מחצית השקל/אורח חיים/תרמט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תרמט

(א) כתב מ"א. כתב הסמ"ג אסור לזלזל כו' כלומר שצריך ליתן להם יותר מכדי דמיהן. ע"ס ל"ט סעיף ז' ר"ל דשם מבואר בש"ע אין לוקחים תפילין כו' יותר מכדי דמיהן כדי שלא להרגילן לגנבן ולגזלן. ודייק מ"א שם בס"ק יו"ד וז"ל אבל חייבים לקנותן מהם מעט יותר משוין שלא יזלזלו בהן עכ"ל. וכ"ה בי"ד סי' רפ"א לענין קניית ס"ת מן הגוי ע"ש. וכתב הרב"י שס בי"ד וז"ל ומשמע התם בגמרא (גיטין דף מ"ה) דאין לו' לגוי לתנם לו בזול יותר מדאי פן יכעוס וישליכם למקום האיבוד וכדעובד' דהאי גוי' טייעת' דאייתי לאביי חיית' דתפילין כו' ע"ש. מבואר מזה לענין תפילין מזוזה וס"ת שני דינים. א' שלא לו' לגוי לתנם בזול יותר מדאי אע"ג שדעת הישראל אם לא יתנם בזול יוסיף לו בדמי המקח מ"מ יש לחוש דלמא מיד כשישמע הגוי דיבור ראשון של ישראל שמבקש כ"כ בזול יכעוס על דבורו וישליכם לאיבוד. ודין זה לא שייכ' גבי אתרוג חדא דדוקא תפילין מזוזה וס"ת. דאין ראוים לגוי כי אם לישראל (וגם ספר תורה על פי הרוב אין צריך לגוי בו) יש לחוש בשמעו שושראל מבקש כ"כ בזול. יכעס ויאמר הואיל וישראלים איו רצונם ליתן עבורם כ"א דבר מועט טוב לי שאתנקם מישראלים ואשליכם לאיבוד לפניו מליקח דבר מועט. הואיל ולא חזי לנפשיה דהיינו לגוי. משא"כ אתרוג דחזי לנפשיה של גוי להריח בו או לאוכלו ולרקחו. למה ישליכם לאיבוד בכעסו ויפסיד לעצמו. ועוד גם אי ישליך האתרוג לאיבוד מה לנו בכך וכי קדושה יש בו. דוקא תפילין מזוזות וס"ת שהם דברי קדושה אין לו לגרום שיזלזל בהן הגוי להשליך לאיבוד משא"כ אתרוג ואפי' אם כבר ברכו עליו (עס"ס ך"א. וסי' מ"ב וס"ס קנ"ד) כ"ש כשעדיין לא ברכו עליו ולא נשתמש בו למצוה. אבל דין השני שמחויב ליתן מעט יותר משויין. שלא יזלזלו זה שייך גם באתרוג. דע"כ אין הכוונה במ"ש שלא יזלזלו בהן. שמצד כעסו ישליכנו לאיבוד. דהא אין זה מטבע אדם אם לא ירצה הקונה ליתן בעד סחורתו יותר משוויו לכעוס ע"ז ולהשליכו לאיבוד. אע"כ הכונה שיראה לגוי שהמצות בזויות ומזולזלים בעיני ישראל. כי הלא מנהגו של עולם. דבר המצטרך הרבה לתשמישו אם יצטרך לקנותו ולא ישיגנו כ"א שיתן דבר מועט יותר משוויו לא ימנע מלקנותו ויתן דבר מועט יותר משוויו באשר צריך לו. ואם יראה הגוי שבדבר מצוה לא יתנהג כן ויקפיד מליתן יותר משויו מעט יראה שצורכי גופו חביבים יותר לישראל מצורכי מצוה. והוי זלזול וגנאי למצוה. וא"כ טעם זה שייך גם באתרוג:

(ב) (ס"ק ב) לא יברך כו'. ואפשר דהתם בשינוי השם וייאוש עדיף. ולפי ההבנה הפשוטה מבינים המעיינים דמ"א מחלק בין שינוי השם לשינוי מעשה וכן הבין בס' ח"י סי' תנ"ד סק"ו וכן הבין בס' א"ר והקשה בס' א"ר דאכתי תקשי מאי פריך הש"ס תחלה ולקני בשינוי מעשה האגודה. ובספר ח"י הוסיף להקשות דמבואר בכל הפוסקים דשינוי השם ושינוי מעשה שוין לענין קנין. אך לבבי לא כן ידמה. אלא דמ"א מודה דאין חילוק בין שינוי השם לשינוי מעשה אלא כוונת מ"א לחלק. דבש"ע דמיירי קודם ייאוש וכמ"ש בס"ק שאח"ז וליכא כ"א קנין השינוי ולכן לא יברך. אבל בגמ' דמיירי דאיכא תרתי ייאוש ושינוי השם עדיף וה"ה ייאוש ושינוי מעשה (וכה"ג כתב מהרש"א בפרש"י אביאנו בע"ה בס"ק ג') והוא פשוט לענ"ד. והא דהקשה מ"א קושייתו על קושיית הש"ס וליקני בשינוי השם ולא העמיד קושייתו על קושית הש"ס המוקדמת ולקני בשנוי מעשה י"ל דנגרר אחר דברי תוספות הנ"ל ומבואר יותר באריכות במס' ב"ק דף ס"ז ע"ב בד"ה אמר עולא כך שהוכיחו ג"כ דוקא היכי דלא קני כ"א ע"י המצוה מיקרי מצו' הבב"ע. אבל היכא דקני בלא סיוע המצוה תו לא הוי מצוה הב"ע ולפ"ז הקשו מהא דאמרי' הרי שגזל סאה חטין וטחנה ולשה ואפא' והפריש חלה. אין זה מברך אלא מנאץ. דה"ל מצוה הב"ע. אע"ג דקנאו קודם הפרשת חלה. ותי' לחד תי' לענין ברכה דמזכיר שם שמים ראוי להחמיר ושם הביאו התוס' תחלה ראיה דהיכי דקנאו בלי סיוע המצוה לא הוה מצו' הב"ע. מדפריך הש"ס בהני אוונכרי וליקני בשינוי השם וע"כ כה"ג לא הוי מצוה הב"ע. וכיון דהתוספות העמידו קושייתם על קושיית הש"ס ולקני בשינוי השם גם מ"א העמידו דבריו על קושי' זו ועל התוספות גופייהו לא קשיא למה לא הביאו ראיה מקושית הש"ס וליקני בשינוי מעשה היינו דהתחלת דבריהם כתבו כן בגזל והקדיש לקרבן. אע"ג דקני ע"י ייאוש ושינוי השם דמעיקרא נקרא חולין והשתא הקדש. מ"מ אי ייאוש לא קני והקנין נגמר על ידי המצוה דאיכא שינוי השם הוי מצוה הב"ע ע"ש. א"כ התו' תחלת דבריהם בהקדש מיירי בשינוי השם ע"ז רצו להביא ראיה מאוונכרי ג"כ משינוי השם. אע"ג דאין חילוק בין שינוי השם לשינוי מעשה. מ"מ ניחא להם להביא ראיה מענין שדברו ממש. ולכן המ"א נגרר אחר דבריהם הואיל שמדבריהם נובע הדין לענין ברכה. ועיין במהרש"א במס' ב"ק שהקשה ג"כ קושית מ"א. וע"ש מ"ש ועיין במהר"ם בסכ' שהקשה ג"כ קושי' זו וע"ש מ"ש:

(ג) (ס"ק ג) חוץ כו' וכ"כ במלחמות כו' הא דהוצרך להביא ראיה לדבריו והלא לכאורה הוא מפורש כן בש"ס דאמר ר"ה לאוונכרי לא תגזזו אתם. לפי שסתם גוים גזלי ארעי ניהו. וקרקע אינה נגזלת ולא מהני ייאוש בקרקע וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי. ואין המחובר נקנה עד שעת קציצה דהוי תלוש. ולכן יקצץ הגוי ויהיה הגוי הגזלן והוי יאוש ביד גוי ושינוי רשות ביד ישראל. ומסתעא ר"ה רצה לעשות תיקון שגם ביום א' יהיו יוצאים. וא"כ ע"כ צ"ל דכה"ג מיקרי לכם אולם המ"א הוצרך להביא ראיה לדחות דעת הלבוש שכתב על דין זה וז"ל וי"א דלא נפסל גנוב וגזול אלא לגנב וגזלן כו' אבל לגבי אחרים כו' כשר דהוי ייאוש ושינוי רשות. מיהו גם אחרים לא יברכו עליהן ביום א' שהוא דאורייתא שאין זה שלכם. ודוקא הכא הואיל והוא עצמו גזול. אלא שקנאו ע"י ייאוש ושינוי רשות. משא"כ לעיל (דין שכתב רמ"א שיקצוץ הגוי דה"ל ייאוש ושינוי רשות) שאין המין עצמו גזול אלא שהקרקע שגדל בו היתה גזל ביד גוי והאתרוג לא היה בעולם כשגזל הקרקע לפיכך סגי כשקוצצו גוי כו' עכ"ל. ולפ"ז אין ראיה מדברי רב הונא לכן הוצרך להביא ראיה מדברי מלחמות שכ' כן על לולב גזול דלא כלבוש ואפי' הדבר בעצמו גזול ע"ש:

וכ"מ בתו'. ר"ל מדבריהם ג"כ משמע דלא כסברת הלבוש. דהא הביאו ראיה דהיכי דקני קודם המצוה בלי סיוע המצוה לא הוי מצוה הב"ע מקושית הש"ס לרב הונא ולקני בשינוי השם כנ"ל. ומאי ראיה מרב הונא. שאני התם דקיל מהכא. דהא לא גזל ההדס עצמו אלא הקרקע שגדל בו ההדס משא"כ בקרבן דגזל הבהמה עצמה. דחמיר טפי. אע"כ דאין לחלק בזה דלא כלבוש:

וכ"מ ברש"י כו' ואפ"ה לאחרים לא הוי מצוה הב"ע. ר"ל דהא רש"י חולק על התוס' וס"ל דאפי' קנה קודם המצוה אפ"ה הוי מצוה הב"ע:

דהא כתב הטעם לרב הונא. דאי יקצוץ ישראל דליכא שינוי רשות כ"א ייאוש גרידא ס"ל לר"ה דייאוש גריד' לא קני. ואפי' את"ל דיאוש גרידא קני מ"מ הוי מהב"ע הא דפריך הש"ס ולקני בשינוי מעשה או שינוי רשות. ואע"ג דלרש"י אפי' אחר קנין מ"מ הוי מצוה הב"ע. תי' מהרש"א כיון דאיכא תרי קניני. חדא דייאוש גרידא. וגם שינוי גרידא קני כה"ג לא הוי מצוה הב"ע. אבל לרב הונא דאחר שיקצצו הגוי וכה"ג יוצאים בו דיאוש ביד גוי ושינוי רשות ביד ישראל מאי מהני כיון דליכא רק קנין א' דהיינו ייאוש גרידא. אבל שינוי רשות גרידא ודאי לא קני ואכתי איכא מצוה הב"ע. אע"כ צ"ל דגבי אחרים ליכא משום מהב"ע. ואע"ג דהשתא קיימינן דר"ה ס"ל ייאוש גרידא קני. וא"כ אכתי לא שמעי' דלגבי אחרים לא הוי מהב"ע אלא אחר קנין. משא"כ לדידן דייאוש גרידא לא קני וא"כ כשבא ליד אחרים עדיין לא קני גזלן וכה"ג דלמא גם גבי אחרים הוי מהב"ע. מ"מ ס"ל דלדידן אם בא לידי אחרים קודם שקנה הגזלן ולרב הונא אחר קנין א' שוין. דהא לרב הונא בחד קנין הוי מהב"ע. ואפ"ה אם בא ליד אחרים לא הוי מהב"ע ר"ה לדידן אפי' אם בא ליד אחרים קודם שקנה לא הוי מהב"ע:

אבל במלחמות כו' וכ"מ בגמרא גבי אוונכרי דאמר כו' ר"ל לפירש"י הנ"ל דר"ה ס"ל ייאוש גרידא קני. אלא משום מהב"ע אתי עלה. א"כ בין יקצוץ הגוי ובין יקצוץ ישראל. מיקרי לכם דהא הוי ייאוש וייאוש גרידא הא קני. אלא החילוק בין קציצת גוי לקציצת ישראל לענין מהב"ע. דכיון שקוצץ גוי ואח"כ בא ליד ישראל נוסף על הייאוש שינוי רשות וא"כ מה שאמר דהוי ייאוש ביד גוי הוא שפת יתר. ולא ה"ל למימר דביד ישראל הוי שינוי רשות ולכן לא הוה מהב"ע. אע"כ צ"ל כל זמן שלא נקנה אפי' בא לידי אחרים הוי מהב"ע. ולכן לענין שלא יהיה מהב"ע הוצרך לומר דהוי ייאוש ביד גוי דעי"ז קני ולכן לאח"כ ע"י שינוי רשות לא הוי מהב"ע. ודלא כמ"ש מ"א תחלה. ואף ע"ג דכתבתי לעיל. דרש"י ע"כ ס"ל דאפי' לר"ה דס"ל גם אחר קנין ייאוש מ"מ הוי מהב"ע מ"מ ביד אחרים לא הוי הב"ע. צ"ל דרש"י ס"ל היכי דליכא קנין אפי' ביד אחרים הוי מהב"ע דזה גרע מלאחר קנין לרב הונא דלא כדהוי ס"ל למ"א תחלה דשוין הן:

(ד) (ס"ק ד) שלא יקצוץ כו' וה"ל טבל ותלי' בפלוגתא שכ' מ"א בס"ק כ' וגרע מאלו לא היה כ"א חשש גזל דחשש גזל כ' מ"א ס"ק ה' דבדיעבד יצא. אבל בחשש טבל דאפי' בדיעבד לא יצא לחד מ"ד ואפשר לדעת המחבר סעיף ה' טבל אפי' בשאר ימים פסול. משא"כ גזל כשר בשאר ימים לחד מ"ד:

בגיטין דף ל"ח. דכתיב וישב ממנו שבי וע"ש ברשב"א שהאריך ובש"ך סי' שס"ג:

(ז) (ס"ק ז) או ח"ל כו' אפ"ה אסור דגזל גוי נמי אסור:

(ח) (ס"ק ח) או נכרי כו' גבי נשים כו' דגבי תפילין כתיב וקשרתם. וגם כתיב ביה וכתבתס ודרשו חז"ל כל שישנו בקשירה דהיינו שמחויב במצות קשירת תפלין. ישנו בכתיבה. ר"ל רשאי לכתוב תפלין (וה"ה כל תיקוני תפלין וע' במ"א סי' ל"ט ס"ק ה') וס"ל דה"ה בכל המצות מי שאינו מחויב בדבר אינו רשאי לתקנו:

ולפי זה גם נשים אין אוגדות את הלולב. וכ"ה להדיא דעת ר"ת בגיטין דף מ"ה ע"ב בתו' ד"ה כל שישנו כו' ועיין בסכה דף י"א דפליגי תנאי בהדס שענפיו מרובים מעליו דפסול כדלעיל סי' תרמ"ה ואם מיעטן כשר ואין ממעטין בי"ט. ואם ממיעטן ביום טוב פליגי אי כשר. מסיק לחד אוקימתא דפלוגתייהו אי לולב צריך אגד דמאן דפסל ס"ל צריך אגד. וכיון דלקטינהו אחר שאגדו (פירש"י וז"ל וע"כ מערב י"ט לקטו) פסול משום תעשה ולא מן העשוי. ומאן דמכשיר ס"ל א"צ אגד. א"כ אפי' אגדו לא חשיב מעשה ולא פסול משום תעשה ולמ"ה. הרי למאן דס"ל א"צ אגד לא מיקרי האגד מעשה כלל. חשיב כמצוה עצמה אע"ג דלא הוי מעשה לענין תעשה ולמ"ה. ועיין בגיטין דף מ"ה ע"ב משמע קצת דס"ל לר"ת אם אגדו אשה אפי' דיעבד פסול. שכ' וז"ל מכאן אומר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית הרי דכלל לולב וציצית בחד בבא. ובציצית לדעת ר"ת אפי' דיעבד פסול. וא"כ ה"ה לולב. וכ"מ בהג"מי ואולי י"ל דס"ל כמ"ש הטור סי' תרנ"א וז"ל ורש"י פי' אע"ג דאין צריך אגד מ"מ לכתחלה חובה לאגדו. משום זה אלי ואנוהו עכ"ל. וניהו דהרב"י שם חולק וס"ל דאין בו חיוב מ"מ ר"ת י"ל דס"ל כן אם כן אע"ג דאין החיוב כ"א לכתחלה. מ"מ פסול בנשים אם אפשר להתירו ולאגדו שנית:

(ט) (ס"ק ט) וכן שאול. עסי' י"ד ס"ב כ"ש כשהשאילו לצאת. ר"ל דבסי' י"ד מבואר בשם הרא"ש אע"ג דטלית שאולה פטור מן הציצית היינו כששאלו והוא בלי ציצית אינו חייב לעשות בו ציצית אבל כששאלו והוא מצוייץ רשאי לברך עליו וה"ט כיון ששאל טלית ודאי ללבשו לצורך מצוה שאלו ולברך עליו. ואם כן כיון שהשאילו למלאות רצון השואל אף שאמר בלשון שאלה ודאי כוונתו דאם אינו יוצא בשאול. נתנו עכ"פ במתנה ע"מ להחזיר ולכן רשאי לברך עליו. וא"כ ה"ה בלולב. דודאי לא שאלו כ"א לצאת בו. אמדינין דעתיה אי לא מהני שאלה נותנו במתנה עמ"ל דיוצא בו כמ"ש לקמן סי' תרנ"ח. וכ' ש אם שאלו בפי' לצאת בו ואם כן ע"כ צ"ל הא דקתני דאינו יוצא בשאול היינו שאמר בפי' שאינו נותנו במתנה עמ"ל כ"א בתורת שאלה. אולם עמ"ש מ' א לקמן סי' תרנ"ח במה שנסתפק מ"א:

(י) (ס"ק י) והמודר כו' ואע"ג דא"ב מתשל עליה כו' אע"ג דיוצאי' בדמאי משום הואיל ואי בעי מפקר נכסיה והוה עני וחזי ליה. ע"כ צריך לחלק ביניהם:

(יא) (ס"ק יא) ושל אשרה. אפי' נטעו ולבסוף עבדו. כ"מ בתוס' דף ל"ב ובע"ז דף מ"ז. והוא דבסכה דף ל"ב תנן לולב של אשרה פסול. ופריך והאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר. ומשני מתני' מיירי באשרה דמשה ולכן פסול דכתותי מכתת שעוריה. ופירש"י והתוס' דר"ל ע"ז של ישראל היא נקראת אשרה דמשה (וע"ש הטעם) וע"ז של ישראל אין לה ביטול ואין לו תקנה ועומד לשרפה. וכשרוף דמי ולית ביה שעורא. ורבא מיירי בע"ז של גוי דיש לה ביטול. ואינו עומד לשרפה לכן דיעבד יצא מ"מ לכתחלה לא יטלנו. עוד כתבו התוס' בסה"ד די"ל דגם רבא מיירי בע"ז של ישראל ומיירי באילן שנטעו ואח"כ עבדו וקי"ל כרבנן דפליגי על ר' יוסי בר יודא במס' ע"ז דס"ל אפי' כה"ג אסור להדיוט אבל רבנן ס"ל כה"ג דנטעו ולבסוף עבדו. שרי להדיוט. א"כ ה"פ מתני' באשרה דמשה מה שאסרה התורה להדיוט דהיינו נטעו לשם ע"ז ובזה אפי' דיעבד לא יצא אבל רבא מיירי בנטעו ולבסוף. עבדו דשרי להדיוט ולכן דיעבד יצא מ"מ לכתחלה לא יטול דמאיס. וסיימו התו' ואיבעיא דכל הצלמים דף מ"ז דמבעיא ליה לר"ל המשתחוה לדקל לולבו מאי למצוה ולישנא קמא דהתם מבעיא ליה בנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרי להדיוט מ"מ אי מאיס לגבוה לישנא חאחריני מבעיא ליה אפי' נטעו מתחלה לשם ע"ז אלא שהוא ע"ז של גוי דא"ל ביטול. ובטלה הגוי ומבעיא ליה אי יש דיחוי אצל מצוה דהא קודם שבטלה היה נדחה ממצוה אי אחר ביטול חוזר ונראה או לא ולא נפשטה האי בעיא שם. וכתב התו' וז"ל ללשנא קמא דר"ל מספקא ליה בנטעו ולבסוף עבדו אי מאיס לגבוה. ה"מ למפשט מדרבא דאמר אם נטל יצא. אלא רבא ס"ל כלשנא בתרא דמבעיא ליה אם יש דיחוי אבל בהא פשיטא ליה דיצא עכ"ל תוס'. ולתי' בתרא דהתו' דרבא מיירי בנטעו ולבסוף עבדו. ודאי נראה דלא כמ"א אלא בנטעו ולבסוף עבדו בדיעבד יצא. דכן ס"ל לרבא. אע"ג דלחד לשנא מספקא ליה לר"ל בהא ולא אפשטא וה"ל למיזל לחומרא מ"מ לא שבקינין פשיטותא דרבא ולמינקט ספקא דר"ל. וכ"כ הר"ן להדיא ע"ש. אמנם מ"א נקט לחומרא כתי' קמא דתו' דרבא מיירי בע"ז של גוי. ולא דיבר כלו' מנטעו ולבסוף עבדו. א"כ אין ענין דרבא לאיבעיא דר"ל כלל וכיון דמספקא לר"ל בנטעו ולבסוף עבדו ולא אפשטא אזלינן לחומרא. ומ"ש מ"א ובתו' דע"ז ר"ל אע"ג דבתו' דמס' ע"ז משמע דאיבעיא דר"ל לא היה כ"א לענין לכתחלה אבל בדיעבד גם לר"ל פשיטא ליה דיצא (וע"ש במהרש"א ומהר"ם בתו' ד"ה מי מאיס) נקט כדברי התו' דמס' סכה דנראה מדבריהם דס"ל דאיבעיא דר"ל היתה לענין דיעבד:

וכן נראה מדברי התו' דסכה בתי' בתרא שכתב דהמ"ל מדרבא שאמר אם נטל יצא. משמע מדנקטו סיפא דרבא דס"ל לענין דיעבד מבעיא ליה וכן נראה סוף דברי תוס' שם. וכן מתי' א' דתו' נראה כן ע"ש. אולם מ"א לעיל סימן תקפ"ו ס"ק ו' כתב דהטור והרב"י ס"ל כתו' דע"ז איבעיא דר"ל היתה לענין לכתחלה. וצ"ל דמ"א כאן כתב דעת עצמו דלא כהטור וב"י ולחומרא:

(יג) (ס"ק יג) יצא מיום כו' אף ע"ג שאסור באכילה ובהנאה. ר"ל ניהו דמצוה לאו ליהנות ניתנו. ואין בזה במה שמקיים בו המצוה משום איסור הנאה דלאו הנאה מיקרי וגם ל"ל כתותי מכתת שעורי' דהא אינו עומד לשרפה דהא י"ל תקנה ע"י שיבטלו גוי אלא מ"מ כיון דאין בו היתר אכילה ולא דין ממון לא מיקרי לכם כמ"ש לקמן בסעיף קטן ך' ע"ז כתב מ"א מ"מ כיון שאם נתבטל כו' כדאיתא בגמ' גבי דמאי ר"ל דהא מה"ט אתרוג של דמאי כשר כדאיתא במשנה אפי' למ"ד דבעינן דוקא היתר אכילה מ"מ הואיל ואי בעי מפקיר נכסיה וחזו ליה דהא תנן מאכילים את העניים דמאי. וא"כ ה"ה הכא כיון דאפשר לבוא לידי היתר אכילה ע"י ביטול גוי מיקרי יש לו היתר אכילה אע"ג דלכאורה יש לחלק לדהכא ובין דמאי. דבדמאי בידו להפקיר נכסיו אבל הכא אין בידו לבטל. ומ"מ י"ל דגם הכא מיקרי שהדבר בידו דהא אפשר לישראל לכוף לגוי קטן היודע בטיב ע"ז שיבטלו בע"כ דהוי ביטול וכמ"ש בי"ד סי' קמ"ו ס"ה:

(טו) (ס"ק טו) מפני כו' וכ"כ הכלבו שב' הסברות חולקים. ר"ל דהיש מי שאומר שבסעיף א' [והיא בעל א"ח] דלאחרים כשר בשאר הימים ודעת הרמב"ם שבסעיף זה חולקים:

ואפשר דהרב"י ס"ל. ר"ל הכרעת הרב"י מדעת עצמו הוא כן:

(יז) (ס"ק יז) וניטל כו' ואע"פ שחסרון אינו פוסל כו' היינו י"א שבסי' תרמ"ח סעיף א'. והגמ"ר דהכא כוותיה ס"ל:

שעל ניטל העוקץ מקשה פשיטא. ר"ל דהמ"מ כתב דטעם דניטל עוקצו פסול משום חסר. והוכיח מזה כמ"ד דחסר פסול אפי' פחות מאיסר. וע"ז הקשה א"כ פשיטא ומאי קמ"ל דניטל עוקצו פסול. מי גרע משאר חסרון [ותי' דס"ד. אפי' ניטל העוקץ ונשאר גומא מ"מ לא פסול משום חסר. כיון דאין החסרון בגוף האתרוג] ולמה לא הקשה המ"מ כן על ניטל פטמתו שכתב הרמב"ם לפני זה דפסול ושם ה"ל להקשות פשיטא. אע"כ ניטל פטמתו מלבד חסר פסול מטעם דלא הוי הדר וקמ"ל ניטל פטמתו פסול אפי' בשאר ימים דחסר כשר משום דלאו הדר הוא:

וכ"מ סי' תרמ"ח סעיף ו' בפוסקים כצ"ל. ר"ל שמ"א שם ס"ק ט' כתב שדעת הרב"י ולבוש בניטל מקצת הדד אע"פ שלא ניטל עד האתרוג מ"מ פסול. ומ"א כתב כיון דאין פסולו אלא משום דהוי חסר. ע"כ אין לפוסלו כ"א בניטל עד האתרוג ע"ש א"כ הרב"י ולבוש דפוסלים אפי' לא ניטל עד האתרוג ע"כ ס"ל דהטעם משום הדר:

(יח) (ס"ק יח) עד שיסיר כו' נ"ל דס"ל לרמ"א כו'. משום דהוי קשיא למ"א איך העתיק רמ"א מ"ש הכלבו דאם חתך מה שנקבו העכברים כשר ואח"ז העתיק דברי הג"א דאם חתך היבש והמנומר פסול. כיון שחל עליו שם פסול אינו חוזר להכשרו. ולכאורה פליג על הכלבו בדין עכברים. ואיך העתיק רמ"א דברי שניהם. וע"ז כתב מ"א דזה הכרעת רמ"א דס"ל לדינא כדעת הפוסקים דמכשירים בניקבו עכברים רק דמחמיר לכתחלה. לכן לא חל עליו שם פסול גמור מעולם. משא"כ יבש ומנומר דהוי פסול גמור אינו חוזר להכשרו ע"י שמסירו:

(יט) (ס"ק יט) כו' לכן צריך להתנות כו' דאל"כ מיגו דאתקצאי כולו ליום אחד אתקצאי לכולי יומי:

אבל הפריש אתרוג ליום ב' מותר כו' ר"ל דא"צ שום תנאי. דלעולם בשום פעם לא איתקצי כל האתרוג. דהא לא צריך ליה ליום ראשון. רק ליום שני. ובשני חסר כשר:

וכמ"ש הרא"ש והטור שכתבו שמותר לאכול ממנו רק שישייר כשיעור אתרוג ולא כתבו דמיירי ע"י תנאי:

וכתב הרב"י דע"כ מיירי ע"י תנאי ומ"א כתב ומיירי שהפרישו רק ליום שני דלא בעי תנאי:

וכ"מ מתוס' דבתחלה כצ"ל:

ר"ל הא דבעי תנאי נובע מדברי התו' סכה דף מ"ו ע"ב ד"ה אתרוג כו' וז"ל על פלוגתא דר"י ור"ל. דר"י ס"ל אתרוג בשביעי לכולא יומא אתקצאי דאע"ג דכבר יצא בו. ור"ל ס"ל דלאחר שיצא בו מותר דרק למצותו איתקצאי. וע"ז כתבו התוס' ותימא דר"ח כו' מטביל ברישא והדר נפיק ביה כמאן והוא דלא כר"י ודלא כר"ל. וי"ל כיון דלא אכליה כולה ומשייר ביה כשיעור וחצי נפיק בי' שרי אפילו לר"י. ואע"ג דממ"נ נאסר כולו ביום א'. דחסר כ"ש פסול. דלמא ר"ח מפריש כולה ליום א' ומקצתה לשאר הימים כו'. הרי לולי דהוי קשיא ליה הא ממ"נ נאסר ליום א' כולו. לא הוי קשיא להו מידי. ולא היו צריכים לו' דר"ח היה מתנה שאינו בודל כל ב"ה אלא מכח קושית ממ"נ נאסר כולו ליום א' הוצרכו לפרש דר"ח מפריש כוליה כו' דהיינו תנאי דאל"כ היו להם להתוס' לפרש מיד כשכתבו וי"ל כיון דלא אכלוה כולה כו' ה"ל לו' דר"ח התנה שאינו בודל כל ב"ה. אע"כ דאינו צריך כה"ג תנאי. וא"כ ממילא נשמע כשלא הפרישה תחלה כ"א ליום שני א"צ תנאי:

דלא כמ"ש הרב"י כנ"ל דהרא"ש מיירי שהתנה אלא מיירי שהפרישה רק ליום שני כנ"ל:

בשם רשב"א כו' משמע דס"ל כו' ולכן כתב ול"ד לעצי סכה. ר"ל דאי לא הותר באתרוג רק היותר מכשיעור וכמ"ש התוס' והרא"ש כנ"ל א"כ מאי קשיא ליה מסכה דהא גם בסכה דכתיב גבי חג הסוכות לה' אינו אסור כ"א מה שצריך לשיעור סכה וביותר משיעור הכשר סכה מהני תנאי:

(והיינו לדעת ר"ת הובא במ"א לעיל ר"ס תרל"ח אבל לדעת ר"י משמע שם דכל שהסכה קיימת אפי' היותר מהכשר סכה אסור ואולי מצא מ"א דהרשב"א כר"ת ס"ל) ועיין בשבת דף כ"ב ובתוס' שם תי' כו' ר"ל שם בסכה דף מ"ו ע"ב ד"ה אתרוג כו':

לאכול ביום ב' ולצאת בו ביום ג'. בתוס' שם כתב בזה"ל מטביל בה היום ונפיק ביה למחר. ויש לפרש כוונתם. דמטביל בליל ב' ונפיק ביה ביום ב'. אלא כיון דלא נ"מ מידי. כתב מ"א כפשוטו שאכל מיניה ביום ב' ונפיק ביה ביום ג':

(כ) (ס"ק כ) אסור כו' ומ"ש התוס' כו' ר"ל דבדף ל"ה תנן אתרוג של ערלה פסול. ופליגי אמוראי רחב"א ור"א. חד אמר כתיב לכם ובעי' שיהיה בו היתר אכילה והא ליכא. וחד אמר לכם פירושו שיהיה בו דין ממון והא ליכא בערלה דאסור בהנאה והקשו התוס' דברי המתחיל לפי כו' למאן דאמר לכם פי' שיהיה בו היתר אכילה הא גבי תרומה טמאה כתיב לך ודרשי' להתיר בו ההיסק. ותירץ דשם מודה אפי' מאן דאמר הכא דבעי' היתר אכילה מ"מ גבי תרומה טמאה דא"א לדרשו להיתר אכילה דהא אסורה באכילה ע"כ דרשינן לה להיתר הנאה והקשו אח"כ א"כ גבי לולב של אשירה ושל ע"ה דפסלי' משום דכתותי מכתת שעוריה. ת"ל דאין בו דין ממון דלגבי לולב דאינו ראוי לאכילה כ"ע מודים דדרשינן. לכם דבעי' דין ממון. ותי' וז"ל י"ל דנקט טעם דמכתת שעוריה כדי לפסול בי"ט שני עכ"ל התוס'. משמע דלטעם דין ממון או היתר אכילה אינו פסול כי אם בי"ט ראשון. והטעם כיון דדרשי' דין ממון או היתר אכילה מתיבת לכם. והאי לכם בי"ט א' דוקא כתיב. דהא מה"ט שאול דממיעוט מלכם כשר בי"ט שני. ולכן קשיא למ"א לדעת הש"ע דס"ל כל שאסור באכילה פסול כל שבעה. א"כ הדר' קושית התוס' לדוכתיה. דה"ל להש"ס ליתן טעם בלולב של אשרה ושל ע"ה משום דאין בהם דין ממון ולזה כ' מ"א דהמחבר יישב קושית התוס' באופן אחר שכתבו התוס. דהא מסיק שם בש"ס דלכ"ע היתר אכילה בעי' דלכם ודאי פי' היתר אכילה אלא דפליגי אי בעינן גם דין ממון. ולכן ס"ל להמחבר דוקא באתרוג דראוי לאכיל' (ולכן דייק המחבר וכתב שאותו אתרוג כו') משא"כ בלולב דאינו ראוי לאכילה וליכא לדרוש לכם לענין היתר אכילה גם לענין דין ממון לא דרשי' גבי לולב. וצ"ל הא גבי תרומה טמאה דליכא למדרש להיתר אכילה כ"ע מודים דדרשי' לענין דין ממון וכמ"ש בתוס' לעיל. צ"ל דוקא גבי תרומה טמאה דתיבת לך מיותר ע"כ צ"ל אע"ג דליכא למדרשיה לענין היתר אכילה. מ"מ דרשי' ליה לענין דין ממון משא"כ בלולב דתיבת לכם דכתב קרא לא על לולב לבדו נכתב. אלא קאי על כל ד' מינים הכתובים בקרא. א"כ מסתבר טפי דלא קאי כלל על לולב כיון דל"ש ביה אכילה. ולא קאי אלא על אתרוג דשייך ביה אכילה כנ"ל מ"מ עדיין דברי מ"א צ"ב. ניהו דהש"ע מיישב קושית התו' דאיצטרך הש"ס לו' גבי לולב הטעם משום דמכתת שעוריה מ"מ קשה הא גבי אתרוג של אשרה נתן הש"ס ג"כ הטעם משום דמכתת שיעוריה ובאתרוג המ"ל משום דאין בו היתר אכילה. והתוס' שהקשו מלולב ולא הקשו מאתרוג כבר יישב מהר"ם ותי' דודאי גם מאתרוג קשי'. אלא התוס' העמידו קושייתם על לולב. כוונתם ל"מ באתרוג ודאי קשה אלא אפי' בלולב דאינו ראוי לאכילה ג"כ קשה דגבי לולב כ"ע מודים דבעי' דין ממון כמו גבי תרומה טמאה ע"ש אבל לדעת ש"ע צריך לישב האי דאתרוג של אשרה ושל ע"ה דה"ל ליתן טעם משום דאין בו היתר אכילה וצ"ל דס"ל כיון דגבי לולב הוצרך ליתן טעם משום דמכתת שיעוריה. ולולב הוזכר במשנה קודם לאתרוג לכן נתן הש"ס הטעם דמכתת שעוריה דהוי טעם כולל בין ללולב ובין לאתרוג. ומש"ה א"ש דברי התוס' ולא צריכנא לתי' מהר"ם הנ"ל אלא דמה"ט העמידו קושייתם על לולב שהוזכר תחלה במשנה. אבל אי הוי צריך הש"ס ליתן טעם ללולב משום כתותי שעורא גם על אתרוג לא הוי ק"מ אפי' היה אפשר ליתן טעם באתרוג משום היתר אכילה או דין ממון דהש"ס רצה ליתן טעם כולל בין לולב ובין אתרוג. לכן הקשו התוס' דגם בלולב ה"מ למימר הטעם משום דין ממון:

ומה שפסול כל ז'. ר"ל היא גופא קשיא למה ס"ל לש"ע דמה שאין לו היתר אכילה פסול כל ז' הא הא דבעי היתר אכילה מתיבת לכם נפקא. והא לכם ביום ראשון כתיב דהא מה"ט יוצאים בשאול ביום שני. כמ"ש התוס' ר"פ דמה"ט פסלי' הדר כל זיי"ן:

אתרוג של ערלה כו' להאכילו לחבירו שאינו מכיר בה. והא דאמרינן בקדושין דף ל"ח ע"ב ערלה בא"י אסור מן התורה ובח"ל הלכה ופליגי מאי הלכה. שמואל אמר הלכות מדינה. ר"ל מצד המנהג ור' יוחנן אמר הלכה למ"מ. ולכ"ע אפי' לר"י דהוא הל"מ מ"מ בח"ל ספקא מותר דכך היתה הל"מ דספק בח"ל מותר. וקי"ל כר' יוחנן ואמרינן דף ל"ט ע"א דאמר לוי לשמואל ספיק לי (ר"ל שילקט ערלה בח"ל שלא בפניו ויהיה ספק אצל לוי כן פירש"י) ואנא איכול כיון דספק ערלה בח"ל לכ"ע מותר וכן אמרו שם דרב אויא ורבה ב"ר חנן מספקי ספוקי אהדדי ולא מצינו חולק ע"ז. וכ"מ דעת הפוסקים שהשמיטוהו. ר"ל השמיטו דין אתרוג ערלה שפסול הוא משנה שלימה:

וה"ט משום דאנו בגולה בעו"ה בח"ל והוי ספק ושרי להאכילו לאחר אם אינו מכיר בה וזה מיקרי היתר אכילה:

אבל לפמ"ש הרב"י בי"ד כו' שם בספרו הארוך על הטור ליישב הא דהשמיטו הפוסקים האי דינא דערלת ח"ל מותר להאכיל לחברו אם אינו מכיר משום דס"ל דהני אמוראי דהתירו כה"ג משום דס"ל כשמואל דבח"ל איסורו מהל' מדינה ולכן הקילו משא"כ לדידן דקי"ל כר"י דבח"ל אסור מהל"מ כה"ג אסור:

ואתרוג שנאסר כו' דהא התו' ורש"י וכו' מכשירים אפי' בשל ערלה בשאר הימים כדמוכח מדבריהם שהבאתי לעיל דמה"ט נתן הש"ס הטעם בלולב של אשרה וע"ה משום כתותי ולא נתן טעם שאין בה דין ממון משום דרצה ליתן טעם לפוסלו גם ביום שני מוכח מזה דמטעם דין ממון והיתר אכילה כשר בשאר ימים. ודין ממון והיתר אכילה דינייהו שוין וניהו דלדעת הש"ע גם ביום שני פסול מה שאין בו דין ממון והיתר אכילה כנ"ל. מ"מ באתרוג הבלוע מאיסור יש להקל הואיל ואין איסורו מחמת עצמו. ועכ"פ בשאר הימים יש להקל ולצרף דעת התו' הנ"ל:

וטבל עיין בר"ן מחלוקת בזה דיש רוצים להכשיר אף ע"ג שיש לכהן חלק בו וא"כ לישראל הנוטלו נקרא חסר. דהא חסר ליה חלק הכהן מ"מ לא מיקרי חסר דהא אפשר שיפריש תרומה על אתרוג זה ממקום אחר וישאר כל האתרוג שלו לעצמו. ודמיא לאחים שעדיין לא חלקו ירושתם והם בשותפות זע"ז ויש להם אתרוג. אם א' רשאי לאכלו כלו יוצא בה ויש פוסלים דאינו דומה לאתרוג שבתפיסת הבית ע"ש:

(כב) (ס"ק כב) וחזזית אינו הדר. ור"ל דהדר בעינן כל שבעה. ועיין בט"ז ס"ק ט' שכתב להקל בשאר ימים פסול חזזית וכל דבר שפסולו משום שאינו הדר:

(כו) (ס"ק כו) לולב כו' והא דלא כתב המרדכי כו'. משום דשכיח כו' ר"ל דהמרדכי כתב מנהגינו לברך על לולב והדס יבש. וא"כ מדבר המרדכי בענין המנהג. ובלולב והדס המנהג כן. מה שאין כן אתרוג דשכיחי חדשים כל שנה לא המ"ל דהמנהג כן לברך על יבש כיון דאינו מצוי כ"ה בתשוב' שם:

(כז) (ס"ק כז) דחסר כו' ותו הא דחסר כשר כו' דהוי שיורי מצו' כדאשכחן גבי ציצית ר"ס י"ב:

רק שישאר כביצה. שהוא שיעור אתרוג כדלעיל סי' תרמ"ח:

מעבר לתחילת הדף< הקודם ·

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.