טורי אבן/מגילה/כ/א
לעולם ר"י הא דידי' והא דרבי'. למאי דפי' על פי הירושלמי דמק"ש לא ילפינן לשאר מצות דהיכי דגלי גלי ק"ל איך מוקי לה האי דבה"מ בלא השמיע לאזנו לכתחילה לא כר' א"בע הא כיון דאיהו יליף להשמיע לאזניו לכתחילה משמע דגבי ק"ש נימא ק"ש דיוקא דגלי קרא גלי אבל בה"מ ושאר מצות לא וי"ל דוודאי הא דקאמ' ר' אב"ע דהקור' את שמע צריך לה"ל לכתחיל' אבל בדיעבד יצא ונ"ל משמ' ע"כ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא דאי דרשה גמורה הוא הא מה"ת אין לחלק בין לכתחילה לדעבד דלא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא בקדשים כדאמר בפ"ג דמנחו' (דף כ) אבל בכל דוכתא לא והא לעיל ריש פרקין נ"ל לרבי דק"ש ככתבה מוהיו ושלא יקרא למפרע מן דברים הדברים ואע"ג דלא שנה בהא קרא לעכב אפ"ה מעכבן דהא תנן התם בפ"ב דברכות הקורא למפר' לא א"ו הא דאמר צריך לה"ל לכתחיל' מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכיון דאינו אלא מדרבנן אין לחלק בין ק"ש לשאר מצות אלא בכולן תיקנו לה"ל לכתחילה דמ"ש ק"ש משאר מצות דבשלמא בשל תורה דגזה"כ הוא א"ל היכ' דגלי גלי אבל מדרבנן אין לחלק ותדע לך דהכי היא כדפי' דהא דראב"ע אינו אלא מדרבנן ומה"ת לא שייך לחלק בין לכתחיל' לדעבד דהא בפ"ב דברכות מסיים אהא דקאמר בריש סוגיין דילמא ר"י היא ולכתחיל' הוא דלא. תדע דהא תנא הקורא דעבד אין לכתחיל' לא ודחי אמרו הא דתנא הקורא להודיעך כחו דר יהודא דאמר אפי' בדעבד נמי לא. וכבר כתבתי למעלה שהקשו התוס' לאשמועינן כח דרבי (יוסי) [צ"ל יהודא] דכח דהתירא עדיף ומה שתירצו התוס' כבר דחיתי למעל' ועק"ל על תי' התוספות דהתינח נח עד השתא דלא ידעינן להא דראב"ע אבל השתא דאמר לעולם ר"י ואפילו לכתחילה ול"ק הא דידי' והא דרבי' דא' לכתחיל' לא ודעבד ש"ד והשתא כיון דמצינו מאן דמחלק בין לכתחילה לדעבד בהא איך ר"ל (אכתי ר"י ולכתחילה הוא דלא) [צ"ל לעולם ר"י ואפי' לכתחילה] א"כ תקשה אדפליגי בדעבד להודיעך כחו דר' יוסי ליפלגו בלכתחילה ולהודיע כחו דר' יהודא דאפי' לכתחילה ש"ד. דה"ל כחו דהתירא והא השתא האי כחו דהתירא הוי רבותא גדולה לאפוקי מדרב דנ"ל מקרא דלכתחילה לא ואע"ג דבדעבד ש"ד אבל למאי דפי' השתא דמה"ת ל"ש לחלק בין לכתחילה לדעבד ואי דעבד ש"ד ה"ה לכתחילה אלא בדרבנן יש לחלק בין לכתחילה לדעבד. א"כ אפי' אי ר"י לכתחילה נמי קאמר אפ"ה ניחא לי' לאפלוגי בדעבד להודיע כמו דר' יוסי דאפי' דעבד נמי לא ומה"ת. דלא תימא דלר"י דעבד ש"ד ומדרבנן לכתחילה לא וה"ל רבותא בשל תורה להודיע כחו דר"י מלאשמועינן לכתחילה דלא תימא ר"י אסרו לכתחילה דבע"כ אינו אוסר חלא מדרבנן דהא מה"ת ל"ש לחלק בהא ואינו רבותא אלא בדרבנן והא ודאי רבותא בשל תורה ואליבא דר"י עדיף לן. אבל אי אמרת הא דראב"ע מה"ה הוא אלמא מדאורייתא נמי שייך לחלק בין לכתחילה לדעבד הא ודאי תקשה ליפלגו בלכתחיל' להודיע כחו דהתיר' דר"י דאפי' לכתחילה ש"ד דה"ל כחו דהתירא ובשל תורה נמי מיהו אין זה ראיי' דהא דקאמר השתא לעולם ר"י ואפי' לכתחילה ואמאי לא פליגי לפ"ז בלכתחילה להודיעך כחו דר"י הא השתא דפליגי בדעבד קמ"ל כחו דר"י דאפי' דעבד נמי לא ומאי אולמא כחו דר' יהודא מדר' יוסי אי משו' כחו דהתירא הא דר' יוסי נמי כחו דהתירא בחד צד בחרש דאי דעבד נמי לא חרש פטור לגמרי ואי משום דהלכתא כוותי' הא התם בפ"ב דברכות לא איפסקא הלכתא אלא כראב"ע דאמר דעבד ש"ד ולכתחילה לא והשתא דקאמר דר"י אפילו לכתחילה קאמר מאי אולמי' להודיע כחו דלכתחילה שפיר דמי יותר מהשתא דפליגי בדעבד וקא משמע לן כחו דר' יהודא דכמו דלית הלכתא כוותי' דר"י בדעבד הכי נמי לית הלכתא כוותי' דר' יהודא בלכתחילה כיון דאין אנו צריכין לפי' התוס' דפי' בין לכתחילה לדעבד ליכא רבותא א"כ ניחא נמי הא דקאמר הגמ' דפליגי בדעבד להודיע כחו דר"י ואזדא לי' התדע שכתבתי מכת שתי קושיות הנראה לי כי שניהם לק"מ כיון דק' התוס' לק"מ. מ"מ הדב' ברור דהא דראב"ע דנ"ל השמעות אוזן לכתחילה משמע אינו אלא מדרבנן דאלו מה"ת אין לחלק בין לכתחיל' לדעבד וכמו שהוכחתי בתחילה. מיהו דצריך להשמיע לאזניו דקאמר ראב"ע דנ"ל משמע דרשא גמורה היא וכ"ת א"כ דעבד נמי לא י"ל דס"ל נמי הא דר"מ על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים דש"מ דא"צ לה"ל דאתי' בהרהור יי"ח ובע"כ שמע דכתב רחמנא דמשמע דצריך לה"ל אינו אלא לכתחילה ועל לבבך מיירי בדעבד ואפי' לא ה"ל ואפי' עי"ד הרהור יוצא ידי חובתו בדעבד:
ולא טובלין ולא מזין אלא ביום. פי' רש"י לא טובלין משהגיע ז' לזב ולטמא מת אין אומרי' משחשיכה בכניסת ז' ראויין לטבול אע"ג דלילה תחילת יום הוא הכא יום בעינן אבל משעבר היום מותר לטבול בלילה. והכי וודאי הוא דהא נשי דידן ספק זבות נינהו וטובלין בלילה כדאמר בפ"י דנידה (דף ס"ט) אלא דק"ל הא בגמ' מפ' טעמא הא דאין טובלין אלא ביום משום דאיתקוש טבילה להזאה ואי הא דאין טובלין מטבילת טהרה איירי והא איתקוש להזאה ואפי' שלא בזמנו לא תהי' אלא ביום דומיא דהזאה דאפי' שלא בזמנו אינו אלא ביום כדתנן בסוף מס' פרה טבל את האזוב ביום והזה ביום כשר ביום והזה בלילה בלילה והיזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום. ובע"כ הא דתנן הוא עצמו טובל בצילה היינו לאחר זמנו דאי ביום ז' הא תנן הכא דאין טובלין אלא ביום דקאי איום ז' לפירש"י ועוד בלא"ה אא"ל דהוא עצמו טובל בלילה אליל ז' קאי הא כיון דאי דאפשר להזות עד יום השביעי א"א להקדים טבילה להזאה כדתני' בת"כ ורחץ במים וטהר בערב מה ת"ל מפני שהיתי או' אם קדמה טב לה להזאה יצא ת"ל וחטאו ביום ואח"כ וכבס בגדיו ורחץ. אלא ע"כ האי טובל בלילה היינו לאחר ז' ומזה ביום שלאחריו דלאחר זמנו ל"ל בה אי מקדים טבילה להזאה וכ"פ שם הרמב"ם דאם נדחה הזאה לאחר ז' טובל בלילה ומזה ביום וש"מ דאפילו לאחר זמנו הזאה אינו אלא ביום ועוד נ"ל להביא ראייה דהזאה אפילו שלא בזמנו אינו אלא ביום מפ"ד דיומא (דף מ') דיליף דשחיטות פרה וקבלה והזאה ושריפה והשלכו' עץ ארז ואזוב דאינן כשירין אלא ביו' מהזא' ובהזאה כתיב ביום ג' וביום הז'. ואי הא דאין מצות הזאה אלא ביו' דווק' בזמנו בע"כ ה"ט משום דבליל ז' אכתי לא שלמו ימי טומאתו עד היו' וה"ל כמזה ביום ו' או קודם דאכתי בתוך ימי טומאתו הוא אבל מיום הז' ואילך שכבר שלמו מנין הימים ל"ל בה אי מזה אפי' בלילה א"כ אפי' אי מקשיה שחיטת הפרה וכל הני להזאה אכתי מנ"ל דכולן פסולין ביו' הא הזאה גופה כשירה בלילה שלא בזמנה ועוד דהאי דפסולה בזמנה בליל ז' אינו מצד עצמו של הזאה אלא משו' מחוסר זמן דאכתי לא הגיע זמן הזאה עד עיצומו שליום הז' ולילו דמי ליום ו' אע"ג דחד יומא היי אפ"ה פסול להזאה משום מחוסר זמן אלא ודאי הזאה אפי' בזמנו אינו אלא ביום בע"כ מצד עצמו של הזאה הואי דפסולה לעולם בלילה ושפיר יליף לכל הני דאין כשרין אלא ביום מהזאה:
ועוד נראה להביא ראייה מגופא דמתני' דמס' פרה דתנא סיפא אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום הא תו ל"ל דנקט ומזה ביום הא תנא רישא דטבילה והזאה בליל' פסולין אלא ע"כ סיפא משום שלא בזמנו קמ"ל דאינו להזאה אלא ביום דהא מדקאמר הוא עצמו טובל בלילה בעל כרחך שלא בזמנו אין אפשר להקדים טבילה להזאה וכדתני' בת"כ אלא ודאי שלא בזמנו איירי והא אפילו הכי קאמר ומזה ביום אף על גב דשלא בזמנו הוא וא"כ הא דאין טובלין אלא ביום אטבילת טהרה קאי ומהיקשא דהזאה נפקא אפילו שלא בזמנו נמי לא יטבול אלא שי ביום. ועוד ק"ל אי האי לא טובלין אטבילת טהרה קאי ועלה קא' הגמרא דאיתקש טבילה להזאה הא בפ"ק דיומא (דף ו) איכא למ"ד דלא מקיש הזאה לטבילה לענין דהזאה בזמנו מצוה כמו טבילה א"כ ה"ה איפכא דלא מקשינן טביל' ביו' להזאה דמ"ש הא מהא ועוד הא קיי"ל אין היקש למחצה. שוב ראיתי להר"ש סוף מס' פרה שהקשה קושי' זו ומ"מ לא תקשה לפירש"י דאי האי ל"ט מטבילת טהרה מיירי ודווקא בזמנה א"כ אמאי מקדים תנא דידן ל"ט ללא מזין הא בזמנה הזאה קודמת לטבילה. י"ל דל"ט לאו מטמא מת לחוד מיירי אלא אשאר כל טמאים נמי קאי כמו זב וחביריו דלאו בני הזאה נינהו מ"מ קשה הא דאמר' ובשם רי"בא פי' התוספות ל"ט מיירי מטבילת אזוב דהואי ביו' וה"נ משמע בירו' דמייתי קרא דוטבל והזה איתקש טבילה להזאה בהאי דטבילת אזוב ולהאי פי' צ"ל דטבילת אזוב אפי' שלא בזמנו אינו אלא ביו' כמו הזאה דאיתקש לה וכדפי':
מ"מ ק"ל מהא מתני' דסוף מס' פרה דלעיל ברישא מיירי מטבילת אזוב והזאה דפסולין בלילה והדר תנא בסיפא אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום והאי ומזה ביום לא צריך לבזמנו דכבר תנא רישא הזה בליל' פסולה אלא לשל"ב אתיא דומיא דהוא עצמו טבל בליל' דאינו אלא שלא בזמנה כדפ' ואלו טבילת אזוב שיירא בסיפא ש"מ דכשירה בלילה ואמאי כיון דאיתקש להזאה. וי"ל כיון דקתני סיפא אבל הוא עצמו טובל בלילה והיינו שלא בזמנו ומדנקט הוא עצמו משמע ממילא הוא עצמו אין אבל טבילת אזוב אפי' שלא בזמנו בליל' פסול:
עד שתנץ החמה. משמע ודאי כל הני דחשיב במתני' לקמן הלל שופר לולב וכו' צריך לכתחילה להמתין עד שתנץ החמה דילמא אתי למיטעי דמ"ש מהני דהכא. והא דתניא בפ"ד דברכות (דף ל') השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בו וכשמגיע זמן ק"ש קורא. והאי השכים היינו קודם הנץ החמה דעדיין לא הגיע זמן ק"ש ואפ"ה תוקע ומנענע אין שעת הדחק ראי' תדע דקתני מגילה וקורא ואנן תנן אין קורין את המגילה עד שתנץ החמה. א"ו שעת הדחק שאני ואפשר דלא התירו לו התם להקדים אלא בהשכים לצאת דווקא לדבר מצוה וכ"ת אמאי לא תנן גבי הני דלקמן דמצותן לכתחילה מהנץ החמ' ואילך אפרש במתניתן דלקמן:
ולא מלין דכתי' וביום השמיני. הקשו התוס' דבפי"ט דשבת (דף קל"ב) דרש מהאי קרא דאפי' בשבת ומבן שמונת ימים דרש אפי' בלילה. וי"ל דהכא מייתי הדרש' הפשוטה יותר וזה דוחק דאטו מבן שמונת ימים דדריש ולא בלילה לאו דרש' פשוטה היא ועוד דקרא מבן שמונת ימים קדם להאי קרא דביום הח' ימול. אבל הדבר פשוט דמש"ה מ"ל הגמ' להאי קרא משום דמיני' נ"ל לרבנן בפ"ח דיבמות דאפי' מילה שלא בזמנו אינו אלא ביום מויו דוביום ואלו ומבן שמונת ימים אינו ממעט אלא ליל שמיני לחוד אבל לאחר זמנו לא מש"ה ס"ל לראב"ש התם דשלא בזמנו נימול אפי' בלילה וי"ו לא דריש ואנן קיי"ל כרבנן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |