הגדה של פסח (רבי טעבעלה באנדי)/מגיד/מימרא דרבן גמליאל
הגדה של פסח || הגדה של פסח (רבי טעבעלה באנדי) 
כמה מעלות טובות • אחד מי יודע 
 |
|
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם עַל שׁוּם מָה עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיְיָ אֲשֶׁר פָסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחווּ:
הגבה הפרוסה אשר איננה מכוסה להראותה להמסובין ואמור:
מַצָּה זוּ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין עַל שׁוּם מָה. עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם. שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוׁת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גוֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:
הגבה המרורים. להראותם לאחרים:
מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מַה. עַל שׁוּם שֶׁמָּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
רבן גמליאל היה אומר כל וגו' עד לא יצא ידי חובתו. ע"כ מחוייב כל אחד ואחד לספר לבני ביתו המעשה והנסים שהיו בימים ההם והצגתי לפניך המעשה אשר מצינו במדרש רבה שמות כששמע פרעה שהרג משה את המצרי ובקש להרוג את משה והביא סייף שאין כמותה ונעשה צוארו של משה כעמוד השן ולא הזיקתו אחר שנתנו ו' פעמים על צוארו. ובא מלאך מן השמים ותפש את משה שיוכל לברוח וברח משה ובשעה זאת נעשו כל השרים שהיו יושבים שם אלמין חרשין סומין והיו שואלין לאלמים היכן משה לא היו מדברים לחרשין לא היו שומעין לסומין לא היו רואין וזה שאמר ב"ה למשה כשהיה מסרב בשליחות ולא היה רוצה לילך למצרים מפני כבד פה ויאמר אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם חרש פקח עור וגו' ויאמר הלא אהרן אחיך הנה הוא יוצא עמך למצרים וילכו אל פרעה ויאמר כה אמר ד' אלהי ישראל שלח את עמי וגו' ויאמר פרעה מי ד' אשר אשמע בקולו א"רח"בא אותו היום יום פרוזבוטי של פרעה היה ובאו כל המלכים כולם לכבדו והביאו דורונות של עטרות ומעטרין אותו שהוא יום קוזמוקרטור והביאו אלההן עמהם. משעטרו אותו, היו משה ואהרן עומדים על פתח פלטרין של פרעה. נכנסו עבדיו ואמרו שני זקנים עומדים על הפת אמר להן יעלו כיון שעלו היה מסתכל בהן שמא יעטרו אותו או שמא יתנו לו כתבים ואף לא שאלו בשלומו. אמר להם מי אתם אמרו לו שלוחים של הקב"ה, מה אתם מבקשים אמרו לו כה אמר ד' שלח את עמי ויעבדוני וגו' אותה שעה כעס ואמר מי ד' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא היה יודע לשלח לי עטרה. אלא בדברים אתם באים אלי לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח. אמר להם המתינו לי עד שאחפש בספר שלי מיד נכנס לבית ארמון שלו והיה מביט בכל אומה ואומה אלהיה התחיל קורא אלהי מואב ועמון וצידן. אמר להם חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו. אמר ר' לוי משל לעבד שוטה שבקש אדון כהן בבית הקברות שואלין מה מבקש והשיב שבקש אדונו אומרים לו וכי דרכו של כהן בבית הקברות כך השיב משה לפרעה שוטה דרכו של מתים לתבען בין החיים שמא החיים אצל המתים אלקינו חי הוא ואלו שאתה אומר מתים הם. אבל אלקינו הוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר להם בחור הוא או זקן הוא? כמה שנותיו וכמה עיירות כבש? כמה מדינות לכד? כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות? אמר אלקינו כחו וגבורתו מלא עולם [זיינע שטארקע אונד אלגעוואלט ערפיללט דיא גאנצע וועלט] הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולם והוא יצרך ונתן בך רוח חיים אמר להם מה מעשיו אמרו לו נוטה שמים [שפאנטע היממעל] ויוסד ארץ [גרינדע דיא ערד] קולו חוצב להבות אש [זיינע שטיממע ויירפט פלאממענדען בליטץ] מפרק הרים [צערמאלט בערגען] ומשבר סלעים [בריכט פעלזען] קשתו אש, חציו שלהבת, רומחו לפיד, מגינו עננים, וחרבו ברק, יוצר הרים וגבעות, מכסה הרים בעשבים ומוריד גשמים וטללים, מפריח דשאים, ועונה חיות, צר את העובר במעי אמו, ומוציאו לאור העולם, מהעדה מלכין, ומהקים מלכין, אמר להן מתחילה שקר אתם אומרים, כי אני הוא אדון העולם אני בראתי עצמי ואת נילוס באותו שעה קבץ כל חכמי מצרים, אמר להם שמעתם שמו של אלהיהם של אלו אמרו לו שמענו שבן חכמים הוא ובן מלכי קדם. אמר להם הקב"ה לעצמכם קראתם חכמים ולי בן חכמים. ראה מה כתיב "אך אוילים שרי צוען יועצי פרעה ואבדה חכמת חכמי' ובינת נבונים תסתתר וגו'" ע"ש השיבם אלוה שלכם אינו יודע מי הוא שנאמר מי וגו' אמר לו הקב"ה רשע אמרת מי ד' וגו' במנין מ"י אתה לוקה מ' מכות י' מכות הרי חמשים מכות רשע אמרת מי ד' סרס מ"י י"ם הים יודיעך ד' ואתה אמרת מי ד' עתיד אתה במכת ברד לומר ד' הצדיק. אתה אמרת לא ידעתי את ד' עתיד אתה במכת ארבה לומר חטאתי לד' אלהיכם אתה אמרת וגם את ישראל לא אשלח, אלו היה שם אותו ישראל הזקן הייתי נותן הסל והמגריפה על כתיפו, עתיד אתה במכת בכורות לומר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל. ומעתה אמר הקב"ה למשה אני אקשה את לב פרעה כדי להכות אותו במנין מ"י מכות. לך אל פרעה ואמרת אליו שלח את עמי ויעבדני במדבר ובזאת תדע כי אני ד' לקיים את דברי להכות אותך בכמה מכות והראשונה היא הנה אנכי מכה במטה ונהפכו המים לדם ואתה בעיניך תראה את הנס שהעונש הוא רק למצרים. ולראיה כשמצרים וישראל הולכים לשתות מים מן הנהר המצרי שותה דם ושואב דם והישראל שותה מים ושואב מים. ובאמת מהזה העשירו ישראל מפני שהמצרים היו צריכין לקנות המים מישראל בדמים יקרים. ואעפ"כ הקשה לב פרעה ואז הביא עליהם שארי מכות. צפרדע. כנים. עד"ש באח"ב והנה במכה תשיעי שהיה חשך עדיין הכביד את לב פרעה ויאמר אל משה לך מעלי השמר לך אל תוסיף ראות פני. ויאמר משה כן דברת. יפה דברת. בזמנו דברת. אמת שלא אוסיף עוד לבוא אליך לעולם אחרי צאתי מביתך אבל הוי יודע עוד נגע אחד יביא ד' עליכם שנקרא מכת בכורות ואז וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם ואח"כ אצא. ויצא משה מעם פרעה בחרי אף. ואז מיד צוה השי"ת למשה מצות קרבן הפסח ומשה אמר מצות ד' לכל ישראל שיקחו בי' לחודש כל איש שה לבית לקרבן פסח ולכפותה אח"כ בכרעי המטה עד י"ד ניסן לעיני מצרים. כדי לבזות ע"ז שלהם. וביום י"ד שהוא ערב פסח בין הערבים ישחטו אותו השה לעיני מצרים. ולקחתם אגודת אזוב לטבל בדם להזות על המשקוף ועל שתי המזוזות. שיהי' להם לאות להציל את נפשותיהם. כי בחצות הלילה יעבר ד' בהעברה אחת וברגע אחת לנגוף כל הבכורות במצרים. ואפילו בכורות אחרים אשר היו במצרים. וגם בכורי מצרים שהיו במקומות אחרים. שנאמר למכה מצרים בבכוריהם. מאדם ועד בהמה. ובכל אלהי מצרים של עץ נרקבת של מתכת נמסת ונתכת לארץ. ומאחר שהיא רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע. ע"כ צריך הזאה על המשקוף כדי שידע להמשחית להבחין. מפני שלא ניתן רשות למחשית לבוא בבית שהזו הדם על המשקוף אך אתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר אלא בילה אכלו הפסח צלי אש והעצמות היו משליכין לשוק כדי שהכלבים מושלין בהן. כדי שיראו המצרים ע"ז שלהן בפי הכלבים. וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם. ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לד'. ומהאי טעמא קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט. ואם תקשה בוודאי דילוג מבית לבית שייך שפיר מפני שישראל דר בבית שהיה בין שני בתי מצרים, ואז דילג המשחית מן בית מצרי לבית מצרי ובית ישראל באמצע נמלט, אבל מהלשון רש"י בחומש משמע שהמצרים והישראל היו ביחד, וקופץ ממצרי זה למצרי אחר וישראל באמצעי נמלט. איך שייך זאת הא כל אחד ואחד היה בביתו לבד, ישראל בביתו ומצרי ביתו כדכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו, רק באמת אחר שראו המצרים מכת בכורות בכל מצרים, ובית ישראל שהזו דם על המשקוף לא לקו. מיד הלכו לבית ישראל להמליט את נפשם. מה עש הקב"ה בכבודו ובעצמו קופץ בתוך בית ישראל ממצרי למצרי וישראל באמצע נמלט. הדא הוא דכתיב ולא יהיה בכם נגף. אבל הוה הוא במצרים אפי' בבתיכם ובהקדמה הזאת מובן מאלי' מה ששמעתי בשם אא"ז ז"ל לתרץ סתירת הפסוקים כמו שכתבתי למעלה ואחר כל דברים שספרנו תמצא שפיר טעם הפסח במאמר בעהג"ד עצמו פסח וגו' על שום שפסח על בתי ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל.
ואחר ספור המעשה תמצא ג"כ טעם שאוכלין דווקא מצה ולא חמץ מפני שהמצריים לא היו מאמינים במכת בכורות אף אחר כל ההתראות שהיו שומען ממשה והכל ישראל עד ויהי בחצות הלילה אז ראו בעיניהם שד' הכה כל בכור במצרים מיד ויקם המלך פרעה עצמו ממטתו והוה בעצמו מחזר על הפתחים ובא מבית לבית לחפש את משה ואהרן מפני שנפל פחד עליו בעבור שהוא עצמו בכור היה וכששמעו משה ואהרן שפרעה מבקש אותם מאז החביאו והצפינו את עצמם בחדרי חדרים. וע"י זאת רץ פרעה עצמו משוק לשוק ומפתח לפתח בכל העיר וצועק היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי. ואח"כ באים בגלוי ואומרים לפרעה הלא אתה אמרת אל תוסיף ראות פני ולמה באת אלינו? כך מתגרים עמו. ושואלים לו מה בקשתך. ויאמר קומו צאו מתוך עמי קחו כאשר דברתם. וברכתם גם אותי והתפללו עלי שלא אמות עם שאר בכורי מצרים. ויפצר להם מאוד שילכו ולא לעכבם עוד שעה אחת במצרים אמר לו משה וכי בורחים אנו לצאת בלילה. והקב"ה צוה לנו לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר לא כן. אלא אנו יוצאים ביום לעיני כל מצרים כדי שלא יאמרו מצרים אח"כ אנו בורחים בלילה. אמר להם פרעה א"כ מה אעשה אמרו לו משה ואהרן קרא בקול גדול ואמור בני ישראל הרי אתם ברשות עצכם קומו צאו מתוך עמי. וכן עשה פרעה בעצמו. ומאותה השעה נחשבו גאולים. וקראו הלל בחצות הלילה אחר אכילת פסח על מצות ומרורים. כמו שאנו עושים אחר אכילת מצה ואמרו הללו עבדי ד' ולא עבדי פרעה. וכאור הבקר ותחזק מצרים למהר לשלחם והיו ישראל אומרים איך אפשר לנו לילך לדרך בלא לחם וגם יצרכו לנו כל מיני כלים לאכול ולשתות ולבשל בדרך ומהיכן לנו שמלות במדבר על כן עדיין אנו צריכים להתמהמה לאפות הלחם ולהכין כל צרכינו לצאת לדרך. אך המצריים מחמת פחד כי אמרו כולנו מתים לא יכלו להתמהמה רגע אחד. ונותנים מיד לישראל כל בקשתם וישאילום. ואף מה שלא שאלו מהם היו נותנים להם. אתה אומר אחד טול שנים ולך וע"י זאת התקבצו כל ישראל כל כסף וזהב וינצלו את מצרים. אך בצק לא הניחום המצרים לשהות כדי חימוץ ונותנים לעם טרם יחמץ. וישא ישראל צרורות בשמלתם על שכמם. וכשהגיע ישראל למדבר נקדה להם חמה וחפרו בורות בארץ וישימו בתוכם הבצק ויזרח עליו השמש. ויאפו עגת מצות כי לא חמץ ומהאי טעמא הזהרנו מלאכול חמץ בפסח כמאמר בעה"ג מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בציקם וגו'. וטעם דבלילה הראשונה הוא חובה לאכול מצה לזכרון בעת הוציאנו ממצרים בלילה הה היו אבותינו אוכלין מצות כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו:
וטעם מרור ספרנו כבר בהתחלת ספור הגדה מהשעבוד שמשעבדים אותנו המצרים במצרים שהיה קשה ומר לנו כמרור. ולזכרון זאת אנו אוכלין מרור כמאמר בעהג"ד מרור על שום מה על שום שמררו את חיי אבותינו במצרים:
הטעם למה קרבן פסח דווקא צלי ולמה כל ערל לא יאכל בו עיין ספר החינוך (מצוה ז' ומצוה י"ג). וגם לי נראה ליתן טעם ותבין בו שהיה מדה כנגד מדה דאיתא במדרש רבה (בא פ' ט"ז) המצרי הולך במדבר ותופס איל או צבי ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל וישראל רואין ולא טועמין וזאת היתה צער ישראל ע"י שהריחו ריח טוב ולא אוכלין ממנו נמס לבבם בקרבם כטבע כל אדם א"ל הקב"ה אתם זינקתם את בני בבשר שהייתם אוכלין ולא הייתם נותנין להם. אף אני אעשה לבני שישחטו את הצאן שאתם משתחוים להם והם אוכלים ואתם נמסים ע"כ צריך צלי מאוד כדי שריחו נודף טוב מאוד בחוטם הערל ונמס לבם בקרבם כשלא נותנים לו כלום ומהאי טעמא כל בן נכר לא יאכל בו מדה כנגד מדה. שה תמים זכר צלי אש על מצות ומרורים ולא תותירו, טעם על כולם עיין במדרש שמות רבה (פ' ט"ו). וגם לי נראה ליתן טעם רמז לאילת פסח על מצות ומרורים וגם למה חישב בתחילה פסח אח"כ מצה ולבסוף מרור בהיפך הוי לי' לחשוב בתחילה מרור ואח"כ פסח ומצה כסדר מעשה שהי' במצרים בתחילה וימררו את חייהם ולבסוף כשנגאלו עשו פסח ומצה. אלא שבא לרמז פסח הוא מאכל מלכים דמרמז על בני ישראל שהם בני מלכים והנה בליל פסח כל אחד ואחד מישראל מתנהג כבני מלכים בשמחה ובטוב לבב ונראין לעין כל כאחד עשירי העם ויוכל להיות שירום לבבם ויבואו ח"ו לידי גסות רוח וגאות ע"כ הזהיר לבל התגאה כשאתה יושב בהסבה על הסדר בשולחן ערוך בכסף וזהב ואוכל ושותה בהסיבה על מטות מכובדות ואז תזכור באכילת מצה שלא הנחת לה מקום להתרומם כחמץ שהיא מנופחת וגבוהה למעל אך לא כן המצה שהיא נמוכה ואינה נפוחה כן גם את לא תרומם עצמך אלא תהי שפל בעיניך והסגולה להרגיז יצר טוב על יצה"ר לזכור לו ג"כ מרור שהוא בגי' מות ומזה תהי' תמיד חרד אם תזכה לעושר וגדולה וכבוד עכ"ז כי לא לעולם חוסן וסוף סוף משתנן כליותיו על יום ההוא ולא יתרומם רק לדבר מצוה יהיה לבו שמח ויגבה לבו ביראת ד' כל היום וכל אשר יסגל תורה ומצות ומעשים טובים יהי' הכל בעיניו מעט לזכור ע"י כן שהקב"ה מאשפות ירים אביון להגביהו כבני מלכים אך אם מתגאה, בידו להשפילו כעשב הזה אשר נמוך מאוד ואין ממנו רק המרירות. וטעם דמרור צריך להיות מן המין שתחילתו רך וסופו קשה כדאיתא בגמרא (פסחים דף לט.) למה נמשלו מצרים למרור מה מרור זו תחילתו רך וסופו קשה אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |