ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/ט: הבדלים בין גרסאות בדף

'''פרשת מלקות ייסרון. ''' כתיב {{ממ|פרשת תצא}} והיה אם בן הכות הרשע והפילו השופט והכהו וגו'. והיא מצוה לב"ד להלקות את המחוייב מלקות. ומנאה במנין הפרשיות כמצוה המסורה לצבור ולב"ד לענוש את המתחייבים בעונשין מדאורייתא. ולרבינו הגאון ז"ל מלקות צריכה נמי לסנהדרין כדיני נפשות כמו שביארנו לעיל {{ממ|סוף מנין העונשין}} עיי"ש. ומה שלא מנאה במנין העונשין. הדבר מבואר דהיינו משום דשם לא נמנו אלא העונשין שבמיתה. אם במיתת ב"ד. ואם שלא בב"ד. או בידי שמים. אבל עונש מלקות אין שם מקומו. והנה מצוה זו מנה רבינו הגאון ז"ל גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד {{ממ|דבור לא תרצח}} וז"ל שם ''' הלקה ארבעים ליסרה על עוברי על לאוי תורתך. ''' עכ"ל עיי"ש. וגם באזהרות אתה הנחלת ובאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל מנאוה. אבל הבה"ג ז"ל לא מנאה וגם באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל נמשך אחר הבה"ג כדרכו ולא מנאה. וגם באזהרות הר"א הזקן ז"ל לא מנה מצוה זו. ואע"פ שהזכירה בריש מנין הלאוין שלו. מ"מ הדבר ברור שאין כוונתו שם למנותה במנין המצות. שאין זה מקומה. אלא שכתב בדרך אגב לפי שכתב שם שאלו הלאוין אין בהם יותר מעונש מלקות. וכמש"כ גם הבה"ג בריש מנין הלאוין עיי"ש. לכן האריך שם במליצתו קצת בענין מלקות. ואמנם בה"ג כת"י רומי נזכרו דיני מכות בריש מנין הפרשיות שלו. ונראה שכוונתו בזה לפרשת מלקות. ובלתי ספק שנוסחא זאת היתה גם לפני הר"י אלברגלוני ז"ל ולכן מנאה גם הוא. והנה הרמב"ם וסייעתו ז"ל מנאה במנין העשין. ולשיטתייהו אזלי שמנו גם העונשין שבמיתה במנין העשין. אבל רבינו הגאון ז"ל שמנה העונשין שבמיתה כולם במנין הלאוין. וכמו שביארנו טעמו בפתיחה למנין העונשין עיי"ש. הדבר ברור דגם עונש מלקות שמנה כאן כוונתו למנותו במנין הלאוין כשאר העונשין. אע"פ שהיא מצוה על הב"ד בקום ועשה: