באר יצחק/אורח חיים/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

באר יצחק אורח חיים ט

סימן ט

שאלה במי שאין לו רק חצי כזית מצה המותרת וחצי כזית מצה של אותן האסורין המבוארי' בפסחים (דף ל"ה) אם יכול לצאת ידי חובת מצה או לא ויבוארו בו כמה ענינים חדשים בעז"ה:

א

ענף א

תשובה והוא דמבואר התם דאין יוצאין בטבל וכבר כתבנו דאף לדידן דאית לן איסור כולל ולא שייך למילף זה מן הדרש דנפקא התם בברייתא מלא תאכל חמץ דיצא זו שאין בו משום בל תאכל חמץ כו', עכ"ז גם לדידן אין יוצאין במצה של טבל, משום כיון דה"ל במיתה א"כ הא אין עשה דיחהו, וכמש"כ הש"א (בסימן צ"ו), עכ"ז יש לדון דכיון דעל חצי כזית טבל לא שייך מיתה א"כ בכה"ג מצי העשה דמצה דיש עליו חיוב לאכול כזית מצה לדחות הל"ת של חצי כזית טבל, דהא העיקר מה דאינו דוחהו הוא משום דה"ל במיתה וכיון דעל חצי כזית ליכא מיתה ולא הוי רק איסור לחודא שפיר מצי העשה לדחות הל"ת דאינו במיתה, אך לכאורה יש לסתור זה מן התוס' דזבחים (דף צ"ז ע"ב) בד"ה ניתי עשה כו', דכתבו דלאו אתאכל כחומר שבה פריך משום דה"ל ל"ת של כרת כו' והא התם דמיירי בטעם כעיקר דאסור בקדשים מחמת גזה"כ דיקדש, ובטעם כעיקר הא לא נבלע רק מיעוט ברוב היתר וכמ"ש רש"י בחולין (דף צ"ח) דלכן טעם כעיקר לאו דאורייתא משום דבטל ברוב, ובכל כזית קדשים כשרי' לא נבלע רק פחות מכזית מן קדשים פסולים, ויכולים לאוכלם ולחלקם להרבה כהנים שלא יגיע לכ"א כ"א כזית קדשים, והמצות עשה דאכילת קדשים מקיים בכל כזית וכזית, וכמבואר שם בהקושיא דמקשה הגמרא ניתי עשה לדחות ל"ת, ואפ"ה כתבו התוס' דה"ל לאו של כרת, אלמא דאף על פחות מכזית דליכא עונש מיתה אפ"ה מקרי זה ל"ת של כרת כיון דבעיקרו של האיסור יש כרת.

אמנם אין זה ראיה כלל משום דלשיטת הר"ת דס"ל דאם נבלע כזית איסור אף ביותר מכא"פ לוקה על כל כזית, או לשיטת הר"ח דס"ל דאם נבלע כזית בכא"פ אז לוקה על כל כזית, והובא שיטתם באורך ברא"ש חולין פ"ז ובסוף ה' חלה, וודאי דאין ראי' מן תוס' זבחי' הנ"ל משום די"ל אף אם ליכא בכל כזית וכזית רק פחות מכזית קדשים פסולים אפ"ה לוקה וחייב כרת, משום דהא שיטתם דנהפך ההיתר לאיסור אם מרגישין טעמו דהוי כממשו, ואף לשיטת הרמב"ם דס"ל דאינו לוקה רק בנבלע כזית באכילת פרס ואכל כל הג' ביצים, אבל פחות מזה מקרי חצי שיעור עכ"ל, י"ל דשאני התם בזבחים דהא מיירי התם בהיתר מצטרף כו' וכמש"כ התוס' בד"ה שאח"ז שם ובהיתר כיון דמצטרף לאיסור אז יש כאן שיעור שלם כזית ולכן כתבו דה"ל ל"ת דכרת.

ובזה יש לתרץ מה שכתב רש"י שם דהך יקדש אתי להיתר מצטרף לאיסור, וכבר הובא לעיל בסי' הקודם שהצ"ק הקשה דמי הכריחו לפרש דמיירי בהיתר מצטרף לאיסור ולא בטעם כעיקר, ולפמש"כ ניחא משום דהא התו' הקשו דמאי מקשה הגמרא ניתי עשה לדחות ל"ת דילמא שאני זה דהוי גזה"כ, ותי' משום דאיכא לאוקמי על פסול נותר דה"ל בכרת, ואי נימא דקאי על טעם כעיקר חזי ליכא לתרוצי דאיכא לאוקמי על נותר דה"ל בנותר דהא כיון דליכא שיעור כזית של איסור א"כ עדיין תקשה דאף דנימא דמיירי בנותר עכ"ז גם בנותר תקשה דניתי עשה לדחות ל"ת ויתחלק כל כזית קדשים לכל כהן וכהן בפ"ע, דאז ניתי עשה דאכילת קדשים לדחות הל"ת שאינו בכרת כיון דליכא כזית שלם של איסור בכל כזית וכזית וכשיטת הרמב"ם הנ"ל, ובע"כ מוכח דזהו גזה"כ, א"כ תקשה עדיין קושית התוס' דמאי מקשה הגמ' ניתי עשה דילמא שאני התם דהוי גזה"כ, ולכן הוכרח רש"י לפרש דמיירי בהיתר מצטרף לאיסור ואזי ה"ל ל"ת של כרת בפסול נותר, ושפיר תירצו התוס' דלא שייך דהוי גזה"כ משום דאיכא לאוקמי על נותר דה"ל בכרת, ולכן מקשה הגמרא שפיר.

ב

ענף ב

אמנם יש להעיר לפ"ז בהא דיבמות (דף ה') דרצה למילף מכבוד אם ואם דתניא יכול כבוד או' דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו מאי לאו דאמר לו שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא הא לאו הכי אתי עשה ודחי ל"ת אף ל"ת דכרת, וקשה דילמא מיירי דאביו א"ל לחלל שבת בחצי שיעור דהא איסורי שבת יש להם שיעור להתחייב חטאת ומיתה, וחצי שיעור גם בשבת מיתסר כמש"כ רש"י בשבת (דף ע"ד) בד"ה וכי מותר לאפות פחות משיעור כו' וכרת ליכא בפחות משיעור, וקשה איך מוכיח התם דעשה דוחה ל"ת דכרת ויש לומר דאפשר דהגמרא רצו להוכיח זה לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה א"כ לדידיה על פחות משיעור וודאי מחוייב על כיבוד דהא אין מחלל שבת כלל או די"ל דלשון שבתותי תשמורו דסמוך אצל כיבוד אב ואם משמע על שיעור שלם, דהא על פחות מכשיעור ליכא עשה ולאו גמור כמש"כ התו"ס בשבת (דף צ"א) ושבועות (דף כ"ג) או די"ל דבלא"ה משני הש"ס שפיר דמיירי בלאו דמחמר ולפ"ז נראה לי ברור ופשוט דחצי כזית טבל יכול לצרף לחצי כזית מצה המותרת משום דלא שייך בזה לומר אין עשה דוחה ל"ת של מיתה דהא על חצי כזית ליכא מיתה:

ויש להקשות לפ"ז בהא דפסחים (דף ע"ה) דמבואר שם דסכו להפסח בשמן תרומה דאם צלי הוא יקלוף את מקומו, וקשה דניתי עשה לדחות ל"ת של אכילת תרומה לזר וכדמקשה הגמרא בזבחים (דף צ"ז) על יקדש להיות כמוהו דניתי עשה לדחות ל"ת, ותי' רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ורב אשי תירץ דיקדש ה"ל עשה ול"ת כו', א"כ בתרומה טהורה לזר דליכא אלא לאו לחוד, וגם הא אין זה לאו דבמקדש דהא יקדש לא קאי רק על קדשים פסולי' א"כ תקשה ניתי עשה לדחות ל"ת, ואין לומר דשאני תרומה לזר דהא היא במיתה ואין עשה דוחה ל"ת שבמיתה כנ"ל, דהא לפמש"כ דבחצי כזית דליכא מיתה אז דוחה העשה להל"ת, א"כ התם דאמרינן יקלוף וודאי דבקליפה ליכא כזית תרומה ואף דנימא דיוכל להיות דבכל הקליפה על כולו יש לצרף כזית, עכ"ז תקשה דהא עכ"פ בכל כזית וכזית דהקרבן פסח ליכא בקליפתו רק פחות מכזית של התרומה, א"כ ניתי עשה דאכילת פסח ולידחי ל"ת דאין בה מיתה, ומצות אכילת קדשים הא מקיים בכל כזית וכזית כדמוכח בזבחים שם וא"כ תקשה דיאכל כל כזית וכזית בפ"ע, וגם בלא"ה דוחק לומר דמיירי להא דסכו בשמן תרומה דיש בכל הקליפה כזית שלם הא סתמא תניא וא"כ אם נבלע בקליפה רק מעט בכזית א' תקשה כן, והיתר מצטרף לאיסור לא אמרינן רק בקדשים.

אמנם בלא"ה תקשה להני אמוראי דס"ל בריש יבמות דעשה דוחה ל"ת אף דהוי בכרת, א"כ תקשה אמאי בסכו שמן תרומה יקלוף דניתי עשה כו' בשלמא בהא דתנן התם נטף מרוטבו על הסולת וחזר אליו יטול את מקומו אין להקשות דניתי עשה כו', משום די"ל דכיון דהרוטב נאסר מחמת העשה דואכלו את הבשר בלילה הזה כי אם צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר, ואין עשה דוחה עשה, וגם לרבא ה"ל ל"ת שבמקדש דאל תאכלו ממנו נא וגו' כי אם צלי אש, אבל בסכו בשמן תקשה כן, והיכא דבלא הקליפה ליכא כזית בשר כשר ועכשיו דיקלוף א"כ חסר לו כזית בשר שלם תקשה כנ"ל.

ויש לתרץ דכיון דקיי"ל בקרבן דיה' ממשקה ישראל מן המותר לישראל כדאיתא במנחות (דף ו') ובזבחים (דף פ"ח) דאין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע משום דבעי מן המותר לישראל, וכפי' רש"י שם בד"ה ומנחות ונסכים דאף שמותר לכהנים דבעי מן המותר לכל ישראל, ועיין בתוס' שם ד"ה המדומע כו'.

[הג"ה. וברמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח משמע דס"ל ג"כ כשיטת רש"י ודלא כהתוס' ע"ש ויש להאריך בפרט זה].

{{עוגן1|ולכן} כמו שבקרבן בעי מן המותר לישראל ה"ה באכילת קדשי' בעי מן המותר כו', דהא בקרבן ומנחות ונסכי' שיש בו אכילת מזבח ואכילת אדם הקפידה התורה דיהא מן המותר לישראל דהא בנסכים ליכא רק אכילת מזבח לבד ואפ"ה הקפידה התורה, א"כ ה"ה אכילת אדם בקדשים וודאי בעינן מן המותר לישראל דהא איתקש אכילת מזבח לאכילת אדם כדאיתא בזבחים (דף כ"ח ודף ל"א) ובכמה סוגיות, וכמו דעל אכילת מזבח בעי דהא מן המותר לישראל ה"ה דבאכילת אדם בקדשים בעי כן, ולכן כמו דאין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע דבעי שיהא מותר לכל ישראל ה"ה דמהאי טעמא אם נבלע תרומה בפסח דאסור לאכול הקדשים דהא לא הוי מן המותר לישראל, וכן מוכח ממה שמבואר בחולין (דף פ"ט) דגיד הנשה נוהג במוקדשין, והקשה הש"א (בסי' צ"ו) דניחי עשה דאכילת קדשים לדחות ל"ת דגיד הנשה דהא האי תנא ס"ל יש בגידין בנו"ט, וכן הקשה בהא דפסחים (דף פ"ג) דגיד הנשה נוהג בפסח ונשאר בצ"ע ובאמת מחומר הקושיא של הש"א הנ"ל מוכרח הדבר כמו שכתבתי דשאני בקדשים דבעי מן המותר לישראל, וכמו דאכילת מזבח בעי מהמותר כו' כן אכילת אדם דאיתקשו להדדו ואין היקש למחצה וכמו דטריפה פסולה לכל הקרבנות מחמת המותר לישראל ולא אמרינן דכיון דיש חיוב בהבאת הקרבן המוטל עליו דמחמת זה הוי ממילא ויתק לאכילה דעשה דאכילת קדשים דיהי' חל אח"ז דוחה ל"ת] וע"כ מוכח דכיון דאלולי העשה לא הי' רשאי לאכול מחמת הל"ת, לא מיקרי המותר כו' דבעי דיהא העצם מותר לישראל לולא העשה, א"כ ה"ה בסכו שמן תרומה דכיון דהעצם תרומה לא הוי מותר לישראל רק מחמת דחיית העשה יהי' מותר לישראל לא הוי מהמותר לישראל ופסול זה באכילת קדשים, והוי כמו פסול הגוף ואף דהעצם מותר כו' אך משום התערובת נאסר מ"מ הא כיון דעכ"פ אסור באכילה לולא העשה לא קרינא מהמותר והוי כמו מדומע דנאסר משום תערובות.

והא דמקשה הש"ס בזבחים דליתי עשה ולידחי ל"ת דאכילת קדשים פסולים ולא מתרצינן דשאני התם דלא הוי מן המותר לישראל שאני התם דהא כתבו התוס' בחולין (דף ק"א) בד"ה למעוטי צפרי עיר הנדחת כו' דמן המשקה לישראל לא שייך רק היכא שלא היתה שעת הכושר כו' וכ"כ הרשב"א והריטב"א בחולין שם, וכש"כ היכא שהיתה שעת הכושר על הבשר אחר ששחטה ונזרק דמו ואח"ז נפסל ונעשה נותר, ואף שהתוס' כתבו בזבחים (דף צ"ז) ד"ה ניתי עשה כו' דקאי על פסול דנשחטה בלילה ולן דמה וחוץ למקומו והא התם הי' הפסול בעת השחיטה עכ"ז הא דיין זה לצפרי עיר הנדחת דכיון דהי' להם שעת הכושר מקודם דנעשה עיר הנדחת מקרי שעה"כ, ולא מיפסל רק מוקצה ונעבד דגזה"כ. שם דפסול כמש"כ שם הריטב"א ולכן לא שייך לומר דהא בעי מן המותר כו', משא"כ בפסול דסכן בשמן תרומה דלא הוי על התרומה שעת הכושר מעולם לכל ישראל לכן לא שייך התם לומר דידחה עשה לל"ת.

ואף לפמש"כ המשנה למלך (פ"ג ה' איסורי מזבח ה"י) לתמוה על התוס' דחולין שכתבו לחלק בין היכא דהי' לו שעת הכושר או לאו דהא כתבו התוס' במנחות ד"ה דמטריפה ילפינן לכל דוכתי דאין לחלק בין שעת הכושר או לא. עכ"ל המל"מ, וכ"כ התוס' בנדה (דף מ"א) בד"ה היינו דאיצטריך כו', וכמש"כ הסדרי טהרה שם לפרש כוונת התוס' הנ"ל עכ"ז יש לחלק בין היכ' שהי' הפסול בקודש כמו נשתטה בלילה ונשפך דמה ולן ויוצא ונשחט חוץ לזמנו ומקומו דמקרי כ"ז פסולו בקודש, כמבואר בנדה (דף מ"א) וזבחי' (דף פ"ד) התוס' שם בד"ה שהי' פסולן בקודש לאפוקי פסול טריפה ונאבד וכן צפרי עיר הנדחת דכל אלו אין פסולן בקודש, וא"כ לפ"ז יש לחלק דכמו דהי' הוי אמינא לחלק בין נטרפה מקודם שהקדישה לנטרפה אחר שהקדישה גנ ענין מן המשקה לישראל, רק דגלי רחמנא גבי טריפה דאין לחלק בזה, ומני' גמרינן לכל האיסורין וכמש"כ התוס' במנחות ובנדה כנ"ל, וע"כ יש לחלק עדיין ולומר דשאני היכא שלא הי' פסולו בקודש אז לא מיקרי משקה לישראל משא"כ היכא שלא יכול להיות הפסול רק בקודש כגון הנך שכתבו התוס' התם כנ"ל יש עדיין לחלק ולומר דזה לא נפק מן המשקה לישראל ומקרי שפיר מותר לישראל כיון שהי' ראוין ויכולין לשחוט ולהקריב בהכשר, וכמו דחזינן דמחלקינן בזה הסברא גבי אם עלו לא ירדו וה"ה גבי ענין מן המשקה לישראל, ולכן בזבחים גבי פסולי בשר דנפסל מחמת נשחטה בלילה ולן ויוצא וכל הנך שפיר יש לומר דכיון דליכא הוכחה דזה לא הוי מן המותר כו', וכיון דכה"ג אם עלו לא ירדו כמבואר שם, א"כ חזינן דזה מקרי מן המותר, דאל"כ מבעי להיות דירדו כמו בטריפה דלכ"ע ירדו מחמת דלא הוי מן המותר, ואף לר' יהודה דס"ל בזבחים ונדה הנ"ל, דנשחט בלילה ונשפך דמה ויצא דמה דתרד, עכ"ז הא מבואר בזבחים (דף פ"ב) דמודה ר' יהודא בפסול לן וחוץ למקומו ושארי פסולים דאם עלו לא ירדו, ואלו פסול דיקדש הא קאי גם על הנך פסולים, א"כ שפיר מקשה הגמרא לכ"ע אף לר' יהודא דניתי עשה לדחי ל"ת דהא אלו הפסולין מקרי שפיר מן המשקה לישראל, דאל"כ מבעי להיות דירדו, ולכן שייך שפיר בזה לומר הכלל דעשה דוחה ל"ת, משא"כ סכו בתרומה דזה לא הוי פסולו בקודש וודאי דזה לא מקרי מן המשקה לישראל.

ובעיקר קושית המשנה למלך הנ"ל באמת היא תמי' רבתי דהא כתבו התוס' במנחות (דף ו') בד"ה כתב רחמנא כל אשר כו' דאע"ג דמוכח דהיכא שהי' לו שעת הכושר לא ילפינן ממשקה ישראל, אפ"ה מייתי לי' בכל דוכתי' ובתמורה (דף כ"ט) גבי נעבד, משום דכיון דגלי רחמנא בטריפה דאין לחלק בין שעת הכושר או לא דה"ה בכל איסורין, וכן כתב התוס' בנדה כנ"ל, ובאמת כן מוכח בתמורה הנ"ל דאמרו שם דמוקצה ונעבד לא נאסר בהדיוט דאלו הי' נאסר בהדיוט לא צריך קרא על איסור לגבוה דהא זה נפקא מן משקה לישראל, אלמא דאף נעבד ומוקצה דהיה לו שעת הכושר גם כן נפקא לי' זה מן משקה לישראל מחמת גילוי מילתא דטריפה.

וכדי שלא לשווינהו לרבותינו בעלי התוס' הנ"ל לטועים וגם הא הרשב"א והריטב"א בחידושם לחולין שם כתבו כהתוס' הנ"ל לחלק בין שעת הכושר או לאו, לכן נלע"ד לומר דס"ל להתוס' לחלק דיש לומר דאף דגמרינן מטריפה דאף בהי' לו שעת הכושר ג"כ נאסרת לגבוה, אפ"ה דווקא באיסור שהוי פסולו בגופו כעין טריפה בזה מצינו דאסרה התורה אף בהי' לו שעת הכושר, ולא באיסור שאין פסולו בגופו רק מחמת הבעלים נאסרו וכמו בצפרי עיר הנדחת, וכדמצינו בפסחים (דף ס' ע"ב) שמחלקים בין שינוי קודש דפסולו בגופו לשינוי בעלים דאין פסולו בגופו וכן איתא בזבחים (ד"ד). וכן איתא בפסחים (דף ס"ב) לחלק בין שלא לשמו דהוי פסולו בגופו ובין שלא לאוכליו דלא הוי פסולו בגופו וכן איתא כה"ג בקדושין (דף ס"ו) גבי מקוה דאמרו דשאני מקוה דפסולו בגופו וכן בעל מום ואל יוכיח בן גרושה דפסולו מאחרים ולכן יש לומר דדוקא בפסול הגוף כעין טריפה בזה שפיר ילפינן מן טריפה דלא לחלק בין שעת הכושר או לא, ומוקצה ונעבד ג"כ ס"ל להש"ס דהוי כפסולו בגופו דהא נעשה בגופם האיסור הפוסלם, דס"ל להגמרא דכיון דהאיסור נעשה בהם עצמם הוי כפסולי בגופו כיון דהקצה אותם וכן בנאבד משא"כ בצפרי עיר הנדחת דלא נעשה בהצפרים שום ענין שינוי בגופם וכן לא נעשה שום ענין איסור בהצפרים עצמם רק מחמת הבעלים של עיר נדחת נאסרו הצפרים, לא הוי זה כפסולו בגופו וליכא למילף לזה מן טריפה ומחמת משקה לישראל דבעי המותר לישראל לא שייך לאסור זה לגבוה משום דהא י"ל דהקרא קאי על אין לו שעת הכושר אבל על שהי' לו שעת הכושר לא מצינו לאסור באין פסולו ואיסורו בגופו, וכמו כן בצפרים שהחליפם אליבא אוקימתא דרב פפא שם בחולין (דף ק"מ) הנ"ל, ג"כ יש לומר דכיון דהאיסור שעל הצפרים אינו מחמת עצמן רק מחמת החליפין דזה ג"כ הוי כאין פסולו בגופו ופסולם הוי ע"י אחרים, וכמו שאמרו כה"ג בקדושין הנ"ל דאל יוכיח בן גרושה שפסולו מאחרים, משא"כ מוקצה ונעבד הוי פסולם מחמת האיסור שנעשה בהם עצמם והוי כעין טריפה ממש, גם י"ל דאפשר דהנהנה מחליפין של איסור אינו לוקה דהא זה ילפינן מן והיית חרם כמוהו אפשר דאינו רק בעשה כיון דלא נכתב עליו לאו בפירוש, א"כ אפשר לחלק בין טריפה דלוקה וחמור מעשה, אך לפמש"כ בשם הצל"ח דכתב גבי היתר מצטרף לאיסור דקדשים דלוקה עליו כיון דתנן יקדש להיות כמוהו הוי ממש כמו עיקר האיסור דקדשים, א"כ ה"ה בחליפי איסור כיון דכתיב בפירוש חרם כמוהו הוי דומה לנהנה מן גוף האיסור דלוקה, ואף דכמוהו דכתיב בחליפי איסור לא הוי כמו האיסור ממש דהא חזינן בע"ז (דף נ"ד ע"ב) דס"ל לחד מ"ד דחליפי חליפין מותר אלמא דלא הוי כמו עיקר האיסור ממש, אפ"ה דוחק לומר כן, ולכן נלע"ד כמו שכתבנו מתחלה דס"ל להש"ס דגם צפרים שהחליפן מקרי אין פסולו בגופו כנ"ל, ומחלקי בין טריפה לבין צפרים חליפי איסור, ומתורץ שפיר קושית המל"מ הנ"ל בעז"ה.

ועדיין יש להקשות בהא דאיתא במנחות (ד"ה) דס"ל לר"ל דמנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושירים אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת, ומקשה מקרב היכי קרבי ממשקה ישראל מהמותר לישראל, ומשני קסבר ר"ל אין מחוסר זמן לבו ביום, ותקשה דאמאי השירים אין נאכלין דהא באכילת קדשים איכא עשה וידחה ל"ת דחדש, והתם לא שייך כמש"כ לעיל דלא הוי מן המותר בלתי העשה, דהא התם מקרי שפיר מן המותר כיון דאין מחוסר זמן לבו ביום ויש לתרץ דהא ידוע מימרא דר"ל דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת ואתה יכול לקיים שניהם דאינו דוחה העשה, וה"ה התם דהא יכול להמתין ולאכול אחר שתקרב מנחת העומר אחרת לבו ביום, ועיין בשבת דף כ"ה) שכתבו התוס התם דלכן לא ילפינן מהתם דאין עשה דוחה ל"ת משום דשאני התם דיכול לעשות אחר יו"ט, וכש"כ היכא שיכול לקיים העשה היום בלתי דחיית הלאו, ואף לרב אשי דתירץ בשבת (דף כ"ה) דיו"ט ה"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, דמשמע דלולא העשה די"ט היה דוחה העשה לל"ת ואף דיכול להמתין על מחר, היינו דכיון דלא יכול לקיים בו ביום לא הוי זה בכלל כל דאפשר לקיים שניהם, דהא שיהוי מצוה לא משהינן להמתין על מחר, אבל כיון דיכול לקיים בהיתר בלא דחייה בו ביום וודאי דכה"ג אין עשה דוחה ל"ת, וגם רב אשי מודה בזה לרבא ואביי וחזקיה ואפושי פלוגתא לא מפשינן.

ג

ענף ג

נחזור לעניננו דכיון דחצי שיעור ליכא מיתה אזי הדין נותן שיכול לצרף חצי כזית טבל וחצי כזית מצה המותרת ולצאת י"ח מצה, אכן להתנא דס"ל דלכן אין יוצאין בטבל משום דיצא זה שאין בו משום בל תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל אינו יוצא אף בחצי כזית טבל לצרף לכזית, דלא מיבעיא למאן דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה דעדיין י"ל ג"כ דיצא זה שאין בו משום בל תאכל חמץ על החצי שיעור דהא אינו חל על איסור חצי שיעור דטבל רק משום בל תאכל טבל מיתסר בחצי שיעור של טבל, ואף לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת, עכ"ז כיון דחזינן דהתורה גזרה דאין יוצאין בטבל מחמת איזה טעם שיהי', א"כ ה"ה בחצי שיעור של טבל דכיון דאלו הי' כזית שלם של טבל אין יוצאין בו מחמת גזה"כ, ה"ה בחצי שיעור אבל לדידן דלית לן הך טעמא משום דאית לן איסור כולל חל על איסור והא דאין יוצאין בטבל הוי משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמיתה, א"כ בחצי כזית דאין בו מיתה וודאי דיכול לצרפו כנ"ל, ואפשר בזה לתרץ קושיות התוס' והשאגת אריה דהקשו דלמה צריך הברייתא למילף דאין יוצאין בטבל מקרא דיצא זו כו', בלא"ה ידענא דאינו יוצא משום דאין עושה דוחה ל"ת דמיתה וה"ל מצוה הבא בעבירה, דיש לומר דנפ"מ לחצי כזית טבל ולצרפי לחצי כזית מצה המותרת, דאלו מחמת מצוה הבא בעבירה יוצא בזה משום דאתי עשה ודחי לי' אבל להטעם דילפי התם אינם יוצאין בו.

ד

{{מרכז|ענף ד}

וכל זה הוא בחצי כזית טבל כיון דהא דאינו יוצא בו הוי משום דאין עשה דוחה ללאו דמיתה ולכן כיון דעל חצי שיעור ליכא מיתה מיבעי לצאת בו, משא"כ במה דאינו יוצאים בו משום דה"ל עשה כגון במעשר שני שלא נפדה דכתב הש"א שם דלכן אינם יוצאין בו משום דה"ל בעשה דלפני ד' תאכלנו כו' או תרומה טמאה דלכן אינם יוצאים בו משום דה"ל בעשה וכמו שכתב הש"א בסימן צ"ז דיש בו עשה דבשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר כדאיתא ביבמות ולפ"ז נראה דדף בחצי כזית תרומה טמאה אינו יכול לצרפו לחצי כזית מצה המותרת משום דהא גם בזה שייך לומר אין עשה דוחה עשה כן יש לומר.

אמנם יש לדון ולומר דגם בזה יכול לצרפו לחצי כזית תרומה טמאה ולצאת בו י"ח, והוא דנקדים דברי רש"י בב"מ (דף ל"ב ע"א) בד"ה אבידה עשה ול"ת השב תשיבם לא תוכל להתעלם, וקאי שם על תנו רבנן מנין שאם אמר לו אביו הטמא או שאמר לו שלא יחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי חשמורו כולכם חייבין בכבודי, ומקשי טעמא דכתב רחמנא ואת שבתותי תשמורו הא לאו הכי הוי אמינא דצייתא לי' ואמאי הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ותמה שם בפני יהושע דלמה צריך לפרש דקושית הגמ' הוי על אבידה דאמרו בברייתא הא יש לפרש דקושית הגמ' קאי על הקרא דחלול שבת דמיני' יליף זה דלמה צריך קרא לאשמועינן זה הא בלא"ה ידענו דהא אין עשה דוחה לל"ת ועשה דשבת.

ונראה לענ"ד לתרץ דברי רש"י הנ"ל ע"פ מש"כ התוס' בשבועות (דף כ"ג ע"ב) בד"ה דמוקי לה כו' דעל חצי שיעור דליכא עשה אלא איסור בעלמא דחל עלי' שבועה שאוכל דלא הוי בזה מושבע מהר סיני אך התוס' כתבו שם בסוף דבשבועה שאוכל פחות מכשיעור לא חל השבועה על חצי שיעור נבלה, וברמב"ם פ"ה הלכות שבועות ה"ח מבואר בשבועה שאוכל פחות מכזית דחל על חצי שיעור נבלה לחייבו לאכול, וכן פסקו ביו"ד (סימן רל"ח סעיף ד'), ולפ"ז יש לדון כלל מחודש במה דקייל בכל הש"ס דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דהיכא דעל העשה דהמצוה הוי שיעור שלם ובעשה ול"ת דיעבור יהי' חצי שיעור דבזה חייב לקיים המצוה דהעשה, ואף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה עכ"ז הא כיון דעל כל מצות עשה קרינן בי' דהוי מושבע מהר סיני כדמצינו בשבועות (דף כ"ה) גבי מתנה לעני דפריך הא מושבע מהר סיני הוי דכתיב נתן תתן לו, אלמא דעל קיים מצות עשה הוי מושבע ועומד, א"כ כמו דבשבועה בפירוש חל על חצי שיעור נבלות וכמו שפסק הרמב"ם, ואף דבנבילה הוי עשה דאינה זבוחה ג"כ כמו שפסק הררמב"ם בה' שחיטה עכ"ז חל השבועה עליו כיון דלא הוי רק חצי שיעור מן האיסור, וגבי קיום שבועתו יהי' שיעור שלם דהא נשבע שיאכל חצי כזית, א"כ ה"ה למצות עשה דכיון דהוי מושבע מהר סיני לכן דינו כשבועה גמורה דהא חזינן דאינו חל שבועה שלא יאכל מצה משום דהוי מושבע מהר סיני, וכיון דהוי כנשבע בפירוש לכן חל על חצי שיעור מן איסור אף דהוי בעשה ול"ת דהא שבועה חל על חצי שיעור כנ"ל.

והא דאמרינן בכולא ש"ס דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מיירי הכל היכא דאף גבי העשה ול"ת דיעבור יהי' שיעור שלם, וכמו באין שורפין קדשים ביו"ט דשבת בשבת (דף כ"ה) דס"ל לרב אשי דה"ל עשה ול"ת משום דחיוב שריפת קדשים הוי על כזית, כמבואר בפסחים (דף מ"ט) דעד כמה הן חוזרין דבשר קודש בכזית, ואלו באיסור מבשל ואפי' הוי בגרוגרות דהוא פחות מכזית כמבואר בריש פרק המצניע, ובמג"א (סימן שס"ח ס"ק ב') ואיסור הבערה הוי אף במשהו כמבואר ברמב"ם ה' שבת (פי"ב), וכמו כן במילה שלא בזמנה דס"ל לרב אשי דה"ל עשה ול"ת, ג"כ הוי שיעור שלם גבי עבירת העשה ול"ת, משא"כ היכא דבעבירת העשה והל"ת הוי חצי שיעור ולגבי קיום המצות עשה הוי שיעור שלם וודאי דחל ודוחה לל"ת ועשה

ולכן הוכרח רש"י בב"מ לפרש דקושית הגמרא הוי על הברייתא דתניא דיכול אם אמר לו אביו אל תחזור אבידה דהוי אמינא דישמע לו, דמקשה הגמ' הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, משום דעל חילול שבת דקרא דאביו ואמו תיראו ושבתותי תשמרו יש לתרץ דמיירי באם א"ל אביו שיחלל שבת בחצי שיעור כגון לאפות פחות מכשיעור דמבואר ברש"י בפרק כלל גדול (דף ע"ד) דאסור לאפות מה"ת פחות מכשיעור ועל חצי שיעור דחילול שבת הא לא הי עשה ול"ת שלימה, וכיון דגבי כיבוד או"א הוי שיעור שלם דהא מקיים מצות עשה דכיבוד דהוי מושבע, לכן חל לאפקועי חצי שיעור דהעשה והל"ת, א"כ לר' יוחנן דקיי"ל כותי' לדינא אין מקום לקושיית הגמרא, לכן פירש רש"י דקושית הגמרא קאי על מה דאיתא בברייתא שם דהוי אמינא דישמע לאביו בא"ל אל תחזיר האבידה, וגבי השבת אבידה דה"ל עשה דהשב תשיבם ול"ת דלא תוכל להתעלם הוי שיעור שלם דהא על פחות מן שוה פרוטה ליכא מצוה כלל להשיב כמבואר בב"מ (דף ך"ז) דיליף מן אשר תאבד דפרט לאבידה שאין שוה פרוטה דליכא חיוב מצוה כלל על פחות משוה פרוטה, ובוודאי קאי על אבידה שוה פרוטה, א"כ ה"ל עשה ול"ת בשיעור שלם ולכן מקשה הגמ' שפיר אף לר' יוחנן דקיי"ל כוותי' והא ה"ל עשה ול"ת ובלא"ה אין עשה דוחה ל"ת ועשה ונכונים דברי רש"י הנ"ל ע"פ הכלל המחודש הנ"ל בעז"ה.

והא דקיי"ל במצא חמץ בפסח דאסור לשורפו ביו"ט משום דה"ל עשה ול"ת דאין עשה דתשביתו דוחהו כמבואר פסחים (ד"ה) וכמש"כ המג"א (בסימן תמ"ו), ולפמש"כ יש לדון במצא כזית חמץ בפסח דלפמ"ש הש"א (בסימן פ"א) דעל פחות מכזית ליכא בל יראה, א"כ יכול לשרוף פחות מגרוגרות דהוי חצי שיעור גבי איסורי יו"ט, וגבי העשה דתשביתו הא מקיים עשה שלימה אם ישרוף כדי שלא יהי' כזית שלם בביתו וישאר רק פחות מכשיעור דלא יעבור על בל יראה, וגם גבי תשביתו כתבו האחרונים דעשה דהשבתה אינו שייך על פחות מכשיעור וכמ"ש הש"א א"כ חל העשה לדחות העשה ול"ת של חצי שיעור אך להבעיר האור הוי שיעור שלם, דהא הבערה הוי בכל שהוא כמש"כ הרמב"ם כנ"ל, אבל אם האור הוסק כבר ואין עליו רק איסור אופה א"כ בזה שייך שפיר לדון מש"כ דהא שיעור אופה ומבשל הוי בגרוגרות.

אמנם באמת זה אינו דהא מבואר בשבת (דף צ"ד ע"ב) במוציא פחות מכזית מן כזית המת דחייב משום דאהני מעשיו. וה"ה בחצי שיעור גבי בל יראה, דאהני מעשיו שלא יעבור על בל יראה, וכן מוכח לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת א"כ הי' יכול לשרוף חצי כזית כדי שלא יעבור על כזית בבל יראה, ובע"כ מוכח דכיון דאהני מעשיו שלא לעבור על, בל יראה א"כ חשוב אף פחות מגרוגרות גבי מלאכת יו"ט.

ובנזיר (דף ד') איתא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות ומאי היא קידושא הרי מושבע ועומד מהר סיני, והקשו התוס' שם בד"ה מאי היא קידושא כו' דאדרבה להכי איצטריך קרא כו' ועוד קשה מאי משני בתר הכי כגון שנשבע לשתות כו' מ"מ תקשה הרי מושבע מהר סיני, ולפמש"כ יש לתרץ קושי' שניה של התוס' והוא די"ל דהכי כוונת קושית הגמרא משום דהרי קידוש יוצא בשתית מלא לוגמי' דהוא פחות מרביעית, ונזיר אינו נאסר רק ברביעית למשנה ראשונה כמבואר בנזיר (דף ל"ד) וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ה ה' שבועות (ה"ב) א"כ שפיר הקשו דאיך חל איסור נזירות על חצי שיעור לבטל דהא המצות עשה דקידוש יקיים בחצי שיעור והיינו במלא לוגמיו וגבי איסור נזירות אינו רק חצי שיעור, וכן מתרץ כגון שנשבע לשתות דאז אינו מקיים המצוה רק בשתית רביעית כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד ה' שבועות ושפיר חל הנזירות, דכמו דהוי שיעור גבי המצוה כן הוי שיעור בנזירות, אך ז"א דהא התם מיירי לר"ש ור"ש הא ס"ל. דכל שהוא למלקות:

ולפ"ז יש לדון דחצי כזית תרומה טמאה דאף דהוי בעשה עכ"ז יכול לצרפו לחצי כזית המותרת ולצאת י"ח מנצ, משום דהא דאף דהוי בעשה על התרומה טמאה עכ"ז הא אינו רק חצי שיעור, וגבי המצות עשה כשיצרפו לחצי כזית ב' יקיים מצוה בשיעור שלם והוי מושבע ועומד עלי', ואין לומר דכיון דיכול לקיים המצוה במצה אחרת א"כ לא הוי מושבע ע"ז החצי שיעור, דזה אינו דהא דקיי"ל דעשה דמצה דוחה ל"ת של חדש, ואף דאפשר לקיים באחר עכ"ז עכשיו שאין לו אחרת יכול העשה לדחות הל"ח וכמש"כ הש"א בסי' צ"ו, וכיון דמקיים העשה על ידי זה עכשיו שאין לו אחרת, א"כ הוי מושבע ועומד ע"ז, וכמו כן בשבועות (דף ך"ג) דכתבו התוס' שם דבשבועה שאוכל דחל על פחות משיעור נבילות, דמשמע דאף שלא נשבע שאוכל נבילות רק נשבע סתמא שאוכל דאם אין לו אחרת דיכול לאכול החצי נבילות, משום דעל חצי שבועה לא הוי מושבע מהר סיני, א"כ ה"ה בחוב כזית מצה דמחויב לאכול והוי מושבע ועומד מהר סיני דחל על פחות מכזית דתרומה, דכיון דלא הוי רק חצי שיעור לא הוי מושבע עליו, ושבועה הא חל על חצי שיעור לשיטת הרמב"ם כנ"ל והא דחזינן בר"ה (דף ל"ב ע"ב) גבי שופר של ר"ה דאין עולין באילן וכה"ג משום דה"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואף דלא הוי רק מדרבנן, עכ"ז הא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והנשבע לעבור על דברי סופרים בקום ועשה אינו חל כמבואר ביו"ד (סימן רל"ט סעיף ו' בש"ך ס"ק ך') שכתב שם לחלק בין דרבנן לחצי שיעור דקילא מדרבנן.

וכיון דנתבאר דלהרמב"ם דס"ל דשבועה חל על חצי שיעור א"כ יש להצטרף חצי כזית תרומה טמאה ולצאת ידי חובת מצה, לכן יש לתרץ עפ"ז קושית הש"א שהקשה על הרמב"ם דפסק דאין יוצאין במצה האסורה, דמשמע ממנו דס"ל דאף דאין עובר עליו אלא בל"ת מ"מ אין יוצאין בו לפי דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור, ותמה עליו דלמה הוצרך תנא דברייתא למעט טבל דאין יוצאין בו מן יצא זו כו' הא בלא"ה אין יוצאין בו כו' ולפמש"כ יש לומר דנפקא מיני' דאלו אי נימא דמחמת דאין עשה שקודם הדיבור דוחה כו' אזי באם יש לו חצי כזית מצה המותרת וחצי כזית מצה האסורה, כיון דאף על עשה שקודם הדיבור הוי מושבע ועומד א"כ דינו כשבועה דחל לדחות החצי שיעור, אף דהוי לאחר הדיבור עכ"ז הא כיון דלא הוי רק חצי שיעור חל עליו, משא"כ להקישא דר"ש דיצא זו שאין בו משום בל תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל, דגם בחצי שיעור דטבל אין מועיל לגרפו כיון דעל אותו חצי שיעור דטבל לא חל איסור דחמץ, לכן מחמת גזה"כ אין יוצאין בו, וכ"ז הוא לר' יוחנן דס"ל חצי שיעור אסור מה"ת אבל לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת, א"כ בלא"ה לא שייך הקישא דר"ש למעט חצי שיעור, דהא על חצי שיעור לבדו לא חל שום איסור מה"ת, אך די"ל דריש לקיש ס"ל כמאן דס"ל בירושלמי דאף עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור, אך לדינא פסק הרמב"ם כמאן דס"ל בירושלמי דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור, והא אנן קיי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת, ועיין בש"א שם שכתב שם מתחלה דזה תלוי בפלוגתא ר' יונה ור' יוסי דלר' יונה דס"ל דאכלו מצה מן החדש, ס"ל בוודאי דאף עשה שקודם הדיבור דוחה כו'.

ה

ענף ה

ועדיין יש לפקפק בזה לפי מה דס"ל כעת דשבועה חל על חצי שיעור א"כ ה"ה מיבעי להיו' דיחול איסור דיש בו שיעור שלם על איסור דלא הוי ביה אלא חצי שיעור, דהא התוס' מדמי בשבועות הא דאין איסור חל על איסור להא דשבועה אינו חל על המושבע מהר סיני, וכן הש"ס מדמי התם דלמאן דס"ל איסור כולל חל על איסור דה"ה שבועה בכולל חל על שבועה דאינו בכולל, רק הוי אמינא הי' לחלק בין איסור הבא מאיליו לאיסור הבא מעצמו כמבואר שם (דף כ"ד ע"ב), ואליבא דאמת לא מחלקינן ביניהם א"כ גם להקישא דר"ש מיבעי להיות דיוצאין בחצי כזית טבל לצרפו לחצי שיעור מצה המותרת באכילה, משום דגם בזה שייך לומר דכיון דאין עוברין עליו משום בל תאכל טבל דהא אלו הי' חצי כזית שני דמצה המותרת של חמץ אז אינו מפקיע החצי שיעור של טבל את האיסור דבל תאכל חמץ משום דהא באיסור חמץ ישנו שיעור שלם וגבי טבל ליכא רק חצי שיעור ואיסור בשיעור שלם הא חל על חצי שיעור של איסור אחר הקודם, וכמו דסבירא לן דשבועה חל על חצי שיעור ה"ה דמבעי לומר כן באיסור חל על איסור אחר, וכמו שכתב הכרתי ופלתי (בסימן פ"ז ס"ק י"ג) ע"ש, דעכשיו שיצרפו לחצי כזית אחר אז יהא שיעור שלם דחמץ וטבל לא הוי רק חצי שיעור ולפמש"כ לעיל דגבי הקישא דר"ש שייך לומר דכיון דהתורה מיעטו מגזה"כ שלא לצאת בטבל יהי' מאיזה טעם שיהי' דעכ"פ כיון דאין יוצאין בטבל א"כ ה"ה אף בחצי שיעור דטבל דאף דעדיין חל איסור חמץ, אם יצרפו לחצי שיעור אחרת מ"מ הא טבל דהוי פסולו בגופו ע"כ אינו יכול לצרפו לחצי כזית אחר ג"כ, ושייך שפיר לדון הך נפקא מינה שכתבתי דאלו מחמת דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור אז יכול לצרף לחצי כזית האסור באכילה לחצי כזית המותרת באכילה, משא"כ כיון דנפקא ליה מהקישא דר"ש אז הוי גזה"כ דאין יוצאין בטבל של א"כ אף על חצי שיעור לא מהני אף ע"י צירוף, והא דס"ל לר"ש כל שהוא למלקו', עכ"ז יש לומר הך נפ"מ לשיטת התוס' בע"ז שכתבו לחד שיטה בשם ר' יקר דבתערובות לא אמר ר"ש דכ"ש למלקו', א"כ נפ"מ ע"י תערובות דאם הוא מחמת דאין עשה שקודם הדיבור דוחה כו', א"כ אם עירב את החצי כזית דטבל בחצי כזית המותרת דאז לא שייך לומר כל שהוא למלקות, אך מה שכתבתי לדון דלריו"ח חצי שיעור אסור מה"ת כנ"ל, בזה אף ע"י תערובו' שייך זה כדמוכח בחולין (דף צ"ח) דגם ע"י תערובו' ס"ל לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת וכן כתב לראיה זו הר"ש בפ"ב דטבול יום, ושאני כל שהוא למלקות דבזה יש לדון דע"י תערובות ס"ל לר"ש דלא הוי כל שהוא למלקות.

והתוס' דסוכה (דף למד) דהקשו דלמה לי הקישא דר"ש תיפוק ליה דה"ל מצוה בעבירה, וכתב הש"א לפרש קושייתם דאזלי לשיטתם דס"ל דאין עשה שקודם הדיבור דוחה כו' אזלי לשיטתם דס"ל בע"ז (דף ס"ח) בשם ר' פרץ דכתב דלר"ש דס"ל כל שהוא למלקות דגם ע"י תערובות הדין כן א"כ ליכא הך לפ"מ בחצי שיעור דטבל משום דגם בחצי שיעור דטבל לא יכול לצרפו, משום דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור והוי שפיר מושבע אף על כל שהוא, משא"כ לשיטת רבינו יקר דס"ל דלא אמר ר"ש כל שהוא למלקות רק בעיניה ולא ע"י תערובות שפיר יש לדון דהוי נפ"מ בחצי שיעור טבל.

ובירושלמי פסחים (פ"ג ה"א) מוכח ג"כ דס"ל דכל שהוא דר"ש למלקות הוי גם ע"י תערובות דהא מוקמי להא דתערובות חמץ באזהרה דאתי כר"ש דכל שהוא מלקות, אלמא דאף ע"י תערובות ג"כ ס"ל לר"ש דכל שהוא למלקות, והוא כשיטת ר' פרץ הנ"ל ואכמ"ל.

וביתר ביאור יש לבאר דאין לומר דגם למאן דיליף מן הקישא דלא תאכל חמץ דיצא זו שאין בו משום בל תאכל חמץ רק משום טבל ג"כ מועיל לצרפו לחצי כזית טבל לחצי כזית מצה המותרת, משום דהא עיקר הטעם דילפינן דאין יוצאין בטבל הוי משום דאין יוצאין רק במי שאיסורו בבל תאכל חמץ ויצא זה שאין בו משום חמץ רק משום טבל, א"כ אף בחצי כזית טבל אם יצרפו לחצי כזית שאינו של טבל הא בזה אחר שנצטרף ביחד אין לוקין עליו משום טבל רק משום איסור חמץ אלו הי' נתחמץ ואז הי' כזית חמץ, וכבר כתבתי דאיסור של שיעור שלם חל על חצי שיעור, וכיון דחמץ הוי שיעור שלם חל ממילא על חצי שיעור דטבל, וכמש"כ בשם הכרו"פ, דזה אינו דהא בזבחים (דף ס"ט ע"ב) אמרינן דטרפה דנאמר בטומאת עוף בבית הבליעה הוי למעוטי עוף טמא שאין במינו טריפה, ומקשו דהא לר' יהודא מנבלה נפקא לי' דתניא ר"י אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה ת"ל נבלה וטריפה לא יאכל מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זו שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה, משום דאין איסור נבלה חל על איסור טמאה כדאיתא בחולין (דף ק') הא י"ל דנפ"מ אם אכל חצי כזית מנבלת עוף טמא וחצי כזית מנבלת עוף טהור דאלו לטעם דיצא זו שאין איסורו משום נבלה רק משום טמאה א"כ כה"ג דהוי איסורו משום נבילה משום דהא איסור טמאה לא הוי רק חצי שיעור ואיסור נבלה הוי שיעור שלם ולוקין עלי' משום איסור נבלה, ולכן הוכרח למילף מן טריפה דלמעוטי עוף טמא שאין במינו טריפה, ובזה אף חצי כזית מן טמא לא מהני לצרופי לחצי כזית עוף טהור, משום דהא עכ"פ לא הוי במינו טריפה רק חצי שיעור ע"י צירוף אלא ע"כ מוכח דאף מן הדרש דיצא זו שאין איסורו משום נבלה רק משום טמאה, ג"כ נתמעט חצי כזית ע"י צירוף דכיון דחזינן דהתורה מיעטה דנבלת עוף טמא אינו מטמא אבית הבליעה יהי' מאיזה טעם שיהי', לכן ג"כ ע"י צירוף אינו מטמא, וה"ה בנ"ד שפיר כתבנו דלמאן דיליף מן יצא זו שאין איסורו משום בל תאכל חמץ כו' ואף חצי כזית טבל ג"כ לא מהני לצאת ידי חובת מצה אף ע"י צירוף, דכיון דאם הי' כל כזית טבל אינו יוצא בו מחמת גזה"כ ולכן ה"ה בחצי כזית טבל ג"כ אין יוצאין בו.

ואף דיש לדחות הראי' מזבחים הנ"ל די"ל דקושיות הגמרא התם הוי דא"כ למה לר' יהודא למילף מן נבלה דיצא זו כו' תיפוק לי' זה מן דרש דטריפה למה, או די"ל דאכתי ה"ל לדרוש לדרש זו מן נבלה ג"כ דיצא עוף טמא שאין במינו נבילה רק טמאה עכ"ז באמת מוכח דגם חצי כזית עוף טמא אינו מועיל לצרפו לנבלת עוף טהור ולטמא בבית הבליעה, דבחולין (ד' ק"ב ע"א) פריך הגמרא על הא דתנן אכל אמה"ח מן עוף טמא אינו סופג את הארבעים ואין שחיטתה מטהרתה אלימא בישראל פשיטא כו' ופירש רש"י דלגבי טומאת בית הבליעה בלא"ה אין לו שום טומאה בבית הבליעה, ואי נימא דחצי כזית מן טמא מועיל להצטרף לעוף טהור לטמא בבית הבליעה, א"כ מאי מקשי הא י"ל דהא דאין שחיטה מטהרתה נפ"מ גבי טומאת בית הבליעה ע"י צירוף, אע"כ מוכח דשום טומאה לא הוי בעוף טמא אף ע"י צירוף, וכיון דהא דנבלת עוף טמא אינו מטמא בבית הבליעה נפקי' לי' מן נבילה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זו שאין איסורו משום נבילה רק משום בל תאכל טמאה כדאיתא בחולין (דף ק' ע"ב), אלמא דמזה הילפותא דרשו ע"י צירוף אינו מועיל לצרפו, דכיון דבעיקרו אינו מטמא מחמת איזה דרש דה"ה אף ע"י צירוף דלא יהי' עדיף מן העיקר, א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ הדין נותן דאלו להטעם דיצא זו שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אזי ג"כ ע"י צירוף אינו יוצא י"ח מצה, דכיון דחזינן דגזרה התורה שאין יוצאין במין טבל וכמו דאמרו בזבחים התם דיצא זו שאין במינו טריפה, משא"כ אי נימא דליכא גזה"כ למילף זה רק דלכן אין יוצאין בטבל משום דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת לאחר הדיבור, א"כ ממילא בחצי שיעור דלא הוי מושבע ע"ז וודאי חל עשה לדחותו משום דבעשה הוי מושבע כנ"ל, ולכן שפיר יש לדון הדין המחודש הנ"ל דהיכא דהל"ת הוי חצי שיעור וע"י צירוף יהי' שיעור שלם דאז העשה דוחה להל"ת, ושפיר יכול לצרף חצי כזית מצה הנאסרת עשה לידי מצה המותרת דאז יהי' שיעור שלם והוי מושבע ועומד וזה חל על אינו מושבע כנ"ל, כן יש מקום לדון בכל זה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף