אור שמח/איסורי ביאה/טו

אור שמח ‏ איסורי ביאה טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

בעל ולא קידש וכו':

הנה שיטת רבינו דכל מקום שאסרה התורה ביאה בקהל היינו ע"י קדושין, כן בחייבי לאוין כן בחייבי עשה וכמו שפירש הרב ר' אברהם בנו, ובאמת ראיה מספקת לדעתו מהא דאמר פרק הערל א"ר פפא אנן משלמה ניתיב שלמה לא נסיב מידי דכתיב ביה מן הגוים אשר אמר ה' אל ב"י לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם כו' אלא קשיא ויתחתן כו', ואכתי מאי משני דהא מצרית ראשונה הוי ואסורה לו ומאי משני, דרש"י פירש אלא לזנות היה מכוון, ואכתי לא משני מידי, ולפי שיטת רבינו א"ש דעל ביאה לחודא בלא קדושין ליכא איסורא רק במופקרת משום לא תהיה קדשה ועיין לח"מ סוף פרק י"ג, וז"פ:

ג

הולד כשר וכו':

עיין הרב המגיד. והנה הרי"ף כתב בהחולץ דהולד של עו"ג הבא על בת ישראל מסתפקא לן אם הולד כשר לכהונה, ורא"ש כתב שאינו רואה מקום ספק דסתמא דגמרא קאמר דכולהו אמוראי פסלוהו לכהונה מקו"ח דאלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל כו', והבית שמואל כתב דטעמם משום דאיכא למיפרך כמו שהקשו בתוספות יבמות ע"ז, בת גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח שאיסורו שוה בכל ואפ"ה הבת כשרה לכהונה לר' יוחנן. והנה לשיטת רבינו דכל חייבי לאוין אינו לוקה רק בקידש, אבל על ביאה לחודא לא לקי, רק באלמנה לכה"ג דלקי משום לא יחלל שמחללה בביאתו עיי"ש, א"כ ליכא למיפרך גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח, דהתם אין איסורו רק בקדושין, אבל אנן גמרינן דעבד הבא על בת ישראל מאלמנה לכה"ג דבביאה לחודא אסורים, זה משום לא יחלל, וזה משום דאין קדושין תופסין ושפיר ילפינן דיפסלו זרעם ודוק. ושיטת הריטב"א פרשתי בחידושי ואכמ"ל:

והנה בשעה"מ האריך בהך דינא דהולד כשר אם הוה עו"ג ומחוסר גירות כמו שכתבו תוספות בקדושין ע"ה: ד"ה ור' ישמעאל, וביבמות ט"ז, וע"ז ערך מערכה בקושיות ותירוצים. והנלע"ד פשוט, דזה שכתבו דהוי כעו"ג הוא לפי הנך דסברי וכן המסקנא, דהולד כשר אפילו באשת איש, וטעמו ע"כ משום דשדינא בתר עו"ג ואין ממזרות לעו"ג, וכמו נכרי שבא על נכרית ומטעם זה הוה מחוסר גיירות ועו"ג הוא עדיין, אבל למאן דאמר דבאשת איש הוי ממזר ובפנויה כשר, בודאי אין שום סברא לומר רק דשדי ליה בתר אימיה וכמו ישראל גמור הוה, דאם הוה שדינן ליה בתר נכרי והוה נכרי, א"כ באשת איש אמאי הוי ממזר הא אין ממזרות לעו"ג ודוק:

ובזה יתישב מה דאיתא בירושלמי פרק האומר ר' תנחום ב"פ שלח לר"י תרי עובדין אחד בפנויה ואחד באשת איש, בא"א שלח ליה לא יבא ממזר בקהל ה', בפנויה שלח ליה כו' שאין אתם מוזהרין על בנות ישראל הקדושות, א"ל לר' מנא סב וחתים וחתם כו' מאן דמכשיר אפילו בא"א מאן דפסיל אף בפנויה, א"ל בריך רחמנא דלא שמיע ליה כו', והקשה בש"ק הא חתם שהוא ממזר והתירו בממזרת, ולפ"ז ניחא, דהא למ"ד דמכשירו אף בא"א שפיר מותר בממזרין דגר נושא ממזרין וכר"י דקיי"ל כוותיה. ונראה שלא ביקש מאתו לחתום על א"א, רק על פנויה להתירו, ומה דלא רצה רבי ברכיה לחתום, משום דלדידיה דפוסל בא"א, א"כ בפנויה ישראל גמור הוי, ובאמת לפי מה דמשמע דמכשיר אף בא"א עו"ג הוה וצריך גירות ואין מחללין שבת על מילתו וכי"ב ודוק:

והנה לשיטת תוספות ורש"י בקדושין פרק האומר בודאי סבר רבינא דאיהו ישראל ואינו ממזר וישראל פסול מקרי, וזה קושיית הגמרא לימא קסבר רבינא עו"ג הבא על בת ישראל הולד ממזר, ומסיק דסבר דישראל פסול הוי ואינו ממזר כמו שכתבו תוספות ורש"י, אך רש"י פירש דטעמא דגמרינן מאחות אשה ועיין שער המלך, ולענ"ד נראה דרבינא אזיל לטעמיה דאמר ביבמות דף מ"ה אמר רבינא אמר לי רב גזא איקלע רבי יוסי ב"א לאתרין כו' בפנויה ואכשר בא"א ופסיל, נמצא דסבר רבינא דבא"א הולד ממזר, רק בפנויה כשר, ולכן לטעמו הוה ישראל ואינו צריך גיירות דבתר אמיה שדינן ליה, ולכך אמר בן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך ולא הוה עו"ג. ובזה א"ש מה דמקשה על שמואל ביבמות דף י"ז והאיכא בנות והאמר רבינא כו' אף דשמואל סבר הולד כשר לקמן מ"ד, בכ"ז הא רבינא סבר דלא מכשר אלא בפנויה ולדידיה הולד ישראל גמור, ושפיר קדושין תופסין ביה וצריך לחוש לקדושיו ודוק. ובזה היה ניחא מה דאמר רב אדא ב"א בבכורות מ"ז דבנה פטור מחמש סלעים ורבא גופיה דס"ל ביבמות הולד כשר אמר דפטור מחמש סלעים כו' ותיפוק ליה דלאו בנך הוא דהא עו"ג הוא דהוי, ונתעצם בקושיא זו השעה"מ. ולפ"ז ניחא דסברי כרבינא דישראל גמור הוא דהוי [ועיין תוספות יבמות פרק כיצד דף כ"ג]. ולא מכשר רבא אלא דוקא בפנויה, ועובדא דר"י הוא כמו עובדא דירושלמי, והירושלמי מסיק כר"י בשם מר עוקבן דבא"א לכו"ע הולד ממזר והבן:

ומיהו צריך לדקדק אם צריך גירות מחדש למ"ד עובר ירך אמו, ואף למ"ד לאו ירך אמו יש לדקדק אם טבלה לנדתה מי מסקא טבילה להך עובר דהוי כמו גר קטן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד ולא שייך דאמו חייצא להך טבילה כיון דהיינו רביתא, וכמו דאמר הגמרא ביבמות ע"ח במעוברת שנתגיירה כו', ולפ"ז הוי כנתגייר בעודה מעוברת, ולידתו הוי בקדושה ושפיר קרינן לבן בתו בנך, דבשעת הלידה הוי ישראל [ובזה מתישב ג"כ הך דבכורות דמיירי שטבלה בעודה מעוברת והבן, דבל"ז בלידתו בקדושה חייב בפדיון עיי"ש]. ובזה א"ש מה שהקשו בתוספות דמאי חדש רבינא לשיטת רש"י טפי מר' יוחנן דאיהו נמי אמר דיסיר בנך היינו הנולד לבתו הישראלית מעו"ג, דבלא רבינא יש לפרש דמיירי כגון דטבלה לנדותה והוה כאילו נתגייר הולד עודו בבטן אמו, וא"כ הוה לידתו בקדושה וקרוי שפיר בנך ודוק. אמנם התוספות נדה נ"ה פסיקא להו להיפך וכן דעת השאילתות דהוי ישראל כמ"ש בפרשת וישלח, ואע"ג דאין תפיסת קדושין מכל מקום לא הוי ממזר רק משום דמתיחס אל הבועל, אבל הכא דאין מתיחס אל העו"ג הוי כשר ודוק]:

ונראה בעיני פשוט טובא דאף אם נימא כמו שיטת תוספות דעו"ג גמור הוי, מ"מ אם בא עבד על בת ישראל אינו עבד, דאיך שייך שיהיה לרבו זכות בו במה שנזרע בישראלית, ולא שמענו שיהיה לרבו זכות, רק בגוונא דא, דמוכר שפחתו לחבירו ומשייר מה שתוליד או תתעבר אחר כן לעצמו כמבואר בירושלמי ב"ב פ"ג ה"א א"ר נסא בשלא היתה האשה עוברה, אבל זה לא מצאנו בשום דוכתא שיאמר אדם לשפחתו הרי את בת חורין וולדך מה שתתעבר אחרי כן אשייר לעצמי ויהיה לו כמו שהיה קודם זכות לולדות, אלא דמה שהיא נתעברה כשהיא ישראלית א"א דיהיה לשום אדם זכות וקנין בהן, ואיך מוחא סביל דא, דעבד שיבוא על בת ישראל יהיה הולד עבד, לכן ברירא דהא מילתא, דאם עבד שלא טבל בא על ישראלית הולד עו"ג הוא דהוי לא עבד, ואם העבד טבל, הולד הוה כמי שנולד מעבד משוחרר שבא על בת ישראל דהולד כשר אף שלא טבל העבד אחר שחרור כמוש"כ הרב המגיד. ובזה נפלו תמו כל הראיות שהביא המהרש"א והשער המלך, דרש"י סבר דעו"ג הבא על בת ישראל הולד ישראל, ולפ"ז לא נשאר עד אחד, דמ"ש לקמן ע' בד"ה כל דאמר מבית חשמונאי עבדא כו' ומסתמא לאו בנות ישראל נסיב כו' דאי נסבי בת ישראל הולד אינו עבד ומותר לבוא בקהל. ולקמן דף ע"ו בד"ה ופרכינן איסורא משום שפחה, דע"כ עו"ג הבא על ב"י הולד כשר, פירוש, וא"כ לא הוי עבד, וברור, וכן בהחולץ מ"ה ג"כ אין ראיה, ומיושב ג"כ הסתירה שעמד הרב השעה"מ במש"כ תוספות ביבמות מ"ה: ד"ה כיון דאמו מישראל, וא"ש הא דאמר שמואל כל מה כו' עבדא הוא, ואיהו סבר עו"ג ועבד הבא על ב"י הולד כשר עכ"ל, היינו דלאו עבדא הוא, וגם אם הוה סבר ממזר הוי, לא ניחא דאיהו אמר עבדא הוא ודוק, ומש"כ תוספות ביבמות ט"ז ע"ב ד"ה אמוראי נינהו, דבתר עו"ג ועבד שדינן ליה, האי עבד לאו דוקא כמוש"כ רש"ל:

אולם מנלן דהמשייר בשפחתו שמשחררה חוץ מולדותיה במה שתתעבר אחר כך דלא מהני, נראה לע"ד דידעינן מקרא דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה, דלכ"ע נפקי מהך קרא, רק דרבנן סברי דקרא קאמר בזמן שאין האשה כו' לאדוניה אין הולדות שתתעבר אח"כ ותלד לאדוניה, אבל מה שנתעברה מכבר טרם שנשתחררה אדם משייר אם עובר לאו ירך אמו עיין היטב בתמורה. ובזה א"ש סוגיא דקדושין ס"ט אלא האשה וילדיה למה לי לכדתניא, ולא אמר לריה"ג דלכולי עלמא צריך קרא לגוונא דא. ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים דסתרי הפסקים, דהלכה כרבנן דלא דרשי טעמא דקרא ואנן קיי"ל דלא כר"י הגלילי, ולפ"ז ניחא שפיר, ועיין מש"כ בהלכות עבדים דרך יותר נאות בזה בס"ד:

ה

מי שחציו עבד וחציו ב"ח הבא על אשת איש אותו הבן אין לו תקנה מפני שצד ממזרות וכו' לפיכך אסור בשפחה כו':

הנה מצד החירות הוי ממזר ומותר בשפחה, רק מצד עבדות שהולד כשר ואם הוי סבר רבינו כשיטת קדמאי דכשר הוי אבל צריך גירות, א"כ קודם שנתגייר מותר בשפחה ממנ"פ דחציו שעו"ג הוא ודאי מותר בשפחה עיין סוף פרק יוצא דופן ר"ש מסר להו לערבי ובתוספות שם, רק לשיטת רבינו דסובר דשפחה אינה אסורה מד"ת רק מד"ס, ובממזר כדי לטהר את זרעו התירו לו לישרא שפחה בכ"ז כאן לא התירוהו וישא גיורת ובניו יהיו כמותו, וכמו אסופי ושתוקי דקיי"ל בספיקן אסור, ואסור בשפחה רק בגיורת מותר ובניו כמותו כמוש"פ לקמן הלכה כ"ג שכתב שם ואין לספיקות אלו תקנה, פירוש לטהר זרעו ע"י שפחה, ומוכרח מדתני ממזר נושא שפחה והו"ל למיתני שתוקי נושא שפחה, וכמו שלא התירו בספיקות לישא שפחה כן לא התירו בולד של חצי עבד וחצי ב"ח וזה אין לו תקנה ליטהר את זרעו דאמר רב יהודה, וזה נעים בפשט הגמרא וקושית הבית שמואל לק"מ ופשוט:

ו

עו"ג הבא על השפחה שטבלה הר"ז עבד, ועבד שטבל שבא על עו"ג הולד עו"ג הלך אחר האם:

זה מפורש בירושלמי קדושין סוף פרק האומר תני משום ר"ח יש איש ואשה שמולידין חמש אומות, כיצד, מי שיש לו עבד ושפחה והולידו בנים הרי עו"ג (פירוש דעדיין לא טבלו). נתגייר אחד מהן, אחד גר ואחד עו"ג, נתגייר רבו וגיירן לשני עבדים, והיינו שהטביל העבד והשפחה לשום עבדות, הולידו בנים הרי עבדים, אמר ר"ז הדא אמרה עו"ג שבא על שפחה והוליד בן הולד עבד, פירוש, דאל"כ הו"ל למיתני רבותא טפי דאם הוא עו"ג והיא שפחה ובא עליה כשעדן לא נתגייר הולד עו"ג, ולכשנתגייר אם בא עליה הולד עבד, אלא ע"כ דבכה"ג הוי הולד עבד, וא"ת הו"ל למיתני כשהיא עו"ג והוא עבד ובא עליה הולד עו"ג, זה אינו רבותא דאף בישראל שבא על עו"ג הולד עו"ג ונפקע ממנו קדושת ישראל, כש"כ בעבד הבא על עו"ג דהולד נפקע מקדושתו במצות שעבד חייב בהן, אבל דא הו"ל להשמיענו רבותא דאף עו"ג שבא על שפחה הולד עו"ג, דבכה"ג בעו"ג שבא על בת ישראל הולד חייב בכל המצות ככל ישראל רק דממזר הוי לחד מ"ד, וכן לא תני הא דגם כשעדן לא נתגייר ובא על שפחה דהולד עבד דבישראל כי האי גוונא הולד ישראל, יהיה איך שיהיה דברי רבינו מפורשים ומבוארים בירושלמי, ועיין מש"כ רבינו הלכות עבדים פ"ט ה"ג, ואולי היינו מש"כ כאן ודוק:

יד

ויראה לי וכו',

[נ"ב תשובת הרי"ף סימן ל"ח בדברי רבינו יעו"ש]:

כו

הטבילוהו ב"ד לשם גרות כו':

רבינו דייק דוקא דמטבילין אותו לשם גיירות אבל לשם עבדות לא אע"ג דמצי להטביל קטן לשם עבד כדכתב בפ"ח מהלכות עבדים. משום דאע"ג דרוב עו"ג בכ"ז הא איהו מוחזק בעצמו ואיך מצי לשעבדו לשם עבד דקו"ח אם בממון לא אזלינן בתר רובא נגד חזקת הממון, נגד חזקת הגוף לא כש"כ ועיין ההמ"ג ופשוט. אמנם הא דמטבילין אותו לשם גיירות סברת רבינו הוא דאע"ג דכל זמן דלא יתגייר, נראה דמותר לישא נכרית כמו שמותר לאכול נבילות ולא שייך יוחסין לגבי דידיה לישא עו"ג, וא"כ אם יגיירוהו הרי יאסר בעו"ג ובת ישראל ויהא מוכרח לישא גיורת ויהיו בניו פסולים ותו לא הוי זכות לגבי דידיה כלל, בכ"ז סבר רבינו כיון דהוא מושלך בשוק וברוב עו"ג וכי יטבילוהו לגירות מצוה להחיותו ותו זכות הוא לגביה ודוק ועיין ירושלמי פרק הערל מצא מושלך אתה טובלו לשם עבד ואכמ"ל:

מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל.

רבינו מפרש דמה דאמר רב ל"ש אלא להחיותו קאי גם על מחצה על מחצה ישראל אבל ליוחסין לא הוא אף ברוב ישראל. וכן מוכרח מהא דפריך על שמואל דאמר לפקח עליו את הגל והאמר שמואל אין הולכין בפ"נ אחר רוב ואם נימא דרב לא קאי רק על רוב ישראל וכן שמואל דאמר לפקח עליו את הגל הוא רק ברוב ישראל הא מחצה על מחצה לא ליפרוך ממשנה מפורשת ביומא (דף פ"ג) ספק עו"ג ספק ישראל מפקחין עליו את הגל ולפירוש רבינו ניחא דמקשה אמאי דאמר דבמחצה על מחצה דוקא מפקחין הא אף ברוב עו"ג סבר שמואל דמפקחין וכי בעי אחר זה מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא ולא אמר להחיותו הוא משום דמדייק תיבת ישראל דאם להחיותו הלא גם על גר תושב מצווין להחיותו וכמבואר בב"מ (דף ע'), וכן לפי שיטת התוספות כי בעי רוב ישראל ישראל למאי הלכתא היינו ג"כ דמדייק תיבת ישראל דבגר תושב ג"כ מצוה להחיותו לכן אמר להחזיר לו אבידה דגר תושב אינו בדין זה ופשוט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.