נתבאר. ובירושלמי דשקלים {{תוספת|טו|פ"ד ה"ג וכ"ה ביומא פ"ה ה"א יעו"ש בשי"ק בזה.}} נחלקו כו' ופסק רבינו כר' יוסי בר חנינא:

'''פעמים בשנה כו'. ''' כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל גז"ש בברייתא כלשון רבינו. ואין ספק כי היה חסר המשקל בכל זה, אלא שהמלח היה משלים וכדכתיבנא: {{תוספת|טז|לעיל ה"ב.}}

'''נתן לתוכה דבש כו'. ''' כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש {{תוספת|יז|כריתות ו' ע"א.}} ופרש"י ז"ל חסר אחת מכל סמניה כשנכנס ביום הכיפורים באותה קטורת דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות ובזאת יבא וגו' וכי עייל קטורת שלא כהלכתה הוי לי' ביאה ריקנית וחייב מיתה, אבל ביומא פ' הוציאו לו {{תוספת|יח|נ"ג ע"א.}} אמרו בגמרא ומנין שנותן בה מעלה עשן וכו' למדנו מזאת הסוגיא שע"כ ברייתא במקטיר קטורת דלפנים ביום הכיפורים מיירי אעפ"י שלא פי', דאלו בשאר הימים מיירי אין שם מיתה לא אביאה ריקנית דלא שייך ולא אהקטרה דקרא דהקטרת ולא ימות ביוה"כ הוא דכתיב כאשר מוכחת הסוגיא שכתבתי. והכוונה חסר אחת מכל סממניה יכול לבוא לידי חיוב מיתה ע"י כך. {{תוספת|יט|כוונת המהר"י קורקוס דהרמב"ם ס"ל כפרש"י דאין חייב מיתה על קטרת חסרה אלא ביוה"כ, ובכאן דמיירי הרמב"ם בדין עשיית קטרת שעושין אותה פעם אחת בשנה וממנה מקטירין גם ביוה"כ ואם יעשה אותה חסר אחת מהסמנים יכול לבוא לידי חיוב מיתה כשיקטירה ביוה"כ, וע' בזה בב"י או"ח סי' קל"ג ובבאר שבע בכריתות שם ובמל"מ כאן ובפר"ח באו"ח שם ובמג"א סק"ה שהאריכו בזה. ובד' מהר"י קורקוס א"ש.}} וכ"כ רבינו סוף פ"ה מהלכות עבודת יוה"כ ושם כתב שני התירוצים דפ' הוציאו לו, תירץ ר"ש ותירץ ר"א. ואעפ"י שבהלכות סנהדרין {{תוספת|כ|פי"ט ה"ב.}} מנה רבינו י"ח לאוין שיש בהם מיתה בידי שמים ולא מנה בהם מקטיר קטורת חסרה {{תוספת|כא|בס' הר המוריה כוון לזה והניח בצ"ע.}} לק"מ, כי שם לא מנה רבינו רק אותם שיש בהם לאו כאשר כתב שם בתחילת לשונו בפי'. ובביאה ריקנית איכא לאו דואל יבא בכל עת. אבל הקטרה חסרה לא למדו אותה אלא מדכתיב הקטרת שלימה ולא חסרה. ולאו הבא מכלל עשה הוא, והוי עשה. ומ"מ לשון הכתוב כאן שהרי נעשית קטרת זרה, אינו מדוקדק כל הצורך דמשמע שבא לחייב משום לאו דקטורת זרה, וליתא דהכא משום ביאה ריקנית הוא דאתיא עלה, או משום קרא דהקטרת שלימה ולא חסרה, ולא משום לאו דקטורת זרה. דההוא לאו מלקות לחוד הוא דאית בה ולא מיתה, אלא שסמך על מה שביאר בהלכות עבודת יוה"כ וכאשר נתבאר. וא"כ מה שהרי נעשית קטרת זרה, ואפשר דאנתן בה דבש קאי. והכוונה שאעפ"י שאינה חסרה, דינה כחסרה, כיון שהיא פסולה, דהקטרת שלימה היינו כשירה, אבל בפסולה אפשר שיש בה חיוב מיתה שאין זה נקרא הקטרת כנ"ל. וא"נ רמז כאן רבינו שמקטיר ממנה בהיכל לאו מיהא איכא והוי בכלל קטרת זרה, כי זהו עיקר הלכות אלו:<br>'''  ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב '''  הכי איתא בברייתא כלשון רבינו. וקשיא לי מאי אתא התנא לאשמועינן. והא כתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו כו'. וי"ל שאם יבא מפטם ויאמר אם היו נותנים בה דבש היה ריחה נודף יותר, אומרים לו כבר קדמך התנא שכך הוא, אלא שאין עושין כן מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו':

''' פטמה מעט מעט כו'. ''' כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש פטמה לחצאין כשרה, דברי רשב"ג שאמר משום אביו {{תוספת|כב|אצלינו הגירסא שאמר משום הסגן.}} לשליש ולרביע לא שמענו, וחכ"א בכל יום היה מפטם במתכונתה ומכניס. פי' שאם רצה לפטם בכל יום מנה פרס בשחרית ופרס בערבית יכול, והלכה כחכמים. ואמרו עלה מסייע לי' לרבא דאמר קטרת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה במתכונתה, כל שתעשה. והא אפשר דמפטם פרס בשחרית ופרס בין הערבים. וכתב רש"י ז"ל דחצאין דרבא לאו דוקא אלא כל הראוי להקטיר. ובודאי שכן הוא:

'''עשאה להתלמד כו'. ''' כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ברייתא שם והכא לא שינה רבינו לשון הברייתא כאשר עשה גבי שמן המשחה {{תוספת|כג|ע' היטב בתוספתא פ"ג דמכות.}} וכבר ביארתי לעיל {{תוספת|כד|בפ"א ה"ד.}} טעמו ז"ל:

'''מזבח הזהב כו'. ''' כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל. כתב רש"י ז"ל בפי' החומש {{תוספת|כה|שמות ל' ט' וכ"א במנחות נ' ע"ב. ובתרגום יונתן שם כתב קטורת בוסמין דעממין נוכראין, יעו"ש וצ"ב.}} שגם קטורת נדבה קטורת זרה נקראת. ואונקלוס {{תוספת|כה| כו) ע' באר שבע שם ובס' מעשה רקח שכתבו דריבה בסמניה הוי כחיסר מסמניה, ולדברי מהר"י קורקוס יש ראי' לזה מת"א.}} תרגם קטרת בוסמין נוכראין. והדעת נותן דה"ה אם חסר מהן. ולכך כתב רבינו שאינה כזו, והוא כולל בין שהוסיף שם נכרי {{תוספת|כו| כז) הביאו גם בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ז בשם מדרש הזהר יעו"ש מש"כ בזה.}} וכתרגום אונקלוס, ובין שחסר מהי"א סמים וכאשר כתב למעלה שהרי נעשית קטרת זרה כי שקולים הם, או שעשה כזו והיא נדבה וכדברי רש"י ז"ל:<br>'''  ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב '''  כל זה מבואר בכתוב. ושאלו במדרש {{תוספת|כז| כח) שם בכריתות ו' ע"א.}} והלא לא הי' זובחים עליו שום זבח ולמה נקרא מזבח והעלו שם טעם ע"ד הסוד. ולמדנו ממנו מעלת הקטרת ולפי הפשוט י"ל שהי' צורתו ופעולתו כצורת ופעולת מזבח החיצון שהרי מזבח החיצון היה מרובע ולא הי' שוחטין בראש המזבח ושם הי' מעלין הבשר ומקטירין ועל שם העשן נקרא הקטרה. אף מזבח הפנימי הי' מקטירין עליו הקטרת ונקרא קטרת על שם העשן העולה ממנו וגם היה מרובע כמו מזבח החיצון:

''' לוקה שנאמר לא תעלו כו'. ''' כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל משמע שאין בו מיתה. והרי כתב למעלה חסר אחת מכל סמניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה. ורש"י ז"ל {{תוספת|כח| כט) יומא נ"ג ע"א.}} פי' חייב מיתה כי עייל ביום הכיפורים דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקנית הוא וחייב מיתה. והכי איתא בפ' הוציאו לו. {{תוספת|כט| ל) ע' בזה בבאר שבע ופר"ח באו"ח סי' קל"ג שם ובמל"מ כאן.}} א"כ מת"ל כי בענן אראה מלמד שנותן בה מעלה עשן. ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת, הא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מכל סמניה חייב מיתה. ותיפק לי' דקא עייל ביאה ריקנית, אר"ש הב"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה. ר"א אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו. כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מחייב דהא עייל לה שלימה, אהקטרה מחייב דהא מקטיר קטרת חסרה, ורש"י ז"ל דכתב דחייב משום ביאה ריקנית לא נחית לפרושי משום דאפילו הזיד בזו ובזו ולא עייל אלא הקטרה אחת חייב מיתה משום ביאה ריקנית, {{תוספת|ל| לא) פי"ט ה"ב.}} אבל ודאי דהאי חייב מיתה דתני תנא בע"כ ביום הכיפורים הוא וטעמא מדכתיב הקטרת שלמה ולא חסרה. וא"כ קשה היכי יהיב רבינו טעמא שהרי נעשית קטרת זרה. והא לא מחייב משום קטרת זרה מיתה אלא מלקות לבד. וי"ל דלעולם חייב מיתה דקאמר משום יוה"כ הוא, אלא הכא איירי הרב ז"ל במעשה הקטרת ובלאו דלא תעלו עליו קטרת זרה. והכי קא קשיא לי' בשלמא ביוה"כ דכתיב הקטרת שלמה ולא חסרה, אבל גבי לא תעלו עליו קטרת לא כתיב בהא. וא"כ אפילו הקטיר חסרה לא ילקה. לזה הוצרך לתת טעם כיון שחסרה נעשית קטרת זרה. ואם הקטיר על המזבח לוקה. וכן אם נתן בו דבש והקטירו על מזבח הזהב לוקה שתים, חדא משום כל שאור וכל דבש וגו', וחדא משום לא תעלו עליו קטרת זרה. ואכתי איכא למידק לא נתן בה מעלה עשן, והקטירו על מזבח הזהב מאי לוקה משום קטרת זרה או לא. דבשלמא ביום הכיפורים כתיב וכסה ענן הקטורת, ובעינן קטרת שלמה ולא חסרה, אבל גבי קטרת זרה מאי. ומסתברא דזרה הוא ולוקה משום שלא נעשית כמצותה. וכן נראה מלשון הרב ז"ל ואם הקטיר עליו קטרת אחרת שאינו כזו וכו', אלא דאכתי קשיא לי שלא הזכיר הרב ז"ל הכא מיתה למכניס קטרת חסרה או שאין בה מעלה עשן ביוה"כ, וכשמונה חייבי מיתות ב"ד בהלכות סנהדרין {{תוספת|לא| לב) פ"ה הכ"ה.}} לא מנה את זו. ואע"ג דמנה ביאה ריקנית היה ראוי למנות גם את זו, דהא משכחת לה שפיר כדאמרן לעיל. וי"ל שלא מנה הרב אלא חייבי מיתות שיש בהם לאו. ומיתה זו לא מצינו בה לאו מפורש דקרא דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש, אביאה ריקנית משמע. וקרא דוכסה ענן הקטרת על הכפורת ולא ימות אין בו לאו, ולא מנה אלא אותם שיש בהם מלקות נמצאת למד שאם הקטיר אותה על מזבח הזהב לוקה לבד, ואם הכנס אותה ביום הכיפורים אם היתה ביאה ריקנית לוקה ויש בו מיתה בידי שמים ואם לא היתה ביאה ריקנית יש בו מיתה ואין בו מלקות, ודין קטרת שחסר מסמניה או שאין בה מעלה עשן כתב אותן בהלכות עבודת יום הכיפורים. {{תוספת|לב| לג) ע' ירושלמי יומא פ"ד ה"ה לא נתן לתוכה מלח כו' נתחייב מיתה א"ר זעירא ועובר משום הכנסה יתירא ובתוס' ישנים שם ביומא נ"ג ע"א הובא בשינוים. וע' במל"מ כאן שכתב דירושלמי מיירי ביוה"כ וצ"ע. וע' בב"י או"ח סי' קל"ג דדברים שאינם באין רק לתקן מעשה הקטרת כגון בורית כרשינה ויין קפריסין ומעלה עשן ומלח סדומית ואינם בכלל הסימנים אם חסרו אין חייב כלל יעו"ש והב"ש ופר"ח תמהו עליו וע' במל"מ, ובדברי רדב"ז אפ"ל קצת ואכ"מ.}} ונראה שלא הקפידה תורה וחייבה מיתה אלא על מעלה עשן ועל חסרון אחת מכל סמניה דהיינו י"א סמנים שנאמרו למשה מסיני. אבל אם לא נתן בה מלח סדומית או כפת הירדן או שנתן בה דבש, אעפ"י שהוא פסולה, ואם הקטירה על מזבח הזהב לוקה, אם הכניסה בפנים ביום הכיפורים ולא היתה ביאה ריקנית אין בו לא מיתה ולא מלקות

'''בעת שמוליכין את ארון כו'. ''' כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ספרי פ' נשא אמרו על פסוק ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם וגו', ר' נתן אומר מכאן נתעלם מעיני דוד שלא נשאו לוים את הארון אלא בעגלה שנאמר וירכיבו את ארון ה', ויחר אף ה' בעוזה, א"ל אחיתופל היה לך ללמוד ממשה רבך שלא נשא אותו אלא על הכתף שנאמר בכתף ישאו, הרי דוד משלחו ומעלהו בכתף שנאמר ויקרא דוד וגו', התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ברית ה' וכו', כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלקינו וגו', וישאו בני הלוים את ארון וגו', כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במטות עליהם. והיכן צוה, ולבני קהת לא נתן וגו'. ונתבאר כ"ז בארוכה בפ' אלו נאמרים: {{תוספת|מא|סוטה ל"ה ע"א.}}<br>''' ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ''' וא"ת האיך טעה דוד טעות כזה. דזיל קרי בי' רב הוא, ועוד שבפרשת יהושע כאשר עברו את הירדן כתיב עשר פעמים נושאי ארון ברית ה'. וי"ל דטעה לומר שבזמן שישאו אותו בני אדם, לא ישאו אותו אלא על הכתף. אבל לא שיהיה מצוה בבני אדם. לפיכך בחר לישא אותו על עגלה חדשה כדי להרחיק בני אדם מן הארון ולא יגעו בו בשעת המשא {{תוספת|מב|ע' במד"ר פ' נשא פ"ו לכך נכתב אהרן בדיבור בני קהת לפי שכל משא בני קהת וכל עבודתם היו נותנין להם אהרן ובניו שהם לא היו רשאים ליגע בארון ובכל הכלים עד שאהרן ובניו היו מכסין אותם כמד"ת וכלה אהרן ובניו לכסות יעו"ש. ומשמע דאחר שנתכסו היו רשאים ליגע בארון אמנם ברמב"ן סו"פ כתב דגם אח"כ אסור ליגע רק בבדים והביאו כן גם מזוה"ק פ' קרח.}} ולא נענש עוזה אלא מפני שאחז בארון, כי לא ידע שהארון נושא את נושאיו. וסו"ס טעות היה. דיותר כבוד והדר הוא לארון שינשא על כתפות הכהנים ואם אין שם כהנים על הלוים כאשר הי' במדבר ממה שינשא ע"ג בהמה, וכ"ת כדי שלא יגעו בארון, הרי הבדים היו נושאים, ומשום כבוד אמרו {{תוספת|מג|הוא במד"ר במדבר פ"ה והכ"מ לא ציין מקורו. והעירו בזה האחרונים.}} כשהם נושאים יהי' פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ. ומ"מ איכא למידק מה ענין מצוה זו אצל מצות קטרת שחברה הרב ז"ל. וי"ל כי בכלל מצות הקטרת להקטיר ביוה"כ פעם אחת לפני הארון, ואמרינן {{תוספת|מד|ביומא נ"ב ע"ב.}} שהיה מניח המחתה בין בדי הארון. וזהו שסמך הרב ז"ל מצוה זו שאעפ"י שהיו נושאין בבדים על הכתף היו נזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות כדרך שאר נושאי משוי. ונמצא שהיו הבדים לעולם על הארון, ובין הבדים היה מניח את המחתה עם הקטרת, ואחר שנגנז הארון היה מניח המחתה על אבן השתיה. והכי תנן התם {{תוספת|מה|שם נ"ג ע"ב.}} וכשגנזו הארון גנזו הבדים עמו לקיים מה שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, גרסינן בפ' בא לו {{תוספת|מו|שם ע"ב ע"א.}} ר' יוסי ב"ח רמי כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, וכתיב והובא את בדיו בטבעות, הא כיצד מתפרקים ואינם נשמטים. כלומר לא היו נכנסים בדוחק אלא היו מתפרקים אנה ואנה בתוך הטבעות אבל לא היו נשמטים והיו דוחפין אותם לחוץ עד שהיו בולטים בפרכת כשני דדי אשה. ותניא נמי הכי, וקשה דהאי קרא דוהובא את בדיו במזבח כתיב ולא בארון, וא"כ אמאי שביק קרא דוהבאת את הבדים בטבעות דכתיב גבי ארון. וכ"כ רש"י ז"ל וכתיב והבאת את הבדים אלא דאכתי קשה לי דמאי קושיא דהאי קרא דוהבאת וגו', והך קרא דויעש בצלאל וכו', ויבא את הבדים בטבעות תרוייהו בשעת עשייה צוה שיביאו את הבדים בטבעות וכן עשו ומשם והלאה לא יסורו ממנו. ונראה דקושיא זו דחק לרש"י לפרש מה שפי' שם, ולפי פירושו צ"ל שהיה אפשר להסירן אלא בדוחק כאשר נכנסו. ומה שאני סובר בתירץ קושיא זו דמכח קרא שלישי קא קשיא לי' דכתיב גבי הקמת המשכן, וישם את הבדים על הארון, והלא כבר הביא אותם בצלאל בתוך הטבעות. ומשמע שהוסרו ואח"כ שם אותם משה, והא כתיב ולא יסורו ממנו. ומייתי הך קרא דמפורש טפי, והכי אורחי' דתלמודא. ותירץ נשמטין היו לכאן ולכאן ולא היו נשמטין לגמרי. וכשהביאו אותו אל משה תיקן אותם באמצע הטבעות, והיינו דלא כתיב ויבא את הבדים, אלא וישם את הבדים. והשתא ניחא מקושיא אחרת שהקשו בתוס' פ' בא לו {{תוספת|מז|שם ביומא ע"ב ע"א ד"ה וכתיב. וע' בתוס' ישנים שם ד"ה מתפרקין מ"ש בזה.}} דהא כתיב במסעות ושמו בדיו והם דחקו הרבה בתירוץ קושיא זו ע"ש. ולפ"מ שכתבתי א"ש דלא כתיב והביאו את בדיו אלא ושמו כלומר תקנו שיהיו באמצע הטבעות שיהיה נח לשאת אותו, לפי שבכל מסע ומסע היו דוחפים אותם שיהיו בולטים בפרכת כאשר כתבתי, והרי זה נכון וקצר:

'''כשנושאים אותו כו'. ''' כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל כן מוכיח פ' שתי הלחם: {{תוספת|מח|מנחות צ"ח ע"ב. וכוון לזה בהתורה והמצוה פ' תצוה יעו"ש. וע' מ"ש לעיל ממד"ר במדבר פ"ה.}}

''' ונזהרים כו'. ''' כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ביומא פ' בא לו. {{תוספת|מט|שם יומא ע"ב ע"א.}} ואיתא נמי בפ' אלו הן הלוקין: {{תוספת|נ|מכות כ"ב ע"א.}}

----{{תבנית:ביאורים}}