מילי דעזרא/חושן משפט/ה: הבדלים בין גרסאות בדף

'''תשובה''' לע"ד המעט הוא והצואה הנ"ל היא שרירא וקיימת וחזקה כראי מוצק וליכא בה צד פקפוק כלל ועיקר. דהנה אם באים אנו לפקפק בהם מאד שכתוב בה והיה הנשאר מנכסי והרב מדב"י ז"ל סי' ע' דקפ"ג ע"א בנדונו שם כתב בטעם הג' דאין במתנה זו ממש מפני שאמר נכסיו או ממונו ותכף שמת יצאו הנכסים מכלל ממונו ודמי למ"ש בנדרים ר"פ השות'{{הערה|דף מ"ב ע"ב. '''הערת המלבה"ד'''.}} קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן ה"ז מותר. קונם לבית זה שאני נכנס וכו' מת או שמכרו לאחר אסור אלמא לא נאסר עליו לעולם אלא באומר נכסים אלו. אך אומר ביתך או שדך אם מת או שמכרו מותר דהשתא לאו ביתיה הוא. וה"נ ממונו או נכסיו אמר והרי תכף בתר מיתתו יצאו מכלל ממונו ואינם אלא ליורשים ע"כ ת"ד ע"ש, ולפי"ד יוצא בנ"ד שאמר בלשון נכסי בטלה הצואה דכשמת אינם שלו הם כ"א של היורשים ובטלה צואתו הרואה יראה דהא לאו מידי לאורועי שטר צואה הכא דהרי הרב ב"ד ז"ל בחח"מ סי' ק"ל דחה סברת הרב עדב"י ז"ל הנ"ל בשתי ידים וכתב דדין זה ישתקע ולא יאמר מכמה טעמי והאריך בראיות כיעו"ש.{{הערה|דלכאו' י"ל דל"ד לההיא דנדרים דשאני התם דמעיקרא אמרינן דהיה דעתו לאסור עליו הנאתו שלו ואחר שמת דאין הנאתו מגרעת בשלו הרי די"ל דאינו אסור עליו אולם הכא מש"כ דמה שישאר מנכסיו וכו' וודאי כוונתו להורות את סדרי החלוקה בממונו שהיה לו מכבר מקודם שמת לבתר מיתתו דאזלינן בזה בתר אומדנא וודאי דדעתו הייתה לאחר מיתה. [וכעי"ז נראה סבתר רבינו לקמן ע"ש]. '''הערת המלבה"ד'''.}} ועוד כתב שם בסוף תשובתו וז"ל ועוד נר' דאפי' נימא דבין בבריא ובין בש"מ מפרשינן נכסי בעודן שלי ככל דיליה דהעדב"י ז"ל עכ"ז בנ"ד הכל מודים דמהנייא מתנה זו משום דאמר לבד מכתובתה בזה גלה שכוונתו לאח"מ שהרי הכתובה אינה נגבית אלא לאח"מ וא"כ א"א לומר הבית שלי בעוד שהוא שלי דהיינו בעודו חי לבד מכתובתה דהא אז אין לה כתובה ולא שייך לומר לבד מכתובתה אלא ע"כ לאח"מ קאמר ע"כ. וא"כ בשטר הצואה דנ"ד לפי דברי הב"ד ז"ל ליכא פקפוק כלל שהרי מכמה לשונות שבאו בתוכה מפורש יוצא באר היטב שכוונתו הוא לאח"מ וכאשר בא הדבר מבואר לעין כל ואין צורך להאריך ובהא כ"ע מודו דגם כי אמר בזה הלשון נכסיו או ממונו אין כוונתו דבעודו חי קאמר כ"א שכוונתו הוא לאח"מ קאמר. ועם דהרב אהל יצחק ז"ל בחח"מ סי' כ"ו הביא דברי הב"ד ז"ל והאריך ושקיל בהו טובא ואסיפא דמילתא הביא סוף דברי תשו' שלו שכ' דכיון שכתוב לבד מכתובתה וכו' נר' דכוונתו לאח"מ וכו' וכתב עליו דאחה"מ דאף שאמר לבד מכתו' דאין ספק שהוא לאח"מ מ"מ כיון דהוי תרי לישני דסתרן דבתחי' מורה דבעודם נכסיו קאמר ואח"כ שאמר לבד מכתו' מורה דלעולם קאמר וכיון שיש ספק אי אזלינן אחר לשון ראשון או אחרון אזלינן אחר המוח' והיורשין הם מוחזקין וכמו שכן הקשה הרדב"מ ז"ל שם בדמ"ו על מוהרא"ג וכתב שבזה הודו לו חביריו וכתב שלענין דינא יכול לומר קי"ל כיעו"ש. מ"מ בנ"ד שבין בלשון ראשון ובין בלשון אחרון כתוב ומפורש שהוא לאח"מ ודוקא בסוף אמצע הלשון דיוצא מדיוקא מתיבת מילת נכסי שמתפרשת לפי דעת הרב עדב"י ז"ל ולאו כ"ע מודו בזה בודאי הגמור דלא שבקי' פשיטותיה דלשון ראשון ואחרון שמבואר שהוא לאח"מ ממ"ש תיבת נכסי הכתובה באמצע הלשון דגם לפי דעת העדב"י ז"ל אינה מבוארת בפי' שהוא בעודם שלו כ"א דיש לפרשה כך ונסמך על סוגיית דנדרים וכנ"ל. ויש ללמוד זה במכ"ש מהא דתנן כתב בין בתחי' בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימים ופסקה הטור ומרן ז"ל בש"ע סי' רפ"א ס"ז וז"ל כתב בין בתחי' בין באמצע בין בסוף משום מתנה אעפ"י שהזכיר לשון ירוש' בתחי' ובסוף דבריו קיימי' כיצד תנתן שדה פ' לפ' בני ויירשנה או שאמר יירשנ' ותנתן לו ויירשנ' או יירשנ' ותנתן לו הואיל ויש שם לשון מתנה אעפ"י שהזכיר לשון ירושה בתחי' ובסוף דבריו קיימים וכן אם היו ג' שדות לג' יורשים ואמר יירש פ' שדה פ' ותנתן לפ' שדה פ' ויירש פ' שדה פ' קנו וכו' ע"ש. ועיין ג"כ בזה בס' אבק"ר סי' ט' מ"ש שם. אשר מכל זה יוצא במכ"ש לנ"ד דנוסח הצוואה מבואר ומפורש שהוא לאח"מ בכל הנוסח שלה ודוקא באמצע הלשון דכתוב תיבת מנכסי דלפי דעת העדב"י ז"ל היא מתפרשת בעוד הנכסים שלו. בודאי הגמור דאזלינן בתר הלשון שהוא מבואר דלאח"מ קאמר וליה דין צריך בושש. ואל תשיבני לומר דמה זה ראיה מההיא דכתב בין בתחי' וכו' דכבר הרב עדב"י ז"ל עמד ע"ז שם והאריך ליישב ובא אחריו בעוז הרב דב"מ ח"ב סי' ע"א דע"ו ונמשך אחריו כיעוש"ב. דכל ישר הולך בעיניו יראה ולבבו יבין דנדון דידן שנא ושנא מנדונם וכ"ע מודים בנ"ד דבכל נוסח הצוואה מפורש דהוא לאח"מ לא מרע כחה מתיבת נכסי וכנז"ל, דהנה בתחי' כתוב מהנכסים שישארו אחרי וגם קודם לזה כתוב תגבה אשתו הב' סכי כתובתה וכו' דכל זה הוא מפורש שדבריו הם לאח"מ. ומ"ש אח"כ שקודם כל דבר יירש בני מכל הנכסים שיש וכו' גם זה ל"מ הוא דמלבד דאף את"ל דלגבי הבן שציוה בסך המאה גרוש אם לשון הציווי שלו בזה אינו מועיל לא מרע לשאר הצוואה והיינו טעמא דהמוריש הוא רוצה להקדיש כל נכסיו בכל מכל האמנם מפחדו שלא יתבטלו דבריו וצוואתו מחמת שלא שייר לבנו הראוי ליורשו כלום שכן הוא היה סבור בדעתו וכן שמעתי שכן אמר לעידי הצוואה בפי' ולפי האמת הוא טועה בזה ורבים טעי ורבים יטעו בדבר זה וכמ"ש הרב משאת משה בחח"מ סי' ה' ד' כ"ב סוע"ג וז"ל דאיכא למיתלי דמדאגה מדבר פן יתבטלו דבריו במותו מפני שלא שייר ליורשיו הוכרח לשוב לפרש דבריו וכו' כדי שיתקיימו דבריו דהרי לאו כ"ע דינא גמירי ורבים טעו וחשבו דאפי' נותן נכסיו במתנה ולא שייר ליורש דבריו בטלין כנודע וכו' ע"ש או כדי שלא לעבור על איסור' דעבורי אחסנתא{{הערה|כדאיתא בכתובות נ"ג ע"א. '''הערת המלבה"ד'''.}} וכמ"ש ה' פני משה ח"א סי' ט' בשם הרב העיטור וסייעתיה דלא מקרי עבורי אחסנתא היכא דשייר מידי ליורשיו הוב"ד בס' ב"ד חח"מ סי' קל"ה וכתב שם הרב"ד ז"ל וחזינן ונתפשט המנהג בעולם כסברא זו ע"ש.{{הערה|וע"ע לרבינו לקמן בסי' י"ג בזה באריכות. '''הערת המלבה"ד'''.}} וא"כ אם הלשון הזה שאמר גבי בנו מכל הנכסים שיש לי וכו' אינו מועיל לא איכפת לן כלל דהסך המאה גרוש תהיה נוסף על מתנתא של ההקדש ויוצא מחשבתו של המקדיש אל הפועל שכל נכסיו יהיו הקדש אין דבר נגרע. עוד בה דגם אל סך המאה גרוש של הבן לא מירעה כנ"ל דמאחר שכתוב בה מכל הנכסים שיש לי וכו' ומצאנו ראינו דהראשון אדם הרשב"א ז"ל בס' תולדות אדם סי' קכ"ח שממנה חוצב דינו של' הרב עדב"י ז"ל דכתב שם דאם כתוב בדבריו כל מה וכו' דהיא מורה דמה שיש לו עכשיו ואפי' שיצאו מתחה ידו למחר א"כ גם בנ"ד שכתוב מכל הנכסים שיש לי פי' הוא מה שיש לו עכשיו ואפי' שיצאו מתח"י למחר. והא לך לשון הרשב"א ז"ל מסתברא שהלשונות הבאין בשטר זה אינן כאומר נכסי עליך אלא כאומר נכסים אלו שהוא אסור בהן לעולם ואפי' מת או שמכרן לפי שזה אמר כל מה שיש לי וכל מה הוא כולל ואך על פי שפרט לאחר מכאן שיש לי אינו אלא כמבאר וכאלו אמר על כל הנכסים שלי שהאומר הנכסים שלי כמפרש בעודם שלי אבל האומר הנכסים שיש לי כמפרש הנכסים שיש לי עכשיו ואעפ"י שיצאו מתחת ידי למחר וכו' ע"ש וכל העובר על דבריו עיניו יחזו דדבריו ז"ל הם משוללי ההבנה דנרא' דהם סתראי נינהו מרישיה לסיפיה וקשים לשמוע.{{הערה|וכוונת רבינו להעיר עמש"כ בתו"ד כל מה שיש וכו'. '''הערת המלבה"ד'''.}}