הון עשיר/פאה/ז: הבדלים בין גרסאות בדף

'''כזית הנטופה'''. כזית שבמקום אחד הנקרא נטופה, על שם שזיתיו נוטפים שמן הרבה, הרמ"בם. היינו דתנן כזית, בכף הדמיון:

'''בשעתו'''. אהא קאי אפילו, כמ"ש הר"ב:

'''בצד הגת או בצד הפירצה'''. נקט גת החשוב, ופרצה הגרועה, לאשמועינן דכל אחד משתי קצוות הוא מקום מסויים:

'''רי"א אין שכחה לזתים'''. כמדומה לי דלא פליג אלא באילנות, דבהו קיימינן, אבל לא בצבורים, דשכיח יותר שישכח צבור, משישכח אילן שלם, ודמשום הכי לא תנן מחלוקת זה במשנה ה' פ"ו הקודמת למשנה זאת:

'''בד"א'''. ארישא דמתניתין דלעיל קמהדר, ונטר ליה עד הכא, משום דרצה להזכיר כל ענייני אינו שכחה זה אחר זה:

'''הנטופה'''. אהא קאי אפילו, ובשעתו הוא דסריך אמתניתין דלעיל:

'''המניח כלכלה וכו''''. גרסינן בירושלמי {{ממ|ה"ג לב:}} הדא אמרא פרט בנשירתו קדש, לית הדא פשיטא שאילתיה דחילפי שאל, לקט בנשירתו מהו שיקדש, אמר רבי שמואל בר אבודורא שנייא היא, שהוא גרם לו שלא ירד לארץ, ע"כ. והנה פירושו פשוט דקאמר זאת אומרת דפרט בנשירתו קידש, והדר אמר אם כן הוא, למה אין אנו משיבין ממשנה זו השאלה דשאל חלפי אם לקט בנשירתו קידש או לא, אמר רבי שמואל אין לשנותה מכאן, דלעולם אימא לך דלא קידש בנשירתו, עד שיגיע לארץ, ואם בעת נפילתו לא הגיע לארץ, אלא נח על גבי זמורות הגפן, הרי הוא של בעל הבית, ומה תאמר אם כן למה הוא גוזל את העניים, הלא מה שנושר אינו מגיע לארץ, ומשיב שנייא היא שהוא גרם שלא הגיע, במה שהניח הכלכלה תחתיו, ומשום הכי הוי גוזל, והנה הר"ב פירש כהדא אמרא, וכן פירש הר"ש, וכתב דמהירושלמי הוא, והנה עינינו רואות דהדא אמרא נדחה ממימרא דר' שמואל, וצ"ל דסל"הו דדחייה בעלמא הוא דקא דחי, דאין להשיב מכאן בעיא דחלפי, משום דאיכא למימר דמטעם אחר, דהוא גרס הוא גוזל, אבל מכל מקום מודה גם הוא דעיקרא דמלתא דמשנה זו להורות האי דהדא אמרא אתא, ומ"מ צ"ל דמפני דחייה זו לא השיב אביי לאילפא ממשנה זו, אלא מסברא, כדאיתא בתמורה דף כ"ה ע"א ע"ש:

'''הרי זה גוזל את העניים'''. לכאורה ה"לל בפירוש, הפרט הנופל בה הרי הוא לעניים, הואיל וזכו בו בנשירתו, והואיל ודינא הכי הוא מטעם זה, מאי הרי זה גוזל דקאמר, לכן נראה דהרי זה גוזל לא קאי על האשכול כלו, אשר נפל מידו בבת אחת בהיותו בוצר, דזה ודאי של עניים הוא, אלא קאי אגרגרים הנופלים מן האשכול שבידו, בעת שזרקו מידו לארץ, למקום שאר האשכולות, שלהיותו בוצר ע"י כלכלה, גורם שלא יפרשו גרגרים מן האשכול כל כך בקל, משא"כ אלו היו זורקם בארץ, או שהיה מוליכם בידו חוץ לגפן במקום הכלכלה, ונמצא שגוזל את העניים ממש:

'''עוללת שבארכובה'''. בקשר שבזמורה, כמ"ש התי"ט. ונלע"ד מלשון משנה זו, דדוקא להיותה בארכובה, אנו מחלקין בין נקרצת ללא נקרצת, אבל אם היתה חוץ לארכובה, הרי היא כזמורה בפני עצמה, ואם אין עמה אשכול באותה זמורה, אף אם נקרצת עם האשכול שבזמורה אחרת, הרי היא של עניים, ואם יש עמה אשכול ואינה נקרצת עמה, מספקא לי, אי הוי לעניים משום דאינה נקרצת עמה, ודמתניתין נקט עומדת בארכובה לרבותא דנקרצת, או אי נימא דהוי לבעל הבית להיותה בזמורה אחת עם האשכול, ודמתניתין דווקא קתני, דבאינה נקרצת ועומדת על הארכובה, היא של עניים:

'''כן הוא מדל בשל עניים'''. התי"ט הקשה, למאן דס"ל {{ממ|רבי יהודה}} דדין שותף יש להם, היכי שייך שותפת לעניים, בקצה הזאת שהניח בה פאה עכשיו, לשנה הבאה. וכתב שהרמב"ם לא כתב אלא עוללות, וכן משמע לשון התוס' דמ"ק {{ממ|דף ד: ד"ה כך מידל}}, ע"כ. נראה מזה דדחה פי' הר"ב שהזכיר פאה, אם לא דהוא משום קנס כמ"ש בשם הר"ש. ולע"ד בלי עייון בירושלמי האריך בזה, דה"ג התם {{ממ|ה"ד לג:}} א"ר יוחנן נראית מוחלפת שיטתו של ר' יהודה, תמן הוא אומר בין כך ובין כך מניחן על הגדר והעני בא ונוטל את שלו, וכא הוא אומר הכין, מתוך שהוא מעכן, הם עושות יותר לשנה הבאה, ואמר אוף הכא מתוך שהוא מרבעה הוא עושה יותר לשנה הבאה, אמר ליה מצוי הוא לזורעה ירק ולהבריחה מן העניים, ע"כ. ופירושו הכי הוא, דקשיא דר' אדר"י, דבמשנה {{ממ|פ"ה מ"ג}} אין מגלגין בטופח, פליג בתוספתא {{ממ|פ"ב הכ"א}} ואומר דבין כך ובין כך קודם שירבץ שדהו, ילקט כל מה שהוא לעניים ויניחנו על הגדר. והכא הוא אומר דמדל אף בשלהם כדין שותף, דהכי אמרינן התם לעיל דר"י עביד ליה כשותף, ומשני מתוך שהוא מעכן ופונה מקום ע"י מה שהוא מדל לגפנים הנשארים הם עושות יותר לשנה הבאה, ויש בהם ריוח לעניים שאף מתנתם תהיה מרובה, ואותו הרבוי ממלא חסרונם אשר הם חסרים בשנה הזאת, ע"י ההדלאה והותר, ומקשה עוד, אף הכא במרבץ שדהו, למה נחייבנו ללקוט את שלהם ולהניח על הגדר, הלא מתוך שהוא מרבעה במים היא עושה יותר לשנה הבאה, וע"י מתמלא חסרון העניים כמו הכא, ומשני מצוי הוא לזרעה ירק ולהבריחה מן העניים, חיישינן שמא יזרענה לשנה הבאה ירק הפטור מלקט שכחה ופאה, ונמצא שהעניים הפסידו הלקט או כיוצא בו, ואין שם לשנה הבאה דבר מה שימלא חסרונם, משא"כ הכא דליכא למיחש להאי, הרי מפורש השותפות שיש להם אפילו לשנה הבאה, ומ"מ אף הטעם שכתב הר"ש משום קנס, הוא מהירושלמי {{ממ|פ"ה ה"ג כו:}}, דהא על אותה משנה דאין מגלגלין בטופח, מקשינן {{ממ|שם}} כי הכא, ומשיב תמן הם גרמו לעצמן ולא באו, והוא בענין זה דמדל, ברם הכא הרי באו, כלומר עדיין לא כלה הזמן שדרך העניים לבא וללקוט, ולכך אינו יכול להרביץ שדהו אלא אם כן יצבור המתנות עניים שבו שלא יתקלקלו ע"י המים, וצ"ל דתרויהו אצטריכו, דאי משום שותפות של שנה הבאה לבד לא היינו מקילים כל כך בשל עניים, להפסיד חלקם המוחזק בשביל הראוי לבא, אי לאו דהם גרמו לעצמם שלא באו, וכמו כן מהאי טעמא לבד דהם גרמו לעצמם, לא היינו מפסידים חלקם להקל בטורח בעל הבית שלא ילקטנו ויניחנו על הגדר, אי לאו דמ"מ במה שמפסידים הם קרובים לרוח לשנה הבאה, שהרי מצינו דלעולם יד העניים על העליונה, דספק לקט לקט {{ממ|פ"ד מי"א}}, וענינים אחרים כיוצא באלו:

'''ואינו רשאי בשל עניים'''. בדר' יהודה לא קתני רשאי, אלא כן הוא מדל משמע דמצוה לעשות כן, דיש בהם ריוח לעניים, שהם עושות הרבה לשנה הבאה, משא"כ אם היה מניח מלידל אותם הגפנים שעליהם המתנות עניים, אבל אין ספק דלא יהיה מצוה אלא אם כן מלקט המתנות ומצניעם להם, אבל אם מדל כרמו וזורק אותם, אין זה מצוה אלא רשות, שהרי אי לאו דהם גרמו לעצמם שלא באו, לא היינו מתירים לו לידל כדרכו ולאבד חלק העניים, בשביל הריוח הראוי לבא להם לשנה הבאה לבד:

'''ובה"א יש לו'''. דילפי ממעשר דיש לו חומש וביעור, ומשום דילפי מיניה קאמר דכלו לגת, ומשום הכי איחר דין פרט ועוללות, אע"ג דהם עיקר מכלתין, ואין להקדים פרט ועוללות, משום דילפי ממעשר, דבמעשר לא שייך למימר פרט ועוללות כי אם חומש וביעור, ומדהשוה ליה לחומש ולביעור, אנו משוין אותו לכל דבר, באמרנו דהוא ממון גבוה כמותו:

'''אין לעניים בעוללות קודם הבציר'''. ושיעור בציר הוא שלשה אשכלות שיש בהם רביע, שעד שלא בצר ג' אשכלות כאלו, אין לעניים זכייה בעוללות. ואיתא בירושלמי {{ממ|ה"ו לד:}} דה"ה לפרט, וכן פסק הרמב"ם {{ממ|מתנות עניים פ"ד הכ"ב}}, ואם כן אפוא כל פתחי הטעמים דהקדמת פרט לעוללות בכוליה מכלתין נסגרו, שהרי במקרא {{ממ|ויקרא יט, י}} העוללות קודמות לפרט, ובמעשה כמו כן קודמים לו, שהרי הם בכרם קודם הבציר, והפרט בא בשעת הבציר, ולענין זמן זכיית העניים שוים הם בזמנם והוא אחר בצירת ג' אשכלות כמ"ש לעיל, והואיל וכן קשה למה הקדים התנא פרט לעוללות, והנה אין בידי לומר אלא דהמקרא הקדים הקודם בגפן, והמשנה הקדים את אשר קדם שרשם למעלה, דנראה כי פרט הנופל, והוא לעניים הנקראים מאנין תבירין כדאיתא בזהר, הוא רומז לרפ"ח ניצוצות אור אשר עם הכולל הם בגי' פרט, אשר עליהם כתיב ורוח אלהים מרחפת מת רפ"ח, כי נפלו למטה במאנין תבירין כידוע, והם קודמים לעוללות, לשון עולל, והם תיקון העוללות הידועים, אשר נתקנו אחר הפרט, וה' יצילני משגיאות כי זה הוא הנלע"ד להבין דבר מתוך דבר אבל לא מצאתי בפירוש רמז על ענין זה כלל: