הון עשיר/סנהדרין/ח: הבדלים בין גרסאות בדף

'''אכל טבל וכו' עד נפדו''' . כולהו שכיחי ביין, ואין לתמוה על לשון אכל, דהא סירכא דמשנה זו ודשאר דוכתי דנשנית בבא זו נקט, דמ"מ שתיה בכלל אכילה. ומשום הכי אין הטעם שכתב התי"ט להוציא בבא זו ממתניתין, מספיק להוציא:

'''אכל דבר שהוא מצוה''' . מאי ניהו תנחומי אבלים, ש"ס <small>{{ממ|דף ע:}}</small>. והיינו דקתני דבר, שבדבר עצמו שאכל שם עשה מצוה. כי אין שמחה אלא בבשר <small>{{ממ|עי' פסחים קט.}}</small>, ולא נברא יין אלא לנחם אבלים וכו' <small>{{ממ|דף ע.}}</small>, ושתיה בכלל אכילה. ותני סיפא לגלויי רישא דאכל בחבורת מצוה, רוצה לומר אבל במה שאכל שם לא עשה מצוה, כסעודה של עיבור החדש שאין עולין לה אלא בפת וקטנית <small>{{ממ|שם:}}</small>, ואפילו הכי לא נעשה בן סורר ומורה אפילו היו כלם סריקין. ואי לאו סיפא, הוה אמינא דרישא איירי שאכל בחבורת מצוה הדבר שמצוה לאכול כמ"ש רש"י. ואכל בעיבור החדש דפטיר משום דלא הוו חבורה שכלה סריקין, דמסתמא ב"ד המעברין את החדש בסעודה ההיא היו יושבין, ואינו צריך מסתמא לבקש אם היתה כלה סריקין. אבל אכל דבר שאינו מצוה לאכול כגון בסעודה של עיבור החדש שאין עולין לה אלא בפת וקטנית, ובחבורה שכלה סריקין כגון שלא היו עמהם הב"ד נעשה בן סורר ומורה. ועל פי זה אזלה לה תמיהת התי"ט דתמה דהא עיבור החדש לאו דאורייתא, דלא משום מצוה דאורייתא או דרבנן הוצרכה מתניתין להאריך כנראה מפירוש רש"י, אלא משום מה שכתבתי, כן נלע"ד נכון:

'''אכל דבר שהוא עבירה''' . סירכא דמצוה נקט, אע"ג דלאו הכי הוא, דהדבר עצמו מותר אלא שהזמן אסור, כמ"ש הר"ב:

'''עד שיאכל בשר וישתה יין''' . חזר לשנותו, משום שנאמר דקאי עליו, דאחיובא נחית:

'''משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה''' . הכא איכא תרתי לטיבותא, דמשל אחרים לא שכיח, וברשות אביו מבעית. משא"כ רישא דליכא אלא בעיתותא, ומציעתא דליכא אלא טעמא דלא שכיח. ואפילו הכי שנא בבא זו בסוף, מהאי טעמא נמי דלא שכיח משא"כ רישא, ומציעתא נשנית גבי רישא משום דדמי לה, שהגנבה והאכילה נעשת בענין אחד:

'''אביו אינו רוצה ואמו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה''' . אין לומר דהוי זו ואצ"ל זו, דהא רצון האב ראוי לעשות יותר מרצון האם, שהרי האם עצמה צריכה לבטל רצונה מפני רצונו כמשא"זל <small>{{ממ|תדא"ר פ"ט אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה}}</small>, ואפילו הכי אינו נעשה כשהוא לבדו רוצה כדתנן ברישא, וכ"ש כשהוא אינו רוצה, דנימא כלך לדרך זו דידי נשים רחמניות, ומסתמא הואיל ונעשת אכזרית על בנה צ"ל דירדה לסוף דעתו ורואה שמעשיו מכוערים הרבה ושודאי עתיד לחטוא הרבה, והא דאביו לא הכיר בו משום דמתירא ממנו יותר מאמו, ולכן נזהר להחבא מפניו בעשותו מעשיו הרעים, כדמצינו בעשו דאביו לא היה מכיר במעשיו הרעים אלא אמו, ואפילו הכי אינו נעשה. ואי בעית אימא דמהאי טעמא דידי נשים רחמניות קתני ברישא אמו אינה רוצה, דשכיח יותר:

'''רי"א אם לא היתה אמו ראויה לאביו''' . פי' הר"ב שהיו שוים בקול וכו', ש"ס <small>{{ממ|דף עא.}}</small>. וקשה דהיכי משכחת להו, בין אי קולו כאשה הוא אחד מסימני סריס, כמ"ש הר"ב בפ"ח דיבמות <small>{{ממ|מ"ד}}</small>. ואי קולה כאיש הנה יש לה אחד מסימני אילונית, כמ"ש הר"ב בפ"א דיבמות <small>{{ממ|מ"א}}</small>. וכמדומה לי שמשום זה אמרו בש"ס <small>{{ממ|שם}}</small> כמאן אזלא הא דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, כמאן כר' יהודה, ע"כ. ולא מטעמא דלא שכיח אלא מטעמא דלא אפשר כמ"ש, ולא ידעתי אמאי שתק רש"י ז"ל מהא ולא פירש מאומה:

'''ואם משנגמר דינו ברח''' . מדלא קתני ברח משנגמר דינו דומיא דרישא, ש"מ דדוקא כשנגמר דינו כבר ברח אז חייב, אבל אם בעוד שגומרים דינו ברח, דא"א לצמצם אם הבריחה קדמה לגמר דין או לא, פטור, דספק נפשות הוא וספק נפשות להקל:

'''נידון על שם סופו''' . ולא דמי לבאשר הוא שם. האמור בישמעאל <small>{{ממ|בראשית כא, יז. וערש"י שם מ"ש מב"ר סופנ"ג, ור"ה טז: וברש"י}}</small>, דהתם לא היה הוא עצמו העתיד לחטוא אלא בניו <small>{{ממ|עי"ש במהרש"א}}</small>, ואפילו היה הוא עצמו, עדיין לא התחיל להתרגל באותו דבר שעל ידו היו רוצים מלאכי השרת שיענש:

 

 

'''יין ושינה''' . השינה הבאה ע"י יין היא שינה מרובה, וזו היא השינה שהיא הנאה לרשעים ורעה לצדיקים, אבל השינה הבאה שלא ע"י היין, היא שינה מועטת ובה ינוחו יגיעי כח, ולכן אדרבא היא טובה לצדיקים, שעל ידה יש להם כח לעמוד בהיכל ה' אח"כ, ולכן היא רעה לרשעים שעל ידה יש להם כח לחטוא אח"כ, ולכן לא נקט התנא שינה סתם. אחר כתבי זה ראיתי הירושלמי <small>{{ממ|ה"ז מג:}}</small> וז"ל: אמר ר' אבהו ובלבד יין עם רוב שינה, אמר ר' יונתן ישנים הם קמעא כדי שתהא דעתם מיושבת, ע"כ. והנאני: