מחצית השקל/אורח חיים/שטז

מחצית השקל ‏ אורח חיים שטז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(ב) (ס"ק ב) שהם כו' לאפוקי כו' שלא תטעה ולפרש דבכל הבתים אסור:

ומ"ש שהם נצודים בו והוא טעם הכולל לכל הבתים דומיא דרישא שכ' צד למגדל שהוא ניצוד בו שכולל כל המגדלים ושהוא ניצוד בו הוא טעם הדבר. לכן כ' מ"א דאינו כן אלא מ"ש שהם כצודים בו הוא תנאי ולאפוקי בית גדול שאינו נצוד בו:

וכ' ט"ז דאפי' בבית קטן ויש בו חלונות פתוחים אין שום ציפור ניצוד בו דהא יכול לברוח מתוך החלונות:

והשולה דגים מן הים כו' פרק י' דין י"ט (עס"ח במ"א ס"ק יז) דלפעמי' חייב גם משום נטילת נשמה:

(ג) (ס"ק ג) פטור כצ"ל וקאי על חולה וזקן דפטור דניצודים ועומדים משא"כ ישן וסומא כשמרגישים יד האדם המשמש בהם הם נעורים ולא מיקרי נצודים:

(ד) (ס"ק ד) הוי צידה. ז"ל הרמב"ם כו' דבגמ' דף ק"ו ע"ב רמי הש"ס ב' ברייתות אהדדי דתני חדא הצד חולה חייב ותני אידך פטור ומשני אר"ש ל"ק הא בחולה מחמת אישתא הא בחולה מחמת אובצנ' ופרש"י אובצנא עיפות שא"י לזוז ממקומו הוא ניצוד ועומד הוא עכ"ל א"כ מחמת אישת' חייב לרש"י ולהרמב"ם פי' איפכא דמחמת אישתא פטור והיינו בחולה כ"כ דהוי כניצוד ומחמת איבצנא חייב והיינו שהוא גרם לעיפות הזה שרדף אחריו עד שהגיע הכלב כי מחמת העייפות הרדיפ' היה צריך לעמוד ועי"ז תפסו הכלב חייב. משא"כ אם הי' עיף מצד עצמו ולא היה גורם לו העייפות מודה הרמב"ם דפטור וע' בב"י משמע דאם לא עשה כו' ר"ל אע"ג ששיסה בו הכלב:

וא"כ הכלבו כו' ר"ל מ"ש רמ"א דהוי צידה והוא דברי הכלבו אינו ר"ל דהוי צידה ממש לחייב עליו כ"א אסורא:

(ו) (ס"ק ו) כיצוד כו' אפי' כו' תוספת ור"ן ר"פ ח' שרצים בד"ה שלא לצורך כו':

(ז) (ס"ק ז) קטנה אבל גדולה ס"ל לרמ"א דלכ"ע שרי כו' דהטור כ' וז"ל כ' בעה"ת אסור לנעול בשבת התיבה שיש בו זבובים אלא כו' בענין שיוכלו לצאת משם ונ"ל שא"צ לדקדק בזה שאין הזבובים ניצודים בתיבה שאם בא לפתוח התיבה וליטל' יברחו:

ולא דמי לדבורים בכוורת דקתני פורסים מחצלת ע"ג כוורת ובלבד שלא יתכוין לצוד כי הכורת קטנה היא והדבורים ניצודים בו ועוד דבכורת גופא קתני ובלבד שלא יתכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי עכ"ל הטור ורמ"א הביא ב' דעות הללו ותחלה הביא דעת בעה"ת המחמיר ואח"ז הביא דעת הטור. וכת' רמ"א לדעת בעה"ת ולכן יש כו' תיבה קטנה משמע דבגדולה גם בעה"ת מודה דשרי אע"ג שהטור שחולק כ' לחלק בין האי דהכא ובין כורת דשאני כורת שקטנה היא משמע דהבע"ת אוסר אפי' בגדול' אבל רמ"א ס"ל דבגדולה גם בעה"ת מודה ול"פ כ"א בקטנה כיון דאם הי' עומד בתוך התיב' היו ניצודים אע"ג שאם יפתח התיב' יפריחו מ"מ שם צידה ע"ז והטור מתיר אפי' בקטנה משום סברתו הראשונה דאם יפתח התיב' יברחו ולא כתב שאני כורת דקטנה אלא לדעת בעה"ת לפי מה שהבין הטור דבעה"ת אוסר אפי' בגדולה. ע"ז כ' ניהו די"ל דבעה"ת ל"ל האי סברא שאם יפתח יברחו. מ"מ בגדולה יש להתיר ואין ראיה מכורת דקטנ' היא וצ"ל לדעת הטור דבדבורים ל"ל שאם יפתח יברחו שאין טבע הדבורים בכך וכמו שכ' מ"א בס"ק שאח"ז:

(ח) (ס"ק ח) ויש כו' אע"ג דהטור כ' כו' ר"ל דהא הטור דחי ראיית בעה"ת מדבורים דשאני כורת דקטנה משמע דבקטנ' מוד' הטור דאסור היינו דוקא בדבורים אבל בזבובים ס"ל להטור דאפי' בקטנ' מותר מטעם הראשון שאם יפתח התיב' יברחו ובכורת לא שייך זה כנ"ל או מטעם אחר וכמ"ש ט"ז ולא כתב שאני כורת קטנה כ"א לדחות דברי בעה"ת כפי הבנת הטור כנ"ל. והב"ח פסק להחמיר כדעת בעה"ת. והט"ז כ' דגם הטור ל"פ על בעה"ת בזה ומוד' דאם רואה זבובים בתיב' שצריך להבריחם קודם שיסגור התיב'. אלא שא"צ לבדוק שמא יש שם זבובים כל זמן שאינו רואה זבובים:

(ט) (סק"ט) ואע"ג דדבורים אין במ"נ כו' וכ"כ רש"א כו' שדחה דברי הרב"י שכתב על הטור שדחה ראיית בעה"ת מדבורים דבכורת גופה אמרינן ובלבד כו' אלמא כי לא מכוין שרי הא מוקמינן שם דוקא בענין דלא הוי פ"ר אבל אי הוה פ"ר אפי' אינו מכוין אסור אלא ה"ל להטור לדחויי שאני דבורים שבמינן ניצוד לכן אפי' אינו מכוין כי הוי פ"ר אסור אבל זבובים שאין במינן ניצוד אם אין מכוין אפי' הוי פ"ר שרי (והיינו כסברת ת"ה שהבית מ"א דבאיסור דרבנן פ"ר שרי) ודחה דברי הב"י דאמרינן שם בביצ' דפריך לר"י דס"ל אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. והתניא פורסים מחצלת ע"ג כורת בימות החמה ובימות הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד ומשני דמיירי דאית ביה דבש ופריך בימות הגשמים דליכא דבש בכורת מאי א"ל ומשני דאיכא שם שני חלות דבש שמניחים בכורת שיתפרנסו מהם הדבורים בימות הגשמים ופריך שתי חלות מוקצות הן לצורך דבורים ואכתי מטלטל לצורך דבר שאינו ניטל ומשני כשחישב עליהם מערב שבת לאכלן ופריך מדמשני בחישב עליהן ולא משני ר"ש הוא דל"ל מוקצה ע"כ כר"י בעי לאוקמי וא"כ תיקשי סיפא ובלבד שלא יתכוין לצוד ולר"י מאי מהני הא ס"ל דבר שא"מ אסור וא"ל ותסברא אפי' אי איתא כר"ש הא מודה ר"ש בפ"ר ומשני לעולם כולו ר"י והב"ע דאיכא חלונות בצדדי הכורות דאפי' מכסה למעל' מ"מ אין ניצודים דהא יכולים לברוח דרך החלונות ולא תימא שלא יתכוין לצוד אלא שלא יעשנו מצודה (דהיינו שלא יסתום החלונות) ופריך פשיט' דהא ציד' אב מלאכה היא ומשני מהו דתימא במינו ניצד אסור שאין במינו ניצד מותר קמ"ל הרי מבואר להדיא דדבורים אין במינו ניצד דלא כהרב"י וע"ש במהר"ש:

עמ"ש סי' שי"ד שחולק בה שם אתה"ד דר"ל דבאיסור דרבנן פ"ר מותר וגם מכאן מוכח דלא כת"ה:

ואם יש בו חור קטן כו' וע' ברש"א דל"ג ותסברא אעתיק בקיצור התו' הביאו פירש"י שם וכ' ותימ' דהא מודה ר"ש בפ"ר והכא ודאי הן ניצודים:

ופירש הר"מ מאייבר' דלר"ש מיירי שיש חור קטן אך אינו נראה ולא הוי פ"ר ולר"י בעי' חור גדול עכ"ל ולכאורה תמיהת התוס' היא קו' ותסברא וע"כ צ"ל דקושייתם על המקשן דבעי לאוקמי כר"ש מדקתני ובלבד שלא יתכוין לצוד אדקארי לה מק"ל ולר"ש מי ניחא הא הוי פ"ר והוצרכו לתי' להמקשן דמיירי שיש חור קטן וכ"נ מדברי מהרש"ל ולפ"ז המתרץ דאמר ותסברא לר"ש מי ניחא כו' ע"כ ל"ל סברת המקשן דבחור קטן לא הוי פ"ר וא"כ ליתא לדינו של מ"א שהביא בשם התו' דבדאיכא חור קטן ליכ' פ"ר אדרבא לפי המסקנא גם כה"ג הוי פ"ר מדפריך ותסברא כנ"ל לכן כ' מ"א דמהרש"א כ' דהתי' לא הוי גרסי ותסברא וכן בשבת דאי' להאי סוגי' וליתא שם להאי ותסברא. וגם מהרש"א מפרש דעיקר קושית התוס' לפ"ד המקשן ע"ש:

ועכ"פ י"ל דסברת התוספות נשאר גם למסקנא וע"ש במהרש"א:

(יא) (סקי"א) והלך כו' שהלך לתוך הבית כו' ר"ל שרוחב הפתח אינו כ"א כדי ישיבת אדם א' לכן ע"י ישיבת הראשון מילא כל חלל הפתח והיה הצבי ניצד ומ"ש ואח"כ בא השני וישב בצידו אין הפי' ישב בצידו לימינו או לשמאלו אלא ישב לפניו וכגון שהיו פצימי הפתח ארוכים שיש בו שיעור לישב בתוכן שני ב"א וא"כ ע"י ישיבת השני הוסיף שמירה דהא גם השני מילא כל רוחב הפתח וזה מותר ודאי הכא כבר ניצד ועומד ע"י הראשון אלא אפי' אח"ז עמד הא' אין השני צריך לעמוד אע"ג דעכשיו משומר כ"א ע"י השני לבד מ"מ כיון דתחלת ישיבתו שהיתה הי' בהיתר ולכן כ' התי"ט דע"כ מיירי שהראשון הלך לתוך הבית וא"כ השני תחילת ישיבתו שהיתה כשכבר הראשון ישב וניצד ע"י הראשון יהי' ישיבת השני בהיתר לכן אח"כ א"צ השני לעמוד כשהלך הראשון לפני' אבל אם היה הראשון יצא לחוץ אי היה ישיבתם כנ"ל זה לפנים מזה וכ"א מילא הפתח א"כ איך אפשר שהראשון יצא לחוץ ולעבור על השני אע"כ דהשני נתן לו ריוח ופינה המקום שיהי' לראשון מקום לצאת א"כ מיד כשיצ' הראשון לחוץ והי' קצת הפתח פתוח כלתה צידת הראשון וכשמילא אח"כ השני את הפתח הרי השני צודה אותו לכתחלה וכן את"ל דמיירי שישבו שניהם זה בצד זה וכ"א מילא חצי הפתח קשה הא בתחל' כשישב השני אמאי קרי ליה שישב בהיתר ניהו דהראשון מילא כל הפתח מ"מ כשבא השני לישב בצדו ע"כ צמצם הראשון א"ע והניח מקום פנוי שישב השני א"כ השני צודה אותו ע"י ישיבתו בתחלה וכן ביציאת הראשון אע"כ דמיירי שהשני ישב לפני הראשון וכ"א מילא כל הפתח כנ"ל והראשון נכנס לפני' לתוך הבית:

דהא רש"י כתב כו' על מתני' דף ק"ו ע"ב ישב א' על הפתח כו' אע"פ שעמד הראשון כו' והשני פטור:

הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו ע"ז פי' רש"י וכן אע"פ שעמד הראשון אין זה אלא כשומר לצבי שהי' לו מאתמול עכ"ל. משמע מלשון זה דהיתר ישיבת השני היא כיון שכבר הי' ניצד פעם א' אע"פ שבשעת ישיבת השני כלתה שמירת הראשון ולכן כ' רש"י שה"ל מאתמול דאי כפי' התי"ט ה"ל לרש"י לו' כיון שעכשיו בשעת ישיבת השני הוא ניצד ע"י הראשון:

דלשון הר"ן אטעיתו הובא בתי"ט שכ' על סיפא דקתני הא למה זה דומה כו' וז"ל כגון שיש צבי בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל עוד במנעל אע"פ שמוסיף לו שמירה על שמירתו מותר ולא אמרי' ה"ז כצד אותו מפני שאלו לא נעל שמא היה הדלתות נפתחו' והצבי נמלט (והוא מ"ש רמ"א בהג"ה) כך שני זה מותר לישב בצד הראשון כיון שהראשון מלא את הפתח אע"פ שלאחר שנסתלק הראשון נשאר הצבי ניצד מחמת השני א"נ כגון שהי' הצבי קשור בבית זה ונעל אע"פ שניתר הצבי א"א לזה שיפתח את ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשע' שנעל בהיתר נעל אף זה השני כיון שבשעה שישב בהיתר ישב אין מחייבים אותו להסתלק משם אחר שנסתלק הראשון עכ"ל ומדנקט הר"ן בשני הגוונים הוסיף שמירה על שמירה משמע שבשעה שהוסיף השני השמיר' וה"ה כאן ישיבת השני ע"כ מיירי שעדיין שמיר' הראשונ' קיימת וזה הוסיף עלי' לכן הוצרך התי"ט לפרשו ולאוקמי למתני' בהאי גוונ' שכ' התי"ט:

אבל באמת בא הר"ן כו' דמ"ש הר"ן בגוונא שהוסיף שמיר' על שמירתו וכן מוקי לבבא דריש אין הכוונ' כמו שהבין התי"ט דבא למעט דדוק' בהוסיף שמיר' אבל כבר הי' משומר ועומד. אבל אם כלת' שמירת הראשון אסור לשני לישב למלאות הפתח אלא אדרב' הר"ן לרבות' נקט שאע"פ שהוסיף שמיר' על שמירתו ס"ד דזה גרע טפי משא"כ כשלא ישב השני עד שעמד הראשון והלך לו שכשישב השני אינו משומר יותר ממה שהי' משומר כשישב הראשון ולא הוסיף בשמיר' ודאי מותר:

כמ"ש התו' כו' מביא ראיה מדברי התו' דס"ד דבהוסיף שמיר' גרע וז"ל התו' למה זה דומה כו' וא"ת מאי אולמ' הך מהך ונראה לריב"א דס"ד דבא וישב בצדו ליתסר משום דמחזי דלהוסיף שמירה לצבי הוא בא עכ"ל התוס'. הרי מבואר דבהוסיף שמירה גרע מ"מ להר"ן דמוקי גם לבבא דלמ' זה דומה כו' בהוסיף שמירה על שמירתו. לדידי' צריך ישוב קושיית התוס' מאי אולמא דהך מהך:

ומה שכ' שהצבי כו' מיירי כגון שלא ננעל הבית כו' דאלת"ה בלי קשירת הצבי אם שוב נפתח מותר לנעלו לפי דעת מ"א וכמו שכתב ראיה לעיל מתרנגולת:

ובש"ג כ' ליישב דעת הרשב"א הובא בכה"ג וז"ל ומצינו למידים לדעת הרשב"א ז"ל דאע"ג דקי"ל פ"ר אסור היינו דוקא היכי שבאותו מעשה דעביד פ"ר אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו פ"ר שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו ויתכוין גם לדבר היתר אז אפי' עביד גם הפ"ר ומכוין גם לו שרי. ובאמת כי קולא היא זו ואני כתבתי בחידושי דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אז אפי' עביד אותו מעשה דפ"ר שרי ומדברי רשב"א ז"ל סיוע גדול לדברי כי ק"ו הם דברי מדבריו עכ"ל ש"ג ס"פ האורג:

נכנסה כו' עד שתחשך דשבת עכ"פ אסור לטלטלה:

(יב) (ס"ק י"ב) שלא ישכנו כו' ולהרמב"ם הטעם כו'. ר"ל הרמב"ם שפסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב. ומ"מ פסק לדינא דהכא ע"כ צ"ל משום דאינו צד כדרכו כו'. ובספר ח"מ הבין שר"ל הואיל וצד ע"י שינוי וכמו שסיים הרמב"ם שם כיצד הוא עושה כופה כלי עליהם או מקיף עליהם או קושרן עכ"ל. והקשה ע"ז דלמה יהי' זה נקרא שינוי ולא הוי צידה כדרכו ואייתו ראיה דזה הוי צידה גמורה ע"ש ובלא"ה לענ"ד א"א לומר כן דא"כ ה"ל להרב"י לבאר ולכתוב ולהרמב"ם בעי' שיצוד דרך שינוי וכמ"ש בסעיף שאח"ז בשמונה שרצים ולהרמב"ם חייב א"ו דבאמת אין זה שינוי ואפי' צידה כדרכו מותר להרמב"ם דהוי מתעסק והם דברי המ"מ פ' י' דין י"ז בדין מפיס מורסא וצידת נחש דדיניהם וטעמם שוה וז"ל שאין זה מלאכה שאצ"ל שהוא עושה המלאכה בעצמה ובכוונה אבל דברים אלו אין כוונתו למלאכה שכל כוונתו הוא להוציא ליחה ולהנצל כו' עכ"ל וזה קרי שם המ"מ לפני זה מתעסק ע"ש ור"ל מלאכה שאצ"ל מיקרי המכבה כשמכוין נעשות פחמים זה הוי מלאכה שצ"ל אבל כשאין כוונתו לעשות פחמים אלא לתכלית אחר שחס על הנר ועל השמן וכי"ב הוי מלאכה שאצ"ל והיינו דמלאכה הוא הכבי' ותכלית גוף המלאכ' הוא עשיית פחמים ומ"מ אפי' אין דעתו לפחמין והיינו אצ"ל מ"מ רוצה לעשות המלאכה דהיינו הכביה אבל אצ"ל דהיינו לפחמין משא"כ כאן במפיס מורסא דהמלאכה הפתח ובצידה המלאכה הצדיה שלא יוכל לברוח. וא"כ במפיס מורסא להוציא ליחה ולא לעשות פתח אינו מכוין למלאכה כלל וכן בצידת נחש שלא יזיקנו אין הכוונה למלאכת הצידה כ"א להנצל מההיזק וזה גם לר"י דחייב במלאכה שאצ"ל מותר וכן נקרא בש"ס בלי כוונה מתעסק כמו מתעסק בחלבים ועריות מ"מ לפ"ד מ"מ צ"ל בין מלאכה שאינה צ"ל ובין פ"ר ועיין במ"א סי' רע"ח:

דהא אין במינו ניצוד כמ"ש ס"ג ובס' א"ר ובס' ח"מ השיגו עליו דהא נחש ע"כ במינו ניצוד גם התי"ט פרק ט"ז דשבת משנה ז' ד"ה ועל עקרב כו' כ' וז"ל לפי שהנחש אין במינו ניצד כו' אבל תימא מדתנן פ"ב דעדיות דהצד נחש לרפואה חייב ש"מ שהוא במינו ניצד כו' לכך נראה כו' עכ"ל ובספר ת"ש הגיה בדברי מ"א שצ"ל דהא במינו ניצד ע"ש ולכן לענ"ד כוונת מ"א דהמ"מ כ' שני טעמים לדעת הרמב"ם אע"ג דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב מ"מ פוסק לדינא דהכ' וז"ל וכן צידת נחש שאין צד כדרכו אלא מתעסק בו וכמו שיתבאר למטה (הבאתי לשונו שאין זה מלאכה שאצ"ל כו') א"נ כיון דרבים נזוקים בו חשיב ליה כסכנת נפשות כו' עכ"ל המ"מ והעתיק מ"א טעם אחד של המ"מ דהוי מתעסק ובא להתנצל למה לא העתיק גם טעם שני של מ"מ ולזה כ' אפי' אין ממיתים שרי וכ"כ הרמב"ם להדיא וא"כ לטעם א' דהוי מתעסק א"ש דאפי' אין ממיתים שרי אבל לטעם שני דחשיב ליה כסכנת נפשות אם נאמר דר"ל דהוי סכנת נפשות ממש דא"א שלא ימית אדם א' ולפ"ז אם ודאי אין ממיתים היה אסור והלא הרמב"ם כ' אפי' אין ממיתים מותר ואי ר"ל דאפי' אין ממיתים ודאי לשום אדם מ"מ כיון דרבים נזוקים בו הקילו בו כאלו הוי סכנת נפשות וכ"מ לשון המ"מ וע"ז כ' מ"א דא"כ תיקשי למה באמת מותר הא במינו ניצד ואייתי ראיה מסעיף ג' שכ' שם כל שאין במינו ניצד פטור וכ' שם מ"א בס"ק ו' אפי' צדן לצורך א"כ תיקשי קושית התי"ט הנ"ל א"א דנקרא אין במינו ניצד א"כ בצד לרפואה חייב ניהו דהוי לצורך הא מה שאין במינו ניצד אפי' צד לצורך פטור אע"כ צ"ל דהוי במינו ניצד וא"כ יש איסור דאוריי' בצידתו ולכן לרפואה חייב ואיסור דאוריי' אין מתירים משום היזק רבים וע"ז כ' מ"א ועס"ס של"ד ר"ל שכ' שם לכבות גחלים של עץ במקום שרבים ניזוקים בה לדעת הטור דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור ולא הוי רק איסור דרבנן מותר לכבות משום היזק רבים אבל לרמב"ם דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ואיכא איסור דאורייתא בכביית הגחלים אסור לכבותה הרי דאין מתירים איסור תורה משום היזק רבים ולכן ע"כ צ"ל הטעם דהרמב"ם מתיר צידת נחש דהוי מתעסק כטעם א' של המ"מ:

(יד) (ס"ק יד) הצדן. דסתמן ניצודים כו' ר"ל דאין חילוק בין ח' שרצים לשאר שרצים אלא בסתמא דבח' שרצים סתמא הוי לצורך וחייב ובשאר שרצים סתמא פטור אבל אם נתכוין לצורך אפי' בשאר שרצים חייב ואם בודאי לא נתכוין לצורך גם בח' שרצים פטור:

דהא אין דרכן להזיק וא"כ למה יצוד' אם אין לו בהם צורך א"ו דיש לו בהן צורך משא"כ שאר שרצים דמזיקין י"ל שלא צדן כ"א להנצל מהיזקן עוד כ' הר"ן דח' שרצים יש להם עור מסתמא צדן לצורך עורותיהן משא"כ שאר שרצים שאין להם עור הוי סתמא שלא לצורך:

(טו) (ס"ק טו) תחת כו' י"א דחובל כו' הם דברי המ"מ פ"ח דין ז':

גרוגרות זהו שיעור דישה כמ"ש הרמב"ם פ"ח דין ז' וי"א משום צובע וי"א משום נטילת נשמה וכ' ע"ז המ"מ וז"ל ולדברי שניהם (ר"ל בין למ"ד דמשום צובע בין למ"ד משום נ"נ) א"צ כגרוגרו' אלא בפחות מכאן חייב עכ"ל אך לא ביאר השיעור ולמ"ד משום נטילת נשמה ודאי אפי' בכ"ש חייב אבל למ"ד משום צובע אפשר דצריך שיעור צביע' וכמ"ש הרמב"ם פ"ט דין י"ג וז"ל הצובע חוט שארכו ד' טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב עכ"ל:

הרמב"ם מחייב שעושה נ"ר ליצרו והראב"ד פוטר דהרמב"ם ס"ל מה שעוש' נ"ר ליצרו מקרי מתקן אבל הראב"ד ס"ל כיון שעשה עביר' דהרי הוא כעובד ע"ז ועבר על לא תקום אין זה נקר' מתקן וכן מטעם זה נחלקו בקורע בחמתו או דרך נקמה ומחלקותם תלוי בפירוש סוגית הש"ס וכבר הובא לעיל סי' רע"ח ע"ש:

(יז) (סקי"ז) שלא לצורך פטור דהוי מלאכ' שאצ"ל ומה"ט כ' בש"ע ולרמב"ם חייב דהרמב"ם פסק כר"י דמלאכ' שאצ"ל חייב:

השולה דג מן ספל של מים בגמ' דף ק"ז ע"ב הגירס' השולה דג מן הים והרמב"ם שינה וכ' מספל של מים לפי שכתבו רש"י ותוס' שם דע"כ מיירי שהי' ניצד מבע"י דאל"כ אפי' לא יבש כלל חייב משום ציד':

ואם הי' צודה מו הים קשה המציאות שיהי' ניצד מבע"י בים ולכן כ' מספל של מים והמ"מ כ' שהרמב"ם הוי לי' הגירס' כן בגמ' מספל:

וא"כ צריך ליזהר כו' ואם הדג במים מעוטי' ועי"ז חושש שימות לצוות כה"ג לגוי ליטלו משם וליתנו לתוך מים מרובים כדי שישאר חי תליא במחלוקת הפוסקי' שהבי' מ"א סי' ש"ז סק"ז אם מתירים שבות דשבות דהיינו לצוות לגוי שיעש' שבות במקום פסידא ע"ש דכיון שיבש בו כסלע חייב א"כ קודם שיבש כסלע ניהו דלא חייב מ"מ איסור' עביד דהא בכל רגע כשהוא חוץ למים מתיבש קצת וכ"כ בתשו' חות יאיר סי' קס"ד תוך התשו' וז"ל ובכה"ג השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע ב"ס חייב ומקמי הכי אם מחזירו למים אפשר נשאר בחיותו ופטור ומ"מ איסור' עביד רק דחומר האיסור אפשר לו לתקן דלא יתעבד מחשבתו כו' עכ"ל וא"כ כשלקחו הגוי מן המים מעוטים טרם שנותנו תוך מים מרובים באותו זמן נעשה עכ"פ איסור דרבנן וע"י גוי הוי שבות דשבות אולם כה"ג לאו שבות מיקרי אלא איסור תורה דהא קי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מה"ת וכ"כ משנה למלך פ' ח"י דין א' דכל השיעורים בל"ט מלאכות הן לענין חיוב אבל איסור תור' יש אפי' פחות מכשיעור והביא ראיה מדברי רש"י גבי אופ' (ע"ש בתשו' חות יאיר דמדמה בזה שולה דג לאופ') וכן מהג"א דלא כתשו' ה"ה ח"צ סי' פ"ו וא"כ אפי' למ"ד שבות דשבות במקום פסיד' מותר מ"מ כה"ג אסור דהוי חד שבות ולא שבות דשבות:

(יח) (סקי"ח) ועוקצו כו' ול"ד לקוץ ברה"ר דהותר שבות משום היזק:

אבל י"א כו' מעל בגדיו מבפנים שלא תבא על בשרו וכ"ש כשהוא על בשרו אפי' אינו עוקצו ולזה הסכים הט"ז:

(כ) (סק"כ) מותר כו' לשון הרמב"ם פי"א רמשים שהוויתן כו' כצ"ל:

(כא) (סקכ"א) לא יהרגם כו' דמותר לזורקן במים וכ"מ בגמ' ודאי פרעושים אסור לזורקן למים וכ"מ בתשובת חות יאיר סי' קס"ד דהוי דבר שמתכוין וגם הוי פ"ר (וע"ש אי צריך למחו' באשתו כה"ג) מ"מ בכנים כיון דאין האיסור כ"א משום גזרה אטו פרעושי' כיון דמשנ' לזורקן במים אית ליה הכירא ול"ג ומ"ש וכ"מ בגמ' הוא דבדף י"ב ע"א פליגי ת"ר המפלה כליו מולל וזורק בלבד שלא יהרג אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. ובתר הכי פליגי ב"ש וב"ה לענין הריגת כנים וב"ה מתירים והקשה הרא"ש דת"ק ואבא שאול תרווייהו ס"ל דהריג' אסור' ודאי לא פליגי על ב"ה דמתיר ההריג' אלא דת"ק וא"ש מיירי במפלה בגדיו כדקתני בבריית' המפל' כליו כו'. וכיון דבבגדי' גם פרעושים מצויים גזרינן הריג' כנים אטו הריגת פרעושים וא"ש אוסר גם המליל' ואע"ג דהוי גזרה לגזרה ע"ש בתוס' אבל ב"ה מיירי במוצא כנים על בגדיו דרך מקרה ואינו מפלה כה"ג לא גזרי' ובתר הכי אמרינן רבה מקטע להו (פי' הורגן) רב ששת מקטע להו רבא זורק להו לקנא דמיא ופרש"י דרבה ור"ש מיירי בשבת וכ' הרא"ש לפ"ז ע"כ צ"ל דמיירי במוצא דרך מקרה דא"כ הוי מלתא דפשיט' וכדאמר ב"ה. אלא מיירי במפל' ראשו כיון דשם אין פרעושים מצוים קמ"ל דל"ג ומותר הריגת כנה ע"כ ולפי זה מסתמ' רבא דזרק להו לקנא דמיא ע"כ ג"כ מיירי במפלה ראשו בשבת דהא על רבה ור"ש קאי וצ"ל דס"ל דגם בראשו אע"ג' שאין פרעושים מצוים גזרי' אטו פרעושים ואפ"ה התיר לזורקן במים וא"כ ה"ה לדידן דעכ"פ במפלה כליו דגזרינן אטו הריגת פרעושים יש להתיר לזרקן במים דלדידן מפלה כליו יש לו דין מפלה ראשו לרבא אע"ג שיש לבעל דין מקום לחלוק מ"מ ס"ל דשוין הם ועסי' ש"מ ס"ב שכ' שם מ"א בס"ק ג' דתולש מן הבהמ' פטור דלא הוי כגוזז וא"כ ליכא רק איסור דרבנן (וע' בט"ז ס"ס של"ו) וגם אי אינו צריך לצמר הוי מלאכ' שאצ"ל וא"כ ע"כ צ"ל הא דאוסר פה בס"ח אע"ג דהוי דבר שאינו מתכוין אע"כ דהוי פ"ר וא"כ מוכח דגם ס"ח ס"נ כדעת מ"א בסי' שי"ד דפ"ר אפי' באיסור דרבנן אסור דלא כת"ה:

(כג) (סקכ"ג) ואפי' כו' ונ"ל שעפ"י הרוב הם ממיתים כו' מ"ש ע"פ הרוב האמת נקט אבל ה"ה אם הי' ספק שקול אם הם ממיתים ג"כ מותר וכדקיי"ל ספק נפשות להקל וכן כ' הכ"מ שם להדיא וכ"מ מדסיים מ"א אבל דבר שאינו ממית לעולם כו' משמע דאם לפעמים ממית שרי:

(כד) (סקכ"ד) ע"ג קרקע כו' לדברי המתירים כו' דס"ל דבמרוצף ל"ל לאשווי גומות ה"ה הכא. אבל למאן דאוסר בכיבוד אפי' במרוצף דס"ל דגם דבמרוצף א"ל משום אשווי גומות:

דהיינו בין הרובדין בין אבן לאבן. או בין קרש לקרש כמ"ש הרב"י שם או דגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף ה"ה דיש לאסור כאן:

וע"ג ספסל לכ"ע שרי. ר"ל אפי' למאן דאוסר כיבוד במרוצף מ"מ על גבי ספסל מודה דשרי דבספסל לא שייכי הני תרי טעמי דלעיל דספסל לא מחלף בקרקע וגם ליכא רובדין:

כ' מהרי"ל כו' הטעם ע' בס"ק שאח"ז:

(כה) (סקכ"ה) משום כו' ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל שהביא בס"ק שלפני זה דבש"ע התיר לדרסו לפ"ת אע"ג דממיל' ממרח ומשוי גומות והוי פ"ר וכמ"ש ט"ז מ"מ כיון דאינו מתכוין מותר ומשום מאיסותא. ומהרי"ל שכ' ובלבד שלא ישפשף משמע אע"ג דאינו מתכוין אע"ג דאיכא מאיסותא אפ"ה לא הותר אא"כ יזהר שלא ישפשף דהיינו למרח ואשוי גומות משום דס"ל דהאידנא ליכא ברוק משום מיאוס:

(כו) (סקכ"ו) חיה ועוף כו' ז"ל הגמ"יי כו' ר"ל מ"ש הרב"י כאן הם דברי הגמ"יי כפי הבנות הרב"י דבריו וי"א שהביא רמ"א ונרשם הגהת אלפסי הם דברי ש"ג הנקרא הגהת אלפסי ולכן הביא מ"א ל' הגמ"י ובתוכו יברר שהגמ"יי אינו חולק עם הש"ג לענין שבת כ"א לענין י"ט דלא כהרב"י:

ז"ל הגמ"יי שברשותו הצדן פטור הוא משנה ר"פ ח' שרצים דף ק"ז ע"א ומפרש לה הגמ"יי דר"ל פטור אבל אסור ככל פטורי דשבת וע"ז ק"ל להגמ"יי מדתנן ר"פ אין צדין אבל צדין כו' דמשמע אפי' לכתחלה שרי ולכן חילק התם באין צדין דמתיר לכתחלה דמיירי בי"ט לכן משום שמחת י"ט הותר אפי' לכתחלה משא"כ בפרק ח' שרצים דמיירי בשבת אסור לכתחלה:

וסיים דוקא דעבידי לרבויי דהיינו מורדי' הוא דאסור בשבת אבל אי לא הוי מורדי' גם בשבת מותר לכתחלה ומזה העתיק הרב"י חיה ועוף שברשותו דהיינו שאין מורדים מותר לצודן לכתחלה אבל מורדי' אסור לכתחלה:

וצ"ע כו' מוקמי' לה כו' ס"פ האורג. ובר"פ אין צדין בביבר קטן אבל בביבר גדול אסור א"כ ה"מ הגמ"יי לתרץ הא דתנן ר"פ ח' שרצים חיה כו' הצדן פטור דמשמע אבל אסור מיירי בביבר גדול אע"כ ניחא ליה להגמ"יי לאוקמי האי דר"פ ח' שרצים ג"כ בביבר קטן א"כ איך כ' אח"ז וכגון דעבידי כו' ר"ל הא דבשבת אסור לכתחלה דוקא בעבידי כו' והן בבית גדול הא כה"ג גם בי"ט אסור כנ"ל והגמ"יי ע"כ ס"ל דשבת חמיר ואפי' בביבר קטן אסור כנ"ל. וכ"ה בביצה כו' דבעבידי לרבויי אפי' בי"ט אסור דרמי אהדדי שני ברייתות דתנא חדא אווזין ותרנגולי' ויוני הדריסאות פטור ותניא אידך הצד יוני שובך ויוני עליה כו' חייב ומשני שאני יוני שובך דעבידי לרבויי לכלובן ופרש"י כו' אבל אווזים ותרנגולים לא עבידי לרבויי. הרי דחיה ועוף דעבידי לרבויי אפי' בי"ט אסור ואפי' חייב על צידתן א"כ ע"כ הא דהגמ"יי מוקי האי דר"פ ח' שרצים בשבת וס"ל דשבת חמיר ע"כ ס"ל דבשבת אפי' לא עבידי לרבויי אסור ואיך כ' הגמ"יי אח"ז וכגון דעבידי לרבויי:

וע"ק שכ' הגמ"יי אח"כ והכי איתא בירוש' כו'. הלשון אינו מדוקדק דלפי לשון זה לא הי' צריך להקשות על הרב"י כ"א על הגמ"יי גופיה דאיך כ' והכי איתא בירוש' ואדרבא בירושלמי איתא להפך דהא הגמ"יי כ' דמתני' דריש פ"ח שרצים מיירי בעבידי לרבויי וקתני מתני' פטור ובירוש' כ' דחייב אלא כן הוא לשון הגמ"יי אחר שכ' ואף לדחותן כו' אסור כ' הלכך צריך ליזהר שלא לתפוס סוס המורד כו' (הובא במ"א אח"ז) ובירושלמי א"ר יוסי הדא אמרה כו' א"כ בהגמ"יי גופיה לא ה"מ מ"א להקשות דהי' אפשר לפ' דברי הגמ"יי שלכך הביא הירושלמי לדחות דבריו הראשונים וע"י הירושלמי חזר בו הגמ"יי מדבריו הראשונים אבל לפ"ז צ"ל דמתני' דר"פ ח' שרצים מיירי באין מורדים ואפ"ה אסור לכתחלה א"כ קשיא על הרב"י דאיך כ' להיפך:

לכן נ"ל כו' למ"ש בש"ג הוא הי"א שהביא רמ"א ואין בין הגמ"יי וש"ג מחלוקת לענין שבת כ"א לענין י"ט:

והנה הגמ"יי ס"ל כו' דבזה חולק הגמ"יי על הש"ג דהש"ג ס"ל דאווזים ותרנגולים אפי' בי"ט אסור לצודן לכתחלה והגמ"יי ס"ל דבי"ט אפי' לכתחלה מותר דהא הש"ג מייתי ראיה מתוספתא דקתני הצד אווזים כו' פטור מכלל דאסור ובאמת תוספתא זאת הובא בש"ס ר"פ א"צ ופי' התוס' שם דפטור ר"ל אבל אסור כדס"ל להש"ג אבל הרא"ש פי' דהאי פטור ר"ל מותר אפי' לכתחלה עיין שם אם כן הגמ"יי ס"ל כהרא"ש לכן כ' דאווזים ותרנגולים בי"ט מותר לכתחלה והקשה הא דתנן ר"פ ח' שרצים חיה ועוף שברשותו הצדן פטור ומשמע להגמ"יי מדקתני שברשותו היינו שנתגדלו בביתו ולא עביד לרבויי כגון אווזים ותרנגולים ואפ"ה קתני פטור ומשמע אבל אסור הרי דאפי' אין מחוסר צידה אסור לכתחלה ולכן ק"ל להגמ"יי מדתנן ר"פ אין צדין אבל צדין חיה ועוף משמע אפי' לכתחלה וניהו דהתם מיירי בביבר קטן דאינו מחוסר צידה מכל מקום ק"ל דהא בר"פ שמונה שרצים קתני שברשותו דמשמע נמי דאין מחוסרים צידה כנ"ל ואפ"ה אסור לכתחלה והוצרך לחלק בין י"ט לשבת:

ומ"ש אחר כך וכגון כו' ט"ס וכצ"ל ובהמה דעבידי כו' ר"ל דעד עכשיו דיבר מחיה ועוף דומיא דאווזים ותרנגולים דלא עבידי לרבויי מן הסתם אבל בהמה דעבידי לרבויי אסור וה"ה דאפי' חיובא איכא אלא דלדידן ליכא נ"מ בין חיוב לאיסור וה"ה באווזים ותרנגולים אי עבידי לרבויי אסור אלא אורח' דמלת' נקט דסתם אווזים ותרנגולים לא עבידי לרבויי וע' לקמן בסי' תצ"ז במ"א ס"ק ז':

ומסיים בהגמ"יי הלכך צריכים כו' ר"ל א"ש טפי:

וכן עיקר כמ"ש רמ"א דאפי' חיה ועוף שברשותו ול"ע לרבויי ובאו לכלובן אפ"ה בשבת אסור דגם הגמ"יי מודה בשבת:

ורש"ל בתשו' סי' י':

אף שבגמ' וסמ"ג איתא לאיסור. היינו מדקתני ר"פ ח' שרצים חיה ועוף שברשותו הצדן פטור משמע אבל אסור ככל פטורי דשבת:

ובהגמ"יי כתב להתיר. וצ"ל דס"ל דהאי פטור דקתני ר"ל ומותר לכתחלה והא דקתני פטור צ"ל כמ"ש בהגמ"יי שלפנינו פ' י' בסוף דבריו ז"ל ואע"פ שיש לדחות ולומר דפטור ומותר ואיידי דבעי למימר (הוא סיפא דמתני') והחובל בהן חייב תני הצדן פטור כדאמרי' פ' ב"מ כו' עכ"ל:

צ"ל דהגהה אחרת הוא שהיתה לפני מהרש"ל דאדרבא בהגמ"י שלפנינו הלא אוסר רק שכתב שיש לדחות כנ"ל משמע אבל לדידיה לא נראה האי דיחוי אלא אסור כמ"ש לפני זה. ומ"ש הרב"י ע"ז כל פטור' כו' להביא ראיה להתיר אדרבא מייתי חובה לנפשיה דהא משנה זו ליתא כו':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.