באר יצחק/אורח חיים/ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

באר יצחק אורח חיים ח

סימן ח

נסתפקתי במי שאין לו רק כזית טבל דמבואר בפסחי' דף ל"ה) דאין יוצאין בו י"ח מצה אם יש איזה עצה לצאת ידי חובתו או לא, וצדדי הספק יבוארו בתוך התשובה בעז"ה וגם יבוארו כמה חידושים בעז"ה בדברי הראשונים בסוגיא דטעם כעיקר.

א

ענף א

תשובה בעז"ה גרסינן בפסחים (דף ל"ה) דאין יוצאין בטבל ובמעשר שלא ניטלה תרומתו ולא במעשר שני וגם איתא שם תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר מעשר ראשון ולא מעשר שני ואף מעשר עני מנין ת"ל לא תאכל עליו חמץ כו' יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל כו' הא מני ר' שמעון דאמר אין איסור חל על איסור והתוס' בסוכה (דף למ"ד) ד"ה משום כו' הקשו דתיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה, ולכאורה תמוה קושייתם דהא לולי הדרש דיצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ הי' דוחה העשה דאכילת מצה להל"ת א"כ אין כאן עבירה וכבר עמד על זה השאגת אריה (בסימן צ"ו) וכתב דהתוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דאין עשה שקודם הדיבור דוחה לל"ת שאחר הדיבור יעו"ש, ולענ"ד יש לומר דכוונת התוס' בקושייתם הוא כן לפמש"כ השאגת אריה שם דטבל שלא ניטלה ממנו תרומה או תרומת מעשר דהוא במיתה אין עשה דוחה לל"ת שבמיתה, אך הגמרא הוצרך ליתן טעם על טבל שלא ניטל ממנו מעשר עני ומעשר שני דזה אינו במיתה רק לוקה, כמש"כ הרמב"ם (בפ"י מהלכות מאכלות אסורות) עכ"ל, וביבמות (דף פ"ו ע"א) בתוס' בד"ה אי מהתם כו' כתבו התוס' בתירוץ הב' דטבל הטבול למעשר עני ג"כ במיתה, א"כ יפה הקשה התוס' בסוכה דתיפוק לי' דה"ל מצוה הבאה בעבירה, וכן איתא בירושלמי (פ"ד) דדמאי על משנה דר"א אין צריך לקרות מעשר עני על דמאי כו' רבא בר הונא בשם רב האוכל פירותיו טבולין למעשר שני חייב מיתה, מה טעם דר"א כיון שהוא יודע שבעון מיתה הוא מפריש מה טעם דרבנן כו' אלמא דרב סבירא לי' להדיא דטבל הטבול למעשר שני ג"כ במיתה ודלא כרמב"ם, ובר"ש (פ"ד) דדמאי משנה ג' הביא בשם ירושלמי הנ"ל דהאוכל פירות טבולין למעשר עני חייב מיתה, ומפרש לטעם רבנן דקאמרי בירושלמי התם ע"ש, וכן מורה הלשון בירושלמי דקאי שם על מעשר עני כמבואר במשנה שם. ואף דמצינו לרב דקאמר במכות (דף ט"ו) דאוכל טבל של מעשר עני לוקה דמשמע דאינו חייב מיתה, עכ"ז חזינן דרב גופי' קאמר בירושלמי דחייב מיתה, לכן י"ל דרב קאמר לוקה וה"ה דחייב מיתה, א"כ מוכח מבואר להדיא מן ירושלמי הנ"ל כהתוס', ותמיהני על השאגת אריה דלא העיר מירושלמי הנ"ל.

הג"ה. אמנם בסנהדרין (דף פ"ג) איתא אמר רב זר שאכל תרומה לוקה, אמרי לי' לרב ולימא מר במיתה כו' משמע דהיכא דקאמר לשון לוקה אינו במיתה ולפ"ז שפיר כתב הש"א הנ"ל, אכן בזבחים (דף ל"ג) איתא אמר ר"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה וקאמרי בש"ס שם מתחילה דזה הוי גם עשה שיש בו כרת אך רבינא דחה זה ואמר דלענין מלקות אתמר אבל סתמא דגמ' מתחילה לא אמרה כן א"כ מצינו דאף דאמרו לשון לוקה דחייב ג"כ כרת.

וגם גוף תירוץ השאגת אריה דתירץ דהגמרא הוצרך ליתן טעם על טבל ומעשר שני ומעשר עני, זהו דוחק דהא קמיירי שם בברייתא מתחלה בטבל הטבול לתרומה ותרומה מעשר, וזה בוודאי הוי לכ"ע במיתה, א"כ נשאר לנו תמיהת התוס' והשאגת ארי' הנ"ל דלמה צריך למילף מקרא דאינו יוצא בטבל, הא בלא"ה ידעינן דכיון דאינו דוחה לל"ת של מיתה א"כ הו"ל מצוה הבא בעבירה להנך סוברים דמצוה הבא בעבירה הוי מה"ת כמש"כ הש"א שם.

ונלענ"ד לתרץ זה ע"פ מה דמבואר שיטת הרמב"ם (בפ' ט"ו) הלכות מאכלות אסורות דאכל כזית חלב מעורב בג' ביצים גריסין בשאר איסורין לוקה ואינו חייב כרת וכן היא שיטת הרמב"ם (בפ"א הלכות חמץ ה"ו) דאין חייבין כרת רק על עצמו של חמץ אבל על תערובות כזית בכא"פ אין בו כרת רק לוקה, ואם אין בתערובות כזית כא"פ אינו לוקה, ונלע"ד דסברת הרמב"ם דס"ל בחמץ אף אם יש כזית כא"פ אינו חייב כרת, משום דבפסחים (דף מ"ד ע"א) אמרינן אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א, אלא הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכא"פ כו', דמשמע דזה ניחא דאמר דאין בהם כרת אף מתחלה דהי' סובר דיש בהם כזית כא"פ, אלמא דבכזית כא"פ ג"כ אין חייב כרת על תערובות חמץ משום דג"ז נתמעט מקרא דכל אוכל חמץ ונכרתה, וכמש"כ הכ"מ שם, ולפ"ז י"ל דגם בשארי איסורים דס"ל להרמב"ם דאינו חייב כרת אף בכזית כא"פ דיליף זה מן חמץ דמצינו דאין בו כרת וכמש"כ הכ"מ (בפ"א הלכות חמץ הלכה ו') בסופו, וכ"כ בביאור הגר"א זצ"ל באו"ח (סי' תנ"ו) דהרמב"ם יליף בשאר איסורים דאינו חייב כרת על תערובות אף כזית בכא"פ מן חמץ.

אך מן התוס' בזבחים (דף צ"ז) בד"ה ניתי עשה ולידחי ל"ת שכתבו דלאו אתאכל כחומר שבה פריך כו' דה"ל נותר ואין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת כו', מוכח מדבריהם דס"ל דחייב כרת על תערובות איסור ודלא כהרמב"ם, אך יש לומר דגם התוס' מודים דבטעם כעיקר אינו חייב כרת והתם הא מיירי בהיתר מצטרף לאיסור כמש"כ רש"י שם בד"ה עד שיבלע כו' ובהיתר מצטרף לאיסור י"ל דלכ"ע חייב כרת אי נימא דחייב משום דכיון דמצטרף אז הוי שיעור שלם וממילא חייב כרת באיסורי כרת והא שיטת הרמב"ם דבחמץ לא החמירו בתערובות רק משום טעם כעיקר ולא משום היתר מצטרף לאיסור כמבואר ברמב"ם (פ"א) הלכות חמץ ובכ"מ שם, א"כ לפ"ז יש לחלק שפיר בין טעם כעיקר להיתר מצטרף לאיסור גבי חיוב כרת בשארי איסורים, משום דדוקא בטעם כעיקר דחזינן דאף דנאסר בחמץ עכ"ז מיעטו התורה מחיוב כרת, יש למילף מחמץ לשארי איסורין, משא"כ בהיתר מצטרף לאיסור היכא דחזינן דאמרו דהיתר מצטרף לאיסור י"ל שפיר דמצטרף ממש אף לגבי כרת, וכמו כל מצטרפין דבש"ס דאמרו כגון בכזית בכא"פ דמצטרף דגם לענין כרת אמרו דמצטרף, ואין שייך בזה לומר למילף מן חמץ משום די"ל דשאני חמץ דלא נאסר בו היתר מצטרף לאיסור אבל היכא דחייבו משום היתר מצטרף לאיסור יש לומר דנאסר ממש כמו גוף האיסור אף גבי חיוב כרת, משא"כ גבי טעם כעיקר דאף דנאסר בחמץ מ"מ לא חייבו כרת, ע"כ בזה שייך שפיר למילף בכל האיסורין מן חמץ דאף דנאסר עכ"ז אינו חייב כרת רק לוקה, א"כ אין הוכחה מן תוס' זבחים הנ"ל דפליגי על הרמב"ם בזה.

ועפ"ז ניחא דברי רש"י בזבחים (דף צ"א) ד"ה עד שיבלע כו' דכתב דבהיתר מצטרף לאיסור איירי התם, ותמה הצאן קדשים דהא בנזיר (דף ל"ז) אמרו דיקדש אתי על טעם כעיקר, ואף דבחד אוקימתא אמרו התם דקאי על היתר מצטרף לאיסור, עכ"ז כיון דחד לישנא מוקי להך דיקדש על טעם כעיקר, א"כ קשה מי הכריחו לרש"י לפרש דמיירי התם בהיתר מצטרף לאיסור, אך ע"פ מש"כ בשיטת הרמב"ם הנ"ל יש לתרץ דברי רש"י הנ"ל, דהא התוס' שם בזבחים בד"ה ניתי עשה כו' ובד"ה אחד עצם כו' הקשו דמאי מקשה הגמרא ניתי עשה ולידחי ל"ת דילמא שאני התם דהוי גזה"כ דיקדש, ותירצו משום די"ל דקרא קאי על פסול נותר דבזה אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, משא"כ על שארי פסולין דליכא כרת שפיר י"ל דליתי עשה ולידחי ל"ת כו' ולפ"ז י"ל דאי נימא דהסוגיא דזבחים הנ"ל מיירי בטעם כעיקר, א"כ תקשה עדיין קושית התוס' הנ"ל דמאי מקשי ניתי עשה ולדחי ל"ת הא י"ל שאני התם דהוי גזה"כ, ואין לתרץ כמו שכתבו התוס' די"ל דהקרא קאי על נותר דהו"ל ל"ת של כרת ומנלי' שארי פסולין, דהא גם בפסול נותר אינו חייב כרת על טעם כעיקר לשיטת הרמב"ם הנ"ל, ומדחזינן דהש"ס מקשה ניתי עשה לדחות ל"ת, מוכח דהאי סוגיא ס"ל דיקדש אתי להורות דהיתר מצטרף לאיסור בקדשים, וכיון דבהיתר מצטרף לאיסור חייב כרת כמש"כ, א"כ שפיר יש לתרץ כתירוץ התוס' הנ"ל דקושית הגמרא הוי דמנלי' לשארי פסולין דג"כ היתר מצטרף לאיסור דלמא לא אתי קרא רק לפסול נותר דהו"ל בכרת ואין עשה דוחה לל"ת דכרת, ומנלי' על שארי פסולין וניחא דברי רש"י הנ"ל:

ב

ענף ב

וגם נלע"ד להוכיח כדברי הרמב"ם הנ"ל דעל תערובות אינו חייב כרת דלמד הרמב"ם זה מן הא דאיתא בזבחים (דף ל"ג) דאומר ריש לקיש טמא שהכניס ידו לפנים לוקה, והקשו התם ממצורע שחל שמיני שלו בערב פסח כו' דהו"ל עשה שאין בו כרת, ותירץ התם עולא לזה, ורבינא תירץ דלענין מלקות איתמר, ופירש רש"י דכי איתקיש ביאה לנגיעה לאזהרה איתקיש אבל לכרת לא איתקש דאין עונש בנגיעה, וה"ה י"ל בתערובות כזית כא"פ באיסור כרת דכיון דעיקר טעם כעיקר נלמד מן געולי מדין ומשרת דנזיר, והנה מגעולי מדין הא מבואר שיטת הרב ר' יוסף מאורליינש המובא בתוס' חולין (דף צ"ד) ובע"ז דאינו רק בעשה, והא שכתב הרמב"ם דלוקה על טעם כעיקר משום שיליף זה מן משרת, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ה הלכות נזירות וכיון דנזיר אין בו כרת רק מלקות וכן יש לומר דה"ה לכל טעם כעיקר דעיקרו נלמד מנזיר, א"כ אינו חמור מן המלמד, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכמו ביאה במקצת דאף דעל ביאת כולו חייב כרת עכ"ז כיון דזה נלמד מן נגיעה ועלי' גופי' אינו בכרת, לכן על ביאה במקצת ג"כ אינו בכרת כדס"ל לרבינא שם ואף דהרבה אמוראים שם בזבחים ס"ל דחייב כרת על ביאה במקצת ולא ס"ל סברא זו, עכ"ז כיון דרבינא בתראה ס"ל כמש"כ רש"י הנ"ל בכוונתו, והלכה כרבינא דבתראה דהא סתם רבינא דבש"ס הוא רבינא בתראה, כדמוכח בתוס' חולין (דף מ"ח) בד"ה אומר רבינא כו' לכן פסק הרמב"ם דטעם כעיקר אינו בכרת רק במלקות, ועיין בזבחים (דף מ"ג ע"ב).

אך יש לסתור זה ההוכחה, משום די"ל דהא רבינא אמר זה אליבא דריש לקיש, ומצינו לר"ל ביבמות (דף ע"ח ע"ב) דס"ל דון מינה ומינה, ולכן ס"ל שפיר דאינו רק במלקות וכמו המלמד, אבל לדידן דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרה כמו שפסק הרמב"ם שם, דממזרים אסורים אסור עולם אחד זכרים ונקבות, וכמש"כ הצאן קדשים במנחות (דף ק"ז) ומצינו בסנהדרין (דף ע"ה) דתלוי בהא דדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה לענין אם אמו אי ילפינן מן אם אמה בשריפה או בסקילה כאתרי' אלמא דשייך הך פלוגתא דדון מינה ומינה או אוקי באתרה לגבי עונש איך דיינינן, וה"ה בנידון דידן גבי חיוב כרת יש לומר דזה תלוי בהך פלוגתא הנ"ל, א"כ לדידן דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרה, יש לומר ולדון דחייב כרת על תערובות כזית בכא"פ כמו על גוף האיסור דשוה טעמו לממשו ממש בכל דיניו, ועיין בחולין (דף ק"ך ע"ב) ברש"י ד"ה בדון מינה ומינה כו', שכתב דגם בבנין אב שייך הך פלוגתא דדון מינה ומינה או אוקי באתרה, א"כ ה"ה בקל וחומר, והא דקיי"ל דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, היינו משום דלא שייך התם לומר אוקי באתרה, וכמו בקרן ברשות הניזק, דהא אדרבה באתר' ליכא רק חצי נזק, וכמו כן בהא דאמרו קל וחומר לשכינה י"ד יום לא שייך התם לומר אוקי' באתרי' דהא לא הוי התם באתרי' שום ענין כלל מזה, וכמו כן בכל דיו כמבואר, ובאמת להנך אמוראי דס"ל שם בזבחים דמיירי התם אליב' דר"ל ואפ"ה ס"ל דחייב כרת על ביאה במקצת, בע"כ מוכח דס"ל לחלק דדוקא בנולד לנו ספק בעיקר הענין בזה אמרי דון מינה ומינה, משא"כ במה דילפינן דנאסר יש לנו לומר דקאי באיסורו כמו באתרי' בלא שום גרעון כלל, אבל לפי מה דהוכחתי מסוגיא דסנהדרין הדבר מוכרח דגם בעונש תלוי בהך פלוגתא אי דון מינה ומינה או לא, לכן אין ראי' מרבינא הנ"ל לטעם כעיקר הנ"ל, וכן מצינו ביבמות (דף נ"ד ע"ב) דילפינן להעראה מן הקישא דרבי יונה, וגם אמרו שם אם אינו ענין להעראה דכתיב באחות אם תנהו ענין לבהמה והעראה בחייבי מיתות אתי בהקישא דר' יונה דמקיש לנדה, וקשה מנלי' מיתת ב"ד בהעראה הא י"ל דכיון דגמר מנדה א"כ לא הוי רק בכרת כמו נידה ולא במיתה, וא"כ יש לומר דהך העראה דכתיב באחות אב אתי לאם אינו ענין לכל חייבי מיתות ב"ד לחייבן מיתה אבל בהמה י"ל כסברת התוס' שם בד"ה בזכור מהו כו' דפטור על העראה והא דנכתב גבי אחות אב י"ל כדאמרי שם איידי דכולי קרא לדרשא אתי ובע"כ מוכח דכיון דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרה א"כ חייב בעונש דגופי' גם על הלמד.

ויש לדון באמת להך מ"ד דס"ל דון מינה ומינה דאינו חייב מיתה על העראה דבהמה, משום די"ל דהך העראה דכתיב באחות אב אתי לאם אינו ענין על כל חייבי מיתות וגבי בהמה לא ידעינן כמש"כ התוס' התם לחלק, והא דבעי התם ביבמות רבינא מרבא המערה בבהמה מהו ופשט לי' באם אינו ענין להעראה דכתיב באחות אביו כנ"ל, ואף דרבינא ס"ל בזבחים דלענין מלקות איתמר ודיינינן הלמד כמו המלמד לגבי גוף העונש, א"כ לפ"ז יש לומר דהעראה דכתיב באחות אביו אתי לחייבו מיתות ולא לבהמה וכמש"כ דאתי להורות מיתה על העראה, דבל"ז לא ידענו לרבינא גופא, עכ"ז לפמש"כ ניחא זה משום די"ל דהתם בזבחים קאמר רבינא זה אליבא דריש לקיש, ור"ל הא ס"ל דון מינה ומינה, לכן שפיר י"ל דמלקות איתמר, משא"כ אליבא דדינא שפיר י"ל דס"ל לרבינא ג"כ להלכה כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה א"כ שפור ידעינן העראה במיתה בכל חייבי מיתות ולכן בע"כ מוכח דהעראה דכתיב באחות אביו אתי לבהמה באם אינו ענין כנ"ל, ומוכרח כמש"כ.

הג"ה. וגם י"ל דלכן אמרו דהך העראה דכתיב באחות אב אתי לאם אינו ענין על בהמה, משום דאלו הי' קאי לחייב מיתה בחייבי מיתות א"כ ה"ל למכתב זה בחייבי מיתות ודוקא בהא דאמרו דאתי לבהמה יש לומר איידי הנ"ל וקצרתי.

ונסתר הראי' שכתבתי אך כבר כתב הכ"מ וביאור הגר"א זצ"ל כנ"ל סברת הרמב"ם בכזית בכא"פ בכל איסורין דילפי זה מן חמץ וכמש"כ לעיל.

שוב ראיתי להביא ראי' לשיטת הרמב"ם דאינו חייב כרת על טעם כעיקר מהא דזבחים (דף ל"ה ע"א) דאין חיוב כרת על רוטב דפיגול ונותר וטמא, וכן פסק הרמב"ם (פי"ח ה' פסה"מ ה' ך"ב) והמל"מ שם סוף דין ז' כתב להסתפק אם חייב מלקות על אכילת רוטב, והעלה דדווק' כרת פטור אבל לוקה ע"ש, ולענ"ד נראה דזה תלוי במש"כ התוס' בחולין (ד' קי"ב) ד"ה ורוטבן כו' שהקשו דל"ל קרא על רוטב הא בלא"ה ידענו זה דהא טעם כעיקר ותי' דעיקר דרשא לא הוי אלא לצירן, ותי' ב' דכיון דרוטב לא נבלע באוכל שאני ע"ש, א"כ לתי' הב' י"ל דאינו לוקה, אבל לתי' א' דזה הוי כמו כל טעם כעיקר לכן לוקה כמו בכל טעם כעיקר דפסק הרמב"ם דלוקה וי"ל דהרמב"ם ס"ל כתי' א' של התוס' דרוטב לא גרע מן טעם כעיקר ואפ"ה אינו חייב כרת כמבואר בזבחים, וע"כ מוכח מזה דאף על טעם כעיקר אינו חייב כרת, ומזה הוכיח הרמב"ם דאינו חייב כרת על טעם כעיקר וזהו הוכחה נכונה בעז"ה.

וע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל ניחא קושית התוס' הנ"ל והשאגת ארי' הנ"ל שהקשו דלמה צריך הברייתא למילף מן לא תאכל חמץ דיצא זה שאין בו משום לא תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל, הא בלא"ה ידעינן דאין עשה דמצה דוחה לל"ת דכרת או מיתה, ולפי שיטת הרמב"ם הנ"ל ניחא זה בעז"ה משום דהא קיי"ל דאם עירב בעיסת אורז כזית בכא"פ מן חטים דיוצא בה ידי חובתו, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ו ה' מצה ה"ה), והוא משנה בחלה (פ"ג משנה ז') והובא בזבחים (דף ע"ח), וגם ויש סוברין דאף באין כזית בכא"פ יוצא ידי חובת מצה כמש"כ הרא"ש בה' חלה והובא באו"ח (סימן תנ"ג), א"כ אם עירב כזית מצה בכא"פ באורז א"כ בזה אף אם הי' טבל אינו חייב מיתה משום דהא טעם כעיקר לא איתרבאי רק למלקות, כמש"כ הרמב"ם גבי חייבי כריתות וממילא ה"ה במיתה דהא אינו רק במלקות וכמו בחמץ דילפי מהתם כנ"ל, וכה"ג דאינו במיתה הוי אמינא שפיר דיוצאין בו ידי חובת מצה משום דהא עשה דמצה דוחה לל"ת דאינו במיתה, לכן איצטריך למילף מלא תאכל חמץ דיצא זו שאין בו משום לא תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל, ומלקות הא חייב אף על כזית בכא"פ כמש"כ הרמב"ם וניחא קושיתם בעז"ה לשיטת הרמב"ם הנ"ל.

ועפ"ז יש ליישב דברי רש"י בפסחים (ד' ל"ה) הנ"ל בד"ה דמאי לא חזי לי' דה"ל מצוה הבאה בעבירה, והקשה השאגת אריה שם דלמה צריך רש"י לכתוב טעם אחר דהא לקמן ילפי זה מן יצא זה שאין בו משום לא תאכל חמץ כו' ולטעמו של רש"י לא היו צריכים ליתן טעם הנ"ל, ולפמש"כ ניחא משום די"ל דרש"י לשיטתו אזיל דהא בחולין (דף צ"ח ע"ב) בד"ה לטעם כעיקר כו' פסק רש"י דטעם בעיקר לאו דאורייתא והא דגעולי מדין חדוש הוא ומשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור והרא"ש בסוף ה' חלה הקשה על שיטת רש"י מן הא דחלה דעושה עיסה מחטים ואורז דיוצא בהם י"ח אלמא דטעם כעיקר מה"ת ומחומר הקושיא על רש"י הנ"ל יש לתרץ דאינו קשה כ"כ על רש"י הנ"ל, משום דהא בפסחים (דף מ"ה ע"א) כתב רש"י דאנן דקיי"ל כרבנן דס"ל על עירובו בלא כלום א"כ חזינן דטעם כעיקר לאו דאורייתא ובריש חלה (בפ"א משנה ב') איתא שם דעל תערובות חמץ עובר עליו וסתם כר"א דאלו עוברין הנ"ל וכיון דהמשנה דחלה ס"ל דטעם כעיקר מה"ת כמו שכתב רש"י לתלות להא דטעם כעיקר בהך פלוגתא דתערובות חמץ הנ"ל, א"כ י"ל דהמשנה דסוף חנה דס"ל דיוצאין ידי חובת מצה בטעם כעיקר אזיל לשיטתו שס"ל במשנה שם דטעם כעיקר מה"ת, ואפשר דלכן חייב על תערובות חמץ כדס"ל להמשנה שם משום דס"ל דילפינן בכל איסורין טעם כעיקר מן משרת או געולי מדין, ואפ"ה אין בו כרת כמש"כ בשיטת הרמב"ם הנ"ל, וממילא יוצאין ידי חובת מצה בטעם כעיקר וזהו רק לשיטת המשניות בחלה משא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דעל עירובו בלא כלום כמו שחזינן דס"ל להרבה ראשונים באו"ח (סימן תמ"ב) דהלכה כרבנן דהוי רבים, א"כ כיון דמוכח מדידהו דס"ל טעם כעיקר אינו מה"ת כמש"כ רש"י בפסחים כנ"ל, לכן באמת אינו יוצא ידי חובת מצה בטעם כעיקר ולא פסקינן להלכה כהך משנה דחלה בעושה עיסה מאורז וחטים, משום דכיון דטעם כעיקר אינו מה"ת לכן אינו יוצא י"ח מצה בתערובות באורז, וכדמוכח בזבחים (ד' ע"ח) דאי טעם כעיקר אינו מה"ת ממילא אינו יוצא י"ח מצה בתערובות אורז, ולפ"ז שפיר כתב רש"י דלכן אינו יוצא בטבל ודמאי משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה אף מקודם דידעו הדרש דיצא זו שאין בו משום בל תאכל חמץ, וכדמוכח בסוגיא שם דקאמר שם על הברייתא הנ"ל דהא מני ר"ש היא דמשמע דדין המשנה דאין יוצאין בהם אתי ככ"ע, ובע"כ הטעם משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה, דכיון דטבל הוא במיתה אף טבל מעשר עני הוא במיתה כמ"ש לעיל בשם הירושלמי, ומעשר שני אין יוצאין בו משום דלא שייך בו לומר עשה דוחה ל"ת דהא מעשר שני הוא בעשה כמ"ש הש"א שם וכן תרומה לזר ג"כ הוא בעשה כמש"כ שם הש"א, ולכן הוי מצוה הבאה בעבירה], ואפילו בתערובות דאז לא הוי במיתה עכ"ז הא בתערובות בלא"ה אין יוצאין בו י"ח מצה לשיטת רש"י דטעם כעיקר אינו מה"ת כנ"ל לכן שפיר כתב רש"י דאין יוצאין בו משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה.

אבל הברייתא דת"ר דאין יוצאין בטבל משום דיצא זו כו' מסקינן התם דהיא ר"ש, ולר"ש הא מוכח דס"ל טעם כעיקר דאורייתא כמש"כ התוס' בע"ז (ד' ס"ח) בד"ה ואידך קדירה כו', דלר"ש דס"ל כל שהוא למלקות אין לומר אליבי' דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור, דהא כל שהוא למלקות ולמה לי צירוף ובע"כ מוכח דמשרת אתי לטעם כעיקר כו' יעו"ש, וכן כתבו התוס' שם מתחלה אליבא דר"ש דס"ל נ"ט לשבח אסור ולפגם מותר, וקדירה בת יומא לא פגמה כלל, א"כ לא הוי געולי מדין חדוש וילפינן מהתם שפיר דטעם כעיקר מה"ת בכל מילי, וכ"כ התוס' בפסחים (דף מ"ד ע"ב) בד"ה ורבנן קדירה כו', וא"כ מוכח דס"ל לר' שמעון דטעם כעיקר מה"ת, אך לדינא דכתב רש"י דטעם כעיקר אינו מה"ת הוי משום דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור וגע"מ הוי חדוש וכמ"ש רש"י בחולין הנ"ל, אבל לר"ש דלא שייך לומר אליבי כן מוכח דס"ל טעם כעיקר מה"ת, א"כ לר"ש הוי אמינא דיוצא י"ח בטבל ע"י תערובות חטים באורז בכזית בכא"פ דלא הוי בכרת כשיטת הרמב"ם, וכיון דטעם כעיקר מה"ת ממילא יוצא ידי חובתו בזה, לכן הוצרך למילף מן לא תאכל חמץ דיצא זה שאין בו אלא משום לא תאכל טבל דגם ע"י תערובות באורז אינו יוצא ידי חובת מצה, ולדידן דקיי"ל דאיסור כולל חל על איסור דאז לא שייך למילף לזו מן דרש הנ"ל, עכ"ז גם לדידן אין יוצאין בכל הנך משום מצוה הבא בעבירה דאין עשה דוחה לל"ת שבמיתה, ודמאי אף דלא הוי רק מדרבנן מ"מ כיון דכל מה דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכמש"כ הש"א שם, א"כ ה"ל כמו טבל דאורייתא דאין יוצאין בו משום דהוי במיתה וה"ל מצוה הבא בעבירה, כן נראה לפע"ד לתרץ דברי רש"י התמוהין לכאורה, והא דקאמר רבינא התם בפסחים אפילו תימא רבנן י"ל דהנך רבנן ס"ל כר"ע דטעם כעיקר דאורייתא ויוצאין ע"י תערובות באורז כנ"ל:

ג

ענף ג

ולשיטת רש"י דס"ל בפסחים דכיון דקיי"ל על עירוב בלא כלום ממילא קיימא לן דטעם כעיקר לאו דאורייתא יש להקשות דמאי מקשה הגמ' בזבחים (דף ע"ח) לר"ל דס"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא מן המשנה דעושה עיסה מאורז, הא י"ל דהך משנה אתי כמאן דס"ל דעובר על תערובות חמץ, ולפ"ז יכול להיות דטעם כעיקר דאורייתא, אך לדידן דקיי"ל כרבנן דעל עירובו בלא כלום א"כ מוכרח לדידהו דטעם כעיקר לאו דאורייתא כמ"ש רש"י דזה תלוי בזה, ולכן באמת שפיר הקשו הרא"ש והתוס' בזבחים (דף ע"ט) בד"ה אמרו רבנן בטעמא כו' על רש"י מ הא דעושה עיסה מאורז כו', והא דס"ל לרבנן על עירוב בלא כלום כבר כתב הבעה"מ והטור באו"ח (סימן תמ"ב לדחות זה דשאני התם דלא הוי אלא לקיוהא בעלמא.

וזו"ז צ"ע דמאי הקשה רבא על ר"ל מן הך משנה דעושה עיסה מאורז בזבחים שם, הא אמרו בירושלמי בחלה פ"ג על משנה דעושה מחטים ואורז דאם יש בהם טעם דגן יוצא י"ח, דאמר ריש לקיש הלכה כרשב"ג דלעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא דגן כשיעור, ופירש שם המפרש דבעי רובה דגן ולא סגי בטעם דגן א"כ מאי מקשה הגמ' על ריש לקיש מהך משנה, הא י"ל דר"ל לשיטתו אזיל דס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואינו יוצא בה י"ח וגם אינו חייב בחלה דהא שווין המה חיוב חלה ליוצא י"ח מצה כמבואר במנחות (דף ע') דאמר ריש לקיש דגמר לחם לחם ממצה, אמנם לפמש"כ התוס' ביבמות (דף קי"ג ע"ב) בד"ה יצתה זו כו' דבירושלמי יש סוגיות ומימרות הפוכות מהש"ס שלנו וכ"כ התוס' בכתובות ד' ק"ב בסוף ד"ה אליבא דבן ננס כו' אינו קשה כ"כ מה שהקשיתי, אך בברכות (דף מ"ח ע"א) ד"ה תשעה שאכלו דגן כו' הקשו התוס' דריו"ח דש"ס דילן אדריו"ח דירושלמי כו', וכן הקשו התוס' בעירובין (דף ס"ו ע"א) בד"ה מערב אפי' שכירו כו דריו"ח דש"ס דילן אדריו"ת דירושלמי ולא תירצו דיש סוגיות הפוכות, וכדמצינו בתוס' מנחות דף נ"ח דהביא הרבה סוגיות הפוכות גם בש"ס שלנו, וכהנה רבות.

ועוד רציתי לומר בשיטת רש"י דס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא דאינו קשה כ"כ עליו מהמשנה דעושה עיסה מאורז וחטים כו', ואף דבפסחים (דף מ"ג) אמר דמאן דס"ל דעובר על תערובות חמץ היינו משום דאתרבי מכל אוכל חמץ כו' וא"כ אין הכרח לומר דהמשנה דחלה דס"ל דעובר על ערובו סובר דטעם כעיקר דאורייתא וכמש"כ מתחלה, עכ"ז יש לומר כעין שכתבתי מתחלה ובשנוי קצת, דהא דנתמעט אורז ודוחן אמרו בפסחים (דך ל"ה) דילפינן לי' מלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים הבאין לידי חימוץ יוצאין ידי חובת מצה, ולפ"ז יש לומר דהך משנה דר"פ א"ע וריש חלה דס"ל תערובות חמץ עובר, דלכן ס"ל דיוצאין בעיסת אורז וחטים י"ח מצה דכיון דעובר בבל תאכל חמץ על תערובות חטים באורז דאתרבאי לחמץ מן כל אוכל חמץ, לכן כיון דאם הי' הנך החטים חמץ הי' עובר על בל תאכל חמץ, ממילא יוצא בו י"ח מצה, ואף דאין חייב כרת על תערובות חמץ מ"מ הא מוכח דאף במה שאינו חייב כרת ג"כ יוצא י"ח מצה כיון דעובר עכ"פ בלאו, כדמצינו בפסחים (דף ל"ה ע"א) דאיבעי להו לריו"ח בן נורי דאמר יוצאין באורז י"ח אי קרוב להחמיץ הוי אבל חמוץ גמור לא הוי ואינו חייב כרת, ומ"מ יוצאין בה משום דהא הוי עכ"פ בלאו וכן מוכח מן מש"כ המגן אברהם (בסימן תע"א ס"ק ה') להקשות דלמה לי' למעט לעיסה שנילושה ביין ושמן מן לחם עוני דאין יוצאין בה י"ח מצה, הא בלא"ה כיון דמי פירות אין מחמיצין ואינו עובר בכל תאכל ידעינן דאינו יוצאין בה, והוכיח מזה דאף במי פירות עם מים אין יוצאין בה עכ"ל המג"א ואף דמי פירות עם מים לא הוי רק חמץ נוקשה ואינו חייב כרת אפ"ה כיון דעובר עכ"פ בלאו היו יוצאין בו י"ח מצה אי לא נתמעט כנ"ל, וכן מוכח לשיטת הרמב"ם דס"ל דעל תערובות חמץ אינו חייב כרת כמש"כ ואפ"ה בעושה עיסה מחיטים ואורז יוצאין בה י"ח מצה, ולכן כיון דעובר על תערובות חמץ בלאו להנך משניות לכן יוצא ידי חובת מצה, משא"כ לדידן דאינו עובר על עירובו לכן אינו יוצא י"ח מצה ע"י תערובות והוא נכון בסברא.

אך גם לפ"ז תקשה על שיטת רש"י מהא דזבחים קושיות הרא"ש והתוס' הנ"ל, לכן נלע"ד לתרץ דברי רש"י די"ל דאף דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואינו עובר על עירובו אף בחמץ כפסק רש"י, אפ"ה יוצאין בעיסת אורז אם יש בו כזית חטים בכא"פ, דהא הובא הירושלמי ברא"ש ה' חלה שכתבו דשאני אורז וחטים דמעין גרירה נגעו בי' היינו דהאורז נגרר אחר החטים ויבא לידי חמץ, ומה דאין יוצאין באורז לא נלמד זה מצד איזה גזה"כ דבמין אורז אין יוצאין רק ילפי זה בפסחים (דף ל"ה) דכתיב לא תאכל חמץ ותאכלו מצות דברים הבאים לידי חימוץ יוצאין בו לאפוקי אורז דאינו בא רק לידי סרחון ולכן אורז כיון דיבוא לידי חימוץ ולא לידי סרחון לכן יוצאין בו י"ח מצה, וממילא יש לדון דחייב על עיסת אורז דנתערב בו חמץ בכזית כא"פ דג"כ עובר עליו על בל תאכל חמץ, דהא אמרו בפסחים (דף ל"ה ע"ב) דת"ר אין יוצאין בטבל משום דיצא זה שאין בו משום בל תאכל חמץ כו', ואף רבנן לא פליגי על ר"ש התם רק משום דס"ל איסור כולל חל על איסור ועדיין יש בו משום בל תאכל חמץ, אבל כ"ע ס"ל דמה שיוצא בו י"ח מצה חייב עליו משום בל תאכל חמץ אלו נתחמץ ולכן באורז יוצאין בו י"ח מצה כיון דבא עכ"פ לידי חימוץ וגם עוברים עליו משום בל תאכל חמץ כיון דאינו בא לידי סרחון רק לידי חימוץ וכן מוכח שיטת הרמב"ם דהא שיטת הרמב"ם (בפ' ט"ו) מהלכות מ"א דאם אין כזית בכא"פ אינו עובר מה"ת רק מדברי סופרים, ואלו בעושה עיסה מאורז וחטים אף דאין כזית בכא"פ ג"כ שיטת הרמב"ם (בפ"י ה"מ) דיוצאין בו, וכמ"ש החק יעקב (בסי' תנ"ג) שיטת הרמב"ם כנ"ל, אך מן רמב"ם הנ"ל אין הכרח לזה די"ל שיטת הרמב"ם דס"ל כמו שכתב הרמב"ן בארוכה והובא ברא"ש הלכות חלה שם.

ועכ"ז בשיטת רש"י יש לומר דס"ל כמ"ש וראי' לזה מן סוגיא דמנחות (דף ך"ג ע"ב) דאיתא שם תיבלה בקצח כו' כשירה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת קס"ד דאפיש לי' תבלין ממצה ומקשי דניבטל ברובא, ותמהו שם בתוס' ד"ה אלא למ"ד בתר כו' מהך דעושה עיסה מחטים ואורז כו', וצ"ל דהך שמעתא פליגי אהך דזבחים (דף ע"ח) עכ"ל התוס' ולכאורה צ"ע דאיך שייך לומר דהך שמעתא פליג על המשנה דעיסת אורז, וגם אכתי תקשה דמאי מקשי על הברייתא דתבלה בקצח דלמא ס"ל הך ברייתא כהמשנה דעושה עיסה אורז כו' אע"כ מוכח דכוונת התוס' הוא כמש"כ דיש לפרש דהך שמעתא ס"ל דבעיסת אורז יוצאין אף אי נימא דטעם כעיקר לאו דאורייתא, משום דהא כיון דבא עכ"פ לידי חימוץ א"כ לא נתמעט זה מקרא דלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות דהא גם זה בא לידי חימוץ עדיין, והסוגיא דזבחים ס"ל דאי נימא טעם כעיקר לאו דאורייתא אז אין יוצאין בעיסת אורז וכמש"כ הרמב"ן בארוכה והובא ברא"ש ה' חלה, ולכן אין קושיא על שיטת רש"י מסוגיא דזבחים משום די"ל דרש"י סמך על הסוגיא דמנחות הנ"ל, ולעולם טעם כעיקר לאו דאוריית' כמו שהוכיח רש"י.

ועדיין יש להעיר לשיעת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואפ"ה יוצאין בעיסת אורז וכמש"כ לבאר שיטתו כעת, א"כ תקשה עלי' מהירושלמי דהובא בקדושין (דף ל"ח) בתוס' שם דהקשו אמאי מעיקרא לא אכלו דיבא עשה דמצה לדחות ל"ת דחדש, ותי' דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור, ועדיין קשה דהא הי' יכולין לאכול עיסת אורז ולערב כזית חטים בכא"פ דאז לא יעברו משום חדש לשיטת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא בכל האיסורין, ואפ"ה יוצאין י"ח מצה משום דהא בא עכ"פ לידי חימוץ וכמש"כ.

ויש לתרץ משום דכיון דיוצא י"ח מצה באורז ע"י תערובו' חטים לכן ממילא חייב עלי' משום חדש, דהא מה דאינו נוהג חדש באורז יליף במנחות (דף ע' ע"ב) בגז"ש לחם לחם ממצה, לכן כיון דיוצא י"ח מצה בתערובות באורז מחמת גרירה ה"ה דנאסר מחמת זה באיסור חדש, ולכן תי' שפיר דאין עשה שקודם הדיבור כו'.

ולפמ"ש בשיטת רש"י דגם איהו מודה דיוצא י"ח מצה ע"י עיסת אורז מ"מ שפיר כתב רש"י דאין יוצאין בטבל ודמאי משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, משום דאף בתערובות באורז אף דאז לא שייך מיתה וגם לא הוי איסור כלל מה"ת דהא ס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא, אפ"ה יש לדון דעכשיו דאסרו חז"ל לטעם ועשו אותו איסור בחתיכה דאיסורא כעיקר, א"כ זה דומה לדמאי דכתב השאגת אריה דאף דאין שייך מיתה על דמאי מ"מ אין יוצאין בו משום מצוה בעבירה ולא אמרינן אתי עשה לדחות ל"ת דלא תסור, משום דכל מאי דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון יעו"ש בש"א, וכמו שמצינו בר"ה (דף ל"ב ע"ב) דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום משום דשופר עשה הוא וי"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואף דהתם אינו רק איסור דרבנן ואינו רק בלאו דלא תסור, מ"מ קרינן לי' עשה ול"ת, והטעם משום דכל מה דתיקון רבנן כעין כו' וכסברת הש"א הנ"ל, ולכן ה"ה בטעם כעיקר דכיון דאסרו חז"ל הוי הטעם ממש כעיקר בפרט לשיטת רש"י דס"ל בחולין (דף ק"ט) דחתיכה נעשית נבלה, א"כ אם עירב חטים מטבל באורז נאסר אף גוף האורז מחמת חתיכה נעשית נבלה, וכיון דנאסר העיקר א"כ דומה ממש לדמאי דאמרו דכיון דאסרו חז"ל להדמאי הוי גוף איסורו כאיסור דאורייתא ממש, ולכן וודאי אין יוצאין בטבל אף ע"י תערובות באורז דהוי כמו העיקר דאינו יוצא בו משום מיתה ואין עשה דוחהו וה"ה בזה, משא"כ הברייתא דת"ר אתי כר"ש ור"ש כיון דס"ל טעם כעיקר דאורייתא ואינן חייבין מיתה על זה וכשיטת הרמב"ם א"כ כיון דלא הוי במיתה שפיר יכול עשה לדחותו ולא שייך בזה לומר כעין דאורייתא תיקון דהא לא נאסר אליבי' מדרבנן רק מה"ת. והתורה הא מיעטה ממיתה ולכן ה"א דיוצאין בו ע"כ איצטריך למילף מן יצא זה כו' וניחא בעז"ה דברי רש"י דפסחים הנ"ל:

ד

ענף ד

אמנם לדינא לפי מאי דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא בכזית בכא"פ אבל כרת אינו חייב וכשיטת הרמב"ם הנ"ל שפיר יכול לצאת אף בטבל אם ערב כזית בכא"פ, דהא לא שייך בזה מצוה בעבירה כיון דאינו חייב מיתה ויבא עשה לדחות ל"ת, ודרש דיצא זה שאין בו משום בל תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל לא שייך לדידן דאי' לן איסור כולל ודלא כר"ש ואין לומר דכיון דאורז נגרר אחר החטים וכשיטת הירושלמי הנ"ל א"כ ממילא חייב מיתה ועדיף מטעמו דאינו חייב מיתה רק הו"ל כממשו דחייב מיתה, דז"א דהא בזבחים (דף ע"ח) מקשי מן הא דעושה עיסה מאורז וחטים על ר"ל דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא, ופי' הרמב"ן והובא ברא"ש ה' חלה דאף דקיי"ל כסברת הירושלמי דמשום גרירה נגעו בה אף בכזית ביותר מכא"פ, מ"מ לא שייך גרירה רק אי טעם כעיקר מדאורייתא משום דאם טעמו כעיקר לא הוי מה"ת איך שייך לגרור את האורז יעו"ש, וא"כ ממילא מוכח מזה דגם בעיסת אורז בכזית חטים בטבל אינו חייב מיתה, דלא עדיפא מכל טעם כעיקר דס"ל להרמב"ם דאינו חייב כרת, דאי נימא דזה ה"ל כממשו של האיסור מחמת גרירה א"כ מאי מקשו על ר"ל הא יש לחלק דלעולם טעם לא הוי מה"ת ושאני התם באורז דכיון דשייך בי' משום גרירה הו"ל כממשו של איסור, אע"כ מוכח דאף דהיכא דשייך משום גרירה מ"מ לא עדיף מן טעם כעיקר ולא הו"ל כממשו של איסור. ולכן הקשה הגמרא שפיר על ר"ל מעיסת אורז, ולפ"ז כמו דעל כל טעם כעיקר אינו חייב מיתה אף בכזית בכא"פ ה"ה אף בעיסת אורז בכזית כנ"ל ג"כ אינו חייב מיתה דלא עדיף מן כל טעם כעיקר, א"כ שפיר יכול לצאת י"ח מצה בזה, ואף בכזית ביותר מכא"פ אם עירב חטים באורז ג"כ יכול לצאת בו לשיטת הרמב"ם הנ"ל, דאף דשיטת הרמב"ם דביותר מכא"פ אינו אסור מה"ת רק מדרבנן, עכ"ז לא שייך לומר בזה דתקון דרבנן כעין כו' לעיל בשיטת רש"י לדמות לדמאי, משום דז"א שייך רק לשיטת רש"י דס"ל בכל טעם כעיקר אף בכזית בכא"פ לא הוי מה"ת לכן שייך שפיר לומר כל דתקון רבנן כעין כו' משא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דבכזית בכא"פ נאסר מה"ת ואז יבא העשה לדחותו כיון דלא הוי במיתה, וגם לא שייך בי' לומר כעין דאורייתא תקון דהא לא נאסר מדרבנן רק מה"ת, א"כ ה"ה וכל שכן אם נתערב כזית ביותר מכא"פ אף דנימא דאף דיוצאין בו י"ח מצה לא הוי נחשב טעמו גבי איסורין רק מדרבנן ושאני לצאת י"ח מצה דהא עכ"פ בא לידי חימוץ וכמש"כ לעיל בארוכה מ"מ איך שייך להחמיר בכזית ביותר מכדי אכילת פרס דלא הוי רק מדרבנן דיהא חמור יותר מכזית בכא"פ דהוי אסור מה"ת דהא כעין דאורייתא תקון אבל לא יותר, רק היכא דמצינו בפירוש דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אז אמרינן כן. אבל לא היכא דסתמו הדבר, [וגם נראה לי דלשיטת הרמב"ם דס"ל דיוצאין בכזית חטים ביותר מכא"פ באורז י"ח מצה דה"ה דגבי איסורין נאסר מה"ת משום דכן משמע מדברי הרמב"ן הנ"ל דשאני אורז דמשום גרירה נגעו בה], א"כ שפיר יכול לצאת י"ח בכזית טבל בתערובות אורז כיון דלא הוי במיתה וכל זה הוא לשיטת הרמב"ם.

ה

ענף ה

וכן לשיטת הר' יוסף דהובא בתוס' חולין (דף צ"ט) וזבחים (דף ע"ט) וע"ז (דף ס"ז) דאין לוקין על טעם כעיקר משום דכיון דילפינ' מגעולי מדין ולא הוי רק בעשה דתעבירו באש, ולכן קאמר ריו"ח בע"ז דף הנ"ל דאין לוקין על טעם כעיקר. ולא ס"ל סברת הר"ת שכתב שם דהדרינהו קרא לאיסורו ולא הוי בכרת ובמיתה על כל טעם כעיקר, וודאי דיכול לצאת י"ח מצה בכזית חטים מטבל בעיסת אורז כנ"ל אמנם צ"ע לענ"ד על שיטת הר' יוסף הנ"ל מן זבחי' (דף ע"ח) דקאמר ר"ל פגול ונותר וטמא שבללן ואכלן פטור וקאמר בגמ' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, ואותביה רבא מן עושה עיסה מחטים ואורז כו' ומתרצי דר"ל מיירי במין במינו ולשיטת הר' יוסף קשה מאי מקשה רבא לר"ל, הא י"ל דלכן פטור ממלקות משום דאף דטעם כעיקר דאורייתא אפ"ה אין לוקין עלי' רק דקאי בעשה לחודה, וגם הש"מ צ"ע גדול לשיטתו.

ויש לתרץ משום דהא בשבת (דף ך"ה) ופסחים (דף פ"ג) ושא"ד אמרינן אמאי אין שורפין קדשים ביו"ט, וכן איתא בשבת (דף קל"ג) על מילה שלא בזמנה דאינה דוחה יו"ט דתירץ רבא דכתיב לבדו יעשה לכם ולא מילה שלא בזמנה דאתי מק"ו, ופי' רש"י התם דה"א למילף בק"ו מצרעת דדוחה עבודה דשבת שנדחית מפני עבודה אין דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה, ועיין בתוס' שם ד"ה ולא מילה שלא בזמנה כו' והנה בדף קל"ז בשבת איתא במל של ערב שבת בשבת חייב חטאת ממילא מוכח דבמזיד חייב חטאת למאן דס"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דחייב, וכיון דחייב חטאת ממילא מוכח דבמזיד חייב כרת, דאל"כ הא לא מחייב חטאת, ואי נימא דלא אמרינן אהדרינהו קרא לדוכתי' רק נימא כיון דהוי אמינא דמותר למול אף למילה שלא בזמנה בשבת, רק מגזה"כ דלבדו אינו דוחה לכן לא הוי רק בעשה, וכמו בטעם כעיקר דמסברא הוי אמינא דניבטל ברובא כל טעם כמ"ש רש"י בחולין (דה צ"ח) ולא ידעינן איסורו רק מגע"מ לא הוי רק בעשה וה"ה במילה שלא בזמנה בשבת לא הוי רק בעשה, וקשה אמאי אמרו דחייב חטאת במל של ערב שבת בשבת, ותקשה מזה על שיטת הרב ר' יוסף הנ"ל, ובע"כ מוכרח דבאמת לרבא מוכח דס"ל דאמרי' אהדרינהו קרא לדוכתי', וכיון דהתורה אסרה זה ממילא נשארת באיסורה הראשון וחייב כרת ג"כ, והא דס"ל להרב ר' יוסף הנ"ל דלא אהדרינהו קרא לדוכתי' לפי שהוכיח זה מן הא דאמר ר' יוחנן בע"ז דאין לוקין על טעמו, ובע"כ מוכח דס"ל לריו"ח דלא אהדרינהו קרא לדוכתי', ובאמת פליג רבא עליו, ולריו"ח נימא דלכן מילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת וחייב ג"כ כרת, משום דיסבור כתירוץ רב אשי דכיון דהו"ל בעשה ול"ת אין עשה דוחהו, וידוע שיטת הרב ר' יוסף בקדושין (דף ל"ד) בתוס' ד"ה מעקה כו' דהעשה מאלים להל"ת ולא נדחה כלל הלאו וממילא חייב כרת ומלקות כמו בלאו גמור, ולכן שפיר מקשה רבא בזבחים לריש לקיש מעושה עיסה מאורז וחטים דאין לחלק, דעכ"ז אינו חייב מלקות משום דלרבא מוכח דאי נימא דטעם כעיקר ממילא חייב מלקות ואהדרינהו קרא לדוכתי', וי"ל דלכן קאמר רב אשי לתרץ שם משום דהו"ל עשה ול"ת כו' ולא ניחא לי' בתירוץ רבא, משום דס"ל דלא אהדרינהו לדוכתי' והלכה כרב אשי דבתראה אך עכ"ז זהו דוחק לומר דרבא לא יסבור הכלל דכתב הרב ר' יוסף.

ויש לומר דאינו קשה על הרב ר' יוסף לשיטת רבא דאמאי במל שלא בזמנה בשבת דחייב חטאת דהרב ר' יוסף הנ"ל יפרש כשיטת הרב יוסף פורת דהובא בתוס' שבת (דף ק"ה) דלא גריס הק"ו הנ"ל רק דהוי אמינא דאתי עשה ודחי ל"ת לכן איצטריך למילף מן לבדו ולא מילה שלא בזמנה כו', ולפ"ז לא איצטריך ילפותא רק על מילה שלא בזמנה דלידחי ל"ת דיו"ט, אבל שבת בלא"ה לא דחיא לשיטת רבא דס"ל ביבמות (דף ח') דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אך ביו"ט דלא הוי רק לאו גרידא ה"א דלידחי לכן איצטריך למילף מן לבדו כו' וכן לשיטת הר"י בתוס' שם דכתבו דהקל וחומר הוא מנדרים ונדבות דקרבין ביו"ט, א"כ בשבת לא שייך הק"ו הנ"ל דהא נדרים נדבות אין קריבין בשבת, רק לשיטת רש"י שם דכתב דהקו"ח הוא מצרעת זה שייך אף על מילה שלא בזמנה בשבת כמו שכתב רש"י שם להדיא, א"כ מוכח לשיטת רש"י הנ"ל דאמרינן אהדרינהו קרא לאיסורו, ואפשר דלכן מוכיח רש"י בחולין (דף צ"ח) דטעם כעיקר לאו דאורייתא מן ר' יוחנן דאמר דאין לוקין על טעמו ולא ממשו ולא ס"ל סברת הרב ר' יוסף הנ"ל, משום דאזיל לשיטתו בשבת הנ"ל דמוכח מן רבא דס"ל דאהדרינהו קרא לדוכתי' דאל"כ אמאי חייב חטאת במל של ערב שבת בשבת אבל לשיטת הרב ר' יוסף פורת ולשיטת הר"י הנ"ל אין להוכיח מזה כלל וכמש"כ.

וכן מוכרחים לומר לשיטת התוס' בקדושין (דף ל"ד) ולשיטת הריב"א בחולין (ד' קמ"א ע"א) בתוס' ד"ה לא צריכא כו' דהיכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה על הלאו דלא נשאר רק עשה לבדו, א"כ תקשה לרב אשי דמתרץ על מילה שלא בזמנה דאינו דוחה יו"ט דה"ל עשה ול"ת, מן הא דמל של ערב שבת בשבת דחייב חטאת, ואי נימא דקרבן בעי אזהרה כמבואר במכו' (דף י"ג) וכמש"כ התוס' בזבחים (דף ק"ו) בד"ה אזהרה מנלן כו' וא"כ תקשה כיון דהלאו נדחה א"כ ליכא אזהרה רק עשה לבד ואינו חייב חטאת ע"ז, אך ז"א קשה די"ל דהא לרב אשי מוכח דס"ל במכות (דף י"ג) דקרבן לא בעי אזהרה דאיתא שם דא"ל רב מרדכי לרב אשי חייבי כריתו' לא צריכי התראה שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהי' ומקשה ודילמא אזהרה לקרבן ודחי לזה, ומדקבלה רב אשי מוכח דס"ל דקרבן א"צ אזהרה.

אך למש"כ מתחלה בלא"ה ניחא דהא מוכח ביבמות (ד"ח) דגם רב אשי ס"ל כרבא דערוה לא צריכא קרא דהא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, א"כ לכן במל של ע"ש בשבת חייב חטאת דהו"ל ל"ת דבכרת, וזה מוכרח בשבת (דף קל"ג) דמקשה על מילה שלא בזמנה דאינו דוחה יו"ט, דהוא ברייתא התם דניתי עשה לדחות ל"ת, דמשמע דעל משנה דתינוקת דמל של ע"ש בשבת אינו קשה לי' כלל, ובע"כ מוכח דשאני שבת דהו"ל ל"ת שבכרת, ולהנך אמוראי דס"ל ביבמות (דף ז') בסוגיא דעלי' דעשה דוחה ל"ת שבכרת מוכח אליבייהו לומר דס"ל כתי' רבא ואביי התם בשבת דילפי מגזה"כ דאין מילה שלא בזמנה דוחהו, ויהי' מוכח לפ"ז דאמרינן אהדרינהו קרא לדוכתי' דאל"כ הא לא הוי רק בעשה ולא בכרת, אך עכ"ז יש לתרץ לשיטת ר' יוסף הנ"ל דיסבור כשיטת הרב ר' יוסף בקדושין (דף ל"ד) דהעשה מאלים להל"ת, אך הנך אמוראי דס"ל דעשה דוחה ל"ת של כרת ס"ל כתירוץ רב אשי דיו"ט הו"ל עשה ול"ת וה"ה שבת דהו"ל עשה ול"ת ומאלים העשה להל"ת וחייב כרת ומלקות עלי', גם י"ל דבשבת כ"ע מודי דהו"ל עשה ול"ת דהא כתיב וביום השביעי תשבות רק ביו"ט ס"ל דלא הוי לי' עשה, ועיין בתוס' ביצה (ד"ח) ד"ה סוף סוף עשה כו', וגם יש לעיין בכ"ז ע"פ מש"כ התוס' בביצה (דף י"ב) ד"ה השוחט עולת נדבה כו' במש"כ שם בענין אהדרינהו קרא לדוכתי', ובבכורות (דף ט"ו) בתוס' ד"ה ואהני קרא למיקים עלי' בלאו כו', ובמשנה למלך ה' מעילה (פ"א ה"ז) ובפר"ד בדרך מצותיך חלק ג' ואכמ"ל בפרט זה.

ועדיין תקשה על הרב ר' יוסף הנ"ל, דמה הקשה רבא בזבחים על ריש לקיש הא י"ל שאני גבי מלקות דהא אינו לוקה על טעם כעיקר, ולפמ"ש הפר"ד בדרך מצותיך חלק ג' דריו"ח דס"ל ביבמות (דף י') דבין הוא ובין האחים אינם חייבים על החליצה כרת, ואף דכתיב יבמה יבוא עלי' דמבואר ברמב"ם (פ"א ה' יבום) דעלי' ולא על צרתה ולא אמרינן אהדרינהו קרא לאיסורא קמא יעו"ש בפר"ד [וכעת אינו אצלי], ולפ"ז לריש לקיש דס"ל התם דבין הוא ובין האחים חייבין על הצרה כרת, מוכח דס"ל לר"ל דאהדרינהו קרא לדוכתי' וריו"ח באמת ס"ל דלא אהדרינהו קרא לדוכתי', ולכן קאמר ריו"ח דעל טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו וכשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל דאזיל ריו"ח לשיטתו דס"ל דלא אהדרינהו קרא לדוכתי', ולכן שפיר מקשה לר"ל בזבחים דכיון דס"ל פטור ממלקות על נו"ט ממילא מוכח דס"ל לר"ל דנו"ט ברוב לאו דאורייתא, משום דאם הי' ס"ל טעם כעיקר מה"ת הי' לו להיות לוקה לשיטתו דס"ל אהדרינהו קרא לדוכתי' אך ג"ז אינו משום דמריו"ח דיבמות אינו מוכח דס"ל דלא אמרינן אהדרינהו קרא לדוכתי', די"ל דשאני התם דאיהו שליחות דצרה קעביד, וכן איהו שליחות דאחים קעביד כדאיתא שם ביבמות, ולפ"ז יהי' מוכח מהתם דלולי הסברא הנ"ל הי' חייב כרת, ובע"כ מוכח לחלק ביניהם, וכן מוכח במה דקיי"ל דממעטינן איילונית מן אשר תלד הנ"ל וחייב כרת עלי', אלמא דלא שייך התם סברת הרב ר' יוסף הנ"ל וכמ"ש התם הפר"ד לחלק ביניהם, א"כ תקשה על הרב ר' יוסף הנ"ל מה שהקשיתי מזבחים.

ויש לתרץ דהנה בנזיר (דף ל"ז ע"א) תוס' ד"ה טעם כעיקר מנלי' כו' כתבו דיותר יש לומר דמשרת אתי לטעם כעיקר מלומר דקאי על היתר מצטרף לאיסור, דהא בטעם כעיקר יש עכ"פ כזית כו' וכן כתב הרשב"א בחידושיו לחולין (דף צ"ח) בשם הרמב"ן דלמאן דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא מוכח דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור חמור מן טעם כעיקר מסברא דבטעם כעיקר יש לומר דלבטל ברוב ובהיתר מצטרף לאיסור הא ליכא רוב וכמ"ש התוס' בפסחי' (דף מ"ד) ד"ה אלא מאי היתר כו' ובשארי דוכתי וכ"כ רש"י בחולין (דף צ"ח) בסוף ד"ה לטעם כעיקר כו' דטעם כעיקר לא דאורייתא ומשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור ובזבחים (דף צ"ז) כתב רש"י דיקדש אתי להיתר מצטרף לאיסור ולא לטעם כעיקר, וכבר הובא לעיל דברי רש"י הנ"ל בתמיהת הצ"ק, ויל דאזיל לשיטתו דס"ל לרש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואז מוכח דהיתר מצטרף לאיסור חמור יותר, ולכן י"ל דמשרת אתי על החומר היינו טעם כעיקר, אך עדיין צ"ע בדברי רש"י הנ"ל מן חולין (דף צ"א) דמבואר שם ברש"י דבקדשים מודה דנאסר טעם כעיקר מה"ת, וכבר תירצתי לעיל דברי רש"י דזבחים הנ"ל] אך מאן דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא ומשרת אתי לטעם כעיקר ס"ל דחמיר טעם כעיקר ממצטרף לאיסור, משום דבטעם כעיקר יש כזית בלוע משא"כ בהיתר מצטרף לאיסור ליכא כזית שלם, וכ"כ בארוכה הפני משה בירושלמי נזיר פ"י ה"א, והפני יהושע בפסחים (דף מ"ד) כתב ג"כ כן.

ולפ"ז לר"ל דס"ל שם בזבחים דפיגול ונותר וטמא שבללן פטור משום דנותן טעם ברוב לאו דאורייתא אף בקדשים דהא שם מיירי בקדשים, ובע"כ מוכח דלר"ל אתי האי יקדש, דכתיב בקדשים להיתר מצטרף לאיסור ולא לטעם כעיקר משום דאי נימא דקאי על טעם כעיקר א"כ מיבעי להיות לוקה על טעם כעיקר בקדשים, אף לשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל דס"ל דלא אהדרינהו קרא לדוכתי' ולא הוי געולי מדין רק בעשה, עכ"ז בקדשים דכתיב יקדש ודרשינן להיות כמוה וודאי דחייב מלקות, כמ"ש הצל"ח בפסחים (דף מ"ה ע"א) דכיון דכתיב יקדש כמוה ממילא הוי בלאו אף לשיטת הרב ר' יוסף כמו עיקר האיסור דבשר חטאת יעו"ש, משום דדינו ממש כמוה בכל הדינים, ובע"כ מוכח דר"ל דס"ל דאינו לוקה על טעם כעיקר אף בקדשים דמוקי האי יקדש על היתר מצטרף לאיסור ולא לטעם כעיקר, ולפ"ז יסבור ר"ל דהיתר מצטרף לאיסור חמור יותר מן טעם כעיקר ולכן שפיר מקשה רבא לר"ל מן עושה עיסת אורז דיוצא י"ח מצה, דכיון דמוכח מן משנה הנ"ל דטעם כעיקר דאורייתא ואף דנימא דאינו רק בעשה מ"מ הא חזינן מזה דטעם כעיקר חמור ביותר מן היתר מצטרף כו', דהא טעם כעיקר נאסר מה"ת בכל מילי ואלו היתר מצטרף לאיסור אינו רק בקדשים דכתיב התם יקדש, וחולין מקדשים לא גמרינן כדאיתא בפסחים (דף מ"ה), [בפרט לר"ל דס"ל בריש פ"ח דיומא דחצי שיעור מותר מה"ת, א"כ אין שום איסור תורה כלל על היתר מצטרף לאיסור בחולין בלא הוכחה], ואלו טעם כעיקר נאסר מה"ת אף בחולין כדמוכח מהמשנה דעושה עיסה מאורז דיוצא י"ח מצה, וגם הא ע"י צירוף שארי מינים לחצי זית מצה הא אינו יוצא י"ח מצה, וכיון דמוכח דטעם כעיקר חמור יותר מן היתר מצטרף כו', א"כ ממילא קשה על ר"ל דאמאי פוטר בטעם כעיקר בקדשים ממלקות ומוקי האי יקדש להיות כמוה על היתר מצטרף כו', הא יותר מסתבר לומר דהאי יקדש קאי על טעם כעיקר, וכמש"כ בחידושי רשב"א לחולין בשם הרמב"ן כנ"ל דמאן דס"ל דטעם כעיקר חמור מסתבר לומר דמשרת קאי על טעם כעיקר ולא על היתר מצטרף כו', וה"ה בהאי יקדש כמוה, וכבר כתבנו בשם הצל"ח דאי יקדש קאי על טעם כעיקר אז לוקה על טעם כעיקר בקדשים אף לשיטת הרב ר' יוסף, ושפיר מקשי בגמ' על ר"ל דס"ל דאינו לוקה אף בקדשים על טעם כעיקר, משום דהיתר מצטרף לאיסור חמור מן טעם כעיקר דהא במשנה הנ"ל מוכח דטעם כעיקר חמור יותר מן היתר מצטרף כו' ומתורץ שפיר שיטת הרב ר' יוסף הנ"ל.

ומביצה (דף י"ב) בשוחט עולת נדבה דלוקה אליבא דבית שמאי משום דאהדרי' קרא לאיסורו אינו קשה על שיטת הרב ר' יוסף הנ"ל, משום די"ל דשאני התם דזה דומה לתזבח ולא גיזה דכתבו התוספת בחולין (דף צ"ט) ובשארי דוכתי דהתם לכ"ע בלאו משום דהא בלא הפסוק דתזבח ולא גיזה לא הי' ה"א כלל להתיר רק ה"א מקרא דתזבח דהתירה התורה זביחה בפסולי מוקדשין דה"ה גיזה על זה אמרו שפיר דתזבח ולא גיזה דממילא אהדרי' קרא לגיזה באיסורא קמא, וה"ה בשוחט עולת נדבה דג"כ לא הי' שום הוה אמינא כלל דקרב ביו"ט דהא עולה אינה נכלל בכלל אשר יאכל לכל נפש, רק הוי אמינא דיקרב ביו"ט מקרא דל"ד וכמש"כ התוס' בביצה (דף י"ט בד"ה אמר עולא כו', ולכן כיון דהתם נתמעט מן וחגותם חג אין עולה לא לכן לוקה אליבא דב"ש, ולב"ה דס"ל דאינו לוקה בשוחט עולת נדבה ביו"ט טעמם משום דכיון דאמרינן מתוך שהותרה כו', ונכלל בההיתר דיאכל לכל נפש וכמש"כ התוס' בביצה (דף י"ב) בד"ה השוחט עולת נדבה כו', וא"כ אשכחן דהותרו בהדיא כו' יעו"ש.

ו

ענף ו

ויש להקשות בהא דאמרו בפסחים (דף מ"ג) דרב נחמן ס"ל דעד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשה בעיני' אבל חמץ ע"י תערובות לית לי', והא כיון דר"מ ס"ל בע"ז נותן טעם לפגם אסור בכל התורה ויליף מגעולי מדין, א"כ לדידי' גע"מ לאו חדוש הוא ומבעי לי' למילף טעם כעיקר מהתם, ואף לשיטת הבעה"מ בפסחים שם והובא בטור או"ח (סימן תמ"ב) דשאני כותח דלא הוי אלא לקיוהא בעלמא, מ"מ לר"מ דס"ל נו"ט לפגם אסור בכל התורה א"כ אף היכא שנעשה רק לקיוהת הא לא גרע מנו"ט לפגם. אך לשיטת הר"י מאורציינוש הנ"ל דס"ל דמאן דס"ל דיליף מגעולי מדין לא הוי רק בעשה ניחא זה, דאף דנימא דיעבור בעשה מ"מ בלאו אינו עובר, ושפיר קאמר רב נחמן דהמשנה דאלו עוברין דס"ל דעובר על עירובו בלאו לא אתי כר"מ, משום דלר"מ הא אינו עובר בלאו ולשיטת רש"י והר"ת דלא ס"ל סברת הר"י דאורליינוש הנ"ל יש להקשות דאיך אמרו דלר"מ אינו לוקה על עירובו, אך יש לומר דר"מ ס"ל דנזיר וגעולי מדין הוי שני כתובים כו' רש"י בחולין (דף צ"ח).

ועדיין להקשות לשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל דהא מוכח בפסחים ונזיר דמאן דס"ל טעם כעיקר דאורייתא יותר מסתברא לאוקמי משרת על טעם כעיקר ולא על היתר מצטרף כו' וכמ"ש לעיל בשם הראשונים, א"כ לר"מ דס"ל דגעולי מדין לא הוי חדוש וכיון דנלמד מגע"מ לכל התורה דהוי על טעם כעיקר בעשה עכ"פ, אזי מסתבר לומר דמשרת דנזיר קאי על טעם כעיקר ללקות, דהא טעם כעיקר חמור ביותר דהא הוי עכ"פ עליו בעשה כמו בגע"ח, יאלו על היתר מצטרף כו' דלא אמרינן בכל איסורין לא הוי רק חצי שיעור, ועיין בתוס' שבת (ד' צ"א) ד"ה כגון כו', א"כ יש לנו ללמוד ולומר דלוקין על כל טעם כעיקר מן משרת דנזיר, וגם הא כתבו התוס' בנזיר (דף ל"ז) בד"ה טעם כעיקר מנליה דלכן מקשה הגמרא בפשיטות לר"ע טעם כעיקר מנליה, משום דיותר מסתבר לאוקמי על טעם כעיקר, ואין לומר דזה הוי ב' כתובים הבאין כ'. דזה אינו דהא גע"מ הוצרך על נו"ט לפגם לאסור אליבא דר"מ ומשרת דנזיר הוצרך על מלקות דטעם כעיקר דאלו מגע"מ הא אין לוקין כשיטת הרב ר' יוסף, והא דפסחים דאמרו דר"ע יליף מגע"מ ומשרת אתי להיתר מצטרף כו' כבר פירשו המפרשים שם דליכא למימר דאתי למלקות דא"כ גע"מ למה לי, אבל לר"מ תקשה דאמאי אמרו לר"מ דאין עובר בלאו על תערובות חמץ, הא מיבעי לי' למילף מן משרת דלוקה על כל טעם כעיקר ולא הוי ב' כתובים משום דגע"מ הוצרך על נוטל"פ, ומשרת אתי על מלקות משום דגע"מ לא הוי רק בעשה לשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל. א"כ קשה איך אמרו בפסחים דלר"מ אינו בלאו כל תערובות חמץ ואפשר לומר דס"ל להרב ר' יוסף כשיטת הבעל המאור הנ"ל דשאני כותח דלא הוי רק קיוהא בעלמ' ואף דזה עדיף מן נו"ט לפגם, עכ"ז י"ל דאף לר"מ דס"ל טעם כעיקר הוי בלאו עכ"ז נותן טעם לפגם לא הוי רק בעשה דנלמד מגע"מ, אך יש לדקדק בזה הרבה.

והעיקר מה שנלע"ד שאף לשיטת הר"י מאורליינוש דס"ל דלא אהדרי' קרא, עכ"ז הא מצינו בר"ה (דף ד') דר"מ ס"ל דעל רגל א' עובר בבל תאחר מדכתיב ובאת שמה, וכין דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם לי' בבל תאחר ורבנן ההוא לעשה, א"כ לר"מ דס"ל התם דאף דיש סברא לומר דבעי שלשה רגלים מדכתיב חג המצות וחג השבועות וסוכות כמבואר שם, אפ"ה מדכתיב ובאת שמה דעובר על בל תאחר ברגל אחד אמרינן אהדרי' קרא לדוכתי' לאיסורו דהוי בלאו דבל התורה דהוי בעשה ממילא גמרינן ללאו מינ' א"כ שפיר יש לומר דלכן ר"מ לא ס"ל טעם כעיקר משום דגע"מ ומשרת דנזיר הוי שני כתובים ואין מלמדין, דאי נימא דטעם כעיקר בכל התורה א"כ תקשה משרת למה לי דהא ללאו נצמד מגע"מ כיון דס"ל לר"מ דאמרינן אהדרי' קרא לאיסורו ולכן הוי ב' כתובים, אבל לרבנן דס"ל התם בר"ה דלא הוי רק בעשה יש לומר דלא אהדרי' קרא, וכשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל, ואפ"ה אינו קשה על הר"ת דס"ל אהדרי' קהא דהא רבנן דר"ה לא ס"ל כן, דיש לומר דשאני התם דכתיב חג המצות ושבועות וסוכות דמוכח מהתם דבעי דווקא ג' רגלים, ועוד יש לחלק בין הא דר"ה לנידון דר"ת בטעם כעיקר, אבל מן ר"מ דס"ל התם דקאי בלאו דבל תאחר ברגל א' מוכח דס"ל דאמרינן אהדרי' קרא דכמו דחזינן דהיכא דחייבתו התורה ברגל א' ממילא הוי בבל תאחר ולא מחלקינן ביניהם לומר דבכל ג' רגלים הוי בלאו וברגל א' אינו אלא בעשה, א"כ ה"ה בטעם כעיקר דכיון דחזינן דהתורה אסרה לטעם א"כ לא מחלקינן בין טעמו לממשו ושוה ממש גם בהלאו לדברי ר"מ, א"כ ישבנו בעז"ה דברי הר"י מאורליינוש על נכון, ויש לתרץ כ"ז בהרבה גווני אך אכמ"ל.

וא"כ לשיטת הר"י מאורליינוש וודאי דלא הוי בכרת על טעם כעיקר, דהא לא הוי רק בעשה ואין לוקין וה"ה דלא הוי בכרת כיון דלא אהדרי' קרא א"כ וודאי דיכול לצאת י"ח מצה בכזית בתערובות באורז, כיון דקיי"ל דעשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור כמו שהעלה הש"א רק מחמת דהוי במיתה אינו דוחה, א"כ כה"ג דלא הוי במיתה וודאי דדוחה העשה לאיסור דטעם כעיקר, ואין לומר דכיון דהוי על טעם כעיקר בעשה לשיטת הר"י מאורליינוש, א"כ נימא אין עשה דוחה עשה, דז"א דא"כ תקשה דאמאי קיי"ל באיסורי לאווין דעשה דמצה דוחהו היכא דלא הוי במיתה וכרת רק בלאו לחודי', וכמו בחדש דמקשי בירושלמי דיבוא עשה לדחות ל"ת, דנימא דכיון דאסרה התורה כלי שבלע איסור מהם א"כ הוי בעשה מחמת הצווי דהגעלת כלי מדין, וכיון דהבלוע הוי בעשה כש"כ דהוי בעשה על גוף האיסור, א"כ הא אין עשה דוחה עשה, אע"כ מוכח דקיי"ל אין טפול חמור מן העיקר, כדאיתא בזבחים (דף ס"ג ודף מ"מ) וכמו דעל גוף האיסור דלא הוי רק בל"ת דחינן לי' היכא דיש מצות עשה כש"כ בבלוע טעם האיסור דוודאי דחינן היכא דיש עשה, דלא יהי' הטפל חמור כו', וכיון דעל טעם כעיקר דאיסורי לאווין דחינן לי' היכא דיש עשה דמצוה, א"כ ה"ה אף היכא דיש איסור מיתה על גוף האיסור עכ"ז כיון דעל טעם האיסור ליכא מיתה, ואינו רק באיסור דגזרה התורה על כל טעם דיהא כעיקר, א"כ כמו דעל כל טעם כעיקר מכל איסורין דחינן לי' מחמת עשה א"כ ה"ה אף בטעם כעיקר של איסור מיתה, דהא התורה כולל' לכל טעם כעיקר ביחד והכל נובע מן דרש א', וא"כ לא חמור הטעם כעיקר של איסור מיתה מן טעם כעיקר של שארי איסורין דנתבאר דמחמת שלא יהי' טפל חמור מן העיקר דוחהו העשה דמצוה וה"ה בזה, ואף לרב אשי דס"ל בזבחים (דף גז) דיקדש עשה הוא ואין עשה דוחה לל"ת ועשה, עכ"ז שאני התם דהא לא שייך התם הך סברא דלא יהי' טפל חמור מן עיקר, דהא על עיקר פסולי המוקדשין כמו בפסול יוצא ונותר לא שייך התם שום עשה בשום אופן דנימא עשה דוחה לל"ת, משא"כ באיסורי טבל וכה"ג דשייך לומר עשה דמצה ידחהו אף בגוף האיסור, א"כ לא יהי' טפל חמור מן העיקר וברור ופשוט:

ז

ענף ז

אמנם לשיטת ר"ת דהובא ברא"ש חולין (פ"ז סימן ל"א) ובתוס' שם ובשארי דוכתי וברא"ש ה' חלה דהיכא דנבלע איסור אז לוקין על כזית כאלו הי' כולו איסור והוי טעמו ממש כממשו דאהדרי' קרא לאיסורו, א"כ כמו דחייב מיתה על כזית טבל ה"ה דחייב מיתה על טעם כעיקר של טבל, א"כ לשיטתו אין יוצאין בעיסת טבל אף אם נתערב באורז ביותר, מכדי אכילת פרס, ולשיטת ר"ח שהובא ברא"ש שם תלוי זה באם נתערב כזית בכא"פ, וביותר מכא"פ אין יוצאין בלא"ה כמבואר שם וכן מבואר בתוס' בזבחים (דף צ"ז) בד"ה ניתי עשה ולידחי ל"ת דכתבו דבפסול נותר ה"ל ל"ת שבכרת כו', משום דהתוס' אזלי לשיטתייהו דס"ל כשיטת ר"ת בזה בכמה דוכתי, ולכן אף על טעם כעיקר של נותר ה"ל בכרת, אך לפמש"כ לעיל בשם הצל"ח דכתב דבפסול קדשים לכ"ע אהדרי' קרא דכיון דדרשי מן יקדש להיות כמוה הוי ממש כמו העיקר, נדחת ראייתי הנ"ל וכן לפמש"כ לעיל דהתוס' קאי על היתר מצטרף לאיסור כפי רש"י שם ג"כ נדחת ראייתי הנ"ל מהתוס' דזבחים, אך אין אנו צריכים לראיות כלל על זה דזה פשוט לשיטת ר"ת הנ"ל דגם מיתה חייב על הטעם כמו על העיקר ויש לומר דלכן התוס' בסוכה (דף ל' נשארו בצ"ע דלמה צריך קרא דאין יוצאין בטבל תיפוק לי' דה"ל מצוה הבאה בעבירה, משום דאין לתרץ כמו שכתבתי ע"י תערובות באורז דהא לשיטתם דס"ל כהר"ת ה"ל תערובות טבל ג"כ במיתה, א"כ שפיר הקשו התוס' בסוכה.

אך גם לשיטת ר"ת יש לתרץ קושייתם, דהא כבר נתבאר לעיל דלמאן דיליף טעם כעיקר מן משרת וגם ס"ל דון מינה ומינה אז לא הוי בכרת ומיתה על טעם היוצא אף מן איסור מיתה, דלא חמור מן נזיר דלא הוי בי' רק לאו לחודה, ומבואר בתוס' בע"ז (דף ס"ח) בד"ה ואידך קדירה כו', שכתבו בסה"ד שם דלר"ש לא מצי למילף טעם כעיקר מן געולי מדין דחדוש הוא רק מן משרת יליף לטעם כעיקר כ"כ אליבא דר"ש, ובדורש לציון דרוש ד' העלה דר"ש ס"ל דון מינה ומינה יעו"ש, וכן יש להוכיח מן ירושלמי יבמות פ"ח דקאמר התם דר' אליעזר בר' שמעון ס"ל דממזר אחר דור עשירי נקבות מותרות משום דס"ל בגז"ש עשירי עשירי למילף מעמוני ולא עמונית וס"ל דון מינה ומינה וכמבואר בש"ס דילן ביבמות (דף ע"ח) דזה תלוי בהך פלוגתא דדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה, וגם מבואר בתוס' מנחות (דף ע"ט ע"ב) בד"ה ומי אית לי' כו' דר' אליעזר בר' שמעון ס"ל כוותי' דאבוה ולכן קפריך התם מן ר"ש וכן לעיל (דף ע"ב) דחוק לאוקמי' כוותי' עכ"ל התוס', ואף דבכמה דוכתי אמרו דר"א בר' שמעון ס"ל כוותי' דאבוה בחדא ופליג עלי' בחדא כדאיתא בשבת (דף מ"ד) ובשא"ד, עכ"ז היכא דמצי לומר דלא פליג על אביו ר"ש מתרצינן לומר דלא פליג עליו ולכן לפ"מ דנתבאר דר"א בר"ש ס"ל דון מינה ומינה אמרינן דמן הסתם ס"ל לר"ש ג"כ כן דאל"כ לא הוי פליג ר"א על אביו ושפיר כתב הדורש לציון שם, וגם יש הרבה לפלפל בעיקר קושיות הדורש לציון שם ע"פ דברי הירושלמי דהתם ואכמ"ל.

א"כ' לפי מה דנתבאר דר"ש ס"ל דון מינה ומינה וגם נתבאר דר"ש יליף לטעם כעיקר מן משרת, וכבר נתבאר דלמאן דס"ל דון מינה ומינה לא שייך לחייב מיתה וכרת על טעם כעיקר דלא חמור מן המלמד דהיינו נזיר, ולכן שפיר הוצרך התנא דברייתא בפסחים להוכיח דאין יוצאין בטבל, משום דמחמת מצוה בעבירה הי' יכול לצאת בכזית חטים באורז דאז לא הוי במיתה לר"ש, והברייתא הא אמרו התם דהא מני ר"ש היא, וכן לרבינא דתירץ התם בפסחים דאף כרבנן אתי', עכ"ז יש לומר דהא רבינא לשיטתו דס"ל בזבחים (דף ל"ג) דלענין מלקות איתמר דס"ל דאין הלמד חמור מן המלמד לעונש כרת, א"כ ה"ה בטעם כעיקר, ואף לפמש"כ לעיל דרבינא אמר שם זה לריש לקיש דס"ל דון מינה ומינה, עכ"ז יש לומר דהנך רבנן ס"ל ג"כ דדון מינה ומינה, דהא פלוגתא דתנאי היא בדוכתי טובא, א"כ מתורץ שפיר קושיית התוס' הנ"ל, ואין להקשות לשיטת ר"ת דס"ל דאהדרי' קרא והוי ממש הילפות' כמו העיקר, דא"כ אמאי ס"ל לר"ת בפסחים (דף מ"ב) בתוס' ד"ה ואלו כו' דעל תערובות אינו עובר בבל יראה דהא י"ל דטעמו הוי כמו העיקר לגמרי די"ל דשאני התם דחזינן דהתורה מיעטה לתערובות מכרת, א"כ אינו שוה טעמו להעיקר.

ולכאורה יש לדון אף לשיטת התוס' בשם ר"ח דנתבאר דחייב כרת גם על טעם כעיקר באיסור דכרת, יש לומר עדיין דאף דס"ל לר"ת דאהדרי' לדוכתי', עכ"ז לענין כרת אפשר דלא אהדרי' כדמצינו בבכורות (דף ט"ו) דאהני הקישא ואהני קרא אהני הקישא למעוטי מכרת ואהני קרא למיקם עלי' בלאו, אלמא דלא אמרינן אהדרי' קרא גבי כרת רק ללאו לחודה, וה"ה י"ל כן בטעם כעיקר, אך באמת ז"א, בשכבר הקשו התוס' שם בד"ה ואהני קרא כו' דאמאי לא נימא אהדרי' קרא אף לכרת, א"כ מוכח להדיא מן התוס' דס"ל דאף גבי כרת אהדרי' קרא דכיון דגילה התורה דאסור ממילא קיימא בעיקר האיסור לגמרי' לכל דיניו, וגם לפמש"כ רש"י שם בבכורות ד"ה ואהני קרא כו' דמסתבר טעמא דכי כתב כרת בחלב בבהמה הראוי' לקרבן כו', אלמא דלולא הסברא הזאת הי' חייב כרת גם על מה דאהדרי' קרא, ולפי שיטת התוס' דמדמי הא דטעם כעיקר להא דבכורות גבי גיזה דפסולי המוקדשין לענין אהדרי' קרא, א"כ כמו התם בבכורות ס"ל להתוס' דשייך אהדרי' קרא אף לכרת ה"ה בטעם כעיקר לשיטת ר"ת.

וכן מדברי הר"ן בפסחים (דף מ"ג) בסוגיא דתערובות חמץ שכתב שם דלרבנן דס"ל על עירובו בלא כלום משום דילפי מזה דגילה התורה דעל תערובות חמץ אינו בכרת וה"ה דאינו בלאו, וכ"כ הבעה"מ שם [וגם מבואר בטור או"ח (סימן תמ"ב) וברא"ש דדוקא התם קיי"ל כרבנן דעל עירובו בלא כלום משום דלא הוי אלא קיוהא בעלמא אבל טעם ממש דומה לעיקר וגם עובר עלי על בל יראה] א"כ אי נימא דבכל תערובות איסור ליכא כרת איך כתב להוכיח מהא דהתורה מיעטו מכרת דגם בלאו אינו עובר, דהא בכל טעם כעיקר אינו חייב כרת, ובע"כ מוכח מדבריו דבטעם כעיקר חייב כרת אך שאני התם דלא הוי רק לקיוהא בעלמא וכסברת הטור והרא"ש הנ"ל, ויש לפלפל בדברי המהרש"א בפסחים שם שכתב דהא דעל תערובות חמץ אינו בכרת לא הוי מגזה"כ רק כיון דלא מצינו בפירוש לכן אינו בכרת, ואפשר שזהו כשיטת הר"י דאורליינוש דלא אמרינן אהדרי' קרא כו'.

ח

ענף ח

ולפ"ז בנ"ד דעירב כזית חטים של טבל באורז הדין כן לשיטת הרמב"ם דס"ל דעל תערובות אינו חייב כרת, א"כ לפי מאי שהעלה הש"א דאף עשה דמצה שקודם הדיבור מצי לדחות ל"ת דלאחר הדיבור רק הא דאין יוצאין בטבל הוי משום דהוי ל"ת דבמיתה, א"כ היכא דעירב בתערובות אורז אז כיון דליכא מיתה שפיר יוצאין בו י"ח מצה וכן לשיטת הר"י דאורליינוש דס"ל דלא אהדרי' קרא שפיר יוצאין בזה, אמנם לשיטת הר"ת דס"ל דאהדרי' קרא וממילא חייב מיתה ואינו יוצא אף ע"י תערובות אורז, וכן לשיטת רש"י דס"ל טעם כעיקר לאו כו' רק נאסר מדרבנן וגם ס"ל חתיכה נעשית נבלה אין יוצאין בזה י"ח מצה, לא מיבעיא לפמש"כ לעיל דלרש"י דס"ל טעם כעיקר לאו כו' ממילא אין יוצאין בעיסת אורז דעירב בו כזית מצה דלא פסקינן הילכתא כהמשנה בעיסת אורז הנ"ל וודאי דאין יוצאין בו, ואף לפמש"כ בתי' בתרא דגם לרש"י יוצאין בעיסת אורז שעירב בו כזית מצה משום דהא עכ"פ בא לידי חימוץ, עכ"ז בכזית טבל שעירב בתערובות אורז וודאי דאין יוצאין, משום דכיון דרבנן אסרו לטעם להיות כעיקר ובפרט דקיי"ל דאמרינן חתיכה נעשית נבלה, א"כ כל דתיקון רבנן לאסור גם תערובות היתר כעין דאורייתא תיקון, וכמו בדמאי דאין יוצאין בו וכמש"כ לעיל, א"כ ה"ה בתערובות הנ"ל.

אך לדינא אין אנו צריכים לחוש לשיטת רש"י אף מספק כדמוכח ביו"ד (סימן צ"ח סעיף ב') דבתערובות אינו מינו ונישפך אסור מספיקא, ואי נימא דיש לצרף שיטת רש"י הנ"ל לספק, א"כ אמאי מחמירין בתערובות באינו מינו בספק כשנשפך, הא יש ספק ספיקא להתיר ספק שמא אין כאן איסור דאורייתא כלל וכשיטת רש"י כיון דנתערב ברוב היתר עכ"פ, ואתמ"ל כשיטת התוס' והפוסקים דטעם כעיקר דאורייתא, אכתי ספק שמא הי' בתערובות ששים ודומה ספק ספיקא זה להס"ס שכתב הש"ך בכללי הס"ס ביו"ד (סימן ק"י ס"ק ט"ז) גבי ציר דגים יעו"ש, אע"כ מוכח מזה דגם לספק לא מצרפינן שיטת רש"י זאת רק קיי"ל עיקר כהסוברים דטעם כעיקר דאורייתא לכן בנידון דידן לא שייך לחוש לשיטת רש"י כיון דלא קיי"ל כוותי' לדינא כנ"ל, אך לשיטת ר"ת שפיר יש לחוש, א"כ לדינא אין יוצאין בתערובות טבל באורז משום דיש לחוש לשיטת ר"ת דכה"ג אין עשה דוחה לל"ת דבמיתה.

ועכ"ז היכא שהטבל הוא ספק טבל כגון הא דמבואר ביו"ד (סי' של"א סעיף ל"ד) באומר לשלוחו צא תרום ואינו יודע אם תרם דס"ל להרמב"ם דלא סמכינן על חזקה עןשה שליחותו לקולא, וי"א ס"ל התם דסמכינן על חזקה שליח עושה שליחות אף לקולא, א"כ בכזית ספק טבל כה"ג שעירב ברוב אורז שפיר יוצאין י"ח מצה משום ספק שמא הלכה כהסוברין דסמכינן על חזקה הנ"ל, ואת"ל כהרמב"ם דס"ל דלא סמכינן על חזקה הנ"ל לקולא אכתי ספק שמא הלכה כהרמב"ם דעל תערובות אינו חייב מיתה וכרת בפרט דהרמב"ם גופא דחוששין לסברתו דמחמיר דלא סמכינן על חזקה שליח כו' לקולא, הא לדידי' אין חייבין כרת ומיתה על תערובות איסור, וגם להר"י דאורלייניש ג"כ יוצאין בזה וכן בכל ספק טבל יש לדון ספק ספיקא, ובפרט דהרמב"ם ס"ל דתרומה בזמה"ז דרבנן כמבואר ביו"ד (סי' של"א סעיף ב'), וגם בעבר ואכל כזית מצה טבל בתערובות אורז אפשר דיצא י"ח מצה, כיון דהעלה השאגת אריה (בסימן צ"ז) דלכן בעבר ואכל טבל לא יצא י"ח משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה, וכבר הוכיח השאגת אריה (בסימן צ"ט) דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן כמו שהוכיח מהתוס' התם, א"כ כיון דמספקא לן להלכה דלמא כהרמב"ם דעל תערובות ליכא כרת או כשיטת הר"י דאורליינוש או כשיטת התוס' בשם הר"ת א"כ הוי ספק מצוה הבאה בעבירה דאפשר דאין כאן עבירה כלל אי נימא כשיטת הרמב"ם הנ"ל, וכיון דעיקר מצוה הבאה בעבירה לא הוי רק מדרבנן לכן הוי ספק דרבנן דלקולא ובדיעבד יצא י"ח.

ט

ענף ט

ועוד יש לדון דאף דנימא דמצוה הבאה בעבירה הוי מה"ת עכ"ז י"ל דבספק עבירה לא מקרי מצוה בעבירה ויצא בדיעבד י"ח, לפי דהתוס' בסוכה (דף ט) בד"ה ההיא למעוטי גזילה כו' הקשו דלמה לי קרא דלך למעוטי גזילה תיפוק לי' דה"ל מצוה הבאה בעבירה, ותי' התוס' דמצוה הבאה בעבירה לא הוי מה"ת אלא מדרבנן כו' ובאמת להסוברים דמצוה הבאה בעבירה הוי מה"ת תשאר קושית התוס' הנ"ל, ועיין לקמן (דף למ"ד) בתוס' ד"ה משום דה"ל כו', ויש לתרץ קושית התוס' הנ"ל ע"פ מה דאיתא בסוטה (דף כ"ט) דאמר רב גידל דדבר שיש בו דעת לישאל נפקא מן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודה טמתלא וודאי טמא לא יאכל הא ספק טמא יאכל וסיפא והבשר כל טהור יאכל בשר הא ספק טמא לא יאכל, וכלל זה הובא בחוו"ד ריש כללי ס"ס, ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' הנ"ל והוא די"ל דכיון דמצוה הבאה בעבירה נפקא לי' בסוכה (דף למ"ד) מן והבאתם את הגזול ואת הפסח הגזול דומיא דפסח מה פסח לית לי' תקנתא אף גזול לית לי' תקנתא, והתם הא כתיב את הגזול א"כ משמע דדוקא גזול וודאי אבל ספק גזל יוצא בו משום דלספק מצוה הבאה בעבירה לא חיישינן ויוצא בו מן התורה, ולכן איצטריך קרא דחג הסוכות תעשה לך למעוטי גזילה היינו אף ספק גזילה משום דבעי לך וודאי וכדהתם בסוטה דאמרו טהור וודאי וטמא וודאי.

ועפ"ז יש לתרץ קושית התוס' בסוכה (דף ל"ה) בד"ה לפי שאין בו היתר אכילה, דהקשו דתיפוק לי' דמכחת שיעורו במצותו בשריפה, ולפמש"כ יש לומר דנפ"מ מן הטעם שכתבו דבעי דין לכם היתר אכילה או דין ממון אם נתערב אחרוג מן ערלה באתרוג דתרומה טהורה, ולפי מה דאיתא בבכורות (דף ל"ד) דמשמדת תרומותי כתיב דבשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה דבעי שימור, א"כ אם נתערב אתרוג של תרומה באתרוג של ערלה דאז אינו יכול לשורפה, דאין לומר דהא ספיקא דאורייתא לחומרא וישרפנה, דהא י"ל להיפך דילמא הוא אתרוג של תרומה ואז בעי שימור וגם ספק תרומה בעי שימור דניליף מן תרומה תלויה דהצריכה התורה שימור ואסור לשרוף מספק, ולכן לא שייך כה"ג לפסול מחמת כתותי מכתת שיעורו, אך מחמת דגזרה התורה דבעי דין לכם א"כ בעינן לכם וודאי אבל בספק לכם אין יוצאין בו א"כ לפ"ז יש לדון דבספק מצוה אי הוי בעבירה אי לא יוצאין בו לכ"ע, אף אי נימא דמצוה הבאה בעבירה הוי מה"ת, דאל"כ תקשה קושית התוס' בסוכה הנ"ל לשיטה הנ"ל.

ועכ"ז יש לפקפק בזה לפי מה דמבואר דבבעלי מומין עובר על עשה דתמימים יהיו לרצון, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"א ה' איסורי מזבח ה"א) א"כ ספק בעל מום וודאי פסול משום דבעי תמים וודאי וכיון דיליף גזול מן פסח (וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ג ה' איסורי מזבח ה"ג גבי זכר וודאי ונקבה וודאית כדאיתא בבכורות דף מ"א] יש לדון דכמו דספק בעל מום פסול ה"ה ספק גזל ג"כ פסול, ולפ"ז מצוה הבאה בספק עבירה ג"כ מיפסל אי נימא דמצוה הבאה בעבירה הוי מה"ת, אך להסוברין דמצוה הבאה בעבירה הוי מדרבנן שפיר י"ל דיצא בדיעבד בספק מיתה כמו בנ"ד.

וגם בעיקר כלל זה יש לפקפק מהא דמנחות (דף ו') דמקשה הגמ' דלמה לי' מכל אשר יעבור פרט לטרפה הא ממשקה לישראל נפקא, ועבדי צריכותא דאי ממשקה לישראל ה"א דאיכא שעת הכושר כו' לכן נכתב כל אשר יעבור כו', ולשיטת הסוברים דספק דאורייתא הוי לקולא מה"ת, א"כ מאי מקשה הא י"ל דאי ממשקה לישראל הי' ספק מותר ולכן נכתב כל אשר יעבור וודאי פרט לספק טריפה ובע"כ מוכח דליתא לכלל זה ודלא כהחוות דעת הנ"ל.

ובר"ש פ"ב דטבול יום במשנה ג' כתב להקשות דאיך שייך למילף טעם כעיקר מק"ו דנזיר, הא לאיסור בלא"ה ידענו דאסור כמו כל חצי שיעור דקיי"ל דאסור מה"ת, ואי למלקות הא אין מזהירין מן הדין, ותי' דהך ק"ו אינו רק גלוי מילתא בעלמא, ולפ"ז נסתר מש"כ לעיל דהך פלוגתא דאי דון מינה ומינה או אוקי באתרי' שייך גם אם עונשין כרת על טעם כעיקר, דיש לדון כיון דזה אינו רק גלוי מילתא בעלמא, א"כ לכ"ע אמרינן בזה דון מינה ואוקי באתרי' ובוודאי חייב כרת ומיתה על טכ"ע מאיסוריהם וכמ"ש התוס' בקדושין (דף י') בד"ה זו שביאתה כו' דלא אמרי' דיו היכא דלא הוי רק גלוי מילתא בעלמא, אך באמת יש לתרץ קושיות הר"ש הנ"ל ע"פ מש"כ במק"א בארוכה דלשיטת המהרש"א בסנהדרין דכתב דלכן אין עונשין מהדין משום דכיון דזה חמור לא סגי לי' בכפרה דלפ"ז דהיכא דעל החמור מבואר בפי' דסגי בכפרה, ולקל ג"כ מצינו דצריך כפרה כזו אך על הממוצע לא ידענו אי צריך, וע"ז שייך שפיר למילף בק"ו דכיון דעל הקל מזה מצינו דצריך כפרה כש"כ על הממוצע דחמור מיניה דוודאי צריך לכפרה זו ואין לומר דכיון דהוא חמור לא סגי לי' בכפרה זו דהא כיון דחזינן דחמור ביותר סגי לי בכפרה זו כש"כ דעל הממוצע דסגי לי' בכפרה זו, והוכחתי בהרבה ראיות לזה וכן מצאתי שכתבם ספר באר יעקב בכללי סוגיות סוף כלל ט"ז ע"ש א"כ ה"ה בטעם כעיקר דכיון דעל החמור כמו ממשו מצינו דלוקה, אך על טעמו לא ידענו ובזה שייך שפיר למילף בק"ו מנזיר דיצרך ג"כ לכפרה, ואין עונשין מן הדין לא שייך בזה, א"כ לפ"ז יש לומר שפיר כמו שכתב הרשב"א בחידושיו לחולין ובריטב"א שם שכיון דילפינן טעם כעיקר מן נזיר דאין לוקין משום דאין מזהירין מן הדין, ס"ל דלא מקרי זה גלוי מילתא בעלמא אך במה שכתב הר"ש והרשב"א דאין מזהירין מן הדין בזה שפיר כתבתי סברא נכונה כנ"ל דבכה"ג ענשו מן הדין לכן שפיר שייך הך פלוגתא דאי דון מינה ומינה או אוקי באתרי' לענין אם מחייבינן מיתה וכרת בטעם כעיקר או לא כנ"ל, כן נלע"ד בכל זה.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף