חק יעקב/אורח חיים/תנד: הבדלים בין גרסאות בדף

 

 

{{עוגןמ|ב}} '''בסובין ובמורסן שבה.''' ואם הפריש המורסן ממנה וחזר ועירבן עמהם כתב המ"א דמסתפק אי מצטרף לכזית וע' בי"ד סימן שכ"ד עכ"ל נלע"ד אין כאן ספק כלל כיון דלענין חלה אינו מצטרף ה"ה לענין מצה כמבואר בב"י דתליא זה בזה וכן משמעות המ"מ וכ"כ הרשב"א בפסקי חלה שער א' סימן א' וכן משמעות לשון הפוסקי' שכתבו בסובין ובמורסין שבה דוקא וכתב הר"ן דה"ה דיוצאין בחטים שאכלו ממנו התולעים:

{{עוגןמ|ג}} '''כל זמן שאין הרועים אכלו ממנו.''' פירוש שמורסן הרבה מעורב בהן אפילו אחשביה הוא לאכול בטלה דעתו אצל כל אדם:

{{עוגןמ|ד}} '''חליט' אסור.''' ע' במ"א שמסתפק אי נאסר בדיעבד או לא ומו"ח הגאון מהר"ו נר"ו הכריע להקל בתערובת משהו להתיר בהנאה או לקיימו עד אחר פסח וכן הורה הלכה למעשה בחלה שהיו רוצין לזרוק לתוך התנור ונפלה תוך התבשיל רותח וע"ל סי' תס"ה ס"ק ב':

{{עוגןמ|ה}} '''במצה גזולה.''' ומבואר בירושלמי דדוקא במצה גזולה אין יוצאין לפי שהמצה גופה בא בעבירה משא"כ הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים יוצא בה ידי חובתו בפסח לפי שהוא עבר עבירה ולא המצה גופה בעבירה וכ"כ בתורת אדם להרשב"א דף כ"א ע"ג וכן משמעות התוספות בסוכה דף ל' ד"ה משום לחלק כה"ג וע"ש מ"מ מי שהוציא אותם אם אסור לו לאכול כדין המבשל בשבת עיין לעיל ריש סימן שי"ח ובסימן ש"ז סעיף י"ט וכתב הט"ז דיוצאין במצה שאולה כיון דלא הדרי בעינא וכתבו האחרונים וכן הוא ברוקח וטוב לומר בשעת טחינה או בשעת אפיה כל מי שיגיע קמחי לידו או מצתי הרי שלו במתנה:

{{עוגןמ|ו}} '''ולענין ברכה ע"ל סימן תרמ"ט.''' כוונתו על מה שפסק שם דאע"ג דקנאו ביאוש ושינוי אפ"ה לא יברך עליה משום בוצע בירך ואין חילוק בין שינוי השם או שינוי המעשה וכה"ג כדאמרינן בס"ס לענין חלה הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ אף דיש שם שינוי מעשה ושינוי השם וכן משמעות רוב הפוסקים ובתוספת בסוכה דף ל' ובמרובה דף ס"ט ובהניזקין דף נ"ה ובהרא"ש פ' הגוזל עצים וכן הסכמת הב"ח והאחרונים לעיל בסי' קצ"ו ודלא כמ"א בסימן תרמ"ט ס"ק ב' שכתב לחלק בין שינוי השם לשינוי המעשה ובאמת זה אינו ועל עיקר הקושיא שמקשה המ"א לקמן מסוגיא דש"ס דסוכה בדף ל' גבי אוונכרי (פירש"י תגרי כל דבר להשתכר) דמקשה הש"ס ולקנינהו בשינוי השם ושינוי מעשה דהא אסור לברך מעיקרא לא קשה מידי דאסור לברך עלה היינו בגזל גמור כדאמרינן הרי שגזל סאה של חטים משא"כ התם הוא רק חשש רחוקה משום חומרא דמצוה בעלמא מחמירין משום מצוה הבאה בעבירה ותדע שכן הוא דאם לא כן למה צוה רב הונא דוקא לענין הושענא דמצוה ולא בשאר כל הדברים שלוקחין מהם ליתלש ותו כדמקשה הש"ם ולגזוז אונכרי גופייהו מה מקשה דהלא רב הונא צוה איך יעשו לכתחלה ואיך יורה להם לעשות גזל אלא ודאי דאין כאן גזל כלל רק משום חומרא דמצוה מחמרינן (ועיין בש"כ בח"מ סי' שי"ט ובים של שלמה בבא קמא ושער אפרים סימן ב' בדין איסור גזל) ובכל זה נראה ששגג הט"ז לקמן סי' תרס"ד ס"ק וי"ו שהבין שהוא גזל גמור לכן מקשה מהא דהגוזל בתרא בהא דרב אשי וכו' ע"ש ולא הרגיש בסתירת הסוגיא זו עצמן דמוכח דלאו גזל הוא כלל רק חומרא דמצוה בעלמא כמ"ש ועל עיקר הקושיא שמקשה הט"ז על שהשמיטו הפוסקים דין זה דרב הונא לגמרי ע"ש שמדחיק לישב בזה ולע"ד עיקר דטעם הפוסקים מהא דאמרינן בגיטין פ"ה הניוקין אין דין אנפרות בבבל ופירשו הפוסקי' כיון שיש שופטים ודין המלכות ולא תבעו אחולי מחלה לגבייהו ולא הוי גזל כלל ומותר ליקח אף שאין דין יאוש בקרקעות כמבואר להדיא ברמב"ם [[רמב"ם/גזלה ואבדה/י|פ"י מהל' גזילה]] ובטור חושן משפט [[טור/חושן משפט/רנו|סימן רנ"ו]] ע"ש ב[[בית יוסף/חושן משפט/רנו|בית יוסף]] ובזה מיושב מה שמרמז שם השפתי כהן בחשן המשפט שם ב[[ש"ך/חושן משפט/קז|סימן ק"ז]] וב[[ש"ך/חושן משפט/שעא|סי' שע"א]] וכן מוכרח לדעת הרמב"ם ולא כדעת התוספות פ' חזקת הבתים ולא רציתי להאריך כאן כי בארתי כל זה בספרי על חושן המשפט כי שם מקומו ועיין בשפתי כהן לחושן המשפט [[ש"ך/חושן משפט/צה|סימן צ"ה]] בדין כל העומד ליתלוש כתלוש דמי: